נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ד

<< · נימוקי יוסף · בבא מציעא · פרק ד · >>

דף כה עמוד ב

הזהב קונה את הכסף. הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב משיכת הזהב קונה את הכסף ונתחייב לו זה משקבל דינרי הזהב לתת לו דינרי כסף בכל מקום שהם ואין יכול לחזור בו אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן זה את דינרי הכסף תחלה לא קנה ויכולין שניהם לחזור דדינרי כסף הוה מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה ודינרי הזהב אינן אלא כשאר מטלטלין ופירות. ומעות אינן קונות עד שימשוך את המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ובגמרא מפרש טעמא דאיכא דיליף משיכה מן התורה ואית דמייתי לה בתקנתא דרבנן:

הנחשת. פרוטות של נחשת:

קונה את הכסף. דינרי כסף או כל מטבע של כסף דכולם טעם אחד להם דכל דבר שהוא חשוב וחריף קרוי מטבע ומעות אינן קונות ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתו הוא קיום דבר:

מעות הרעות. פרש"י ז"ל שנפסלו ומדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש מעות הרעות משופות ואדומות שהם יוצאים אלא שאין יוצאים להדיא וכן פירש הרשב"א ז"ל:

אסימון. פרש"י ז"ל שהם זוזין עגולין ומוכנים לצור עליהם רושם הצורה בחותם אבל עדיין אין עליהם צורה ואחרים פירשו שאסימון הוא מטבע שיש עליו צורה אלא שנשתקעה צורתו ואינה יוצאה ואינו עומד אלא למשקל שאינו חשוב מחמת צורתו:

דף כו עמוד א

כל המטלטלין קונים זה את זה. בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קונה חבירו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן את שלך בכך וכך וחזר וא"ל בכמה תתן את שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים:

כל המטלטלין קונין את המטבע. הסכימו האחרונים ז"ל דהאי מטבע אי אפשר שיהיה המטבע שאמרנו שהוא כספא דאם כן פשיטא השתא לגבי דהבא כספא הוי טיבעא לגבי מטלטלין מיבעיא אלא ודאי האי מטבע זהב ונחשת קאמר דאע"ג דהוי פירא לגבי כספא לגבי מטלטלין הוי טיבעא וכן דעת הרי"ף ור"ח והרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מכירה:

ונחשת לגבי דהבא לא איתברר במתניתין איזה מהם הוי טיבעא גבי חבירו אבל בירושלמי משמע דנחשת לגבי דהבא פירא הוי וכן דעת הרמב"ן וכן נראה דעת הרנב"ר ז"ל [וכ"כ האשר"י] ולפי זה צריך ליישב מתניתין דנקט נחשת בתר דהבא דהשתא דהבא דעדיף מיניה הוי פירא לגבי כספא נחשת דהוי פירא לגבי דהבא מיבעיא דהוה פירי לגבי כספא ומיהו אפשר דטעמא דנקטיה תנא לרבותא דרך לא זו אף זו (סלקא דעתך אמינא) הוי מטעמא דאמרינן בגמרא סד"א הני פריטי באתרא דסגי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טיבעא הוו (הא) קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגי פירי הוו וממילא משתמע דדהבא דחשיב בכל מקום הוי טיבעא לגבי נחשת לענין דינא כדפירשו ז"ל אלא דתנא דנקט נחשת לרבותא הוא ומשום דמשמע דהוי טיבעא טפי משום אותן מקומות כדאמרן. ומעות הרעות. שפרש"י ז"ל שנפסלו אפשר לפרש שנפסלו מחמת שהם רעים כמו שפירש ז"ל וא"כ הוי שפיר לא זו אף זו שהרי עד השתא הוו מטבע חריף וגם עכשיו יוצאים קצת ואפ"ה כיון דלא חריפי עכשיו הוו פירא לגבי היפים וכן אסימון הוי רבותא משום שיהיה עכשיו מטבע חשוב לאחר כשיקבעו בו הצורה ואפ"ה כל עוד שאין עליו הצורה הוו פירא לגבי אחר שקבעו בו הצורה וכן אם נשתקע צורתו נאמר דעדיף טפי ממעות הרעות ונראה שכל אלו הוו טבעא לגבי מטלטלי ופירי מדתניא בתוספתא כל הנקנה קונה והוא ברור שכל המטלטלין הם נקנים לגבי כל איזה מטבע שיהיה א"כ משיכת המטבע אינו קונה אלא המטלטלים קונים וכן דעת הרנב"ר ואפשר דהא דפירש ז"ל גבי מטלטלין קונים את המטבע שהוא מטבע זהב ונחשת [דוקא] ולא אמר ממטבעות אחרות כלום וכל שכן דחזינן לרבינו האי גאון ז"ל דלא חשיב מטבע כלל אפילו נחשת ודהבא אע"ג שלא נראו דבריו ז"ל כדכתיבנא וראיה מדתניא לקמן ר"ש אומר טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מ"מ אין ראוי לחלוק עמו אלא בדבר שהוא ברור אבל זה דאינו מטבע כ"ש דלא שייך למימר ביה חריף כלל הלכך ודאי אין לו דין מטבע כלל אפילו לגבי מטלטלין וכתב הרי"ף ז"ל לאו כל דינרי דדהבא הוו טבעא לגבי פירי אלא דינרין דסגיין בההוא אתרא וזבני ומזבני בהו אינשי הוא דהוו טיבעא אבל דינר דמיפסלן ולא זבני ומזבני בהו אינשי אלא מאן דזבן בהו אזל בהו לבי טיבעא א"נ אזל בהו לדוכתא אחריתא דסגיין בה או דמזבן להו למאן דאזיל להו להתם כגון אלין ודאי לא הוו טיבעא כלל אלא פירי נינהו לכל מילי והכי דינא נמי בטבעא דכספא באתרא דלא סגיין כדתנן כל המטלטלין וכו' ואמר רבי שמעון בן לקיש אפילו כיס מלא מעות ותרגמה רבי אבא בדינרא ניאקא ואניגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה דכיון דלא סגי הוה ליה פירא ומקנה בחליפין עכ"ל הרב ז"ל ומעתה כל שכן שאר מטבעות דמתני' דלא לפיכך נ"ל לפי פרש"י דאסימון בכלל מטלטלין קונים את המטבע אלא [דאי הוה] תנא מטלטלין לבד שמא לא הייתי כולל אסימון בכלל מטלטלין לכך התחיל בהך בבא אסימון קונה וכו' ולא הוי לא זו אף זו מבבות של מעלה אלא בבא באנפיה נפשה עם המטלטלין קונים וכו':

גמ' בכל מקום שהוא. פרישנא בגמרא דאי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה דא"ל לישנן בעינא להו:

דינר בדינר. לאו בדינר כסף קאמר דדינר כסף מטבע הוא לכל מילי ואין היוקר והזול תלוי בו אלא במטבעות אחרות שהם כפירות ומטלטלין לגבי דידיה והיוקר והזול תלוי בהם הלכך ליכא למימר בדינר כסף צד רבית כלל ומותר אלא בדינרין זהב קאמר כיון שהוא כפירות ומטלטלין לגבי כסף יוקר וזול תלוי בו וא"כ אפשר שיהיה דינר זהב שוה בשעת הלואה עשרה דינרי כסף וכשיפרע לו זה דינר זהב יהיה שוה י' דינרים כסף וחצי נמצא שיש בו משום רבית וחיישינן לענין כזה משום חומרא דרבית ואע"פ שיש להם דין מטבע לגבי מטלטלין ופירות וכ"ש לגבי נפשייהו ומ"מ דיינינן ליה כפירות משום חומרא דרבית (דרבינן) כיון דפירי הוי לגבי כסף וכדאמרינן ומיהו היו לו דינרי זהב אלא שאינו מוצא המפתח או שהדינרים ביד בנו שיצא חוץ ללכת לשוק וזה צריך עכשיו לאותם דינרים אלא שאינו יכול להמתין עד שימצא המפתח או עד שיבא בנו כה"ג מותר דינר בדינר ולקמן פרק איזהו נשך הוא מבואר יותר ומשנה מפורשת שנינו שם אבל אומר הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח אלא דמהכא משמע דאפילו לא אמר כן בפירוש כיון שיש ברשותו ואדעתא דהכי עביד שרי ללוות דינר בדינר וכדאיתא בסמוך:

דף כו עמוד ב

גרסינן בגמרא (דף מד:) רב אוזיף דינרי מבריה דר' חייא ואיקור אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל הב ליה דינרין טבין ותקלין רב דינרי הוו ליה וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא את המפתח. תלמודא בעי לאוכוחי מהכא דדינרי זהב הוי טבעא לענין הלואה מדאמר ליה רבי חייא לרב הב ליה דינרים וכו' ולא היה חושש לרבית אע"ג דאיקור ותירץ תלמודא דמהכא אין ראיה לדבר להתיר וללוות דינר בדינר ולאו טיבעא הוא לענין זה ושאני הכא דדינרי הוו ליה לרב ונעשה כאומר וכו' שהיא משנה מפורשת לקמן ושמעינן מהכא דכל כה"ג אפילו לא אמר בהדיא שרי וכן כתב הרנב"ר ז"ל וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנין למלוה וכשהוקרו הוי כאילו ברשותו הוקרו דכיון דרבית סאה בסאה דרבנן הוא וכל שכן דינר בדינר בכה"ג לא גזור רבנן:

דף כז עמוד א

איתמר רב ולוי חד אמר אין מטבע נעשה חליפין. הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא [בתורת] מקח וממכר אלא בקנין שקונים בסודר שהקונה נותן לו סודר למקנה והוא מקנה לו קרקע או מטלטלין במשיכת הסודר דכתיב ושלף איש נעלו ונתן לרעהו וכן אם משך זה המטבע להקנות חפץ שלו לבעל המטבע לא קני משום דמטבע אינו נעשה חליפין:

מאי טעמא. שהרי ר"נ דקי"ל כוותיה אמר [בדף מז.] אין קונין בדין חליפין אלא בכלי ואין מפיק אלא פירות ממש שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשין בהם ונרקבין ונפסדים ואינם מתקיימים כנעל והא מטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו מתפסד וא"כ אמאי אינו נעשה חליפין:

משום דדעתיה אצורתא. דעתיה דאיניש אצורתא כיון דמקנה בחליפין ומקפיד שרוצה אותן בעין משא"כ כשמקבלו בתורת דמים דהתם לא מקפיד שיהיו בעין ולפיכך נקנה קרקע בכסף ומתקדשת האשה נמי בכסף אבל כשמקבלו בתורת חליפין מקפיד בהן ורוצה אותם בעצמם:

וצורתא עבידא דבטלה. שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת וכיון דעבידא דבטלה לית בה מששא וה"ל כאותיות שאין גופם ממון ומש"ה אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדלקמן:

תניא כמות שהוא. כמו שהתנה עמו:

לישנן בעינא. צריך אני לישנן זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי שמעינן דהאי טענה דלישן טענה היא וכתב ר"ח ז"ל שאף על פי שהישנים שוין יותר חייב ליתן לו חדשים כמו שפסק ודכוותיה במטלטלין שמי שמשך חפץ מחברו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק:

דף כז עמוד ב

ואמרינן בגמרא (דף מו.) איתיביה ר' אבא לעולא היו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור אי אמרת בשלמא מטבע נעשה חליפין שפיר אלא אי אמרת אין מטבע נעשה חליפין הו"ל הלואה ואסור אישתיק א"ל ודילמא אלו ואלו בפרוטטות שנינו דליכא עלייהו טיבעא ואידי ואידי פירא הוה ומש"ה נקנה בחליפין א"ל אין דיקא נמי דקתני יפה דינר וטריסית ולא קתני דינר יפה וטריסית ש"מ רב אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח:

תובעין אותו. מעות שכרן ומזונותיהם:

תן לי בדינר מעות. תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי אבל אני אעלה לך עד יום פלוני:

וטריסית. מעה קטנה:

אם יש לו. בביתו אותם מעות שהוא אומר מותר:

ואם לאו אסור. דכיון דאין לו דינר בביתו אין כאן חליפין אלא כשאר מכר דעלמא וכיון דמוסיף לו טריסית אסור שהרי הוא שכר להמתנת המעות:

שפיר. מש"ה מותר דכיון דיש לו הוו להו אותם שבביתו חליפין הילכך נקנה לשולחני אותן מעות שבביתו של זה ואין כאן שכר המתנה ומה שמוסיף לו טריסית משום שאינם בידו עתה לשעה כשדוחקין אותו פועליו ומ"מ כיון שקנויים לשולחני אותם שבביתו מיד שמשך זה אותן של שולחני אין כאן משום רבית כלל:

אין מטבע וכו'. אפילו יש לו בביתו נמי אין קנויים לו במקום שהם שם ואין זה אלא הלואה דאע"ג דדרך מקח וממכר הוא קי"ל לקמן (דף סג:) כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור אלא שמע מינה מטבע נעשה חליפין:

א"ל. רבי אבא לעולא:

אלו ואלו. בין דשולחני בין דבעל הבית בפרוטטות של נחשת שהם בלא צורה ואין להם דין מטבע כיון שאינם טבועין:

ולא קתני דינר יפה. דהוה משמע דינר טוב וטבוע:

לעולם בדמים. כלומר ולא בחליפין ואפ"ה אין לו דין הלואה ואסור אלא מותר הוא כדין מקח וממכר ומיירי הכא דהני דשולחני הם טבועים ומיהו אותם של בעל הבית הם בלא צורה כדאמרינן מדיוקא דברייתא ואפ"ה ליכא משום רבית דכיון דהני דבעל הבית לא טביעי שרי דה"ל כפוסק על הפירות ומוזיל גביה כיון דאית ליה שרי אבל אילו היה של בעל הבית נמי טבוע אע"פ שיש לו אסור ורבית קצוצה היא ואע"ג דלאו הלואה היא ממש אלא דרך מקח וממכר דכשאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ה"ל כאילו מוכר לו אותם שבביתו בשביל אלו שנותן לו השתא ומדברי הראב"ד ז"ל נראה דאפילו במטבע כל שהוא דרך מקח וממכר ויש לו בביתו כי הא שרי דהא דקאמרינן הכא הוה ליה הלואה לאו הלואה ממש קאמר אלא מכר כעין הלואה אבל בהלואה ממש ודאי אע"פ שיש לו אסור כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל ולא חלקו עליו:

נעשה חליפין. אותו שהוא עומד במקום סודר לקנות את שכנגדו הוא שנעשה חליפין:

אקנויי מקנה. קנין סודר קנה אותו בחליפין לומר שמטבע נהי שאינו נעשה חליפין נקנה הוא בחליפין:

ורב פפא הדר ביה. וסובר דכי היכי דאינו נעשה חליפין הוא הדין שאינו נקנה בחליפין אע"ג דפירי נקנו בחליפין לרב נחמן דקיימא לן כוותיה משום דכתיב לקיים כל דבר שאני מטבע דלא שייך בה קנין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ואם כן הוי דבר דלית ביה ממש כאותיות כדפירשנו לעיל:

אקנינהו לשמואל. שהיה הולך לשם כדי שיביאם לו שאילו לא הקנם לו לא היה נותנם לו מי שהפקידם אצלו שהרי אם יאבדו בדרך יחזור רב פפא ויתבעם אבל השתא שהקנם לו כשקבלם הוי כאילו קבלם רב פפא גופיה:

דף כח עמוד א

אגב אסיפא. אגב מפתן ביתו ומדאיצטריך לאקנויי אגב קרקע ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין:

תווך. שם מקום:

מכור לי באלו. אחז בידו מעות ואמר לחברו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הן וקבלם מידו:

קנה. הלוקח את החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור בו דכיון דלא קפיד כחליפין דמי משמע הכא דחליפין שלא הקפיד כלל עליהם דומיא דבאלו קנה מדין חליפין וכן דקדק מכאן הרשב"א והרנב"ר ז"ל הביא כן בשמו ולא חלק עליו ואע"פ שר"ח ז"ל כתב דכל חליפין צריכים שומא ובלא שומא לא עשה ולא כלום דבסתמא לא גמרי ומקני והא דמספקא לבני הגמ' חליפין ומקפיד עליהם אי קונה אי לא דמשמע שדין חליפין בלא הקפדה פירש הוא ז"ל דהתם מיירי שיהא ערך זה כזה שוה בשוה אבל לעולם בעי [ז"ל] שידע כמה שוה כל אחד מהם:

ויש לו אונאה. דמכור לי באלו קאמר ויש לו למוכר עליו דין אונאה אם אין במעות כדי דמי החפץ שפחתו שתות ופרש"י ז"ל דכיון דאמר לשון מכר ולשון חליפין יש לו דין חליפין במקצת ודין מכר במקצת שיש לו אונאה נראה מדבריו ז"ל דחליפין אין בהם אונאה אא"כ מקפיד עליהם דבכה"ג ודאי יש להם אונאה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו חליפין יש להם אונאה כמכר ומאי דקאמר דמכור לי לאו משום לשון מכירה דוקא דה"ה בחליפין אלא ה"ק אע"פ שאמר באלו שנראה שאינו מקפיד אינו יוצא מידי אונאה לעולם במכירה או בחליפין וכן כתב הרנב"ר ז"ל בחדושיו ולא ערער בדבר:

לימא קסבר וכו'. דהא יהיב טעמא למילתיה משום דכחליפין דמו:

לא רב הונא כר' יוחנן וכו'. כלומר לעולם אין מטבע נעשה חליפין והא דקנה הכא הוא מדין דמים אלא שאין מקפיד עליהם והם דמים שהם כחליפין ואע"ג דקי"ל במתני' דמעות אינן קונות הכא מעות קונות כדרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות שהרי רוב קנינים נעשים בכסף הלכך בדין הוא שיקנו מעות:

ומה טעם אמרו משיכה קונה. לבדה הוה לן למימר או מעות לבדן או לפחות מעות עם משיכה:

גזרה שמא וכו'. דאי מעות לבדן קנו המוכר שהמעות והמכר בידו לא יטרח להציל המכר אם אירע שנפלה דליקה דמימר אמר מה לי לטרוח במה שאינו שלי וכן אי בעינן תרוייהו מעות ומשיכה כשהלוקח מושך החפץ אם לא נתן דמים נמצא שעדיין אינו קנוי לו ואם נפל בו דליקה לא יטריח להציל לפיכך תקנו שיקנה במשיכה לבדה דוקא וכיון שקנאו יטריח להציל ומיהו בחליפין א"א לתקן דבכל ענין איכא למיחש שמא לא יטריח להציל דאם במשיכת האחד קנוי חליפיו בכל מקום שהוא א"כ זה שמשך שהכל בידו לא יטרח בעד החפץ להצילו כיון שהוא קנוי לחבירו ואם לא קנה במשיכת אחד עד שימשך גם חברו נמצא שמה שמשך אינו עדיין שלו א"כ לא יטרח להציל ומשום שאין לזה תקנה הניחו הענין לדין תורה דשלף איש נעלו ונתן לרעהו דדי במשיכת האחד אבל בחליפין שע"י קנין סודר אע"פ שהם נקנין לבעל הסודר ליכא למיחש לומר לא יטרח להציל דכיון דאכתי לא שקל זוזי מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא ובודאי יטרח להציל:

ומילתא דלא שכיחא. כי הכא שיהא נותן לו דמים בלא מספר דרך חליפין דאמר מכור לי באלו:

לא גזרו רבנן. והעמידו הדבר אדיניה לומר מעות קונות וכה"ג אמרינן בקדושין (דף כח.) במתני' דכל הנעשה דמים באחר וכו' ומפרשינן דהיינו מטבע כו' ואמרינן בסיפא כיצד החליף שור בפרה וכו' ומפרשינן דה"ק כיצד הוו מעות חליפין והא אין מטבע נעשה חליפין אלא ה"ק יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כלומר אינם חליפין אלא (במקום) דמים כעין חליפין וכדרבי יוחנן דפירש דמילתא דלא שכיחא היא דמי שור בפרה ופירשו הגאונים ז"ל [וכן רב אלפס] דמי שור בפרה כגון שמכר לו שור במאה זוזי וקנה השור במשיכה ולא נתן מעות עדיין ובא מוכר ותבע דמיו כדי לקנות מהם פרה וא"ל לוקח אני אמכור לך פרה בדמים הללו שיש לך בידי ונתרצו שניהם קנה מוכר ראשון את הפרה אע"פ שלא משך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מכירה וזה תימה האיך קונה בדמים הללו שהם הלואה ואינם בעין דהא אמרינן בפרק האיש מקדש (דף מז.) גבי המקדש במלוה ושוין במכר שזה קנאו ואקשינן ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו ומיהו דעת הרמב"ם ז"ל שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכן במטלטלין לענין מי שפרע שכך כתב בפ"ז מהלכות מכירה וכן הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכות הא דאמרינן בקדושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והוא מן התימה שהרי הלכה פסוקה היא שם וכבר השיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל מזה לפיכך יש לפרש זו שבשמועתנו באומר לו בהנאת אותה מלוה שיש לך עלי מדמי השור שאתה מוחל לי תהא פרתי קנויה לך מעכשיו וזה על דרך מה שאמרו בפ"ק דקדושין (דף ו:) דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת לפי מה שפרש"י והרי"ף ז"ל שם כ"כ הרנב"ר ז"ל בחדושיו [והוא מן התוספות בהלכה]:

הא אמרינן דקנה. כדאמרן לעיל מכור לי באלו קנה:

חליפין ומקפיד עליהם וכו'. נותן לו חפץ בחפץ בתורת חליפין לקנות כדין קנין שקונים בסודר וזה מקפיד לראות שיהא הסודר שוה כך וכך:

מהו. מי קנו תרוייהו במשיכה דחד מינייהו או דילמא הואיל והקפיד עליהם הרי הוא כדמים והוו להו מעות ואינם קונות עד שימשוך השני דחליפין ומקפיד מילתא דשכיחא היא:

אטו חליפין דקרא בשופטני עסקינן דלא קפיד. לדעת שיהו שוין קצת דמים שייטב בעיניו לתת לו את שלו כנגדו:

כל חליפין וכו'. ואפ"ה קאמרינן דקנו:

דלא ה"ל משיכה מעלייתא. דכיון דלא משך טלה ה"ל כמאן דלא משך כלום ולא קני כדמפרש וא"ת ואמאי לא קני בחמור כנגד מעות הפרה כדאמרינן בקדושין (דף כז.) גבי מכר לו י' שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן ואמרינן עלה לא שאנו אלא שנתן לו דמי כולן לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא כנגד מעותיו מיהת קנה י"ל דשאני הכא שאינו ראוי ליחלק וכיון שלא קנה כולו אף חציו נמי לא קנה אבל אם החליף פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משכו לטלה קנה בחטים כנגד הפרה ולקמן בפרק השוכר (דף עז:) גבי ההוא דזבן חמרא מחבריה נכתוב יותר בע"ה ומ"מ בזה שכתבנו הסכימו האחרונים הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

סבר לה כר' יהודה . וקי"ל כתנא קמא דסתם הוא ורבים נינהו ורבי יהודה יחיד הילכך הלכתא כרב דקאי כתנא קמא:

גאולה זו מכירה. שמכרה לו בדמים ולא קבל מעות ובאים לקיים דברי מכירתן ע"י קנין:

אבל בפירות לא. כל דבר שאינו כלי ואפילו שוה הרבה:

למקניא. בנעל שכל דבר נקנה ואפילו פירות בסודר או בכיוצא בו שהוא כלי שהדבר הקונה דוקא בעינן שיהיה כלי:

דף כח עמוד ב

במוריקא. פרש"י ז"ל כלי העשוי מגללי בקר וי"מ עביט של מימי רגלים:

לאפוקי מדלוי. למקניא משמע לקנות ולא משמע להקנות:

ביה. למעוטי מטבע. זה סיוע למה שפירשנו לעיל דמטבע אינו בכלל פירות דפירות כבר נתמעטו ממנא:

מתני' כיצד. הוא פירושא דמתניתין דלעיל דאמר דזהב ונחשת קונים כסף וכסף אינו קונה אותם ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף ובפירות עושין המשיכה:

עתיד ליפרע וכו'. מפרש בגמרא דדוקא בדברים ומעות עומד במי שפרע:

כל שהכסף בידו. דהיינו מוכר אבל לוקח אינו יכול לחזור ולית הלכתא כוותיה כדאיתא בגמ':

גמ' דבר תורה. לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהיו קונות כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף אבל ליכא למימר דיליף מק"ו דגופו קנוי בכסף דאיכא למיפרך עובד כוכבים יוכיח שאע"פ שגופו בכסף ממונו דוקא במשיכה כדאיתא פ"ב דבכורות (דף יג.) וגם ליכא למילף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו דהדיוט מהקדש לא גמרינן:

כך תקנו משיכה בלקוחות. פירש רש"י דכ"ש דכי מוקמת חזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה מוכר וטרח ומציל דאם שמא ישרפו יאמר לו הלוקח חוזרני בי אע"פ שנתן לו המעות וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות דכל כמה דלא משכיה לוקח לזביני ואיתניס דלמוכר איתניס ומשנה שלימה שנינו נמי בפרק אותו ואת בנו (דף פג.) בד' פרקים משחיטין וכו' לפיכך אם מת מת ללוקח ומקשינן והא לא משך ומפרקינן כדר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ובארבע פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה וקתני סיפא נמי בהדיא אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אלמא דכל כמה דלא משכיה לוקח לזבוני ואיתניס למוכר איתניס וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מכירה וכן דעת ר"ח ז"ל ועוד כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג דכשחוזר בו הלוקח מחמת שנאנסו אינו מקבל עליו מי שפרע דליכא מי שפרע אלא היכא שהמוכר מעמיד לו מקחו ולוקח אינו רוצה לקבלו משום זילא אבל היכא שנאנס דלא שקיל מידי לא ואמרו משמיה של רבינו האי ז"ל דדוקא בשהגיע האונס אבל אי חוזר בו מחמת פחד אונס כההוא [דף מט:] דיהב זוזי אחמרא והדר ביה מחמת דבעי למינסביה בי פרזק רופילא מקבל עליה מי שפרע אע"ג שלא הוזכר עלה בגמ' דטעמא דלא הוזכר הוי משום שלא שאלו מזה כלום אבל אין ה"נ דאיכא מי שפרע וכן אשכחן [שם ע"א] גבי ההוא דיהיב זוזי אשומשמי שלא הוזכר מי שפרע אלא כששאלו רבנן לרבא והשיב אין ה"נ וכן כתב ר"ח ז"ל גבי ההוא דזבן חמרא וכן דעת הגאונים ז"ל אע"פ שלא כתבו כן ר"ת והראב"ד ז"ל כן העלה הרנב"ר ז"ל בחידושיו:

תקנו משיכה. ר' יוחנן דלית ליה משיכה מן התורה דריש קרא דכי תמכרו ממכר או קנה מיד אל תונו כדתניא אין לי אלא נתאנה מוכר נתאנה לוקח מנין ת"ל או קנה אל תונו ודריש מיד עמיתך למעוטי קרקעות דלית בהו אונאה דמיד משמע דבר שמטלטל ביד:

טלית קונה דינר זהב. דאע"ג דזהב ונחשת הוי מטלטלין לגבי כספא לגבי מטלטלין מיהא טיבעא הוו ומשום הכי במשיכת הטלית קנוי הדינר זהב שהוא מטבע אבל במשיכת המטבע שהוא הדינר של זהב אינו קנוי הטלית דמעות אינם קונות:

מ"מ. כלומר. אף לפי הפורענות העתיד לבא על החוזר בו הלכה שאין ב"ד יכולין לעכב בידו ממי שאינו עומד בדבורו:

[דברים ואיכא בהדייהו מעות]. כלומר כיון דאיכא דברים שבאו לכלל מעשה דהיינו מעות שנתן דינר זהב בעד טלית אבל בדברים בלא מעות אין בו צד קללה וכמו שאמר רבא אנו אין לנו אלא וכו' וטעמא דדברים ומעות קאי באבל אמרו היינו משום דקי"ל כר' יוחנן דמעות קונות דבר תורה אבל מלוה שאינה קונה גם אין בה מי שפרע וה"נ משמע מדגרסינן בירושלמי במסכת קדושין [פרק ב הלכה ה] קדושי מלוה לחומרין (באשה אינה מקודשת) בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע אלמא משום דמלוה אינה קונה אין מוסרין וכו' וכן נראה מדברי הריא"ף דכתב דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו והביא ראיה מההיא אמתא דזבין בני רב הונא ואותיבו נסכא עליה ואסיקנא התם בקדושין נסכא אין כאן פריטי אין כאן ומשמע דיכול לחזור בו המוכר ואין מוסרין אותו למי שפרע מדלא אמר כן התם ומקבל עליה מי שפרע:

אין רוח חכמים וכו'. אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה:

דף כט עמוד א

בגמ' תניא (דף מח.) וכו' נתנה לספר. גזבר שנתן פרוטה של הקדש בשוגג לספר בשכר שיספרנו:

מעל. ואע"ג שעדיין לא נסתפר:

הא בעי ממשך תספורת. דבכל מידי דאית ליה למשוך לא קני עד דמשיך ושכירות תספורת נקנה במשיכה כשם שהמספרים נקנים במשיכה וכמו דאמרינן במרובה (דף עט.) דכשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף. ומדאמרינן הא בעי ממשך וכו' דקדק ר"ת ז"ל שמי ששכר סופר או מלמד תינוקות שכיון שמשכו הבעלים כלי תשמישן כגון קסת הסופר וקולמוסו ורצועות המלמד קנה ואין יכולים לחזור בהם דומיא דספר שמשכו ממנו תספורת וכתב הרשב"א והרנב"ר ז"ל דמהא לא איריא דמהכא לא שמעת מינה אלא שהוא יכול לעכב המספרים עד שיספרנו שהמספרים קנוים לו וה"ה לסופר שהקולמוס קנוי לו אבל סופר עצמו יכול לחזור בו:

בספר עובד כוכבים. פרש"י ז"ל עובד כוכבים דלא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב ונראה דהיינו לריש לקיש דאמר דמשיכה מפורשת מן התורה מהכא אבל לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דמעות קונות דבר תורה ומשיכה תקנתא דרבנן היא אדרבה אין קנין במטלטלין של עובד כוכבים אלא במשיכה וכן א"ר יוחנן פ"ב דבכורות (דף יג:) בהדיא דלעובד כוכבים בחדא ולישראל בחדא לישראל במעות לעובד כוכבים במשיכה והא דא"ל דישראל במעות היינו מדין תורה דוקא דמעות קונות:

אבל אמרו מי שפרע וכו' מודעינן ליה. דע שאם תחזור סופך ליפרע ממך:

בעושה מעשה עמך. בעמך דרשינן הכי והאי לא עושה מעשה עמך הוא דכתיב (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגו':

והלכתא כרבא ושמעינן מינה דכל כה"ג לאו עושה מעשה עמך הוא:

ותניא בגמרא (דף מח:) הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי הרי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים וכן א"ר יוחנן ערבון כנגד כולו הוא קונה:

הנותן ערבון. פירש רש"י דהאי הוא כעין משכון שקורין פירמנצ"א. [וכגון] שא"ל ערבוני יקנה כל הקרקע ואם שפסקו בתחלה שווי הקרקע ביותר ממה ששוה ערבון או שלא פסקו אלא שנתן לו מעות אלו לערבון כל הקרקע מ"מ לא סמכה דעתיה דמוכר למכור אלא כנגד הערבון. אבל אם נתן לו הערבון לשם תחלת פרעון שקורין ארש"א אינו יכול לחזור מכל המכר כלל אם הוא קרקע ואם הוא מטלטלי קאי במי שפרע אם חוזר בו מכל המכר כלל ולא אמרינן כנגדו הוא קונה לבד והכי הלכתא וכדמסיק רשב"ג ור' יוחנן דאמר נמי כנגד כולה שקנה בתחלת פרעון מיירי:

ערבוני מחול לך. הלוקח נותן למוכר מעות אלו למשכון שלא יחזור בו והמוכר מקבל עליו בקנין שאם יחזור בו שיכפול לו הערבון א"נ שאומר לו במעות אלו שאתה נותן לי תקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך דאם לא כן במה הוא מתחייב בכפל:

דיו שיקנה כנגד ערבונו. פרש"י ז"ל לא זה יכפיל ולא זה ימחול נראה מדבריו ז"ל דלדידן דקי"ל כר' יהודה דאסמכתא לא קניא אפילו במחילה שהוא דבר שנתן בידו כבר כיון שנתן לו בשביל הבטחה שמבטיח לחבירו שיסמוך עליו הוי אסמכתא ולא קניא ולפי זה דיו שיקנה ה"ק דיו ללוקח שלא יהא כח בידו לחזור בו אבל שיהא מחילתו מחילה לא דאסמכתא היא ולא קניא אבל הרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות מכירה דלא א"ר יהודה אסמכתא אלא באכפול לך אבל אם חזר בו לוקח אפילו ר' יהודה מודה דערבונו מחול דכיון שהוא תחת ידו כמאן דאמר ליה מעכשיו דמי דלית ביה משום אסמכתא כדאיתא פרק איזהו נשך (דף סו:) ולדבריו ז"ל אתי שפיר לשון דיו דלא קאי אלא אשלא יכפול לו ערבונו אבל האחרונים ז"ל הקשו לו מהא דתנן בגט פשוט (דף קסח.) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו את שטרו שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע"פ שפרעתי מקצתו דא"כ מה יתן דקאמר רבי יוסי והיאך גובה בשטר זה והרי נמחל שעבוד מקצתו ואחר שנמחל שעבודו אינו חוזר ומשתעבד בו אלא ודאי הכי קא"ל יהיו מעות אלו מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן אלמא במחילה נמי שייכא אסמכתא וה"נ משמע בתוספתא [דב"מ פרק א'] דתניא הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן ללוקח ערבון שלו ומדקאמר הגיע זמן ולא נתן משמע ודאי דאלוקח קאי דנתן ערבון וא"ר יהודה היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן ללוקח ערבון שלו אלמא אפילו במחילה איכא אסמכתא כן דעת הרמב"ן (והרשב"א והרנב"ר ז"ל) והיינו דוקא במקרקעי הוא דהוי אסמכתא אלא בדא"ל מעכשיו דוקא כדאמרינן בפרק איזהו נשך [דף סו:] אבל במטלטלי לית ביה משום אסמכתא כדאיתא בתוספתא [שם] המלוה את חברו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג בה ר' יהודה כלל והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא דכיון דקי"ל כר' יצחק דבעל חוב קונה משכון ולא שני לן בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו כמאן דא"ל מעכשיו דמי והיינו דפרק כל שעה (דף לא:) משמע דאי אקדיש מלוה וזבין מלוה משכון מטלטלין שהרהינו אצלו ועבר זמנו והוחלט למלוה חיילי הקדש ומכירה למפרע דמשעה ראשונה קנייה מלוה ומיהו ה"מ באומר אין לי עליך כלום ולא לך עלי אלא יצא חובך במשכוני דבכי האי איכא למימר דמשעה ראשונה קנייה דזביני נינהו אבל א"ל אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני משכוני יהא שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס וכי האי דשמעתין ואסמכתא היא ולא קניא. כן כתב הרנב"ר ז"ל:

איתמר דברים. בלא מעות אע"פ דלא קאי באבל אמרו כדאמרינן לעיל משום מחוסר אמנה איכא כשחוזר בו ונראה דלאו עושה מעשה עמך הוא מיקרי כיון שמדבר כזב וכדר' (אבא) א"ר יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ואין לו לחוש לשמא יאכל טבלים שיש לו לסמוך על מקרא שכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' וכבר כתבנו לעיל בשם הריא"ף ז"ל דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו וכן מפורש בירושלמי בסוף מסכת שביעית דליכא במשכון מי שפרע דגרסינן התם ר' זעירא א"ר אבהו בשם ר' יוחנן הנותן ערבון טבעת לחברו ורצה לחזור בו חוזר בו ואינו מקבל עליו מי שפרע ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו זהוב אמר ליה טבעת א"ל מה בין זהוב לטבעת א"ל זהוב עשוי להשתנות טבעת בעינא הויא פי' זהוב עשוי להשתנות שדרך הוא ליתנו בתורת דמים שהוא משתנה בכך אבל טבעת אין נותנים אותה אלא בתורת ערבון ובעינה חוזרת לפיכך אינה קונה אפילו לענין מי שפרע והרי זה מפורש כדברי הריא"ף ז"ל:

מתנה מועטת. כתב הרשב"א ז"ל [והתוס'] דמכר נמי כמתנה מועטת דמי ואפילו נשתנה השער דסמכה דעתיה וכן דעת הראב"ד ז"ל ולזה נוטה דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שהר"ז ז"ל חולק בנשתנה השער:

ובמתנה מרובה. דאמרינן דיכול לחזור בו ולא מיקרי מחוסר אמנה פירשו בירושלמי [שם] דדוקא באדם עשיר אבל בעני נעשה נדר דגרסינן התם רב מפקיד לשמעיה אי אמרי לך הב מתנה לגבר פלן אם עני הוא הב ליה מיד ואם עשיר הוא אימלך בי תניינות:

דף כט עמוד ב

הין בכלל איפה. שההין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהם כמה לוגין:

שלא ידבר אחת בפה. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער אח"כ והוא חזר בו לפי שינוי השער אינו עובר אעשה דאורייתא אע"פ דאיכא חסרון אמנה כדפירש ר' יוחנן ומשום הכי הביא הרי"ף ז"ל הא דאביי משום דאפילו לר' יוחנן ס"ל האי פירושא דאביי והא דאמרינן דאיכא חסרון אמנה היינו במתנה מועטת כדאיתא לעיל אבל במתנה מרובה כיון דיכול לחזור בו ולא הוי מחוסר אמנה מ"מ צריך שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ובירושל' [שם] נמי איתא ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם רבי יוחנן אמרי אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאמר צ"ל בדעת גמורה:

[ההוא גברא וכו']. אסיקנא דלאו הכי הוה מעשה כדס"ד מעיקרא שקבל המעות בשביל מקח אלא עובדא הכי הוה וכדאמרינן ההוא מרבנן דא"ל הא ביתא קמך ובכה"ג אפילו שומר חנם לא הוי ואפי' פשע בשמירתן פטור דהכי הלכתא ולהד"מ שיאמרו דמקבל מי שפרע וכיון שכן בההוא עובדא דא"ל תא שקול זוזך לא ידעינן דינא היכי וכתב הרי"ף ז"ל דהני זוזי דשקל משומשמי דינא דהלואה אית להו דהא מצי לאפקינהו דלהכי יהבוה ניהליה ולא מיפטר משום דאמר ליה שקול זוזך עד שיבואו ממש לרשות לוקח כדאמרינן גבי הלואה פרק [הזורק] (דף עח:) דאי א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין והפטר וזרקו קרוב למלוה פטור לוה טעמא דא"ל הא לאו הכי אינו נפטר עד שיגיע לידו וה"נ לעולם הם ברשותו להתחייב באונסין עד שיקבל עליו מי שפרע מיהו משקבל עליו מי שפרע תורת פקדון עליהם וכל היכא דא"ל תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה וראיה לדבר מדאמרינן פרק האומנין (דף פ:) האומנין שומרי שכר הם וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם ואמרינן עלה בגמרא טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם נמי לא הוי קמ"ל. פירוש דהוה אמינא דכיון דא"ל טול את שלך כאילו אמר לו איני רוצה להתחייב עוד בשמירתן ופטור קמ"ל דלא משמע הכי אלא איני תופסו על שכרי קאמר שמעינן מינה דאי אמר בהדיא דלא בעי לאחיובי בשמירתן שומר חנם נמי לא הוי ופטור הלכך בפקדון נמי כי א"ל טול את שלך היינו לא בעינן לאחיובי בשמירתן ופטור והא דאמרינן דתורת פקדון עליהם כשקבל עליו מי שפרע [אם א"ל תא שקול זוזך דלא בעינן לאיחיובינהו דפטור ה"מ היכא דלא אפקינהו להני זוזי אבל אי אפקינהו אע"ג דקבל עליו מי שפרע] ואמר תא שקול הני זוזי אחריני לאו כלום הוא דברשותיה קיימי לאונסים עד שיבאו ברשותו של מוכר כ"כ הרנב"ר ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל אלא שראיתי שהרמב"ן ז"ל חולק בדבר וכתב דאע"ג דאפקינהו פטור כיון דקביל עליה מי שפרע ולענין הלואה דאמרן דאינו נפטר לוה עד שיגיע לידו של מלוה מיהו אם נתנם לוה אפילו בעל כרחו של מלוה פטור דנתינה בעל כרחו שמה נתינה וראיה לדבר מדתניא בתוספתא בפרק הגוזל מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו וא"ל טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אע"פ שלא קבל עליו פטור הוא והכי נמי אמרינן בפרק מי שאחזו (דף עה.) אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד נתינה בע"כ שמה נתינה וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה. הרנב"ר ז"ל:

והא בעי לקבולי. ודילמא לא הוה מקבל ואישתכח דזוזי דידיה נינהו:

ה"נ. או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע:

כל חללי עלמא לא הייתי חוזר בו. בכל חללו של עולם:

אמרי ליה. רבינא אמר לה להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה וכו':

גרסי' בגמרא (דף מט:) תניא ר"ש אומר אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל בזמן שהכסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו פירות ביד לוקח פשיטא אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת למוכר דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותו דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומציל להו:

פשיטא. דהא יש משיכה ואפילו רבנן מודו:

מושכרת למוכר. והיו הפירות שם ופרש"י ז"ל דלאו למימרא שתקנה לו חצרו ללוקח דכל יומי השכירות חצרו של מוכר הוא אלא דכיון דקי"ל דבר תורה מעות קונות ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא דלא איצטריך תקנתא דטעמא מאי וכו' הלכך אוקמוה אדינא דאורייתא וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה אם היה ביתו של מוכר מושכרת ללוקח כיון דאיהו קאי תמן הרי הוא בידו להציל וכתב הרנב"ר ז"ל דמהא דאמרינן הכא דכיון שעומד במקום דליכא למיחש שלא יטרח המוכר להציל אוקמוה אדינא דאורייתא יש מדקדקין דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש הכא שמא יאמרו הבעלים נשרפו המטלטלין דכיון שהגוף של בעלים אי מתניס טרח ומציל. הא דאמר רבא הכא דבכה"ג מעות קונות כיון דליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו וכו' הביאו הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מכירה ורבינו אלפסי ז"ל הביאו בהלכותיו:

דף ל עמוד א

ההוא גברא דיהב זוזי אחמרא:

פרזק. שם השר:

רופילא. משנה למלך:

במוכרים. שיכול לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:

בלקוחות. שהלוקח נמי יכול לחזור בו כל זמן שלא משך הלוקח החמור יכול לחזור וכבר כתבנו לעיל שהיה לו לקבל מי שפרע וכ"כ ר"ח ז"ל דא"ל רב חסדא ללוקח אי תהדר בך קביל עליך מי שפרע דהא לא משכת וכן אמרו בשם רבינו האי גאון ז"ל:

מתני' מכ"ד לסלע. שהם מעות כסף שש מעות כסף דינר:

שתות למקח. מסקינן בגמרא דבין שתות מקח בין שתות מעות מיקרי שתות (מקח) שתות מעות הוי כשנתאנה לוקח שנותן ו' בשוה ה' שהאונאה ההוא דינר שהוא שתות המעות. שתות מקח הוי כשנתאנה מוכר שמכר שוה שיתא בחמשה שהאונאה שהוא דינר הוא שתות המקח:

עד מתי מותר וכו'. לחזור מי שנתאנה שיחזיר המקח או יתן לו כל אונאה והא דנקט מותר לאשמועינן דאפילו מי שפרע נמי ליכא:

כדי שיראה המקח לתגר או לקרובו. לאחד מקרוביו ואם שהה יותר מחל על אונאתו:

שמחו תגרי לוד. שהיו בקיאין בסחורה ומוכרים ביוקר:

גמ' שוה שיתא. הוא שתות מקח וכשהוא בחמשה נתאנה מוכר וכשהוא בשבעה נתאנה לוקח:

שוה חמשה או שוה שבעה בשיתא הוא שתות מעות אלא שבשוה חמשה נתאנה לוקח ובשוה שבעה נתאנה מוכר:

דליכא שתות משני צדדין. שוה חמשא בארבעה או שוה ארבעה בחמשא הוי יותר משתות ובטל מקח שוה ז' בתמניא או שוה תמניא בז' הוי פחות משתות והוי מחילה וכדמפורש בסמוך דינייהו:

והלכתא כשמואל דאיכא בריי' דמסייע ליה:

נקנה מקח. לאלתר וכדמוכח מההוא גברא דהוה נקיט ורישכי לזבוני שוה חמשא וקרי שיתא ואי הוי יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל ואמר ההוא גברא אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הוי ליה מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה בדינא משמע בהדיא דפחות משתות לא מצי לאיתבועי בדינא כלל אלא מחילה הויא לאלתר:

יותר משתות בטל מקח. וכיון שבטל המקח שניהם יכולין לחזור בהם ומיהו הסכימו האחרונים ז"ל לפירוש הרז"ה ז"ל שהמאנה אינו יכול לחזור אא"כ תובע המתאנה אונאתו דאז יכול לומר המאנה לא אשלם אונאה אלא יבטל המקח או תקבלהו כמות שהוא אבל שיכול לחזור המאנה מעצמו לא שהיאך נאמר שמפני שהונהו יפה כחו והכי מוכח בפרק הספינה (דף פד.):

דף ל עמוד ב

שתות קנה. ואין אחד מהם יכול לחזור בו אע"ג דתנן לקמן (דף נא.) מי שהוטל עליו ידו על העליונה דמשמע דיכול לחזור מתני' רבי יהודה הנשיא היא ורבא כרבי נתן ס"ל משום דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכמו שכתב רש"י ז"ל:

וזה וזה. שתות ויותר על שתות וכתב הרי"ף ז"ל היכא דזבין איניש ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה מעיקרא מקמי דליזביניה אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכי הא הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמגלי ליה מהדר ליה למאריה והכי כתב גאון ז"ל עכ"ל:

וטעה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל זביני חמרא וטעאי א"ל הדר בך א"ל שהאי בי בכדי שיראה לתגר או לקרובו שדריה לקמיה דרב נחמן אמר ליה לא שאנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מ"ט לוקח נקיט מקחו בידו וכל היכא דאזיל מחוי ליה ואמרי ליה אי טעה אי לא טעה אבל מוכר ליתיה למקחו בידו עד דמזדמנא זבינתא כזבינתיה וידע אי טעה אי לא טעה הילכך לעולם חוזר עד דמתברר דאיתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעי ולא הדר ביה הילכך לעולם חוזר אם לא נתייקר בינתים אותו מקח עד דמתברר אבל אי איכא סהדי דאיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה תו לא מצי למיהדר ביה דאחולי אחיל כן כתב הרי"ף ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי כגון פלפלין וכיוצא בהם אין יכול לחזור בו אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד:

דף לא עמוד א

אבל בלוקח מבעה"ב כו'. פרש"י ז"ל דה"ל כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן דאין עליו אונאה [כך] מצאתי בשאלתות דרב אחאי וכתבו האחרונים ז"ל בשם גאון דה"ה דאין לו בטול מקח [ובאשר"י לא כתב כן בשם ר"י הלכה למעשה ע"ש] וכי אמרינן דאין לו אונאה וביטול מקח הני מילי כשנתאנה לוקח דמידע ידע דבעל הבית לא זבין כלי תשמישו אלא ביתר מכדי דמיהן אבל נתאנה בעל הבית עצמו יש לו אונאה דמשום דבעל הבית הוא לא הפסיד ואף על גב דבכה"ג אית ליה אונאה להדיוט אפילו הכי מקשינן ממתני' משום דתני ברישא אחד הלוקח ואחד המוכר וכו' דמשמע ליה נמי דבין שהדיוט מוכר או שהוא לוקח קאמר מתניתין כשם שאונאה להדיוט וכו':

ואוקימנא בצררותא. כלומר דבכה"ג אין ה"נ דאם מכר דברים כאלו שיש אונאה בלוקח מבעל הבית פירוש צררותא קנבוס שאורגין בגד קנבוס ויריעות ומוכרים אותם והוא הדין לכל סחורה בר ממאני תשמישתיה דיקירי ליה וכן הם דברי הרי"ף ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה:

מתני' כשם שאונאה להדיוט כך כו'. הוא מפורש לעיל והכי קי"ל כדלעיל דמקשינן ומתרצינן מיניה דת"ק וממילא שמעינן [דהלכתא] כוותיה דיש נמי אונאה לתגר והכי משמע מרבינו אלפסי ז"ל שלא הביא כאן הא דשקלינן וטרינן אליבא דר' יהודה כלל:

מי שהוטל עליו. מי שנתאנה בין לוקח בין מוכר משמע ואע"ג דנקט תן לי מעותי דמשמע דקאי אלוקח חד מינייהו נקט ומה דשייר במתני' ר' יהודה הנשיא פירשו בברייתא שהבאתי לעיל דאמר יד מוכר על העליונה ומתני' ר' יהודה הנשיא ולא קי"ל כוותיה אלא כרבי נתן דברייתא דנחית לעומקא דדינא וכדפירשתי לעיל:

גמ' ע"מ שאין לך עלי אונאה. אינו עוקר דין תורה אלא מתנה הוא עמו שאותו דין אונאה שיש לו עליו שלא יתבענו ממנו והיינו לישנא דאין לך עלי אבל באומר ע"מ שאין בו לא כל הימנו שהרי התורה אמרה שיש בו אונאה והוא בא לעקור דבר תורה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בפירקא קמא דמכות (דף ג:) אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו אמר בשביעית אין שביעית משמטתו לפי שהתנאי הראשון הוא לעקור דינא של שביעית ולא כל הימנו והיינו דמדמינן להו פ"ק דמכות וכן פרש"י ז"ל שם ולקמן פרק השוכר את האומנים (דף עט.) דקדק הרשב"א ז"ל גבי והא כי מטי יובל קא הדרא ארעא למרא וכו' דמדלא דחי ע"מ שלא יחזירנו ביובל כדאמרינן הכא בשביעית ש"מ דלא מהני תנאה ביובל כלל וטעמא דאין לו זכות כדי להתנות עליה משום שאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ:

הנושא ונותן באמונה. פרש"י ז"ל מי שאמר (לחברו) לשלוחו מכור כמו שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך ונותן לו שכר טורחו כדלקמן אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכרו בדמים רבים אינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו וכתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל דפשיטא הוא שאין אונאה בשליחות וכן זה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים לא יאמר לו לא אתן אלא דמיו ולפיכך נראה להם יותר מחוור מה שפירש ר"ח ז"ל בתגר שהביא סחורה ממקום הזול מצאו חברו ואמר לו אני מאמינך כמה נתת בה והריני נותן לך ריוח כך וכך אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו אונאה שהרי לא סמך משעה ראשונה על שוויין אלא על דמים שלקחן זה:

במפרש. שהתנה עמו כמו שאמרו בברייתא בפירוש אז ודאי תנאו קיים דידע ומחיל ודמיא להא דתניא (כתובות דף נו.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו קיים בשאר וכסות מפני שהוא דבר שבממון דברי רבי יהודה וקיימא לן כוותיה והתם מפרש הוא דידעה ומחלה אבל בסתם לא ידע דמחיל וכיון דלא מהני טעם מחילה גם מטעם התנאי לא מהני נמי שהיה מתנה לעקור דבר מן התורה ולא כל הימנו ודמי קצת לעל מנת שאין בו דלא אמר כלום ולא כל הימנו כדלעיל וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מכירה:

הנושא ונותן באמונה. פרש"י ז"ל כדלעיל:

לא יחשב את הרע באמונה. כגון שהיה לו שני יינות אחד יפה שיש עליו קופצין בבת אחת ואחד הרע שאינו נמכר [אלא] בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות בכל היותר שתוכל וכשתמכור תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת המעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית אלא או זה וזה באמנה ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כמו שמפורש הכא ארבעה למאה או זה או זה בשויו והשכר יהיה של מקבל ור"ח ז"ל פירש על דרך של מעלה שלא יחשב את הרע באמנה שאם אמר לו לתגר זה שהביא סחורה ממקום הזול הריני מעלה לך דינר דינר לכור בשכרך והוא לקח פירות בדינר זהב לכור והיו שם יפין ששוין יותר מדינר ופירות אחרים שוין פחות אלא שהוא לקחן בכלל דינר זהב הכור לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי והיפה לא יתן לו בדינר זהב שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם הלכך או זה וזה בדינר זהב הכור או זה וזה בשויו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה:

מעלה לו שכר כתף. כשנתן באמנה ויבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מבית לחנות וכן כל שאר הוצאות:

צררויי. הם סוחרי בגדים שהבגד נקרא צררא כדאמרינן [במו"ק] (דף כז:) והאידנא נהוג עלמא בצררא בר זוזא:

ארבעה למאה. למי שטורח במכירתו:

דף לא עמוד ב

מתני' שש מעה כסף דינר מעה שני פודיונות פונדיון שני איסרין נמצא שני פונדיונין לדינר הוא שתות דלרבי שמעון אין חלוק בין טלית למטבע:

גמ' מ"ש בטלית. סתם סחורה דתנן לעיל שתות למקח:

ר"ש היא. דלגבי סלע שתות נמי אמר ומתני' דטלית דלעיל דאמר שתות נמי הוא קאמר לה וכ"כ הריא"ף ז"ל דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא כדאמר רבא הכא וכיון דפסק רבא לעיל בטלית דאונאתו שתות הלכך אונאת סלע נמי שתות ואע"ג דאי מתני' דטלית ומתני' דהכא רבי שמעון היא ודין אחד להם הוה ליה סתם מתניתין ואחר כך מחלוקת וקיימא ליה בהחולץ (דף מב:) דבכה"ג אין הלכה כסתם מ"מ כיון דרבא פסק בהדיא לעיל כאותו סתם וכדאמרי' לעיל (דף נ:) אמר רבא הלכתא וכו' נקטינן כוותיה דאין למדין מן הכללות כל היכא דאמורא בתרא מפיק ליה מההוא כללא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה:

עשיק. לשון יוקר כדאמרינן בפרק איזהו נשך (דף עד.) באתריה דאמימר עשיק עפרא:

דינר הבא משקל. דהיינו שעמד על מחצה שהשקל שני דינרים:

מותר לקיימו. מפני שפחת שלו ניכר ולא יטעו אינשי לקבלו בשקל [ומותר להוציאו] בדינר:

מסלע אסור לקיימו. אם נפחת הסלע עד שעמד בדינר אסור לקיימו אפילו להוציאו בדינר שמתוך שבא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאומדו בשקל ומדלא אסר רבי אמי אלא סלע שפחת עד דינר משמע דאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים ובהא לית הלכתא כוותיה שהרי הברייתא קתני שאין רשאי לקיימה אלא דוקא בשעמדה על מחצה כגון בסלע עד שקל ששני שקלים בסלע בדינר עד רובע שפירשו בגמ' מאי רובע רובע שקל דהיינו חצי דינר דאילו רובע דינר [רביע דינר] הוה ליה למימר:

יתר על כן או פחות מכן יקוץ. דאתו למטעי או בסלע או בדינר כיון שהוא לא פיחת עד חצי ואם פיחת יותר מחצי נמי יקוץ דשמא יוציאה בשקל או בחצי דינר וכדאמר רב הונא ומיהו הא דקי"ל כרב הונא דפחות מכן ויתר יקוץ היינו כשפיחת שתות שהוא שעור אונאה דאם לא כן מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפין עד כדי אונאתן וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל וכ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל וא"ת א"כ איך הגיע לעולם סלע לשקל דכיון שפיחת כדי אונאה אמרינן יקוץ הא פירשוה בגמרא בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זימנא:

פחות מכן. כדפירשנו שפחתה עד שקל ואונאתו:

לחרם. אדם אנס:

הרג. רוצח:

שמרמין. מיראה יקבלוה מידם ביפה:

נוקבה. דוקא נקב באמצע אבל מן הצד לא מפני שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב וירמה בו את אחרים והכי תניא לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא ינקבנה ויתלה בצואר בנו בנקב מן הצד אלא או ישחוק או יתוך או יקוץ או יוליך לים המלח. גרוטותיו שברי כלי כסף:

מתני' עד מתי מותר להחזיר. כשנתאנה בסלע זה ויתחייב המאנה להחזיר לו אונאתו:

גמ' דקא מפליג. בין כפרים לכרכים:

בטלית דלא קא מפליג. אלא עד שיראה לתגר או לקרובו ל"ש כרך ול"ש כפר:

דסלקי לשוקא. לקנות צרכי סעודת שבת:

אם היה מכירה וכו'. [בגמרא פריך היכא] אי בכרכים אין לו זמן לחזור אלא עד כדי שיראה לשולחני ואי בכפרים עד ערב שבת ותו לא [וא"כ] היכי תנן עד י"ב חדש ומשני מדת חסידות והכי קאמר ואם חסיד הוא מקבלה כיון שהוא מכיר שהוא נתנה לו אפילו וכו' ואם לא קבלה. כלומר אם אינו חסיד:

אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירה בזמנו:

