פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תקלא

טורעריכה

אין מגלחין במועד. והטעם שלא יכנס למועד כשהוא מנוול, פירוש שאם היה יכול לגלח במועד, לא היה חושש לגלח ערב המועד ונמצא נכנס למועד מנוול, ומצוה על כל אדם לגלח קודם המועד לכבוד המועד, וכיון שהוא אסור לגלח במועד יהא זהיר לגלח קודם המועד.

ור"ת פירש כיון שזהו הטעם, אם כבר גלח קודם המועד מותר לגלח במועד. וקשה מאד להתיר. וגם אינו נראה כן מתוך הגמרא, דאם איתא הו"ל לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין, כי היכי דקאמר גבי כיבוס 'כל מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד' משום דאפילו אם כבסו קודם המועד הוא חוזר ומתלכלך, הכי נמי הו"ל לפרושי היתר דאם גלח קודם המועד. ועוד מי יודע אם גלח קודם המועד, דכה"ג קאמר בגמרא על הא דבעי מי שאבדה לו אבידה בערב המועד אם מותר לגלח במועד מפני שהיה אנוס שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, וקאמר מי יודע שהיה אנוס. הלכך נראה שאין להתיר אלא לאותם שמפרש בהדיא.

ואלו מגלחין:

מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד.

ומי שיצא מבית האסורין, ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח, אפילו הכי כיון שהיה חבוש היה בצער ולא היה יכול לגלח.

וכן המנודה בימים הקדמונים שלא היה יכול לגלח קודם, שהרי הוא אסור בתגלחת, וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל שלא היה יכול לגלח קודם שאין נידוי פחות מל' יום, אבל אם נשאר בנידוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל ביקש והתירו לו, לאו אנוס הוא ואינו יכול לגלח.

וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל, וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל, אבל אם מצא ולא נשאל לא.

והבא ממדינת הים שלא יכול לגלח קודם, וכגון שהלך להרויח מזונותיו או להתעשר, אבל אם לא הלך אלא לטייל לא יגלח דלאו אנוס הוא דאפשר לו שלא ילך. והראב"ד פירש אפילו לטייל דאמרינן לא יגלח, דוקא מא"י לחוצה לארץ, אבל אם הכל בחוץ לארץ או בארץ, אפילו הלך לטייל יגלח.

קטן מותר לגלח בח"ה. לא שנא נולד במועד ולא שנא קודם לכן.

אבל שחל ז' שלו בשבת ערב הרגל מותר, שלא היה יכול לגלח קודם.

וכל אדם מותר לגלח מה שעל שפת פיו אפילו אינו מעכב עליו. ומה שאצל השפה מכאן ומכאן, אם מעכב עליו מגלח ואם לאו לא יגלח. והראב"ד כתב שאפילו מה שעל השפה לא יגלח אלא אם כן מעכב עליו. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין מגלחין במועד והטעם שלא יכנס במועד כשהוא מנוול פשוט בר"פ אלו מגלחין (יג: יד.) ור"ת פירש כיון שזהו הטעם אם כבר גלח קודם המועד מותר לגלח במועד וקשה מאד להתיר וגם אינו נראה כן מתוך הגמרא דא"כ הוה ליה לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין כי היכי דקאמר גבי כיבוס כל מי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכבסו במועד וכו' פי' הו"ל למתני' לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין או התלמוד הו"ל לומר כן על משנת ואלו מגלחין כי היכי דקאמר על משנת ואלו מכבסין דמי שאין לו אלא חלוק א' מותר לכבסו במועד וכו' ומ"ש דכי האי גוונא קאמר בגמרא על האי דבעי מי שאבדה לו אבידה בערב מועד וכו' וקאמר מי יודע שהיה אנוס איכא לאקשויי גבי מי שאין לו אלא חלוק א' נמי נימא מי יודע שאין לו אלא חלוק אחד כבר הקשו כן בגמרא ותירצו אזורו מוכיח עליו ופי' רש"י דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרנו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק א' ודין זה שכתב רבינו נסתפקו בו התו' בפרק אלו מגלחין אבל בהג"א בשם א"ז ובהגה"מ פ"ז מהי"ט כתב כדברי רבינו זה לשונם יש רוצים לומר אדם שגלח ערב הרגל מותר לגלח ברגל דטעמא מאי אין מגלחין משום שלא יכנס מנוול וזה לא נכנס וטעות הוא בידם חדא דלא חשיב בהדי אלו מגלחין מי שגלח ערב הרגל ועוד הרי אבדה לו אבידה דאנוס הוא וכו' וכ"ת התם לא מוכחא מלתא הכא נמי לאחר שגלח ברגל לא מוכחא מלתא אם גלח ערב הרגל אם לאו וכ"כ המרדכי וכן נראה שהוא דעת הרשב"א שכתב בתשובותיו שאלה חולה שנתרפא בחולו ש"מ אם מותר לגלח במועד מפני שלא היה יכול לגלח לפי שאמרו שהגלוח קשה לחולה ומחזירו לחליו מסתברא לי שאסור לגלח שא"כ ליתנייהו בהדי הנך דמתני' דאלו מגלחין ובהדיא אמרו בגמרא הא שאר כל אדם אסורים ועוד נראה לי ראיה מדאמרינן (יז:) קטן הנולד במועד מותר לגלח שאין לך יוצא מבית האסורים גדול מזה אלמא משום לתא דבית האסורים דוקא הוא שבאין להתיר ומשום דבכלל השנויין במשנתינו הוא הא משום דלא היה יכול לגלח קודם המועד לא עכ"ל והא דמי שאבדה לו אבידה בערב מועד הכי איתא בגמרא (יד.) בעי ר' זירא אבדה לו אבידה ערב הרגל כיון דאנוס מותר או דלמא כיון דלא מוכח מלתא לא רב אשי מתני הכי בעי ר' זירא אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכח מלתא או דלמא כיון דלא מוכח מלתא כי הנך לא תיקו ופירש"י כגון ספר שהכל באים אצלו ערב הרגל ורואין שאבדה לו אבידה ואנוס הוא ואינו יכול לספר עצמו כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל וכתבו התוס' דלא מיבעיא ליה אלא באומן עצמו אבל בני העיר אע"פ שאין להם אומן אחר פשיטא ליה דאסורים וכתב בנ"י דכיון דסלקא בתיקו אזלינן בה לחומרא וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיטוה אבל הג"א בשם א"ז פסקוה לקולא ויש לתמוה על הרמב"ם והרא"ש שכתבו מלאכת ח"ה דרבנן למה לא פסקוה לקולא:

ואלו מגלחין מי שיצא מבית השביה וכו' ר"פ ואלו מגלחין (יג:) הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורים והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר:

ומ"ש ולא היה לו פנאי לגלח במועד ברייתא שם (יז:) כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד בשלא היה להם פנאי אבל היה להם פנאי אסורים:

ומ"ש ומי שיצא מבית האסורים ואפי' היה חבוש ביד ישראל וכו' ירושלמי כתב הרא"ש שם:

וכן המנודה בימים הקדמונים שלא היה יכול לגלח קודם וכו' וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום שלשים ברגל וכו' גם זה ירושלמי כתב שם הרא"ש במה אנן קיימין אם בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואם בשלא התירו לו קודם הרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלא אנוס הוא דהו"ל לפייס את בעל דינו כדי שיתירו לו אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום. ויש לתמוה ע"ז דגרסי' בפרק אלו מגלחין (טז.) ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזיל ופייסיה אמר אביי היכי ליעביד לישרי ליה לא חיילא שמתא עליה תלתין יומין לא לישרי ליה קא בעו רבנן לאיפטורי א"ל לרב אידי בר אבין מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל טוט אסר וטוט שרי א"ל ה"מ לממונא אבל לאפקירותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין וכתב הרי"ף הא דסבר אביי דלא שרינן שמתא דאפקירותא ואע"ג דמפייס לבעל דיניה אלא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין ליתא אלא כי מפייס לבעל דיניה ומיפייס שרי ליה לאלתר ממעשה דרשב"ל וממעשה דרב הונא (נדרים ז:) וכ"פ הרמב"ם ג"כ והיינו דלא כהאי ירושלמי ואפשר היה לומר שהירושלמי סובר כדאביי ולא קי"ל כוותיה אבל קשה כיון דאתי דלא כהלכתא למה כתבוה הרא"ש ורבינו. ועוד דאם כן קשה אמתניתין מאי דמקשה בירושלמי במה אנן קיימין אם בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם הרגל כיון דלאו אנוס הוא שהיה לו לפייס את בעל דינו כדי שיתירו לו אל יגלח ומצאתי בירושלמי ביומוי דר' זירא הוון מרחקין ומקרבין אמר לון ר' אילא השתא מרחקין והשתא מקרבין א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו ומשמע ליה דה"פ ביומוי דר' זעירא היה מנדין וכיון שהיה מפייס לבעל דינו היו מתירין לו ואמר להם ר' אילא שאין להתיר לו עד שיעברו שלשים יום כדתניא בברייתא ואמר ליה ר"י שאחר שנשנית אותה ברייתא נמנו וגמרו שלא יהא הדבר תלוי בשלשים יום אלא כיון שיחזור בו יתירו לו מיד והשתא מתני' נשנית בזמן שהיו אומרים אין נידוי פחות מל' יום ואביי סבר דלעולם דינא הכי איתיה שלא חזרו ונמנו ואנן לא קי"ל כוותיה אלא כמ"ד חזרו ונמנו שכיון שיפייס לבעל דינו יתירו לו ואפילו מיד ולפי זה כשכתב הרא"ש הירושלמי שעל משנתינו לא לפסוק הלכה דנידוי ל' יום כתב אלא ללמד שאם היה אפשר לו לפייס לבעל דינו קודם הרגל ולא פייסו עד הרגל אינו מגלח [*ב] אבל מדברי הרא"ש שכתב שם בשם הראב"ד נראה שהיה מפרש הירושלמי דביומוי דר' זעירא הוו מרחקין ומקרבין וכו' בע"א שכתב וז"ל הקשה הראב"ד לדברי הרי"ף שפסק דלית הלכתא כאביי דאמר לאפקירותא בעינן דליחול עליה שמתא תלתין יומין אלא שרינן ליה לאלתר אי פייסיה לבעל דיניה א"כ מאי הך דקתני בברייתא אין נידוי פחות מל' יום אי דפייסיה לבעל דיניה הא אמרת דלאלתר שרינן ליה ואי לא פייסיה לבתר ל' יום אמאי שרינן ליה וי"ל דמיירי כשמפייסיה לבעל דיניה וה"ק