רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לה עמוד ב

הלכות רב אלפס

כיון דקא מקבל עליה זילא ויוקרא קרוב לזה ולזה הוא:

מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית:

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי היא לך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה אסור:

גמ' א"ר יוסף בר מניומי אר"נ אע"פ שאמרו הדר בחצר של חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר איכא דאמרי א"ר יוסף בר מניומי אר"נ אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני ומאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה והילכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אבל להוציא ממנו בדיינין בהלויני ודר בחצירי מפקינן מיניה אגרא דהויא לה רבית קצוצה אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה אבק רבית היא ואינה יוצאה בדיינין דהויא ליה כרבית מוקדמת ורבית מאוחרת ולא תימא דהני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע באגר ביתיה אלא אפילו קא תבע ליה מיקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה כדאמרינן לקמן אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא רב יוסף בר חמא הוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עיבידתא א"ל רבא בריה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אנא כרב נחמן סבירא לי דאמר רב נהמן עבדא נהום כריסיה לא שוי אמר ליה אימור דאמר ר"נ כגון דארו עבדיה דמרקיד ביני כובי עבדי אחריני דמעבד עבדי מי אמר א"ל אנא כי הא סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא א"ר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור מ"ט

נימוקי יוסף

כיון דמקבל עליה זילא. הא אפשר דזל ופסיד הילכך קרוב לזה וכו' כן העלה הרשב"א ז"ל:

מתני' המלוה את חבירו. אע"פ שאמרו בב"ק פ"ב (דף כא.) א"צ להעלות לו שכר אע"ג דשלא מדעתו ודאי דהא לא אמר ליה שידור בה בחנם דכיון דאוקימנא לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דבעל החצר לאו מידי חסר דבלאו הכי לא הוה מוגר לה והדר בו לאו מידי שקיל ולא נהנה בה דהא לא עביד למיגר אלא משכח הוה שכיחא ליה אחריתי בחנם פטור:

הלוהו ודר בחצרו וכו'. דאע"ג דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל כדמסיק ביה זוזי מחזי כרבית וא"ת הכא אמרינן דלא ישכור ממנו בפחות וא"כ היכי שריא משכנתא בנכייתא ויש מתרצין דמשכונא (דף סח.) דשכונה גביה שאני דגופו של קרקע קנוי לו כזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ועוד יש מתרצין דמשכנתא כיון דמנכי ליה מדמי המשכונא בין עושה פירות בין לאו ואפשר שכל חובו כלה בנכייתא זה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו הקרן קיים בחובו אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והילכך אסור דהוה ליה כרבית וכן דעת הרשב"א ז"ל ולא נראה לו לחלק בין בית לשדה ולומר דלא שרינן בנכייתא אלא שדה או כרם שאין הפירות ברורין לבא אבל חצר ובית שהפירות הם ברורים על כל פנים לא אלא דעתו ז"ל דאף בחצר ובית שריא נכייתא [וזו היא דעת ר"ת בתוס']:

צריך להעלות לו שכר. פי' הרמב"ן ז"ל בעודו דר שם אבל אם כבר דר שם ויצא לא מיבעיא דלא מפקינן מיניה השכר כיון דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל אלא אפילו בא לצאת ידי שמים לא צריך דהא לא אסרינן אלא משום דמחזי כרבית דאפילו אבק רבית אינו והכי אשכחן בעובדא דרב יוסף בר חמא דלקמן דאמר הדרי בי מלהשתמש בענין כזה דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל ולא ניכה להו כדי מאי דאישתמש וכתב הרשב"א ז"ל דנכון הוא ודעתם ז"ל דכן הדין אפילו בהלויני ודור דאף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מדקאמרינן כל שכן הלויני מוכח בהדיא דבכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל בטפי לא ואי חצר דקיימא לאגרא הוא הוי רבית קצוצה כשאמר הלויני ודור דאדעתא דהכי אוזפיה אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ומיהו אם הגיע זמן ההלואה ואמר לוה למלוה הרויח לי זמן ודור בחצרי אז הוי רבית קצוצה שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרווחת זמן זה דעת הרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה וכתיב לא תתן לו בנשך וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמן משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא עד כאן:

כתב הריא"ף ז"ל דהא דבהלוהו ודר בחצרו דלא קיימא לאגרא דאמרן דלא הוי רבית קצוצה ולא מפקינן מיניה בדיינין אפי' אם תבעו מיקמי דליפרעיה לחוביה אין כח ביד הלוה לנכות לו שיעור אגר ביתיה ואנן נמי לא מחייבינן ליה לנכויי משום דקי"ל כרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא:

רב יוסף בר חמא תקיף עבדי וכו'. מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופן לעשות מלאכתו:

נהום כריסיה. לחם מאכלו והריני זנם ביום מלאכתם:

דרו עבדיה. כך שמו:

דמרקד בי כובי. ליצן היה ומשחק בחנויות לשתות:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט