רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לו עמוד ב

הלכות רב אלפס

וזוזי לא צריכנא אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דאזיל בתר דידיה זיל בתר לוקח דאילו הוה ליה זוזי הוה שקיל כדהשתא השתא דלית ליה זוזי שקיל כי יוקרא דלקמיה וקא חסר טובא אלא אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי מ"ט ניחא להו דליקו ברשותי דכל היכא דאזלי שבקו להו מיכסי ונקיטי להו שוקא והלכתא כרב חמא וליתא לדרב פפא:

מתני' מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו וכך היה ביתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים:

גמ' מי אוכל פירות רב הונא אמר מוכר אוכל פירות רב ענן אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא דרב הונא כדא"ל לכי מייתית זוזי קני והא דרב ענן משלשין כדאמר ליה לכי מייתית זוזי קני מעכשיו תאני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא פעמים ששניהן מותרין פעמים ששניהן אסורין פעמים שהלוקח אסור ומוכר מותר פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור עני רבא בתריה פעמים ששניהן מותרין דאמר ליה

נימוקי יוסף

זוזי לא צריכנא. היה מוכר בתשרי שיצא השער בזול כשער של ניסן שהוא ביוקר וממתין לו עד ניסן:

[שכראי לא פסיד]. באוצרי ומפני שהשכר הי' מתיקר בעודנו שם וגם הוא לא היה מוכרו לעולם עד ניסן שלא היה צריך למעות וגם שלא הי' קוצץ בפירוש אם מעכשיו כך דלא כמתני' לפיכך היה סבור ר"פ דשריא מש"ה מקשה לי' זיל בתר לוקח שהרי יצא השער בזול וכיון שכן הרי הוא כקציצה וכאילו פירות דמתני' הוא ואסור זה דעת הרשב"א ז"ל על דרך פרש"י ז"ל:

טרשא דידי ודאי שרי גרסינן. מוכר פרקמטיא היה במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותם למקום היוקר והוא מקבל אחריו' הדרך בהליכה והלקוחות משתכרין בפרקמטי' שלוקחין במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות בהליכה לא הוי מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והם מקבלין המעות ואותם המעות נעשית עליהם מלוה ואין בהם רבית מאי איכא [טורח] הדרך בהליכה ניחא להו מפני החזרה שהיא באחריותם ושבקי להם המכס ונקיטי להו שוקא שמכריזין שם שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם וגם זה להם תועלת לפעמים בשלהם וכבוד והא דרב חמא דמיא קצת להא דרב פפא [דקיץ] דאף הוא מוכר במקום הזול כמקום היוקר ולפיכך אמר טרשא דידי ודאי שרי משום דקאי אדרב פפא כדאמרינן:

מתני' מכר לו את השדה ונתן לו הלוקח מקצת דמים ואמר המוכר אימת שתרצה הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך אסור לעשות כן. ודוקא דא"ל לכי מייתית מותר המעות קני מעכשיו לפיכך אסור לעשות כן שאם יאכל [מוכר] פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות נמצא שהיה זה השדה קנוי לו מיום המכר וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנוי לו דהא לכי מייתית קנה מעכשיו א"ל והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל המוכר וזה אכל פירות בשכרן:

גמ' מי אוכל פירות. בתוך כך אם אירע שמכר וקבל מקצתו:

משלשין. מפקידין אותם ביד שליש אם יגמור מקחו יתנם ללוקח ואם לאו יחזיר המוכר מה שקבל ויטול פירותיו ומדאמרינן משלשין ולא אמרינן שיאכלו שניהם ובע"מ להחזיר ש"מ דאתיא כרבא (דף סג.) דמוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן ברבית ע"מ להחזיר דאי כמ"ד צד א' ברבית איכא בינייהו וברבית ע"מ להחזיר לכ"ע שרי הכא לא הל"ל משלשין ובכ"מ שאמרו משלשין דוקא היא וכדמשמע נמי הכא כדתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא שניהם אסורים ועני רבא בתריה כדאמר לכי מייתית קני מעכשיו ומדקתני שניהם אסורים ש"מ דלית להו תקנתא אלא במשלשין וכן בההיא דגיטין (דף מ:) דאמר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן (לרבא) משלשין את הפירות כדאיתא התם והתם נמי א"א בלאו הכי מן הדין הילכך כיון דמשלשין דוקא כדאמרן וכולהו רב ענן ורב הונא לא פליגי ואזלי [אמוראי] אליבא דרבא ש"מ הלכה כוותיה דרבא לפיכך בדזבין (כתובות דף צז.) ולא איצטריכו ליה זוזי דאמרינן דהדרי זביני וא"נ בדזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דקי"ל בקדושין (דף מט:) דאי לא סליק וא"נ סליק ולא איתדר ליה דהדרי זביני לא אפשר ללוקח למיכל לפירות ואפילו בתנאי עד דידע ליה דליקום ליה זביניה דעבדינן לחומרא כת"ק דר' יהודה דאסר כאוקמתא דרבא. זהו דעת הרשב"א ז"ל:

אמר המחבר וקצת קשה לי על דבריו דאם כן איך אמר תלמודא [הכא] מאן תנא שניהם אסורין דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר צד אחד ברבית מותר. דמשמע הא לרבנן אתי שפיר. והא למאן דמוקי פלוגתייהו בצד אחד ברבית. ע"מ להחזיר לכולהו שרי. וליתא דהכא אסורין תני דלית ליה תקנה אלא במשלשין כמו שכתב הרב ז"ל. ולפי פירושו ז"ל ה"ל למימר [דלא כר' יהודה] דאמר רבית ע"מ להחזיר מותר דאתי שפיר לרבנן. ומיהו אפשר שלא נחית למימר הכי משום רבנן אלא לומר דר' יהודה אפילו בצד אחד ברבית אמר מותר למפשט דלא אתיא כר' יהודה ע"כ:

הא דא"ל לכי מייתית קנה. ולא אמר מעכשיו אז מוכר אוכל פירות שאין השדה מכורה עד שיביא הלוקח מותר המעות:

הא דאמר ליה מעכשיו. אז משלשין משום שאם יתקיים תנאו תהא השדה קנויה מן היום ללוקח ואם יאכל מוכר נמצא שאכל עד עכשיו בשכר המתנת מעותיו:

תני רב ספרא וכו'. עני רבא. לא היה מפורש במתניתא מתי שניהם אסורים ומתי שניהם מותרין ופירשה רבא מסברא:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט