ערוך השולחן אורח חיים תקמ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין בניין וסתירה בחול המועד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקמ סעיף אעריכה

בניין – אסור לגמרי, אפילו כל שהוא, ואפילו לצורך המועד, והוה ליה לבנות קודם המועד. ואפילו אין לו מקום לדור.

ויש להסתפק אם נשרפה דירתו במועד, וביכולתו לבנות במועד וליכנס בה במועד, אם מותר כמו כל דבר האבד כשלא היה יכול לעשותה קודם המועד, דמותר לעשותה במועד. והכא נמי: אף על גב דאין זה דבר האבד – הוה ליה כצורך המועד, כיון שאין לו מקום דירה. או דילמא: דבניין גמור משום דאוושי מילתא וטורח מרובה – אסור גם בכהאי גוונא, כמו אמת המים בסימן תקלז.

וכן נראה עיקר דאסור. וראיה ממה שיתבאר, דבמקום סכנה מותר לבנות כדרכו. ומשמע דרק בסכנה התירו, ולא בעניין אחר.

סימן תקמ סעיף בעריכה

ואם נפרץ במועד גדר גינתו או כותל חצרו שבינו לבין חבירו – התירו לו לבנות כמעשה הדיוט, לא כמעשה אומן. ומעשה הדיוט אינו בניין. כיצד? מניח אבנים זו על גבי זו, ואינו טח בטיט, או עצים זו על זו בכהאי גוונא, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן. ותנן (יא א): עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן.

ויראה לי דבנפרץ גדר גינתו וכותל חצרו, שהתירו מעשה הדיוט – זהו בנפרץ ביום טוב או קודם יום טוב, ולא היה יכול לתקנה קודם יום טוב. דביכל לתקנה – גם זה לא התירו. וכן משמע הלשון במשנה (ו ב): ומקרין את הפרצה במועד, כלומר שנפרצה במועד. אבל במעקה סתמא תנן: עושין מעקה, ואפילו היה יכול לעשותה מקודם, משום דדבר מצוה היא, ובכל שעה עובר על "לא תשים דמים בביתך". ויש בזה קצת סכנה, ורק דדי במעשה הדיוט (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תקמ סעיף געריכה

וזה שלא התירו בגדר רק מעשה הדיוט – זהו בגדר גינה או כותל חצר שבינו לחבירו, שאין היזק הפרצה גדול כל כך, דליכא למיחש שם לגנבי. ולכן די במעשה הדיוט. אבל כותל חצר הסמוך לרשות הרבים שנפל, דההיזק גדול מאד שיכנסו בה גנבים (רש"י ז א), ולא יספיק לזה מעשה הדיוט – בונה הכותל כדרכו, דאין לך דבר האבד גדול מזה.

ואפילו אם נאמר דבניין בית גם בכהאי גוונא אסור מפני הטורח הרב כמו שכתבתי, מכל מקום בניין כותל אינו כבניין בית. וכותל הנוטה ליפול, אם ליכא חשש סכנה כגון שביכולת לתומכה עד אחר המועד – אסור לסותרה, וכל שכן לבנותה. אבל כשיש חשש סכנה – מחוייב לסותרה, ואחר כך מותר לבנותה כדרכו מעשה אומן. ואפילו אינו נוטה רק לחצר או למבוי – מותר, דהתירו סופן מפני תחילתן, דאם לא תתירנו לבנותה כדרכו – מימנע ולא סתיר, ואתי לידי סכנה. וכן בשאר דברים שיש לחוש לסכנה – בונה וסותר כדרכו.

ונראה לי דכותל גינה אינו מקום סכנה, שאינו מקום הילוך לרבים, ובעל הגינה יכול ליזהר שלא לילך שם עד אחר המועד.

סימן תקמ סעיף דעריכה

מותר ליטול גבשושית שבגג, אף על גב דמלאכה גמורה היא, כיון שאינה של טורח, ורק חרישה אסור (מגן אברהם סעיף קטן ה). וסדקים שבגג – מותר לסתמן ביד וברגל, אבל לא בכלי אומנות. ויש מי שמתיר להעמיד סולם ולהטיח גגו בטיט לצורך המועד, שאין זה מלאכת אומן אלא מעשה הדיוט, כדמוכח בבבא מציעא (קא ב), עיין שם (ט"ז סעיף קטן א).

והטור והשולחן ערוך לא הזכירו זה. ונראה לעניות דעתי דאסור, מפני שיש בזה טירחא גדולה. וראיה מהא דתנן (יא א): שפין את הסדקין, כמו שנתבאר. ועל פי רוב שפין אותן בטיט, כדמוכח ממה שהמשנה מסיימת "ומעגילין אותן במעגילה", וזהו על הטיט כידוע. וכמו ששנינו בריש פרק שני דמכות (ז א): היה מעגל במעגלה, ופירשו רש"י ותוספות שהיו טחין גגיהן בטיט, והוליכו את המעגילה להשוותה, עיין שם. ולא הותרה רק שפיית סדקין, ולא טיחת כל הגג.

סימן תקמ סעיף העריכה

עוד שנינו שם במשנה: הציר והוא רגל הדלת, והצנור והוא החור שבהאסקופה, והקורה מה שעל הפתח שתחזור בו הדלת (רש"י), והמנעול, והמפתח שנשברו – מתקנן במועד, ובלבד שלא יתכוין לעשות מלאכתו במועד. ובין שהם של עץ, ובין שהם של ברזל. ואפילו נשברו מערב יום טוב – יכול לתקנם בלא שינוי, מפני שזה הפסד גדול הוא, שאם יניח הפתח פתוח והדלתות שבורות – נמצא מאבד כל מה שבבית.

ולכן התירו גם בנשברו קודם המועד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. והיינו שלא עלתה בידו לתקנם קודם המועד, ולא שהניחם בכוונה עד המועד. דאם הניחם בכוונה – אסור לגמרי. וכן מותר לתקוע המשקוף במסמרים כשיש לחוש לגנבי. ואם לאו – אסור, וכן כל כיוצא בזה (מגן אברהם סעיף קטן ו).

סימן תקמ סעיף ועריכה

ומותר לבנות מעשה הדיוט אבוס שתאכל בו הבהמה. דכל דבר שאינו לצורך אוכל נפש, אף על פי שהוא לצורך המועד – אסור מעשה אומן, רק בדבר האבד (שם סעיף קטן ז).

וכן מותר לבנות מעשה הדיוט איצטבא לישב או לישן עליה. ונסר שמחברים לו רגלים כעין ספסל שלנו הוי מעשה הדיוט ומותר (שם סעיף קטן ח). ומנקרים את הריחים, ופותחין להם פתח באמצע הריחים, ומעמידים אותם. ובונה אמת המים של הריחים. וקוצצים צפרני החמור של הריחים, כלומר שכן נקרא חמור של גלגל ריחים. מפני שכל אלו הדברים, אף אם תקנן קודם המועד, מתקלקלים וצריכין תיקון בכל עת.

וכן מותר לחדד סכין במועד, שאין זה לא מלאכה ולא טירחא. וסכין שנשבר במועד, וצריך לאחר – מותר לעשותו במועד. ואף אם נשבר מקודם, אם לא כיון מלאכתו במועד מותר (ט"ז סעיף קטן ה). ואפילו יכול לשאול סכין – מותר לו לעשות (מגן אברהם סעיף קטן י), דלא ניחא ליה בשל אחרים. ואם יש לו סכין אחר – אסור לו לעשות סכין חדש במועד.

סימן תקמ סעיף זעריכה

תנור וכירים שאפשר שיתייבשו ויאפה בהם במועד – עושין. ואם לאו – אין עושין אותן, דאסור להטריח על אחר המועד. והוא הדין דעשיית קדרות ואלפסין – מותר כשיהיו ראוים למועד. ואם הזמן קר – מותר לעשות תנור בית החורף להתחמם בו כשיכול להתחמם במועד (שם סעיף קטן ט).

וכתבו הרמב"ם בפרק שמיני והשולחן ערוך סעיף ז דבין כך ובין כך בונים על חרס של תנור, ועל הכירה הטפילה שלהם. עד כאן לשונם. "טפילה" מקרי על מה שהתנור או הכירה עומדת, כמבואר מפרק חמישי דכלים (משנה ז). ומלשונם משמע דכוונתם על טפילה שסביב התנור והכירה, והיינו טיחה בטיט כדי שישמור חומו (ט"ז סעיף קטן ג וב"ח). דגם זה נקראת טפילה, כמו שפירש רש"י בשבת (קכה א דיבור המתחיל "נתנו"). וגם בכלים שם יש כעין זה.

אבל תימה דמשמע דזה מותר אפילו אם לא יאפה במועד, ואיך נתיר טרחא על לאחר המועד (ט"ז סעיף קטן ג)? ויראה לי דהכי פירושו: "בין כך ובין כך" כלומר: בין שביכולת לאפות בלא הטפלה, ובין שאינו יכול לאפות בלא הטפלה – יכול לעשות הטפלה, דאפילו יכול לאפות בלא זה – מכל מקום עם הטפלה יהיה יותר טוב לאפייה. אבל בהתנור אופין במועד שאינה מקולקלת כלל, ולאו ארישא קאי.