אין מנדין אותו תחלה לפחות מל' יום ואם חזר מתירין לו מיד מ"מ מתחלה מנדין אותו לדעת ל' יום וכן אומר בשעת הנדוי יהא בנדוי ל' יום וא"א יהא בנדוי ט"ו יום ומיהו אם חזר באמצע מתירין לו א"נ דלא פייסיה ואפ"ה אחר ל' יום מתירין לו שכבר קבל דינו כמי שחייב מלקות כיון שלקה בין חזר בין לא חזר אין מלקין אותו יותר ומ"מ הוא שבא לב"ד וביקש שיתירו לו אבל אם זלזל בנדויו ולא חש לבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידויו עד שימות ולכשימות סולקין את ארונו עכ"ל. ואפ"ל דמאי דקאמר מתחלה מנדין אותו לדעת ל' יום ומיהו אם חזר באמצע מתירין לו היינו לומר שמתירין לו מיד דלכשישלמו ל' יום יהא מותר אבל להתירו בתוך ל' שיהא מותר מיד לא ואביי סבר דלכל בתוך ל' יום אין מתירין לו כלל אף ע"פ שלא יהא מותר עד אחר ל' יום ולא קי"ל כוותיה אלא אפי' בתוך ל' יום מתירין לו דלכשישלמו ל' יום יהא מותר ואם תאמר כיון דלעולם הוא עומד בנידויו עד סוף ל' מנ"מ שיתירו לו בתוך ל' י"ל דנ"מ היכא שבתוך ל' ילכו למדינת הים המנדים אותו והיינו דקאמר בעובדא דההוא טבחא לא לישרו ליה קא בעי רבנן לאיפטורי ובהכי א"ש הירושלמי הזה אף ע"פ שפייס לבעל דינו והתירו לו אין היתר חל עד שיעברו ל' יום וחל יום ל' ברגל. וכ"נ ממ"ש פסקי התוס' אסור לגלח במועד לבד הבא ממדינת הים ברגל ומנודה שפייס קודם לרגל ושלמו ל' ימי נידוי ברגל או נידוי שלנו שהוא שבעה ולפי זה מ"ש הרא"ש בשם הראב"ד על הירוש' דביומוי דר' זעירא הוו מרחקין ומקרבין וכו' מדקאמר השתא מרחקין והשתא מקרבין מיחזי דהוו מרחקין ומקרבין לאלתר ואע"פ שלא חזר בו ואני תמה על מה שנהגו כך ומה היו אומר בהא דתניא אין נידוי פחות מל' יום ונראה מכאן שהכל תלוי בדעת ב"ד למעט ולרבות בימי נידויו להוסיף על הנידוי ולמעט בימי הנידוי ולרבות ממה שהיו מרחקין ומקרבין לאלתר בלא חזרה אלא כך היתה כונתם בתחלה בשעת הנדוי וכ"ש אם התנו לו ימי הנדוי בכך וכך שמתירין לו הנדוי כשיבא זמן שפסקו לו אלא שגער בהם ר' אלעאי שהיו עושין דבריהם כחוכא ואטלולא והיתה יראתם מתמעטת וחזרו ונמנו לכשיחזור בו יהא מקרבין אותו עכ"ל צ"ל שמה שכתב שהכל תלוי בדעת בית דין למעט ולרבות בימי נידויו היתה לומר שמתחלה היו מתנין שלסוף כך ימים יתמנו עליו ויתירוהו כלומר דלכשיגיע תשלום ל' יום יהא מותר אבל שיהא מותר קודם שיחול עליו הנדוי ל' יום לא ויותר נראה לומר שכוונתו בפירוש הירוש' הזה דהא דתניא אין נידוי פחותה מל' יום היתה לומר שאם נידוהו סתם אינו פחות מל' יום אבל אם לא נדוהו מתחלה אלא לי' או לט"ו ימים אינו מנודה יותר ומתני' בשנדוהו סתם שאע"פ שיכולין מיד להתירו עדיין הוא בנידויו עד תשלום ל' יום ומ"מ דברי רבינו אינם בדקדוק שכתב וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל דכיון דקי"ל דנדוי שלנו כנזיפה שלהם דהיינו שבעה ימים הכי איבעיא ליה למכתב וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ז' ברגל אלא שנמשך אחר לשון הירו' שכתב שחל ל' שלו ברגל: והרמב"ם כתב מי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד מותר לגלח משמע דלית ליה הא דירוש' דלא משכח פתרי אמתניתין אלא בשהתירו לו קודם הרגל וטעמא משום דבגמרא דידן משמע דבשהתירו לו ברגל עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר דאזל ופייסיה לבעל דינו ואתא קמי רבנן ושרו ליה ונראה דטעמא משום דכיון שלא היה בדעתו קודם הרגל לפייס את בעל דינו חשוב אנוס ואפשר שזה היה דעתו של הרי"ף שהשמיט הירוש':

וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל וכו' ג"ז הירוש' שם כתב הרא"ש במה אנן קיימין אי בשנשאל קודם הרגל יגלח אם בשלא נשאל קודם הרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא דהיה לו לישאל על נדרו קודם הרגל אלא אנן קיימין בשנשאל קודם הרגל ולא מצא פתח לנדרו אלא ברגל כהדא ר"ש בר' לא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני גליל: וכתב הרא"ש ולפי הירוש' מאן דאית ליה פותחין בחרטה פירוש חרטה כל דהו וא"צ למצוא פתח וטעם לעקור את הנדר מעיקרו אסור לגלח במועד כיון דהיה יכול לישאל קודם הרגל ואף ע"ג דאיכא למימר היה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו לא חשיב זה אונס ורש"י לא פי' כך עכ"ל. והרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הירושלמי הזה נראה שהם סוברים דכיון דתלמודא דידן לא פירש כן שהיא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס:

והבא ממדינת הים שלא היה יכול לגלח קודם משנה הזכרתיה בסמוך וכתב ר"י הבא ממדינת הים פי' כגון שלא בא ליישוב עד ח"ה או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל כי כשבא לא היה שהות ביום:

ומ"ש רבינו וכגון שהלך להרויח מזונות או להתעשר וכו' שם (יד:) והבא ממדינת הים מתני' דלא כר"י דתניא רבי יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות אמר רבא לשוט דברי הכל אסור לגלח למזונות ד"ה מותר כי פליגי להרויח רבי יהודה מדמי ליה לשוט רבנן מדמי ליה למזונות: ופירש"י לשוט. אם יצא שלא לצורך אלא כדי לשוט בעולם ולראותו וחזר במועד ד"ה אסור לגלח במועד: למזונות. שיצא לחזור אחר מזונות שאין לו מזונות וחזר במועד ד"ה מותר לגלח במועד לפי שיצא באונס: להרויח. שיש לו נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר וקי"ל כרבנן:

ומ"ש רבינו והראב"ד פי' אפי' לטייל דאמרי' לא יגלח דוקא מא"י לח"ל וכו' שם כתב הרא"ש בשמו דפלוגתא דר"י ורבנן איירי ביוצא לח"ל והכי מוכח בירושלמי ומסתבר כהאי פירושא דלא קרי ר"י שלא ברשות היוצא להרוחה שכן הוא דרך כל התגרים ועוד דגרסי' בגמ' אלא למזונות הא אמרת ד"ה מותר והאיך סליק אדעתיה דר' יהודא קרי למזונות שלא ברשות אבל לפי הירוש' ניחא דאף למזונות לצאת ח"ל שפיר דמי דחשיב ר' יהודא שלא ברשות עכ"ל. ומשמע לרבי' דכיון דלא איירי ר' יהודה ורבנן אלא ביוצא לח"ל א"כ הכל בח"ל או הכל בארץ בכל גוונא מותר אפי' יוצא לשוט דאין לפרש שאין חלוק בין מא"י לח"ל להכל בארץ או הכל בח"ל אלא ביוצא להרוחה אבל ביוצא לשוט אפי' הכל בארץ או הכל בח"ל אסור דא"כ יכפל הראב"ד והרא"ש לאשמעינן מלתא דלא כהלכתא דהא ליכא בהאי מלתא נפקותא אלא לר' יהודה דאסר בהרוחה דאילו לרבנן אין חילוק בין מא"י לח"ל להכל בא"י או הכל בח"ל דאי להרוחה אפי' מא"י לח"ל שרי ואי לשוט אפי' הכל בא"י או הכל בח"ל אסור הלכך ע"כ לומר דאתי לאשמעינן דלא אסרי רבנן לשוט אלא מא"י לח"ל אבל הכל בארץ או הכל בח"ל אפילו לשוט שרי וכ"כ נ"י בפירוש בשם הראב"ד דכל שהכל בארץ או הכל בח"ל אפי' לשוט כיון דברשות יצא מותר לגלח לדברי הכל:

