רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף מה עמוד א

הלכות רב אלפס

כור חטים וקוצץ לו דמים הוזלו נוטל חטים הוקרו נוטל דמיהן והלא קצץ אמר רב ששת הכי קאמר אם לא קצץ הוזלו נוטל חטים הוקרו נוטל דמיהן:

מתני' לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן אלא אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח והלל אוסר וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו בדמים שמא יוקרו החטים ונמצאו באות לידי רבית:

גמ' א"ר הונא יש לו סאה לוה עליה סאה סאתים לוה סאתים ור' יצחק אמר אפילו יש לו סאה לוה עליה כמה כורים תאני רבי חייא לסיועיה לר' יצחק טיפת יין אין לו טיפת שמן אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין וכן הלכתא:

והלל אוסר ולית הלכתא כוותיה:

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם ודוקא על שער שבשוק כדרב הונא (לעיל בשמעתין דאי בעי זבינה ופרעי' מהר"ם) א"נ היכא דאית ליה מההוא מינא כדתני ר' חייא לסיועיה לרבי יצחק טיפת יין אין לו טיפת שמן אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין ואמרינן נמי בפרק הזהב (בבא מציעא דף מד:) רב אוזיף דינרי מברתיה דרבי חייא ואייקר אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה זיל הב לה דינרין טבין ותקלין אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירי הוי הוה לה סאה בסאה ואסור ופרקינן רב דינרין הוה ליה וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתה וא"ר יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביו"ט וכדברי הלל אף משום רבית ואמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרין ללוות זה מזה ברבית ידעי דרבית אסירא ומתנה הוא דקא יהבי להדדי א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני ק' פלפלין במאה ועשרין ואריך:

מתני' אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך עדור עמי ואעדור עמך אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחת כל ימי רביעה אחת לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני עמך ברביעה ר"ג אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללות ממנו היה משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו את מעותיו היה משלח ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי זו היא רבית מאוחרת רש"א יש רבית דברים לא יאמר לו דע (גי' הגמ' וס"י כי בא) אם בא איש פלוני ממקום פלוני:

גמ' תניא ר"ש בן יוחאי אומר מנין לנושה בחבירו ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום ת"ל דברים כג נשך כל דבר אפילו דיבור אסור:

מתני' ואלו עוברים כלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכ"א אף הסופר עוברים על (ויקרא כה) לא תתן לו שם ולא תקח ממנו ועל (שמות כב) לא תהיה לו כנושה ועל שם לא תשימון עליו נשך ועל (ויקרא יט) לפני עור לא תתן מכשול ויראת:

גמ' אמר אביי מלוה עובר בכולן לוה

נימוקי יוסף

וקוצץ לו דמים. כך וכך כשער של עכשיו אתן לך:

וכמאן דאוזפיה זוזי הוא ואפילו הוזלו יטול דמים שקצץ:

מתני' עד שיבא בני. דכיון שיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא הוא וכי יש לו לא גזור:

גמ' כמה כורין. פירש"י ז"ל דלכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה לו למלוה ובידו למוכרה ולאכלה ונמצאת אותה שלוה נזקפת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם את הראשונה הואיל וכשלוה לוה בהיתר והיה לוה משלם חטים ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת ע"כ ועל הפירות שבשוק שכתב ז"ל לאו למימרא שיצא השער שבשוק שא"כ לא הוה בעינן שיהא לו בתוך ביתו כלל דכשיצא השער אפילו אין לו מותר שאם אין לזה יש לזה אלא כלומר כיון שבידו לאכלה או למכרה ע"כ צריך לומר שנזקקת ליפרע על פירות שבשוק מתי שיבואו דלא חיישינן כיון דבשעת הלואה יש לו וכדפירשתי:

לווים סתם. הסכימו האחרוני' דחכמים לאו אככרות לבד אלא אפילו אמר הלויני כור חיטין הוא דקאמרי דאין צריך קציצת דמים דלא החמירו כל כך באיסור סאה בסאה והרמב"ן ז"ל כתב דלישנא נמי הכי דייקא דאי לא מהדר אלא אככרות היה לו לומר אבל חכמים אומרים לוה סתם ופורע סתם וכתבו הגאונים ז"ל דבכלל לשון זה דלווין סתם משמע נמי דלווין סאה בסאה על שער שבשוק וכתב הרשב"א ז"ל דאין נראה כאותם המפרשים ז"ל שפירשו דלווין סתם לאפוקי היכא דקבע לו זמן לפרעון משום דחוששין שמא ישתנה השער בינתים דודאי קביעות הזמן לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו אלא אם בא לוה לפרוע תוך זמנו רשאי וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל כל ימות השנה ובמסכת שבת פרק שואל אדם (דף קמח:) מוכיח כן דמוקי לה בדלא קייצי דמי וכן כתב הראב"ד ז"ל דאע"פ שאין לזה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאזופי חדא מחברתה א"נ משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהא מילתא:

בני חבורה. הולכים בדרך או יושבים בבית אחד איש לסעודת עצמו:

המקפידים זה על זה. להלוות זה את זה במדה ובמשקל ובמנין:

עוברים. בשבתות וימים טובים:

ומשום לווין ופורעין. דתנן במסכת שבת [שם א] ובלבד שלא יאמר [לו] הלויני והתם מפרש טעמא שלא יכתבו והטעם שכיון שמקפידים זה על זה אי אפשר שלא יתכוונו לדברים אלו אבל לשמא יתיקר הככר כהלל אין עוברים על זה משום דככרות וכיוצא בזה אע"פ שאין לזה יש לזה ושרי כמו בהלויני עד שיבא בני וכו' והתם מותר אפילו אם יתיקר בינתים דכיון שיש לו לא גזור רבנן לאסור משום רבית כדפירש רש"י ז"ל:

תלמידי חכמים. כ' הרנב"ר ז"ל דדוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט דגמרי ויהבי לשם מתנה וכדא"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך שאין אני מקפיד למנות הגרעינים. והא דא"ל הלויני מאה במאה ועשרים לא שיאמר לו לעשות כן אלא שאם הוסיף בשעת פרעון עד חומש מותר שכל כיוצא בזה לתלמיד חכם דרך כבוד הוא ושרי אבל עם הארץ [לשם] רבית הוא [נותן] ואסור:

ואריך. וטוב ודומה לו בספר עזרא (עזרא ד׳:י״ד) וערות מלכא לא אריך לנא למחזי שפירושו וגנות המלך אין יפה לנו לראות:

ומסקינן הכא בגמ' שאסור לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית כדי (שיטעמו צער) [שלא יטעו אחר] רבית ולא ירגילו בו משום דשמא ייטב בעיניהם השכר וירגילו בו. בירושלמי ובתוספתא דב"ק תניא יפה כח הדיוט מכח הקדש נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש וכתב הריטב"א ז"ל בפרק הנזקין דהיינו דוקא הקדש גמור אבל הקדש עניים יש לו רבית ואונאה:

מתני' נכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים:

עדור. חפור:

גריד. לשון יובש שהארץ יבשה ואין הגשמים יורדים:

רביעה. כדאמר פרק קונם [דף סג. ע"ש] גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהם כדי רביעה (תענית דף ו:) א"ר אבהו מאי לשון רביע שרובע את הקרקע כדרב יהודה מטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו':

כל ימי גריד אחד הם. ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד ארוך או קשה מחבירו:

אבל לא יאמר וכו'. פעמים שזה קשה מזה ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על פעולתו עד אותו הזמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו:

אבל לא יאמר לו חרוש וכו'. שימי רביעה קשין למלאכה בשדות:

לא תתן ולא תקח וכו'. כל חד וחד מאי דשייך ביה כדמפרש בגמרא:

גמ' עובר בכולן. בכל הני דכתיבי במתני' הוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון והוא נושכו כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי והוא נותן מכשול ללוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט