נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ה

<< · נימוקי יוסף · בבא מציעא · פרק ה · >>

דף לג עמוד ב

איזהו נשך. מפרש בגמ' שהוא נושך מיניה מאי דלא יהיב ליה ובתר מעיקרא אזלינן שאם הלוה לו סלע בה' דינרין או סאתים חטין בשלש אע"פ שהוזלו החטין ועמדו שלש בדמי שתים איכא נשך ותרבית מדאורייתא ונפקא מינה לדידן דקי"ל לקמן (דף סה:) דרבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל הלואת סאה בסאה אע"פ שהוקרו החטין ועמדו בדמי שתים רבית דרבנן היא ואינה יוצאה בדיינים והכי משמע ממתניתין דהכא דבכל ענין הוה רבית דאורייתא כיון שהלוה מעיקרא סאתים בשלש ולקמן נמי גבי סאה בסאה הכי אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן:

המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות ובגמ' מפרש דבהלואת כסף בכסף או פירות בפירות נמי הוי תרבית שהרי נתרבה ממונו והכא רבית דרבנן קא מפרש דרך מקח וממכר:

דינר זהב. חמשה [ועשרים] דינר כסף:

וכן השער. כך היו נמכרים בעיר והוא השער היפה לעולם הא לאו הכי לא וכדאיתא בירושלמי [הלכה א] א"ר בא בר זמונא והוא השער היפה לעולם פחות מכאן ווי לזבינא יתר מכן ווי למזבוני וכשתהא השער הזה הותר לו לתת מעות עכשיו ע"מ ליתן זה חטין כל ימות השנה בדמים כשיעור מעותיו ואע"פ שאין לו עכשיו חטים דתנן בפרקין (דף עב:) יצא השער פוסקין דאע"פ שאין לזה יש לזה עמדו החטין לאחר זמן בשלשים דינרים א"ל תן לי וכו' וזו רבית מותרת היא אם נתן לו חטין אבל פסק היין שפוסק לתת לו בהן אסור הואיל ואין לו שמא יוקיר היין ואע"פ שפסק עמו כשער יין של עכשיו דכבר יצא השער ובגמ' מפרש טעמא:

גמ' ת"ל נשך אוכל. ואע"ג דהאי קרא בלוה כתיב מדלא כתיב לא תשוך לאחיך ואנן השתא בקרא דלא תתן דמיירי במלוה קיימינן ואכתי לא גמרינן בגזרה שוה מכל מקום י"ל דאמסקנא קא סמיך:

מניין לרבות כל דבר. המטלטל כעין כסף ואוכל דאילו קרקע אין בו משום רבית דאם הלוה חמש גפנים טעונות בשש מותר וכדמוכח בכתובות בפרק נערה שנתפתתה (דף מו.) דאיבעיא להו התם שכרן בקרקע מהו כלומר מוציא שם רע ששכר את העדים בקרקע מהו ואסיקנא דאינו חייב עד שישכור בכסף דגמרינן שימה שימה מרבית כתיב הכא ושם לה וכו' וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן בכסף אף כאן בכסף אלמא פשיטא להו מילתא דרבית בקרקע ליכא ושמא נפקא להו מכלל ופרט וכלל לא תשיך כלל נשך כסף פרט נשך כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל כדרך שאמרו באונאה ומה שאמרו התם עד שישכור בכסף לאו דוקא אלא כל דבר שהוא מטלטל ככסף לאפוקי קרקע:

דף לד עמוד א

ת"ר לא תעשו עול שלא ימוד . לא ימדוד לאחד בימות הגשמים באותו חבל שמדד בימות החמה מפני שבימות הגשמים החבל לח ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך היובש הוא כויץ:

שלא יטמין וכו'. מפני שהמלח שואב המשקל ומוכר בו והוא גרוע ממשקלו:

שלא ירתיח. אשקומ"א בלע"ז שממלא המדה ולאחר זמן נמצאת חסרה ונתאנה לוקח:

אני הוא שהבחנתי וכו'. הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהם בעשרה עבורים עשרה בכורות שהן בכורות לאביהם כלן מתו:

יש מי שגורס תולה מעותיו ביד כותי. כלומר שמפקיד מעותיו ביד כותי וכותי מלוה אותן ברבית וזה אסור הוא כיון שמלוה אותם הכותי מדעת הישראל והכי תניא בתוספתא דמכילתין בפ"ה ישראל שאמר לכותי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם כותי שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור ללוות הימנו ברבית ועוד תניא התם זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות כותי מותר ופירש הרשב"א ז"ל דכל שמלוה שלא מדעת המפקיד אינו באחריות המפקיד עד שילוה מדעת המפקיד. ויש מי שגורס תולה מעותיו בכותי. כלומר מלוה לישראל ברבית ואומר של כותי הם שנעשיתי לו סנטר או אפוטרופוס ואינו כן שאינם של כותי אלא של עצמו ואילו היה של כותי היה מותר והכי תניא התם בתוספתא ישראל שנעשה לכותי אפוטרופוס או סנטר מותר להלוות הימנו ברבית כלומר כיון שידוע הוא כן אבל בלאו הכי לא דתניא התם כותי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין ולא תיקשי מהא דתנן [דף ע:] מלוה ישראל מעות של כותי מדעת הכותי אבל לא מדעת ישראל ופריש [בברייתא] [דף עא:] דדוקא מדעת הכותי היינו בשהעמידו אצלו וכדמסקינן התם דדוקא בשאמר [ליה הכותי] הניחם על גבי הסלע והפטר וא"נ כשנטל הכותי ונתן ביד הא לאו הכי אסור משום דאין שליחות לכותי ואשתכח דישראל קא שקיל רבית דהתם מיירי שמעות אלו היו בהלואה אצל ישראל מעיקרא שהלוה לו הכותי וכיון שכן לעולם שייך ישראל זה הראשון באותה מלוה עד שיעמידם אצלו והכי תניא התם בתוספתא ישראל שלוה מעות מן הכותי ומבקש להחזירם לו מצאו חברו וא"ל תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור ואם העמידו אצל כותי מותר:

שטומן משקלותיו במלח. כדי להכבידן וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו:

קלא אילן. צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת והתכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא לשבעים שנה. קלא. אבן. ויש הרבה בלשון חכמים. אילן אינד"י בלע"ז וכן פי' בערוך אינדקי:

אי זהו תרבית וכו' הא דאמרן עד השתא. סלע בה' דינרין וסאתים בשלש:

יכין רשע וגו'. האב שהלוה ברבית הוא שאסור לו ליהנות ממנו אלא חייב להחזיר אבל הבן שהוא צדיק שלא עשה האיסור ילבש מותר ליהנות באותן מעות של רבית וכל שכן ברבית דרבנן שמותר לבן שהרי אפילו האב שהוא הרשע עצמו אינו חייב להחזיר לכ"ע כן פירשו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל:

רבית קצוצה. היו כופין אותו ב"ד להחזיר משום מצות עשה דוחי אחיך עמך והיו מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בשאר מצות עשה אם אמר סוכה איני עושה לולב איני נוטל שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן פרק הכותב [דף פו.] אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו לפי שאין נכסיו משועבדין לכך תדע דאם לא כן בנים נמי לחייבו לאהדורי כשהניח אביהם אחריות נכסים כדרך שאמרו בגוזל שחייבין להחזיר אם הניח להם אביהם אחריות נכסים כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר ז"ל והיינו יוצאה בדיינים דקא"ר אלעזר:

ר' יוחנן אמר וכו'. דעת הרנב"ר ז"ל דמדרבי יוחנן ברבית קצוצה נשמע לרבי אלעזר דקי"ל כוותיה באבק רבית דכי היכי דסבר ר' אלעזר באבק רבית אינה יוצאה ה"נ לרבי יוחנן ברבית קצוצה הילכך אית לן למידק בדינא דרבי יוחנן אע"ג דלית הלכתא כוותיה וי"ל דר' יוחנן דוקא קאמר אינה יוצאה בדיינים הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר והיינו דקאמרינן אמר קרא ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון כלומר מיראת שמים מחזיר אבל לא ניתן להשבון בב"ד ובתוספתא שנו המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וההיא ע"כ כר' יוחנן [אתיא] מדקתני ועשה תשובה דאילו ר"א אפילו לא עשה תשובה נמי חייב הילכך שמעינן דדינא הכי לענין אבק רבית לר"א דקי"ל כוותיה דהא אמר רב ספרא [דף סב.] כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר:

ת"ר וכו' המסוים. שניכר שהוא של גזל ואביהם נזכר בם לקלון:

דר' פנחס. פרק חומר בקדש:

בשעשה תשובה. טעמא דעשה תשובה הוא דחייבין להחזיר דבר המסוים אבל אם מת ולא עשה תשובה אפילו דבר המסוים אין חייבין להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנא וכמו שמפורש לעיל:

ת"ר וכו' וכי אין לו יין מאי הוי. כיון שיצא השער דמשמע ליה דמתניתין בשיצא השער נמי ליין איירי דאי לא פשיטא דהא תנן [דף עב:] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער א"כ כיון שיצא השער ליין והוא חייב לו חטים או המעות הרי הוא כפוסק עמו עכשיו על היין:

אין פוסקין על הפירות. ליתן מעות בכור חטין ולומר תנהו לי לסוף זמן גדול ואפילו יש שנותנין אותו עכשיו בכך בתחלת הקציר אין זה שער [עד שיצא] שער מפורסם קבוע בשוקי העיר בכך:

דף לד עמוד ב

אע"פ שאין לזה. למוכר יש לזה לאיש אחר ויכול לקנותו עכשיו בדמים שיקבל:

בבא לחוב בדמיהן. מדגרסינן בכל הספרים ובפירוש רבינו חננאל ז"ל ובהלכות הרי"ף ז"ל דמתני' לקח לקח בהלואתו [א"כ] שמעינן מינה דכי אסרינן כשאין לו יין דוקא בשלקח בהלואתו מתחלה הוא דאסרינן וכמו שנפרש עכשיו לרבא ולר' אושעיא אבל היכא שבא באיסרו מתחלה שנתן דמים לקנות ממנו חטין מותר לפסוק לו יין כיון שיצא השער וכאילו בא איסרו על היין הוי ושרי דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו בענין זה שהוא פירות בפירות והכי אוקמה רבא שכשבא לפסוק על היין לא העמיד החטין עליהם דא"ה הוה שרי כיון דמתחלה באיסרו בא לידו כדאמרינן אלא הכא ה"ק שהמעות שנתן לו בעד חטין זקפן עליו במלוה והיינו בא לחוב בדמיהן דאמר רבא כשפסק לו יין על אותה מלוה הוא דאמרינן דכשאין לו יין אסור דאף על פי שמתחלה בא באיסרו מכל מקום כיון שזקפן עליו במלוה איפסיק ליה איסר דמעיקרא א"נ כדמשמע פשטי' דמילתא דרבי אושעיא שהיה נושה בחבירו דמשמע דאפילו מתחלה לא בא באיסרו לידו אלא נושה בחברו מתחלה ואח"כ פסק לו בהם חטים ויין ושמן כדתני רבי אושעיא וכההיא גוונא נמי הוא דבעינן יש לו. ואקשינן לפי האי אוקמתא (אלו הפירושים) והא לקח קתני דמשמע בדמים והיכי תירצת בהלואה ומשני לאו בדמים כדקא סלקא דעתך אלא מאי לקח לקח בהלואתו וכדפירשנו ומשום הכי אין לו אסור כן העלו הרשב"א והרנב"ר ז"ל ואין חולק וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח:

מעמידים מלוה. שיש לו על חברו:

ע"ג פירות. לפסוק עליה פירות כשער של עכשיו כל ימות השנה ולא אמרינן לאו כאיסרו אתא לידו ואסור:

והוא דיש לו. פירות אבל אם אין לו אין מעמידין מלוה וכדפירשנו לעיל דדוקא בנתינת מעות הוא דאמרינן במתני' יצא השער פוסקין ואפילו אין לו משום שאע"פ שאין לזה יש לזה והרי יכול לקנות אבל במלוה אין לו במה יקנה וכתב הרמב"ן ז"ל דמהאי טעמא נמי לא בעינן בהעמדת מלוה שיצא השער דכיון דבעינן שיש לו אע"פ שלא יצא השער מעמידין דדוקא בנתינת מעות שפוסק בפירות אפילו אין לו [וכדאמרן] הוא דבעינן שיצא השער וכדאמרן וכתב עליו הרשב"א ז"ל שדבריו אמת דכיון דיש לו אזולי הוא דקא מוזיל גביה ולפי זה הא דפירש רש"י ז"ל כשער של עכשיו לאו דוקא כשער שיצא בשוק ולכ"ע אם אין לו אין מעמיד מלוה אפילו יצא השער והא דאמרינן הכא והוא דיש לו כתב הרמב"ן ז"ל והוא דיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טפה אחת לוה עליה כמה טיפין והרשב"א ז"ל יהב טעמא למלתיה משום דבלוה כל שיש לו טפה ולוה עליה כמה טפין רואין כאילו לוה טפה כנגד טפה שיש לו וכשהם שתים לוה שתים וכן לעולם משא"כ לומר במוכר וטעם נכון הוא וכשיש לו דמעמיד עליו מלוה ואע"ג דנתייקרו נתייקרו לו ומותר כתב רש"י ז"ל דאע"ג דלא משך הוא דאמרינן הכי ברשותיה נינהו וכי מוקרי ברשותיה מוקרי שהרי אם בא לחזור קאי עליה במי שפרע הילכך כאילו הוי ברשותיה נינהו:

מה לי הן מה לי דמיהן. אם פסק על הפירות וכשבא לתובען ואין לו יקבל דמיהן בשוין דמה לי לקבל הם עצמם מה לי דמיהן וכתני ר' אושעיא הכא שכשאין לו חטין יתן לו או יין או שמן דמי החטין דלרבי ינאי אין חלוק בין שנתן לו דמיהם במעות או בפירות ובב"ק פרק הגוזל (דף קג.) גבי רב כהנא יהב זוזי אכיתנא וכו' ואמרינן התם אמנה הוה ורב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים וכו' והוא בר פלוגתיה דר' ינאי מהא מוכח לר' ינאי אפילו למשקל זוזי שרי:

אמר רבא השתא דא"ר ינאי מה לי הן. מה לי אם נותן לו המוכר הן פירות או דמיהן המעות הילכך שרי. מה לי דמיהם וכו' כך אם בא הלוקח לפסוק על שער שבשוק אע"ג דלית ליה למוכר הנהו פירי שרי דמה לי דמיהן דהיינו הפירות שהן דמי המעות ומה לי הן כלומר המעות הרי יכול לקנות בהם פירות בשוק דאע"פ שאין לזה יש לזה ושינה הלשון כפי הראוי ללוקח ולמוכר וא"ת היינו מתני' דפוסקין על הפירות משיצא השער י"ל דאי ממתני' הוה אמינא דוקא שער דמשיך (דף עב:) כאכלבי וארבי שהם אוצרות תבואה וספינות טעונות תבואה אבל שער היוצא על ידי חמרים המביאים תבואה דלא משיך כ"כ תרעייהו לא דחיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע קמ"ל רבא דאפילו בזה שרי ואע"פ שאין לזה יש לזה ומיהו על שער שוק על עיירות דלא משיך כלל אין פוסקין דדילמא אדאתי ואזיל יתייקר השער וכמו שאין לו כלל דמי דאין אדם עשוי ליקח מיד זהו לפרש"י ז"ל והרשב"א ז"ל כתב מי שפירש דהא דרבא לא שייכא במתני' כלל וה"ק מה לי בדמיהן כשבא באיסרו לידו שפוסקין על שער שבשוק מה לי הן בשנתן לו חטין בשויין ובא לפסוק באותן חטין יין מותר כאילו נתן לו דמי החטין שהם המעות ולא תימא כי שרי לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא אבל בפירות לא דדילמא לא מזבנא ליה הני פירי קא משמע לן דכי היכי דפוסקין על שער שבשוק כשבא במעות בידו כך פוסקין אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק:

תני רב ספרא. נתן לו חטין בל' כשער של עכשיו וחזר ולקחן בדינר זהב ששוה כ"ה דינרים דאוזיל גביה מפני שהוא דחוק למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק מותר שהרי לא העלה לו דמי החטין יותר מדמיהן בשכר המתנות מעות אלא כשפרעו לאחר מיכן דמי החטין שהם ל' מחזי כהערמת רבית משום דדינר זהב יהיב ליה בזוזי וקא שקיל מיניה תלתין ויש מי שסובר דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה מפני שנראה כהערמת רבית קאמר אבל עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי דאף אבק רבית לא הוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' לוה ומלוה וכן דעת הרשב"א ז"ל דההיא דהערמת רבית לא מתניא ברבית דרבנן בשום דוכתא ולישנא נמי דיקא דקתני יש דברים המותרין ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן אלא שהרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור:

[מדאמר אי אית ליה חמרא לית לן בה] פירא יהיב ופירא קא שקיל דאע"ג דלא יהיב ליה אלא דינר ושקיל חמרא בשלשים הא יהיב ליה נמי חטין דשוי ל' וכיון דפירא יהיב ופירא קא שקיל לית לן בה אע"ג דסוף סוף האי לא שקיל אלא דינר זהב ושקל חמרא שוה תלתין [אלא דחשבינן הני זוזי כהעמיד מלוה על גבי פירות] והא הלכתא היא דמותר הילכך מעמידין אותם ל' על פירות כשער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה כדפירשנו לעיל ודוקא שלא התנו מתחלה [הילכך אין לו] הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב"ן ז"ל:

דף לה עמוד א

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי. הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער שהוא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרים בזול זה סאה וזה סאתים ותנן במתני' דאם יש לו מותר לפסוק ואע"פ שלא יצא השער דקתני [דף עב:] אם היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש:

צריך לאיתחזויי אבי דרי. של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקט [תרעא] חריפא לפי שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דלשער הברור פוסקין אף עם מי שאין לו:

למאי אי למיקנא. למאי צריך לאיתחזויי אי למיקנא ממש שלא יוכל המוכר לחזור בו הא לא קני בהכי אא"כ משך:

אי לקבולי עליה מי שפרע. אם יחזור:

סמכא דעתיה. דכל חד וחד ויודע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקוימת היא ואין דעתו לחזור הילכך אי הדר ביה מוכר איכא למלטייה במי שפרע:

השתא דאמר איתחזויי למסמך דעתא הוא אפילו לא איתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוק לאחר זמן וא"ל חזי דעלך קא סמיכנא איכא מי שפרע:

אמר ר"נ כללא דרביתא אגר נטר ליה. שכר המתנה שמוזיל גביה משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו:

לקיראי. למוכרי שעוה:

ד' ד'. חלות שעוה:

יהיבנא לך חמשא חמשא. לזמן פלוני ותקדים לי מעות עכשיו:

איתנהו. אם ישנם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דה"ל הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח דתנן במתני' דמותר:

דאית ליה אשראי במתא. המוכר הזה אף הוא נותן מעות ופסק עם אחרים על שעוה:

אמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה.דטעותא היא. וה"ה הרבה עשיריות או הרבה חמשיות תלינן בטעותא:

אמר המחבר נ"ל דדוקא כשהם חמשיות או עשיריות מצומצמות שדרכם למנות חמשיות או עשיריות של דינרים כשמונים ממון הרבה ואין דרך למנות ב' ב' דינרים או ג' ג' ולתת סימן כמה שנים או ג' קא מני ע"כ וכתב הר"מ הלוי דכל היכא דאיכא למיתלי בטעותא תלינן:

אי איניש תקיפא. קשה לב הוא שאינו רגיל לגמול חסדים ולתת מתנת חנם במה יתלה זה לעכבם בידו:

מגזל גזליה. זה ימים רבים וזה לא ידע ועתה מלאו לבו להשיב:

לא שקיל וטרי. לא נשא ונתן עמו מעולם:

אמר רבא.קארי. דלועין:

בני גרמידא. גדולות כאמה בכך וכך ותן לי עכשיו המעות כי עדיין קטנות הם:

דממילא קא רבו. כדמפרש לקמן הלכך כאילו הוו גדלות עכשיו ברשותו חשבינן להו ושרי דאוזולי הוא דמוזיל גביה:

ולרדות כוורתו. על שם שעשויות חלות ודבוקות מדופן אל דופן קרי ליה רדייה כרדיית פת מדובקת בתנור:

מה שעיזי חולבות וכו'. בכך וכך זוזי אם מעט אם רב יגיעך:

מותר. שהרי קבל עליו הפסד ושכר הילכך אפילו אם ימצא יותר משוי הדמים אין כאן אגר נטר דאי הוה בציר מדמיו נמי הוה שקיל:

אבל אם אמר לו וכו' כך וכך. שיעור בכך וכך ואוזיל גביה בשכר הקדמת המעות אסור דאגר נטר ליה הוא:

התם בגיזה וחלב וכו'. הילכך בשעת המכר אין המקח בידו והוי אגר נטר:

אחביתא דחמרא. על חבית ידועה נותן לו:

אם תקפה. אם תחמיץ:

האי קרוב וכו'. הוא כיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו [ומה שמשתכר אי יקרא הוי אגר נטר ליה] דבשלמא אי לא הוי חבית ידועה הוה ליה כפוסקין על הפירות ביש לו שאילו נגנבו או נפסדו חייב המוכר באחריותן ואם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו כדתניא בתוספתא בהדיא אם כן לא הוי בטול מקח והלואה [אלא מכר] ולא שייך למיסר מטעם קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא דתניא (דף ע.) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע בענין הלואה היא ואם בחבית ידוע מיירי כי הכא הוה קרוב לשכר אי יוקרא ואי תקפה רחוק להפסד שהרי אין אחריות המקח עליו אלא אדרבה נתבטל נמצא שלא היה מכר אלא מעות הלואה וקירוב השכר רבית הוא:

דף לה עמוד ב

כיון דמקבל עליה זילא. הא אפשר דזל ופסיד הילכך קרוב לזה וכו' כן העלה הרשב"א ז"ל:

מתני' המלוה את חבירו. אע"פ שאמרו בב"ק פ"ב (דף כא.) א"צ להעלות לו שכר אע"ג דשלא מדעתו ודאי דהא לא אמר ליה שידור בה בחנם דכיון דאוקימנא לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דבעל החצר לאו מידי חסר דבלאו הכי לא הוה מוגר לה והדר בו לאו מידי שקיל ולא נהנה בה דהא לא עביד למיגר אלא משכח הוה שכיחא ליה אחריתי בחנם פטור:

הלוהו ודר בחצרו וכו'. דאע"ג דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל כדמסיק ביה זוזי מחזי כרבית וא"ת הכא אמרינן דלא ישכור ממנו בפחות וא"כ היכי שריא משכנתא בנכייתא ויש מתרצין דמשכונא (דף סח.) דשכונה גביה שאני דגופו של קרקע קנוי לו כזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ועוד יש מתרצין דמשכנתא כיון דמנכי ליה מדמי המשכונא בין עושה פירות בין לאו ואפשר שכל חובו כלה בנכייתא זה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו הקרן קיים בחובו אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והילכך אסור דהוה ליה כרבית וכן דעת הרשב"א ז"ל ולא נראה לו לחלק בין בית לשדה ולומר דלא שרינן בנכייתא אלא שדה או כרם שאין הפירות ברורין לבא אבל חצר ובית שהפירות הם ברורים על כל פנים לא אלא דעתו ז"ל דאף בחצר ובית שריא נכייתא [וזו היא דעת ר"ת בתוס']:

צריך להעלות לו שכר. פי' הרמב"ן ז"ל בעודו דר שם אבל אם כבר דר שם ויצא לא מיבעיא דלא מפקינן מיניה השכר כיון דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל אלא אפילו בא לצאת ידי שמים לא צריך דהא לא אסרינן אלא משום דמחזי כרבית דאפילו אבק רבית אינו והכי אשכחן בעובדא דרב יוסף בר חמא דלקמן דאמר הדרי בי מלהשתמש בענין כזה דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל ולא ניכה להו כדי מאי דאישתמש וכתב הרשב"א ז"ל דנכון הוא ודעתם ז"ל דכן הדין אפילו בהלויני ודור דאף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מדקאמרינן כל שכן הלויני מוכח בהדיא דבכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל בטפי לא ואי חצר דקיימא לאגרא הוא הוי רבית קצוצה כשאמר הלויני ודור דאדעתא דהכי אוזפיה אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ומיהו אם הגיע זמן ההלואה ואמר לוה למלוה הרויח לי זמן ודור בחצרי אז הוי רבית קצוצה שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרווחת זמן זה דעת הרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה וכתיב לא תתן לו בנשך וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמן משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא עד כאן:

כתב הריא"ף ז"ל דהא דבהלוהו ודר בחצרו דלא קיימא לאגרא דאמרן דלא הוי רבית קצוצה ולא מפקינן מיניה בדיינין אפי' אם תבעו מיקמי דליפרעיה לחוביה אין כח ביד הלוה לנכות לו שיעור אגר ביתיה ואנן נמי לא מחייבינן ליה לנכויי משום דקי"ל כרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא:

רב יוסף בר חמא תקיף עבדי וכו'. מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופן לעשות מלאכתו:

נהום כריסיה. לחם מאכלו והריני זנם ביום מלאכתם:

דרו עבדיה. כך שמו:

דמרקד בי כובי. ליצן היה ומשחק בחנויות לשתות:

דף לו עמוד א

דלא נסתריה. שלא ירגיל להיות בטל ויתעצלו:

הדרי ביה. הא כתבנו לעיל דמ"מ לא אמר דמנכה להו כדי מאי דאישתמש בהו:

אמר אביי האי מאן דמסיק ביה זוזא. מי שנותן לחברו רבית ופורע לו בפירות ונותנין ארבעה קבין בזוז בשוק והוא נותן לו בעד זוז של רבית שחייב לו חמשה קבין:

כי מפקינן. דקיימא לן כר' אלעזר דאמר (דף סא:) רבית קצוצה יוצאה בדיינים:

רבא אמר. וקי"ל כוותיה הילכך חמשה מפקינן מיניה ולאו למימרא שיתבטל המקח ויחזרו הפירות לבעליו מפני שנעשה המקח באיסור שכל היכא שנקנה כראוי כדרך הקניה אין האיסור מבטל הקניה אם האחר רוצה [ובלבד שיסלק את האיסור] וגם באבק רבית לא יתן לו המוכר אלא כפי ההיתר ונמצא שהאיסור נמי מסולק הוא והכי משמע מדאמרינן הכא [בגמרא אליבא דאביי גבי גלימא] ארבע' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה ורבא נמי לא פליג אלא משום לזות שפתים והכי נמי דייק לישנא דהא דא"ל הא סברת וקבילת זהו דעת הרשב"א וכן כתב הגאון רבינו האי ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר ליה לא בטלן זביני דלא קנסינן היתירא אטו איסורא אלמא דאע"ג שפוסק על הפירות עד שלא יצא השער או פסק אחר באיסור אין אחד מהם יכול לומר הפסק שפסקנו אינו קיים אחר שנעשה באיסור אלא יתן לו כפי שער שיהיה בו היתר ומיהו אם נתן המעות על פסק של איסור דהשתא אין המקח נגמר אלא עומד במי שפרע לא לייטינן ליה על שאינו מקיים דבריו כיון שעיקרן דברי איסור הן ונמצא שהמקח בזה בטל הוא זה דעת הגאון ז"ל ע"כ בתשוב' הלכך חמשא מפקינן הפירות עצמם אם שניהם מסכימין בו או אם הא' רוצה יתן שוה החמשה במעות:

גלימא לא מפקינן. ומקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו:

(דאתו לי זוזי מעלמא). בריוח היו באין לי:

[פיסקא] מרבין על השכר. מות' לומר לשוכר תן לי עכשיו השכירו' ואניחהו לך בפחות ואם לא תתן לי עכשיו תרבה לי שכרי ושכר המתנה הוא זה אבל שכר המתנה במכר אסור:

שכירות אינה משתלמת מן הדין אלא בסוף. הזמן הילכך ליתא שכר המתנה ואע"פ דקי"ל בקדושין (ד' מח.) ובמס' ע"ז (דף יט:) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח [בשכר] כנגד יום:

אוזולי הוא דקא מוזלי. אי הוה מקדים ליה וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי"ב מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא היה משתלם עד הגורן אוזלי הוא דמוזיל גביה משום שיפרע לו מיד וכ"כ הרי"ף ז"ל דאיתא בתוספתא ובירושלמי תני יש דברים שהם כמו רבית ומותרין לכתחלה כיצד לוקח אדם הלואתו של חבירו ושטרותיו בפחות אינו חושש וה"נ איתא בתוס':

בעי למשקל זוזי מהשתא. בשעה שמשך המקח ומה שתובע לו עכשיו הוא שוייו ודמיו שהרי דינו ליתן לו מעותיו על כרחו הילכך כי ממתין עליהן לגורן ביותר שכר המתנה הוא:

דייקו בה רבנן. חפשו אחר הדבר עד שמצאו בה מקרא לסמך דאין תשלומי שכירות אלא לבסוף:

טרשא (דידי) שריא. שהיה מוכר בהמתנה ביותר מדמיה אלא שלא היה מפרש אם מעכשיו בכך אלא לאחר זמן בכך בלבד והאי דקאמר במתני' דאסור משום שהיה קוצץ גם בתחלה ופסק רבינו האי גאון כוותיה ור"ת ז"ל נמי פסק כוותיה והא דפסקינן הלכתא כטרשא דרב חמא ולא פסקינן נמי כרב נחמן היינו משום דרב חמא קאי עליה דרב פפא ודוגמתה היא כדפרישית בסמוך ומשום דלית הלכתא כרב פפא אע"פ דדמיא להא דרב חמא קאמר הכי לפסוק כרב חמא כדי לאפוקי מדרב פפא ומש"ה נקט רב חמא טרשא דידי ודאי שרי כלומר אבל לא ההיא דרב פפא והכי נמי משמע ממסקנא לקמן (דף סח.) לית הלכתא כטרשי פפונאי ולא אמרינן כטרשא נחמנאי וכתב הרשב"א ז"ל ונראה טעמא דמילתא משום דדרך מקח וממכר הוא וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו ואם תאמר והיכי שרינן היכא שלא קצץ בתחלה אף על פי שקצץ בסוף והא אמרינן בירושלמי (הלכה ו) רבי חייא רבה ה"ל כיתאן אתו חמרי למזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפוריא א"ל זבנא לן כמא דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא שאיל לרבי אמר ליה אסור ע"כ והא הכא דאסרינן אע"פ שלא קצץ לו לא בתחלה ולא בסוף אלא מפני שמתייקר בפוריא אסור וי"ל דהתם יצא השער לכיתנא עכשיו וכל היכא שיצא השער הרי הוא כקציצה ופוריא נמי דמיו קצובין ליוקר הוו הילכך הוי כקץ בתחלה ובסוף דמתני' כדאמרן מתני' דקיץ ליה אבל הא דרב נחמן מיירי שלא יצא השער עכשיו והוא נמי לא קץ הילכך שרי והא דירושלמי דמיא קצת להא דרב פפא ולפיכך לא קי"ל כוותיה:

דף לו עמוד ב

זוזי לא צריכנא. היה מוכר בתשרי שיצא השער בזול כשער של ניסן שהוא ביוקר וממתין לו עד ניסן:

[שכראי לא פסיד]. באוצרי ומפני שהשכר הי' מתיקר בעודנו שם וגם הוא לא היה מוכרו לעולם עד ניסן שלא היה צריך למעות וגם שלא הי' קוצץ בפירוש אם מעכשיו כך דלא כמתני' לפיכך היה סבור ר"פ דשריא מש"ה מקשה לי' זיל בתר לוקח שהרי יצא השער בזול וכיון שכן הרי הוא כקציצה וכאילו פירות דמתני' הוא ואסור זה דעת הרשב"א ז"ל על דרך פרש"י ז"ל:

טרשא דידי ודאי שרי גרסינן. מוכר פרקמטיא היה במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותם למקום היוקר והוא מקבל אחריו' הדרך בהליכה והלקוחות משתכרין בפרקמטי' שלוקחין במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות בהליכה לא הוי מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והם מקבלין המעות ואותם המעות נעשית עליהם מלוה ואין בהם רבית מאי איכא [טורח] הדרך בהליכה ניחא להו מפני החזרה שהיא באחריותם ושבקי להם המכס ונקיטי להו שוקא שמכריזין שם שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם וגם זה להם תועלת לפעמים בשלהם וכבוד והא דרב חמא דמיא קצת להא דרב פפא [דקיץ] דאף הוא מוכר במקום הזול כמקום היוקר ולפיכך אמר טרשא דידי ודאי שרי משום דקאי אדרב פפא כדאמרינן:

מתני' מכר לו את השדה ונתן לו הלוקח מקצת דמים ואמר המוכר אימת שתרצה הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך אסור לעשות כן. ודוקא דא"ל לכי מייתית מותר המעות קני מעכשיו לפיכך אסור לעשות כן שאם יאכל [מוכר] פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות נמצא שהיה זה השדה קנוי לו מיום המכר וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנוי לו דהא לכי מייתית קנה מעכשיו א"ל והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל המוכר וזה אכל פירות בשכרן:

גמ' מי אוכל פירות. בתוך כך אם אירע שמכר וקבל מקצתו:

משלשין. מפקידין אותם ביד שליש אם יגמור מקחו יתנם ללוקח ואם לאו יחזיר המוכר מה שקבל ויטול פירותיו ומדאמרינן משלשין ולא אמרינן שיאכלו שניהם ובע"מ להחזיר ש"מ דאתיא כרבא (דף סג.) דמוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן ברבית ע"מ להחזיר דאי כמ"ד צד א' ברבית איכא בינייהו וברבית ע"מ להחזיר לכ"ע שרי הכא לא הל"ל משלשין ובכ"מ שאמרו משלשין דוקא היא וכדמשמע נמי הכא כדתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא שניהם אסורים ועני רבא בתריה כדאמר לכי מייתית קני מעכשיו ומדקתני שניהם אסורים ש"מ דלית להו תקנתא אלא במשלשין וכן בההיא דגיטין (דף מ:) דאמר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן (לרבא) משלשין את הפירות כדאיתא התם והתם נמי א"א בלאו הכי מן הדין הילכך כיון דמשלשין דוקא כדאמרן וכולהו רב ענן ורב הונא לא פליגי ואזלי [אמוראי] אליבא דרבא ש"מ הלכה כוותיה דרבא לפיכך בדזבין (כתובות דף צז.) ולא איצטריכו ליה זוזי דאמרינן דהדרי זביני וא"נ בדזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דקי"ל בקדושין (דף מט:) דאי לא סליק וא"נ סליק ולא איתדר ליה דהדרי זביני לא אפשר ללוקח למיכל לפירות ואפילו בתנאי עד דידע ליה דליקום ליה זביניה דעבדינן לחומרא כת"ק דר' יהודה דאסר כאוקמתא דרבא. זהו דעת הרשב"א ז"ל:

אמר המחבר וקצת קשה לי על דבריו דאם כן איך אמר תלמודא [הכא] מאן תנא שניהם אסורין דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר צד אחד ברבית מותר. דמשמע הא לרבנן אתי שפיר. והא למאן דמוקי פלוגתייהו בצד אחד ברבית. ע"מ להחזיר לכולהו שרי. וליתא דהכא אסורין תני דלית ליה תקנה אלא במשלשין כמו שכתב הרב ז"ל. ולפי פירושו ז"ל ה"ל למימר [דלא כר' יהודה] דאמר רבית ע"מ להחזיר מותר דאתי שפיר לרבנן. ומיהו אפשר שלא נחית למימר הכי משום רבנן אלא לומר דר' יהודה אפילו בצד אחד ברבית אמר מותר למפשט דלא אתיא כר' יהודה ע"כ:

הא דא"ל לכי מייתית קנה. ולא אמר מעכשיו אז מוכר אוכל פירות שאין השדה מכורה עד שיביא הלוקח מותר המעות:

הא דאמר ליה מעכשיו. אז משלשין משום שאם יתקיים תנאו תהא השדה קנויה מן היום ללוקח ואם יאכל מוכר נמצא שאכל עד עכשיו בשכר המתנת מעותיו:

תני רב ספרא וכו'. עני רבא. לא היה מפורש במתניתא מתי שניהם אסורים ומתי שניהם מותרין ופירשה רבא מסברא:

דף לז עמוד א

קני כשיעור זוזך. והשאר לכי מייתית קני זה אוכל פירות הקרקע המגיע לדמים שנתן והמוכר אוכל השאר:

קני מעכשיו. שניהם אסורים כדפרישית לעיל:

מוכר מותר וכו'. עד דמייתי הוי שדה של מוכר:

קני לך מעכשיו. כיון דאקנייה מעכשיו הרי היא של לוקח ואם היה אוכל מוכר היה שכר המתנה:

וזוזי ליהוי הלואה גבך. כתב הרשב"א ז"ל מסתברא דלאו למימרא שיהא צריך לומר כן בפירוש דמסתמא נמי דינא הכי כל שהחזיק בקרקע או קנה כראוי זוזי מלוה על פה הוו על הלוקח כל דלא עייל ונפיק אזוזי וכדמוכח פ"ק דבבא בתרא (דף ה.) גבי סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן:

אמר המחבר נ"ל שאין דעת הרב לומר שאפילו לא יפרע יהיה חוב על המחזיק וחייב לפרוע על כרחו דאדרבה כל שהוא מוחזק בקרקע מרצון בעליו הוא בחזקת שנתן כדאמרי' התם פ"א דב"ב דארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלא הכא לענין איסור רבית הוא דכ' הרב ז"ל כן דלא תיסק אדעתין דאם לא יפרע ההלואה שלא הקנה לו הקרקע מעכשיו אלא כלומר ולכי מייתית כיון שידוע לנו שלא נתן לו אלא מקצת דמיו [ושניהם אסורים עד שיפרע דלא היא דכל היכא שהקנה לו בקנין גמור אע"ג דידעינן שלא נתן לו אלא מקצת דמיו] השאר ודאי חוב הוא וכולו קנוי לו מעכשיו ומהא דארבע אמות שכתבתי הוא מביא ראיה שהיא רישא דההיא דסמך לו וכו' לפי דעתי עד כאן:

תניא משכן לו בית כו' בדמים הללו. פסק לו בפחות משוויו ונתן לו דמים מועטים להוסיף על מעות ההלואה לתשלום הפסק:

אסור. דצד אחד ברבית איכא (אם ירצה למוכרה) שהרי מרויח בשכר המתנה אם ירצה למכרה [צריך למכרה] לו בכך אבל ודאי אם רוצה למכרה לאחרים בדמים יתרים מדמים אלו רשאי ואפילו הקנה לזה בקנין דטענת אונס בממון טענה כדאמרינן במס' ע"ז פ' השוכר (ד' עב.) ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנא להאי ארעא לדידך מזבננא במאה זוזי אזל זבנה במאה ועשרים אמר רב כהנא קנה קמא מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסו כלומר דאי לאו דיהבי ליה ק"כ לא הוה מזבן ליה ופסק הרי"ף ז"ל פרק בית כור כרב יעקב מנהר פקוד ועל כרחך בשקנו מידו מעיקרא מיירי דאי לא היכי קאמר רב כהנא קנה קמא במאי קנאה ומשמע דאילו [לא מכרה] ביותר דודאי קנה קמא דהא ליכא אונס אבל [הכא כתב] הרמב"ן ז"ל דאפילו מכרה לאחר בדמים הללו אסור למכרה לזה הכא גבי משכון דכיון דהתנה ע"י הלואה מיחזי כרבית:

מכר לו בית ואמר לו מוכר ע"מ כן אני מוכרה לך שכשיהיו לי מעות תחזירם לי וטול מעותיך אסור. דנמצא דאין זה מכר דעל כרחו צריך להחזירה הלכך כשאוכל פירות שכר מעותיו נוטל:

לכשיהיו לך. אם הלוקח אומר לו כך מאיליו מותר:

דאמר ליה מדעתיה. כלומר דכיון דמעצמו הוא אומר כאילו אמר ליה בפירוש אני אחזירם לך מדעתי אם ארצה (אחזירם) ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאם חזר וקבל מעותיו היינו כחוזר ומוכרה לו אבל עד עכשיו שלו היתה וראוי לפרש דהא דאמרינן מדעתיה לא מיירי בשעת המכר דאילו בשעת המכר כ"ע מודו דל"ש אמר מוכר ול"ש אמר לוקח ודאי ע"י כן נגמר המכר ואסור דעל כרחו צריך להחזירם וכן אם התנו לאחר שנגמר המכר אפי' התנה מוכר מותר שהרי זה חוזר ומוכר לו אלא הכא מיירי בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כגון דנתן מעות ועדיין לא נכתב השטר ובאתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו ולפיכך כשא"ל לוקח מעצמו אין המוכר סומך על דבריו דסבר פטומי מילי בעלמא נינהו וראיה שאלולי כן היה לו למוכר לחלוט הדבר ממנו ולחזקו ולומר כן על דעת כן אני עושה ולפיכך נשאר הדבר ברצון הלוקח לבד וכמי שחוזר ומוכרו הוא ולפיכך מותר וכן פירשו המפרשים ז"ל בהני תרי עובדי דבסמוך הראב"ד והרשב"א ז"ל:

ההוא גברא דזבין שלא באחריות. שאם יטרפנה בעל חוב שלי לא אחזיר לך כלום וכגון דפריש ליה הכי בהדיא בשטרא דאי בסתמא הא אוקימנא [דף יד. ודף טו:] כשמואל דאחריות טעות סופר הוא:

ומגבינא לך שופרא. מעדית שבנכסי אפרע לך:

שבחא. אף השבח שהשביח:

ופירי. והפירות שיטרפו ממך:

פטומי מילי. אין אלו אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו וכדפירשנו לעיל שהמוכר סבור כן ולפיכך אין [הלוקח] סומך על זה כלל וכמאן דלא א"ל מידי הוא:

דא"ל מדעתו. משמע דאי לא א"ל מדעתו בפירוש על כרחיה ה"ל לקיים תנאיה ולאו פטומי מילי הוא והוי ס"ד דרב אשי למימר הכי משום דכיון דעדיין לא נגמר המקח כדאמרינן לאו פטומי מילי נינהו:

נעשה כאומר לו מדעתו. אחזירם לך וכדפירשתי כיון שאין הלוקח חולט הדבר מפיו לחזקו ודאי לא סמיך ביה וכפטומי מילי נינהו:

ההוא ש"מ דכתב לה גיטא. שלא תזקק ליבם ולא כתבו על תנאי אם מתי אם לא:

אלא פטומי מילי. אין אמירתה זו קבלת תנאי אלא לנחמו ואם תרצה תנשא לאחר והא דאיצטריך ליה לרב זביד למימר הכי כדפרישית לעיל דמיירי שהגט נכתב ומסרו לשליח ליתנו לה ועדיין לא נתן כשאמרה היא כך וכדאמרינן מהו דתימא וכו' דמשמע דעדיין לא נתן לה והא קמ"ל רב זביד שאז היה לו לחזק דבריה ולומר על דעת כן אני נותנו וכשלא אמר כן לקח דבריה לפטומי מילי בלבד:

בדידה קיימא. בתמיה הגט אינו אלא מדעת האיש ואם הוא לא התנה בשעת נתינה תנאי שלה אינו כלום ואפילו אמרה קודם לכן ולא דמי לממון דמשעבד נפשיה בדיבוריה זה לשון פרש"י ז"ל:

אמר המחבר צ"ע אם אמרה קודם כתיבה אי אמרינן אדעתא דידה קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך למימר פטומי מילי לפי הטעם שכתבתי בפנים בשם מפרשים ז"ל ע"כ:

הלוהו על שדהו כו' (בשעת מתן מעות) (אומר ליה) לוה מעכשיו קני הקרקע אם לא אתן לך עד ג' שנים והשתא לא הוי אסמכתא אלא קנין גמור הוא [שע"מ מכר גמור הוא] החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזולי הוא דאוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזיר לו עד ג' שנים יקבלם ויחזיר לו הקרקע והפירות לרבנן משלשים אותם אבל אי לא אמר מעכשיו הוי אסמכתא ואפילו לא היה השדה שוה יותר מהמעות שקיבל משום דקי"ל כל דאי לא קני ולקמן בסוף פרקין יתבאר בע"ה טעמא מאי הוי אסמכתא כיון דלא גזים בכלום:

והא דאמרינן הכא דמעכשיו ליכא אסמכתא ואילו בפרק ארבעה נדרים (ד' כז:) אמרינן אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא ובכל קנין ודאי איכא מעכשיו דאל"כ לאחר זמן במה קנה הא הדר סודרא למריה וכן דעת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא ודאי אע"ג דאיכא מעכשיו הוי אסמכתא ולא קניא אלא בב"ד חשוב וי"ל דאסמכתא דהתם שניא דהויא אסמכתא דבי דינא ולא מנפשיה ומדעתיה קא מתנה אבל הכא דמדעתיה ומנפשיה קא מתנה אפילו שלא בב"ד חשוב קניא. הרשב"א ז"ל:

דף לז עמוד ב

רב בר שבא. גבי מהאי חמרא. ופסק לו הדמים ולסוף אוקיר כך פרש"י ז"ל שפסק לו כפי שער של עכשיו ליין ולבסוף אוקיר לומר דמשום דאיכא דמי יתירי וגזים הוי אסמכתא דסבר הרב ז"ל דבלאו הכי לא הוי אסמכתא ובעיני המפרשים ז"ל לא מחוור משום דקאמרינן הכא כל דאי לא קני דמשמע דאפילו כי ליכא דמי יתירי כל היכא דאמר בלשון זה אי לא עבידנא כך יהיה כך הוי אסמכתא דמשמע דלא גמר ומקנה אלא דקאמר הכי לחזק דבריו שיפרענו ליום פלוני ולא שיגמור בדעתו שיעשה כן והכא טעמא דלא הוי כזוזי משום דכל שאתה מכריחו למכור לזמן שאינו רוצה למכור ואמר בלשון אם אסמכתא היא וכל דאי לא קני ואע"פ שהדבר ההוא עומד לימכר לאחר מכאן:

אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן כו' והדרי פירי. אם אכלן לוקח לאחר שלש:

מחילה בטעות. כי הא דהמוכר סבור שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתן:

לא הויא מחילה. דהא אמר הדרי פירי:

המוכר פירות דקל. קודם שחנטו:

עד שלא באו לעולם. אם בא לחזור בו קודם שבאו לעולם הויא חזרה דאפילו למ"ד [לעיל ד' טז ב] אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר ה"מ שיהא המכר חל כשיבא לעולם:

משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. דקסבר אדם מקנה דבר שלב"ל:

אף משבא וכו'. דאין אדם מקנה דשלב"ל נ"ל דעת הרשב"א ז"ל דכיון דלרב הונא דסבר כר"מ דאדם מקנה דבר שלא ב"ל יכול לחזור בו קודם שבא לעולם לדידן דקי"ל כרבנן דאין אדם מקנה וכו' אמרינן נמי הכי בדאקנה דמי ששעבד לחברו דעתיד אנא למיקני קודם שקנה יכול לחזור בו דלא חשיב לרבנן דאקני אע"ג דלא חשיב ליה דבר שלב"ל אלא כמו דחשיב ליה לר"מ דבר שלב"ל וא"כ אפילו אם נאמר דלר"מ חשיב טפי דאקנה מפירות דקל שלב"ל כלל ואינו יכול לחזור בו אין סברא לומר לרבנן כן אלא יכול לחזור בו כמו לר"מ בפירות דקל בדשלב"ל ועוד יש לו ראיה מדמסיק בפ' מי שמת (ד' קנז:) בלוה ולוה ואח"כ קנה יחלוקו ואם אינו יכול לחזור בו הל"ל לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד:

לא מפקינן מיניה. שהרי כ"ז שלא חזר בו מחל על אכילתו ואע"פ שבטעות הוה שלא היה יודע שיכול לחזור מחילה היא:

התם זביני הכא הלואה. כתב [ר"ת] ז"ל פירושו בספר הישר לפי מה שנראה לי דברי הרשב"א ז"ל דזביני [לא] הוי מחילה בטעות והויא מחילה. והלואה מחילה בטעות ולא שמה מחילה וטעמא דזביני מתחלה לאו מחילה בטעות הוי שהרי דעתו למכור היה וזה נמי לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכא דעתיה ומש"ה יכול לחזור בו אבל מ"מ הפירות שלקח כבר הרי הם כאילו קנאם ומש"ה אמרי' דהוי מחילה ולא מפקינן מיניה אבל האי שמשכן שדהו מתחלה לא עלה בדעתו למכרו אלא למשכנו לבד והפירות שאכל המלוה לאחר שלש לא היו קנוים לו אלא שהלוה טועה שהיה סבור שכיון שאמר ליה שלאחר ג' אם לא פדאו יהיה שלו יצאה מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ודמיא להא דאמרינן בענין אונאה [דף נא:] דלא ידע דניחול וכמי שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו וכל כי האי גוונא שמתחלה הוי מחילה בטעות אמרי' דלא הויא מחילה והדר כי הא דאמר שמואל (ב"מ דף טו:) במקדש אחותו דמשום דידע שאין קדושין תופסים באחותו הוו מעות מתנה הא אם לא היה מכירה הוו מעות חוזרין מפני שטעות מעיקרא הוא דודאי אילו ידע לא היה מקדשה ובגיטין (דף יד.) בעובדא דגינאי דעבוד חושבנא וכן גבי כיפי (ב"מ דף לה.) דאמרינן דשומא בטעות לא הוי שומא וחוזרת. מהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה הביא ר"ת ור"י ז"ל ראיה למוכר שטר חוב לחבירו בעדים דכי היכי דפירות אלו לא [קנה] קודם שיהיו בעולם אפילו הכי מה שלקח לא מפקינן הכי נמי במוכר שטר חוב זה אע"ג דקי"ל בהמוכר את הספינה (דף עו.) דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה אפילו הכי אם קדם הלוקח וגבה מלוה לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות כי הא הויא מחילה כדאמרן וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא כדאמר ליה [קנה] הוא וכל שיעבודא דאית ביה אבל אי לא א"ל הכי לא קנה אלא הנייר בעלמא ואפילו קדם וגבה מפקינן מיניה והרי"ף ז"ל כתב התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הויא מחילתו מחילה בהלואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה נראה דעת הרב ז"ל דבהלואה אנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד איסורא ואי הוה ידע דזביני בטילי והויא הלואה לא הוה שביק ליה למיכל משום איסור רבית והילכך ליכא מחילה כלל :

דף לח עמוד א

ההיא אתתא. א"ל מוכר לשליח אי הוי לי זוזי וכו' רוצה אני שתקבל מעותיך ותחזור לי הקרקע:

את ונוולא אחי. פרש"י ז"ל דבתשובת הגאונים ז"ל כתוב דנוולא לשון ארמי בין זכר בין נקבה כשרוצה לומר אתה והיא או אתה והוא הכי א"ל אתה והיא קרובים אתם ותתרצו ביניכם:

ולא גמר ומקנה. כתב הרשב"א ז"ל ומסתברא דהכי פירושה אע"פ שלא הודה לו זה בהדיא אלא שאמר לו את ונוולא אחי והייתי סבור לומר דכך אמר לו איני מכניס עצמי ביניכם אלא אפילו בלא תנאי אני קונה ואם תרצה היא להחזיר לך אחים אתם וזה שתק לו וקבל ממנו והרי זה כאומר תחזיר לך מדעתה קמ"ל רבה דכל כי הא סמכה דעתיה ולא גמר ומקנה:

עבד רבינא עובדא וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דכיון דרבינא אפיק פירי בזביני דס"ל דהנך זביני רבית קצוצה נינהו כ"ש במשכנתא וקי"ל כוותיה וכתבו האחרונים ז"ל דודאי הכא משמע דהא סוגין ריהטא דהלואה חמירא מזביני הילכך כיון דבזביני הוה רבית קצוצה כ"ש במשכנתא והא דאמרינן לעיל [בגמרא] [דף סב:] דבמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין דמשמע דלאו רבית קצוצה היא ההיא מיירי באתרא דלא מסלקי עד משלם זמניה דהויא ליה כמכירה והכא מיירי באתרא דמסלקי ליה למלוה מארעא כל היכא דאית ליה זוזי ללוה וכיון דליכא נכייתא הוי רבית קצוצה והנך זביני נמי הכי הוה דכל היכא דהוי לה זוזי מהדרא [הא] ניהליה ואכיל האי פירי בלא נכייתא והכלל כל היכא דאיכא תרתי מסלקי ולאו נכייתא הוי רבית קצוצה אבל אי ליכא אלא חדא מינייהו מסלקי ונכייתא או לא מסלקי ולא נכייתא הוי אבק רבית אלא דמנהגא ליתא (הכי דהא) והאידנא נהוג עלמא למעבד משכנתא בנכייתא וכמו שנפרש בסמוך בע"ה :

אמר מר וכו' באתרא דמסלקי. במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למעות:

אכל שיעור זוזי וכו'. כפי מה שנמכרין פירות בשוק ובא הלוה לפנינו ותבע ואמר איני רוצה שיאכל פירות ברבית ישומו פירות שאכל ויטלם בחובו ואילו הוי לי זוזי מי לא מסליקנא ליה השתא נמי פירי דאכל זוזי דידי נינהו ומסלקנא ליה:

אכל טפי וכו'. דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים דהכא מיירי דאכל בנכייתא:

משטרא לשטרא. אם חייב הלוה מעות בשטר אחר אין העודף זה שאכל המלוה פרעון לשטר אחר דהא אפוקי מיניה הוי:

אמר רב אשי וכו' והלכתא כוותיה דכל סלוקי וכו'. כל שאתה מסלקו בלא כל זוזי ואפילו מנכה זוז אחד אתה מוציא ממנו אותו זוז שאתה מגרע בחובו וכן פרש"י ז"ל וכן עיקר וכ"כ הרשב"א ז"ל אע"פ שלא כתב כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל ומיהו אע"ג דקי"ל הכי דלא מסלקי מיניה אי א"ל לא בעינא דתיכול תו ארעאי וכי הוו לי זוזי פרענא ומסלקינן ליה מפירי שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא הילכך אפי' אכלן לאחר מכן משלם לו ומכל מקום מוציאין מן הלוה למלוה חובו כדין כל בעל חוב כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכתב ז"ל דאע"ג דלא מפקינן אבק רבית אי תפס לוה לא מפקינן מיניה ואינו מחוור בעיני הרשב"א והרנב"ר ז"ל דא"כ היכא דאכל שיעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפס לוה וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס לוה מפקינן מיניה וכתב הרנב"ר ז"ל דכיון שכן הדבר ברור שאינו חייב להחזיר אבק רבית אפילו בבא לצאת ידי שמים כיון דמפקינן מלוה אם תפיס:

אמר מר בריה דרב יוסף אית דגרסי' האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא שינכה לו מן החוב דבר קצוב דנראה כמוכרן לו ויורד לספק שאפילו תלקה ולא יהיו בה פירות ינכה לו אותה נכייתא הילכך כי שקיל נמי טפי לאו רביתא היא:

משכנתא דסורא. איכא דמפרשי דמשכנתא דסורא אפילו אי מצי מסלק ליה לוה למלוה שרי דכיון דמלוה לא יכול למכפייה ללוה למפרע ליה חוביה זביני נינהו ולא הלואה ולא דמי (לאתרא דמסלקי ולא) לאתרא דלא מסלקי דהתם הלואה היא שהרי לסוף הזמן מלוה נפרע מן הלוה וכן דעת הרמב"ם ז"ל ומדלא אשכחן הכא היתר למשכנתא אלא במשכנתא דסורא נראין דאפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא הוי אבק רבית ואסור:

דף לח עמוד ב

אמר המחבר והרשב"א ז"ל הביא ראיה דבנכייתא שריא מדאמרינן פרק השוכר האומנים (דף עט.) אי נמי דמטי ליה זוזי ופריק ליה ד' או ה' שנים מקמי דלימטי יובל ועל כרחך במשכנתא בנכייתא מיירי וכן פירשה הראב"ד ז"ל דאי במשכנתא דסורא זוזי מאי עבידתינהו והיכי מצי פריק לה ע"כ והאידנא נהוג עלמא למעבד משכנתא בנכייתא וסמכי בהא מילתא עליה דרבינא דבתרא הוא ואמרינן לקמן [סוף דף סז:] רבינא אכיל בנכייתא ואפילו באתרא דמסלקי הוא דאכיל ואע"ג דרב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי חומרא בעלמא הוא דמחמרי אבל מדינא שריא ואיכא נסחי דגרסי הכי לקמן ומאן דלא אכיל וכו' דמשמע לא אכיל מטעם חומרא בעלמא ולא גרסינן ומאן דאסיר דהוה משמע דמיסר הוו אסרי הילכך נקטינן לפום מנהגא דילן דבנכייתא בין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי שריא ובלא נכייתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה ולא מיבעיא בבתים דלא שכיחי דמקלקלי אלא אפילו בשדות וכרמים כעובדא דההיא איתתא וכו' זבין ארעא מקריבאי וכו' ובאתרא דלא מסלקי הוי אבק רבית אפילו בלא נכייתא משום דכיון דפסיק זמן ואיכא זמן ידוע למשכנתא דלא מצי פריק לה הוי כמכירה ובכל משכנתא אפילו לאחר משלם זימניה אם כתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך מסתברא דאי אכיל ומנכה ליה שרי עד שימחה בו. כ"כ הרשב"א ז"ל:

אמר המחבר והא דמהניא ביה מחאה היינו דוקא במשלים דאי לא שלים [זימניה] לאו כל כמיניה למפרקיה ופוק חזי מאי עמא דבר כן כתב הראב"ד ז"ל ולקמן מפורש יותר מזה ע"כ. וכתב ר"ת ז"ל בספר הישר דלא מהני נכייתא אלא במשכון מקרקעי דומיא דשדה אחוזה אבל במטלטלי לא כיון דסגי פחתייהו וקא כליא קרנא:

במשלם שניא וכו'. דלא מיחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות השנים האלו במעות הללו:

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. באתרא דמסלקי. דנוהגין דכל אימת דאית ליה זוזי ללוה יהיב ליה למלוה ומסלק ליה:

אין בע"ח וכו'. אם מת המלוה אין בעל חובו גובה מקרקע זו כלום לפי שאין למלוה בגופה של קרקע אלא משועבד הוא לו לפירות ומטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי דלית להו דין ערב לפי שאין בע"ח סמיך עלייהו מפני שיכול להצניען ולאבדם אבל בעודו קיים גבי אפילו מגלימיה דעל כתפיה שהרי (לא) הלוה לו המעות ונשתעבד כדכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וכו' ואמרינן לקמן (דף קיג.) זה שליח ב"ד שיכנס לביתו למשכנו:

ואין הבכור נוטל וכו'. כדאמרינן בבא בתרא (דף קכה:) שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וה"נ כיון שאין השדה לפניו אלא לשעבוד פירות מלוה היא וא"כ אינו תחת ידו דמלוה הוא המחייבת ליה וה"ל ראוי ורחמנא אמר בכל אשר ימצא לו שיהא מוחזק בו למעוטי ראוי שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

ושביעית משמטתה. פירש הרשב"א ז"ל דהכא מיירי שעבר זמן המשכונא הכתוב בשטר וקאי בלא יגוש שהמלוה היה יכול לנגשו בעד מעותיו ולפיכך משמט דאי בגו הזמן אע"ג דהוי באתרא דמסלקי היינו שהלוה יכול לסלק המלוה אבל המלוה אינו יכול להסתלק ולנגשו דלהכי כתבי זמן בשטר המשכנתא וא"כ ה"ל כמלוה את חבירו לעשר שנים שאין השביעית משמטתה כדאיתא במכות (דף ג:) ולפי דבריו ז"ל היכא דליכא זמן בשטרא צריך לפרש במסלקי לסלק תוך שנה בפירוש דאי משכנתא סתמא הא מסקינן לקמן (דף סח.) דסתם משכנתא שתא כלומר שאינו יכול לסלק עד שיעבור שנה אחת וא"כ לעולם אין השביעית משמטתה תוך שנה ראשונה והא דאמרינן הכא (אין) השביעית משמטתה משום דהוי כשאר מלוה בשטר דאילו מלוה על המשכון אינו משמט משום דבע"ח קונה משכון כדילפינן [ד' פב א] בעלמא מדכתיב ולך תהיה צדקה וא"כ הרי הוא כאילו קנאו דלא שייך ביה שמיטה:

באתרא דלא מסלקי. כאילו היה מכור לו וא"כ גוף הקרקע כאילו היה שלו הילכך בע"ח גובה והבכור נוטל דלאו ראוי הוא אלא מוחזק ואין שביעית משמטתה דאע"פ שנשלם זמן המשכונא כיון שהיתה מכורה אצלו כל זמן המשכונא גם השתא הוי ברשותו עד שיפדנה וכמכורה בידו היא ואין שביעית משמטתו:

אמר מר זוטרא. מתמרי שנפלו על בודיא. דהיינו מחצלת של קנים שהיו שוטחין תחת הדקלים כשגודרין התמרים כיון שמשלם לו מעותיו מסלקו אפילו מפירות אלו שהם תלושין ועומדין על המחצלת ומיהו הא לא סלקא אליבא דהלכתא דכיון דפסקינן לעיל באתרא דמסלקי בלא נכייתא רבית קצוצה היא א"כ אפילו אכל הפירות כבר מפקינן מיניה ואי מיירי בנכייתא הא פסקינא לעיל כרבינא דבסמוך דאכיל בנכייתא דכיון דשרי ה"ל כמכר ואזולי אוזלי גביה ואפילו פירי דמנתרי שיימינן ליה כדשיימינן ליה באתרא דלא מסלקי כי משלם זימניה ומסתלק דמאי שנא אבל הרי"ף ז"ל הביאו משום דלא פסיק כרבינא דאכיל בנכייתא והאחרונים ז"ל לא הסכימו כמותו אלא הלכתא כרבינא משום דמנהגא כרבינא כדכתיבנא לעיל:

בסנסני. בסלים:

קנינהו. בהגבהה:

פשיטא האי משכנתא באתרא [דמסלקי] ואמר המלוה לא מסתליקנא דעת רש"י והרמב"ם ז"ל שאפילו התנה כן בשעת מתן המעות כשהוא באתרא דלא מסלקי כיון שהמלוה הוא שאומר כן קי"ל דצריך למקנא מיניה דאי לא מצי אמר דבדבורא בעלמא לא אשנה מהמנהג והראב"ד ז"ל כתב נראה דמשמע ליה דאי בשעת מתן מעות ממש קאמר הוה תנאי גמור ועל מנת כן נעשית הך משכנתא ולא צריך קנין אלא פירש ז"ל דלאחר שנתן המעות הוא דאמר המלוה כן וקודם שנגמר הענין ומשום הכי בעי קנין משום דפטומי מילי [נינהו] כיון שלא התנה מי שהתנאי לזכותו וגם לא חזקו בו כשהתנה חברו וגם זה אינו מחוור בעיני האחרונים ז"ל דא"כ אפילו בלא קנין נמי אלא כל שחזקו הלוה לפיכך פירשו הם ז"ל דלאחר שירד בה וזכה בה קא מיירי הכא דאי אמר לא מסתליקנא והודה לו בעל השדה לא מסתלק ולפיכך לא מסתלק דעכשיו מחזיק בקרקע בתנאי זה אבל באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא במה זכה בעל הקרקע אא"כ קנו מידו ומ"ד לא צריך למיקנא מיניה סבר מידי דהוי בתחלה שיכול למחול (לו) כל החוב שביד חבירו בלא קנין ואפסיקא הלכתא דצריך למיקנא מיניה:

דף לט עמוד א

גרסינן בגמרא אמר איזיל אייתי זוזי לא אכיל איזיל ואטרח ואייתי זוזי מאי רבינא אמר אכיל ומר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל והלכתא לא אכיל:

מאי רבינא אמר וכו'. כתב הרשב"א ז"ל מסתברא לי דאי אפשר להעמידה באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ובגו זימניה דאפילו כי מייתי זוזי לא מסתלק וכל שאמרו לא מסתלק [מסתברא דלא מסתלק] כלל אפילו מאכילת פירי אלא לא מסתלק ואוכל וכ"ש דא"א להעמידה במשכנתא דסורא דפירי הוא דזבין ליה וזוזי מאי עיבידתינהו וכן אי אפשר להעמידה באתרא דמסלקי ובנכייתא דכיון דשריא כי אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי אמאי מסלק עד דמייתי ליה ופרעיה דאפילו במסלקי ובנכייתא שרי רבינא דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא בסמוך והתם הא מצי למפרע כל אימת דבעי וכן א"א להעמידה באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דההיא לרבינא אפילו אכל מפקינן מיניה ואי באתרא דלא מסלקי ובלא נכייתא אפילו הוי אבק רבית היכי קאמר רבינא אכיל על כן נראה דאי אפשר להעמידה אלא באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ואי דקאמר ליה לא בעינא דתיכול לכ"ע לא אכיל ואי אכיל גזל הוא מהשתא ומפקינן מיניה אלא הכא מיירי [דכתב] ליה ואכול בנכייתא כל זמן שתמשוך משכונה זו בידך ושלים זמניה וזה אוכל אפילו לאחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל תחלה ומותר והילכך כל שאמר לו הרי מעותיך מזומנין אלך ואביא לך לא אכיל אבל אמר אטרח ואביא סבר רבינא למימר אע"ג דשלים זימניה מ"מ כעין מכר היא לאכול מיהא בנכייתא עד שיפדנה או עד שימחה בידיה וכל דלא מחי בהדיא או דלא א"ל איזיל ואייתי זוזי אכיל ומר זוטרא סבר דאפילו אמר ליה אטרח ואייתי זוזי הרי הוא כמוחה ואינו אוכל ואיפסיקא הלכתא כוותיה:

רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא:

אשדה אחוזה. שאמרה תורה להפדותה מן ההקדש לפי השנים שעד היובל סלע ופונדיון [לשנה] כפי חשבון חמשים שקל כסף לזרע חומר שעורים למ"ט שני היובל:

לאו אע"ג ששוין פירות של כל השנה הרבה:

בד' זוזי. דהיינו סלע:

הכא נמי ל"ש. דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ספק יהיו בה פירות ספק לא הוו זביני ומפרקא בהכי ואפילו מדרבנן משמע דליכא איסורא כלל דודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר ליעבדו הכין כדאמר בשדה אחוזה ש"מ מילתא דהיתרא היא לגמרי:

אמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא בכל סתם המקומות:

שתא. דלא מצי מסלק ליה כל שנתו עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא:

דשכונה גביה. אין לו שכן קרוב ממנו דאם בא הלוה למכרה אין בבעל המצרים קרוב לקנותו כזה:

אמר רבא לית הלכתא לא כטרשי פפונאי. דאמר לעיל [סי' תיא] שכראי לא פסיד לית הלכתא כוותיה כדכתיבנא לעיל:

דזקפי רווחא אקרנא. קונים פרקמטיא ונותנין לתגרים למחצית שכר ונותנים לו שכרו כפועל בטל כמתני' לקמן והוה שרי אלא משום דלפעמים ימות זה והיתומים יגבו כל הכתוב בשטר מן התגרים ושמא לא הוה ביה רווחא והוי גזל. שזקפו בשטר מחצית השכר על הקרן פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני:

חכירי נרשאי. חכירות הוא המקבל שדה מחבירו בעשרה כורין חטין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מועט וחכירי נרשאי מקרי אותן בעלי בתים המלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרין וחוכרין אותם להם בכך וכך כורין לשנה:

אימת קנייה. האי מלוה להך שדה דאקנייה ניהליה בתורת חכירות ופרש"י ז"ל נמצא נוטל רבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלל וכ' הרשב"א ז"ל דהא דכתב הרב דרבית קצוצה היא אפשר שדעתו ז"ל משום דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדי וכאילו הוי משום ההלואה והרי זה רבית קצוצה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאינו אלא הערמת רבית:

ושהינא כמה עידנין. דמחזי כירד בה וקנאה לפירותיה והדר חוכרה (לה) להאי ולא מיחזי כרבית ואפ"ה אסיקנא דלאו מילתא היא ואפילו שהיה גביה כמה שנים ועשה ואכל בנכייתא אסור לחכרה לו לבעל השדה משום דאפילו בהכי מחזי כרבית:

מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרין בשוק ד' סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור תמיד ונחלוק השכר וטעמא דמילתא משום דאמרינן לקמן [ד' קד ב] הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון שמקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו חצי אחריות הקרן אם נאנס או יתזלזל הילכך ההוא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה הוא אצלו [ומדין נוטל בו חצי שכר] נמצא שמתעסק בפלגא שהוא דבעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר ביטול המתנת מעות המלוה לפיכך אסור:

דף לט עמוד ב

אלא אם כן נותן לו שכר. עמלו שיתנה עמו:

כפועל. שהוא בטל מאומנותו ששוכר עצמו בזול ויתן לו שכר זה כל יום (השותפות) עד משלם ימי השותפות ומיהו אם ירצה להתנות שכירות לכל ימי השותפות כגון פלגא באגר למתעסק ותלתא בהפסד או תלתא בהפסד ותרי תילתי באגר תוספת זה משום שכר עמלו רשאי ודוקא במושיבו מתחלה לעסק זה שאינו מתעסק בשלו אבל אם היה מתעסק בשלו ובשל חבירו אפילו לא העלה לו שכר אלא דבר מועט כל ימי השותפות דיו כדאמרינן לקמן בגמרא דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי:

תוספתא [פ"ד] המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו ואם היה שורה עמו בחנות מותר:

המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע:

הנותן מעות לחבירו למחצית שכר רשאי ליקח בהם כל מין שירצה ובלבד שלא יקח בהם לא כסות ולא עצים עד כאן בתוספתא וכן הוא בירושלמי והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו כן ולא נתפרש הטעם למה. ועוד שנינו שם הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה א"ל לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו. אמר המחבר ולפי זה אני אומר שע"כ יש לנו לחלק בין כשעשאו שליח לצורך המשלח לענין זה שאמר לו למחצית שכר שהרי בפ' האומר לחבירו בקדושין (דף נט.) גבי עובדא דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א"ל זיל זבנה לי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה משמע התם דמה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות ע"כ:

אין מושיבין תרנגולין למחצה. כגון אשה שאמרה לחברתה תרנגולת שלי וביצים שלך אני ואתה נחלוק בוולדות דכיון שהשכר לאמצע הוי מלוה בפלגא ופלגא פקדון כדפירשנו ואסור אם לא יתן שכר עמלו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה שיש זמן שהמלאכה מועטת ומוזיל ומשתכר בפחות וכדפירשנו לעיל ומזונו שהוא מוציא באפרוחים:

ואין שמין עגלים וסייחים. סייח סוס קטן ואין שמין לומר עכשיו הם שוים כך וכך קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו ומטעם שאמרנו דכל היכא שמתעסק למחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון:

אבל מקבלין (פקדון) וכו'. בלא שומא דעכשיו אינו מתעסק משום מלוה שיהיה לו מחצה של שכר אלא אם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם הכל ולא השכר לבדו אלא הקרן והשבח יחלוקו וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריות:

משולשין. חייב לגדלם עד שיעור זה שכך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה ופרש"י ז"ל משולשין לכשיעמדו על שלישית גדילתן שיהא בעגל שליש שור ובסייח שליש סוס והרמב"ם ז"ל פירש [פ"ח מהל' שותפין] עד שיהיו העגלים בני שלשת שנים. [והחמור] עד שתהא טוענת. משוי:

גמ' כפועל בטל. במתני' לא גרסינן בטל אלא כפועל:

מאי. כפועל בטל. דמשמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל והלא אין יושב בטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות לחנות ולמדוד:

כפועל בטל של כו'. כשיעור מה שהוא מוזיל ממלאכתו בשעה שאינו מוצא מלאכה לעשות :

ת"ר כמה הוא שכרו. כמה שיפסוק עמו. אם מעט ואם הרבה הרי"ף ז"ל פסק (כן) כר"מ ואמר דסתם מתני' כוותיה ונשאל עליה והשיב כן בתשובה והביא ראיה ממה ששנינו בתוספתא המושיב חבירו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דבין מרובה בין מועט הוא כפועל בטל וכמו שפר"ח ז"ל שר"מ אומר שנוטל כפועל בטל שהוא בטל [מן הריוח] בזמן שהמלאכה מועטת אע"פ שהוא נוטל הרבה מזה בזמן שהמלאכה מרובה כן כתב הרשב"א ז"ל:

גרסי' בגמרא (דף סח:) בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגרא ובהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי דילמא הכי כתיב ביה אי פלגא באגרא תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. פירוש נפק עלייהו ההוא שטרא שקבל אביהם עיסקא פלגא באגר ובהפסד אתא רבא למפטר בני רב עיליש שלא יפסידו אלא השליש ואף על פי דלשון השטר הוה משמע נמי פלגא בהפסד כדאמר רבא גופיה. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' שלוחין ושותפין גבי עסק שנעשה סתם וז"ל לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי ובעל הבית שליש ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת וכו' יש מי שטועה ואומר [בסתם עסקא] אם יש שם שכר יטול המתעסק חציו ואם היה שם הפסד יפסיד שליש ואין הדבר כן אא"כ התנו כן בפירוש. וטעמא (משום) דאין חייבין אלא תילתא לפום דינא דהיתירא דכיון דרב עיליש גברא רבה הוא ודאי הכי מפרשים לשון השטר דתנאי של היתר הוה והוה קאמר פלגא באגר ובהפסד כלומר אי זה שאבחר אני או פלגא באגר או פלגא בהפסד וידוע דאי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד למארי עסקא כדי שלא יפסיד המקבל אלא תלתא והשתא ליכא רבית דלא קביל רב עיליש אלא תלתא באחריות וקא שקיל פלגא באגרא והוי מאי דשקיל באגר טפי מתלתא בשכר עמלו שטורח בשני שלישי פקדון הלכך אע"ג דקדם מארי עסקא ושקיל כל הנשאר מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד מפקינן מיניה דודאי רב עיליש לא אתני באיסורא אבל אי איניש אחרינא הוה מאי דשקל שקל דאבק רבית הוא ואין מוציאין ממנו:

ואיסורא לאינשי לא ספי. לא היה מאכיל רבית לבעל הבית דאי קבל עליה הכי רבית הוא דקא טרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה. ומדלא אמרינן ואיסורא לא הוה עביד שמעינן מיניה דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה לפי שאיסור הלוה חדוש הוא ודי ממה שחדשה התורה ואסר עליו כן כתב הרשב"א ז"ל:

אי פלגא בהפסד. אי קבל עליה המקבל פלגא בהפסד הכי אתני שיטול תרי תילתי באגר דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגרא ממה שמגיע לו מן ההפסד נ"ל דשמעינן מהא דאמרינן דאי לאו דרב עיליש הוא הוה אמינא דתנאי זה תנאי של איסור הוא ולא מפרשינן הכי דאמרינן בעלמא יד בעל השטר על התחתונה ומפרשינן ליה לתועלת המחויב היינו היכא שהלשון עצמו של שטר מספיק לזה אבל הכא לא אמר אלא פלגא באגר ובהפסד והפירוש הוא מלבד הלשון שצריך להוסיף תרי תילתי:

דף מ עמוד א

אמר רב מותר שליש וכו'. השם עגל למחצה בשכר ובהפסד וא"ל מה שישביח יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכרך הכל והשאר נחלוק מותר דהא קביל עליה מספק אע"ג דזימנין דליכא מותר שליש והכי הלכתא וכגון דאית ליה למפטם בהמה אחריתי וכדמסיק אי בעית אימא. אבל היכא דלית ליה בהמה אחריתי צריך לקצוץ דינר לשכר עמלו ומזונו או יקצוץ לו ריש עגלא או אליתא וכדמקשה לה מאי לאו וכו' דלפי תירוצא בתרא דאי בעית אימא מתוקמא קושית מאי לאו במקומו ופלוגתא דרב ושמואל לא הוי אלא היכא דאית ליה בהמה אחריתי והלכה כרב וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל משום דהלכתא כרב באיסורי:

ריש עגלא לפטומא. מקבל עגל לפטומה למחצה יטול הראש כולו לעצמו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה:

מאי לאו וכו'. ואשמועינן רב דאי ליכא מותר שליש נשקול ראש עגלא:

דאית ליה בהמה. למפטם דיש עליו לטרוח לפני בהמתו ובשביל בהמה אחרת אין טרחו נוסף דאמרי אינשי גביל וכו' באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורים לשור אחד אתה יכול לגבל בפני שנים:

רבי אלעזר מהגרוניא. אי משתתפת. אילו נתת חצי המעות [כמוהו] היית שותף בבהמה:

א"ל [האריס (עד) השתא כו' וכי לא תתן לי כל הראש כמו שנתת לי בתחלה] א"ל ר"א [עד השתא] זוזי דידי הוו וכי קבילתא עלך פלגא בהפסד הוו זוזי מלוה גבך ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא אישתכח דקא טרחת בפלגא פקדון משום פלגא מלוה:

טפי פורתא. להכניס ולהוציא דאילו מזון אם הוצרך לסובין או לשעורים קנו לאמצע כדרך שותפין:

ואי משום פלגא דידי. שתביא מרעה כגון דבר שאינו צריך לקנות בשוק:

למרי ארעא משתעבד. יש עליו לטרוח בשבילו:

תנו רבנן מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות. פרש"י ז"ל מקום שנהגו שהשם עגלים וסייחים קטנים למחצה לחברו נותן מעות בשכר שמוציאין ומכניסן על כתפו מעלין והרמב"ם ז"ל פי' שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק שיהיה שכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות:

לבהמתו וכן אם דרכן להעלות שכר הבהמה מעלין :

להעלות ולדות וכו'. איך שיהיה כל המתעסק או משתתף סתם לא ישנה ממנהג המדינה:

דף מ עמוד ב

מתני' שמין פרה וכו'. פרה גדולה וחמור גדול שראויין למלאכה ושיהיה המלאכה כולה של מקבל ואז יקבלם למחצה שכר וא"צ ליתן לו שכר עמלו ומזונו כיון שבעלי מלאכה הם יש בהם ריוח כנגד עמלם ומזונם:

את הולד מיד. תכף שנולד:

לגדל. עד עונת חלוקתן כדלקמן בדקה ל' יום ובגסה נ' יום:

שמין עגל עם אמו. שיגדלם למחצית שכר וא"צ ליתן לו שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם ולית הלכתא כרשב"ג אלא בעינן שכר עמלו ומזונו וכן פסקו הריא"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר פירשו המפרשים ז"ל בהרבה מקומות כיוצא בזה שאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ ועוד דהכא עיקר מילתיה דרשב"ג בברייתא איתא:

ומפרין על שדהו. בגמ' מפרש כיצד מפרין:

גמ' ת"ר השם בהמה לחברו למחצית שכר עד מתי חייב ליטפל. ואין כח ביד המקבל לחלוק קודם זה הזמן ולא ביד נותן העסק:

בגודרות. בהמה דקה לשון גדרות צאן:

לפי שאינו דומה טיפולה. לפי שבשניה צריכה למזונות מרובים יותר מן הראשון הילכך אם המקבל בא לחלוק בעל הבהמה מעכב עליו והרמב"ם פירש איפכא שאינו דומה טיפולה של שנה ראשונה שהיא מרובה והריוח מועט ובשניה הטיפול מועט והריוח מרובה שהיא משתמנת הרבה בכל יום הילכך המקבל יכול לעכב עליו נמצא שכל אחד יכול לעכב על חבירו:

תוספתא השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר באתונות י"ח חדש וגודרות כ"ד ותוספתא מיירי הכל בבהמה טמאה וגודרות הם סוסיאות או פרדאות כמו שפירש הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל:

תניא אידך. חייב ליטפל בולדות. ידוע שהולדות הם שכר הבהמה והילכך חולקים אותם למחצה ואם הם במקום שנהגו לגדל אין בעל העסק יכול לשום אותם ולחלוק עד שיטפל בהם זמן זה כדרך שפרט לך הכתוב זמן זה בטפול הבכור ואח"כ נותנו לכהן דיליף לה בבכורות מקראי [מיימון פ"ח מהל' שלוחים י"ד סימן קע"ז] מכאן ואילך רצה ליטפל בהם יותר מזה הזמן ישומו אותן בדמים ומה שישבחו מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלו שחלקו הוא ובמחצה הב' שהוא של חברו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה חצי שכר ומיהו שכר עמל ומזון לית ליה ואע"ג דבחצי השבח [שאינו] שלו אמרנו שחייב בחצי הקרן באחריותו והוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והוי רבית מ"מ כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי קא טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית ודעת התוס' דהא דנוטל חצי מחצה בשל חברו אפילו בלא התנה הוא וכדתניא בברייתא סתמא מכאן ואילך וכו' ואחרים פירשו דוקא בשהתנה שעל מנת ליתן שכר הוא משביח וכדאמרינן פרק מי שמת (דף קמג:) גבי אם השביחו וכו' ואם לא התנה כן בפני שלשה הרי מחל והולדות ביניהם בשוה כמות שהן וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שלוחים ושותפין:

הנהו תרי כותאי. פלג. ליה לעצמו:

זוזי כמאן דפליגי דאמו. כיון דלא צריך בהו שומא דאלו שהניח כאלו שנטל הילכך מצי למפלג מנפשיה ולשקול מחצה (בשלו וחצי מחצה בשל חברו) ולא דמי לשותפות אחר דבעי שומא והיינו דגרסינן בירושלמי בר נש דיהיב ק' דינרים לחבריה וארוחו עשרים דינרין שקל לגרמיה י' דינרים ואידך איתעבדון עילון קרן ברם בר נש לא עבדין כן נסבין ויהבין ולבסוף אינון פליגין שאע"פ שהדין כן שאם בא לחלוק הריוח חולק אינם נוהגין כן אלא נושאים ונותנין ואין חולקים הריוח עד לבסוף אבל אם בא לחלוק חולק:

לשנה. לשנה אחרת:

מאן פלג לך. מי שם לך דשמא לא נישום יפה וא"כ בטלה מחלוקת:

דבתר דידי. שאתה דן הדין לעולם כנגדי:

אשתקד כשחברי פלג לי דנת שחלוקתו חלוקה ועכשיו שחלקתי אני אתה אומר לי מאן פלג לך:

כגון דא וכו'. צריך לפרש הטעם כדי שלא יחשדוני אבל בעלמא היכא דליכא חשדא אם היה מלגלג על הדין לא מודעינן ליה טעמא דדינא אלא אדרבה משמתינן ליה כגברא דמפקר בבי דינא ואע"ג דאמרינן פרק זה בורר (דף לא:) שמי שהיה רוצה ללכת לדון לבית דין הגדול וכפאוהו ודן בעירו שאם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו מ"מ התם אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלוני אלא כותבין פלוני טען כן ופלוני השיב כן מתוך דבריהם נזדכה פלוני ובב"ד של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר [וה"ה לכל אדם אע"ג דליכא חשדא] אבל רב פפא דאמר כגון דא דמשמע דא דוקא הוא [דצריך] לאודועי טעם הדבר ממש כדעבד רב פפא כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכן דעת הראשונים ז"ל ר"ת והראב"ד ז"ל והר"י ז"ל כתב שאין כותבין מאיזה טעם אלא למי שכפאוהו דוקא כי התם (אבל) [וכן] למי שמתלונן אחר הדין והיכא דליכא חשדא לא מודעינן ליה אלא אדרבה וכו' וכן אפילו למי שכפאוהו אין כותבין ממש הטעם:

טאבי ותקלי. יש זוזים שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בהם וטובים להוצאה יותר מצורה אחרת של זוזים שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל כסף במאזנים הילכך טאבי וטאבי או תקולי ותקולי שאלו שהניח כאלו שנטל כמאן דפליגי דמו:

דף מא עמוד א

רב חמא הוה מוגר. היה משכיר זוזי ונוטל שכר מהם לפי שהשוכר לא היה מחויב באונסין כלום כל זמן שלא הוציאם אלא היו בידו כדין שוכר שפטור מן האונסים ועל אותה שעה היה נוטל שכרו:

כלו זוזי. ירדו לטמיון כדאמרי' לקמן (דף עא.) מלוי ברבית נכסיהם היו מתמוטטים:

ממרא. קאוי"ק בלע"ז כלומר הלא רשאי אני להשכיר כלי:

הדרא בעינא. אותו כלי בעצמו חוזר בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נשבר או נאבד מחמת מלאכה:

זוזי לא הדרי בעינייהו. שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן [עליו] ושכרן רבית הא אי הדרא בעינייהו אע"ג דלא ידיע פחתייהו שרי דשכירות בעלמא הוא וכדפירשנו והיינו דתניא בתוספתא [ריש פרק ד'] משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאו' בהן ולהתעטף בהן ולהתלמד בהם זה דרך אחרונים ז"ל וכדרך התוס' אע"פ שלא פרש"י ז"ל כן:

ולא ידיע פחתייהו. אבל כלי נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה ומשום אותו פחת מעלה לו שכר אבל מעות דכיון דלא פחתי הוי אגר נטר אבל אי פחתי אפילו לא הדרי בעינייהו שרי דלא הוי כאגר נטר ליה אלא אגר פחתייהו:

אמר רבא שרי ליה לאיניש וכו'. אלא רבית הבאה. והתירו האחרונים אפילו לפייס לחבירו ליתן למלוה כך בשביל אהבתו כדי שילונו כיון שאינו מבטיחו לפרוע לו אבל אם מבטיחו לפרוע לו אפילו לא יפרענו לאחר מכן אסור דשליחותיה קא עביד והרמב"ן ז"ל אסר אפילו לומר כל הנותן אינו מפסיד דאע"ג דבמודר הנאה אמרינן (כתובות דף ע:) דשרי לומר כן דלאו שליחותיה קעביד וכן בדליקה התירו (שבת דף קכא.) כל המכבה אינו מפסיד דשאני התם דהא אמרינן דטעמא דשרינן בדבר משום שמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר איסורי דשבת לא התירו וכן גבי מודר הנאה אמרינן משום דאין לו מה יאכל לומר דמשום הכי התירו:

אימא ליה לפלניא. אע"פ שהלוה מגרע ממונו מחמת הלואה זו כיון שאינה באה ליד המלוה שרי:

אגני דקירא. חלות שעוה הנתכות בכלים קטנים עגולים כאגנות:

שכר אמירה. ודוקא במר בריה דרבינא שרי שלא היה סומך על שולחן אביו אבל בן הסומך על שולחן אביו אסור דחיישינן להערמה דכגופו דמי כדאמרינן לקמן פרק השוכר (דף צ) ול"ש גדול ול"ש קטן שהכל הולך בין סמוך לאינו סמוך שהסמוך קרוי קטן ואפי' יהיה גדול ושאינו סמוך קרוי גדול ואפי' יהיה קטן:

מפרין. לשון פרה ורבה:

תן לי מאתים זוז. הלויני מאתים זוז ואוציא בשדה לזבל ולחרוש:

ואפרנסנה. השדה כל צרכי של דבר קרוי פרנסה:

ואני אעלה לך בחכירותה י"ב כורין חטין לשנה. ואחזיר לך מעותיך:

מותר. ואין זו רבית שכר מעותיו אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר ממה שהיה מעלה בשדה רעה אלו שני כורין חטין ומאתים זוז:

אבל לא על החנות. שאם שכר ממנו ספינה או חנות אסור ללוות ממנו מעות לקנות פירות למכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ושיעלה על דמי השכירות דכיון דלאו בגופה דחנות וספינה קא מפיק הני זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת [השכר] בשביל חנות וספינה [אלא בשביל המתנת המעות]:

לצור בה צורה. שיוציא מעות הללו לצור בה צורה שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות ממנו ולאכול שם:

איסקריא. וילון של ספינה וויל"א בלע"ז והשתא הוי העלאת השכירות משום גוף החנות והספינה:

אגרא. מותר לשכרה בכך וכך:

פגרא. ואם תשבר ישלם אותה ואף על פי ששמאה בדמים ועליו לשלם אם תשבר לא תימא דהוה כמלוה והשכר רבית שהרי השכר מעלה לו משום מה שתפחת הספינה [ומתקלקל העץ במים] והשומא אינה לפי מה ששוה עכשיו אלא אומדין כמה תזיל משום הפחת ושמין עכשיו שיתן לו כך כשתשבר אבל כל שהיא קיימת אפילו הוזלה אינו חייב באחריות וכן הדין בכל כלי או בהמה מותר ליתן לו שכר משום הפחת שאי אפשר שלא תפחת בתשמיש ומקבל עליו לפרוע אם נשבר או מת אבל להתחייב אם הוזלו לא ואע"פ שהוזלו מחמת הפחת וכן אם נפחת הכלי ממשקלו חייב לשלם מה שפחת ואע"פ שמעלה לו שכר השכר ההוא משום שנשאר הכלי מקולקל מלבד מה שנפחת ממשקלו הוא דמעלה לו שכר וכדאמרינן בגמרא הכא גבי דודא דבני מר עוקבא דתקיל מר שמואל ויהיב להו תקיל ושקיל מינייהו שקל אגריה ושקל פחתיה ואמרינן מאי טעמא אי פחתא לאו אגרא ואי אגרא לאו פחתא ומשני דהא קביל חוסכא דנחשא דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה ומשום שאם היה משלם כשעת משיכה היה כמלוה:

ואי פגרא לאו אגרא. שהיה נראה השכר כרבית:

נהגו בני כופרא פגרא בשעת שבירה. כלומר שלא לשלם פגרא אלא בדמים של שעת שבירה :

כופרא. על שם שהיו בעלי הספינות קרי להו בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת:

קרוב לשכר וכו'. ופירשו בירושלמי דא"ל פסידא עלך ורווחא דידי ודידך דכי האי גוונא אבק רבית הוא דכיון דלא שקיל אגרא אלא מיניה וביה ואפשר דלא הוה ביה רווחא לא הוי רבית קצוצה וכתבו האחרונים ז"ל הסכימו הגאונים ז"ל דהוא הדין לכל רבית דרבנן דשרי ביתמי:

ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה היא מדת כל אדם:

דף מא עמוד ב

אמר ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן. שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה:

זוזא זוזא. לסעודת אכילתן:

דהבא פריכא. גרוטאות של זהב דודאי שלו הם ואינם של פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וא"ת וכיון דמשקל [דף כג:] הוי סימן אמאי לא מפקדי י"ל דלא אמרינן דמשקל הוי סימן אלא גבי מציאה דלאו אפוקי ממונא ממריה הוא אבל היכא דהוי אפוקי ממונא ממריה ולמיתב ליה למר כי הכא דטענינן דלאו דידיה הוא לא יהבינן ליה אלא בסימן מובהק אבל משקל שהוא סימן כל דהו לא ומש"ה לא חיישינן דילמא פקדון נינהו וכו' וכיון דעשיר הוא ויש לגבות ממנו אם יאבדו המעות יהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד:

ויהיב סימנא ושקיל. דאע"ג דזה עשיר ואמוד אי אידך יהיב סימנין כיון דאית ליה עדי פקדון יהבינן ליה דהא חזינן אנן הסימנין והרי אנו עדי ראיה שאין אנו יכולין לכבוש עדות וכיון דאיכא עדים וראה קי"ל פ' חזקת הבתים [דף מו.] דאפילו אחר דלאו אומן לא מהימן אבל אי ליכא עדי פקדון פשיטא דלא יהבינן ליה בסימנים דטענינן דלקוח הוא וכן [עדי] פקדון בלא ראה לא מהני מידי שהרי נאמן זה לומר דשלו הוא מגו דאי בעי אמר החזרתי כדאי' התם [דף מה.] וכי האי גוונא מוקמינן האי דהכותב (דף פה:) [דאפקיד] שב מרגניתא בי חסא דאיכא עדי פקדון והסימנין דה"ל עדים וראה והא דקאמר התם ידענא ביה בחסא דלא אמיד לאו עיקר טעמא הוא דהא הכא דאפילו אמיד מפקינן מיניה בכי האי גוונא ואע"ג דהך דבר מסוים הוא בידינו למשכן תחת מעות יתומים וא"כ אפילו מהימן אידך בסימנים מ"מ נמצא דהאי עשיר גזלן הוא ששלח יד בפקדון לתתו משכון בידינו והל"ל דלא מהדרינן ליה למריה מדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (ד' קטו.) עשו תקנה בגנב וגזלן אפי' לגבי משכנתא דלא מפיק ליה בלא זוזי תירץ הראב"ד ז"ל דכיון דלאו אמשכנתא בלחוד סמכי' אלא אעיסקא דהא לא מצי מתעסק למשתי [בהני זוזי] שכרא בלא רשותייהו [דבי דינא] לא עשו תקנה בכי הא והכי אמרינן התם גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק משום דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית דכי עשו תקנתא ה"מ היכא דאדעתא דמשכנתא בלחוד נחית וכתבו האחרונים ז"ל שזה נכון:

ומשפי נכסיה. שנכסיו שקטים אצלו ואין ערער על קרקעותיו כמו הר נשפה (ישעיה יג) דמתרגמינן על טורא שלויא:

בבי דינא. כתב הרשב"א ז"ל כדי ליתן רשות לאפוטרופוס להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים כענין ששנינו בברייתא פרק הניזקין (דף נב.) אין אפוטרופין רשאין למכור וכו' אא"כ נטלו מב"ד רשות ולפירושו ז"ל די בב"ד הדיוטות וקשה עליו ז"ל לפרש כפרש"י ז"ל דצריך ב"ד מפני שיש כח בידם להפסיד נכסי המקבל [ולהתנות עמו] קרוב לשכר ורחוק להפסד דכיון דלא תקנו אבק רבית ביתמי בב"ד [למה לי] ואי לכופו לקבל ולהפסיד א"כ הוה ליה למימר דיהבינן ליה בב"ד חשוב דב"ד חשוב בלבד הוא דאלימי לאפקועי ממונא כדאמרינן גבי פרוזבול וגבי אסמכתא:

מתני' צאן ברזל כל אחריות הנכסים על המקבל ושם אותם עליו במעות וכל זמן שלא נתן לו מעותיו חולקים השכר ואע"ג דאפילו כשאינו מקבל עליו אחריות אלא מפלגא תנינא לעיל (דף סח.) אין מושיבין חנוני למחצית שכר הכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה אבל לעיל דפלגא מלוה תנן אא"כ נותן לו שכרו כפועל:

ומלוין. שהיא רבית קצוצה ולא זו אף זו קתני:

מדעת העובד כוכבים. מפרש בגמ':

גמ' ת"ר אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל השם פרה מחבירו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בל' דינרים ואני אעלה לך סלע בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים והלא עשאה אמר רב ששת שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה:

פירוש עשויה עלי אם לא אשיבנה לך:

סלע בחדש. בשכר שאחרוש בה ואין זה רבית כדמפרש ואזיל שאינו מקבל עליו אחריות דמים דמחיים אם הוזלו פרות ועמדה בעשרים וכל כמה דלא מקבל עליה זולא לאו מלוה היא גביה אלא מקבל עליו לפורעה אם מתה או תשבר לפי דמיה דאותה שעה שמין ושמין לה עכשיו לפי אומד דעתן כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו לשלשים דינר אע"פ שאפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה מ' וכדפירשתי לעיל ובכה"ג הוי אגרא משום פגמה דומיא דמרא דאמרינן לעיל [סי' תלב] מרא ידיע פחתיה הילכך אם הוזלה או פחתה בינתים לא משלם כלום ולפיכך מותר:

מרבה הונו בנשך ותרבית. שבור מלכא. מלך פרס היה ונוטל ממון מישראל וחונן מהם עובדי כוכבים דלים מן המצות:

בכדי חייו. התירו לו וביותר מכן אסור מדרבנן דילמא אתי למסרך ולהרגיל אצל העובד כוכבים וילמדו ממעשיו יש מי שפסק כתרי לישני לקולא דבעם הארץ מותר בכדי חייו ובתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו שרי אפילו להעשיר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ועכשיו עשו כל אדם עצמן כתלמיד חכם ואמרו בתוספות דטעמא דמילתא שמכיון שרבו מסים וארנוניות אין שיעור לכדי חייו ועוד [טעמא] מאי גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו והיינו באותו זמן שהיו ישראל הרבה ביחד ומתעסקין זה עם זה ולא היו רגילין עם העובדי כוכבים אבל אנו שכל עסקנו עמהן בעל כרחנו מה לי עסק זה מה לי עסק אחר הילכך אפי' להתעשר שרי:

תני רב יוסף כו' נעשה לו ערב. ערבו של לוה כנגד המלוה:

ערב למאן. מי הוא המלוה שזה מותר לעשות ערב:

דף מב עמוד א

בלא תעשה. משום לא תשימון עליו נשך:

בתר ערבא אזיל. שאינו יכול לתבוע תחלה אלא לערב וכדמשמע פ' גט פשוט (דף קעג:) הילכך כיון דעיקר אסמכתיה על הערב הוא נמצא שממונו של עובד כוכבים על הערב נתרבה וממונו של ערב נתרבה אצל לוה שהוא חייב לפורעו ואשתכח דישראל מישראל קשקיל רביתא וכאילו שהלוה הערב לזה מה שלוה הוא מן העובד כוכבים וזה נותן לו רבית והערב נותן לעובד כוכבים אבל היכא שיכול לתבוע לאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהעובד כוכבים נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על הלוה ושרי שכבר נתחייב בכל מה שהוא פורע בשבילו וכן נהגו במקומות הללו שישראל נעשה ערב לעובד כוכבים בשביל ישראל חברו ואפילו קבלן כן דעת הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

תוספתא [מכילתין פ"ה] עובד כוכבים שלוה מעו' לישראל וישראל שלוה מעו' מעובד כוכבים ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. וטעמא שאף עובד כוכבים הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על העובד כוכבים [וממנו] הוא גובה והכי איתא בירושלמי כתובות [פ"ט הלכה ח] גבי נפרעת שלא בפניו דגרסינן התם וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו אמר רבי אבין תפתר כשהרבית אוכלת בהן וב"ד גובין רבית כשערב לו מן העובד כוכבים. וע"כ מאי דקאמר בשערב לו מן העובד כוכבים היינו עובד כוכבים שלוה מישראל דליכא למימר ישראל שלוה מן העובד כוכבים נעשה ישראל אחר ערב בשבילו דא"כ הערב בא לגבות מישראל הלוה והיכי דמי אי בשכבר פרעו הערב לעובד כוכבים הרי אין רבית אוכלת בהן ואי בשלא פרעו עדיין א"כ לא נתחייב לו לוה כלום והיאך מקבלין שבועתו דתנן לא יפרע אלא בשבועה והא לאו בעל דברים דידיה הוא כלל עד שיפרע את העובד כוכבים אלא ודאי בעובד כוכבים שלוה מישראל וישראל נעשה לו ערב עסקינן. וכשתבעו מלוה לעובד כוכבים תחלה ועכשיו בא ליפרע מן הערב ולפיכך נפרעים אפילו שלא בפניו שכל זמן שהחוב קיים הרבית מתרבה על העובד כוכבים וחיובו של ישראל שנעשה לו ערב מתרבה בכך ונמצא רבית אוכלת בנכסיו אלמא שרי לעשות לו ערב ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא ממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור ואיכא מ"ד דכי היכי דאמרינן דישראל שרי שיהא נעשה ערב לישראל חברו בשביל העובד כוכבים ה"נ שרי לישראל שימכור חוב שחייב לו עובד כוכבים לישראל חברו ושיקבל עליו אחריות הקרן והרבית אם לא יפרענו העובד כוכבים שכיון שדינו של לוקח לתבוע את העובד כוכבים תחלה ה"ל מוכר זה כשמקבל עליו אחריות כערב הילכך שרי כן כתב הרנב"ר ז"ל:

לדון בדיני ישראל. לתבוע מן הלוה תחלה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב דהשתא אין הערב לוה תחלה הילכך כי פרע לעובד כוכבים ההוא שעתא הוא דמוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה:

מלוה ישראל מעותיו של עובד כוכבים וכו' אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית:

ואם העמידו וכו' מותר. קא ס"ד דאע"פ שישראל נותנו לחבירו במצות העובד כוכבים מותר דשלוחו הוא:

אסור. אע"פ שקבלם מיד העובד כוכבים משום דעובד כוכבים שלוחו של ישראל הוא ושלוחו [של אדם] כמותו ובגמרא בשלמא סיפא דקתני אסור דמשמע שעובד כוכבים זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר דהא קי"ל דאין שליחות לעובד כוכבים (קדושין דף מא:) דילפינן מתרומה דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דבעינן שהשליח והמשלח יהיו ישראלים אבל רישא דקתני מותר כיון דאין תורת שליחות לעובד כוכבים וישראל מישראל קבלם הוא ניהו דשקיל רביתא דהא לא מצית למימר דאע"ג דאין שליחות לעובד כוכבים זכיה מיהו אית ליה דאמרינן בגמרא (מכילתין דף עב.) קטן ישראל דאתי לכלל שליחות הוא דאית ליה זכיה אבל עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות לא:

שנשא ונתן. העובד כוכבים קבלם מן הראשון ונתנה לישראל הב' ובכה"ג דוקא אבל אומר לו תנם לו והפטר לא שכיון שלא היה נפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חברו אסור ומיהו הוה מצי לפרוקי כגון דא"ל תנם לו בתורת פקדון והפטר ואח"כ יהיה הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמילתא בהכי והא תירוצא דנשא ונתן ארישא דוקא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתין אבל סיפא כדקיימא קיימא דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא וכן פרש"י ז"ל וכ"כ ר"ח ז"ל והכי מוכחא פשטא דסוגיין וכתב הרנב"ר ז"ל דראוי לחוש לדבריהם לענין מעשה דאע"ג דר"ת ז"ל מוקי נשא ונתן ביד נמי אסיפא שישראל [שנשא ונתן הוא דאסור] אבל העובד כוכבים שנתן [אפילו בשליחות ישראל] מותר כיון שאין שליחות לעובד כוכבים ומוכיח בירושלמי כדבריו:

אדעתא דישראל קא יהיב. ואע"פ שישראל לא על דעת כן נתנם לו אלא על דעת פרעון ס"ד אמינא למיסר כאילו נתנם לו ישראל על דעת כן ולא על דעת פרעון שאסור אע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים דכיון דזוזי ישראל נינהו אסור למשקל רביתא מינייהו הילכך נקטינן דישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ברבית אסור להלוותן לישראל אחר אא"כ נשא העובד כוכבים ונתן ביד שנפטר ממנו ישראל ראשון לגמרי כדברירנא עוד כתב (הרנב"ר ז"ל) דאסור לישראל שיאמר לישראל חברו צא ולוה לי מעות מן העובד כוכבים ברבית שאע"פ ששלוחו של אדם כמותו מ"מ נכסי שליח זה משועבדין לעובד כוכבים וישראל חברו משתעבד לו. בין מדין שליח בין מדין לוה ממנו הילכך אסור אא"כ מכיר העובד כוכבים את הלוה ואחריותו אף עליו וכשקבל עליו לדון בדיני ישראל מדין ערב כדפרישית לעיל ודכוותה נמי בר ישראל דיהיב כסא דכספא לחבריה וא"ל לוה לי עליו מעות מעובד כוכבים ברבית אי אחריותיה דעובד כוכבים אההוא כסא בלחוד ולאו אשליח כלל שרי ואי מקבל עליה שליח אחריות אסור דכיון דעובד כוכבים לא תבע אלא לשליח ומיניה שקיל רביתא ושליח שקיל משולח אסור כדין ערב היכא דעובד כוכבים אזל בתר ערבא:

עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברך ברבית. רבינו גרשון ז"ל התיר דה"ל כישראל שאמר לישראל הלוה מעותי לעובד כוכבים ויש שליחות לישראל ומיהו ה"מ בשאין אחריות המלוה על זה השליח כגון שהודיעו שעובד כוכבים פלוני הוא שלוה ממנו א"נ שהעמידו אצל העובד כוכבים ונפטר השליח בכך אבל אם השליח חייב באחריות אסור שאפילו הוא יכול לתבוע את העובד כוכבים כל שישראל זה הוא כערב קבלן אסור כמ"ש למעלה. וישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות מישראל ברבית ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי דבר זה נשאל לרבינו יצחק בעל התוספות ז"ל מי אמרינן כיון דאין שליחות לעובד כוכבים הני זוזי דעובד כוכבים נינהו ושרי או דילמא כיון דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [כרש"י ור"ח] וכדכתיבנא לעיל אסור והשיב שזה מותר חדא דלא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שוויה אלא אמרינן דעתו של זה שילוה העובד כוכבים מישראל ויחזור וילוה לו ואפילו איכא סהדי שאמר לו בפירוש לוה בשבילי שרי ולא דמי לחומרא דברייתא משום דהתם שניהם יודעין בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל משא"כ הכא דלא ועוד התיר הרב ז"ל אפילו היכא דיהיב ליה ישראל משכון לעובד כוכבים ללוות עליו ברבית מישראל משום דאמרינן דאקנויי אקנייה ישראל למשכוניה לעובד כוכבים ועובד כוכבים אמשכון דידיה הוא דיזיף והרמב"ם ז"ל חלק בזה דלא מסתבר למימר דאקנויי אקנייה ניהליה מסתמא אלא אסור והיכא דיהיב ליה משכון לעובד כוכבים ללות עליו מעובד כוכבים והלך ולוה מישראל אם נתברר הדבר בעדים אסור ליטול ממנו רבית ומיהו היכא שהשאיל ישראל כליו לעובד כוכבים שילוה עליו לצרכו של עובד כוכבים ברבית שרי לישראל לאוזפי עליה ומשקל מיניה רביתא דהא קנייה עובד כוכבים בשאלה ואחריותו עליו ושרי נמי לישראל בתר הכי למפרק משכוניה ולמיהב לישראל חבריה רביתא דאיחייב ליה עובד כוכבים שהרי רבית זה על עובד כוכבים נתרבה ולא על ישראל כלל:

משכונו של ישראל ביד עובד כוכבים ובא העובד כוכבים לישראל אחר וא"ל הלויני על משכון זה כמה שישראל חברך חייב לי ואני מעלה לך רבית כדרך שהוא מעלה לי אסור דכיון דאינו קונה משכון על משכונו של ישראל נתרבה רבית זה ומיניה דידיה קא שקיל . ומשכונו של עובד כוכבים ביד ישראל איכא מ"ד שאסור לישראל להלוות עליו ברבית דהא ישראל מעובד כוכבים קונה משכון ועוד שהוא באחריות ישראל לגמרי הילכך אסור אבל ר"ת ז"ל התיר כגון שאמר לו אני מוכר לך כל זכות שיש לי על משכון זה דמוכר חובו הוא ושרי והוא שלא יתחייב ישראל עוד באחריותו וכתב עוד שמותר לישראל זה לפדות המשכון קודם שיבא העובד כוכבים לפי שהוא כחוזר ומוכר לו עכשיו. ונשאל ר"ת ז"ל על בן מומרת לעבודת כוכבים אחת אם מותר להלוות לו ברבית והתיר משום דקי"ל דמומרין לעבודת כוכבים היו מורידין ולא מעלין וכיון דגופן כן ממונן לכ"ש וכ"ת הרי מוסר לאנסים דגופו היה שרי וממונו אסור למ"ד בפרק הגוזל (דף קיט.) דממון מסור לאנסים אסור לאבדו ביד לא דמי דהתם הוא דחיישינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לעבודת כוכבים ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין העובדי כוכבים ודעת הרמב"ן ז"ל נמי להתיר דהא בפרק אין מעמידין (דף כו:) קי"ל דכל שמורידין לא מיקרי אחיך וברבית כתיב אחיך ואע"ג דבמסור לאנסים היו מורידין ואסור להלוותו התם לאו משום דלא מיקרי אחיך הוא אלא מפני שהוא כרודף אבל במומר לעבודת כוכבים לאו אחיך הוא וא"ת מ"מ כיון שהוא עצמו מוזהר שלא ללוות ברבית משום לאו דלא תשיך דהא ישראל הוא נמצא שמי שמלוה אותו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול לאו קושיא היא שכיון שאין אנו מוזהרי' שלא ללוות לו אף הוא אינו מצווה שלא ללות ממנו דמשום אזהרתיה דמלוה הוא דאזהריה רחמנא ללוה דהא לא כתיב לא תלוה אלא לא תשיך שהוא אזהרה ללוה שלא יגרום למלוה לישוך וא"ת תינח מומר עצמו שכיון שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו כופר הוא אבל בן מומרת כיון שנתגדל על דתיהם של עובדי כוכבים שוגג הוא ואין מורידין לאו מילתא הוא דכי אמרינן הכי ה"מ בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבי' שלא הכיר תורת ישראל מעולם אבל זה שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של עובדי כוכבים מן המורידין הוא עוד הביא ר"ת ז"ל ראיה מדאמרי' בירושלמי פרק אין מעמידין כותאי דקסרין בעי מרבי אבהו אבותיכם היו מסתפקים משלנו אתם מפני מה אי אתם מסתפקין משלנו אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם ואמרינן עלה אמר ר' אבהו כותאין דקסרין מותר להלוותם ברבית פירוש משקלקלו מעשיהם כדאיתא התם אלמא ישראל מומר מותר להלוות לו ברבית ולא תימא התם שאני משום דגרים הוו מעיקרן ומשקלקלו מעשיהם חזרו לסורן אבל בישראל גמור לא דגר נמי כיון שנתגייר כישראל גמור הוא כדאמרינן בפרק החולץ (דף מו.) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר והלכך כי היכי דבכותים שרי לאחר שקלקלו מעשיהם ה"נ בישראל מומר לעבודת כוכבים ומיהו ללוות מהם אסור משום איסורא דידיה שהרי מחויב הוא במצות ולמלוה אזהריה רחמנא הלכך אסור ללוות מהם ברבית משום ולפני עור לא תתן מכשול:

דף מב עמוד ב

ת"ר ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ברבית וזקפן עליו. לאחר זמן חשב עמו על הרבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני:

וגובה את הרבית. דמשעת זקיפה הוי כגבוי:

בין כך ובין כך. אסיפא פליג וטעמא כדמפרש ואזיל שלא יאמרו וכתב הרשב"א ז"ל דטעמא שלא יאמרו איתיה אפילו לא זקפן הלכך בין זקפן בין לא זקפן לעולם גובה את הקרן ואת הרבית ולפירושו ז"ל משום תנא קמא נקט זקפן:

ת"ר שטר שיש בו רבית. אם נפרש כפירוש רש"י שהרבית מפורש בתוכו מאה במאה ועשרים א"כ שטר זה כמאן דליתא דמי שהרי עדיו פסולים הם דהא תנן [לקמן ד' עה ב] אלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וקי"ל דכל חייבי מלקיות פסולין להעיד וכאביי דאמר (סנהדרין ד' כז א) לא בעינן רשע דחמס אלא כל היכא דאיכא ארבעין בכתפיה פסול והכי משמע נמי מפשטא דתוספתא [מכילתין סוף פ"ה] דתניא המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו אלמא דהאי שטרא כמאן דליתיה דמי דאל"כ אמאי יקרעוהו וכ"כ הרמב"ן ז"ל דאם רבית מפורש בשטר העדים פסולים ולפיכך פירשו [ז"ל יש מי שאמר] דלר"מ אינו גובה כלל אפילו מבני חורין ולרבנן [נמי] ודאי ממשעבדי לא גבי דהא ליכא שטר והא דאמרי דגובה את הקרן מיירי מבני חרי וכגון שהחייב מודה או על פי עדים אחרים שידעו ההלואה ולר"מ [אפילו יש עדים אחרים או שחייב מודה לא גבי מבני חרי] משום קנסא ואם נפרש כפירוש הרמב"ן ז"ל דפירש דמיירי שאין הרבית מפורש בשטר א"כ לרבנן יגבה הקרן ממשעבדי ולר"מ לא יגבה אלא מבני חרי דאע"פ שהשטר לא מיפסל קנסינן ליה דלא יגבה ממשעבדי והא דידעינן דאיכא רבית בשטר ואפ"ה הוא כשר צ"ל דמיירי כגון שבאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל רבית היה בדבר והם לא ידעו אי נמי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו הם עצמם כתב ידינו הוא זה ורבית יש בו כך וכך אלא (כתובות ד' יח ב) שהיינו אנוסים מחמת נפשות [דהפה שאסר הוא הפה שהתיר] אלא שלפי זה צריך ליישב אמאי לא גזרו רבנן שלא יגבה בשטר זה כלל גזירה שמא יגבה את הרבית כיון שאינו מפורש בו כי היכי דגזרי בשטר מוקדם גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ותירץ הרב ז"ל דלא דמי דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפילו יגבה את הרבית בקרן שבשטר לא עבד איסורא לא קנסינן התירא אטו איסורא:

המוקדמין. להלואה פסולים דבעי למטרף לקוחות מזמן ראשון הכתוב בו ועדיין לא הלוה ושטר הלקוחות קודם להלואה וזה מוציא שטרו שהוא קודם והוא שקר:

פסולים. ואינו טורף ממשעבדי ואפי' מן המאוחרים למלוה משום גזירה כדא"ר יוחנן דקי"ל הלכתא כרבנן וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל דפסולים הם לענין מטרף ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דפשיטא לן דכמלוה ע"פ דמי וא"ת והיכי גבי מבני חרי והרי העדים פסולים הם שהקדימו הזמן י"ל דמשכחת לה שהם כשרים כגון שלא הקדימו הזמן אלא שכתבו שטר ללוה ואין מלוה עמו ולא לוה עד אחר זמן ואע"ג דלית להו למעבד הכי אלא בשטרי אקנייתא [ד' יג א] וכדרב אסי ואילו כתבו בשטרי דלאו אקנייתא מ"מ כל מאן דלא גמר להא דרב אסי לאו רשע [גמור] הוא. ומי מודיע אם הוא מוקדם. גרסי' בירושלמי דמס' ר"ה שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן החתומים בשטר מודיעים ולא כן אמר ר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד [וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד] תמן בשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרין על זה חתמנו [ועל זה לא חתמנו] ופי' הרמב"ן ז"ל דהעדים מודיעין בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואקשינן והאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין נאמנים לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו ואע"פ שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדאיתמר נמי בגמ' דילן בכתובות [ד' יט א] אליבא דר"מ ופריק התם כשבאו לעקור כל העדות אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון מזמן שני מיהא ניתן ליכתב וכיון שכן בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לדברי הכל עד כאן:

ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא. כרם:

כבישנא. אטמין:

ואמינא לקוחה היא בידי. אבדתי שטר המכירה ואני בא מחמת חזקה של ג' שנים דכולי האי לא מצינא לאיזדהורי בשטרא:

קם אקנייה. אזל בעל הכרם אקנייה ונתנה בעדים לבנו קטן כדי שלא תהא מכירתו מכירה דקטן קני ולא מקנה ועכשיו כשיוציא זה שטר מכירתו יוציא זה שטר מתנתו:

זוזי. מעות שהוא תובע ממנו לומר קבלת מעותי וכתבת לי אחריות ומכרת לי כרם שאינה שלך:

כמלוה בשטר דמי. דהא כתב ליה אחריות:

לא ניתן ליכתב. מאחר שנתנו כבר במתנה הלכך כמלוה ע"פ דמי ואינו גובה מנכסים משועבדין:

דף מג עמוד א

מתני' אין פוסקין. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך לזמן פלוני דכיון שלא יצא השער כמה נמכרים שמא יתייקרו כשיצא השער שלהם נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו שיתן לו פירות כפי מה שפסקו בזול אבל משיצא השער פוסקים כדמפרש בגמרא בברייתא דכיון שיצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה ואע"פ שאינו פוסק עליהם ע"מ לקבלם עכשיו אלא לאחר זמן מ"מ כיון דעכשיו כשפוסק יצא השער והיה יכול ליקח שהרבה מוכרים יש והיה מצניעם בביתו עד לאותו זמן דבעי להו מש"ה שרי:

היה הוא תחלה וכו'. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער פוסק עמו באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון דיש לו אין כאן רבית ומעכשיו הוא קנוי לו ואע"פ שלא משך דכי אין לו נמי אבק רבית דרבנן הוא וכי יש לו לא גזור:

ועל העביט. כלי גדול שצוברין בו הענבים לפני הדריכה והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם יפה ושל זיתים קרוי מעטן:

ועל הביצים. פוסק עם היוצר על הקדרות באיזה שער שירצה ואע"פ שלא יצא השער היכא שהכניס עפר ועשה ביצים שקורין מטול"ש בלע"ז ועושה מהם קדרות:

ועל הסיד. פוסק עמו משישקענו בכבשן בעצים ובאבנים לשרוף:

וחכמים מתירין. בגמ' מפרש היינו ת"ק:

כשער הגבוה. אם יפחות ממה שהוא עכשיו יותר תתן לי כשער הזול:

שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטים:

יכול לומר. כשיראה שער הזול:

תן לי כזה או תן לי מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן לו מעותיו ע"מ לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער סתם דעתיה דאיניש אתרעא זילא הוא דקא פסיק [מעותיו]:

דבעיירות קטנות אינו נמשך השער אלא מעט ותיכף תתייקר מפני שאין רבים מביאין שם תבואה למכור והרי זה כאילו לא יצא השער דכיון שלא נתן מעותיו ע"מ לקבל עכשיו ידוע הוא שהשער יהיה מסולק קודם שיקבל ויצטרך אז (הלה) [שלא] להתייקר וליתן כשער שפסק ונמצא משתכר בהמתנת מעותיו שהרי אפשר שגם הוא לא היה יכול ליקח בשעת השער מפני שמסתלק מיד וא"כ הוי כאילו לא יצא השער שאין פוסקין:

תנו רבנן. אין פוסקין. מארבע סאין בסלע:

עד שיצא השער לחדש ולישן אין פוסקין על החדשות מד' עד שיצא השער לחדש ולישן דהאי שנותנין חדשות ד' משום שלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו עד לאחר זמן כשיתיבשו כל צרכן לפיכך אין פוסק עליהן לקבל ד' סאין בסלע עד שיצא השער בד' לחדש ולישן:

לקוטות מד'. סתם תבואות לקוטות אינם יפה לפי שלוקטין אותם בכמה שדות ומערבין שבולי שיפון עם שבולי חטים:

אין פוסקין עד וכו'. עם בעל הבית מד' עד שיצא השער לד':

דמאן דיהיב זוזי לבעה"ב אפירי שפירי יהיב. דדוקא סתם לוקח הוא דאין לו פירי שפירי:

אין לווין. מעות בדרך הלואה ע"מ שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו ואע"ג דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסור ואסיקנא דשרי והגאונים ז"ל פירשו אין לווין סאה בסאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל וחטין מצויין ה"ל כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואסיקנא דלווין דהואיל ויצא השער כמי שיש לו הוא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי ויכול הוא ליקח מהם ואע"פ שאין לו מעות בשעת הלואה כיון שיצא השער יכול הוא ליקח פירות באשראי ואע"פ שדעת הראב"ד ז"ל דדוקא כשיש לו דמים שיכול ליקח בהם פירות מ"מ לא נראה כן דעת הגאונים ז"ל שהרי כולם התירו סתם וכן דעת הרנב"ר ז"ל:

תנו רבנן המוליך חבילה ממקום למקום. ממקום הזול למקום היוקר:

תנה לי. ואני אוליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני:

ברשות מוכר. אם קבל עליו מוכר אחריות הדרך:

מותר. דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא ואין כאן רבית כלל:

ברשות לוקח אסור. דמהשתא מלוה הוא גביה ויהיב ליה טופיאנא ברביתא:

תנם לי. ואוכלם כאן:

ואני אעלה לך. עד זמן פלוני מפירות שיש לי שם:

אם יש לו מותר. דמהשתא אוקמינהו ברשותיה ואע"ג דלא משיך דהא סאה בסאה לאו רבית קצוצה היא אלא אבק רבית דרבנן וכי יש לו לא גזור:

אסור. דבשכר המתנתו יתן לו במקום היוקר:

החמרים. הסכימו האחרונים ז"ל לפר"ח שפירש דמיירי בחמרים שהם שלוחים של בעה"ב ונותן להם שכר טרחם ועמלם אלא שהם היו מקבלים עליהם אחריות הדרך ולא משום שהמעות שנותן בידם הבעל הבית יהיו הלואה דא"כ היאך נתיר שיקבל בעה"ב במקום היוקר כמקום הזול [הלא] אסרנו לעיל (דף סד:) בהלוהו לדור בחצרו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא אבל הכא כשומרי חנם הם שהתנו להיות כשואל והא דאמרינן מאי טעם הוא כלומר שהרי משקבלו עליהם את המעות הוו הלואה שאילו היו צריכין להם היו מוציאין אותם ולפיכך הם מעלין להן בחזרתם כשער הזול ושכר הלואה שקלי ומפרקינן דלאו שכר הלואה הוא דאע"פ שנשתמשו במעות כאן הרי הן כשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורעם אלא האי דעבדי הכי משום דניחא להו לאיתויי פירות באחריותם משום דמגלו להו תרעי (אי נמי דמוזלי גבייהו. דמגלו להו תרעי). שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרים לסוחרים ומכירים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ואצלם משתכרים:

מוזלי גבייהו. שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם:

דף מג עמוד ב

תגרא חדתא. חמר שאינו ניכר עדיין ולמאן דאמר מגלו להו תרעייהו איכא למ"ד דמוזלי גבייהו ליכא דכיון דאינו ניכר להם אין מאמינים בדבריו שהוא נותנם במקומו בזול ולא מוזלי גביה:

גרסינן בגמ' בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן א"ל ר' ישמעאל בר' יוסי בקש לעשות בכלי פשתן ולא הניחו רבי (ובקש רב אסי לעשות בגרוטאות כן ולא הניחו ר' יוחנן) פי' בגרוטאות בשאר פרקמטיא כגון שברי כסף וזהב ושאר מתכות מי אמרינן תבואה הוא דמידי דשכיח הוא דאזלי ואתו כל שעתא ניחא להו דמגלי תרעא אבל שאר פרקמטיא ליכא גלויי תרעא דלא שכיח כולי [האי] ולאו אוזולי תרעא דמי שמוכר לו עכשיו לא ימכור לו מחר:

ותו אמרינן התם פרדסא רב אסר. דכיון דלקמיה שוי טפי מחזי כאגר נטר ליה ושמואל שרי ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו. פרש"י. והרמב"ם ז"ל פרק [שמיני] מהלכות מלוה ולוה פירש שלוקח פירי הכרם בעודו סמדר או בוסר קודם שיתבשל ולוקחו בזול מפני שהקדים לו המעות שלא יקח הפירות לעשות מהם יין עד זמן הבציר והוי אגר נטר ואסור ואע"ג דבכי האי גוונא אמרינן לעיל (דף סד.) דשרי בקרי כיון דממילא קא רבו שאני התם שאע"פ שהדלועין קטנים ראוים הם ללקיטה וכך היה מוכרם ואם הלוקח מניחם שם לגדל מה איכפת ליה למוכר הלא אינו מפסיד בזה כלום וכל כיוצא בו שאין בו הפסד ולא חסרון על המוכר שרי אבל פירות הכרם לא נגמרו ללקיטה ומפסיד בו המוכר טובא ממה ששוה בזמן הבציר ואסור אע"פ שלא אמר לו מה שכרמי עושה כך וכך אלא שהלוקח מקבל עליו בין רב בין מועט:

ומודה רב בתורי. בזמן שבוצרים הכרמים בשוורים ומוליכים העגלה בין שורות הכרם ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע שהפסד הלוקח אז רב ומצוי מודה אז רב לשמואל דשרי כיון שמקבל עליו כל זה ההפסד אבל להפסד קרח או ברד לא חייש רב והרמב"ם ז"ל פירש בתורי כמו שפירש בפרדס שאם לקח עגל בזול ושיהיה אצל בעלים עד שיגדיל הרי זה מותר משום דנפיש פסידייהו שהמיתה והכחישות דבר מצוי תמיד ובכהאי גוונא מודה רב דמשום שמקבל עליו הפסד זה שרי ליה ללוקח בזול ולא הוי אגר נטר והכל עולה לענין דינא:

וגרסינן בגמ' אמר להו שמואל להנהו דמשבשי שבשי פוקו וסייעו בגופא דארעא כי היכי דלהוי כמאן דהוי לכו שותפות בגופא דארעא ולא מיחזי כאגר נטר ליה פרש"י ז"ל בעלי בתים המלוים תבואה לאריסין לזרע ומשלמין להם לגורן תבואה חדשה ור"ח ז"ל פירש שבשי זמורות וכן מתרגמינן שריגי שבשי ומיירי שלוקח משאוי הזמורות בזול בכך וכך ליטול אותם בעת הזמיר ובדליתנהו עסקינן דאסור משום דהוו המעות כמלוה אבל כשמהפך בארעא מיחזי כמאן דקני גופא דארעא ושרי. והרמב"ם ז"ל מוקי לה אפילו בדאיתנהו ואפ"ה בעינן שיהפך בארעא לפי שאין הדבר ידוע איזו תזמר ואיזו תשאר ולפיכך הוו המעות כמלוה והזול שכר ההמתנה וכמאן דליתנהו הוי:

גרסי' בגמ' אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי הפיכו בבי דרי כי היכי דלא תשלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וההיא שעתא היא דקא מוזלי גבייכו. פירוש מנטרי באגי. שומרי הקמות עד הבציר:

הפכו. סייעו בדישת התבואה בגורן או בהליכתה ובהבאתה סיוע פורתא לפי שבשביל שאתם ממתינין שכרכם עד מירוח הגורן הם נותנין לכם מתנה יותר על שכרכם לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכת עד ימות הגורן ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואין כאן המתנה ואם יוסיפו לכם אין זה שכר המתנה:

ותו גרסי' התם אמרי ליה רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא דסתם כו"ע מאן דיהיב ארעא אגיננא שקלי להו ארבעה ומסלקי להו בניסן מר נטר להו עד אייר ושקיל שיתא אמר להן אתון הוא דקא עבדיתו שלא כדין סתם ארעא לאריסא משעבדא אתון מסלקיתו להו בניסן ומפסדיתו להו בכמה אנא נטרנא להו עד אייר ומרווחנא להו בכמה. פי' כ"ע החוכרים שדותיהם לאריסין שקלי ארבעה כורין בחכירות השדה ומסלקי לאריסא בניסן ומר משום דנטר ליה עד אייר שקל שיתא וקא ס"ד דמשום שכר המתנת החכירות קא מוספי:

אתון וכו'. שאתם כופין אותם לקצור התבואה בניסן:

ארעא לאריסא משתעבדא. עד שתתבשל התבואה כל צרכה הלכך שלא כדין הוא כפייתכם:

אנא נטרנא. ושכר שלי אני נוטל ולא שכר המתנה דד' כורין:

עוד אמרו בגמרא רב מארי בר רחל משכן ליה ההוא עובד כוכבים ביתא הדר זבניה לרבא נטר שתא שקל אגר ביתא אמטי ליה לרבא א"ל האי דלא אתאי ליה למר אגר ביתא עד האידנא דאמר מר סתם משכנתא שתא ואי בעי עובד כוכבים לסלוקי לא הוה מסלק לי השתא נשקול מר אגר ביתא א"ל אי הוה ידענא דהוה ממשכן ליה למר לא הוה זבנינא ליה השתא (כדבריהם) [כדיניהם] עבידנא לך דכמה דלא מסלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא אנא נמי לא שקלינא מינך אגר ביתא עד דמסליקנא לך בזוזי. פירוש הדר עובד כוכבים זבנה לרבא:

נטר שתא. המתין רב מרי שתא שלימה:

שקל אגר ביתא. לשנה הבאה:

לא שקלי אגר ביתא. משום דעובד כוכבים בדיניהם בתורת זביני אתו ליה ומשום הכי לא מסלקי עד דיהיב זוזי דכמכורה היא אצלו עד שיקבל מעותיו:

עד דסליקנא לך האי לישנא מוכח כפי' הראב"ד ז"ל שרבא קבל עליו לפרוע לרב מארי חובו בשביל העובד כוכבים ומש"ה אמר אנא נמי וכו' משום דישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לפיכך אמר ליה עד דמסליקנא לך בזוזי הרי כמכורה היא בידך עד שתגבה חובך:

עוד אמרו רבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכו ליה טפי טופיאתא אתא לקמיה דרב אשי א"ל שרי דאחולי הוא דמחלי גבך והא ארעא לאו דידהו היא א"ל סתם ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר ליכול ארעא [מאן] דיהיב טסקא. פירוש שנוותא שם נהר. אקרא אינקונטראד"א בלע"ז ליושבי על שפת אותו הנהר ויהיב להו רבינא זוזי לפני (אותו) הבציר לתת לו יין בעת הבציר כשער היוצא:

ושפכי ליה וכו'. מדעתם שלא בתנאי:

אחולי מחלי. הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירים לומר בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלנו מתנה בעלמא הוא וכתבו האחרונים ז"ל דהא דשרי הכא כשהוא בסתם משום שהם פרעו אותו כבר ואחר כך הוסיפו לו משלהן אבל בשעת פרעון היה אסור אפילו בסתם [מידי דהוה אהלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר] ולפיכך לא הזכירו בכולי פרקין בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי אלא ברבית מאוחרת כיון שפרעו אם לא אמר כן היה מותר [ליתן] דמתנה למי שלוה ממנו לעולם לית לן דינא למיסר אבל בתוס' התירו אפילו בשעת פרעון משום דהכא הוי מקח וממכר אבל בהלואה אסור בשעת פרעון:

דף מד עמוד א

והא ארעא לאו דידהו היא. אלא שהיו עשירים רואין בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ולא נתנו מס הקרקע למלך והם נוטלים השדות והכרמים ופורעים מס המלך ושמא היין שאתה לוקח מהם גזל הוא בידך [דאע"ג] דקרקע אינה נגזלת שהרי הוא של בעלים הפירות גזל:

טסקא מס. של קרקע:

ומלכא אמר. ודינא דמלכותא דינא:

גרסינן בגמרא א"ל רבא מברניש לרב אשי חזי מר רבנן דקא אכלי רביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת א"ל אינהו נמי שפיר קעבדי סתם מאן דיהיב זוזי אחמרא קא יהיב אחלא לא קא יהיב מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ההיא שעתא הוא דמבחר נפשיה. פירוש ומבחרי להו בטבת נוטלים יין טוב ואי הוי שקלי ליה מתשרי דילמא הוה מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו במעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קבל המוכר עליו אחריות ולא דמי ליש לו חטים לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא שלו החמיץ:

מעיקרא. משעה שלקחו:

שפיר עבדי וכו' מעיקרא דחמרא וכו'. קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין מקולקל לא לקח ממנו. ועוד אמרו א"ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי רב פפא בר אבא דיהבי זוזי אכרגא ומשתעבדי בהו טפי א"ל איכו השתא שכבי לא אמרי לכו הא מילתא הכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא. פירוש כרגא כסף גולגלותם שהיו יהודים נותנים כל א' וא' כסף גולגלותם למלך:

מוהרקייהו. חותם עבדות שלהם:

בטפסא. בארגז המלך מונח והם עבדים שלו דדינא דמלכותא דינא:

רב שעורים אחוה דרבא הוה תקיף. כופה:

גוהרקא. עגלה מוכנת למרכבת אדם:

בהם תעבודו ובאחיכם. נמי תעבודו:

למזבן וכו'. לקנות לו יין בימות הבציר:

משלם ליה. יין לפי דמים הקלים שקונים אותו באפרוותא דזילשפט הוא שם מקום שהיין נמכר ונקח לשם לרוב הלוקחי' יין בימות הבציר ודוקא בשהתנה עמו שאם לא יקנה לו ישלם כמו שנמכר בזול אבל אי לא אתני אע"ג (דלא) [דפשע ולא] זבן פטור [ירושלמי פ"ה הל"ג] דמבטל כיסו של חברו הוא [אשר"י]:

אסמכתא היא. ואפילו התנה עמו והבטיחו אם איני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו והלכתא כרב אשי:

ולרב אשי. נהי דאסמכתא לא קניא אפי' בדבר שבידו כדמוכח פר' זה בורר (דף כה.) גבי משחק בקוביא מ"מ חזינן דתקנו הכא גבי מקבל שדה מחברו והובירה לו ולא זרע שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כתב לו תחלה אם אוביר וכו' אלמא כיון דאפסדיה בהכי עליהו סמיך תקנו רבנן דלישלם כנגד הפסדו ה"נ הוה להו לתקוני דלישלם כנגד הפסידו:

התם בידו. לזורעה ולא להובירה וכיון דלא עבד קנסו רבנן:

הכא לאו בידו. דשמא לא ימכרו לו הלכך לא חזו רבנן למקנסיה כן כתבו האחרונים ז"ל וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל דכל דאי לא קני וכדאסיקנא לעיל וגבי אם אוביר לאו מדינא אלא מתקנתא הוא:

דלא צר וחתם. מעות של כל איש ואיש לבד:

סיתומתא. חותם שרושמים החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותם באוצר הבעלים ומוליכים אותם אחת אחת בחנות למכור ורושמים חותם זה לדעת שכל הרשומות נמכרות:

ובאתרא דקני. דרגילים לרשום ע"מ שבדבר זה תהא קנויה לו הוי כאילו משך וקני כתב הרשב"א ז"ל שמעינן מהכא דמנהג מבטל את ההלכה בכל כיוצא בזה שכל דבר שבממון ע"פ המנהג קונים ומקנים הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים ע"כ:

מחוסר שתים. שתי מלאכות פוסק עמו ואע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר ג' כאילו [אין לו] דמי ואינו פוסק עד שיצא השער וא"כ צ"ל דמתני' דאמר פוסק עמו על הגדיש מיירי שאין הגדיש מחוסר אלא שתי מלאכות כגון דישה וזרייה שכבר נתייבש דאכתי גדיש קרי ליה והוא הדין דכולה מתני' מיירי בהכי שאין על המוכר לעשות בו בדבר הנמכר אלא שתי מלאכות ואפילו אי מחוסר ג' או ד' מלאכות מיירי שמנהג המקום שלוקח עושה המלאכות האחרות סוף דבר דבעינן שאין על המוכר לעשות בו בדבר הנמכר יותר משתי מלאכות ואז מיקרי דבר שהוא בידו ואע"פ שלא יצא השער פוסקין:

בד"א. שצריך שיהא מוכן בידו:

בעפר לבן. שאינו מצוי במקומו אבל בעפר שחור שהוא מצוי במקומו א"צ שיהא לזה בידו שאם אין לזה יש לזה:

דף מד עמוד ב

מכי עיילי משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה:

עשיק. יקר ואינו מצוי:

סמכא דעתיה דכל חד וחד והחוזר יקבל מי שפרע:

לא סמכה דעתיה. כלומר דילמא לא משכח עפרא וליכא מי שפרע שהוא עצמו לא נסמך עליו אלא נתן מעות על הספק:

ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה. אע"פ שאין לו מפני שהוא דבר מצוי וכיוצא בזה פוסק שאע"פ שאין לזה יש לזה והכי הלכתא:

דיהב זוזי. החתן נתן מעות לחמיו שיקח לו תכשיטי בנות לצורך נשואין או חמיו נתן לחתנו שיקח לו לצורך נישואין:

לסוף זל. כשהגיע זמן הנשואין:

אתו לקמיה דרב פפא. שזה שנתן המעות אינו רוצה לקבלם כשער שקנאה שהוא יוקר אלא כשער של עכשיו שהוא זול:

אי פסקת. משום דמוקמינן דהכא מיירי שזה שקבל המעות ליקח הנדוניא הוא תגר שלוקח ע"מ למכור בריוח וכיון דלאו שלוחו הוא המשלח היה לו להתנות ולפסוק עמו כשער הגבוה שהוא בזול וכיון שלא התנה ונתן מעות קנה לעמוד במי שפרע אם חוזר בו אבל אם לא היה תגר אלא כשאר שליח שעושה שליחותו אע"פ שלא התנה לפסוק כשער הגבוה היה יכול המשלח לחזור בו משום דא"ל היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות שהיה לו לתקן לא נעשה שלוחו וליכא מי שפרע אפילו לגבי שליח דכיון דאין בידו למחות מה בידו לעשות ולא אמרינן דיקנה משלו דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחת ומיהו היכא דלא שני בשליחותיה דליכא למימר לתקוני שדרתיך אינו יכול לחזור בו דשלוחו של אדם כמותו שמה שעשה השליח כאילו עשאו המשלח ממש ומקבל המשלח מי שפרע כשיחזור בו אבל לא השליח כדאמרן מפני שאין בידו למחות והא שלא התנה השליח בשער הגבוה לאו שינוי גמור הוא ולפיכך מעשיו בטלין אבל היכא ששינה ממש בשליחותו שליח משלם והמעשה קיים ואפילו הוא קרוב לשינוי כגון מעשה דאבימי בהכותב (דף פה.) דאמרי ליה שקיל מינייהו שטרא ופשע ולא שקיל מקמי דליתיב להו זוזי דאמרינן פושע הוי ומשלם ולענין אחים שחלקו וכו' פחות משתות נקנה מקח אמרינן בקדושין (דף מב:) דאי שוו שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך ומעשיו בטלין שאינו נקנה מקח דדמיא להא דהכא שאינו קרוב לשינוי וכן דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל:

מתני' חטים בחטים. סאה בסאה:

לזרע. בגמ' מפרש טעמא:

שהיה ר"ג אומר. כלומר למה הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר"ג רגיל להחמיר שאם יוקרו נוטל מהם כשער הזול ואשמועינן מתני' לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

גמ' שלא ירד. עדיין האריס לתוכה לעובדה:

אסברא לי. פירשה והבינה לי:

ביזרא. הזרע:

מצי מסלק ליה. הילכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה ממנו הזרע וזורע נותן לו חטים כשיוקרו ואין זו הלואה אלא לבציר מהכי קא נחית הרי הוא כיורד לתוכה ע"מ שיטול בע"ה את הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין וכמו שלא הלוה דבר לאריס אלא כנוטל מה שזרע משל עצמו:

מארי ארעא וכו'. וזה היה קרקע שלו יפה ושנה ממנהג העיר להטיל הזרע על האריס הילכך אי פסק עמו כן מתחלתו מצי מסלק ליה הילכך כי נחית לבציר מהכי נחית כדאמרן לעיל ואין זו הלואה אבל ירד מתחלתו ולא פסק עמו שיהא הזרע עליו ואח"כ נתרצה מאיליו ע"י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחת אלא הלואה היא גביה ואסור נמצא דטעמא דמתני' דסאה בסאה לזרע מותר משום דלא הוי הלואה:

דף מה עמוד א

וקוצץ לו דמים. כך וכך כשער של עכשיו אתן לך:

וכמאן דאוזפיה זוזי הוא ואפילו הוזלו יטול דמים שקצץ:

מתני' עד שיבא בני. דכיון שיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא הוא וכי יש לו לא גזור:

גמ' כמה כורין. פירש"י ז"ל דלכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה לו למלוה ובידו למוכרה ולאכלה ונמצאת אותה שלוה נזקפת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם את הראשונה הואיל וכשלוה לוה בהיתר והיה לוה משלם חטים ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת ע"כ ועל הפירות שבשוק שכתב ז"ל לאו למימרא שיצא השער שבשוק שא"כ לא הוה בעינן שיהא לו בתוך ביתו כלל דכשיצא השער אפילו אין לו מותר שאם אין לזה יש לזה אלא כלומר כיון שבידו לאכלה או למכרה ע"כ צריך לומר שנזקקת ליפרע על פירות שבשוק מתי שיבואו דלא חיישינן כיון דבשעת הלואה יש לו וכדפירשתי:

לווים סתם. הסכימו האחרוני' דחכמים לאו אככרות לבד אלא אפילו אמר הלויני כור חיטין הוא דקאמרי דאין צריך קציצת דמים דלא החמירו כל כך באיסור סאה בסאה והרמב"ן ז"ל כתב דלישנא נמי הכי דייקא דאי לא מהדר אלא אככרות היה לו לומר אבל חכמים אומרים לוה סתם ופורע סתם וכתבו הגאונים ז"ל דבכלל לשון זה דלווין סתם משמע נמי דלווין סאה בסאה על שער שבשוק וכתב הרשב"א ז"ל דאין נראה כאותם המפרשים ז"ל שפירשו דלווין סתם לאפוקי היכא דקבע לו זמן לפרעון משום דחוששין שמא ישתנה השער בינתים דודאי קביעות הזמן לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו אלא אם בא לוה לפרוע תוך זמנו רשאי וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל כל ימות השנה ובמסכת שבת פרק שואל אדם (דף קמח:) מוכיח כן דמוקי לה בדלא קייצי דמי וכן כתב הראב"ד ז"ל דאע"פ שאין לזה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאזופי חדא מחברתה א"נ משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהא מילתא:

בני חבורה. הולכים בדרך או יושבים בבית אחד איש לסעודת עצמו:

המקפידים זה על זה. להלוות זה את זה במדה ובמשקל ובמנין:

עוברים. בשבתות וימים טובים:

ומשום לווין ופורעין. דתנן במסכת שבת [שם א] ובלבד שלא יאמר [לו] הלויני והתם מפרש טעמא שלא יכתבו והטעם שכיון שמקפידים זה על זה אי אפשר שלא יתכוונו לדברים אלו אבל לשמא יתיקר הככר כהלל אין עוברים על זה משום דככרות וכיוצא בזה אע"פ שאין לזה יש לזה ושרי כמו בהלויני עד שיבא בני וכו' והתם מותר אפילו אם יתיקר בינתים דכיון שיש לו לא גזור רבנן לאסור משום רבית כדפירש רש"י ז"ל:

תלמידי חכמים. כ' הרנב"ר ז"ל דדוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט דגמרי ויהבי לשם מתנה וכדא"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך שאין אני מקפיד למנות הגרעינים. והא דא"ל הלויני מאה במאה ועשרים לא שיאמר לו לעשות כן אלא שאם הוסיף בשעת פרעון עד חומש מותר שכל כיוצא בזה לתלמיד חכם דרך כבוד הוא ושרי אבל עם הארץ [לשם] רבית הוא [נותן] ואסור:

ואריך. וטוב ודומה לו בספר עזרא (עזרא ד׳:י״ד) וערות מלכא לא אריך לנא למחזי שפירושו וגנות המלך אין יפה לנו לראות:

ומסקינן הכא בגמ' שאסור לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית כדי (שיטעמו צער) [שלא יטעו אחר] רבית ולא ירגילו בו משום דשמא ייטב בעיניהם השכר וירגילו בו. בירושלמי ובתוספתא דב"ק תניא יפה כח הדיוט מכח הקדש נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש וכתב הריטב"א ז"ל בפרק הנזקין דהיינו דוקא הקדש גמור אבל הקדש עניים יש לו רבית ואונאה:

מתני' נכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים:

עדור. חפור:

גריד. לשון יובש שהארץ יבשה ואין הגשמים יורדים:

רביעה. כדאמר פרק קונם [דף סג. ע"ש] גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהם כדי רביעה (תענית דף ו:) א"ר אבהו מאי לשון רביע שרובע את הקרקע כדרב יהודה מטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו':

כל ימי גריד אחד הם. ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד ארוך או קשה מחבירו:

אבל לא יאמר וכו'. פעמים שזה קשה מזה ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על פעולתו עד אותו הזמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו:

אבל לא יאמר לו חרוש וכו'. שימי רביעה קשין למלאכה בשדות:

לא תתן ולא תקח וכו'. כל חד וחד מאי דשייך ביה כדמפרש בגמרא:

גמ' עובר בכולן. בכל הני דכתיבי במתני' הוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון והוא נושכו כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי והוא נותן מכשול ללוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה:

דף מה עמוד ב

לא תהיה לו כנושה. לא תראה בעיניו כנושה וידחק ויבוש:

לראשנו. תרגום נושה רשיא הרי אנו באים באש ובמים:

אמר המחבר ספר התרומות למד מכאן שאין לנו להכלים ללוה כשטוען שאין לו כלום לפרוע ואף לא להשביעו אך אם נסתפק המלוה והבית דין בענין הלוה יחקרו דבריו כדאמרי' [דף כח:] עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא אם לאו אלא מתקנת הגאונים משביעים אותו שאין לו כלום יתר על מה שב"ד מסדרין ודין סדור מפורש לקמן פרק המקבל [דף קיג:] ושלא הבריח נכסים בשום צד בעולם וכולל בשבועתו שכל מה שירויח או יוכל להשיג שלא יפזר לא למזונות אשתו ובניו ולא לשום דבר אחר אלא למזונות הראוי לו למדה בינונית וכסות הראוי לו כדרכו וכל היתר יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבה כל חובו ומחרימין תחלה על כל מי שיודע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לב"ד וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוחזק לעני והוא כשר שיצטער לבא לשבועה זו אסור לדיין להשביעו וכן אם הוחזק שיש לו והוא רמאי ורע מעללים ואומר שאין לו ורוצה לישבע אין מניחין אותו לישבע אא"כ יש כח בב"ד לעשותו או לנדותו עד שיתן ויעשה ודין שבועה זו היא שבועה חמורה בנקיטת חפץ וכן פסק הריא"ף ז"ל בתשובה והרמב"ם ז"ל ע"כ:

עובר. שעולה על רוחו לכפור:

צועקין. בב"ד של מטה:

ואינם נענים. שהרי הם גרמו לעצמם:

קונה אדון לעצמו. מפרש לקמן:

תולה מעותיו בכותי. אומר מעות שאני משתמש בהם של פלוני כותי הם שלא להשביע את עצמו ופעמים שהכותי שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם:

סליקו להו איזהו נשך