ונותנה למעשר. דקתני מתניתין ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסרה ולא תהא בה אונאה [וכי האי גוונא קאמרינן דכיון דלא חסרה כדי אונאה נותנה למעשר שני ואינו חושש דהכי אסיקנא] במתני' דלעיל והכי קאמר דכיון שאין בה כדי אונאה נותנה למעשר בשוויה דאי הוה בה חסר כדי אונאה הא פסיקנא לעיל כרב הונא דאמר יקוץ והוה ליה כאסימון ומעות הרעות דאין מחללין עליהם מעשר שני אלא ודאי לא חסרה כדי אונאה ומשום הכי אשמעינן רב פפא דכיון דמתני' קאמר דמחללין עליה מעשר שני א"כ סלע יפה הוי ומי שמעמיד עצמו מלקבלה מיקרי נפש רעה ואי לא הא דרב פפא ממתני' לא הוה שמעי' דמיקרי נפש רעה אלא מי שאינו מקבלה אפי' בשוה דמיה קמ"ל רב פפא דאפי' מי שאינו מקבלה בשלמה הוי נפש רעה נמצא עכשיו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה מיקרי ומיהו נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכפא לא כייפינן ליה:

מתני' האונאה ארבע כסף. כבר פירשנו לעיל שהאונאה שתות:

והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינין על טענה פחות משתי מעות כסף שיטעון לו שתי מעות כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהן בשוה פרוטה ויכפור השאר או איפכא שיודה לו השאר ויכפור הפרוטה:

וההודאה שוה פרוטה. כדפירשנו ויהיה מודה במקצת ויתחייב שבועה:

והמוצא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי לא כדאמר מר (דף כז.) מאשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:

יוליכנו אחריו. אם הודה אחר שנשבע לשקר משום דלא הויא ליה כפרה ולא הוי חזרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב (במדבר ה׳:ז׳) ונתן לאשר אשם לו:

דף לב עמוד א

גמ' ולתני נמי האונאה פרוטה. כגון אם היה המקח בו' פרוטות דה"ל לפרוטות שתות:

אין אונאה לפרוטות. וכתב רש"י אין אונאה אא"כ הוא בכאיסר אבל הריא"ף ז"ל פסק כלוי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה שכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר:

מתני' ואלו דברים שאין להם אונאה. בגמרא מפרש טעמא:

שטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן:

ההקדשות. גזבר המוכר הקדש:

ולא תשלומי ד' וה'. אם טבח או מכר ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט לה דאילו בעבדים ובקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד:

ש"ח אינו נשבע. לקמן מפורש בפיסקא שלו:

קדשים שחייב וכו'. כגון שאמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה יש להם אונאה דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

ושאינו חייב. כגון שאמר הרי זו:

אף המוכר ס"ת וכו'. טעמא מפרש לקמן:

גמ' דבר הנקנה מיד ליד. הזהיר עליו בבל תונו:

שהוקשו לקרקעות. דכתיב (ויקרא כח) והתנחלתם אותם לרשת אחוזה:

אלא לראיה שבהם. ר"ת ז"ל למד מכאן דמכירת שטרות מדאורייתא מדאיצטריך למעוטינהו מאונאה ואי לא שייך בהו מכירה דאורייתא לא הוה צריך למעוטינהו מאונאה אבל דעת הריא"ף ז"ל שאינם אלא מדרבנן וכמ"ש בפ' הכותב:

[בגמ' מכאן אמרו] המוכר שטרותיו פרועין לבשם. לצור בהם אבקת סמנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן יש להן אונאה דגופן מכור וקנוי:

ל"ש. דמה לי אונאה שבאה מכח מכירת עולם או מכח שכירות דהויא מכירה ליומי הלכך נקיטינן מהכא דשכירות לענין אונאה כמכירה היא וכיון שכך בדבר המטלטל וגופו ממון שיש במכירתו אונאה אף בשכירותו יש בו אונאה אבל בקרקע ועבדים ושטרות כיון שאין במכירתן אונאה אף בשכירתן אין בו אונאה. ולענין שכירות פועלים איכא מ"ד שאין בה אונאה דלאו מכר הוא וכן בקבלנות ולכאורה היה נראה דעת הרשב"א ז"ל נמי כן והרנב"ר ז"ל כתב וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ג מהל' מכירה שקבלן יש לו אונאה וחוזר לעולם בין הקבלן בין בעל [הבית] וכן כתב שם בהונאת שכירות מטלטלין שהיא [חוזרת] אפילו לזמן מרובה עכ"ל והא דאמרינן דשכירות מכירה ליומא וקניא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ומשום הכי אסרינן להשכיר בית דירה לעובד כוכבים דכיון דגוף הבית של ישראל הוא שפיר קרינא ביה ולא תביא תועבה אל ביתך [ואמרינן נמי התם כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה] הרנב"ר ז"ל ע"כ:

בטול מקח וכו'. לכאורה משמע מהכא דבקרקעות ביתר משתות יש להן בטול מקח דהא לכולי עלמא אקרקעות איתמר ומדקאמרינן סתמא בטול מקח יש להן משמע כבטול מקח דמטלטלין דהיינו יתר משתות אבל יש מי שכתב שאין לקרקעות בטול מקח אלא בפלגא דהכי אמרינן בירושלמי בשם רבי יוחנן בדבר מופלג יש לו אונאה ופירש ר"ח ז"ל דבדבר מופלג היינו פלגא וכן דעת ר"ת ז"ל אבל דעת הריא"ף ז"ל אינו כן שהוא כתב כאן שלעולם אין אונאה לקרקעות אפילו בכפלים מכדי דמיהן דאע"ג דהכא משמע דבטול מקח יש להן לכ"ע הא אשכחן לרב נחמן דבתרא הוא דסבירא ליה דאין אונאה כלל דבפרק המקבל (דף קח.) אמרינן בענין דינא דבר מצרא שויא מאתים וזבין במאה סבר רב אשי למימר מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אמר ליה מר ינוקא בריה דרב חסדא הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות וכיון דחזינן דרב נחמן דאמר הכא משמיה דחסא דבטול מקח יש להן [איהו גופיה] פליג עלה ואמר אין להם נקטינן כוותיה דבתרא הוא וידע לה לסברא דקמאי ופליג עלה וכ"כ הרמ"ה ז"ל התם בב"ק דודאי אין בהם בטול מקח כלל דאם לא כן היכי אמרינן דשוה כל כסף הא לא שוה כל כסף והכי נמי משמע בפרק קמא דב"ק (דף יד:) שאין לקרקעות אונאה כלל דאמרינן התם אמר מר שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף ומאי ניהו [קרקעות] שאין להם אונאה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה שאין לקרקעות אונאה כלל:

דף לב עמוד ב

אין בהם לא תשלומי וכו'. תשלומי כפל הוא מה שכתוב על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים לרעהו ומשתעי בטוען טענת גנב שגנבוה מרשותו ונמצא שהוא גנבו ואם טען כן בעבדים או בקרקעות או בשטרות היה פטור מכפל כדילפינן (משום דבר הבא בקרא) בדרך כלל ופרט וכלל וכן אם טען בבהמה של הקדש אע"ג שהוא דבר המטלטל וגופו ממון מ"מ ממעטינן ליה מדאמרינן רעהו גבי כפל הילכך בהקדש דלא מיקרי רעהו פטור:

ולא תשלומי ד' וה'. כבר כתבנו במשנתנו דד' וה' אינו אלא בבהמה בשור ושה דוקא ואם כן לא מיירי מתני' אלא בהקדש דפטור מכפל מדאמר קרא ישלם שנים לרעהו וכיון שפטור מכפל בציר חד מארבעה וחמשה ואם כן פטור דארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה:

שומר חנם אינו נשבע. פרש"י ז"ל לא הזקיקתו [תורה] לישבע על אלו שאינם מטלטלין וגופן ממון דונקרב בעל הבית וגו' במטלטל וגופו ממון הוא והך שבועה דש"ח הוא לישבע שלא פשע בה. נראה מדבריו ז"ל דמשבועה הוא דפטריה רחמנא אבל היכא דודאי ידעינן דפשע משלם כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שכירות וכ"כ הראב"ד ז"ל וטעמייהו משום דפושע כמזיק ומש"ה לא קתני שומר חנם אינו משלם אלא אינו נשבע אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהם ונאבדו פטור מן התשלומין שהרי התורה פטרתו וכתב הרשב"א ז"ל שכן עיקר [וכן כתבו התוספות והאשר"י] ונראה שכן דעת הרנב"ר ז"ל שכתב בחדושיו שכן דעת ה"ר יהוסף הלוי והא דקתני שומר חנם אינו נשבע ולא קתני אינו משלם היינו משום שלא הוזכרו תשלומין בפרשת ש"ח אלא שבועה וכאן לא הזכיר אלא עד שנכתב לכל אחד בפרשתו אבל ה"ה שפטור בכולן בין בתשלומין בין משבועה ומה שאמרו דפושע מזיק הוא אינו כן שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב וכתבו האחרונים ז"ל דשואל נמי פטור מטעם כלל ופרט וכלל זה דוי"ו [דף צה.] דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון והא דלא קתני במתני' שואל אינו משלם משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות ובהקדש לא שייכא שאלה והא דפטרינן הכא משבועה אפי' משבועה שאינו ברשותו הוא דפטור מדמקשינן בגמ' עלה דהא [דף נז:] מבני העיר ששלחו שקליהן נשבעין לגזברים ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו:

ואם קנו מידו. שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי ישלם שהרי שעבד נכסיו לכך וכן הלכתא אע"ג דבסוף פרק השוכר את הפועלים (דף צד.) קי"ל כרבי יוחנן דלא בעי קנין גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אפילו בדברים בעלמא י"ל דשאני התם שהוא ש"ח וכיון שהוא בדין השומרים יכול הוא לחייב עצמו להיות כשואל אפי' בדברים אבל כאן שאין בתורת שומרין כלל אי אפשר שיחול עליו שום חיוב אא"כ קנו מידו ומש"ה בעיא הכא קנין והתם לא. כן העלו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

רבי יהודה אומר אף המוכר ס"ת וכו'. העלה הריא"ף ז"ל דלית הלכתא כר' יהודה וכ"כ שרבינו האי גאון ז"ל כ' בספר המקח דכל זביני אית להו אונאה בר מהני דמנינן במתני' העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אע"ג דר"ח ז"ל פסק כר' יהודה:

אמר המחבר מהא דעם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם ואמר במדרש אם הונה עצמך מותר אתה להונהו שזה אינו קרוי עמיתך ואמרינן במסכת מגילה (דף כה:) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ושי"ן פירוש סני שומעניה שיצא עליו ש"ר בודאי. גימ"ל ושי"ן הרבה פירושים יש בו יש מפרשים גייפא שטייא י"מ בן גויה בן שפחה י"מ גערה שמתא כמו שמצינו במועד קטן [דף יז.] ברב יהודה שנדה אותו תלמיד דסני שומעניה ואמר מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא וכ"כ הרמ"ה מקוצי ז"ל עכ"ל:

גרסינן בגמרא (דף נט.) אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם היטיב בעבורה אמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. ועוד תנן התם תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר"א מטהר וחכמים מטמאין וזהו תנור של עכנאי [שם ע"ב] מאי עכנאי אמר רב יהודה שהקיפו הלכות כעכנא זו וטמאוהו תאנא אותו היום השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קבלו ממנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח וכו' אמת המים תוכיח וכו' כותלי בהמ"ד יוכיחו מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו אמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא א"ר ירמיה כבר ניתנה לנו תורה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות אשכחיה ר' נתן לאליהו [א"ל מאי אמר הקב"ה בהאי שעתא א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני] הביאו כל טהרות שטהר ר"א ושרפום לסוף ברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם ר"ע אני אלך ואודיענו שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ויחריב את כל העולם כולו הלך ולבש שחורים ונתכסה שחורים וחלץ מנעליו וישב ברחוק ארבע אמות א"ל עקיבא מה היום מיומים א"ל כמדומה אני שחביריך בדלים ממך אף הוא זלגו עיניו דמעות וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע:

דף לג עמוד א

חתכו חוליות. תנור העשוי חוליות חוליות ומצרפן בכבשן כמשפט כלי חרס ואחר כך צרף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר שאין זה כלי חרס אלא בנין כעין גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות שנעשין בתנור כשאר כלים:

עכנא. נחש ודרכו להעשות כעגולה להכניס זנבו אצל פיו:

כל טהרות שטהר ר"א. על מעשה שאירע שחזרו ועשו טהרות בתנור זה אחר שנפלה טומאה בתוכו:

וברכוהו. יש מי שפירש שנדוי הוא דקי"ל שמנדין על כבוד הרב והביאו ראיה מכאן שהמנודה אסור בנעילת סנדל שהרי המנודה חלץ מנעליו ואין כן דעת הרי"ף ז"ל שהוא פסק בפרק אלו מגלחין במנודה שאינו צריך לחלוץ מנעל דכיון דבעיא ולא איפשיטא היא (מו"ק דף טו:) נקיטינן לקולא ואי מהא לא איריא שחרם היה דלשון ברכוהו כנוי הוא לקללה שהוא היפך הברכה והוא החרם ומש"ה חלץ מנעליו ומשום הכי נשמט וישב לו ע"ג קרקע ומשום כפיית המטה כענין ששנינו באבל ואילו מנודה אינו חייב לכפות וכן נמי במקצת נסחי גרסינן וקרע את בגדיו וכן פרש"י ז"ל ואילו מנודה אינו חייב לקרוע ועוד ראיה מדאמרינן פרק ד' מיתות (דף סח.) שלא נכנסו תלמידיו אצלו ללמוד תורה ואילו מנודה בלבד היה לא היו תלמידיו נמנעין מלבוא אצלו דהא קי"ל בפרק אלו מגלחין (דף טו:) דמנודה שונה ושונין לו אלא ודאי וברכוהו הוא כנוי לחרם ומש"ה נהג בכל חומרות הללו שאינם במנודה ומיהו זו שישב לפניו ברחוק ד' אמות ה"ה למנודה שכל עיקר לשון נדוי אינו אלא ריחוק כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ה.) בדילנא ממך דלא יתיבנא בד' אמות דילך משמע בזה שוין מנודה ומוחרם כמו שהוא צריך לשנות מקומו בבית הכנסת משום ריחוק כענין ששנינו בפ"ב דמדות (דף לד:) וכו' מה לך מקיף לשמאל שאני מנודה וכו' ואם תאמר ואמאי החמירו על ר' אליעזר כ"כ דהא לא אשכחן על כבוד הרב אלא נידוי אבל חרם לא כתב הרמב"ן ז"ל דכיון שלא רצה לחזור ואמר חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש יוכיחו מחזי ליה כאפקירותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו ואפשר שהם היו אומרים מפי השמועה (ואפשר) והוא אומר כך הוא בעיני ולפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואילו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא ולפיכך החמירו עליו וברכוהו וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן העלה הרנב"ר ז"ל בחדושיו:

מתני' אין מערבין פירות וכו'. בעה"ב שאמר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערב עמהם פירות שדה אחרת:

ואצ"ל חדשים בישנים. שהישנים יבשים ועושים קמח יותר מן החדשים:

מפני שמשביח. הקשה משביח את הרך ופרש"י ז"ל דדוקא קתני קשה ברך כשמכר לו רך אבל אם מכר לו קשה לא יערב עמו רך וכן הדין בפירות דוקא נקט חדשים בישנים אבל [ישנים] בחדשים שפיר דמי:

אבל נותן שמריו וכו'. מפורש בגמרא:

ולא לתגר וכו'. לפי שאין דעתו אלא לרמות בו ולמכרו בחנות:

גמ' חדשות מד'. סאין בסלע שהם בזול יותר מן הישנות ולזה הלוקח ממנו ישנות ואינו חפץ בחדשות מפני שאדם רוצה לישנם מפני שעלוי דמי החדשות אינו מפני שיהא טובות מן הישנות אלא שאדם רוצה לישנם שיוכלו לעמוד הרבה וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה לישנן לפיכך אסור לערב לו חדשות אפילו יהיו מעולות יותר:

באמת ביין התירו. ובין הגיתות שנו שמשביחו שתופסין זה מזה ונעשים טעם אחד:

דף לג עמוד ב

בדבר הנטעם. שאדם טועמו קודם שלוקחו ויכול להבחין תערובתו:

השופה. כל דבר צלול המריק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמרים קרי ליה שפייה:

של אמש בשל יום. לאו דוקא וה"ה מיום ליום ומשתי חביות אלא אורחא דמלתא נקט דסתם יום ואמש מב' חביות הם:

יטיל מים. אם מחצה מחצה אם שליש שליש:

מתני' התגר נוטל וכו'. שהכל יודעין שמבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחים ממנו:

מגורה. אוצר שאוגרים בו את התבואה:

וכולן מודים שלא יבור ע"פ המגורה. למעלה להראות שהן יפות והפסולות שבתוכן לא ברר והרי הוא כגונב את העין בברירה זו:

גמ' דא"ל אנא פליגנא אמגוזי ואנת פליג שיסקי. פי' שיסקי פרונ"ש בלע"ז:

ולא יפחות מ"ט . נקט זכור לטוב לשון ברכה:

משום דמרויח תרעא. ואוצרי פירות יראו שהוזלו הפירות וימכרו בזול:

ולא יבור את הגרסין וכו'. לא יבור הפסולת מתוך הגריסין גריסין הם פולין גרוסות בריחים אחת לשתים וכשבורר הפסולת מן האוכל נראין יפים ומעלה בדמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל:

מתיר בדבר הנראה. שהרי הלוקח יכול לראות ולהבין מה עולין טורח דמי הפסולת הנברר וכן הלכתא:

ואין מפרכסין את האדם וכו'. ואמרינן בגמ' פרכוס דאדם מאי היא כי הא דההוא [עבדא סבא] דאזל וצבעיה לדיקניה אתא לקמיה דרבא א"ל זבנן א"ל ויהיו עניים בני ביתך אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל זבניה יומא חד א"ל אשקיין מיא אזל חווריה לרישיה ולדיקניה אמר ולא קא קשיש מאבוך אנא קרי אנפשיה צדיק מצרה נחלץ:

אין משרבטין. לשון שרביט כדמפרש לקמיה שזוקף שער הבהמה כשרביט הלז שתראה שמנה:

ואין נופחים וכו'. בני מעים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבין וגדולים:

ואין שורין וכו'. שמלבין את הבשר והכחוש נראה שמן:

מיא דחיזרא. משקין אותה מי סובין ונופח מעיה ושערה נזקף:

למידק צררי. להדק ולחבוט בגדי קנבוס במקבות עץ שיראה חוטן דק:

לצלומי גירי. לצייר חצים שיראו נאות:

בעתיקי. הוא דאסור מפני שגונב את העין שנראים כחדשים:

צבעיה לדיקניה. היה זקן וזקנו לבן וצבעו שחור והיה נראה בחור:

זבנן. קנה אותי וכנעני היה דעברי לאחר חורבן הבית ליכא (גיטין דף סה.) שאין היובל נוהג:

ויהיו עניים וכו'. משנה היא [פ"א מ"ה דאבות] טוב לפרנס את ישראל וישמשוני:

צדיק מצרה נחלץ. רבא שלא קנאו ולא נתאנה:

סליקו להו פרק הזהב