קטן מותר לגלח בח"ה וכו' (שם:) איכא תרי לישני בגמרא ופסקו הרמב"ם והרא"ש כלישנא בתרא דאמרי משמיה דשמואל קטן מותר לגלחו במועד לא שנא נולד במועד ל"ש נולד מעיקרא והרי"ף לא הכריע ואפשר שסמך דמסתמא הלכה כלישנא בתרא וכתב הרא"ש דטעמא משום דלא שייך בהאי גלוח שלא יכנס מנוול לרגל. ובנ"י כתב קטן מותר לגלח פי' אם יש לו שער רב ומצער מותר לגלחו ולא אמרינן והלא יכנס ברגל כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא ולא גזרינן קטן אטו גדול:

אבל שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל מותר וכו' שם בברייתא (יז:) האבל מותר בגלוח ואוקימנא כגון שחל ז' שלו להיות בשבת ערב הרגל וכאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לו לכאן ולכאן כלומר עולה לז' ולל' וכיון דכבר התחילו ל' איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל אלא דשבת הוי ואנוס הוא להכי מגלח במועד ופסקו הפוסקים כן ויתבאר עוד בסימן תקמ"ח והרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות יו"ט כל מי שאי אפשר לו לגלח ולכבס בעי"ט ה"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל ז' שלו להיות בי"ט או שחל להיות בעי"ט והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח וכתב ה"ה ומה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות בערב י"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופר או אגב שיטפא שהרי בביאור כתב בפ"י מהלכות אבל חל ששי שלו בערב הרגל ואין צ"ל ה' או ג' אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזרת ז' בלבד ואין מותר לרחוץ ולסוך ולא לעשות דבר עד שיכנס יו"ט ויו"ט מפסיק שאר השבעה ולאחר י"ט משלים ל' מיום המיתה ואסור בהם בכל חמש דברים ובפ"ו מפרש שם שמה' דברים אלו הוא תספורת וברור ופשוט הוא כן בגמרא שאין רגל מפסיק גזורת ל' אלא כשחל ז' ערב הרגל דאמרי' כבר נהג בגזירת ל' יום שביעי עולה לכאן ולכאן ושם מבואר שאין אבל מגלח במועד אלא כשחל שביעי שלו בערב הרגל והוא שבת וכדעת אבא שאול דקי"ל כוותיה וכן מבואר מדבריו פ"י מהלכות אבל בביאור ומ"ש שם אמת ויציב עכ"ל. ול"נ דאפשר ליישב דמאי דנקט הרמב"ם חל ז' שלו להיות ביום טוב לאו משום היתירא דלגלח נקטיה דגלוח ודאי אסור עד תשלום ל' דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת ל' אלא משום היתירא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה"ק כל מי שאי אפשר לו לכבס ולגלח בערב י"ט ה"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל ז' שלו להיות בי"ט הרי זה מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעי"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד ואע"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד הבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תרווייהו אתגלחת וכבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום ל' יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא דמאי דנקט כשחל ז' שלו להיות ביו"ט רבותא קאמר דלא מבעיא אם חל ג' או חמישי שלו בי"ט דפשיטא שלא היה אפשר לו לכבס מעי"ט ומפני כך מותר לכבס במועד אלא אפי' חל ז' שלו להיות בי"ט נמי א"א לו לכבס מעי"ט והלכך מותר לכבס במועד: כתב המרדכי תניא בתוספתא אע"פ שהתירו לספר לא יסתפר בר"ה אלא בצנעא וכ"כ הרמב"ם בספר תורת האדם : כתב בתה"ד מי שעשה עבירות ובא ליטהר במועד יראה דשרי לגלחו במועד כדי לטובלו ולהכניסו לדת האמת דכיון דנהגינן לגלח בעלי תשובה כאלו ע"פ ר' משה הדרשן כדפירש"י בפ' בהעלותך שנתן טעם להתגלח הלויים לפי שהיו כפר' על בכורי ישראל שחטאו בע"ג וע"ג קרויה מת ומת אתקש למצורע והמצורע טעון תגלחת וא"כ דמי להא דתניא בפרק אלו מגלחין דנזיר ומצורע אפי' היה להם פנאי לגלח קודם המועד מותרין לגלח במועד כדי שלא ישהו קרבניהם ובעלי תשובה נמי נראה להתיר כדי שלא ישהא כמה מצות שהרי אין מצטרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול ואע"ג דודאי אינו מעכב מ"מ מנהג אבותינו תורה היא וכדאסמכינן אקרא ודחי' גלוח דרבנן מקמיה עכ"ל והיינו למנהג אשכנז אבל אנן דלא נהגינן להצריך לבעלי תשובה גלוח כלל פשיטא דאין מגלחין במועד:

וכל אדם מותר לגלח מה שעל שפת פיו וכו' (שם יח.) אמר אביטול ספרא משמיה דרב שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת א"ר אמי ובשפה המעכבת כך הוא גירסת הרא"ש וכתב ז"ל פירש הראב"ד דמזוית לזוית זהו כל שלמעלה מפתיחת הפה הנחה זה הוא מה שחוץ לפה מכאן ומכאן וקרי ליה הנחה מפני שצריך להניחו שלא יגלח אותו במועד אלא מה שמעכב עליו אבל בשפה יכול לגלח בין שהוא מעכב בין שאינו מעכב ר' אמי אמר ובשפה נמי כל שמעכב ופליג אדרב ואמר דשפה אינו יכול לגלח אלא מה שהוא מעכב ממנה כך מצאתי הנוסח בה"ג הלכך דרב אמי פליג אדרב והוא בתראה הלכתא כוותיה ע"כ ולא נהירא לי דהא דפסקו הגאונים כבתראי היינו מאביי ואילך אבל מקמי הכי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד בשל סופרים הלך אחר המיקל והכי ס"ל להרי"ף שכתב בהלכות ומותר לגלח שפה בחול המועד ומשמע דלא מפליג עכ"ל. והרמב"ם ג"כ סתם וכתב בפ"י מהלכות יו"ט מותר ליטול שפה בחולו של מועד וכתב ה"ה יש מי שכתב דדוקא שמעכבת האכילה או שהוא איסטניס ורבינו כתב כלשון ההלכות ואפשר שבמועד בכל גוונא מותר עכ"ל ומדלא כתב הרי"ף והרמב"ם הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחי דידן בגמרא וסוברים דהלכה כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מה שמן הצדדים מותר לגלח אע"פ שאינו מעכב וכ"כ ר"י שנראה מדבריהם וכיון דאיסור דרבנן הוא נקטינן לקולא: כתב המרדכי שרבינו מאיר מצא בשם ר"ת דשמא לא התירו שפה אלא בתער ולא במספרים דומיא דתכפוהו אביליו וכן כתבו התוס' אהא דאיתא התם בקשו ממנו שפה והתיר להם יש לפרש ע"י שינוי דומיא דצפרנים וסמ"ג כתב מותר ליטול צפרניו ושפה בח"ה אפילו בלא שינוי וי"מ בשינוי דוקא ע"כ וכיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לקולא: כתב המרדכי דמותר לחוף ולסרוק ראשו בח"ה דאין לאוסרו משום תלישת שיער וכן מותר לרחוץ בחמין בחש"מ והאריך בטעם הדבר:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • ור"ת פי' וכו' כ"כ בהגהת אשירי ר"פ ואלו מגלחין דכתב הא"ז יש שרוצים לומר אדם שגילח ערב הרגל מותר לגלח ברגל כו' ואין נראה וכו': ו.
  • ומ"ש רבינו וקשה מאד להתיר פי' כיון דכל ישראל נוהגין שלא לגלח במועד היאך נתיר לאחד לבדו דבר זה קשה מאד להתיר אפי' היה מותר מן הדין ועוד דבגמרא משמע דמדינא אסור דאי איתא דשרי הו"ל לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין במועד:
  • ומ"ש כי היכי דקאמר גבי כבוס וכו' איכא למידק הלא גבי כבוס לא תנן ליה במתני' דלותיב מיניה לר"ת דהו"ל למתני נמי גבי גילוח במתני' דהלא כבוס אינה אלא מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן ואפי' נפרש דרבינו נמי קשיא ליה דהו"ל לתלמודא לומר כן על משנת אלו מגלחין כי היכי דקאמר על משנת ואלו מכבסין דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לו לכבסו וכו' וכמו שפי' ב"י אכתי קשה דמי הגיד לו לרבינו בחלוק אחד דמותר לכבסו אפי' אם לא כבסו קודם המועד דליקשי מיניה לגילוח ודלמא לא התירו בחלוק אחד אלא בדכבסו קודם המועד אבל בדלא כבסו קודם המועד אסור לכבסו במועד ובדאית ליה תרי ומיטנפי אפי' כבסם קודם המועד אסור לכבס במועד משום דדי לו בשתי חלוקים שכבסם לפני המועד אחד לי"ט ראשון וא' לי"ט אחרון וכמ"ש התוס' לשם (ד' יד) בד"ה שאין לו וא"כ לפי זה ניחא דבגילוח נמי יכול לגלח במועד אם גילח לפני המועד אלא דתלמודא אשמעינן לגבי כבוס כדי לחלק דלא שרי בחלוק אחד אלא היכא דכבסו קודם המועד אבל לא כבסו קודם המועד אסור ובתרי ומיטנפי אסור אפי' אם כבסם קודם המועד משא"כ בגילוח דליכא לפלוגי במידי דלא איירי בה תלמודא דפשיטא דשרי לגלח במועד כיון שגילח קודם הרגל ולא נכנס למועד מנוול דהדין נמשך אחר הטעם ולא צריך לפרש ונראה דרבינו תופס עיקר כמו שנמצא בתוס' לשם (ד' י"ח) בד"ה אע"ג דכתבו וז"ל אע"ג דאית ליה תרי ומיטנפי מדלא משני הב"ע בשלא כבסו לפני הרגל דלא שרינן במי שאין לו אלא חלוק אחד אלא היכא דכבסו משמע דמי שאין לו אלא חלוק אחד שרי לכבסו במועד אפי' פשע ולא כבסו לפני המועד כך נ"ל ובתוספ' מסופק בזה ונ"ל דהכא משמע דלא פלוג עכ"ל כלומר דליכא לפלוגי במידי דבחלוק אחד אפי' לא כבסו לפני המועד נמי שרי משום דאפילו אם כבסו קודם המועד הוא חוזר ומתלכלך אבל בתרי ומיטנפי אסור לכבסם במועד אפילו כבסם קודם המועד ולפי זה ודאי קשה דבגילוח נמי ליכא לאפלוגי במידי והוה ליה לפרושי היתירא דאם גלח קודם המועד כדי שלא נטעה לומר דמתניתין דוקא נקט אלו מגלחין הני אין מי שגילח קודם המועד לא כי היכי דמפרש גבי כבוס דלא נטעה דדוקא נקט אלו מכבסין הני אין מי שאין לו אלא חלוק אחד לא אלא בע"כ קושטא הכי הוא דבגלוח אסור אפי' אם גילח קודם דלא דמי לכיבוס דשרי משום דאפי' כבסו קודם המועד חוזר ומתלכלך ודו"ק: וכן וכו' ה"א בירושלמי כתבו שם הרא"ש הקשה הב"י הלא הרי"ף והרא"ש פסקו שם דאפילו לאפקירותא כי פייס לבעל דיניה ומיפייס שרי ליה לאלתר ואין הלכה כאביי דלאפקירותא עד דחייל שמתא עליה תלתין יומין וכן פסק הרמב"ם וא"כ היאך כתב הרא"ש ורבינו בכאן דאע"פ שהתירו קודם הרגל אין נידוי פחות משלשים יום דמשמע לכאורה דפסקו כאביי ולהרא"ש אפשר לומר שלא הביא הירושלמי לפסק הלכה דנידוי שלשים יום אלא ללמד שאם היה אפשר לו לפייס לבעל דינו קודם הרגל ולא פייסו עד הרגל אינו מגלח אבל בדברי רבינו שפסק כאן בפי' דאין נידוי פחות מל' יום ובי"ד סימן של"ד כתב ע"ש הראב"ד הא דאמר סתם נדוי ל' יום היינו לענין כשהיו מנדין אותו היו אומרים פלוני יהא בנידוי ל' יום ומ"מ אם חזר בו ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר אפילו נידהו לאפקירותא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ודאי דקשה טובא דפסקיו סותרין זה את זה והאריך ב"י ליישב קושיא זו בכמה גווני ולפע"ד אין כאן קושיא כלל שיהא צריך ליישב דהלא מפורש בי"ד דאין מתירין לו לאלתר אא"כ חזר בו ופייסיה לבעל דיניה אבל אם לא חזר בו ולא פייסיה לבעל דיניה אלא שבא לב"ד ומבקש שיתירו לו מתירין לו שיהא מותר לאחר ל' יום וכמ"ש הרא"ש גופיה ע"ש הראב"ד וז"ל א"נ דלא פייסיה ואפ"ה אחר ל' יום מתירין לו וכו' ומ"מ צריך הוא שיבא לב"ד ויבקש שיתירו לו וכו' עכ"ל ומביאו ב"י השתא הירושלמי דקא מסיק אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום נמי מוקי למתניתין במי שלא חזר בו ולא פייסיה לבעל דיניה אלא שבא לב"ד וביקש מהם שיתירו לו והתירו לו קודם הרגל ואפ"ה כיון שלא חזר בו אסור לגלח עד אחר ל' יום דאין נדוי פחות מל' יום וכך הם דברי רבינו וז"ש אבל אם נשאר בנדוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל בקש וכו' דהדין תלוי באם בקש מב"ד קודם הרגל שיתירו לו והתירו לו אע"פ שלא פייס לבעל דיניה מגלח ביום ל' שחל ברגל אבל אם לא ביקש מב"ד שיתירו לו עד שנכנס הרגל והתירו לו אינו מגלח ולפי זה צריך לומר דמ"ש הרא"ש במה אנן קיימין אם כשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם הרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא דהו"ל לפייס את בעל דינו כדי שיתירו לו עכ"ל לאו דוקא לפייס את בעל דינו קאמר דהא אפילו לא פייס את בעל דינו נמי מתירין כשבקש מב"ד שיתירו לו אלא נקט הרא"ש האי לישנא משום דלמאי דקס"ד בקושיא דקודם הרגל כבר נשלמו ל' יום א"כ קשיא טובא הא ודאי דאף אם היה מפייס לבעל דינו היה מפוייס שהרי אין עליו נדוי יותר מל' יום ואצ"ל דאם היה מפייס לבית דין דהיו מתירין לו לו אבל למסקנא מוקי לה בירושלמי בדלא פייסיה לבעל דיניה אלא שביקש מב"ד וכו' ולשון פסקי התוספות שהביא ב"י ומנודה שפייס קודם לרגל נמי מוכח הכי דרצונו לומר שפייס לב"ד דאל"כ הוה ליה לומר שפייס לבעל דיניה אלא ומנודה שפייס סתם קאמר ומשמע אפי' לא פייס לבעל דיניה אלא פייס לבית דין בלבד דמנודה הוא ל' יום ואח"כ מותר כיון דפייס לב"ד והתירוהו לו וכדפי' וכן ראיתי במרדכי הארוך שכתב לפרש הירושלמי במ"ש הרא"ש וכתב כל לשון הרא"ש זולתי במ"ש הרא"ש דלאו אנוס הוא דהו"ל לפייס את בעל דינו כדי שיתירו לו כתוב לשם דהו"ל לפייס קודם הרגל ואינו אנוס לגלח ברגל וכו' והיינו דהו"ל לפייס לב"ד וכדפי' בפסקי התוס' והכי נקטינן לחומרא דוקא בהתירו לו קודם הרגל ודלא כמה שפסק בש"ע שכתב כלשון הרמב"ם להקל אף בלא התירוהו אלא ברגל וכן כתב במרדכי דהכי משמע בגמרא דידן דליתא אלא כמפורש בירושלמי:
  • וכן מי שנדר וכו' וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל אף ע"ג דהרא"ש כתב דבירושלמי קא מוקים לה בשנשאל קודם הרגל ולא מצא פתח לנדרו אלא ברגל כהדא ר' שמעון בר ר' לא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני גליל לא כתב רבינו כן משום דכתב עוד הרא"ש דלמאן דאית ליה פותחין בחרטה וא"צ פתח אסור לגלח במועד אלא דוקא היכא דלא מצא אדם שיתיר לו קודם הרגל ועי"ל דבכלל מ"ש וכגון שלא מצא מי שמתיר לו קודם הרגל הוה נמי שלא מצא מי שימצא לו פתח להתיר נדרו עד שבא אחד ברגל ומצא לו פתח וכעובדא דר"ש בר רבי:

דרכי משהעריכה

(א) בתא"ו נ"ד ח"ה דאף אם היה בדעתו לגמור הנדר ותוך המועד נמלך ונשאל עליו אפ"ה אסור לגלח. ורש"י ורי"ף ורמב"ם מתירין בכה"ג ודעת הרא"ש לאסור וכן משמע דעת הטור וכתב המרדכי דמ"ק דף ש"ץ ע"ד דמתירין נדרים במועד אפילו שלא לצורך וכן מתירין חרמים במועד:

(ב) ומשמע מדברי המרדכי דוקא אלו שמגלחין במועד כגון היוצא מבית השביה כו' דמאחר שאסור לאחרים צריך לגלח בצנעא אבל לגלח השפה או קטן דלכ"ע בכה"ג שרי: