מועד קטן כג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וקורין שבעה ויוצאין רבי יהושע בן קרחה אומר לא שילכו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודומין אואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אמרו עליו על ר' חנניה בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל ת"ר באבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הרי הוא ככל אדם רבי יהודה אומר לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו שהרי הכל נכנסין לביתו לנחמו אלא שניה אינו יוצא מפתח ביתו שלישית יוצא ואינו יושב במקומו רביעית יושב במקומו ואינו מדבר חמישית הרי הוא ככל אדם ת"ר גכל שלשים יום לנישואין מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר דואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה ההניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה מאי לזמן מרובה אמר רב פפא ולאחר שלשים יום ת"ר כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתוך המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר בר' שמעון אומרז לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד אביי נפיק בגרדא דסרבלא כרבי רבא נפיק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתי כרבי אלעזר בר' שמעון:
מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת:
בני יהודה ובני גלילא הני אמרי
רש"י
עריכה
וקורין שבעה - בספר תורה דאין מתפללין יחד בבית הכנסת אלא כל אחד ואחד מתפלל בביתו:
לא הוצרכו לומר שבת ראשונה - שודאי לא יצא מפתח ביתו:
כל שלשים יום לנישואין - עד שלשים יום לאחר אבלו אינו יכול לישא אשה:
ואחד כלים ישנים יוצאין מתוך המכבש - פירוש שהן כחדשים:
בגרדא דסרבלא - מלבוש לבן מגוהץ ישן:
כרבי - דאמר לא אסרו לבן אלא חדש:
בחימוצתא - חלוק:
רומיתא - שבא מרומי:
כרבי אלעזר - דאמר לא אסרו אלא לבנים וזו אדומה היתה:
תוספות
עריכה
רבי יהודה אומר לא הוצרכו. בירושלמי פוסק הלכה כדברי המוסיף בימים (שבעה) וראיתי כשהייתי קטן רבינו יצחק זקני שלא היה יושב במקומו עד שבוע רביעי ולא ידעתי טעמו שאם היה סובר כר' יהודה א"כ יסבור כמותו בשניה שאינו יוצא מפתח ביתו מיהו י"ל בהא אשכחנא טובא לעיל דאבילות שבעה וקי"ל הכי ושמא טעמו כרבנן ומשום דצריך לישב במקומו ואינו מדבר וטוב יותר שישב חוץ למקומו דשמא אין אסור לדבר כי אם במקומו:
עד שיעברו שלשה רגלים. עד שיהיה שלשה רגלים בלא שמחה ולא ישכח אהבת אשתו אי נמי כדי שישא אשה אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה [שלא] יהא ב' דעות במטה ועוד פן יזכירנה אהבת אשתו לקנטרה ודומיא דהכא אמרי' לעיל (ד' כא:) מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו כו' פירש ה"ר יונה דאין שייך לפסוק כרבי יהודה דאמר שני רגלים משום דקי"ל לעיל (ד' כב.) כדברי המיקל באבל דהא מילתא דפליגי בה הכא אין זו באבל דימי אבלו כלו להן:
ואמר לאחותה בבית הקברות. לאו דוקא שהאבל כל שבעה אסור וריב"א מפרש דזו היא האשה שאומר בזבחים פ' טבול יום (ד' ק.) שמתה בערב הפסח ואמרי' לעיל אפי' יום אחד אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזרת שבעה ומיהו משמע שסובר כאותו הפירוש שפי' למעלה בשם ה"ר יונה שאסור ברחיצה עד הערב זהו מבעוד יום ודין הניחה לו בנים קטנים מיד מותר לישא ולבעול וכן אין לו בנים פירשתי בתוספות יבמות (ד' מג: ושם) וכן בכתובות פ"ק (ד' ד.) ובתשובות ומה שאמר במס' שמחות (פ"ז) בהאי מילתא דנסיב לאלתר ולא בא עליה עד זמן מרובה והאי דאמרינן אין לו מי שישמשנו מותר ואין צריך להמתין שלשה רגלים כתבתי במקום אחר:
כל שלשים יום לגיהוץ. דוקא גיהוץ אסור אבל בלא גיהוץ כגון כיבוס מותר דאמרינן לקמן (ד' כז:) אל תבכו למת הא כיצד שלשים יום לגיהוץ ולתספורת ובמסכת שמחות (פ"ז) שלשים יום לגיהוץ כיצד כו' ובירושלמי גזרת שלשים גיהוץ ותספורת אבל כיבוס משמע דשרי מדאמרינן פ' החולץ (יבמות מג:) גבי אלמנה מפני האיבול וקאמר באיבול שלה שלשים יום ופריך קל וחומר מה במקום שאסור לכבס מותר לארס במקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארס והדתניא במסכת שמחות (פ"ז) שמונה ימים קודם הרגל אם רצה לכבס ולספר הרשות בידו לא ספר לא כיבס ערב הרגל אסור לספר ולכבס עד שישלימו שלשים יום משמע דכיבוס נמי אסור נראה ההוא כיבוס היינו גיהוץ ומאחר דכיבוס שרי גיהוץ נמי שרי לדידן כדאמרי' פ"ק דכתובות (ד' י:) ופ"ד דתענית (ד' כט:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן והקשה ה"ר שמואל מוורדו"ם דהא בשמעתין באביי נפיק כו' והא בבבל הוו קיימי דגיהוץ דאינהו אינו אלא כיבוס ומ"מ אסרי ותירץ רבינו יצחק דפעמים שהיו מביאים מא"י כלים מגוהצין או שמא פעמים שמביאין אומנין יודעין לגהץ כבארץ ישראל והא דתניא בתוספתא (פ"ב) כל אלו שאמרו מותר לספר במועד מותר לספר בתוך שלשים יום אבל כל אלו שאמרו מותר לכבס במועד אסור בתוך שלשים יום של אבל צריך לומר דכיבוס נמי היינו גיהוץ ומורי ריב"א זצ"ל היה אוסר לכבס בתוך שלשים יום ואין נראה לו לדחות כל אלו והא דקאמר בפרק החולץ (יבמות ד' מג. ושם) מקום שמותר לכבס היינו בהני דהתירו לגלח ולכבס בריש פירקין (ד' יג:) בא ממדינת הים ויוצא מבית האסורין ומה שאסור שם בתשעה באב לכבס היינו דוקא טעמא שיכול להמתין אחר תשעה באב הואיל ואיסורו אינו מושך כל כך וגרסינן שפיר במקום שמותר לספר כדפרישית וא"צ למוחקו וא"צ ליישבו באשה או בגילוח כל הראש כדברי המפרשים שרוצים ליישב גירסת הספרים והארכתי בתוספות יבמות (ג"ז שם) וגרסינן לקמן (ד' כז:) אל תבכו כו' הא כיצד שלשים יום לתכבוסת ולתספורת והא דאמר לעיל (ד' טו.) אבל אסור בתכבוסת משמע לאחר שבעה שרי התם במים איירי ולא בנתר וחול וזה יוכל להיות מותר לאחר שבעה בתוספות הרב כך פירש לאסור ובשם רבו פירש היתר ולפי מה שפירש דכיבוס אסור כמו גיהוץ ניחא קושיית ה"ר שמואל מוורדו"ם מיהו מורי לא היה מפרש ממש לאסור כל כיבוס אלא היה מפרש דהאי ברייתא דאסרה כיבוס היינו בא"י דכיבוס שלהן כגיהוץ שלנו וההיא דקתני גיהוץ ולא כיבוס היינו בבבל מיהו לפי זה לא היה אסור לדידן כי אם גיהוץ אכן היה ר"י מפרש בלא ראייה כמו שפירש רבינו יצחק הזקן דבבבל היו פעמים אומנים מא"י יודעין לגהץ וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ וחולק על הש"ס ירושלמי דקתני התם כל שלשים יום לגיהוץ אסור ללבוש כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים פירש בתוספות הרב דהא דאסרי גיהוץ דוקא ללבוש אבל לגהץ מותר והא דקתני כל שלשים יום לגיהוץ היינו אסור ללבוש כלים מגוהצין כו' עד מותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים ואיני יודע אם היה אומר הרב היתר בכיבוס תוך שבעה ומחלק נמי בין לכבס או ללבוש מיהו רבינו יצחק זקני מפרש בתשובתו דאפי' לכבס ולהניח אסור מדאסרינן בפרק בתרא דתענית (ד' כט.) לכבס ולהניח ועוד פירש בתשובתו דכיבוס שלנו מותר בט' באב כדאמרינן דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן משמע דכיבוס שלנו אינו ככיבוס שלהם והכי איתא בהדיא בפ"ק דכתובות (ד' י:) מיהו לענין ימי אבילות אסור בכיבוס שלנו אפי' בתשעה באב מחמירין העולם בכיבוס שלנו מתוך המנהג כמו שהחמירו לענין אבילות דבשר מליח דשרי בהלכה ורגילין לנהוג בו איסור ומיהו איני מבין מנין לו להקל בתשעה באב יותר מימי אבלו דאדרבה בפרק בתרא דתענית (שם) נראה לי שמחמיר יותר לענין גיהוץ כלי פשתן בימי אבלו מבמועד ובמטפחות ידים השיב רבינו שאף על פי שהתירו במועד אסורין בימי אבלו כדאמרינן לעיל (דף יז:) כל שאמרו מותר לגלח במועד כו' והתניא אסורים ומוקי לה בתכפוהו אבליו:
רבא נפיק כו'. ופי' בתוספות דאביי ורבא הלכה כרבא וא"כ מותר ללבוש כלים מגוהצין צבועין אפילו חדשים או ישנים אפילו לבנים וכן פסק ר"ח:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקנב א מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ח סעיף ז':
קנג ב מיי' פ"ז מהל' אבל הלכה ה', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ג סעיף ב':
קנד ג ד ה ו מיי' פ"ו מהל' אבל הלכה ה', טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ב סעיף א' וסעיף ב:
קנה ז מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה ג', ומיי' פ"ו מהל' אבל הלכה ד', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ט סעיף ה':
ראשונים נוספים
נשיא שמת כל בתי מדרשות בטילין ונכנסין לכנסת וקורין שבעה ויוצאין ודוין ולא יטיילו בשוק ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל.
אמרו על ר' חנינא בן גמליאל שהיה אומר שמועה והגדה בבית האבל:
ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. שניה יוצא ואינו יושב במקומו.
שלישית יושב ואינו מדבר. רביעית שוה לכל אדם. ר' יהודה אומר לא הצריכו לומר שבת ראשונה שהכל נכנסין אצלו לנחמו אלא שניה אינו יוצא מביתו. שלישית יוצא ואינו יושב במקומו. רביעית יושב ואינו מדבר. חמישית שוה לכל אדם. והיכן דרגילין אבלים לצלויי כנסת קדמי ואתו ויתבי במקום אבלים מצלו. ואיכא נמי בבבל דעבדי הכי:
ת"ר כל שלשים אסור לישא. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה.
הניחה לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר מפני פרנסתן.
ומעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה ועדיין הן בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר שלשים וכן עשה ר' טרפון ומפורש בתלמוד א"י:
ת"ר כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת מכבש רבי אומר לא אמרו אלא כלים חדשים בלבד אביי נפק בגרדא דסרבלא כו'.
רבא נפק בהמיצתא רומניתא סומקתא חדתי כר' [אלעזר בר'] שמעון וקיי"ל כרבא ואליבא דר' אלעזר בר' שמעון:
ירושלמי ב' אחין. ב' שותפין. ב' טבחין ב' חנוונין שאירע לאחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותן ופועלים עושין בצינעא במקום אחד:
מתני' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת בני יהודה ובני גלילא דהני אמרי יש אבלות בשבת מדקתני במתני' ושבת עולה:
ת"ר כל שלשים יום לנשואין מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים רבי יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר. פירוש החמירו בנישואי אשה אחרת כדי שתשתכח ממנו ולא יתן דעתו על הראשונה בשעה שהוא עם השניה כדתניא (נדרים כ' ע"ב) ולא תתורו אתרי לבבכם מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו ועוד שמא יבואו בניו לידי אחת מתשע מדות שיהו בני ערבוביא או בני שנואה.
ואם יש לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר בשביל פרנסתן ומעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך ואף על פי כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה אמר רב פפא לאחר שלשים יום.
ומסתברא דהלכה כרבי יהודה.[דאמר דרגל] שלישי מותר דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל.
ויש מי שירצה לומר שהקובר את אשתו קודם ראש השנה נושא אחרת לאחר חג הסוכות שעברו עליה שלשה רגלים שראש השנה ויום הכפורים כרגלים הם ולאו מלתא היא שלא אמרו שהן כרגלים אלא לגזרת שבעה ושלשים אבל לא שיהיו רגלים כשיעורי חכמים ובלשון תורה ועוד מן הטעם שפירשנו כדי שתשכח הראשונה ממנו צריך אריכות זמן.
ירושלמי בפרק החולץ כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום הדא דתימר בנשים אבל באנשים שלשה רגלים כשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד בשיש לו מי שישמשנו אבל אין לו מי שישמשנו מיד בשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד כהדא מעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ועד שהיא בבית הקברות אמר לה לאחותה לכי ופרנסי בני אחותיך ואע"פ כן כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים יום.
ומשמע מהאי לישנא דקאמר בירושלמי כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים דמותר לכנוס לאחר שבעה מיד ולישנא דברייתא דקתני בדידן נמי הכי משמע אין לו בנים מותר לישא לאלתר דאנו שלשים זמן מרוב' קרי להו.
וקשה עלי הדבר לאומרו שאם אתה מתירו בנשואין ובשמחה למה לא יהא מותר לבא עליה מיד הרי לא מפני הבעילה אסרנו אותו אלא מפני הנישואין והשמחה אסרנו אותו ואם הנישואין מותרין הבעילה ודאי מותרת שכל עצמנו לא התרנו הנשואין אלא מפני הבעילה מפני בטול פריה ורבי' ושמא יש לומר דהתירו לו נשואין כדי שלא יקדמנו אחר ולא התירו לו בעילה ולא סעודת שמחה אלא לאחר שלשים דליל בעילה היא זמן סעודה לתתן כדאיתא בכתובות ואע"ג דבעלמא אפילו נשואין בלא סעודה אסורין כל שלשים כאן התירו לו מפני הצורך שהוא צריך לאשה אבל עיקר השמחה לאחר שלשים.
ושוב מצאתי באבל [פ"ז] דתניא הכי במה דברים אמורים בזמן שיש לו בנים אבל אין לו בנים או שבניו קטנים מותר לישא אחרת אפילו אחר שלשים ומעשה שמת' אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה באבל הכניסי וגדלי בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה עד לאחר שלשים והאי דקתני בדידן לאלתר משום דתנא שלשה רגלים קאמר הכי דקתני רישא כל שלשים יום לנשואין כשאר אבלים אבל מתה אשתו לא ישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים ותני עלה שאם אין לו בנים אינו צריך להמתין שלשה רגלים אלא נושא לאלתר כשאר אבלים כלומר לאחר שלשים ומעשה דר' יוסי הכהן הכי הוה שכנסה לתוך ביתו ולא נשאה אלא לאחר זמן מרובה משעה שכנסה לבית ומפני שהיה דרכן שמכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה מיד משום הכי קאמר לישנא דבא עליה במקום כניסה לחופה.
ואי קשיא הא דתניא לעיל מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו אבל בשוק בשפה רפה אומר לו שכן בכל המתים מדבר עמו מן הצד. והראב"ד ז"ל מפרש דמותר לישא לאלתר דקתני בברייתא בגמרא דילן לאחר שבעה מיד קאמר וכי קתני לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה למי שנושא אותה לפרנס בניו קטנים וכן הנושא שאין לו מי שישמשנו אבל מי שנושא אותה מפני שאין לו בנים מפני בטול פריה ורביה דמותר לישא לאלתר כמו כן מותר לבא עליה לאלתר שאם לא יבא עליה לאלתר למה ישאנה לאלתר ומה שנראה לי כתבתי.
והתם באבל [שם] שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום כיצד לנשואין אסור לעשות סעודת נשואין תוך שלשים יום אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן כו'. וקשה לי דהא סוגיין בפרק החולץ דבין אירוסין בין נישואין בלא סעודה אסורין כל שלשים. ושמא יש לומר דמשום סיפא דקתני אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן וכו'. דשרינן אפילו סעודה תנא הכי או שהוא שיבוש בחיצונה הזו אבל ודאי אפילו אירוסין בלא סעודה אסורין כל ל' כדתנן (יבמות מ"א ע"א) ר"י או' כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה ומפני האיבול. וכדמפרשינן עלה בגמרא בדוכתא.
ואי קשיא דהכא נמי תניא כל שלשים יום לנשואין ומשמע הא לאירוסין אין צריך שלשים ההיא ריבותא תניא סלקא דעת' אמינא בנשואין דאיכא מצוה דקיום פריה ורביה קא משמע לן. ובתשובה לרבינו האיי התיר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו וכן עיקר.
נמצינו למדין שכל האבילים בין איש ובין אשה אסור ליארס ולישא תוך שלשים ואין צריך לומר לעשות סעודות אירוסין או נשואין. לאחר שלשים יום מארס ונושא ועושה סעודה כדרכו וכן אסור ליכנס לבית המשתה לאכול ולשמוח עמהם כל שלשים בין למשתה של חופה בין במשתה של רשות כל שאוכלין בחבורה של רבים לשם שמחה אסור ואם היה קדוש החדש וחבורה של מצוה כגון אכילת פסחים מיסב עמהן בחבורה לאחר שבעה וכן בסעודת מרעו' לפרוע להם לאחר שבעה מותר במה דברים אמורים בשאר מתים אבל על אביו ועל אמו לבית המשתה אסור עד שנים עשר חודש לנישואין ולאירוסין שלו מותר לאחר שלשים ואסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שני רגלים ונושא בשלישי ואם אין לו בנים או שהם קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לישא לאחר שלשים כשאר האבלים וכן היא מותרת על בעלה לינשא לאחר שלשים מפני האבול ובלבד במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא שלשה חדשים על דרך המפורש בגמרא בפרק החולץ (יבמות מ"ב ע"א).
והרמב"ם ז"ל כתב בנשואין כיצד אסור לישא כל שלשים ומותר ליארס אפי' ביום המיתה ולא דק דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים יום לאירוסין דוק ותשכח. עוד פסק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים ואינו כן אלא נושא בשלישי כר' יהודה. עוד אמר בשלא קיים מצות פריה ורביה או בניו קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר ליארס מיד ואסור לו לבא עליה עד לאחר שלשים וזה שלא כדעתנו ודעת הרב ר' אברהם ז"ל. עוד אמר וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים ומשמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום.
בהלכות רבינו ז"ל אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני בטול פריה ורביה כמה בנים יהיו לו ויהא אסור לישא לאלתר כדתנן [יבמות ס"א ע"ב] לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וקיימא לן כבית הלל ואם היו לו בנים ומתו והיו להם בנים כבר קיים מצות פריה ורבי' דתנו רבנן בני בנים הרי הן כבנים ולא שנא ברא לברתא אי ברא לברא או ברתא לברתא בכולהו קיים מצות פריה ורביה ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחד לא:
תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישינים היוצאין מתחת מכבש ר' אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד ראב"ש אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד אביי נפיק בגררתא דסרבלא כר' רבא נפיק בחימוצאתא רומיתא סומקתי חדתי כר' אלעזר בר' שמעון. לרבינו האיי ז"ל: גיהוץ הוא עבורי חומרת' אמנא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקלא. והתם אמרינן [תענית כ"ט ע"ב] וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ליעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא ודאי הלכה כרבא שלא אסרו אלא כלים לבנים מגוהצים. אבל אם היו מגוהצין כשהן צבועין מותר ואם אינן חדשים אע"פ שמגוהצין מותר כאביי ורבא כותיה סבירא ליה.
באבל [פ"ז] תניא שלשים יום לגיהוץ ל"י לאיבול ל"י לתספורת. כיצד לאיבול ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב. כיצד לגיהוץ אסור ללבוש כלים מגוהצים. ואלו הן כלים מגוהצי' כלים היוצאי' מתחת המכבש דברי רבי. וחכ"א צבועים ולא לבני' ראב"ש אומר לבני' ולא צבועי' חדשי' ולא שחקי' ומותר בפונדא ופסקא באנפליא ובכובע של ראש. ומותר להוליך כלים לגהץ בתוך שלשים יום.
וכתב הראב"ד ז"ל הא דתניא הכא בגמרא שיוצאין מתחת המכבש מדתניא באבל רבתי משמע בין בכלי' חדשי' בין בכלים ישנים קאמר דבעינן שיוצאין מתחת המכבש ולמעוטי שאינן עומדין במכבש שאינו מקפיד עליהן והולכין לכאן ולכאן שאותו גיהוץ אינו כלום ומותר ללבשן שאין בהן הנאת גיהוץ אלא לאותן שכובשין אותן במכבש אחר הגיהוץ מיד וקיימא לן כרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא אסרו אלא כלים חדשים והוא שיוצאין מתחת המכבש נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן אלא כובשן מיד ומקפיד בהצעתן אלא למכירה בלבד או שמא יש לומר מפני שסתרו מן היריעה והחייט תופרו והולך לכאן ולכאן ואינו מקפיד עליו כבר יצא זה מתחת מכבש וכלים חדשים היוצאין מתחת המכבש שאסורין כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובש וכבשו תחת המכבש.
ועוד נראה כשם שאסור ללבוש כך אסור להציע תחתיו ועליו שוכב בלילה שאין הלבישה דוקא אלא הנאת הגוף. ואם תאמר שהנאת הראיה עם הנאת הגוף דוקא אסרו אבל סדין הנאת הגוף איכא הנאת הראיה ליכא אם כן ביום נמי משכחת לה היתר אם ילבש אותם תחת בגדים אחרים שלא יראה אותם אלא ודאי הנאת הנוף הוא העיקר כל זה כתב הרב ז"ל.
ואין דעתנו מקבלת זו שכתב בחדשים דבעינן בהו יוצאין מתחת ידי המכבש דהוה ליה למיתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים והוא שיוצאין מתחת המכבש מדקתני היוצאין מתחת המכבש אישנים קאי. ועוד דלא קתני בר' ור' אלעזר בר' שמעון לא אסרו אלא כלים חדשים וחדשים ולבנים היוצאין מתחת המכבש אלמא כל דלית ליה ישנים לא מדכר מכבש והא דאבל רבתי בישנים תניא דתנא קמא התם לא מדכר חדשים דלא איצטריך ור' אליעזר בר' שמעון פליג עלי' ואמר לא אסרו ישנים דמכבש אלא חדשים ולא שחקים לבנים ולא צבועים וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו שלא הזכיר מכבש כלל. וזה ששנוי שם באבל וחכמים אומרים צבועים ולא לבנים טעות הוא אלא וחכמים אומרים לבנים ולא צבועין והיא סברא דרבי בברייתא דגמרא וכאן החליפו סברת התנאין.
עוד כ' הרב ז"ל: כל שלשים יום לגיהוץ פירוש אסור ללבוש כלים המגוהצין בין כלי צמר בין כלי פשתן ואע"פ שאמרו במס' תעני' [כ"ט ע"ב] כלי פשתן אין בהן משו' גיהוץ הרי אמרו אף על פי כן אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה וכשהתירו כלי פשתן לגיהוץ לא התירו אלא לכבס ולהניח מה שאין כן בכלי צמר כדאיתא התם והכא גבי אבל מותר לכבס בתוך שלשים ולהניח אפילו כלי צמר ולא אסרו אלא ללבוש והכי איתא באבל רבתי עד כאן דברי הרב ז"ל.
ורואה אני את דבריו, ולא לענין כוונתו,דלתנא קמא דאית ליה כלים ישנים כלי פשתן ישנים אינן בכלל לפי שאינן מתגהצין כהוגן ואין זיעה וטינוף יוצאה מהן לגמרי אלא שיהו מתטנפין וכל שהוא מתכבסין ולפיכך אמרו בחולו של מועד שאין בהם משום גיהוץ אלא חדשים ולבנים ודאי אסורין הילכך לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר חדשים לבנים כלי צמר וכלי פשתן שוין הן לענין אבילות.
ובירושלמי (ג,ח) על כל המתים כולן הוא אסור בגיהוץ עד שלשים יום על אביו ועל אמו שנים עשר חדש איזה הוא גיהוץ כלי צמר חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים. ומן הלשון הזה נראה לי שהם סבורים בכלי צמר מגוהצין חדשים אפילו צבועין ובכלי פשתן הוצרכו לבנים והוא שיהו חדשים קל וחומר מכלי צמר מ"מ למדנו לכלי פשתן שהם בכלל גיהוץ. ואנן דקיימא לן אפילו בשל צמר חדשים ולבנים נמצאו כלן שוין בדיניהם. והרמב"ם ז"ל כתב אסור ללבוש כלים לבנים חדשים מגוהצין וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואינו נכון.
וזו שכתבנו מן הירושלמי על אביו ועל אמו שנים עשר חדש תניא בה באבל עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו ומיהו בגמ' לא משוי חילוק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר מתים אלא סמכינן אהנך משום דגמרינן גיהוץ מתספורת הילכך אסור עד שיגיע הרגל לאחר שלשים ויגערו בו חביריו לומר לבוש כלים מגוהצים לכבוד הרגל והיינו טעמא דבעינן רגל דאלו בלא רגל אין חביריו מכירים בו אם לובש כלים חדשים או מגוהצין ואין לגעור בו ואלו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו והרמב"ם ז"ל סמך על פשט הגמרא ומתיר גיהוץ לאחר שלשים אפילו על אביו ואמו:
בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת. מ"ד יש אבילות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי ס"ד יש אבילות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא. ואי קשיא לך למאן דאמר יש אבלות בשבת אלא הא דתניא בשבת קרעו לאחריו נימא תיהוי תיובתיה איכא למימר קריעה לפניו לאו מגזרת שבעה הן שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפילו על אביו. וכן הא דתניא מאימתי זוקפין מטות בערב שבת מפני שיש צער גדול בכפיית המטה כדאמרינן בפרק אחרון דתענית (ל' ע"ב) עוברות ומניקות מה תהא עליהן לפיכך התירו לו אי נמי ההיא תפתר בשאר מטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת אבל הוא עצמו במטה כפויה הוא ישן. וראב"ד ז"ל מפרש יש אבלות בשבת שאם רצה נוהג באבלות ולא שיהא הדבר עליו חובה. ולהני דאמרי אין אבלות בשבת טעמא דעולה משום דאין שבעה בלא שבת ואם אינה עולה אין לך אבילות שבעה.
ורב אחא משבחא פירש (חיי שרה שאילתא ט"ו) שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג הוא דכתיב ביה. הרגלים מפסיקין ואינן עולין. מאי טעמא שמחה כתיבא בהו וכן כתוב בהלכות גדולות. ולהני דאמרי יש אבלות בשבת הא דקתני אינה מפסקת איידי דבעי למיתנא רגלים מפסיקין תנא שבת אינה מפסקת לומר יש אבלות בין בצינעא בין בפרהסיא ולומר אין אבילות ברגלים כלל:
ואין אומר שמועה והגדה בבית האבל. פירש משום שבת נצרכה וקמ"ל כי אע"פ שאין אבלות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אלא אם בא מעשה מורין שם באיסור והתר שלו ואין צריך לומר בחול ובאבל רבתי משמע דארישא קאי דבטול מדרשות וקאמר דלא מבעי' שבטלין מעסק ש"ס אלא אפילו שמועה' והגדה אין אומר שם לא בחול ולא בשבת ואומר שם שאם צרכו להתחיל פירש בשום ענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ופורשין לעניני אחרים כלומר שילכו מענין לענין עד שיבררו שאלתם ואח"כ חוזרין להלכות אבלים וש"מ שאין הלכות אבלים בכלל שמוע' ואגד' שאמרו בברייתא ומסתבר' שאף האבל מותר לשנות בהלכות אבלים כדכתיב לעיל ומה שאמרו עליו על רבי חנינא וכו' פרשו שם באבל רבתי שזה היה ביהוד' מפני שהיו סבורין שאין אבלות בשבת וכדאית' לקמן בש"ס דילן בני יהודה ובני גליל הני אמרי אין אבלות בשבת:
ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו יש שפירשו דהאי שבת היינו ז' ודיקי ואצטריך תנא לומר דאינו יוצא ואפילו לב"ה ומיהו דייקי' דדוק' בחול הוא שאינו יוצא מבית הכנס' לפי שאינו אבלו' בשבת וכן כשאמרו למעלה שנכנסי' עם האבל להתפלל זהו בנשיא ואב ב"ד אבל בשאר כל אדם יוצא אפי' בשבת ראשונה להתפלל בב"ה וכן נראה בפרקי רבי אליעזר הגדול וקשה לפי זה ומה שאמר רבי יהודה שבת שנייה אינו יוצא מפתח ביתו היכי דמי שאינו יוצא למלאכתו בחול אמאי לא א"כ מצינו אבלות יותר מז' והא ליכא למימר ואי לב"ה ולאו ק"ו ולפי' נראין דברים כמו שפרשוה דשבת האמורה כאן היינו שבת ממש ועליה אמרו כי שבת ראשונה לת"ק או שבת שנייה לדברי רבי יהודה אינו יוצא מפתח ביתו לב"ה כשם שאין יוצא לשוק ועליה אמרו יפה כי בשנייה לת"ק או בשלישית לרבי יהודה יוצא ואינו יושב במקומו ועל מקום ב"ה שייך שפיר למימר הכי ולא על מקומו שבשוק ועתה נהגו בכל הארצות הללו לצאת לב"ה כל ז' ואפילו בחול ואמרו על רבינו יצחק בן גיאת ז"ל שכתב כן ואין לו עיקר בש"ס ויש להקל במנהג מפני שבזמן הוה ישראל מעטין ואין יכולין להתפלל עם האבל בביתו ואם יעשו כבוד לעשירים בזה לא יעשו לעיניים ונמצאו מתביישי' וכדי שלא ימנעו מתפלה בצבור הקלו להתירם ללכת לב"ה ובפרקי' ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש התקינו שיהו חתנים ואבלים הולכים לבית הכנסת וכו' ואף על גב דרישא דההיא בשבתות מיירי תניא כשהיה בית המקדש קיים אפשר דהשתא אפילו בחול ומן הטעם שאמרנו בתקנה ובריית' דהכא בש"ס דילן בעיקר הדין תניא ולעיקר פלוגתא דברייתא הלכה כת"ק:
שם ת"ר כל ל' יום לנשואין פירש כל ל' יום אסור לישא אשה ואפילו בשאר קרובים הא לאחר ל' מותר ואפילו על אביו ועל אמו וכן השיב רבינו האיי ז"ל בתשובת הגאונים וכן כתבו בתוספת דהא הכא סתמא קתני כל ל' יום לנשואין וכל היכא דאיכא לאיפלוגי בינייהו בהדי' מפליג לה תנא כהני דלעיל ונראה ג"כ דליכא לאיפלוגי בה בין איש אבל לאשה שהיא אבלה דאע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה צריכה היא לבעל דלא גרעא מן האיש בשיש לו בנים וכן דעת מורי נר"ו והיה נראה לכאורה דדוקא נשואין אסורין כל למד יום ואפי' בלא סעודה אבל ארוסין בלא סעודה מותר תוך למד והרמב"ם ז"ל כן כתב שמותר ליארס אפי' ביום המית' ולא ידענו מאין לו כל הקולא הזאת דיו היה שיתיר זה לאחר ז' דמשום שלא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לאקולי באבלות דידה דהא ודאי ארוסין קצת שמח' יש בהם ואולי למד הרב ז"ל הדבר הזה לפי שהתירו ליארס ביום ט' באב ואין הדמיון יפה לי הרבה חומרות יש באבל שאין בט' באב ככל מצות עשה שבאבל ולא העמיד רבי' ז"ל עיניו בשמעתא דפ' החולץ דמשמע דהתם בהדיא דאירוסין כנישואי' כל ל' יום גבי הא דתנן התם כל הנשים יתארסו מיד חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה הוא איבול למד יום ובמס' אבל תניא למד יום לאירוסין ל' יום לנשואין והא דמפריש סיפא לנשואין כיצד לאירוסין כיצד אסור לעשות סעודת ארוסין או סעודת נשואין עד למד יום לא דק דודאי הוא הדין נשואי' בלי סעודה לדברי הכל וכן דכוותה ארוסי' בלא סעודה וכדאי' בפ' החול' אלא דמשום דקא בעי למיתני סיפ' התירה אם הוא טבחו טבוח ויינו מזוג דשרי' אפי' סעודה נקט רישא סעודה:
שם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים פי' ומה שהחמירו בזה יותר משאר קרובים ואפי' מאביו ואמו אינו מטעם איבול כי ודאי דייה לאשתו שתהא כשאר קרובים אלא טעם הדבר פי' בתוספות כדי שישכח אשתו ראשונה ולא יהו הרבה דעות במטה ויהיו הבנים בני ט' מדות וכדתני' ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבא לא נצרכה אלא לשתי נשיו ורגלים הללו יש שפירשו כי ר"ה וי"ה בכלל דהא קיימא לן לענין הפסקת רגלים כי ר"ה וי"ה ברגלים ובתוספות העלו שזה אינו דהכא לענין המתנת רגלים שהוא מפני שכחה והרחקת לב' רגלים גמורין שהם רחוקין בעי' ואם איתא דר"ה וי"ה ברגלים משכחת י"ל ג' רגלים תוך למד יום וכן פסק הרמב"ן ז"ל:
שם רבי יהודה אומר רגל ראשון וגו' ופסקו גדולי הצרפתי' וגם הרמב"ן ז"ל הלכה כרבי יהודה לפי שהוא מקל:
ואם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר ונראי' דברים ודאי כמו שפר"ת ז"ל דליכא לפרושי לאלתר ממש תוך ז' כי זאת קלות ראש גמורה היא לעשות נשואי' תוך ז' וכניסה לחופה ואפי' בלא בעילה וראיה נדחת דפ"ק דכתובות דמי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג וכדכתיב התם דמיירי אפי' בבחור שאין לו עדים בנים ואמרו דאפכא לא אלא ודאי האי לאלתר ר"ל לאחר ז' או לאחר ל' וקרי ליה לאלתר לאחר ל' כלפי שני רגלים או ג' שאסרו ברישא והדברים נראין דלאלתר היינו לאחר ז' ממש וכן פר"ת ז"ל דאלו למד יום זמן מרובה קרי ליה כדאי' בסיפא דברייתא וכיון שהתרנו לו הנשואים לאחר ז' ה"ה הבעילה דהא עיקר שמחה הוא הנשואי' והוא האסור שבגזרת למד ולא הבעילה ועוד כל עיקר לא התרנו לו אלא משום פריה ורביה שהיא בעילה אלא ודאי כדאמרן והיא הנותנת דליכא למשרי נשואי' תוך ז' כיון שא"א בבעילה והא דתניא שאם יש לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר כדי לפרנסם והביאו ראיה ממעשה של יוסף הכהן שאמר לאחות אשתו בבי' הקברות לכי ופרנסי בני אחותך אפי' הכי לא בא עליה עד לאחר זמן מרוב' י"א כי בו ביום נשאת והביאה הוא שיאחר עד לאחר זמן מרובה וכן אמרו בירוש' בפי' שכנסה ולא הכיר בה עד למד יום כבר פי' רבי' ז"ל כי נשואין אלו לאחר ז' היו שהרי אמרו בזבחים פ' טבול יום כי אשתו של יוסף הכהן ערב הפסח מתה והרגל מפסיק גזרת ז' ואפי' למ"ד שאסור ברחיצה עד הערב היינו עד הלילה ממש זהו ברחיצה מפני שאפשר בלילה אבל נשואי' שא"א להם בלילה שאין נושאין נשים בי"ט מותר לישא מבעוד יום קרוב לבין השמשות כשם שהרגל מפסיק גזיר' ל' מתיר לגלח ערב הרגל ומה שאמרו שלא בא עליה עד לאחר למד יום חומר הוא שנהג בעצמו כיון שאין הנשואי' אלא מפני גדול בניו וזה אינו מעכב וא"ת יאחר הכל עד לאחר למד יום זה לא היה אפשר ועיקר ביאתו איחר פרנסת בניו הקטנים לא היה יכול לאחר ועל דעת הראב"ד ומקצת רז"ל בעלי התוספות כדין עשה כי לגבי הנושא מפני קיום פריה ורביה התירו לבעול אפי' לאחר ז' כי כל עיקר לא התרנו לו מפני כן אבל הנושא מפני פרנס' עצמו שאין לו מי שישמשנו או פרנסת בניו הקטנים הנשואים התרנו לו כדי שלא יקדמנו אחר ברחמים אבל הבעילה לא התרנו לו ואינו מחוור שהרי בלשון אחר נאמרו הדברים בברייתא בשניהן שמותר לישא לאלתר אלא א"כ נאמ' כי על זה הביאו המעשה של יוסף להיות כעין פי' שלא התירו באחרונ' אלא נשואי' בלבד ולא בעילה והסבר' הראשונ' שאמרנו ה"ה בעיני כי המחמי' על עצמו הוא ומבעלי התוספו' ז"ל מי שכתב כי בשתיהן בעילה אלא לאח' למד יום ולישא כדאמרי' היינו נשואין בלא בעילה ואפי' בנושא מפני פריה ורביה: התירו נשואי' שמא יקדמנו אחר ברחמים אבל בעילה לא התירו ובירוש' אמר בפ' מי שאין לו מי שישמשנו דינו כמי שיש לו בנים קטנים ולמדנו ממעשה של יוסף הכהן כי כשם שהתירו אבלות שלו מפני פרנסת בניו כך התירו אבלות האשה שנשאת לו שהרי אחות אשתו היתה והתירו לו וכן הדין ודאי למי שאין לו בנים ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה והא דאמרי' שאין לו בנים כל שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה כדאי' בפ' הבא על יבמתו וקיימא לן כב"ה דאמרי זכר ונקבה ובני בנים הרי הן כבנים ודוקא תרי מתרי ואפי' ברא מברתא או ברתא לברא אבל תרי מחד ואפי' מחד ברא לא:
שם ת"ר כל ל' יום לגיהוץ פירש רבי' האי ז"ל גיהוץ עבורי חומרתא אמנא. ובלשון ערבי צאקל וחמרתא מסק"א לא וכדאמרי' בפ"ק דכתובות ואי אמרת נעביד גיהוץ מעבר ליה חומרתא ולפום פשטה דברייתא משמע דדין זה אפי' באביו ואמו כלומר שהוא מותר לאחר ל' יום דהא סתמא קתני לה תנא ולא מפליג בינייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל בירושלמי אמרו על אביו ואמו עד י"ב חדש ובבבל אמרו עד שיגיע הרגל ויגערו בו חבריו כעין שאמרו בתספורת ולפי שאין מכירין בו חבריו אלא ברגל נקט הרגל דאלו תספורת כשהכביד שערו מכירין בו וכן פסקו בתוספות ונראין דברי הראב"ד ז"ל שכל הנאת הגוף אסרו בכלים מגוהצין אפי' להצניע תחתיו ולישכב עליהם דמאי שנא ואם מפני שבלילה אינו נראה א"כ נתיר לו ללבוש תחת בגדים אחרים וזה אינו נראה:
אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבס נסתפקו בתוספות אם צריך בחדשים גיהוץ ונראין דברים דכיון דקתני רישא כל ל' יום לגיהוץ ועלה קתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים דאף בחדשים גיהוץ לא אסרו אלא (בחדשים) במגוהצין. ומיהו נראין דברים דמאי דקתני היוצאי' מתחת המכבש אישנים בלחוד קאי שאין הגיהוץ ניכר בהם אלא בכך והיינו דלא קתני והוא שיוצאים מתחת המכבש ור' ורבי אלעזר ברבי שמעון משום דאיירי בחדשים לא הזכירו מכבש ואע"פ שזו אין ראיה דאיכא למימר דעל דברי ת"ק סומכין עכ"ז נראין דברי' כמו שאמרנו והקלו שלא לאסור ואפי' בחדשי' אלא מגוהצין היוצאין מתחת המכבש: קיימא לן הלכה כרבי אלעזר בן יעקב שהוא מקל ורבה סבר לה כותיה. ויש תימא בכאן בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כי כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ נראה שלמד זה לפי שאמרו כן בענין ט' באב תימא שלא אמרו שם אלא להניח לאחר ט' באב מה שאין כן בכלי צמר אבל ללבוש אסור וכיון שכן הכא נמי ללבוש אסור ואם כוונת רבי' ז"ל להתירם להניח לאחר ל' מאי אירי' כלי פשתן אפילו כלי צמר נמי שלא אמרו אלא ללבוש כדאיתא התם בהדיא באבל רבתי ותו לא מידי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה