ערוך השולחן אורח חיים תקלט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין סחורה בחול המועד
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן תקלט סעיף א

אמרינן במועד קטן (י ב):

אמר רבא: פרקמטיא כל שהוא – אסור... ובדבר האבד מותר.

וכן בירושלמי (פרק שני הלכה ג): פרקמטיא אבודה – שרי... הדא שיירתא – שרי במועדא...

כלומר דדבר האבד – מותר בסחורה, או כשבאו שיירות, שזהו דבר שאינו מצוי והוה כדבר האבד. עוד התיר שם כשאחר החג יצטרך לפחות מן הקרן – יכול למכור בחול המועד. עוד התיר שם לקנות רדידים לצורך המועד. עוד התיר כגון שהוא נדחק להוצאת יום טוב, וכשימכור הסחורה יהיה ביכולתו להוציא בריוח לצרכי המועד. וכל אלו הדברים יתבארו בסימן זה בסייעתא דשמיא.

סימן תקלט סעיף ב

ויש להבין: הא משא ומתן אפילו בשבת ויום טוב אינו מדאורייתא אלא מדברי קבלה, דכתיב "ממצא חפצך", והם משבותי שבת – מה ראו חכמים לאסרן בחול המועד? דאפילו למאן דסבירא ליה מלאכת חול המועד דאורייתא כמו שכתבתי בסימן תקל – פשיטא דמשא ומתן אינו מגררא דאורייתא.

ועוד: מאי האי דאמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור? הא אפילו מלאכות גמורות מותרות כל שהוא כמו שיתבאר בסימן תקמ, כמו סדקים שבגג, וצירי דלת, שיתבאר שם שמותר לתקנם במועד. וכל שכן מקח וממכר כל שהוא, ואיך החמירו בשבות יותר מבמלאכה דאורייתא?

סימן תקלט סעיף ג

ונראה לי: דמשום דעיקר המועד לא ניתנה לישראל אלא לאכול ולשתות ולשמוח, ולעסוק בתורה, כמו שאומר שם בירושלמי: אמר רבי בא בר ממל: אילו היה לי מי שימנה עמי... והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד... כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין, ויגיעין בתורה? ואינון אכלין ושתין ופחזין. כלומר: במיני שחוק והיתול.

ולפי זה אם היו מניחין להם לעסוק במשא ומתן – ממילא דהיו טרודים כל היום, ולא היה להם זמן לעסוק בתורה כמו בכל ימות החול. ולכן הוכרחו חכמים לאסור עליהם המשא ומתן. והוכרחו לאסור אפילו כל שהוא, דמשא ומתן – אין לה קצבה, ואם תתיר כל שהוא – ממילא שיגרור עוד. ובזה גריע ממלאכה.

ונראה לי: אף על גב דהירושלמי קרי לה "מלאכה", מכל מקום כוונתו אמשא ומתן. דהא בהך סוגיא לא הזכיר הירושלמי כלל מלאכה, אלא ענייני משא ומתן. וקרי לה "מלאכה" משום דגם זה הוה מלאכת חול.

(וניחא להפוסקים מלאכת חול המועד דאורייתא, שהקשו עליהם מזה הירושלמי, כמו שכתבתי בסימן תקל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר.)

סימן תקלט סעיף ד

והרא"ש ז"ל כתב שם דאסרו המשא ומתן מפני הטירחא, עיין שם. ואין כוונתו דטעם זה מספיק, שהרי כמה טרחות טורחין במועד. אלא כוונתו דעל ידי זה הטורח – יתבטל משמחת יום טוב, וכמו שביאר הרא"ש בעצמו בתשובה (כלל כג) וזה לשונו (בסימן ד שם):

כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח. ומתוך טרדתו – ימנע משמחת יום טוב.

עד כאן לשונו, הרי דזהו עיקר הטעם. ובכלל שמחת יום טוב לעסוק בתורה, דהא אפילו ביום טוב בעינן חציו לה', וכל שכן במועד. ואם יהיה במשא ומתן – לא יהנה משמחת יום טוב, וגם לא יעסוק בתורה.

סימן תקלט סעיף ה

לפיכך כל סחורה אסורה, אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור. ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו, כדי להשתכר – אינו יכול לילך ולתובעם, אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד, דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם.

אבל בסתם הלואה, כשהלוה לחבירו מעות שישלם לו מעות – מותר לתובעו בחול המועד לגבות מעותיו. ואין צריך לומר לגבות מעותיו מן האינו יהודי שהלוה לו, דאין בזה טורח. וגם עיקר הלוואה, והיינו להלוות בחול המועד – גם כן אינו דומה למשא ומתן, כמו שיתבאר. ואפילו יש לו משכון – יכול לתבוע חובו.

סימן תקלט סעיף ו

יש מי שאומר דזה שהתרנו בעל מנת שיתנו לו סחורה, דבאינם מצויים אחר המועד יכול לתובעם – היינו כשלא כיון מלאכתו במועד, שלא היה יכול לתובעם מקודם (מגן אברהם סעיף קטן ב).

ולעניות דעתי נראה דבתביעת חוב – לא שייך כלל כיון מלאכתו במועד. דבוודאי כל אחד כשביכולתו לתבוע חובו – תובע ואינו מתעצל. ועוד: דאטו מיד כשתובע מסלק לו? ואין זה שייך אלא במלאכה, וכן במכירת משכנות, כשהיה יכול למכור קודם המועד, וכיון למוכרם במועד – זה וודאי אסור. ולא בתביעת חוב.

(המגן אברהם הביא ראיה ממהרי"ק ממכירת משכנות, עיין שם. ומה עניין זה לזה?)

סימן תקלט סעיף ז

ויש מי שאומר דזה שאינו יכול לילך ולתובעם – זהו דווקא כשצריך לדון עמו בדין, דהוי טירחא יתירה, או לעיר אחרת. אבל לעיר זו, ובלא דינא ודיינא – יכול לתבוע הסחורה (ט"ז סעיף קטן א).

וכן המנהג הפשוט. והאידנא תובעים גם לדין, ולא לבד על הלואה אלא אפילו על פרקמטיא, מפני שקלקול החובות מצוי עתה ביותר, והעם מתדלדלים, והוי כדבר האבד (שם).

סימן תקלט סעיף ח

ודע שיש מן הקדמונים שכתבו דאיסור משא ומתן אינו אלא בפרהסיא. אבל בצינעא כמו בבית – מותר (בית יוסף בשם רוקח ויראים ור"נ).

וטעמם נראה לי: דכיון דטעם האיסור הוא כדי שלא יוטרד משמחת יום טוב ועסק התורה, כמו שכתבתי, ולכן כשהוא בצינעא – אינו יכול להטרד הרבה. אבל הרמב"ם, והרא"ש, והטור, והשולחן ערוך – לא חילקו בזה (שם). ומכל מקום נראה כדבריהם, וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א, וזה לשונו:

מיהו אם נזדמן לו ריוח מרובה במועד – יכול למכור בצינעא, ויוציא לשמחת יום טוב יותר ממה שהיה דעתו להוציא.

עד כאן לשונו, והוא הדין לקנות (מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תקלט סעיף ט

מכר לחבירו פרקמטיא קודם המועד – יש מי שאוסר לתבוע דמיה במועד, אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר, ונזדמן לו בחול המועד, דהוי כדבר האבד. אבל רבינו הבית יוסף בסעיף ג חולק על זה, דכיון שזקף עליו המעות בחובו קודם המועד – הוה ליה כהלואה, ומותר לגבות ממנו בחול המועד אפילו אם דר עמו באותה העיר.

וכן מותר לקבול במשפט ערכאות בשביל חובותיו המותרים לתבוע, אם אינו יכול לגבותם בבית דין, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן כו. וכן מותר לו לעשות זקיפה עם חובותיו במועד כדי להבטיחן, כלומר: לעשות חשבון ולהעלותן על נייר בטוח, שיהיה בטוח שיש לו כח להגבותן, דזהו הכל כדבר האבד.

סימן תקלט סעיף י

כבר נתבאר דלמכור סחורה בדבר האבד – מותר. ומה נקרא "דבר האבד"? אומר שם בירושלמי: שכל שלאחר המועד יצטרך לפחות מהקרן – מותר למוכרה. אבל אם לא יפסיד מהקרן – אסור למוכרה.

וכתב הרא"ש (שם) דמכל מקום אם ימכרנה עתה יהיו לו מעות בריוח, ויוציא יותר לשמחת יום טוב – דמותר למוכרה בכל עניין, כיון שמזה יתרבה השמחת יום טוב. וגם זה הוא בירושלמי שם.

(הריב"ש מפרש דפחת הריוח הוי גם כן דבר האבד, עיין בית יוסף.)

סימן תקלט סעיף יא

וכתב על זה רבינו הבית יוסף בסעיף ד, וזה לשונו:

ונראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטים, וחס עליהם להוציא כל כך לשמחת יום טוב. ואילו היה לו מעות בריוח היה מוציא יותר. אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה, ואין בדעתו להוציא כל כך – לא נתיר לו למכור כדי שיוציא יותר.

עד כאן לשונו. וזה אינו אלא במופלג בעשירות, שהוא עשיר מצויין. אבל סתם עשיר אינו בגדר "להוציא ככל אשר יתאוה", ומותר אצלו אם יוסיף על שמחת יום טוב (ט"ז סעיף קטן ב). ובפרט האידנא שהכל חשיב רק כדי חייו (שם).

סימן תקלט סעיף יב

ואם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר – מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות סחורה ולהשתכר.

והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן, ואפילו מעיר לעיר מותר ליסע בכהאי גוונא. וכן יום שוק המיוחד שהוא אחת או שתים בשנה, כמו שיש לפרקים בזמן חול המועד פסח שקורין קרסנ"י טאר"ג – הוה גם כן כיריד, ומותר לעשות בו משא ומתן (ט"ז סעיף קטן ג בשם רש"ל).

אבל בסתם יום השוק, כמו ברוב מקומות שיש יום השוק פעם אחת בשבוע – אינו מותר לקנות ולמכור ביום השוק שבתוך המועד, שאין זה דבר האבד, שאם לא ימכור בשוק זה – ימכור ביום השוק שלאחר המועד. ודווקא שיודע שלא יפסד מהקרן, אבל בלאו הכי – מותר למכור (מגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תקלט סעיף יג

מוכרי תבלין, או ירק, וכל דבר שאינו מתקיים, וכן פירות ושארי מיני אכילה – פותחין חנויותם כדרכן ומוכרין בפרהסיא, מפני שהכל יודעים שהם לצורך המועד.

ומוכרי מיני פירות שאין ידוע שהם לצורך המועד, או מוכרי כסות וכלים שיש שהן לצורך המועד ויש שאינן לצורך המועד, ואלמלי לא היה כלל לצורך המועד היה אסור לגמרי, אך כיון שיש שקונין לצורך המועד – מוכרין בצינעא לצורך המועד.

כיצד? אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי – פותח כדרכו. ואם היתה פתוחה לרשות הרבים – פותח דלת אחת ונועל דלת אחת, דעל פי רוב יש לחנות שתי דלתות. וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב. ואפילו לצורך יום טוב שני של יום טוב האחרון – מותר לקנות, ולא אמרינן כיון דאנן בקיאינן בקביעא דירחא נמצא שמכין מחול המועד לחול. דאינו כן, דסוף סוף הוא יום טוב.

וזה שצריך צינעא – זהו בחנוני. אבל בעל הבית המוכר לצורך המועד – אינו צריך צינעא (מגן אברהם סעיף קטן יא). וכל שאינו לצורך המועד – אסור לגמרי.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יב, דאפילו החנות סגורה והדלת פתוחה – אסור, עיין שם. ואיני יודע איך הוא סגורה ופתוחה.)

סימן תקלט סעיף יד

ודע דבזה שנתבאר בסעיף יב דמה שבאקראי מותר, וסתם יום השוק אסור – כתב על זה רבינו הרמ"א בסעיף ה, וזה לשונו:

ותגר שקונה מזה ומוכר לזה, וחוזר וקונה ומוכר – מותר, דהוי דבר האבד.

עד כאן לשונו, ואינו מובן כלל: דאם כן כל בעלי החנויות כן, הם שקונים ומוכרים, וחוזרים וקונים ומוכרים. ואם כן הותרו חנויות, דזהו לכולם דבר האבד (מגן אברהם סעיף קטן ח).

ויש שתירץ דבתגר לא הותר רק בבית, ולא בחנות. והחנוני גם כן מותר בביתו, ורק בחנות אסור (שם). ודוחק לומר כן, דסתם תגר הוא בשוק בפרהסיא. ועוד: דאי מטעם דבר האבד, היכן מצינו דדבר האבד צריך צינעא?

סימן תקלט סעיף טו

ויותר תמוה לי מנהג מדינתינו, שכל בעלי החנויות יושבים בחול המועד כמו בכל השנה. וכבר צווחנו ככרוכיא, ולית מאן דמשגח בנו. ולא נזהר מזה אלא מעט מהרבה. ואיזה היתר יש בזה?

ולפיכך נראה לעניות דעתי דהעניין כן הוא: דמלאכות גמורות של בעלי מלאכות – אסורות לגמרי, אם מדאורייתא אם מדרבנן, כמו שכתבתי בסימן תקל. אבל משא ומתן – נאסר רק מסחור שאין זה תמידיות יום יום, ואין לו היזק אם ימכרנה ביום אחר. ולזה צריך תנאים שנתבארו בסימן זה. ובלאו הכי – אסור.

וזה ששנינו: מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעא – אינו בחנונים, אלא במוכר פירותיו שבשדותיו, וכסותו וכלים שעשה או שקנה, ואין לו הפסד אם ימכרם היום או לאחר המועד. כי כשימכרם, לא יהיו לו אחרים למכירה. וכן מוכרי תבלין או ירקות מיירי בכהאי גוונא.

אבל מי שפרנסתו מחנותו, וממנה מתפרנס יום יום – הלא אין לך דבר האבד יותר מזה. ואם ינעל חנותו – בודאי יקמץ להוצאת שמחת יום טוב. וזה הא מפורש בירושלמי שהבאנו, דבשביל להרבות בכבוד יום טוב – מותר לישא וליתן. ואצלינו ברור דאם ינעלו החנויות – ימעטו בשמחת יום טוב.

וכן משמע בתוספתא פרק שני, דתניא: חניות פתוחות לסטיו – פותח ונועל כדרכו, פתוחות לרשות הרבים – פותח אחת ונועל אחת. ובגמרא סוף פרק שני הביא ברייתא זו אעניינא דמוכרי בשמים, עיין שם. אבל בתוספתא אין זכר לכל זה אלא סתם חנויות, עיין שם. ומשמע דבכל החנויות מיירי, וכדאמרן שכל שמחייתו מן החנות – הוי כדבר האבד, וצורך שמחת יום טוב. והן הן דברי רבינו הרמ"א בתגר, כיון דפרנסתו בכך. ורק יש להזהירם לפתוח רק דלת אחת אם הם ברשות הרבים גמור.

(כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות על כלל ישראל. וגם האליה רבה והמחצית השקל למדו זכות.)

סימן תקלט סעיף טז

מציאה של טירחא – אסור לטרוח ולחפש עליה. כגון נהר שהציף דגים על שפתו – אסור לאספם כדי לכבשן, ולאחר המועד לאכלם. ואם יכול לאכול מהם במועד, שהכיבוש די להם ביום ויומים – מותר, אף שישארו גם על אחר המועד.

ואין לשאול: הא כשבאה שיירא התרנו, משום דהוי כדבר האבד. וכל שכן בכהאי גוונא, דיאבדו כולם אם לא יקחם עתה. דיש לומר: דלא התרנו רק בסחורה, שזהו דרך המסחור וביטול מסחור הוה פסידא, ולא בצידת דגים ומליחתן. ונראה לעניות דעתי דאם מסחרו בדגים – מותר, דאצלו הוה זה כשאר מסחור.

סימן תקלט סעיף יז

כתב הטור:

מי שמלוה לחבירו על תנאי, ונותן לו הלוה חפץ, ומתנה עמו שאם לא יפרע לו לסוף שמונה ימים שיהא קנוי לו – יש מתירין, שהרי עיקר הקנייה היא לאחר המועד.

ואינו נראה להתיר, דאם כן מותר כל משא ומתן, שהם יערימו לעשות כן.

עד כאן לשונו. ושני הדעות הובאו בשולחן ערוך סעיף ז. ויש מי שאומר דדווקא לחבירו, אבל לאינו יהודי בכהאי גוונא גם הטור מודה דמותר, דבדידיה לא שייך הערמה (ב"ח). והכל מודים שאם האינו יהודי פרע לישראל יין או שאר סחורה בחובו בחול המועד – מותר לקבל ממנו, דהוי כדבר האבד.

סימן תקלט סעיף יח

וכן מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לכל השנה, לשתייתו ולשתיית בני ביתו, ולא לשום מסחור, ואם יעבור זמן המועד לא ימצא לקנות זה היין, או במקח הזול כפי שקונה עתה – הוה דבר האבד, ומותר לקנותה. וכדומה לזה בשארי אוכלין ומשקין.

ומותר לקנות חביות, ולתקנם ולזפתן בחול המועד, דהוי כדבר האבד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, שמקודם לא היה יכול לקנות עדיין. וכן יותר מכדי שתייתו ושתיית אנשי ביתו לכל השנה – לא יקנה, ואינו צריך לדקדק בצמצום על זה. ולסחורה – אסור, אלא אם כן הוא דבר שאינו מצוי אחר כך להרויח בו, וכשיקנה עכשיו ירויח בזה, דאז גם לסחורה מותר, דזהו ממש דבר האבד.

(כן משמע מדברי הרמ"א סעיף ט. והנ"מ בין לשתייה בין לסחורה, דלשתייה אף שישיג יין אחר – מכל מקום רוצה בזה, ובסחורה לא שייך זה. וכן במקח דלסחורה, אף שאחר כך יקנה במעט יוקר מעכשיו, יטול ביוקר. ובשתייה לא שייך זה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקלט סעיף יט

אין לוקחין בתים ואבנים, עבדים ובהמה, אלא לצורך המועד: או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל, או לצורך השכיר המוליך דברים אלו, ואין לו מה יאכל. ובפרטי דין זה יתבאר בסימן תקמב. וכן הדין בכל הדברים שרוצה לקנות, כמו שכתבו התוספות (יג א דיבור המתחיל "אין", עיין שם), והרמב"ן והרא"ש שם.

ולכן תמהו על רבינו הרמ"א בסעיף יב שכתב דדוקא הני, משום דאיכא פירסום בקנייתן, אבל שאר כלים נהגו לקנותן בצינעא. עד כאן לשונו. ואמת שכן כתב המגיד משנה בפרק שביעי דין כב, אבל זהו נגד כל רבותינו.

וכתבו דלכן כתב "נהגו", כלומר: אבל אין דעתו מסכמת לזה (מגן אברהם סעיף קטן טז, ואליה רבה סעיף קטן כ). ולכן במקום שאין מנהג – אסור (שם).

ומאינו יהודי מותר הכל, והכי תניא בתוספתא פרק ראשון, עיין שם. ולהלוות לאינו יהודי בריבית, לאותם שרגילין ללוות ממנו – מותר, דהוי דבר האבד שילוה מאחר. ואין זה כסחורה שדרך לדקדק הרבה, ויש בזה טורח רב. וכן אותן שאין רגילין ללוות ממנו – מותר אם לא יקח ממנו ריבית לשבוע זה, או שיטול ויוציא אותם על שמחת יום טוב יותר מכפי הרגילו.

ומותר ליקח ערבות במועד על הלוואה שיעשה לאחר המועד, דאין זה עשייה של כלום. והלואה דשולחנים, העוסקים בקביעות בהלואה וחילוף – אסור בחול המועד, דזהו עסק גמור. ואינו מותר אלא בדבר האבד. ועיין מה שכתבתי בסעיף טו. וכל קנייה לצורך המועד – מותר.