רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לז עמוד ב

הלכות רב אלפס

לשטריך גברא רבא קרעיה חזא ביה טעמא וקרעיה איכא דאמרי הכי קא"ל דרדקא קרעיה דכ"ע בדינא לגבי דידי כדרדקי דמי הדר אמר רב נחמן אפילו בשעת מתן מעות לא קנה כלום איתיביה רבא לרב נחמן אם אין אתה מביא לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו א"ל אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר לא קניא קשיא מתניתין איבעית אימא ר' יוסי היא דאמר אסמכתא קניא ואיבעית אימא דא"ל מעכשיו א"ל מר ינוקא ומר קשישא בני דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דר"נ אסמכתא בזמניה קניא בלא זמניה לא קניא א"ל פשיטא כל מידי נמי בזמניה קניא בלא זמניה לא קניא דלמא הכי קאמריתו אשכחיה בגו זמניה וא"ל קני קני אשכחיה לאחר זמניה וא"ל קני לא קני מ"ט מחמת כיסופא הוא דקא"ל ולא היא אפי' אשכחיה בגו זמניה וא"ל קני לא קני והאי דא"ל הכי סבר כי מטא זימניה לא ניטרח אמר רב פפא האי אסמכתא זימנין דקניא וזימנין לא קניא אשכחיה לאחר זמניה ואשכחיה דשתי שיכרא קני דקא מהפך בזוזי לא קני א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא דילמא לפכוחי פחדיה אי נמי איניש אסמכיה דיהיב ליה זוזי אלא אמר רבינא אי קפיד בדמי ודאי קני א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא דילמא כי היכי דלא תיזלזל ארעא אלא א"ר פפא אי קפיד בארעא ודאי קני ואמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי הוה למגבי מינה אמר רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא מי קא אמר ליה קני לגוביינא אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ואי אמר ליה קני למגבא מיניה מאי הוה אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ואלא אפותיקי דקאמר רב פפא מאי היא דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו רב בר שבא הוה מסיק ביה רב כהנא זוזי א"ל אי לא פרענא לך ביום פלוני גבי מהאי חמרא סבר רב פפא למימר כי אמרינן אסמכתא לא קניא הני מילי בארעא דלאו לזבונה קיימא אבל חמרא כיון דלזבוני קאי בזוזי דמי א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הויא מחילתו מחילה בהלואה דאיכא

נימוקי יוסף

רב בר שבא. גבי מהאי חמרא. ופסק לו הדמים ולסוף אוקיר כך פרש"י ז"ל שפסק לו כפי שער של עכשיו ליין ולבסוף אוקיר לומר דמשום דאיכא דמי יתירי וגזים הוי אסמכתא דסבר הרב ז"ל דבלאו הכי לא הוי אסמכתא ובעיני המפרשים ז"ל לא מחוור משום דקאמרינן הכא כל דאי לא קני דמשמע דאפילו כי ליכא דמי יתירי כל היכא דאמר בלשון זה אי לא עבידנא כך יהיה כך הוי אסמכתא דמשמע דלא גמר ומקנה אלא דקאמר הכי לחזק דבריו שיפרענו ליום פלוני ולא שיגמור בדעתו שיעשה כן והכא טעמא דלא הוי כזוזי משום דכל שאתה מכריחו למכור לזמן שאינו רוצה למכור ואמר בלשון אם אסמכתא היא וכל דאי לא קני ואע"פ שהדבר ההוא עומד לימכר לאחר מכאן:

אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן כו' והדרי פירי. אם אכלן לוקח לאחר שלש:

מחילה בטעות. כי הא דהמוכר סבור שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתן:

לא הויא מחילה. דהא אמר הדרי פירי:

המוכר פירות דקל. קודם שחנטו:

עד שלא באו לעולם. אם בא לחזור בו קודם שבאו לעולם הויא חזרה דאפילו למ"ד [לעיל ד' טז ב] אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר ה"מ שיהא המכר חל כשיבא לעולם:

משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. דקסבר אדם מקנה דבר שלב"ל:

אף משבא וכו'. דאין אדם מקנה דשלב"ל נ"ל דעת הרשב"א ז"ל דכיון דלרב הונא דסבר כר"מ דאדם מקנה דבר שלא ב"ל יכול לחזור בו קודם שבא לעולם לדידן דקי"ל כרבנן דאין אדם מקנה וכו' אמרינן נמי הכי בדאקנה דמי ששעבד לחברו דעתיד אנא למיקני קודם שקנה יכול לחזור בו דלא חשיב לרבנן דאקני אע"ג דלא חשיב ליה דבר שלב"ל אלא כמו דחשיב ליה לר"מ דבר שלב"ל וא"כ אפילו אם נאמר דלר"מ חשיב טפי דאקנה מפירות דקל שלב"ל כלל ואינו יכול לחזור בו אין סברא לומר לרבנן כן אלא יכול לחזור בו כמו לר"מ בפירות דקל בדשלב"ל ועוד יש לו ראיה מדמסיק בפ' מי שמת (ד' קנז:) בלוה ולוה ואח"כ קנה יחלוקו ואם אינו יכול לחזור בו הל"ל לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד:

לא מפקינן מיניה. שהרי כ"ז שלא חזר בו מחל על אכילתו ואע"פ שבטעות הוה שלא היה יודע שיכול לחזור מחילה היא:

התם זביני הכא הלואה. כתב [ר"ת] ז"ל פירושו בספר הישר לפי מה שנראה לי דברי הרשב"א ז"ל דזביני [לא] הוי מחילה בטעות והויא מחילה. והלואה מחילה בטעות ולא שמה מחילה וטעמא דזביני מתחלה לאו מחילה בטעות הוי שהרי דעתו למכור היה וזה נמי לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכא דעתיה ומש"ה יכול לחזור בו אבל מ"מ הפירות שלקח כבר הרי הם כאילו קנאם ומש"ה אמרי' דהוי מחילה ולא מפקינן מיניה אבל האי שמשכן שדהו מתחלה לא עלה בדעתו למכרו אלא למשכנו לבד והפירות שאכל המלוה לאחר שלש לא היו קנוים לו אלא שהלוה טועה שהיה סבור שכיון שאמר ליה שלאחר ג' אם לא פדאו יהיה שלו יצאה מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ודמיא להא דאמרינן בענין אונאה [דף נא:] דלא ידע דניחול וכמי שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו וכל כי האי גוונא שמתחלה הוי מחילה בטעות אמרי' דלא הויא מחילה והדר כי הא דאמר שמואל (ב"מ דף טו:) במקדש אחותו דמשום דידע שאין קדושין תופסים באחותו הוו מעות מתנה הא אם לא היה מכירה הוו מעות חוזרין מפני שטעות מעיקרא הוא דודאי אילו ידע לא היה מקדשה ובגיטין (דף יד.) בעובדא דגינאי דעבוד חושבנא וכן גבי כיפי (ב"מ דף לה.) דאמרינן דשומא בטעות לא הוי שומא וחוזרת. מהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה הביא ר"ת ור"י ז"ל ראיה למוכר שטר חוב לחבירו בעדים דכי היכי דפירות אלו לא [קנה] קודם שיהיו בעולם אפילו הכי מה שלקח לא מפקינן הכי נמי במוכר שטר חוב זה אע"ג דקי"ל בהמוכר את הספינה (דף עו.) דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה אפילו הכי אם קדם הלוקח וגבה מלוה לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות כי הא הויא מחילה כדאמרן וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא כדאמר ליה [קנה] הוא וכל שיעבודא דאית ביה אבל אי לא א"ל הכי לא קנה אלא הנייר בעלמא ואפילו קדם וגבה מפקינן מיניה והרי"ף ז"ל כתב התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הויא מחילתו מחילה בהלואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה נראה דעת הרב ז"ל דבהלואה אנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד איסורא ואי הוה ידע דזביני בטילי והויא הלואה לא הוה שביק ליה למיכל משום איסור רבית והילכך ליכא מחילה כלל :

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט