רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לד עמוד א

הלכות רב אלפס

ת"ר (ויקרא יט) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה במדה זו מדת קרקע שלא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח במשורה שלא ירתיח וק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים (ושלשה) בלוג הקפידה עליו תורה ק"ו להין וחצי הין ושלישית ההין אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית יציאת מצרים במשקלות יציאת מצרים גבי ציצית אמר הקב"ה אני שהבחנתי במצרים בין טיפת בכור לטיפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו ביד כותי ומלוה אותן לישראל ברבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא:

איזה הוא רבית אטו האי דאמרינן עד השתא לאו רבית הוא אמר רבי אבהו עד כאן של תורה מכאן ואילך של דבריהם עד כאן רבית קצוצה מכאן ואילך אבק רבית א"ר אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק רבית אינה יוצאה בדיינין ורבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין והילכתא כרבי אלעזר אמר רב נחמן בר יצחק מ"ט דר"א דכתיב (ויקרא כה) וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך וכי קאמרינן רבית קצוצה יוצאה בדיינין הני מילי מיניה דידיה אבל מירתיה לא כדאמרינן איוב כו יכין רשע וצדיק ילבש ת"ר הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שהן יודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר ואם הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן ואקשינן והני מי מחייבי בכבוד אביהן קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקימנא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת טעמא דעשה תשובה הוא דחייבין להחזיר דבר המסוים אבל אם מת ולא עשה תשובה אפילו דבר מסוים אין חייבין להחזיר דאמר קרא ויקרא כה אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנא ת"ר שנים מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהן מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורים מוטב ישתו שניהן וימותו ואל יראה אחד מהן במיתת חבירו עד שבא ר"ע ודרש שם וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך:

לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור.

וכי אין לו מאי הוי והתניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא

נימוקי יוסף

ת"ר לא תעשו עול שלא ימוד . לא ימדוד לאחד בימות הגשמים באותו חבל שמדד בימות החמה מפני שבימות הגשמים החבל לח ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך היובש הוא כויץ:

שלא יטמין וכו'. מפני שהמלח שואב המשקל ומוכר בו והוא גרוע ממשקלו:

שלא ירתיח. אשקומ"א בלע"ז שממלא המדה ולאחר זמן נמצאת חסרה ונתאנה לוקח:

אני הוא שהבחנתי וכו'. הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהם בעשרה עבורים עשרה בכורות שהן בכורות לאביהם כלן מתו:

יש מי שגורס תולה מעותיו ביד כותי. כלומר שמפקיד מעותיו ביד כותי וכותי מלוה אותן ברבית וזה אסור הוא כיון שמלוה אותם הכותי מדעת הישראל והכי תניא בתוספתא דמכילתין בפ"ה ישראל שאמר לכותי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם כותי שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור ללוות הימנו ברבית ועוד תניא התם זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות כותי מותר ופירש הרשב"א ז"ל דכל שמלוה שלא מדעת המפקיד אינו באחריות המפקיד עד שילוה מדעת המפקיד. ויש מי שגורס תולה מעותיו בכותי. כלומר מלוה לישראל ברבית ואומר של כותי הם שנעשיתי לו סנטר או אפוטרופוס ואינו כן שאינם של כותי אלא של עצמו ואילו היה של כותי היה מותר והכי תניא התם בתוספתא ישראל שנעשה לכותי אפוטרופוס או סנטר מותר להלוות הימנו ברבית כלומר כיון שידוע הוא כן אבל בלאו הכי לא דתניא התם כותי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין ולא תיקשי מהא דתנן [דף ע:] מלוה ישראל מעות של כותי מדעת הכותי אבל לא מדעת ישראל ופריש [בברייתא] [דף עא:] דדוקא מדעת הכותי היינו בשהעמידו אצלו וכדמסקינן התם דדוקא בשאמר [ליה הכותי] הניחם על גבי הסלע והפטר וא"נ כשנטל הכותי ונתן ביד הא לאו הכי אסור משום דאין שליחות לכותי ואשתכח דישראל קא שקיל רבית דהתם מיירי שמעות אלו היו בהלואה אצל ישראל מעיקרא שהלוה לו הכותי וכיון שכן לעולם שייך ישראל זה הראשון באותה מלוה עד שיעמידם אצלו והכי תניא התם בתוספתא ישראל שלוה מעות מן הכותי ומבקש להחזירם לו מצאו חברו וא"ל תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור ואם העמידו אצל כותי מותר:

שטומן משקלותיו במלח. כדי להכבידן וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו:

קלא אילן. צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת והתכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא לשבעים שנה. קלא. אבן. ויש הרבה בלשון חכמים. אילן אינד"י בלע"ז וכן פי' בערוך אינדקי:

אי זהו תרבית וכו' הא דאמרן עד השתא. סלע בה' דינרין וסאתים בשלש:

יכין רשע וגו'. האב שהלוה ברבית הוא שאסור לו ליהנות ממנו אלא חייב להחזיר אבל הבן שהוא צדיק שלא עשה האיסור ילבש מותר ליהנות באותן מעות של רבית וכל שכן ברבית דרבנן שמותר לבן שהרי אפילו האב שהוא הרשע עצמו אינו חייב להחזיר לכ"ע כן פירשו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל:

רבית קצוצה. היו כופין אותו ב"ד להחזיר משום מצות עשה דוחי אחיך עמך והיו מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בשאר מצות עשה אם אמר סוכה איני עושה לולב איני נוטל שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן פרק הכותב [דף פו.] אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו לפי שאין נכסיו משועבדין לכך תדע דאם לא כן בנים נמי לחייבו לאהדורי כשהניח אביהם אחריות נכסים כדרך שאמרו בגוזל שחייבין להחזיר אם הניח להם אביהם אחריות נכסים כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר ז"ל והיינו יוצאה בדיינים דקא"ר אלעזר:

ר' יוחנן אמר וכו'. דעת הרנב"ר ז"ל דמדרבי יוחנן ברבית קצוצה נשמע לרבי אלעזר דקי"ל כוותיה באבק רבית דכי היכי דסבר ר' אלעזר באבק רבית אינה יוצאה ה"נ לרבי יוחנן ברבית קצוצה הילכך אית לן למידק בדינא דרבי יוחנן אע"ג דלית הלכתא כוותיה וי"ל דר' יוחנן דוקא קאמר אינה יוצאה בדיינים הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר והיינו דקאמרינן אמר קרא ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון כלומר מיראת שמים מחזיר אבל לא ניתן להשבון בב"ד ובתוספתא שנו המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וההיא ע"כ כר' יוחנן [אתיא] מדקתני ועשה תשובה דאילו ר"א אפילו לא עשה תשובה נמי חייב הילכך שמעינן דדינא הכי לענין אבק רבית לר"א דקי"ל כוותיה דהא אמר רב ספרא [דף סב.] כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר:

ת"ר וכו' המסוים. שניכר שהוא של גזל ואביהם נזכר בם לקלון:

דר' פנחס. פרק חומר בקדש:

בשעשה תשובה. טעמא דעשה תשובה הוא דחייבין להחזיר דבר המסוים אבל אם מת ולא עשה תשובה אפילו דבר המסוים אין חייבין להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנא וכמו שמפורש לעיל:

ת"ר וכו' וכי אין לו יין מאי הוי. כיון שיצא השער דמשמע ליה דמתניתין בשיצא השער נמי ליין איירי דאי לא פשיטא דהא תנן [דף עב:] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער א"כ כיון שיצא השער ליין והוא חייב לו חטים או המעות הרי הוא כפוסק עמו עכשיו על היין:

אין פוסקין על הפירות. ליתן מעות בכור חטין ולומר תנהו לי לסוף זמן גדול ואפילו יש שנותנין אותו עכשיו בכך בתחלת הקציר אין זה שער [עד שיצא] שער מפורסם קבוע בשוקי העיר בכך:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט