בבא מציעא קיג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומידכר וכי שכיר עובר משום בל תגזול התם תרי חזקי הכא חדא חזקה גבי בעל הבית איכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר משום (ויקרא יט, יג) בל תלין וחדא דאין שכיר משהא שכרו והכא חדא חזקה:
אם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל:
והא קתבעו לקמן א"ר אסי אשתבעו בזמנו ודלמא לבתר הכי פרע אמר אביי שתבעו כל זמנו ולעולם (לא פרע ליה) א"ר חמא בר עוקבא בכנגד אותו היום של תביעה:
מתני' גהמלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד דולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר (דברים כד, יא) בחוץ תעמוד ההיו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד וומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר זאף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום ומשלשים יום ולהלן מוכרן בב"ד:
גמ' אמר שמואל חשליח ב"ד מנתח נתוחי אין אבל משכוני לא והתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד מכלל דבב"ד ממשכנין א"ל שמואל אימא לא ינתחנו אלא בב"ד הכי נמי מסתברא דקתני סיפא לא יכנס לביתו ליטול משכונו מני אילימא בעל חוב מרישא שמע מינה אלא לאו שליח ב"ד אי משום הא לא איריא ה"ק המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד מכלל דבב"ד ממשכנים ובעל חוב אפי' נתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו ליטול משכונו מתיב רב יוסף (דברים כד, ו) טלא יחבל ריחים ורכב הא דברים אחרים חבל (דברים כד, יז) לא תחבל בגד אלמנה הא של אחרים תחבל מאן אי נימא בעל חוב הא כתיב (דברים כד, י) לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אלא לאו שליח ב"ד תרגמה רב פפא בריה דרב נחמן קמיה דרב יוסף ואמרי לה רב פפא בריה דרב יוסף קמיה דרב יוסף לעולם בבעל חוב ולעבור עליו בשני לאוין ת"ש ממשמע שנאמר (דברים כד, יא) בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אלא מה תלמוד לומר (דברים כד, יא) והאיש לרבות שליח בית דין מאי לאו שליח בית דין כלוה
רש"י
עריכהגבי בעל הבית - כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו:
והא תבע ליה קמן - ומה עדים שתבעו אותו מצריכין:
ודלמא לבתר הכי - דאזלי עדים מהתם פרעיה בו ביום דלא עבר בבל תלין:
כל זמנו - עד שעבר עליו:
ולעולם - בתמיהה ובשביל שתבעו כל היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם רוצה בעה"ב לישבע לא נאמין וכי כל כך השהה שכיר שכרו:
א"ר חמא בר עוקבא כנגד כל היום של תביעה - יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע ויטול:
מתני' המלוה את חבירו - והגיע זמן ולא פרע לו:
לא ימשכננו - אפי' בשוק אלא בב"ד:
ולא יכנס לביתו - בגמ' מפרש במאן קאי:
היו ' לו שני כלים - וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם:
נוטל אחד ומחזיר אחד - בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום החזרת העבוט ויעכב את השני וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:
מת - הלוה אין משיב העבוט ליורשין שאין כאן מצות העבוט אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשין:
שלשים יום - זמן ב"ד:
גמ' ושליח ב"ד מנתח נתוחי - אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו:
ממשכנין - משמע בתוך הבית:
חבילה - מתוך הבית משמע דהא ריחיים ורכב בגו ביתא שכיחי:
לעולם בבעל חוב - קאמר ולא תידוק מינה הא כלים אחרים חבול דבכלים אחרים עובר משום לא תבא אל ביתו ולהכי איצטריך להוסיף לאו שני משום ריחיים ורכב וחד משום לא תבא אל ביתו:
ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד - ויוציא אליך את העבוט וכי איני יודע שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה"ב:
מאי לאו לרבות שליח ב"ד כו' - שיכנס לתוך הבית וה"ק והאיש דהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך:
תוספות
עריכהונוטל הכי פירושו יביא ראיה ששכרו ואז יהיה נשבע ונוטל. והיכא דקתני המע"ה היינו יביא עדים שקצץ לו שתים שהעדים יודעים הקציצה אם יודעין ששכרו כדפריך וכן משמע בפרק כל הנשבעין דקאמר עלה ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבע לא קתני משמע דנשבע ונוטל היינו שיביא ראיה ששכרו ויהיה נשבע ונוטל:
השתא דמטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר. וא"ת א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל לימא בעה"ב איני זוכר עתה אבל הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה ועוד קשה במודה במקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומידכר שלא ישבע לשקר וי"ל דחזקה שאין בעה"ב עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה כמו שאפרש בסמוך ואם היה יכול בעה"ב לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו שהרי לא השהה אתו אלא תבעו ממנו בב"ד ולא רצו ליתן לו ושהו אותו לעמוד השחר:
וכי שכיר עובר בבל תגזול. וא"ת בעל הבית נמי אית ליה הך חזקה שאינו עובר בבל תגזול וי"ל דחמיר ליה לאו אחד כמו שנים א"נ בלאו הכי משני ליה שפיר וא"ת ומ"מ איכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין כנגדו והוה ברי וברי והמע"ה וי"ל דחזקה של בעל הבית אינה חזקה טובה כשל שכיר דזימנין לא רמי אנפשיה למידכר והוה לן למימר דנשבע ונוטל וחזקה דאין שכיר משהה שכרו לבדו לא חשיבא כחזקת שכיר אלא כששתיהן ביחד הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי וברי והמע"ה:
והא תבע ליה קמן. ס"ד השתא אם יש עדים שתבעו היינו אפי' אחר זמנו ולכך פריך דמה אנו צריכין לעדים הלא תובעו השתא בפנינו ולמאי דס"ד הוה מצי למיפרך אמאי נשבע ונוטל אלא פריך שפיר:
ולעולם. פי' בקונטרס וכי שכיר משהה שכרו כ"כ ואינו מיושב דאין בזה ראיה שנפרע דחזקה דאין שכיר משהה שכרו אינה מועלת אלא היכא דאיכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין בהדה ובל תלין אינו עובר אלא בוקר ראשון אלא הכי פירושו ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי:
מחזיר את הכר בלילה. בריש תמורה (דף ו. ושם ד"ה מחזיר) פריך לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי השבת העבוט דאמר רחמנא לא תעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה אלמא דמהני וקשה דמנליה דמתני' איירי במשכנו באיסור וא"ל דסמיך אברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקתני משכנו שלא ברשות מנין כו' דא"כ מאי קשה לן דהא בברייתא גופה יליף מהשב תשיב כדמשני התם ואי אדשמואל סמיך א"כ מה צריך לתרץ מהשב תשיב הלא עיקר קרא לשמואל איירי במשכנו באיסור דאם חבל וגו' משמע דמשכנו בביתו וי"ל דסמיך אמעשים בכל יום דמחזיר אפי' משכנו שלא ברשות א"נ סמיך אברייתא דלקמן (דף קיד:) דמתרץ לה רב ששת המלוה [את] חבירו אינו רשאי למשכנו משכנו חייב להחזיר לו אע"ג דהאי דפריך לרבא בתמורה לא אתי אליבא דשמואל דלשמואל אין שייך להקשות דעיקר קרא במשכנו באיסור כתיב מ"מ אין להוכיח משם שלא יהא הלכה כשמואל כי כן דרך גמרא להקשות ולתרץ אפילו דלא כהלכתא כדאשכחן בפ"ב דכתובות (דף כו:) וברייתא דאלו מציאות (לעיל דף לא:) דקאמר אין לי אלא במשכנו ברשות אין צריך לומר דשמואל יהפוך וישנה אין לי אלא משכנו שלא ברשות אלא יעמידנה כתנא דפליג אתנא דקאי כוותיה ויהפוך הדרשה:
ואת המחרישה ביום. קשה לר"ת דתניא בסוף פירקין (דף קטז.) חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום ב' כלים ופירש בקונטרס פרות החורשות וחייב עליהם החובלן לפי שעושין אוכל נפש א"כ היאך נטל את המחרישה דקתני ומחזיר הא עבר כי נפש הוא חובל (דברים כד) ועוד דאין נראה לחייב אלא דוקא דומיא דריחיים ורכב שמתקנים האוכל עצמו בכלי לכן מפרש ר"ת צמד פרות היינו פרות המרכסות בתבואה וגריס ר"ת נמי זוג של מספרים ולא גרסינן זוג של ספרים וכן גריס ר"ח והם תספורת של ירק או לגזוז בית השחיטה כדאמרינן בבכורות (דף כה.) שדרכן היה לגזוז אבל פרות החורשות לא מיקרי כלי שעושין אוכל נפש ועוד נראה לר"ת דמחרישה דהכא לאו היינו מחרישה שחורשין בה את הקרקע דנראה דלא מיחייב בהשבת העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד דמוקי בגמ' במחרישה דכספא ואין דרך לחרוש קרקע במחרישה של כסף אלא נראה לר"ת דהיינו מגרדתא שמגרדין בו בני אדם בבית המרחץ כדאמר בפרק חבית (שבת דף קמז:) עבדא ליה אימיה מגרדתא דכספא וכן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) במחרישה דכספא פר"ח דהיינו מגרדתא:
אימא לא ינתחנו אלא בבית דין. וא"ת מנין דניתוח אסור לבעל חוב ואומר ר"י דמדרבנן הוא כדאמר בסמוך בעל חוב ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס בביתו:
וחסורי מיחסרא והכי קתני. תימה דקאמר חסורי מיחסרא כדי לדחות וי"ל דאין לחוש כיון שאינו מגיה כ"כ ורוב ספרים גרסי הכי קאמר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקכז א ב מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ו' ועיין שם, סמ"ג לאוין קפא, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ט סעיף ג':
קכח ג ד מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ו':
קכט ה מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ו', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף י"ח:
קל ו מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ז:
קלא ז מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף י"ח:
קלב ח ט מיי' פ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ד' ועיין שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף ו':
ראשונים נוספים
מתני' [במשנה שלנו ליתא, אלא לקמן (בבא מציעא קי"ד ע"ב) בברייתא] ואם משכנו חייב להחזיר לו. פי' ואם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחזירו לו דכל מילתא דאמור רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולרבא דאמר לא מהני הכי גבי משכון מהני כדאמרי' במס' תמורה פ"ק משום דכתיב השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בשמשכנו מעיקר מחרישה בלילה שכל הכלים שעושין בהן אוכל נפש ממשכנין אותן בשעה שאין בני אדם עושין בה אוכל נפש, ובן מפורש בירושלמי ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום לעולם רשב"ג סבר אין מחזיר אלא עד ל' יום מכאן ואילך מוכרן שלא אמרה תורה להחזיר אלא עד ל' שהוא בתורת משכון אבל לאחר ל' שכבר עבר זמן ב"ד אינו בתורת משכון ונוטלו בתורת גוביאנא ומוכרו:
כנגד אותו יום של תביעה: פירוש יום אחד, אותו יום שתבעו כל זמנו, כן פירש הראב"ד, וכתב שכן מפרש לה בירושלמי (שבועות פ"ז, ה"א) דגרסינן התם, א"ר בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשכיר שישבע ויטול, ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול, תנא ר' חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל, א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד, ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן.
ואמרו עוד בירושלמי, א"ר מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה בתוך זמנו, היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו, נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור (אחר) [אחד]. וזה יוכיח על אותו היום בלבד שאמרו למעלה בדברי ר' יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו, שהרי כמו שהוא אתמול קאמר, כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו, עד כאן לשון הרב. (שיטמ"ק).
מתניתין: המלוה את חבירו לא ימשכננו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו: פירשה שמואל בגמרא, דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו, אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו.
הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת: וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל, וקשיא לי מאי קאמר, דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל חוב, הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו, וכדתניא בברייתא (ע"ב), שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו, ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש, ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני, ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל, והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין, כדאיתא בערכין פרק שום (הדיינים) [היתומים] (כג, ב), ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין, וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה, כגון מחרישה ביום, מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת, לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד.
ונראה שרש"י פירש, היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל, מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה, והכי קאמר, כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה ומחזיר לו של יום, ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני, חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע, ועוד דאם כן, לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד, אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני.
והראב"ד ז"ל תירץ, כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה, מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות, אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות, אי נמי שנכנס הוא ומשכנו, שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מניח אצלו כלום, אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאם כן, מאי נוטל אחד, אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד.
ובהלכות הריא"ף ז"ל, נוטל אחד ומניח אחד, וכן הוא במקצת הספרים, וגם לפי גירסא זו קשה, למה נוטל אחד, ונראה לי דב' כלים ממין א' קאמר, ואחד צריך לו וא' אין צריך לו, כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא בא' מהם, נוטלם שניהם, וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם.
וכן מצאתיה בתוספתא, משכנו בשני כלים, אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו, ואם מחזירו מחזירו עד עולם, כלומר עד עולם כל ימי הלוה, כתנא קמא דמתניתין ודלא כר' שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם, היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן, אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן, אין חייב אלא משום על אותה בלבד, וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש, דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים, כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו, שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. (שיטמ"ק).
ומחזיר את הכר בלילה: וא"ת והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן, וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו', פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו, דאע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא, כדאיתא פרק קמא דתמורה (ו, א) ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש, (לקמן קטז, א) לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה, וכן אמרו בירושלמי (דפרקין הי"ב), דגרסינן התם, קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום, ע"כ. (שיטמ"ק).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
מני (מאן כצ"ל) אילימא בעל חוב הא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. קשיא לי אט לא יחבול רחים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה בתוך ביתו משמע א"כ אם חבלם בחוץ אינו עובר. א"ו אפילו בחוץ משמע ולק"מ. וראיתי דהויא פלוגתא דתנאי דלקמן אמרי' ת"ש אם חבל תחבול שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר אתה אומר בשליח ב"ד או אינו אלא בעה"ב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו הרי בעה"ב אמור כו' אלמא האי תנא ס"ל דלשון חבלה לא משמ' אלא בתוך הבית ולא בחוץ ולא יחבל ולא תחבל נמי בפנים משמע לי'. ומאי דדייקי' הא אחרים ושל אחרים חבול בפנים הוא אבל מיהו לא תימא דוקא בפנים עובר עליהם אבל בחוץ לא דהוה דבחוץ נמי והאי דנקט בל' חבלה לומר לך שאפי' שליח ב"ד שמותר לו לחבול דברי' אחרי' אלה הוא אסור לחובלם ולאו דוקא נקיט חבלה למעוטי בחוץ ואידך תנא דסבר שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו למשכנו משמע לי' אם חבול תחבול בחוץ וה"ה נמי לא יחבל ולא תחבול בחוץ אפי' בחוץ משמע לי' וכיון דשמואל סבר דשליח ב"ד מנתח נתוחי אמאי לא תירץ לי' דהאי לא יחבול ולא תחבול אפי' בחוץ משמע לי ומאי דדייקי' הא שלאחרי' חבול בחוץ הוא ובבעל חוב. ויש לומר לפי שיטתו השיבו דאפי' לדידך דמשמע לך בפנים מצינא לאוקומה בבעל חוב. ולעבור עליו בשני לאוין:
אבל מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר דחזקה שאין בעל הבית עובר משום בל תלין. ואי קשיא לך מקמי דלימטי זמן חיוביה נמי ליתקון שבועה אבעל הבית ורמי אנפשיה ומדכר משום שבועה. איכא למימר דלא מידכר אלא ממאי דרמי אנפשיה מנפשיה כגון מחיוב בל תלין דכבר ידע ליה דמסיק אדעתיה אבל מחיוב שבועה הבאה עליו פתאום ולא אסיק אדעתיה לא דכיר. שיטה.
וכי שכיר עובר משום בל תגזול ואם תאמר והא חזקה דבל תגזול איכא נמי גבי בעל הבית. ויש לומר דגבי בעל הבית אין כאן כל כך בל תגזול שאם לא יתן היום מחמת שכחה יתן למחר אבל שכיר אם יטול שלא כדין עובר מיד משום בל תגזול. ואם תאמר מכל מקום גבי בעל הבית איכא חזקה דבל תלין ואוקי חזקה לבהדי חזקה ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהוה ליה ברי וברי. ונראה לי דכל הני פרכות ליתנהו והכי פירושו וכי שכיר עובר משום בל תגזול כלומר כיון דבעל הבית טרוד בפועליו ושכיר אין לי טרדה אית לן למימר דשכיר אינו עובר בבל תגזול ובעל הבית מרוב טרדא שכוח מעיקרו הוא ולא נזכר כשהגיע זמן חיובא. ומשני גם חזקת השכיר מסייע לבעל הבית דאין שכיר משהה שכרו ובעל הבית נזכר יפה ושכיר שקרא קטעין. הרא"ש.
גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. קשיא לי מאי טעמא לא חשיב חזקה דממונא. ונראה לי משום דההיא חזקה מקלש קלישא הכא דהא מידע ידיע דהאי שכיר עביד ליה עבידתיה ואיחייב ליה אגרא דהוה ליה כחזקה ומשום הכי לא חשיב לה. הראב"ד.
כנגד אותו היום של תביעה. רבינו חננאל הביא דמיון זה הלשון שומרת יום כנגד יום. תוספות שאנץ.
כנגד אותו יום של תביעה. פירוש יום אחד אותו יום שתבעו כל זמנו. כן פירש הראב"ד. וכתב שכן מפרש לה בירושלמי דגרסינן התם אמר רבי בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשניר שישבע ויטול ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תנא רבי חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד. ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן. ואמרו עוד בירושלמי אמר רבי מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה נתוך זמנו היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור אחר. וזה יוכיח על אותו העם בלבד שאמרו למעלה בדברי רבי יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו שהרי כמו שהוא אתמול קאמר כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו עד כאן לשון הרב. הרשב"א. וקרוב אני לומר שכל שתובעו שכיר לבעל הבית כל זמנו אף על פי ששהה אחר כך זמן מרובה נשבע בעל הבית שבועת התקנה דכיון דליכא למימר חזקה אין בעל הבית עובר משום בעל תלין שהרי תובעו כל זמן אין לפטור בעל הבית משבועת התקנה ונתבאר לך ממה שכתבנו למעלה וכי תימא חזקה אין שכיר משהה שכרו איכא נמי חזקה דאין שכיר עובר משום בל תגזול וכל ששקולות הן נשבע בעל הבית מן התקנה וכמו שכתבנו למעלה. הר"ן.
כתוב בספר המאור אלא אמר אביי שתבעו כל זמנו וכו'. בעלי הפירושין פרשו לה יום אחד לאחר זמנו וכו'. וכתב עליו הראב"ד זה לשונו: אמר אברהם הכניס בעל המאור הזה ראשו בין מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי השנוי בירושלמי אמר רבי בון וכו' עד אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והרב פסק כרבי יוסי מפני שהסכים עם הפירוש שאנו מפרשים בכאן כנגד אותו יום של תביעה וכדברי רבי בון דסבירא ליה כרבי יוסי והלשון של כנגד מוכיח לא אמר על אותו יום של תביעה אלא כנגד אותו יום. ועוד כיון דקיימא לן שאם לא שכרו בעדים אינו נשבע ונוטל דאמרינן ביה מגו הכי נמי נימא מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך יהא נאמן לומר פרעתי בזמני. ואם תאמר והרי אותו שכנגד יום תביעה שהוא נשבע ונוטל ולא אמרינן ביה מגו. התם כיון דאישתדיר בהדיה כל זמנו אכתי לא רמי אנפשיה ולא אדכר אבל בזמן ארוך הכי נמי דאמרינן מיגו. ואולי מן הירושלמי למדה שאמרו אמר רבי זעירא פעמים שתבעו אחר זמן וכו' עד נעשה כמי שהוא אתמול. אבל מכל מקום אין זה הפירוש כנגד יום של תביעה שהרי אלו ולעולם לא פרע לו והיה לו לומר כנגד אותו יום של תביעה. ועוד אם אינו על אותו היום היה לו לומר ולפרש וליתן זמן עד כמה ישבע ויטול מיום תביעה ואילך ועל כרחו מפורש הוא בירושלמי שאין נותנין לו אלא יום כנגד יום שהרי אמרו בירושלמי שכתבנו אותו היום נעשה כמי שהוא יום אתמול כלומר כאלו היה אתמול יום התביעה אלמא אין נותנין לו אלא יום כנגד יום. עד כאן. וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ונראה לומר וכן כתב בעל המאור ז"ל דכל היכא דקא טעין בעל הבית בזמנו פרעתי אי מייתי שכיר סהדי דתבעיה כל ההוא יומא קמא ובההוא יומא קמא נמי הוה טעין פרעתיך משתבע שכיר ושקיל אפילו אחר זמן מרובה כיון דקא טעין דפרעיה בזמניה בשעת טרדתו לית לן להימוניה לבעל הבית על ההוא יומא כיון דהוא טריד בפועליו והאי קא מודה דלא פרעיה בתר זימניה ולית לן להימוניה משום מגו דהא לא הוה יכול למימר פרעתיך אחר זמני כען דטען מעיקרא דבזימניה הוא דפרעיה. אבל אי לא תבעיה בזימניה וכי תבע ליה בתר זימניה אמר פרעתיו בזמנין מהימנינן ליה בטענת מגו דהא אין בעל הבית עשוי לעבור על לא תלין. על דרך זה הלך הרז"ה ז"ל וצריך עיון.
מתניתין: המלוה את חבירו לא ימשכנו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. פירשה שמואל בגמרא דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו. הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל. וקשיא לי מאי קאמר דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל תוב הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו וכדתניא בברייתא שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין כדאיתא בערכין פרק שום הדיינים ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה כגון מחרישה ביום מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד. ונראה שרש"י פירש היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה והכי קאמר כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה המחזיר לו של יום ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע. ועוד דאם כן לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני. והראב"ד ז"ל תירץ כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל בחשבון ואינו מניח אצלו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני דאם כן מאי נלוטל אחד אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד. ובהלכות הריא"ף ז"ל נוטל אחד ומניח אמד וכן הוא במקצת הספרים. וגם לפי גירסא זו קשה למה נוטל אחד. ונראה לי דשני כלים ממין אמד קאמר ואחד צריך לו ואחד אין צריך לו כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא באחד מהם נוטלם שניהם וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם. וכן מצאתיה בתוספתא משכנו בשני כלים אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו ואם מחזירו מחזירו עד עולם כלומר עד עולם כל ימי הלוה כתנא קמא דמתניתין ודלא כרבי שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן אין חייב אלא משום על אותה בלבד וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"ן ז"ל: ואם משכנו חייב להחזיר לו. פירוש אם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחויר לו כלים הצריכים לו כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. והני מוכח בפרק קמא דתמורה דאם עבר ומשכן קאמר דפליגי אביי ורבא התם בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד אי מהני או לא ופרכינן התם לרבא דאמר לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר הכל מיד. ומתרצינן שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו את העבוט מכל מקום כלומר שהתורה רבתה כאן בין משכנו ברשות בין משכנו שלא ברשות להשבה אחת דהיינו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. פירוש היו לו שני כלים כגון כר ומחרישה ומשכנן שתיהן ואף על פי שאין לך שעה שיהא רשאי למשכנן כאחת זה עבר ומשכנן אי נמי לא משכנן כאחת אלא משכן את הכר שהוא כלי של לילה ביום שניתן לחבל ביום ובא למשכן מחרישה בלילה שאף כלים שעושים בהם אוכל נפש יכול למשכנן בשעה שאין עושין בהם מלאכה וכן מפורש בירושלמי קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום משום הכי קאמר שאי אפשר לו למלוה לעכב שני כלים הללו כאחת בביתו אלא אם כן משכן הכר ביום ויש ללוה מחרישה בביתו בערב מחזיר לו מלוה הכר ונוטל מחרישה. וסיפא פירושא ורישא היא דלעולם בסדר הזה היא נוטל ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם תאמר בשלמא כר למדנו שחייב להחזירו כדתניא במכילתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זה חלוק במה ישכב להביא עור מצע דאלמא צריך להחזיר לו כלי מטתו בלילה אבל כלים שעושים בהם אוכל נפש כגון מחרישה היכן מצינו שרבתה אותן תורה לחזרה ויש לומר דגמרינן לה מקל וחומר ומה שאר כלים כגון כסות ומטה שלא הקפידה תורה במשכונתו חייבה בחזרתן כלים שעושין בהם אוכל נפש שהקפידה במשכונתן לא כל שכן שהוא חייב להחזירן. ואין זה מחוור בעיני דאם כן לרבא דאמר דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הוה לן למימר בכלים שעושין בהם אוכל נפש שאם משכנן שיחזירם לגמרי ולא יטלבה ממנו לעולם ואלו אנן תנן ואת המחרישה ביום ומדקתני טתמא משמע דאפילו משכנו שלא ברשות דהיינו ביום אין מחייבין אותו להחזירה לעולם אלא ליטול ולהחזיר. לפיכך נראה לי שאף זו בכלל קושיין היא דמקשינן לרבא התם בפרק קמא דתמורה והרי משכון וכו' ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ובין מכר ובין ממחרישה פרכינן דכיון דמשכנן שלא ברשות למה נוטל ומחזיר כסדר הזה יחזיר לעולם. ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו כלומר ונתרבו להשבה כל הכלים בין שעושין בהן אוכל נפש בין שאין עושין שאם משכנן בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך להם שאינו עשיר צריך להחזירם כסדר הזה ולאביי נמי השב תשיב כי האי גוונא דריש ליה כדאיתא התם דוק ותשכח. ומכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו ואת המחרישה ביום ולקמן נמי אמרינן זיל אהדר לוה דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א: ומחזיר את הכר בלילה. ואם תאמר והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו'. פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא כדאיתא פרק קמא דתמורה. ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום המחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום. עד כאן.
ומפרש רבינו תם מחרשה מגרדת שעשויה להתגרד בבית המרחץ ודרך רחיצה ביום וכן משמע בכתובות פרק מציאת האשה דקתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו'. ומוקי לה במחרשתא דכספא דלא מצי למימר לא מקבל עלי ומיהו זה שחורש במחרישה של זהב ועוד לא שייך למימר לא מקבל עלי אלא בדבר שגופו משתמש בו אלא ודאי היינו מגרדת כדאיתא בפרק תולין וכו'. הרא"ש.
כתוב בספר המאור כתב ה"ר אברהם איכא דקשיא ליה הא דתנן מחזיר את המחרישה וכו'. עד ולי נראה אי משום הא לא איריא וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אמת הוא זה שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר לו ושמא כמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא אלא אין לך אלא מה שפירש אדוני ועוד אני אומר אם כן דקרא בהיתרא משכחת לה מנא להו לאביי ורבא ולכל בעלי הגמרא דאי עבד באיסורא מהני דילמא לא היא. והיא אינה קושיא דהא אמרינן בפרק אלו מציאות השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום והא ודאי לא קשיא דבהדיא כתוב בסדר ואלה המשפטים אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו והוא כסות לילה מכלל דביום אחד אינו מחזיר עד כאן. וסליק מה שהשיג הראב"ד על בעל המאור בהדין מסכתא.
רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרן בבית דין. פירוש דלרבי שמעון בן גמליאל לית ליה סידור כדמסקי בגמרא ומשום הכי אין לו חזרה במשכון אלא כל שלשים יום שהוא זמן בית דין אבל לאחר שלשים יום מוכרן אבל לתנא קמא דאמר יחזיר לעולם היינו טעמא משום דסבירא ליה מסדרין שאם לא כן למה מחזיר לעולם שאלו משום השבת משכון בשלשים יום סגי שהוא זמן בית דין אלא ודאי סבירא ליה לתנא קמא דמסדרין. אבל בתוספות פירשו דאפילו סבירא ליה לתנא קמא דאין מסדרין הני מילי כגון שבא מלוה לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא דבכהאי גוונא גובה את כולן ואין משיירין לו כלל למאן דאמר אין מסדרין אבל הכא כשמשכנו בתורת משכון עסקינן ולא בתורת גוביינא ומשום הכי לתנא קמא נוטל ומחזיר לעולם שזו היא תורת חזרה ורבי שמעון בן גמליאל סבר שאף של פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ואם תאמר ולתנא קמא מלוה למה הוא ממשכן שיצטרך ליטול ולהחזיר ירד לנכסי לוה בתורת גוביינא. יש לומר כגון שהוא רוצה ליפרע מן הלוה במעות או בקרקע ובין כך הוא ממשכן כדי שלא תהא שביעית משמטתו. הר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה