רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף מ עמוד א

הלכות רב אלפס

בהפסד וההוא טופיאנא דשקיל ליה מן מנתיה הוי לשכר עמלו ומזונו וה"מ בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא לדידיה אלא הדין עיסקא בלחוד כדתניא (תוספתא פ"ד) המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטיל ליה מיניה לא בעי באגריה כולי האי כדאמרינן אמר רב מותר שליש בשכרך מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ואקשינן וסבר רב לא קייצינן ליה דינר והא אמר רב ריש עיגלא לפיטמא מאי לאו דא"ל מותר שליש ופרקינן לא או מותר שליש או ריש עגלא ואי בעית אימא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל א) לתורא גביל לתורי והלכתא כרב דקי"ל הלכתא כרב באיסורי:

ר' אלעזר מהגרוניא זבן בהמה ויהיב ליה לאריסיה מפטם לה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב ליה פלגא רווחא אמרה ליה איתתיה אי משתתיפת בהדיה יהיב לך נמי באליתא אישתתוף בהדי הדדי פלגו לאליתא א"ל תא ניפלגיה לרישא א"ל השתא כי מעיקרא נמי לא א"ל עד האידנא זוזי הוו דידי ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית השתא שותפי אנן מאי אמרת קא טרחת טפיפורתא אמרי אינשי אריסא למארי ארעא מישתעבד :

ירושלמי (דפרקין הל"ג) תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח ומכר הרי זה מוציא ממנו על כרחו והנותן מעות לחבירו ליקח בהן למחצית שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים:

(ת"ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואפילו במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות וליתא לדרשכ"ג אלא כעינן שכר עמלו ומזונו):

ת"ר אין שמין לא את העזים ולא את הרחלות ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל למחצה רבי יוסי ברבי יהודה אומר שמין את העזים מפני שחולבות ואת הרחלות מפגי שגוזזות ושוטפות ומורטות ות"ק לית ליה גיזה וחלב בגיזה וחלב כ"ע לא פליגי כי פליגי בניסיובי ותותרי ת"ק סבר לה כרשב"י דאמר נותן לו שכרו משלם רבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כר' יהודה דאמר אפי' לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ת"ר משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים לשנה אשה שאמרה לחברתה תרנגולת שלי ובצים שליכי ואני ואת נחלוק בולדות ר' יהורה מתיר ור"ש אוסר ור' יהודה לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא בינייהו ביצים מוזרות ת"ר מקום שנהגו להעלות

נימוקי יוסף

אמר רב מותר שליש וכו'. השם עגל למחצה בשכר ובהפסד וא"ל מה שישביח יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכרך הכל והשאר נחלוק מותר דהא קביל עליה מספק אע"ג דזימנין דליכא מותר שליש והכי הלכתא וכגון דאית ליה למפטם בהמה אחריתי וכדמסיק אי בעית אימא. אבל היכא דלית ליה בהמה אחריתי צריך לקצוץ דינר לשכר עמלו ומזונו או יקצוץ לו ריש עגלא או אליתא וכדמקשה לה מאי לאו וכו' דלפי תירוצא בתרא דאי בעית אימא מתוקמא קושית מאי לאו במקומו ופלוגתא דרב ושמואל לא הוי אלא היכא דאית ליה בהמה אחריתי והלכה כרב וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל משום דהלכתא כרב באיסורי:

ריש עגלא לפטומא. מקבל עגל לפטומה למחצה יטול הראש כולו לעצמו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה:

מאי לאו וכו'. ואשמועינן רב דאי ליכא מותר שליש נשקול ראש עגלא:

דאית ליה בהמה. למפטם דיש עליו לטרוח לפני בהמתו ובשביל בהמה אחרת אין טרחו נוסף דאמרי אינשי גביל וכו' באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורים לשור אחד אתה יכול לגבל בפני שנים:

רבי אלעזר מהגרוניא. אי משתתפת. אילו נתת חצי המעות [כמוהו] היית שותף בבהמה:

א"ל [האריס (עד) השתא כו' וכי לא תתן לי כל הראש כמו שנתת לי בתחלה] א"ל ר"א [עד השתא] זוזי דידי הוו וכי קבילתא עלך פלגא בהפסד הוו זוזי מלוה גבך ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא אישתכח דקא טרחת בפלגא פקדון משום פלגא מלוה:

טפי פורתא. להכניס ולהוציא דאילו מזון אם הוצרך לסובין או לשעורים קנו לאמצע כדרך שותפין:

ואי משום פלגא דידי. שתביא מרעה כגון דבר שאינו צריך לקנות בשוק:

למרי ארעא משתעבד. יש עליו לטרוח בשבילו:

תנו רבנן מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות. פרש"י ז"ל מקום שנהגו שהשם עגלים וסייחים קטנים למחצה לחברו נותן מעות בשכר שמוציאין ומכניסן על כתפו מעלין והרמב"ם ז"ל פי' שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק שיהיה שכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות:

לבהמתו וכן אם דרכן להעלות שכר הבהמה מעלין :

להעלות ולדות וכו'. איך שיהיה כל המתעסק או משתתף סתם לא ישנה ממנהג המדינה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט