נועם אלימלך/ליקוטי שושנה

<< · נועם אלימלך · ליקוטי שושנה · >>

ליקוטי שושנה

א. אשריך וטוב לך

אשריך וטוב לך^[1], אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא^[2]. כי מה שטוב לצדיק בעניני העולם הזה, הוא הכל כדי שיבוא על ידו לעולם הבא. כי הדברים הצריכים לעולם הבא המה התורה והמצוות, והם אינם יכולים להיעשות ולהיפעל אם לא שיש לו כל צורכי עולם הזה בריוח. למשל, הכנסת אורחים סוכה ואתרוג ציצית מזוזה אשה ובנים וכדומה להם, לזה צריך הכל שיהיה להצדיק מעות בריוח, וזהו "אשריך" פירוש מה שיש לך טוב "בעולם הזה" אינה עיקר הכוונה, כי אם "וטוב לך לעולם הבא", ולזה נאמר "אשריך" שפירושו דרך^[3] ונתיב לבוא על ידו לעיקר טובת עולם הבא. וק"ל.

ב. פתחו לי שערי צדק

פתחו לי שערי צדק כו׳^[4]. דהנה עיקר מידת הצדיקים כך היא, בכל מה שעובד יותר להבורא ב"ה, הוא מבין יותר שאינו יכול להגיע אל תכלית העבודה, כי אין סוף בדבר, וזה הוא עיקר הבנת הצדיק שמבין זה שאינו יכול לבוא אל התכלית הגמור, והיא היא העבודה, וזהו שאמר הכתוב "פתחו לי" פירוש הצדיק אומר שיפתחו לו השערי העבודה לבוא בם לעבוד הבורא, לפי שסובר שלא עשה כלום עדיין ולא פעל בעבודתו כלל עדיין, ומשיבין לו "זה השער לה'" פירוש היא היא עיקר העבודה לידע זה שאינו יכול לגמור בהעבודה, כי דבר שאין לו סוף ותכלית. והבן.

ג. זה היום עשה ה'

זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו^[5]. י"ל "זה" רמז על י"ב צרופי הויה^[6] שצריך האדם לכוין בכל יום ובכל שעה, ולכאורה הלא הצירוף הוא ממילא כאשר עשאם השם יתברך, ואמר הכתוב "נגילה ונשמחה בו" רוצה לומר, הפעולה היא בכוונה הזאת להכניס בה אהבה ויראה. "נגילה" רמז ליראה, כמו שאמרו ז"ל^[7] במקום גילה שם תהי רעדה, ו"שמחה" היינו אהבה. וק"ל.

ד. פדות שלח לעמו

פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו^[8]. דהנה הבורא ב"ה שולח רפואה קודם המכה, ומה הוא הרפואה? היינו תהילותיו ושבחיו שאנחנו משבחים ומפארים את שמו הגדול ותורתו הקדושה, וזהו^[9] "בורא רפואות" על ידי "נורא תהילות", מחמת תהילותיו הנוראים הם הרפואות, וזהו "פדות שלח לעמו" היינו שהשם יתברך ב"ה שלח מקודם פדות מכל צרות ומכות קודם למכה, היינו על ידי ש"ציוה לעולם בריתו", דהיינו התורה, היא הרפואה השלוחה לנו קודם לכל דבר המגינה ומצילה עלינו ועל כל ישראל אמן.

ה. ובחסדך תצמית אויבי

ובחסדך תצמית אויבי^[10]. ולכאורה קשה אדרבה אם יצמיתם בגבורה היה יותר טוב ולמה התפלל להצמיתם בחסד. וגם שם^[11] בפסוק "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב" גם כן קשה, למה בימין שרומז לחסד. ונראה "כי אין צדיק בארץ" כו׳^[12], ואם היה מתלבש הקב"ה בגבורות להצמית, היו ישראל מתפחדים מאימתו מחמת הגבורות, ולזה עושה הקב"ה ברחמיו לבל ייראו עמו מהגבורות, ולזה עושה נקמות בשונאים ואעפ"כ הוא מתלבש בחסדים גדולים, ואין שום פחד כיון שהוא רחמים וחסדים, נמצא שברחמיו פועל שניהם, לא זה בלבד שמכרית האויבים שלנו, אף שאין עולה על לבנו שום פחד, וזהו ימינך כו׳, וזהו גם כן תפילת דוד המלך עליו השלום "ובחסדך תצמית אויבי" לכוונה זו. וק"ל.

ו. גם עדותיך שעשועי

גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי^[13]. נ"ל דהנה התורה הקדושה לפעמים נקראת תורה, ולפעמים נקראת עדות, ופקודי ה׳, מצות ה׳, כמו שאמר הכתוב^[14] תורת ה׳ כו׳, עדות ה׳ כו׳, פקודי ה׳ ישרים כו׳, והכל הוא לפי בחינת האדם באיזה בחינה הוא לומד התורה, אם לומד התורה בקדושה ובטהרה בתמימות גדול לשמו הגדול יתברך, אזי נקראת תורת ה׳ כו׳, וכשלומד בבחינה אחרת אזי לפי הבחינה שלומד כך התורה נקראת, ובחינה הזאת הנקראת "עדות" יש לומר שאינה כל כך בחינה גדולה, רק שהיא מחכימת פתי, כמו שאמר הכתוב^[15] "עדות ד׳ נאמנה מחכימת פתי", ואמר דוד המלך ע"ה, "גם עדותיך" רצה לומר גם הבחינה הזאת הנקרא עדות, היא גדולה אצלי כל כך שהם "שעשועי," שהיא בחינה גדולה, כמו שכתוב בספרים שעל ידי שעשועים ברא הקב"ה את העולם, כמו כן אצלי היא שעשועים, שהצדיק בורא עולמות בתורתו הקדושה שלומד, ופועל רפואות והשפעות גדולות לעולם, והיא כל כך אצלי במדריגה גדולה שהיא "אנשי עצתי", על דרך שאמר התנא^[16] כל הלומד תורה לשמה זוכה כו׳ ונהנין ממנו עצה. וק"ל.

ז. כל הדר בארץ ישראל

איתא בגמרא^[17] כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלקי. ושמעתי מקשים הדיוקים אהדדי, דקאמר כל הדר בארץ ישראל דומה כו׳, משמע שאינו אלא כדמיון, אבל באמת אין לו אלקי חלילה, והדר קאמר כל הדר בחוץ לארץ דומה שאין כו׳, משמע אבל באמת יש לו אלקי.

ונ"ל דאיתא בגמרא^[18] "לא גלו ישראל אלא להתוסף גרים", ולכאורה יש להבין וכי בשביל זה יסבלו הקדושים עול גלות וצרות, הלא טוב היה שיבואו האומות לארץ ישראל ויתגיירו שם. אך כשרוצה הצדיק לפעול איזה דבר, צריך לירד קצת ממדרגתו ואז יכול לפעול, כי כל דבר צריך להיות מתפעל על ידי דוגמתו ודומה לו. והנה ידוע שקדושת ארץ ישראל היא גדולה מאוד, ונמצא לא היה באפשרי לישראל שיפעלו להתוסף גרים, מחמת ששם בארץ ישראל קדושת ישראל רבה וגדולה, ומופרשים ומובדלים מכל וכל מהאומות, ואין שום שייכות בהם להיות דוגמתם לשבר את כחם כדי שיתגיירו, ולכן גלו ישראל ובחוץ לארץ הקדושה מועטת ויכולים לפעול שיתוסף עליהם גרים, דהיינו אף שיהיה צדיק בקדושה גדולה, יכול לירד ממדרגתו קצת, והוי קצת כעין דוגמתו של הגר הבא להתגייר על ידו, אבל בארץ ישראל מחמת שהקדושה גדולה מאוד, ואף שירד הצדיק קצת ממדרגתו, אף על פי כן ישאר בקדושה רבה, ולא יהי' כלל שייכות בגוויה דהגר הבא להתגייר כנ"ל.

וזהו פירוש הגמרא "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקי", רוצה לומר אף הדמיון, דהיינו כשיורד ממדרגתו, אף על פי כן הוא כמו שיש לו אלקי, ואף אותם בני אדם שאינם כל כך במדרגתו, ואינם אלא כדבר הדומה והדוגמא, אף על פי כן כמי שיש לו אלקי, "והדר בחוץ לארץ דומה" כו׳, רוצה לומר שדר בחוץ לארץ ואינו מחזיק עצמו בקדושה רק כדבר הדומה, הוא "כמי שאין לו אלקי".

והוא שאמר דוד המלך ע"ה "אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני"^[19], דהנה דרך בני אדם כשהוא נצרך לאיזה דבר להתפלל להבורא ב"ה, אזי מחמת שמחשבתו על אותו הדבר, נפסק קצת ממדרגתו ומדביקותו. ודוד המלך עליו השלום היה אומר אף על פי ש"אליו פי קראתי" דהיינו אף בעת שאני מתפלל על צורכי, אעפ"כ אינני נפסק ממדרגתי ומדביקותי, וזהו "ורומם תחת לשוני", רצונו לומר רוממותו יתברך תחת לשוני, שאני עושה שניהם כאחד, שאני מתפלל ומחשב גם כן רוממות אל. וק"ל.

ח. ועמך כולם צדיקים

ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ^[20]. דהנה הצדיקים העובדים ד׳ באמת, הם כמו הסרסור שבין המוכר והלוקח, כמו כן הצדיקים הם הסרסורים בין התורה הקדושה ובין הקב"ה להביא ולהעלות התורה לפניו יתברך, דהצדיק הוא דבוק תמיד בקודשא בריך הוא ובתורתו, וזהו "וירא אליו ד׳"^[21] ולא נאמר אל אברהם, לרמז במלת "אליו" דהיינו להדבוק אליו ית' תמיד, הוא הצדיק האמיתי שהוא דבוק בו יתברך. והנה דרך הסרסור הרוצה לסרסר ללוקח ולהביא לו סחורה, צריך להניח את הקונה ולילך מאיתו ומבקש ממנו שיעמוד וימתין על ביאתו עם הסחורה. ודומה לזה היה אצל אברהם, אף על פי שהוא היה הסרסור האמיתי בין התורה הקדושה ובינו יתברך ויתעלה, והיה דבוק אליו יתברך, נאמר בו "אדני אל נא תעבור מעל עבדך"^[22] פירוש שאמר להקב"ה המתן עד שאכניס כו׳, דהצדיק רשות לו להפסיק מדבקותו יתברך כדי לילך ולקיים מצוותיו. וזהו שאמרו חז"ל^[23] על פסוק בירמיהו (קפיטל ט"ז^[24]) "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, דלכאורה אינו מובן כלל הלואי אותי עזבו, ויש לכוין בדבריהם כדברינו הנ"ל, "הלוואי אותי עזבו" שיפסיקו עצמם מהיותם דבוקים לי, "ותורתי שמרו" רצה לומר למען ישמרו תורתי שילכו ויקיימו מצוותי כנ"ל.

והנה כל עניני עולם הזה הנמצאים בעולם כולו, הכל לכבודו ברא^[25], שהכל הוא משל ומליצה להבין בהם איזה מוסר השכל והתורה הקדושה, ומי שזיכהו השם בלב בינה להבין ולהשכיל, אזי מכל דבר בעולם יש כיון^[26] להבין משל ומליצה אל התורה הקדושה וליראתו יתברך. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום "ואהי להם למשל" כו'^[27], דהנה דוד המלך עליו השלום ידע בעצמו בהנהגתו בתורה שהוא אינו כמו משל לבני אדם שעל ידו ישכילו איזו משל אל התורה, כי הוא עצמו היה בו כל התורה, ואינו כמו שאר בני אדם העוסקים בעניני עולם הזה אשר מהם יוכל איש משכיל ליקח משל אל התורה הנ"ל, ולהבין מוסר איך הוא מתחזק בעניני עולם הזה על אחת כמה וכמה שיש להתחזק בעניני עולם הבא וכדומה, לא כן היה דוד, וזהו "ואהי להם למשל" רצה לומר ששונאיו היו מחזיקים אותו למשל, דהיינו שהיו אומרים עליו שהוא איש שפל חלילה ומשוקע בכל עניני עולם הזה, ואמר דוד אם הייתי להם למשל שעל ידי ישכילו ויקחו ממני איזה משל אל התורה הקדושה או לאיזה מוסר היה טוב, "אך ישיחו בי יושבי שער" כו׳ רצה לומר שגם זה שמחזיקים אותי למשל אינו מועיל להם אפילו ליקח ממני משל, והם יושבי שער ושותי שכר.

וזהו "ועמך כולם צדיקים לעולם", דהנה יש ג׳ מדרגות: עולם נפש שנה. עולם, היא המדריגה עליונה, והיינו "לעולם" רצה לומר למדריגה עליונה. "ירשו ארץ" הם מעלים כל הארציות אשר בזה העולם. והבן.

ט. לא ישב אדם לפני הספר

משנה שבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל כו׳ מפסיקין כו'^[28]. נראה דאיתא בגמרא^[29] אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, ונמצא דתפילת מנחה הוא מעלה ודבר גדול מאוד, והתורה הקדושה היא נקראת ספר, י"ל על שם שהוא לשון סְפַר של מדינה שהוא הגבול של המדינה, דהיינו ההתחלה שמשם הולכים אל תוך המדינה, כמו כן התורה הקדושה היא התחלה שיוכל אדם לבוא לעבודתו יתברך שמו באמת. גם ענין גילוח השערות איתא בספרי קודש שצריך האדם ליזהר שלא לגדל השער כי הסיטרא אחרא יש להם אחיזה בשערות, והאדם צריך שלא ליתן שום אחיזה להסיטרא אחרא, נמצא דגם גילוח הוא התחלה לעבודתו יתברך שמו.

וזה שאמר התנא "לא ישב אדם לפני הספר" כו׳, פירוש באיזה אופן שתקרא תיבת "ספר", הן אם אקרא סַפָר והן סְפַר והן כפשוטו סֵפֶר ממש. דהיינו כל עניני התחלות שיתחיל אדם בעבודתו יתברך שמו, לא יחשוב האדם ביושבו לעסוק בהם שהוא מיד במדריגה גדולה, וזה הרמז באומרו "לא ישב לפני הספר" דהיינו אפילו בספר ממש ללמוד תורה, אף שהוא עיקר ענין עבודתו יתברך, לא יחשוב שהוא "סמוך למנחה", כי מנחה הוא המדריגה גדולה וסמוך וקרוב לה, חלילה לאדם לחשוב כן, רק יחשוב תמיד שאינו אלא כמתחיל בעבודתו יתברך שמו. "עד שיתפלל" פירוש עד שיהיה במדריגה שיהיה יכול להתפלל במחשבה טהורה וזכה וצלולה בלי שום סיג כלל, ויאיר אור תפילתו בכל העולמות, אז יהיה בטוח שלא יפסיק עוד מעבודתו יתברך שמו לעולם. וזה שמפרש התנא "ואם התחילו" פירוש אם יהיה תמיד במחשבתו שאינו אלא מתחיל בעבודתו יתברך, "אין מפסיקין" פירוש אלו בוודאי לא יפסיקו עוד מעבודתו השלימה. "מפסיקין לקריאת שמע" כי קריאת שמע היא כמו לימוד תורה, כי היא בעצמה לימוד הוא, דהיינו אף אם יעסוק אדם בתורה יכול להיות שיהיה נפסק מעבודתו יתברך שמו, דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא^[30], והעיקר לימוד התורה או עסק המצוה צריכה להיות שיהיה שפל ונכנע בעיני עצמו, שיחזיק עצמו באמת שאינו אלא כמתחיל בעבודתו וכנ"ל. "ואין מפסיקין לתפילה" אבל הצדיק שתפילתו ברור וזך כנ"ל, בוודאי לא יפסוק עוד מעבודתו וילך ויתגבר.

וזהו שאמר הנביא "שער החצר הפנימית" כו׳^[31], ד"חצר" הוא לפני הבית, וצריך אדם לדמות עצמו בעבודתו שאינו עומד אלא בחצר המלך ולא בבתי גוואי, ואינו עומד אלא אצל "שער" מחצר קדשו של עבודתו יתברך. "הפנימית" פירוש שיהא דבר זה מוחלט בפנימיותו באמת. "הפונה קדים" רצונו לומר קדים הוא לשון קודם, דלפעמים מחמת שהיה צדיק בגלגול ראשון, זה גורם לו שיהיה צדיק גם עכשיו והולך בעבודת הבורא, וזה הוא הפונה קדים, דבר זה פונה אותו לצדקו, מחמת שהיה צדיק מקודם דהיינו בגלגול ראשון. והזהיר הנביא את האדם אשר לו מדרגות אלו, "סגור יהיה" שיהיה מוצנע ומוסגר הצנע לכת, "לא יפתח^[32], וביום השבת יפתח" אם לא בשבת כשיבוא לו הבהירות הגדול מרוב קדושתו, וממילא יפתח פנימיותו מרוב ההבערה אשר בקרבו, "וביום החדש יפתח", החדש נקרא על שם הצדיק המבטל דינין, ועל ידי איזה סיבה הוא מבטל? על ידי שבורא עולמות חדשים, כדאיתא במדרש^[33]: הקב"ה קראו ליעקב אל, אמר לו אתה אל בתחתונים ואני אל בעליונים כו׳, אני בורא עולמות ואתה בורא עולמות, עיין שם באריכות, נמצא כשהצדיק בורא שמים חדשים וארץ חדשה, ממילא הדין נמתק, כי בזה העולם שנברא עתה מחדש אין שייך בו שום דין, שהוא של הצדיק, וזה פירוש "ביום החדש", רצה לומר כשהצדיק רוצה לחדש שמים חדשים דהיינו לבטל דינים, "יפתח" קדושתו להתהלך ברחבה.

י. בשלש עשרה מידות התורה נדרשת

ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מידות כו׳^[34]. נ"ל דהנה השם יתברך ברוך הוא נתן לנו שלש עשרה מידות, ואנחנו צריכין להכניס את השלש עשרה מידות בהתורה שיהא התורה נדרשת בהן, דהיינו שתהא לימודינו בתורתינו הקדושה לעורר את השלש עשרה מידות שיידרשו על ידי התורה. ועל ידי איזה פעולה נוכל לבוא לזה? ואמר "מגזירה שוה" פירוש כל מה שגזר השם יתברך בעולמו, הן הרוחניות הן דברים גשמיים, יהא הכל שוה לעבודת הבורא יתברך שמו, להכניס כל הגשמיות אל הקדושה. "מקל וחומר" פירוש הן עבירה קלה יהיה בעיניו כחמורה, וירגיל את עצמו תמיד בלי שום הפסק עד שיוטבע אצלו בטבע עד בלתי אפשרי לדבר בדברים בטלים.

וזהו דאיתא^[35] "מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו", פירוש "מרגלית" מלשון הרגל נעשה טבע, "היתה תלויה בצוארו" שמשם יוצא הדיבור, והיה ההרגל בצוארו בדיבורו שלא לדבר כי אם דברים טובים הנוגעים ליראת ד׳ ולתורתו הקדושה, "ואחר כך תלאה בגלגל חמה", דהנה השמש כשם שהיא מאירה בעולם הזה כך היא מאירה בעולמות העליונים, ובעולם הזה נקראת שמש, שהיא משמשת בעולם, ובעולם העליון נקראת חמה שהיא לשון חימום ודביקות, שמה שמאירה בעולם הזה היא בגשמיות נגד ההארה שבעולם העליון, וזהו "ותלאה בגלגל חמה" דהיינו שלימד את דורו אחריו שיעשו כמוהו, להרגיל את עצמם עד יוטבע הדבר בטבע להכניס כל דברי הגשמי אל הקדושה, דהיינו להתנהג בכל זה עד התגלגלות הדבר שיבוא לחימום וקדושה ודבקות בטבע, "שכל הרואה בו מיד נתרפא" ופירושו כל מי שרואה ומאמין לזה מיד נתרפא, וזהו "וחם השמש ונמס"^[36] פירוש "השמש" שהוא הגשמי כנ"ל, הביאו לחימום ודבקות כנ"ל, "ונמס" שנבלע באברים, שהיה הכל רוחניות. וזהו^[37] "אשריכם כלים שנכנסתם בטומאה ויצאתם בטהרה" פירוש דאברי האדם הן נקרא כלים, ובהתחלתו של הצדיק להרגיל את עצמו כנ"ל בכל דברי גשמי, הוא בעיניו כדבר טמא, על דרך שאמרו חז"ל^[38] "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים", כו', אך אחר כך בהרגיל את עצמו שיהא לו לטבעיות, בודאי הוא טהרה וקדושה גדולה בהמשכתו בכל דבר גשמי קדושת הבורא יתברך שמו.

וזהו^[39] "שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מידת הקדוש ברוך הוא כלי מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, ומידת בשר ודם להיפוך". ויבואר גם כן על פי הפסוק^[40] "וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן", פירוש שאנחנו צריכין להמשיך ולהביא את הבורא ברוך הוא בכל העולמות, וזהו "אמן ואמן" דהיינו בעולם התחתון ובעולם העליון. וזהו "כלי מלא" פירוש הצדיק כזה שהוא כלי, דהיינו כל אבריו הן קדושים ומטוהרים כנ"ל, שכבר הוטבע בטבע שבכל דברי הגשמי הוא מכניס וממלא כבוד ה' וקדושתו, "מחזיק" פירוש על ידי זה הוא מחזיק טובה לישראל להיותם מלאים ושבעים כל טוב, "וריקן אינו מחזיק" פירוש אם הוא להיפך חלילה שאינם ממשיכין את כבודו לכל העולמות, אזי אינו מחזיק חלילה, "ומדת בשר ודם הוא להיפך", "מלא" פירוש אם הוא מלא וחשוב בעיניו שיש בו חכמה ומעלות, זה "אינו מחזיק" אין יכול להחזיק טובה לכל ישראל, דהיינו שבלתי אפשר שיבוא טובה על ידו, "ריקן מחזיק" פירוש מי שהוא בעיניו ריקן ושפל ואינו נחשב בעיניו לכלום, זה יכול להחזיק טובה לכל ישראל, להשפיע להם כל מיני שפע וברכה וחיים ולמלאותם כל טוב. וזהו "אל יתפלל במקום גבוה"^[41] פירוש אל יחזיק את עצמו בגבהות, אלא "במקום נמוך" פירוש שיהא בהכנעה גדולה כנ"ל.

ועל פי הנ"ל יפורש גם כן הפסוק בפרשת משפטים^[42] "ויראו את אלקים" וגו׳, פירוש שהיו תמיד מסתכלים ורואים בכל מעשיהן, אפילו בגשמיותן היו משגיחין על עצמם שיהיה לה׳, והיינו "ויראו את אלקים" פירוש על אלקים, והיו מרגילין את עצמם עד כי "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", דהעולם הזה נקרא "רגליו" כמו שנאמר^[43] "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", והן היו פועלים שכל מה שבעולם הזה, דהיינו אפילו הגשמיות, היו מכניסין אל הקדושה, והיינו "תחת רגליו" נעשו "כלבנת הספיר" כנ"ל. אך שיש צדיקים שצריכין סעד לתומכם אל כל הנ"ל, ויש צדיקים שאין צריכין סעד, היינו אותן הצדיקים שנשמתן הוא מעולם האצילות, וזהו "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" היינו כנ"ל אותן הצדיקים שהיה להן נשמה מעולם אצילות, לא היה צריך השם יתברך לשלוח ידו להם לתומכם בידו, רק שהן עצמם היו יכולין לעשות כל זה בלי סעד ותומך, "ויאכלו וישתו ויחזו אלקים"^[44] היינו שאפילו אכילתן ושתייתן היו מביאין אל הקדושה.

יא. כשמן הטוב על הראש

כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו^[45]. נ"ל דאיתא בגמרא^[46] אין מושיבין זקן בסנהדרין, והטעם מחמת שטבע הזקן באכזריות ואינו כל כך במידת רחמנות. אך לא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, שהקדוש ברוך הוא נגלה על הים כזקן מלא רחמים^[47], והוא מחמת שהרחמים העליונים מעולמות העליונים ששם כולו רחמים, משם יורדים הרחמים ונשפכין על הזקן ונעשה גם הוא רחמים. וזהו "כשמן הטוב" רוצה לומר שמן הטוב היינו הרחמים הגמורים, "על הראש" רמז לעולמות העליונים הנקראים ראש. "יורד על הזקן" י"ל שהרחמים יורדין משם על הזקן, ונעשה הזקן "זקן אהרן", דהיינו שגם הזקן הוא רחמים, דאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, והכהן הוא חסד ורחמים^[48], "שיורד על פי מדותיו" רוצה לומר שהרחמים יורדין על פי מדותיו כנ"ל, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, שמידת בשר ודם הזקן הוא מטבע אכזריות, ומידת הקדוש ברוך הוא הוא זקן מלא רחמים. והבן.

יב. ארבע מידות בהולכי לבית המדרש

שמעתי מקשים על המשנה^[49] ארבע מידות בהולכי לבית המדרש, וחושב התנא לאינו הולך ואינו עושה לאחד מד׳ מידות, ואיך שייך להיקרא מידה מד׳ מידות, בשלמא בהולך ואינו עושה או בעושה ואינו הולך הוא על כל פנים מד׳ על צד אחד, או בהליכה או בעשייה, מה שאין כן באינו הולך ואינו עושה. ונ"ל דאיתא במשנה^[50] "בעשרה מאמרות כו׳ והלא במאמר אחד כו׳ אלא להיפרע מן הרשעים כו׳ וליתן שכר טוב לצדיקים". ולכאורה הלא עיקר הבריאה היה להטיב לברואים ולא להיפך חס ושלום, אלא ההכרחי הוא לפרוע לרשעים כשחוטאין, והיה לו לתנא לומר בהיפך: "אלא ליתן שכר טוב לצדיקים כו׳ ולפרוע" כו׳. אך נראה דהנה פירשו^[51] על שאמר השם יתברך להושע שישראל חטאו, והשיב לו החליפם באומה אחרת, וחס ושלום לאותו צדיק שיקטרג על ישראל. ופירשו שכך היה כוונת הושע החליפם באומה אחרת ותראה בכל אומות אם יש כיוצא בהן, והשפל והגרוע בישראל הוא יותר טוב מטובים שבאומות. ונמצא בהסתכל בהאומות אין כח למקטרג על ישראל. וכמו כן "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"^[52] ויש כח חס ושלום לקטרג עליהן, אך בראות מעשה הרשעים יסתם פי המקטרג. נמצא עיקר שילום השכר להצדיקים בא על ידי ראיית ההפרש שבין הרשע לצדיק. ומובן ממילא כל הנ"ל להיפרע כו', כדי שעל ידם יותן שכר טוב לצדיקים. וזהו שחשב אינו הולך ואינו עושה גם כן למידה, כי גם על ידי זה בא טובה להצדיק, שאין כח ביד המקטרג לקטרג כלל, וצדיק באמונתו יחיה^[53].

יג. משוך חסדך ליודעיך

משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב^[54]. ומתחילה נפרש הפסוק^[55] שאמר יעקב אבינו עליו השלום "ידעתי בני ידעתי" שהוא מילות כפולות, ועוד שהיה לו לומר יודע אני כו׳. אך נראה דהנה הנשמה שהיא תחת כסא הכבוד אז היא יודעת להשכיל כל התורה כדאיתא^[56] בגמרא: ומלמדין אותה כל התורה כולה וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו. ויש ליתן טעם לשבח לזה שמתחילה מלמדין אותו ואחר כך המלאך סטרו. ונ"ל שמתחילה הנשמה ששוכנת תחת כסא הכבוד ולמען לא יהא לה נהמא דכיסופא היא נבראת כידוע, וזהו ההכרחי ללמדה כל התורה כולה, כי אילולי זה לא היה באפשרי להנשמה בבואה אל הגוף החומרי להתגבר עליו לשבר תאוותו, וההכרחי ללמדו כל התורה שעל ידה יכול לשבר כח ותאוות הגוף. ועוד אם לא היו מלמדין אותה לא היה באפשרי לקבל וללמוד אחר כך את התורה, לכן מלמדין אותה מתחילה כדי שאחר כך בנקל תוכל לקבל וללמוד התורה. אך אם היה נשאר כך בלתי סטירת המלאך, לא היה תועלת בבריאתו כלל, כי לא היה צריך שום עבודה ופעולה לעבוד ולשבר כח התאוה, כי היה כבר מלא תורה כאשר היו מלמדין אותו מתחילה בקדושה, בא המלאך וסטרו על פיו ומשכחו. אך אף על פי כן נשאר הרושם שנרשם בו בזה שהיו מלמדין אותו כל התורה, וצריך האדם לעבוד בכל כחו והתאמצותו לעורר את הרושם הנרשם בו לבוא אל המעלה שהיה בו קודם בריאתו, כמו שהיה במחצבתו מתחת כסא הכבוד. וזהו "ידעתי" פירוש כבר בהיותו תחת כסא הכבוד, "בני" פירוש אף אחר כך היינו עתה שאתה בני, דהיינו שאני בעולם הזה, "ידעתי" פירוש גם עתה באתי אל המעלה הראשונה כמו שהייתי קודם בואי לעולם כנ"ל, "כי מנשה הבכור" כו׳, וזה "משוך חסדך ליודעיך" היינו הצדיקים הגמורים שכבר עבדו ותיקנו את עצמם להיותם בידיעה ברורה כנ"ל, ובוודאי הן מבינים את הכל, ויודעים שכל דבר הוא לטובתינו אף שאין נראה טובה כל כך, יודעין שסוף תבוא הטוב מאותו דבר, אף על פי כן "משוך חסדך" פירוש שיהא מיד חסדים, וזהו "ענני באמת ישעך"^[57] פירוש ענני מן צרה זו אף על פי שסוף הצרה בוודאי לישועה, בקשתי מהשם יתברך ברוך הוא שיענני מיד לישועה כנ"ל. והבן.

יד. איזהו חכם הרואה את הנולד

משנה^[58] איזהו חכם הרואה את הנולד ונראה על פי שדרשו חז"ל^[59] וירא אלקים את האור כו׳ שגנזו לצדיקים. י"ל הפירוש שהשם יתברך גנז את האור לצדיקים שהם יהיו יכולין לדעת על ידי האור הזה דבר שעתיד להיות, והנה התורה נקראת חכמה לשון נקיבה, והצדיק הלומד תורה לשמה נקרא חכם בשם זכר, וזהו שאמרו^[60] הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי קמי תלמיד חכם. ואמר התנא "איזהו חכם הרואה את הנולד", כנ"ל שעל ידי האור שבה יכולים לראות את הנולד.

טו. מלך אסור ברהטים

מלך אסור ברהטים מה יפית כו'^[61]. נ"ל בהקדים לפרש^[62] "זאת קומתך דמתה לתמר", דאיתא^[63] דתמר יש בו זכרות ונקבות, והאדם צריך להתקדש עצמו ממדריגה למדריגה מלמטה למעלה, דהיינו לתקן עצמו במדרגות זכרות ונקבות. וזהו "זאת קומתך" רוצה לומר זה הוא קומתך שלמה, "דמתה לתמר" רוצה לומר כשהוא דומה לתמר כנ"ל, מה תמר יש בו זכרות ונקבות כו׳, וזהו "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"^[64] רמז גם כן לשני מדריגות דוכרא ונוקבא, צריך להיות בדיבור אחד, דהיינו מהמחשבה בא אל הדיבור ונעשה אחד, והצדיק הזה הוא יכול להמתיק הדינים ולכובשם תחת ידו, וזהו^[65] "שמאלו תחת לראשי" רצה לומר כשהשמאל הוא כבוש תחת ראשי, אז "ימינו תחבקני", דהיינו שהצדיק הזה הוא בא למדריגת חיבוק ונשיקין ותענוג העליון, אך שצריך לעלות ממדריגה למדריגה כנ"ל, דהיינו מיראה לאהבה ומאהבה לתענוג ושמחה, והצדיק הזה הוא משפיע לעולם שפע טובה, וזהו "ולשמחה מה זו עושה"^[66] רוצה לומר על ידי מדריגת "שמחה" הוא מתקן את מדרגת "מה", שעל ידה באים ההשפעות, וזהו "מה ד׳ אלקיך שואל מעמך"^[67], רוצה לומר שתתקן מדרגת "מה", וזה הוא מתקן על ידי יראה ואהבה, וזהו "כי אם ליראה" כו׳.

והנה השי"ת בחר אותנו באהבה, ולכאורה בהשם יתברך אין שייך כי אם תענוג. אך מחמת התורה הקדושה שאנו עוסקים בה לשמה, השם יתברך יורד מתענוגו ואוסר עצמו בהתורה, ובוא יבוא אל מדריגת אהבה. וזהו "מלך" רצה לומר הקדוש ברוך הוא, "אסור ברהטים" דהתורה נקראת רהטים, ונמצא יורד ממדריגת תענוג לאהבה. "מה יפית ומה נעמת" רוצה לומר ראה האיך היה טוב ויפה, "אהבה בתענוגים" רצונו לומר שגם כן אתה תעשה את שלך ותלך מאהבה לתענוג כנ"ל.

טז. אור זרוע לצדיק

אור זרוע לצדיק כו׳. ונקדים לפרש פסוק בשיר השירים^[68] "אכלתי יערי עם דבשי כו׳ אכלו רעים שתו ושכרו דודים". דהנה התורה הקדושה נמשלה לדבש כמו שנאמר^[69] ומתוקים מדבש וכו׳, וכשהצדיק עוסק בתורה לשמה כדי לייחד שמו הגדול, זהו תענוג ואכילה להקדוש ברוך הוא, וזהו "כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא", רצה לומר אכילתו של הקדוש ב"ה הוא אש, והיא התורה הנקראת אש, וזהו גם כן "את קרבני לחמי לאשי", הקרבן שהוא לחמי לאשי לעסוק בתורה הנקרא אש. והנה הדבש מקומו הוא מצוי ביער ואין הנאה מוכנת כי אם מהדבש אבל לא מעצי היער, ואומר הקדוש ברוך הוא "אכלתי יערי עם דבשי", דהיינו כשהצדיק עוסק בתורה לשמה הנקרא דבש, אזי אכילתי ותענוגי מה"יער" הוא הצדיק, "עם דבשי" הוא התורה, ולעומת זה יש גם כן להצדיק השפעת קדושה מלעילא וזהו אכילתו ותענוגו, וזהו "אכלו רעים" דהצדיק נקרא ריע להקדוש ברוך הוא, שהוא גוזר והצדיק מבטל, ורמז לזה "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", רצה לומר "למען" הצדיקים הנקראים "אחי ורעי", "אדברה נא שלום בך" הוא על כללות ישראל הנקראים בלשון יחיד, וגם משום שנבראו ע"י ך"ב אתוון^[70] וזהו "בך". ועל ידי הצדיק העוסק בתורה יש גם כן השפעה להעולמות העליונים והם נקראים "דודים", וזהו "שתו ושכרו דודים".

ועל פי זה יבואר גם כן פסוק "אז ירננו כל עצי היער לפני ה׳", דהנה שם הוי"ה ב"ה הוא המנהיג לכל העולמות, אלא ^[71]שלא כעולם הזה העולם הבא, דהיינו עולמות העליונים נקראים "עולם הבא" מחמת שהצדיק הולך ובא מעולם לעולם ושם הוי"ה ברוך הוא נקרא ככתיבתו, אבל בעולם הזה^[72] "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב בי"ה ונקרא באדני", והצדיק צריך לייחד השני שמות הקדושים הללו. וזהו "אז" דהיינו השני שמות הן מנין א"ז ח׳ אותיות^[73], "ירננו כל עצי היער", דהיינו הצדיק הנקרא "עצי היער" כשמייחד השני שמות כנ"ל, מכניס ומביא רנה וחדוה לפני ה׳ בעולמות העליונים, וזהו "אור זרוע" ראשי תיבות א"ז, דהיינו על ידי "אור" שהיא התורה, הצדיק מייחד השני שמות כנ"ל, ועל ידי זה הוא מזריע ומשפיע בעולמות העליונים, ומעילא לתתא הוא גם כן משפיע "לישרי לב שמחה".

או יאמר בדרך אחר בהצטרף לפרש עוד פסוקים. דהנה^[74] "בי"ה ה׳ צור עולמים", דעולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה נברא בה"א^[75], והאומות חלקם בעולם הזה, כי יש להם אחיזה במקום הדינים ומשם הוא יניקת השפעתם, וזהו שאמר יוסף למצרים "ה"א לכם זרע", דהיינו השפעתם היא מה"א, וישראל הקדושים יניקת השפעתם היא מהיו"ד היא חכמה. וזה בא על ידי הצדיק הוא החכם המעורר השפעה ביו"ד, וזהו שאמרו^[76] פותח את ידיך אל תקרא ידיך אלא יודיך, דהיינו שהצדיק פותח את היו"ד להשפיע לעולם ומשביע לכל חי רצון. וזהו שאמר הנביא^[77] "אל יתהלל חכם בחכמתו כו׳ כי אם בזאת כו׳ השכל וידוע אותי", דהיינו שהצדיק אל יתהלל שפועל כל זאת על ידי חכמתו, כי אם ידוע "אותי", דהיינו אות יו"ד^[78]. וזהו גם כן סיפא דקרא הנ"ל^[79] "ויבטחו בך יודעי שמך". וזהו שנאמר^[80] "והמן כזרע ג"ד", דתיבת ג"ד הוא גומל דלים^[81], דהיינו היו"ד משפיע לה"א דהיא נקראת "דלה", דלית לה מדילה^[82], וזהו "והמן" דהיא השפעה, הוא "כזרע ג"ד", והבן.

ואמנם בבוא היוד בין שתי אותיות ג"ד נעשה גיד, שנסתם חס ושלום השפעה מהיוד, וזהו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד" כו׳, אך הצדיק מעורר השפע לה"א מהיו"ד וממתיק את הדינין, וזהו פירוש הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", דהיינו שהצדיק יש לו כח שני מדרגות, דהיינו להכניס הה"א בין היודי"ן ע"י האור שלו דהיינו "יהי"^[83], להמתיק אותה ברחמים גדולים על ישראל, וזהו "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות"^[84], נקמה דהיינו הדינין נמתקין בין שני אותיות, וגם יש לו כח להשפיל ולהכניע את הרשעים על ידי האור שלו, וזהו "ויהי אור", כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צרה^[85], וזהו "אור זרוע" כו', כי דרך הזריעה להצמיח תבואה וגם קוץ ודרדר, והאור של הצדיק הוא גם כן כמו זריעה להשפיל ולהכניע את הרשעים, "ולישרי לב שמחה".

יז. מציאת הבת לאביה

בגמרא בבא מציעא^[86] מציאת בת לאב ומפרש בגמרא משום איבה, ופירש רש"י משום מזוני, ותוספות^[87] פירשו משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין. ונראה פירוש לפירושם, דאיתא במשנה^[88] "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא" כו׳, ויש לדקדק איך עלה על הדעת שישמש על מנת שלא לקבל פרס, הלא ידוע שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אלא שיש לתרץ שאדם יעלה על דעתו שכבר קיבל כל שכרו, על דרך שאמר הכתוב מי הקדימני ואשלם, דהיינו שהקדוש ברוך הוא זן אותו מעודו עד היום, וגם על דרך שאמר הכתוב ה׳ לא יעזבנו בידו, לולי ה׳ בעזרו, ויעלה על דעתו דאף אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה ליתן לו שכר היה ממאס בו, וזה פירוש המשגה "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", והפירוש מובן מאליו.

ואיתא בגמרא^[89] "מתייחד אדם עם בתו ועם אמו", ויש לפרש על פי דאיתא במדרש: "לא זז מחיבתו עד שקראו בתי, לא זז עד שקראו אמי", וזהו פירוש^[90] "יתירה עליו אמה עבריה שיוצאה בסימנין", ורצה לומר יתירה עליו על אותו צדיק שנקרא בשם עבד עברי, דהיינו שעובד את ה׳ אבל עדיין אינו נקרא בשם בתו של הקב"ה כנ"ל, יתר עליו אותו צדיק שנקרא בשם בתו, ונקרא בשם אמה עבריה שיוצא בסימנין, דהיינו שיוצא לעולמו בסימני הקטורת, על דרך שאמר הכתוב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, והיינו שיוצא לעולמו בריח טוב. ועוד יש לפרש יוצא בסימנים על דרך דאיתא שהקטורת היתה מעשרת, דהיינו נותן שפע לעולם, כך הצדיק הזה יוצא בסימני הקטורת להשפיע לעולם. וזהו פירוש מתייחד אדם דהיינו אדם עליון הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, הוא מתייחד עם צדיק הזה שנקרא בתו, או עם הצדיק הנקרא בשם אמו.

וזהו פירוש "מציאת בתו", דהיינו כל העובדות והמציאות של המצוות שהצדיק הזה הנקרא "בתו" עובד ועושה, ומתקן כל המצוות שהיו בסיטרא אחרא ומוציא אותן משם, והוא נקרא בשם "מציאה" דהוא עובד הכל "לאב" ולא בשביל לקבל פרס, ומפרש בגמרא משום איבה, ורוצה לומר שהוא משער בשכלו הזך אף אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה ליתן לו שכר היה ממאס בו כנ"ל, והיינו משום איבה שהוא ממאס בשכר, ופירש רש"י מהיכן בא לו זאת שימאס בהשכר, ופירש משום מזוני, דהיינו שעלה על דעתו שכבר קיבל שכרו, ודי לו בזה שהוא משפיע לעולם מזוני כנ"ל יוצא בסימנים, וגם שהקדוש ברוך הוא זן אותו מעודו עד היום, ותוספות פירשו שזאת עלה על דעתו שדי לו בזה שלא מסר אותו למנוול ומוכה שחין, דהיינו על דרך שאמר הכתוב ד׳ לא יעזבנו בידו, והיינו לא מסר אותו ליצר הרע הנקרא "מנוול"^[91].

יח. נפשי בכפי תמיד

נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. דהנה יש בני אדם הנותנין לב להתחרט על עוונותם, ורואים איך אין עובדים הבורא ברוך הוא באמת, ובזה הם עיקר תיקונם, כשהם יושבים עצמם ללמוד אומרים שכבר נתכפר להם בזה הכל, ותיכף נתגבר כח יצרם בקרבם, עד שכמעט שחושבים אין כמוהם בלימוד ובמעשים טובים, אף על פי שקודם הלימוד ידעו בבירור גודל עיוותם, וכעת הם מתוקנים כיון שכבר למדו מה לעשות להם עוד, ותהי עוונותם על עצמותם. אבל האיש הנלבב הוא רואה תמיד שפלותו אפילו בעת התורה והמצוה, ואדרבה הוא נותן לב יותר לשוב מעבירות שבידו, באמרו בלבו איך עברתי על דברים מתוקים מדבש ונופת כו׳ כאלו יצאו מפי אלקים חיים, וכל מה שלומד הוא יותר קטן בעיני עצמו ונבזה ושפל. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום "נפשי בכפי" כי ההרהורי תשובה הם מרומזין בכפים, כענין שנאמר נשא לבבנו אל כפים, וזה הוא שאמר נפשי בכפי "תמיד" אני הולך בהרהורי תשובה וחטאתי נגדי תמיד, "ותורתך לא שכחתי" פירוש אף על פי שאני יושב עצמי ללמוד תורתך, אף על פי כן איני שוכח את כל אשר הכעסתי לפניך, ואני חוזר בתשובה עליהם בלב שלם. כן יורנו ד׳ אשר בדרכיו נלך באמת. אמן.

יט. מצאתי דוד עבדי

מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו. נראה לפרש דהנה בגמרא אמרו מאי מצאתי ומשני מצאתי בסדום, והפירוש הוא כך, שדוד המלך עליו השלום נולד על ידי חלק מסיטרא אחרא, על ידי לוט ושתי בנותיו, וכונתו לא היה לשם שמים, והם כוונו עצמם למצוה באמרם ואדם אין בארץ כו׳, ודבר קדושה היוצא מהם פירוש מהסיטרא השניה הוא כמו מציאה שמוציאין בולעם מפיהם, וזו היא אשר נקרא מציאה, וזה הוא שאמרו בגמרא מציאה ומשיח ונחש באין בהיסח הדעת, ושלשה אלו דבר אחד הם, שמשיח נולד על ידי שתיהם, על ידי מציאה ועל ידי נחש כנ"ל, והם גם כן אחד, שהמציאה היה על ידי שיצא מחלק הסיטרא אחרא הם הנחש. ואחר כך כשנמשח דוד המלך, נמשח בקדושה גדולה בקרן השמן, רמה קרני ולא רמה פכי. ולמה היה זה באמת שיבוא מתחילה על ידי הנחש ואחר כך למשחו כל כך בקדושה ובמעלה גדולה.

נראה לתת טוב טעם, כי הכוונה בזה היה לפי שקדמה מחשבת בוראינו ית"ש ויתעלה להיות גלות, ואם היה משיח נולד מצדיק, אז בודאי לא היה כח ביד האויב לשלוט עלינו להגלותינו מארצנו, ומחשבת ורצון הבורא היה לזה, מחמת כי לא מחשבותי מחשבותיכם וטעמים ידועים, לכך גילגל הדבר בסיבה שיוולד משיח ד׳ דווקא ע"י חלקם, ואחר כך כשבא דוד, רצה לבער הסיטרא שנולד משם, כדי לבערם מן העולם ויהיה יכול להיות משיח האמת והקיים שלא יהיה עוד גלות, ולא נתקיימה בידו מחמת שלא היה לו כח עליהם, לפי שנולד מהם, כאשר נאמר "וירד העיט על הפגרים כו׳ אברם כו׳" וכפירוש רש"י שדוד בא ומכלה את האומות וישב כו׳ עיין שם, עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואז תרום קרננו. וכדי שיהא לנו שארית בארץ, ויהיה לנו קיום בגלות המר והנמהר בין הזאבים הללו, לכך נמשח בקרן השמן ובקדושה גדולה, רמה קרני ולא רמה פכי, כדי שיגין עלינו בגלות הזה שיהיה לנו קיום, כאמרם ז"ל שמשיח יתיב אתרעא דרומי וסובל עבור ישראל, עיין שם הלשון היטב, ולכשיצמח קרן הודו במהרה, אז יהיה נצב וקיים חזק ואמיץ לעד ולנצח.

וזו הוא "מצאתי דוד עבדי" פירוש על ידי מציאה כנ"ל, על ידי נחש כנ"ל, עבור זה נקרא מציאה, "ובשמן קדשי משחתיו" שהמשיחה שנמשח היה בקדושה גדולה, ולמה היה זה באמת ב׳ דברים, דבר והיפוכו? מתרץ הפסוק "אשר ידי תכון עמו" שהעולם הזה נקרא "יד" כדכתיב אף ידי יסדה ארץ כו׳, ופירושו כדי שיהיה לנו קיום בארציות עכשיו בגלותינו שאנחנו בגשמיות מגושמים, "אף זרועי תאמצנו" לכשיבא משיח במהרה, ואז תאמצנו זרועי שתהיה חזק וקיים לעד.

כ. הצנע לכת עם ה' אלוקיך

הצנע לכת עם ד׳ אלקיך. י"ל הפירוש דלכאורה היה לו לומר "תלך" בלשון נוכח, כמו שמסיים בפסוק "אלקיך" הוא לשון נוכח. אך הענין הוא, דצריך האדם להשכיל מאוד מאוד על היצר הרע העומד עליו לפתותו, גם אם בהצנע בחדרי חדרים יהיה מאין אדם, אעפ"כ אם יידע בעצמו שהוא עובד השם, דהיינו שיידע שהוא עוסק בלימוד ובמצות צדקה וגמילות חסדים וכדומה, על ידי זה יכול לבוא לידי פניות גם אם הוא בחדרי חדרים, וכאשר יסתכל על עצמו יראו עיניו שדברי הנ"ל אמיתיים, רק צריך האדם שלא יעלה על לבו כלל לחשוב מחשבת מעשיו הטובים, רק כאילו הם נסתרים ממנו ואינו יודע כלל ממעשיו הטובים כלל, ואדרבה לא יוטבו בעיניו כל מעשיו, וזהו "הצנע לכת", ד"לכת" הוא גם כן לשון נסתר שהוא שם דבר, רמז שגם בהצנע יהיה הצנע בתוך הצנע, ר"ל שגם בהצנע מאין אדם יהיה עוד הצנע ממנו ומעצמו כל מעשיו כלל, שלא ידע מהם שהוא עושה איזה דבר.

וזהו "ואהבת לרעך כמוך" דהשי"ת ב"ה נקרא ריעך, כמו שכתוב ריעך וריע אביך אל תעזוב, ואמר הכתוב "ואהבת" כו׳, ר"ל הסיבה שתוכל לבוא לידי אהבה שלימה, לאהוב את המקום ב"ה הנקרא "ריעך", בלתי אפשר כי אם באופן שתהיה "כמוך" ר"ל בכ"ף הדמיון, שלא תדע מעצמך כלל שאתה הוא העושה ובמה נחשב, אלא שאינך אלא כדמיון, והבן כי זה עיקר ושורש גדול לעבודת הבורא ב"ה.

כא. ויראת מאלוקיך אני ה'

ויראת מאלקיך אני ה׳. י"ל הפירוש דהנה מתחילה צריך האדם להיות ירא אלקיו באיזה אופן, וחלק אלקים שבו צריך להיות תמיד ביראה, ולכן נאמר "אלקיך", דהיינו חלק אלקות שבך כפי הבנתך, ואז כאשר תתמיד ביראתך בלי הפסק, תוכל לבוא שתדע ש"אני ד׳", להשיג מציאותי על ידי פעולותי.

כב. ואתם הדבקים

ואתם הדבקים בד׳ אלקיכם חיים כולכם היום. מלת "היום" אינו מדוקדק. וי"ל דהנה אמר התנא אל תאמין בעצמך עד יום מותך, הגם שרואה אדם שהנהיג את עצמו היום הזה בדרך הישר, ודקדק במעשיו מאוד מאוד לקשר ולדבק עצמו בהבורא יתעלה, אעפ"כ אל יאמין עצמו שהוא איש ישר רק היום הזה שהוא עומד בו, ולמחרתו מיד צריך להתחיל מחדש לחפש רוממותו ית"ש לדבק בו יתברך ויתעלה. וזהו "ואתם הדבקים כו׳ כולכם" ר"ל שזה דבר השוה לכל ישראל שאפשר לו לדבק עצמו בהבורא יתעלה, כמו דאיתא אפילו עבד אפילו שפחה כו׳, אך אין להאמין לעצמו להיותו בטוח ביום מחר, כי אם בלתי "היום" ר"ל היום שהוא עומד בו כנ"ל, וביום מחר צריך להתחיל מחדש. וק"ל.

כג. שיויתי ה'

שויתי ה׳ לנגדי תמיד. כי ידוע שלב חכם לימינו, היינו היצר הטוב שהוא מסיטרא דהויה רחמים, ולב כסיל לשמאלו, שהוא יצר הרע מסיטרא דאלקים אחרים, והצדיק מהפך מידת הדין לרחמים, על דרך ומלאך רע יענה אמן בעל כרחו, וזהו הוא הפירוש "שויתי ה׳ לנגדי" כלומר מי שהוא לנגדי שהוא היצר הרע, הפכתי אותו ושויתי הויה.

כד. ה' עוז לעמו יתן

ה' עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום. הנה כל מגמותינו במחשבותינו ובמעשינו להעלות מדת מלכות, וזה הוא קישור עולמות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה כידוע, ואז כל העולמות מושפעים, ומדת מלכות נקראת "עוז" כד"א^[92] יתן עוז למלכו, וזה הכל ביד הצדיק להשפיע בעולמות על ידי מעשיו הטובים והיחודים והדביקות שלו, כמו שנאמר תנו עוז לאלהים. וזה פירוש הפסוק "ה׳ עוז לעמו יתן", וכשישראל במדריגה הזאת שמיחדים מדת מלכות הנקראת עוז כדלעיל, אז "ה׳ יברך את עמו בשלום" שנשלם שפע כל העולמות ברב טוב ושלום על ישראל אמן.

כה. נזכירה דודיך מיין

נזכירה דודיך מיין משרים אהבוך. על דרך דאיתא בגמרא שהיה רבי חנינא בן דוסא מתפלל שיתנו לו מחלקו המזומן לעולם הבא ונתנו לו, אחר כך הראו לו בחלום שלכל הצדיקים יש להם כסא של ארבע רגלים ושלו של שלש רגלים, עיין שם הלשון היטב, ונמצא שאין לאדם להתפלל שיתנו לו מחלקי העולם הבא המזומן לו, כי שמא יגרעו לו משם, אבל כל זה כשאדם מתפלל על עצמו, אבל כשמתפלל על אחרים יכול לבקש שיתנו להם מחלקם של עולם הבא, כי בודאי לא יוגרעו בשביל זה, כי אין כוונתם לכך, כי הם אינם יודעין בדבר, והצדיק המתפלל עבורם הוא כונתו גם כן לשם שמים להשפיע להם רב טוב, וזהו "נזכירה דודיך" שאנו מזכירים ומתפללים לפניך שתמשיך עלינו אותן דודים הערבים והנעימים עלינו, "מיין" מעולמות העליונים הנרמזים ביין והוא עולם הבא, תשפיע מעליו עלינו בעולם הזה, ואם תאמר יוגרע מחלק העולם הבא חלילה, לזה אמר "משרים אהבוך", פירוש הלא אהבתם שהם אוהבים אותך ועושין מצוות ומעשים טובים לפניך, אשר עבורם מגיע להם זה החלק העולם הבא שלהם, זה הוא מישור אהבתם בלי עקבה ורמיה, כי העולם אינם יודעים שזו היא מחלקם, והצדיק גם כן כונתו אינו רק להשפיע לעולם, תיתי מהי תיתי^[93], ונמצא בשביל זאת לא יוגרע חלקם כנ"ל. והשם יזכנו לאור בנועם העליון, אמן.

כו. ארון נושא את נושאיו

ארון נושא את נושאיו. י"ל הפירוש כי דרך בני אדם כשהם רואים אדם המתחיל בעבודת הבורא ב"ה, הם מדברים בו ומתקוממים עליו, ויש לו יסורים גדולים מזה, ואף על פי כן הוא אינו משגיח על זה כלל, ועובד את הבורא ביתר התאמצות עוד, ועל ידי זה הוא עולה בכל פעם למעלה יתירה, נמצא הם נושאים אותו ומגביהים אותו למעלה יתירה בעבודתו ית"ש, ואחר כך כשהוא צדיק גמור, אז הוא נושא אותם, שמחזירם בתשובה ומשפיע עליהם כל צרכם, והפירוש ממילא מובן, שהצדיק נקרא "ארון" כאשר ביארנו כבר בכמה מקומות, הוא "נושא את נושאיו" רוצה לומר אותם שהיו מנשאין אותו, הוא נושא אותם. וק"ל.

כז. יראיך יראוני וישמחו

יראיך יראוני כו׳. דהנה איתא^[94] כל אומן שונא את בני אומנותו, אבל היראים יש להם שמחה זה מזה כשרואה ירא אחר, כי מדרך הירא באמת שסובר שהוא מקצר תמיד בעבודת השי"ת, ונמצא כל אחד סובר בעצמו שהוא מקצר, ובמה יש לקנאות בו כיון שהוא בעצמו סובר שאין בו יראה כלל. וזו היא "יראיך יראוני וישמחו" פירוש כשרואים אותי הם שמחים בי ואין מקנאים אותי, "כי לדברך יחלתי" לשון חיל ורעדה, כי תמיד אני בחיל ורעדה שמתפחד אני שמקצר בעבודתך חלילה, ולזה אין מקנאים בי, אדרבה שמחים עלי.

כח. ולציון יאמר איש

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. יש לומר הפירוש דהנה מדרך הצדיק המדבר עם איזה אדם בדבר איזה הצטרכות פעולות הגשמיות שיפעול לו על ידי דיבורו, אזי כוונתו של הצדיק לפעול לאותו אדם מה שצריך לו, וגם כונתו להשי"ת לתקן שם בעולמות העליונים על ידי דיבורו. וזהו "ולציון" הוא הצדיק המצויין בהלכה^[95], "יאמר" עליו "איש", "ואיש יולד בה" דהיינו באותו הדיבור שהוא מדבר פועל שני כונות, דהיינו לאיש המדבר עמו שיפעול לו כל צורכו, וגם להשי"ת הנקרא "איש מלחמה" נולד ונפעל הכל על ידי אותו הדיבור. וכאשר מתנהג הצדיק כן, הוא פועל רחמים לכל העולם, וזהו "ה׳ יספור בכתוב עמים" רוצה לומר ה׳ הוא מידת הרחמים, מאיר^[96] ברחמיו אל כתיבת עמים הרוצים לכתוב חס ושלום איזה גזירה על ישראל, אזי מאיר מידת הרחמים אל הכתיבה שנהפך לרחמים גמורים.

כט. לעושה נפלאות גדולות

לעושה נפלאות גדולות לבדו כו׳. בגמרא אמרו: בכל מלכותם מאין כמוך, שאל האי מינא בכל מלכותם הוא דאין כמוך אבל בישראל יש ומנו, אמר ליה אין שמצינו הקב"ה מחיה מתים ואליהו החיה בנה של צרפית, הקב"ה מוריד מטר ואליהו אמר חי ה׳ כו׳. נמצא הצדיק עושה גם כן נפלאות כמו השי"ת ב"ה, אלא שההפרש הוא בין הנפלאות שהצדיק עושה ובין נפלאות ה׳, שהצדיק אינו יכול לעשות שום דבר כי אם על ידי הבורא ב"ה, שמתפלל אליו והבורא ב"ה שומע תפילתו ומקיים דיבורו, ונמצא הצדיק שיכול לפעול איזה דבר, זה הוא הכל בחסדי הבורא ב"ה, אבל השי"ת ב"ה בעצמו אין צריך לשום נברא כלל וכלל, ועושה הכל לבד בלא סיוע אחר, וזו הוא "לעושה נפלאות גדולות לבדו" שעושה בלבדו, "כי לעולם" רצה לומר מה שיש נפלאות אצל העולם, דהיינו הצדיקים, "חסדו" פירוש זה הכל חסדו ששומע תפילתם ועושה רצונם.

ל. חסדך ה' מלאה הארץ

חסדך ה׳ מלאה הארץ חוקיך למדני. דאנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר^[97] גומל חסדים טובים, היינו אף למי שאין ראוי והגון, על דרך "הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו" בין הגון ובין אינו הגון "לעולם חסדו". ואנו אומרים "גומל" חסדים כו׳, מלשון ביום הגמל את יצחק, דהיינו שאין אנו צריכין לחסדים האלה, כי השי"ת ב"ה מקבל הכל מאיתנו, ואנו לוקחים בשורת הדין ואין צריכין להחסד, והיינו "קונה הכל" על ידי זה הוא "גומל חסדים" כלומר שאינו עושה כבר בחסד כי אם במידת הדין, ועל דרך שאמרו צדיקים ניזונין בזרוע, אבל זה יש להמקטרג עדיין פתחון פה לקטרג ולומר באמת למה השי"ת מקבל מאיתנו הכל? על זה אנו אומרים "וזוכר חסדי אבות", דהנה יש חסדים מגולים וחסדים מכוסים, והחסדים המכוסים הם נקראים "חסדי אבות", דהזרע אצל האב הוא מכוסה, ועל החסדים המכוסים אין שום קטרוג עליהם, כי אין המקטרג יודע מהם והם מכוסין ממנו. ולזה אומרים "וזוכר חסדי אבות" ושוב אין למקטרג רשות לקטרג עליהם.

וזהו "חסדך ה׳ מלאה הארץ", האמת שהחסד שלך הוא מלאה הארץ, אבל אני מתפלל אליך "חוקיך למדני" דהיינו שתשפיע עלינו החסדים המכוסים, ויהיה תמיד בלי הפסק כחוק, וכנ"ל שלא יהיה להשטן רשות להרהר אחריה.

לא. ירונו וישמחו חפצי צדקי

ירונו וישמחו חפיצי צדקי כו׳. ד"שמחה" הוא לצדיק כשניצול מאיזה חטא הבא לידו וניצול ממנה אזי ישמח מאד, ו"רינה" הוא כאשר יעשה הצדיק איזה דבר המותר באכילה ושתיה, ועושה זאת לשמים ומכניס אל הקדושה, זה נקרא רינה שהוא למעלה מהשמחה, שמשמח אפילו אחרים על ידי רינתו, כי כל העולמות יש להם תענוג גדול כשמעלין איזה דבר השפל שבעולם התחתון לעולם העליון. וזהו "ירונו וישמחו חפיצי צדקי" רמז לאותן בני אדם השומרים עצמם מעבירה וחפצים צדקת ה׳, כלומר שיהיה צדיק להשי"ת והם במדריגת שמחה, "ויאמרו תמיד יגדל ה׳" פירוש אותן שאומרים תמיד יגדל ה׳, שרוצים תמיד שיתגדל שמו של הקב"ה ביחודים ודביקות ובעליות מ"נ^[98], הם במדריגת רינה כנ"ל.

או יאמר ירונו כו׳^[99], על דרך הפסוק "מה ה׳ אלהיך שואל מעמך" כו', ושמעתי אומרים ד"מה" רמז לעניוות, לשון "ונחנו מה", זה הוא שה׳ שואל מעמך, שתהיה במדריגת "מה". ויש לומר שזה רמזו רבותינו ז"ל שדרשו חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, מפסוק הנ"ל אל תקרי מה אלא מאה, הפירוש הוא כך, "אל תקרי מה", שבלתי אפשרי שתבוא למדריגת עניוות להיקרא מה, "אלא מאה" דהיינו באופן שתוכל לברך מאה ברכות בכל יום בלי שום מחשבה זרה, ואז תהיה במדריגת מה.

וזהו "ה׳ מלך גאות לבש" דעל ידי מעשינו הטובים שאנחנו עושים, אזי השי"ת ב"ה נקרא מלך, אך איך אפשר שיתקרא מלך על ידי מעשינו הטובים, מאחר שיש גאות בעולם ותועבת ה׳ כל גבה לב, ואין אני והוא כו׳^[100]?, אך לזה עשה השי"ת ב"ה בחכמתו, שנתן לבוש להלביש עצמן, דהיינו שנתן לנו התורה הקדושה שתהיה לבוש לכסות את הגאות ולבא אל מדת עניוות. וזהו "ה׳ מלך" רוצה לומר שהשי"ת יהיה נקרא מלך, "גאות לבש" עשה לבוש להלביש את הגאות ולכסותו כנ"ל.

והנה האדם הצדיק העובד ד׳ באמת, הוא כסא להשי"ת ב"ה לשכון עליו, כמו שאמר הכתוב "צדק ומשפט מכון כסאך", דהיינו על ידי הצדק ומשפט שאדם מתנהג בו, מכין הכסא להשי"ת ב"ה, ונמצא הצדיק על ידי מעשיו הטובים, הוא מתגדל עד הכסא כבוד שישכון עליו השי"ת ב"ה, ובכל זאת אין כוונתו להנאתו שיתגדל הוא, אלא שיתגדל שמו של השי"ת ב"ה וברוך שמו. וזו היא "ויאמרו תמיד יגדל ה׳" וכו׳.

לב. אסור לילך בקומה זקופה

בגמרא^[101] אסור לילך בקומה זקופה. פירוש כי עיקר בריאת האדם לתקן שורשו בעולם העליון ולתקן הקומה העליונה, כדכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם, פירוש בקומה עליונה וכדמותה עשה אותו, שיש עולם הנקרא יד ה׳ עיני ה׳ רגלי ה׳ וכל שאר אברים, ואף שאין שם בעולמות עליונים שום דמיון ותואר כלל, וחלילה וחלילה לדמות שם, או לצייר במחשבה כלל דבר זה שם, ואין לו גוף ולא דמות כו', אלא שהעולם התחתון יש לו דמות ונאחז בשורשו בעולם העליון, העינים למשל יונקים מאותן העולמות הנקראים עיני ה׳, והם נקראים עינים לא על דמותם חלילה, כי אם על פעולתם, שיש בעולם העליון רחמים הנקראים עינא פקיחא, שמשגיח תמיד על רחמי העולם וצרכם, לזה נקראים עינים, וכן על דרך זו שאר האברים בפעולתם נקראים ולא בדמותם.

והאדם עיקר בריאתו היתה לתקן השיעור קומה, דהיינו על דרך זו, כשאדם עושה איזה מצוה בידו, אז ניתקן העולם הנקרא יד ה׳, וכן ברגל, ניתקן עולם הנקרא רגל, וכן שאר האיברים, באיזה אבר שמקדש עצמו, אז ניתקן העולם השייך לאבר ההוא. אבל העיקר התיקון הוא שיהיה שפל ונבזה בעצמו באמת, וזאת היא מדריגת הצדיקים העובדים ה׳ באמת לבבם, וזו היתה מעלת משה רבינו עליו השלום שבא במדריגה גדולה כל כך, הכל בשביל גודל ענוותנותו האמיתית, שהבין בעצמו שלא תיקן עדיין הקומה כלל. וזה הוא הפירוש "אסור לילך בקומה זקופה" פירוש שאסור לסבור בעצמו שכבר תיקן הקומה והיא זקופה כבר, אלא תמיד יהיה שפל ונבזה, שייף עייל שייף נפיק, ואז טוב לו.

לג. אשרי שומרי משפט

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת^[102]. דאיתא בגמרא אגרא דתעניתא צדקתא^[103], ונמצא הצדקה הוא יותר מן התענית. וקשה הא איתא בגמרא^[104] גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. נראה דכך הוא הפירוש, על דרך המשל מי שנתמנה אצל שר המושל להיות שוטר ורודה לכל מי שיתחייב אצלו עונש, וכאשר האדם המחויב העונש מבקש על נפשו מהשר למחול לו והשר נותן לו כתב פטור, אז גם השוטר יש לו הנאה מזה, שאינו צריך לעשות דין באדם. ונמצא זה השר נחשב כאילו עשה צדקה עם השוטר, שמתחילה היה ממונה לעשות דין, עתה נהפך לרחמים, ומי גרם זה להשר שיעשה הצדקה הזאת? האדם שביקש ממנו המחילה ונכנע לפניו. כן הדבר הזה, האדם החוטא כשנותן לב לשוב להבורא ב"ה ומתענה על חטאיו, קורעין לו גזר דינו והוה כאילו השי"ת ב"ה נתן כתב רשום להמקטרג שלא לענשו עוד, ונהפך הממונה עצמו לרחמים עליו, ונמצא למפרע שאדם השב עשה צדקה עם המלאך הממונה על הדין. וזהו "אגרא דתעניתא צדקתא" שכר התענית הוא הצדקה שעושה עם המלאך וכדלעיל.

וזהו "אשרי שומרי משפט" כו׳, פירוש שמשמר את המשפט, הוא הדין הנקרא משפט, משמר אותו שלא לבא עליו, ואדרבה יתהפך לרחמים, ומפרש הקרא על ידי מה נעשה זה? ומפרש "עושה צדקה בכל עת" שרואה ומשמר העיתים שחטא לעשות תשובה עליהם ולהתענות עליהם, ועל ידי זה עושה הצדקה עם המקטרג ונהפך לרחמים גמורים. אמן.

לד. שירו לאלוקים זמרו שמו

שירו לאלהים זמרו שמו^[105]. נ"ל דשיר הוא נוקבא, דהוא שייך לשם אלקים שהוא מדרגת נוקבא, וזמרו הוא דכורא, שהוא שייך לשם הויה ב"ה, ולעתיד יחודש השירה ותבוא גם כן למדרגת הויה, וזהו "שירו לד׳ שיר חדש" רצה לומר השיר שיתחדש לעתיד, הוא שירו לד׳, שיהיה בחינת שירה בהויה.

והנה מדרגת זמר שהוא מדריגה גדולה שהיא דכורא וכנ"ל, צריך האדם שימור גדול לבל יתגאה במדרגה הזאת, וצריך להתחזק במאד מאד שיהא הזמר כך כאילו השכינה מדברת מתוך גרונו, וזהו "זמרו ד׳ כי גאות עשה", דיש לדקדק על הלשון "זמרו ה׳" כי "לה׳" היה לו לומר, אלא רצה לומר מדרגת הזמר תראה כאילו ה׳ בעצמו מזמר, כאילו השכינה מזמרת מתוך גרונו. ומפרש למה צריך כל כך חיזוק ואימוץ גדול כזה? "גאות עשה" פירוש מחמת שעשה הש"י גאות בעולם, לכן צריך להתחזק במדריגה הזאת.

וזהו "אז ישיר משה ובני ישראל" ואמרו חז"ל^[106] שר לא נאמר אלא ישיר רמז לתחיית המתים וכו׳, והיינו "אז" רצה לומר לעתיד, "ישיר משה את השירה הזאת" שהיא נוקבא, "לה'" רצה לומר שיחודש למדרגת ה׳ שהוא הויה ב"ה שהוא דוכרא. וזהו "שירו לאלהים" רצה לומר דהיינו שהשירה שייך לשם אלקים, ו"זמרו שמו" והזמר הוא שייך לשם הקדוש הוא הויה ב"ה, ולכך לא כתיב "זמרו לשמו", לפי שצריך התחזקות כאילו השכינה מזמרת מתוך גרונו וכדלעיל.

לה. וזרחה לכם יראי שמי

וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה^[107]. נ"ל דאיתא בגמרא^[108] העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. וי"ל הפירוש על דרך שאמרו חז"ל^[109] על פסוק^[110] שמעו נא אבירי לב הרחוקים מן הצדקה, מאן אבירי לב צדיקים שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע, ואמרתי הפירוש "בזרוע" רצה לומר שהם הולכים במדרגתם לעולמות עליונים, והם קרובים להעולמות, והרי הוא כאילו נוטלים ההשפעה בידם, כאדם שהוא קרוב אצל דבר ומושיט ידו ליקח אותו דבר.

וזהו הפירוש "העושה תפילתו קבע" דהיינו שתפילתו עולה תמיד בקביעות לעולם העליון, לעולם המיוחד לה, "אין תפילתו תחנונים", רצה לומר זה אין צריך ליקח ההשפעה על ידי תחנונים, דהיינו שיהא ניזון בצדקה כעני המתחנן על הפתח, כי אם בזרוע כנ"ל, ולא כן האדם שלפעמים מחזק עצמו בתפילתו ולפעמים ייחלש, כמו ששמעתי מאחי הרב^[111] "ואל יבא בכל עת אל הקודש", ואמר הפירוש שאל יבא לעתים אל הקדושה, דהיינו שלפעמים יתגבר בקדושה ולפעמים ייחלש, רק שיהיה תמיד בקדושה בלי עת. וזהו גם כן הפירוש "כל הקובע מקום לתפילתו" רצה לומר שתפילתו עולה למקום אחד המיוחד לה, "אלקי אברהם" כו׳.

וזהו הפירוש "שמש בשבת צדקה לעניים", דהנה הצדיקים ההולכים תמיד בקדושה ומסתכלים ברוממות אל כל ימי השבוע, אז ביום שבת קודש בא להם הבהירות הגדול, והקדושה מתנוצצת מאליה, אבל מי שצריך בשבת להתעורר עליו בהירות מחדש על ידי שהוא מסתכל וממשיל לעצמו רוממות אל בשבת עצמו, אף על פי שגם זה הוא טוב, אינו אלא כמו צדקה לעניים שאין להם משלהם כלום, וזהו "שמש בשבת" רצה לומר שהוא צריך להסתכל על הבהירות בכדי שימשיל לעצמו רוממות אל בשבת, הרי הוא כמו "צדקה לעניים" כנ"ל.

וזהו "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" דהיינו רצונו לומר שיזרח לכם יראי שמי, "לכם" דייקא, פירוש מחמת יראה שלכם שעבדתם עליו כל ימי החול, "שמש צדקה" פירוש מה שלאחרים אני נותן להם בצדקה, יזרח לכם ממילא, "ומרפא בכנפיה" רמז על הצדיק המעופף תמיד, ומשוטט בכנפיו בעולמות העליונים, הוא גורם רפואה והשפעות לישראל, וזהו הבטחה ליראי שמי. וק"ל.

לו. יהללו ה' דורשיו

יהללו ה' דורשיו יחי לבבכם לעד^[112]. נ"ל דהנה כשהצדיק עושה מצוה ומקיים המצוה בשורשה, אז מביאה אותו המצוה לידי חימום והתלהבות הבוער בו על ידי המצוה שעשה, לזמר שירות ותשבחות להשי"ת ב"ה. וזהו "יהללו ה' דורשיו" בשירות ותשבחות מחמת ש"יחי לבבכם".

לז. מלכותך מלכות כל עולמים

מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור^[113]. פירוש הדורות ממשיכים עליהם מלך כפי מעשיהם, אם טוב אם להיפך חס ושלום, ולפיכך דורות הראשונים שהיו צדיקים, המשיכו עליהם מלכים טובים, אבל בעוונותינו הרבים בדורות הללו בגלות המר שנתמעטו הדורות, אין אנו יכולים להמשיך עלינו מלך טוב. אף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, אף על פי שאין לנו מלך טוב, אין הקב"ה נותן הממשלה בידו שיהיה חס ושלום מושל בנו, אלא הממשלה נשארת תחת ידו של הקב"ה כמו בדורות הראשונים. וזהו "מלכותך כו׳ כל עולמים", פירוש שהמלכות הוא לפי העולם כמו שממשיכים עליהם, אבל "וממשלתך בכל דור ודור", פירוש דהממשלה נשאר קיים לעד בידו של הקב"ה המלא רחמים, ולא כלו לעד מדור לדור.

עוד פירוש אחר על פי זה, כי השם הוי"ה ב"ה הוא נעלם לעת עתה בגלות, כמו דכתיב^[114] זה שמי "לעלם" חסר וי"ו, ויש ליתן טעם לשבח למה באמת הוא נעלם בגלות? כי בגלות המר הזה אנחנו תחת הדינים חס ושלום, והקב"ה ברוב רחמיו כשרוצה לעשות לנו חסדים, אזי הוא מסתיר אותם, כדי שלא יהיה עליהם קיטרוג חס ושלום, ומעלים את החסדים והרחמים בהחבא ובהצנע, שלא יבינו שרוצה לעשות לנו רחמים, והוא עושה לנו חסד בהסתר, וזה נקרא "נפלאות", כי תרגום פלא הוא ואתכסיא, וזהו כתיב^[115] "לעושה נפלאות גדולות לבדו" שמכסה הרחמים, שאינו יודע כי אם הוא לבדו, ולא עוד אלא שנתן לנו צדיקים אף בגלות, שהם מזכירים את הרחמים תמיד לפניו ומעוררים רחמים עלינו, והצדיק נקרא "זכר", שמזכיר להקב"ה, הגם שאין שכחה לפניו, אף על פי כן צריך איתערותא דלתתא כידוע. והצדיק הוא איתערותא, ובזה מזכיר כ"י^[116] להשי"ת, שמעוררים רחמים על בניו. וזהו כתיב "זכר עשה לנפלאותיו", רצה לומר אף על פי שהעלם הרחמים, וזה נקרא "נפלאות" כנ"ל, "עשה להם זכר", הוא הצדיק שיזכור תמיד בהם. וזהו "זה שמי לעלם" הנ"ל, אף על פי ששמי הויה אני מעלים, אף על פי כן "זכרי לדור דור", רצה לומר בכל דור ודור אני מעמיד להם צדיקים שנקראו זכרי כנ"ל.

וזהו פירוש הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים" רצה לומר עולמים לשון נעלם, שהמלכות שלך נעלם, אבל "וממשלתך בכל דור ודור" רצה לומר דהיינו הצדיקים המושלים על הרחמים וממשיכים אותם על ידי איתערותא דלתתא, אתה מעמיד להם בכל דור ודור.

לח. מי שיש לו צעקת לגימה

אמרו בגמרא^[117] מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו ודומם הקב"ה עושה לו דין. נ"ל הפירוש מפני שהאדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר כו׳^[118], אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה עד שכולם נענים. וזהו שאמרו^[119] "ישראל ערבים זה לזה", פירוש עריבין לשון מתיקות כמו וקולך ערב, מפני שממתיקין זה לזה בתפילתם שמתפללין כל אחד בעד חבירו ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפילה היא במחשבה, מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפילתו, בעבור שאין עליה קטרוג. וזהו פירוש "כל מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו" שצועק בשביל חבירו שאין לו פרנסה, "ודומם" פירוש שמעלה תפילתו בעולם המחשבה, "הקב"ה עושה לו דין" פירוש שפועל רצונו הטוב ונענה בתפילתו.

לט. רצון יראיו יעשה

רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. נראה לתרץ על שמתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים^[120], וגם כפל הלשון, לפי שהצדיק אינו מתאווה לשום דבר ברצונו, כי הוא כל כך במדרגתו הקדושה שאין לו תאוה לשום דבר. אך מהיכן בא זה שהצדיק צריך לפעמים לאיזה דבר, למזון או למלבוש או לכסף וזהב והדומה להם? זה הוא הכל לצרכי העולם, שהעולם צריכים לכל זה תמיד, ומתאוים להם תמיד ומתפללים עליהם, רק שאין כח בידם להיותם נענים בתפילתם, מפני שאין כח בתפילתם לעלות למעלה, וכשהצדיק צריך גם כן לאותו דבר ומתפלל עבורו, ותפילתו הזכה עולה בלי שום פגע, אזי נאחזין כל תפילות ישראל באותה התפילה, ונענין כל ישראל בזכותו. וזו היא פירוש "רצון יראיו יעשה" פירוש השי"ת ב"ה עושה רצון להצדיק, שיהיה צריך לאיזה דבר ויתאוה לה, כדי "ואת שועתם ישמע" כו', שישמע תפילת הציבור ויושיעם.

או יש לפרשו בענין אחר. כי גם על הצדיק יש לפעמים עליו קיטרוג, ומהיכן בא הקיטרוג? מפני שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב כו׳^[121], פירוש שגם בטוב אי אפשר שיהיה ברור וצלול בלי חטא כלל, כי אינו יכול האדם להיות כל כך ברור שיעשה דבר בלי שום פגם, ובכל דבר שעושה יש איזה פניה או גדלות, וכיון שאינו ברור לעשות דבר בלי שום פגם כלל, על זה יש עליו קיטרוג רחמנא ליצלן. אבל השי"ת ב"ה ברוב רחמיו הגדולים הוא מבטל הקיטרוג, ובמה מבטלו? בעשות רצון הצדיק כמעשה, כי הרצון אצל הצדיק הוא ברור מאוד, כי רוצה הוא לעבוד את הבורא ב"ה בשלימות גדול בלי שום פיגול מחשבת זרה כלל, והקב"ה ברחמיו עושה את הרצון כמעשה, כמו שאמרו בגמרא^[122] מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא כאילו כבר נעשה העשיה גם כן בלי שום פגם כלל, ונתבטל הקיטרוג ממילא, כיון שהעשיה היא ברורה על מה יש לקטרג? וזה הוא הפירוש "רצון יראיו יעשה" פירוש שמחשב הרצון של הצדיק למעשה, ובזה "ואת שועתם" שהם צועקים על הקיטרוג שיש עליהם, "ישמע ויושיעם" ומבטל הקיטרוג כיון שהמעשה הוא טוב. והבן.

עוד פירוש אחר כי הקיטרוג אינו רק^[123] על המעשה שאינו ברורה וכדלעיל, אבל על הרצון אין שום קיטרוג, כי הרצון הוא ברור וצלול, והצדיק ברוב צדקתו הוא מכניס רצונו ומחשבתו הטובה באחרים שגם הם יהיה להם הרצון הטוב להידבק בהבורא ב"ה בכל לבבם, ובזה שמכניס הרצון באחרים זה כבר נקרא מעשה, כי נעשה מהרצון שיש לו מעשה באחרים ובשביל זה נתבטל הקיטרוג, שהרי גם המעשה היא ברורה מאוד. וזהו הפירוש בפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" כי הצדיק ממשיך שפע להעולמות ולכל אדם, ועל ידי מה הוא פועל כך? בהכניס רצונו באחרים, ונמצא כי נעשים כולם צדיקים על ידו, ולזה יכול להמשיך עליהם שפע רב, ובזה מדויק הלשון נוכח ונסתר כחדא, "פותח" הוא נסתר, "את ידיך" נוכח, אלא שזה קאי על הצדיק, שהצדיק הוא הפותח הידים להבורא ב"ה כביכול להשפיע על העולם, ובמה הוא פותח? ומפרש הפסוק "ומשביע לכל חי רצון" במה שמשביע לכולם רצון אהבת הבורא ב"ה, ונעשה מהמחשבה מעשה ואין קיטרוג כלל, ויכול להשפיע כרצונו, ואין שטן ואין פגע רע. וזהו הפירוש עצמו גם כאן, "רצון יראיו יעשה" רצה לומר מהרצון נעשה מעשה וכדלעיל, וממילא "את שועתם" על הקיטרוג "ישמע ויושיעם".

מ. קול ה' בכח

קול ד' בכח קול ד' בהדר. כי ידוע שקול הוא הוי"ה ודיבור הוא אדנ"י, והשי"ת ב"ה בחסדיו הגדולים אינו משפיע את הרחמים אלא על ידי המשכת הצדיק, ולמה זה? כדי לקרב את הצדיק אליו. והנה "הדר" אינו כי אם דבר הנראה לעינים, כי על דבר שאינו נראה אינו שייך הידור. וזה הפירוש "קול ה׳" שהוא רחמים "בכח" ולא בפועל עדיין, "קול ה׳ בהדר", שהצדיק מביא אותם אל ההתגלות ונקרא הדר.

עוד פירוש ונקדים כמה פסוקים לפרשם יחד. כתיב "נעימות בימינך נצח", וכתיב "ימינך ד׳ נאדרי בכח ימינך ד׳", וכתיב "ד׳ איש מלחמה", והצעת הדברים כך הם. הנה יש שתי מידות, חסד וגבורה, ויש עוד חסד שבגבורה וגבורה שבחסד, וחסד שבגבורה הוא כשהקב"ה נוקם באומות ומשלם גמול לאויביו בשביל ישראל, נמצא בזה הגבורה שעושה הוא חסד גדול, וזה הוא הפירוש "נעימות בימינך נצח" מה טוב ומה נעים כשאתה לוקח בימין שלך שהוא החסד את הנצח שהוא הנצחון וגבורה, וממילא מובן הפסוקים הקודמין^[124]. והבן.

מא. ה' חפץ למען צדקו

ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. כי ידוע שעיקר כוונת הבורא ב"ה בבריאת העולם להטיב לברואיו, מפני שהוא רב חסד, ולא היה עם מי לעשות חסדים, הוכרח להמציא העולם כדי לקיים מידת החסד, והכל נעשה על ידי הצדיק הממשיך כל ההשפעות על ידי איתערותא דלתתא, והצדיק יכול להמשיך בפעולותיו מה שרוצה, אם לחסד ואם לגבורה, ובמה? בתורה, כי הקב"ה ברוב רחמיו הגדולים העמיד בתורה מידת גדולה וגבורה, כדי לכשילמוד האדם התורה לשמה, ימשיך בכחה מידת חסד וגבורה למטה, חסד לישראל וגבורה לאומות העולם.

וזה הוא הפירוש בגמרא^[125] "חסד ומשפט אשירה, אם לחסד אשירה ואם למשפט אשירה", "אשירה" הוא מלשון המשיר פירותיו, והפירוש הוא "אם לחסד" אם אני רואה שהחסדים גברו למעלה והרחמים מתעוררים, אז "אשירה" אותם לישראל, "ואם למשפט" וכשאני רואה שהמשפט חלילה מתעורר, "אשירה" אותם לאומות העולם.

וזה אומרו "ד׳ חפץ למען צדקו" רצה לומר שחפץ הבורא ב"ה לעשות צדקה להעולמות, "יגדיל תורה ויאדיר", פירוש העמיד בתורה גדולה וגבורה, כדי שימשיך אותם הצדיק על ידי התורה כנ"ל. והבן.

מב. שבענו בבוקר חסדך

שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו. תחילה נקדים לפרש פסוק אחד שנאמר "וישכם אברהם בבקר", כי ידוע שבקר נקרא חסד, ויש חסדים מכוסים וחסדים המגולין. וחסדים המכוסים נקראין מוחין, כי המוח הוא מכוסה, וחסדים המגולין נקראין שכם, כי השכם, הם הכתפיים, הם מגולין ונראין רחבים. ולזה נאמר ביששכר "ויט שכמו לסבול" שעשה מן החסדים המכוסים חסדים המגולין, שיתגלו ויבואו אל התפשטות. וגם אברהם כיון לעשות מן חסדים המכוסין חסדים המגולין שיהיו במדרגת שכם, ולזאת כתיב "וישכם אברהם בבקר" שעשה מן הבוקר שהוא החסד, שיהיה נקרא שכם, ויתגלו בהתפשטות ויהיו נראין.

וזה הוא "שבענו בבקר חסדך" לשבע אותנו בחסדך הגדול, ויתגלה אלינו במגולה, ואז "נשמחה ונרננה בכל ימינו" תמיד, שאף על פי שחס ושלום תמה זכות אבות, יהיה חסדך קיים לעד ולנצח.

מג. גר אנכי בארץ

גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. נ"ל דהנה האותיות והכתב של התורה הקדושה, הוא הלבוש והגוף של התורה, והפנימיות והנסתרות של התורה היא הנפש של התורה, והצדיק העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה^[126] ומגלין לו רזי התורה, דהיינו שזוכה להשיג הפנימיות של התורה. וזהו דאמרינן בגמרא^[127] דאנכי הוא ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית", דהיינו כנ"ל שהשי"ת ב"ה נתן הפנימיות היא הנפש בתוך הכתב, ומחמת גודל הדביקות של הצדיק העוסק בתורה לשמה, הוא מעלה את התורה ומקשרה מעולם לעולם עד אין סוף ב"ה וברוך שמו. וזהו שנאמר "ברוך ה'" פירוש התורה הנקראת ברוך ד׳, שהיא הבריכה העליונה שממנה הולכין כל הרחמים והשפעות, היא "מהעולם ועד עולם", והיינו "אורייתא וקודשא בריך הוא חד", דהיינו על ידי הצדיק המקשר מהעולם לעולם עד אין סוף ב"ה. וזהו פירוש הפסוק "תורת ד׳ תמימה משיבת נפש" פירוש על ידי הצדיק המשיב את הנפש היא הפנימיות של תורה למעלה למעלה עד אין סוף ב"ה, על ידי זה היא תמימה. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "גר אנכי בארץ" רצה לומר הפנימיות שמרומז בתיבת "אנכי" שמרמז על הנפש הנתונה בתוך הכתב, אנא נפשי כתבית כו׳, הוא כמו "גר בארץ" שאין העסק התורה אצל העולם כל כך בשלימות להשיג הפנימיות, פירוש האור הפנימי הנגנז והנסתר במצוותיך, בכן בקשתי "אל תסתר ממני מצותיך" שתזכני להשיג הרזין דאורייתא באמת.

או יאמר דהנה כבר כתבנו מזה דהצדיק השלם יכול לבטל כל הגזירות, דהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, והוא על ידי שהצדיק הוא מופרש ומובדל מענייני עסקי העולם הזה, והוא כאילו אינו בעולם הזה כלל, ומחמת דבר זה קדושתו הרבה מאד, כדמיון המלאכים שואלין זה לזה איה מקום כבודו^[128], שהם סוברים שהשי"ת ב"ה הוא בתחתונים, ומחמת זה מודים ומשבחים להשי"ת ב"ה, ונמצא המלאכים שואבים הקדושה על ידי עולם הזה שהם אינם בו, והצדיקים שואבים ומקבלים הקדושה מהעולמות העליונים, שסברתם בהיפך המלאכים, והצדיק המופרש ומובדל מעולם הזה הוא שואב גם כן הקדושה מהעולם הזה כדמיון המלאכים, שגם הוא כאילו אינו בזה העולם כלל מחמת גודל פרישותו וקדושתו, ויש לצדיק כזה אהבת המלאכים ויראת המלאכים, ומדרגתו הוא יותר מהם, ולהצדיק כזה לא יעשה ה׳ דבר כי אם גילה סודו לעבדיו^[129], כמ"ש באברהם המכסה אני כו׳, ויודע הצדיק להתפלל ולבטל^[130], וזהו שאמר דוד "גר אנכי בארץ" דהיינו שאני מובדל ומופרש מכל גשמי עולם הזה, לכן "אל תסתר ממני מצותיך" פירוש הציווים שאתה מצוה בעולם, הודיעני מקדם, כדי שאוכל למתקם על ידי תפילתי הזכה.

מד. שמחה לאיש במענה פיו

במשלי^[131]: שמחה לאיש במענה פיו. נ"ל על פי דאיתא בגמרא^[132] רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולה אמר זה חי כו׳, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפילתי בפי כו׳, וזהו "שמחה לאיש" פירוש על ידי "מענה פיו", דהיינו תפילתו של האיש צדיק, אם שגורה בפיו אז שמחה הוא לו, שיודע שתפילתו רצויה מקובלת^[133] לפני המקום ב"ה.

או יאמר דהנה יש ב׳ מדריגות בצדקות. א׳ מדרגת יראה היא הנקראת בשם יעקב, כמו שנאמר^[134] אל תירא עבדי יעקב, נמצא מצינו יראה אצל יעקב, והב׳ היא מדרגת העובד מאהבה, היא הנקראת בשם ישראל, דהיינו ישר אל, שהוא מודה ומשבח להשי"ת ב"ה בשירות ותשבחות, והוא על ידי אהבה רבה, ואיתא בחובות הלבבות שצריך האדם לקבל על עצמו תנאי הגירות בעולם הזה, כאשר האדם שהוא גר בארץ אחרת והוא שפל ונבזה בעיניו מאד, שאין לו אל מי לפנות, ותמיד בכל רגע הוא בעמוד וצא קאי, וממהר לעשות פעולותיו והצטרכותו בשעה מועטת זו, כמו כן צריך להיות העולם הזה נדמה בעיני האדם, כאשר מבואר שם^[135] באר היטב בצחות לשונו הזך והטהור, וזהו מדרגת יראה, שרואה בשפלותו ומתיירא מהבורא ב"ה הגדול והנורא.

והנה הצדיק צריך להיות עובד בשני המדרגות, דהיינו מדרגת יראה הוא התנאי הגירות והשפלות, ובמדריגת אהבה שהוא לחשב תמיד רוממות אל וגדולתו, והפעולה המביאה את האדם לידי אהבה, היא המחשבה הטהורה הזכה והצלולה, דהיינו שיסיר ממנו כל מחשבת חוץ, ולמעט בדיבורו בעניני העולם הזה כי אם לצורך גדול, ואותו הצטרכות יהיה גם כן לעבודתו יתברך שמו, ולחשב תמיד רוממות אל, ושיהא הילוכו בקדושה, ודיבורו בקדושה ביראת אל כל היום, ועל ידי זה הוא בא לאהבה רבה ושלימה. וזהו פירוש הפסוק "שמחה לאיש", דהיינו שהפסוק מלמדינו איך לבוא לידי אהבה שהיא השמחה, ואמר באיזה פעולה יבוא שמחה לאיש צדיק? "במענה" הוא לשון עינוי וסיגוף, דהיינו על ידי שהוא מענה ומסגף את פיו מדבר דבר שאינו צורך גבוה, וישמור פיו ולשונו מאד לדבר בקדושה, ועל ידי זה מחשבתו טהורה להיות מחשב רוממות אל וגדולתו, ובא לידי אהבת הבורא יתברך ובמצוותיו חפץ מאד, וזהו^[136] "גרים ותושבים אתם עמדי", שהקב"ה מצוה לישראל שיהיו עובדים אותו בשני המדרגות הנ"ל, דהיינו גירות היא היראה, ותושבים זה הוא מדריגות אהבה, כי הנשמה הבאה מלמעלה והלכה בכל העולמות עד העולם התחתון הזה, צריכה להיות גם כן מחשבת תמיד בעולמות עליונים שהיתה בהם תושב, וזהו רוממות אל, וזהו פירוש הפסוק^[137] "גר אנכי" שאמר דוד המלך עליו השלום, ריבונו של עולם, מדרגות יראה היא הגירות והשפלות יש בי, אך על זאת אתפלל "אל תסתר ממני מצותיך" הוא מדריגת אהבה הפנימיות שבמצותיך, שהיא על ידי אהבה ודביקות כנ"ל.

או יאמר שמחה לאיש כו׳. דהנה ידוע שעיקר החיות של כללות ישראל אינו אלא בארץ הקדושה, השי"ת יקבץ נידחינו מהרה למקום חיותנו. אך הצדיק הדבוק בהבורא ית"ש ובשמו הגדול, יש לו חיות אף בכל מקום שהוא, וזהו "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", פירוש יעקב היה לו חיות אף בארץ מצרים, על ידי שם הוי"ה ב"ה וברוך שמו, שהוא במספר קטן שבע עשרה בגימטריא "טוב". וזהו "שמחה לאיש במענה פיו", כי "מענה" הוא לשון מעון ודירה, דהיינו הצדיק על ידי עסקו בתורה ותפילותיו הזכים והצלולים בדביקות גדול שיש לו, יש לו חיות, ונמצא "פיו" הוא דירתו בכל מקום שהוא, וזה "שמחה" לו, ואשרי לו ולחלקו לאיש הצדיק.

מה. איזו היא אבידה

בבבא מציעא דף ל' (ב"מ ל, א) משנה איזה היא אבידה כו׳. ונ"ל על דרך המוסר, אם תרצה לדעת "איזה היא אבידה" שאדם אובד בו נשמתו, ואמר "מצא חמור או פרה רועים בדרך", ד"חמור" הוא גוף והחומר של האדם העוסק בעניני העולם הזה ודברי גשמי הרודף אחריהם, וזה הוא הפירוש של "רועים" שרועה את עצמו^[138] במרעה העולם הזה, אלא שאף על פי כן הוא "בדרך" פירוש שהוא נוהג את עצמו בדרך הישר, שנושא ונותן באמת, "אין זו אבידה" בשביל זה אינו מאבד חס ושלום נשמתו. אבל "חמור וכליו הפוכים", ד"כלים" הם האיברים של האדם שהוא משמש בהם, אם הם "הפוכים" פירוש שקלקל בהם והיפך אותם מטוב לרע, "הרי זו אבידה", שבזה בוודאי הוא אובד את נשמתו, לכן חוס וחמול ורחם על נפשך ונשמתך ותחזור בתשובה מהרה להבורא ית"ש. "החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים" דהיינו שחזר בתשובה כמה פעמים וחזר לקלקולו, אף על פי כן אל יתיאש עצמו חס ושלום לומר למה זה הבל איגע, אלא "חייב להחזירה" שחל עליו חיוב התשובה, "שנאמר השם תשיבם משמע אפילו כמה פעמים". והשי"ת המקבל שבים יחזירינו בתשובה שלימה לפניו ויחתור חתירה מתחת כסא כבודו לקבל אותנו ברחמים, ולתקן את אשר שחתנו ברחמיו, אמן כן יהי רצון.

מו. השולח יד בפיקדון

משנה סוף פרק המפקיד, השולח יד בפיקדון^[139] כו׳. ע"ד המוסר נראה לפרשה, דהנה הנשמה נקראת פיקדון, שנתן השי"ת לאדם שישמור אותה ולא יפגום אותה חלילה. וזהו "השולח יד בפיקדון", שאם חס ושלום שלח ידו בפיקדון, היא הנשמה הקדושה אשר הפקד אתו, שפגם בה חלילה, "בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר", פירוש שנענש מחמת שני דברים, דהיינו שחסר ופגם לעילא ופגם לתתא ופגם בנשמתו, וזו היא "ילקה בחסר", "וביתר" היינו עבור שנתן כח בהקליפה הנקראת יתר, דכל יתר כנטול דמי. "ובית הלל אומרים כשעת הוצאה" פירוש איך יעשה ויתקן את אשר עוות וקלקל, דהיינו שימסור עצמו לכבוד קדושת שמו "כשעת הוצאה מן העולם" כאילו יוצא מהעולם הזה, כן יהיה מסירת נפשו גמורה ושלימה, ואז ישיב את הנשמה כשעת הוצאה מן העולם העליון. רבי עקיבא אומר "כשעת תביעה", פירוש דאין לך אדם שאין לו שעה שיתעורר עליו התעוררות תשובה מלמעלה, וזהו "שעת תביעה" שהקב"ה תובע אותו שישוב אליו, ואמר רבי עקיבא שיהיה תמיד בהרהור תשובה כשעת התביעה מלמעלה, ואז יהיה יכול לעשות מסירת הנפש בשלימות.

וביותר יש סייעתא לזה שיבא לו הארה והתעוררות על ידי ראיית צדיק בפניו, שבעבור שיראתו על פניו, אזי המסתכל בפניו מקבל הארה גדולה, וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום "אמותה הפעם אחרי ראותי פניך", דאיתא^[140] ויפול יוסף על צוואריו ויבך אבל יעקב לא נפל משום דקרא קריאת שמע, ומסתמא התפלל והוצרך לעשות מסירת הנפש בנפילת אפים, ואמר "אמותה הפעם" דהיינו שעתה אוכל לעשות מסירת נפש בשלימות, "אחרי ראותי פניך" וקבלתי ממך הארה וקדושה גדולה.

מז. יש נוחלין ומנחילין

משנה בבא בתרא בפרק יש נוחלין ומנחילין^[141] כו׳, נ"ל על דרך הרמז, דמה ששאלו ישראל^[142] "היש ה׳ בקרבנו אם אין", פירוש ששאלו באיזה עולם תהיה עבודתם, דהנה יש שעולם אחד נקרא "יש" ועולם אחד נקרא "אין", דאיתא^[143] "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באדנ"י", והקריאה הוא שם אדני נקרא "יש" שהוא הנגלה, והשם הויה ב"ה נקרא "אין" שהוא נסתר. וזהו^[144] "אתה הוא אחד קודם שנברא" כו', "אתה" הוא נגלה ו"הוא" נסתר, וצריך האדם להיות עבודתו על ידי שם אדנ"י שמשם יבוא להשם הוי"ה ב"ה.

וזהו דאיתא בגמרא "מיום שנברא העולם לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו עליו השלום וקראו אדון", ולכאורה מה חידש אברהם אבינו דוקא בשם אדון. אך האמת שדבר גדול חידש, שמתחילה לא היה עבודתו כי אם עד שם הוי"ה ב"ה, ובא אברהם וקראו אדון, היינו כנ"ל, ולימד שצריך אדם לילך מתחילה על ידי שם אדנ"י ומשם יבוא להשיג השם הוי"ה ב"ה. ושני השמות הללו נקראים יראה ואהבה, השם אדנ"י הוא נקרא יראה, והשם הוי"ה ב"ה הוא אהבה, וצריך האדם לבוא מן היראה אל אהבה, והיינו שחידש אברהם אבינו עליו השלום שקראו אדון, דהיינו שהשכיל בחכמתו היחוד שם אדני בהשם הוי"ה ב"ה. וזהו^[145] "מרגלית טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו עליו השלום", היינו שמן הצוואר יוצא הדיבור וזהו שם אדנ"י כידוע, וזהו זכור ושמור, וזהו^[146] "אילו שמרו ישראל שני שבתות", היינו השני עולמות הנ"ל ליחדם, "מיד היו גגאלין".

וזהו^[147] "ביום השבת שני כבשים" כו׳, "כבשים" הוא לשון מעלה ומדריגה כמו עלה בכבש, כי הנקודה^[148] אינה מעכבת הפירוש, והיינו כנ"ל שצריך האדם לעלות בשני המדרגות, והיינו לייחד שני עולמות הנ"ל, "בני שנה" דשנה היא גימטריה ספירה, ששני העולמות באים אל האחדות בספירה אחת, והיינו "תמימים", "ושני עשרונים", דכל אחד כלול מעשר, ועל ידי זה פועל הצדיק "סולת" היינו השפעה נקיה, "מנחה" רצה לומר שעושה נחת רוח להבורא ב"ה שגורם השפעה למעלה בעולמות העליונים, "בלולה בשמן", דכתיב^[149] טוב שם משמן טוב, רצה לומר דהצדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים על ידי אור תורתם, דאור נקרא שמן, והיינו שלומדים תורה לשמה ומעלים אורות גדולים על ידי לימודם, וזהו "טוב שם" רצה לומר זה שהשם נעשה טוב שנהפך לרחמים, הוא על ידי "שמן הטוב" הוא התורה והאור העולה על ידי הצדיקים, וזהו בלולה בשמן היינו שיהא בלול באור התורה.

וזהו "יש נוחלין ומנחילין" רצה לומר אותם הצדיקים ההולכים במדריגתם על ידי עולם הנקרא "יש", "נוחלים" רצה לומר שהם נוחלין מלמעלה השפעה להמשיכה למטה, "ומנחילין" היינו שהם גורמים השפעה למעלה בעולמות עליונים על דרך ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ומפרש המשנה "נוחלין ומנחילין הבנים את האב" היינו ישראל הצדיקים הנקראים בנים למקום והוא אבינו, אנו מנחילין אותו ית"ש השפעה למעלה, "והאב את הבנים" והוא נותן לנו השפעה למטה. וזהו "וממדבר מתנה" כו׳, דהיינו שצריך הצדיק לעשות עצמו כמדבר ואז ניתן לו התורה במתגה, "וממתנה נחליאל" רצה לומר שמנחיל התורה לאל ית׳, "ומנחליאל במות" רצה לומר על ידי זה נותן השפעה למעלה בעולמות העליונים, "ומבמות הגיא" פירוש שממשיך השפעה למטה, "והאחין מן האב" פירוש שגם זה גורם השפעה כשיש אחדות בין ישראל, ו"אחין" הוא מלשון מאחה, "מן האב" פירוש על ידי שאב אחד לכולם, על ידי זה יש להם אחדות גמור, "ויש נוחלין ולא מנחילין", דאיתא בגמרא אורך ימים בימינה כו׳ אלא העוסק לשמה יש לו גם אורך ימים והעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד לבד, והיינו שהוא על כל פנים גורם השפעה למטה, אבל לא למעלה בעולמות עליונים, ועיקר עסק התורה הקדושה צריך להיות לשמה, שעל ידי זה יוכל לבוא לדעת את ה׳ ולהכיר גדולותיו ונפלאותיו ולהדבק עצמו באלקות, וזהו "וידבר כו׳ את כל הדברים לאמר אנכי" כו׳ רצה לומר שהש"י ב"ה אמר לנו "כל הדברים", היינו כל התורה כולה, כדי "לאמר אנכי ה׳ אלהיך", פירוש שעל ידי התורה יהיה יכול לומר אלקותו לנו, ובכל זה התירו לנו חכמים קצת ואמרו^[150] "לעולם ילמוד אדם כו׳ שמתוך כך יבא לשמה", ששורש היסוד והעיקר הוא לשמה כדי להשיג אלקותו ית"ש, ומה שאמרו שמותר ללמוד שלא לשמה, הוא כדי שלא ילך האדם בטל לגמרי חלילה וישועמם, וזהו^[151] "שמע בני מוסר אביך" רמז בזה העסק בתורה לשמה, והאיך הוא הדרך ללמדה לשמה? ומפרש שיהא התורה כשתלמוד אותה למוסר לך, שתייסר ותוכיח אותך שתלמוד לשמה ובדביקות, ועל ידי זה הוא נקרא בן לאב הוא הבורא ב"ה, "ואל תטוש תורת אמך" רצה לומר על כל פנים אל תעזוב את התורה לגמרי חלילה, ולמוד אפילו שלא לשמה שזה נקרא בשם נוקבא, שאינו אלא מקבל ולא משפיע. וזהו "יש נוחלין ולא מנחילין הבן את האם" היינו הלומד שלא לשמה הנקרא בשם נוקבא, שזה אינו אלא נוחל השפע למטה וכנ"ל.

מח. זאת מנוחתי עדי עד

זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה^[152]. נראה בצירוף הפסוק^[153] "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר", י"ל הפירוש כי ידוע שהשכינה נקראת "זאת" שהוא דין, והמתקת הדינים צריך להיות בדוגמתו, דהיינו עם גבורה שבחסד, שהשורש הוא חסד הוא ממתיק חסד שבגבורה ונעשה הכל חסד. וזהו "בזאת כו׳ בפר" דהוא דינים כידוע, "בן בקר" הוא חסד מלשון בוקר, והיינו גבורה שבחסד נקרא בן, שהשורש הוא חסד ועל ידי זה נמתקין הדינים ונעשים רחמים גמורים. וזהו "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב" רצה לומר ש"זאת" כנ"ל "היא מנוחתי", מחמת שאני ממתיק הדינים "עד פ"ה אשב", והיינו "פ"ה" עם הכולל הוא גימטריא אלקים, "אשב" פירוש שאני משיב ומהפך הדין לרחמים גמורים, "כי איויתיה" מחמת שתאוותי תמיד על זאת. והבן.

מט. אשרי יושבי ביתך

אשרי יושבי ביתך כו׳ אשרי העם כו׳, נ"ל דהנה איתא בגמרא^[154] חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת כו׳, וכוונתם היה כדי לזכך ולטהר את מחשבתם ולדבק עצמם בעולמות עליונים עד הגיעם קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר בש"ע א"ח^[155], רק אחר כך בשעת התפילה, הדיבור של תפילתם הקדושה נתלבש ממילא במחשבותם הקודמות, וזהו פירוש הגמרא^[156] מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, היינו הדיבור שהוא מעשה נגד המחשבה, ועוד יש מדריגה גדולה מזו, דהיינו בשעת התפילה מחשבים גם כן בעולמות ודבוקים שם כאילו אינם בזה העולם כלל, ומובן ממילא "אשרי יושבי ביתך" פירוש שיושבים בעולמות עליונים "עוד יהללוך סלה" רצה לומר אפילו בשעת תפילתם "אשרי העם שככה לו".

דהנה הקב"ה נתן לצדיקים מתנה שיהא כח בידם לבטל גזירות ולהמתיק הדינים, כאשר כתבנו מזה פעמים הרבה. ונקדים לפרש מה שאנו אומרים^[157] "כי כל אלהי העמים אלילים וד׳ שמים עשה", ולכאורה איך מקושר סיפא לרישא, וגם היה לכתוב וד׳ אלקינו כדבר והיפוכו. אך נראה דהנה ידוע שכל האומות הם תחת השרים המושל עליהם ומנהיגם, והשר אינו יכול למחול להם על סרחונם, אבל אנחנו בני ישראל אין לנו שום שר ומנהיג, רק הבורא ב"ה בכבודו ובעצמו, ומחמת חסדיו הגדולים נתן כח ביד הצדיקים להמתיק דינים ולבטל ממנו כל הגזירות, ולפעמים חלילה הקיטרוג גדול ואין כח כל כך ביד הצדיק להמתיקו, ובעולם העליון הוא עלמא דקשוט, ואז השי"ת ב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משיב להמקטרג הדין עמך, וכתיב בתורתי^[158] אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכיון שאתה אומר שבני חטאו לפני, אם כן אחריב ואבטל שמים וארץ וכל אשר בהם, ואז בשמעו כך הוא מירתת מאד מדבר הזה, מפני שגם הוא יהיה בטל כשלא יהיה שמים וארץ, ואז גם הוא חוזר מדבריו ונהפוך^[159] לסניגור, וזהו "כי כל אלהי העמים אלילים" והם מקטרגים עלינו, והפעולה לזה "וד׳ שמים עשה" כנ"ל. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום^[160] "השמים שמים לה'" כנ"ל שהשמים הם לד׳, פירוש להוי"ה המרמז לרחמים, שעל ידי השמים נהפך הדין לרחמים כנ"ל, וזה השי"ת ב"ה בעצמו עושה דבר זה, "והארץ נתן לבני אדם" פירוש שגם נתן כח לצדיקים אשר בארץ שיהא כח בידם להמתיק הדינים.

וזהו "אשרי העם שככה לו" מלשון וחמת המלך שככה, פירוש אשריו להעם כשיש צדיקים כאלו בעולם, אשר כח בידם לשכך כעס וחימה, ולהשקיט הדינין והקיטרוגים ממנו, "אשרי העם שד׳ אלהיו" רצה לומר כנ"ל שאף לפעמים חלילה שהקיטרוג גדול ואין כח ביד הצדיק להמתיקו, ואז הקב"ה עושה פעולתו בכבודו ובעצמו להמתיקו על ידי תשובת שמים וארץ, ומבטל הדינים ומהפכן לרחמים גדולים עלינו ועל כל ישראל, אמן.

או יאמר ונקדים פסוק^[161] "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", שמלת פני אין לו פירוש. ונראה דהנה הצדיק ברצותו להמתיק דינים ולבטלם, צריך לעשות זה בהסתר דבר עד מאד, מפני המקטרג שלא יבין בו, והפנים הוא נגלה, וזהו "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" פירוש שלא יהיה לך הדינים שהם אלקים אחרים, שלא יהיו "לך" פירוש שלך, שלא יהיו נמתקים כשיהיו "על פני" כשתעשה זה בנגלה, כי אם בנסתר כנ"ל, וזהו "אשרי העם שככה לו" שפירושו כנ"ל שיש צדיק שיוכל לשכך הדינים בסתר, ו"לו" דייקא שהוא לשון נסתר, "אשרי העם שד׳ אלקיו", דהנה יש עוד אופן להמתיק דינים, היינו כשישראל הם באחדות, והיינו "ד׳ אלקיו" לשון יחיד, שהם כולם כאיש אחד, ואשרי להם שדינים נמתקים מאליהם.

או יאמר משום דלפעמים הצדיק בעצמו צריך לרחמים, ואז נשאר העולם מבלי מגין, וצריך הקב"ה ברחמיו הגדולים בעצמו להמתיק הדינים, וזהו "אשרי העם שככה לו" רצה לומר שיש צדיק כזה שאף לצורך עצמו יכול להמתיק דינים, וזהו מדריגה גדולה כי אין חבוש מתיר את עצמו^[162], ולא כן הוא שאף לעצמו יכול לפעול, אך שהעולם נשאר מבלי מגין, כי הצדיק שרוצה להמשיך השפעות לישראל, צריך שלא יחוש לעצמו כלל, ולא יהא כוונתו להנאתו כי אם רק בשביל ישראל לבד, ואמר "אשרי העם שד׳ אלקיו" פירוש שהקב"ה בעצמו יעשה זאת בזמן ההוא, וימתיק בעצמו הדינים ויהפכם לרחמים על ישראל עמו, אמן.

נ. טוב ה' לכל

טוב ד׳ לכל. נראה דהעולם הבא נקרא "הכל"^[163], כדאיתא בגמרא^[164] שלשה הקב"ה הטעימן מעין עולם הבא אברהם יצחק יעקב שנאמר בכל מכל כל. וזהו "טוב" פירוש המעשים טובים של אדם, הקב"ה עושה מהם סגולה לעולם הבא, וזהו "ד׳ לכל" שהוא משלם לו בעולם הבא הנקרא כל, "ורחמיו על כל מעשיו" פירוש ועניני עולם הזה שהשי"ת נותן לאדם, שהם נקרא "מעשיו", שהם בזה העולם העשיה, הם אינם אלא מצד הרחמים והחסד מהבורא ב"ה.

נא. אני בצדק אחזה פניך

אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך^[165]. נ"ל דכך אמר דוד מחמת שהיה אוהב ישראל, וחשק מאד להטיב לישראל להסיר מהם כל דינים, ואמר "אני בצדק" פירוש בצדקה, ותפילה הנקרא גם כן צדקה, כמרומז במילת "צדק" - צ׳ אמנין, ק׳ ברכות, ד׳ קדושות, כידוע, וכל מה שאני עושה זה הכל בשביל ישראל, לאחוז מהם הפנים של זעם, וזו היא "אחזה פניך", ובאיזה אופן יהיה לי שכר לעולם הבא? אינו כי אם על ידי שאני מחשב תמיד בעולמות עליונים ועוסק תמיד ברוממותך, וזו "אשבעה" בעולם הבא, הוא "בהקיץ תמונתיך" כמו בשביל הקיץ תמונתך, מה שאני מקיץ ומעורר עצמי לחשוב בתמונתך, אבל השורש^[166] המצוות המעשים טובים, אני נותן לישראל להשפיע עליהם רחמים.

נב. העושה תפילתו קבע

העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים^[167]. על דרך המשל אדם המסתכל באיזה חפץ טוב, ואינו משים אל לב מדי יום מעלות החפץ ההוא, אז החפץ ההוא אינו נושא חן בעיניו מחמת ההרגל בו. ותחנונים הוא לשון חן, והיינו "מי שעושה תפילתו קבע" פירוש שאינו מתאמץ עצמו בכל יום בתשוקה יתירה יותר מיום הקודם לו, "אין תפילתו תחנונים" שאין נושאת חן בעיניו. וזהו "ד׳ חנינו לך קווינו" פירוש מחמת שלך כל תשוקתינו ומקוים אנחנו לך, לכך הוא לחן לנו עד מאד.

נג. קדם ידעתי מעדותיך

קדם ידעתי מעדותיך כי לעולם יסדתם ^[168]כו׳. בהקדים לפרש על דרך הרמז "כיצד עלה בכבש"^[169] פירוש כיצד עולה ממדריגה למדריגה, ומפרש "ופנה לסובב" פירוש שיפנה עצמו לסביבות ישראל להשפיע להם די צרכיהם, "דרומית" רצה לומר הרוצה לבוא אל החכמה, כמו "הרוצה להחכים ידרים", "מזרחית" פירוש מיד בקומו בבוקר לא יפנה רק אל התורה, שמזה יבוא לו שיזריח אור גדול, וזהו "השמש יצא על הארץ"^[170] פירוש כשיבוא הבהירות על הארץ, הוא הגוף, על ידי עסק התורה, "ולוט בא צוערה" רצה לומר יצר הרע הנקרא לוט בא צוערה, מלשון מצער, שנעשה מצער וקטן, "מזרחית צפונית" פירוש עם האור הזה יכול להשפיע השפעות וטובות גדולות, שצריך לזה הצפנה והטמנה גדולה, שלא יבין המקטרג, על דרך שפירשתי "הרוצה להעשיר יצפין"^[171] פירוש מי שרוצה להעשיר את ישראל ולהמשיך עליהם השפעה, צריך להצפין הדבר מן הקטרוג. וזהו "מצפון זהב יאתה" על ידי שיצפין יבא זהב, היינו השפעות.

וזהו "קדם" רצה לומר על ידי מזרח האור, "ידעתי מעדותיך" פירוש אוכל לדעת השני דברים הנקראים "עדות", דהיינו מנורה היתה בדרום ושולחן בצפון ונאמר בשניהם "עדות". וזהו "ידעתי מעדותיך" שאוכל להשיג החכמה כדי להשפיע, "כי לעולם יסדתם" פירוש שכל זה יסדת בשביל העולם, כדי להשפיע להם.

נד. טעמו וראו

טעמו וראו כי טוב ד׳^[172]. ויש לפרש דהנה האדם אין רשאי להנות מהעוה"ז, הן אכילה ושתיה, והן הראיה שאדם רואה בעיניו שהם עיקר החמדה, כדרך שאמרו^[173] עין רואה ולב חומד, ואם כן צריך האדם שכל ראיותיו לא יהיו כי אם בדבר ד׳ וברוממותו לבחון בנפלאותיו, ומובן ממילא "טעמו" פירוש כל מה שתטעמו בפה היא אכילה ושתיה, "וראו" וכל מה שתראו, זה לא יהיה הכל כי אם להבין "כי טוב ד׳" להכיר טובתו וגדולתו יתברך.

או יאמר טעמו וראו כו׳, דאיתא^[174] מה שישראל התרעמו על המן אף שהיו טועמין בו כל מיני טעמים שרצו לטעום, רק מחמת שלא ראו בעיניהם המאכל ההוא, והיה להם זה כסומא אשר אין לו שובע, וזהו "טעמו וראו כי טוב ה׳" פירוש מה שאתם טועמין המאכל וגם רואין אותו מה הדבר ההוא, הכל מחמת כי טוב ה׳.

נה. צדיק מושל ביראת אלוקים

צדיק מושל ביראת אלקים^[175]. ונראה לפרש על פי מה שפירשתי כבר בפסוק^[176] "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", דאמרינן^[177] ואתם הדבקים בד׳ כו׳ וכי אפשר לדבק בהשי"ת ב"ה אלא הדבק במדותיו, ולכאורה כיון שאדם צריך לדבק במדותיו של הקב"ה, אם כן קשה איך שייך יראה בהבורא ב"ה, אך מצינו גם כן יראה בהשי"ת, דהיינו שמתיירא ב"ה וב"ש^[178] שלא יחטא אדם וייענש חלילה, ונמצא האדם צריך גם כן להיות לו יראה זו שיש להבורא ב"ה, שיתירא לנפשו פן יחטא חלילה, וזהו "אשתחוה כו׳ ביראתך" פירוש במידת יראה זו ששייך בהשי"ת, ביראה זו "אשתחוה אל היכל קדשך" גם אנכי, אך הצדיק השלם אם רואה איזה אדם שחטא להשי"ת, הוא עושה בצדקו ומרצה ומחפה עליו בקדושתו הגדולה לבלתי ענוש ייענש חס ושלום, וזהו "צדיק מושל ביראת אלקים" פירוש שמושל אף ביראה זו של השי"ת ב"ה, דהיינו שלא יחטא האדם וייענש, כי אף שיחטא, הצדיק ההוא מושל בזה ומגין עליו שלא ייענש, ומחפש ומרצה עליו ונסלח לו.

או יאמר צדיק מושל כו׳, ומתחילה נקדים לפרש מה שכבר כתבנו מזה, ^[179]"מתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתפו למידת הרחמים". וקשה וכי חס ושלום יש שינוי לפניו ב"ה וב"ש? ונראה דכך פירושו, "מתחילה עלה" הבורא ב"ה בעולם ה"מחשבה", דהיינו תחילת בריאתו היה בעולם המחשבה במידת הדין, כי שם אין צריכין לרחמים מחמת שאין שם יצר הרע, "וראה שאין העולם מתקיים", פירוש שאז באותו פעם כשברא אותו העולם, ראה גם כן שאין זה העולם עיקר הקיום, כי כל כוונתו היה רק להטיב לברואים וזה כל תענוגו, "ושיתף בו מידת הרחמים" פירוש שברא עולם הזה התחתון הצריך לרחמים, וחס ושלום לחשוב שום השתנות חלילה, רק הבריאה היתה כסדר, מתחילה העולם העליון בדין ואחר כך העולם הזה ברחמים. והנה בעולם העליון הדינים נקראים בשם יראה, כי שם לא שייך דין ועונש, רק בעולם הזה נקראין דינים, לעשות דין ועונש חס ושלום בעוברי רצונו.

והנה הצדיק צריך לעסוק בעבודתו הקדושה להפך את הדינים בעולם הזה גם כן לרחמים, וזהו פירוש המשנה^[180] "שבועות שתים שהן ארבע" כו', דעיקר כללות התורה הם שנים, מצוות עשה ולא תעשה, והכללות משניהם הוא הדביקות בבורא ית"ש על ידי מצותיו, והדביקות נקרא בשם "אכילה", דמצינו במלאכים אצל אברהם נאמר בהם ויאכלו^[181], וקשה וכי שייך אכילה אצל המלאכים, אלא שזה קאי על הדביקות, דהיינו אברהם אבינו עליו השלום בקדושתו הגדולה היה מסדר לפניהם השולחן הטהור בקדושה רבה ובדביקות גדול, ודבקו המלאכים ונהנו מדביקות זה של אברהם אבינו עליו השלום שהוא דבר רוחני וזה היה אכילתם, ונמצא לפי זה אכילה נקרא דביקות, וזה לעומת זה שגם אצל עבירה שייך דביקות, כמו שנאמר^[182] ותדבק נפשו בדינה כו׳, והדביקות הזאת נקרא גם כן בשם אכילה, כמו שכתוב^[183] אכלה ומחתה פיה, וזהו "שבועות שתים שהן" כו׳ "שאוכל ושלא אוכל", פירוש שבועות שאדם מושבע ועומד מהר סיני הם שתים, דהיינו שאוכל הוא הדביקות הטוב שידבק בה האדם, ושלא אוכל הוא הדביקות הרע שירחק ממנה האדם, והוסיפו חכמים עוד שתים "שאכלתי" כו', דהנה העולמות העליונים נבראים במידת הדין כנ"ל, והיינו האותיות למפרע על פי תשר"ק, דכל דבר הישר הוא רחמים וההיפך הוא דין, והעולם הזה הוא על פי א"ב הישר שהוא רחמים, והצדיק צריך להפך מידת הדין לרחמים, וזהו "שאכלתי" דהיינו לשעבר הרומז לתשר"ק לעשותו ישר ע"פ^[184] דביקותו ולהפכו לרחמים, והרשעים מהפכין חלילה להיפך, והוא "שלא אכלתי". והמשכיל יבין:

^[185]וזהו ויקח קורח בן יצהר. אי' בגמ' שציהר עצמו לגיהנם. ולכאורה כמו זר נחשב לדרוש על צדיק הזה, ולפי דברינו הנ"ל הוא מובן שהוא היפך השם של יצהר שהיו בקדושה רבה והוא הפכו ברעתו^[186], וזהו צדיק מושל בי"א. ר"ל כנ"ל שבעולם העליון נק' הדין יראה רק בעה"ז נק' דין, וצדיק מושל ביראה זו שנק' למטה דין ומהפכו לרחמים גמורים. וק"ל:

נו. לרוקע הארץ על המים

לרוקע הארץ על המים^[187]. נראה דהנה העולם נברא בארבע יסודות ארמ"ע^[188], ויסוד העפר הוא דבר עב וחומר הממשיך את האדם לתאוות הגופניות, ולכן הוא קשה מאוד לפעמים לשבר כח התאוה, על ידי שלא קדשו עצמם אביו ואמו בשעת תשמיש ויסוד העפר הוא גדול בו על ידי זה. וזהו דאמרינן בגמרא^[189] במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והוא לכאורה דבר זר שהצדיק דמעיקרא לא יהיה יכול לעמוד במחיצת אשר מעולם עבר ושנה ועשה תשובה, אלא מחמת שבעל תשובה קשה לו ליפרד מתאוות הגופניות על ידי שחומרו עב, ואף על פי כן הוא משבר עצמו בכל כוחו את תאותו, ולכן שכרו הרבה מאוד. אבל יסוד המים הוא ממשיך את האדם לעבודת הבורא ית"ש, ונמצא זה חסד אל על האדם שמשבר כח תאותו ומגביר יסוד המים על העפר. וזהו "לרוקע הארץ על המים", פירוש "רוקע" הוא לשון חיזוק כפירוש רש"י על יהי רקיע בתוך המים^[190], והיינו "לרוקע הארץ על המים" פירוש שברא הקב"ה יסוד העפר, שהוא חזק יותר מיסוד המים שהוא ממשיך את האדם לתאוות כנ"ל, "כי לעולם חסדו" למען ישבר האדם את כח תאוותו אף שקשה עליו מאד, ועל ידי זה חסדים גדולים באים לעולם:

נז. ויסב חזקיהו פניו אל הקיר

ויסב חזקיהו פניו אל הקיר כו׳^[191]. כי בגמרא אמרו^[192] המתפלל צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר. ועוד אמרו^[193] שלשה דברים מזכירין כו׳ ואחד מהן קיר נטוי, כי כשהולך אדם תחת הקיר נטוי בודקין אותו אם ראוי לזה שלא תיפול הקיר עליו. ובגמרא הראשונה^[194] יש לדקדק בלשון "הקיר" בה"א הידיעה, ולמה לא אמר סתם בינו לבין קיר, אך על פי הגמרא שניה הוא מדויק שפיר, והפירוש הוא כך, לפי שאדם קודם התפילה צריך לטהר מחשבותיו שיהיו בלי שום פיגול, ולפשפש במעשיו אם חטא לעשות תשובה שלימה, שתוכל התפילה לעלות בלי שום מסך המבדיל, רק זכה וברורה בלי פיגול כלל, ובוודאי האדם המדקדק על עצמו להרהר בתשובה תמיד ולפשפש במעשיו כראוי, וממילא הוא מטוהר ומנוקה מכל עוון וחטא, ומותר לו לילך תחת קיר נטוי, כי אף שיבדקו בו יצא זכאי, כי התשובה מועלת לכל ומגינה עליו. וזה הוא הפירוש "המתפלל צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר", פירושו הקיר הידוע דהיינו קיר נטוי, פירוש שצריך לפשפש כל כך עד שלא יהא הקיר נטוי חציצה אף אם יעבור תחתיו, ואז ילך להתפלל, ובוודאי תהיה תפילתו זכה וברורה ותעשה פירות למעלה ושורש למטה, וזהו שנאמר בחזקיהו "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר", פירושו כדלעיל שפשפש במעשיו כל כך עד שלא תהיה הקיר הפסק בינו לבינו, ואז היתה תפילתו זכה מאד. וק"ל.

נח. הוגעתם את ה'

הוגעתם את ה׳ בדבריכם^[195]. כי האדם צריך להיות מחשבותיו כל כך ברורים, עד שכל הדברים שידבר שלא יהיו לריק, ויגיעו עד כסא הכבוד ויעשו פרי, וכל עבודת האדם צריך זאת, להיות תמיד דבוק בו ית', וכאשר ידבר איזה דיבור, יהיה מחשבתו בזה הדיבור הכל לכבוד הבורא ב"ה, ואף שידבר בצרכי העולם כוונתו יהיה לשמים. וזה הוא הפירוש בפסוק "הוגעתם את ה׳ בדבריכם", הפסוק מלמדינו שיהיה דברינו כל כך ברורים עד שיגיעו אל הבורא ב"ה, וזה פירוש הפסוק^[196] "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר", כי צריך לעבוד על זה המדריגה תמיד, שיגיעו דבריו אל הבורא ב"ה, ולא יסבור שכבר הוא במדריגה זו, לפי שזה צריך עבודה תמידית, ושפלות האדם שהוא ההכנעה והעניוות, וכשיסבור שכבר הוא במדריגה זו, אם כן יש לו גאות, וכיון שיש לו גאות בוודאי אין לו מדריגה זו. וזהו "כל הדברים יגעים" דהיינו הדברים שאתה סובר שכבר הגיעו אל ה׳ ית׳ ב"ה, בוודאי "לא יכול איש לדבר" כי בוודאי אינו כך, כיון שסובר כך כדלעיל, וק"ל.

נט. ההופכי הצור אגם מים

ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים^[197]. נראה כי יש שני צדיקים, הצדיק האחד יש שממתיק דינים בעבודתו הקדושה, שמהפך מידת הדין למידת הרחמים. ועוד יש צדיק שאינו עושה שום פעולה לזה, אלא שמכח צדקתו הגדולה ממילא אין הדין יכול לשלוט כלל, והחסדים גוברים בזכותו. וזה הוא "ההופכי" כו׳, כי הדינים נקראים "צור", שהם קשים כמו האבן, והצדיק מהפך אותם לרחמים, ואדרבה ממשיך חסדים, וזהו "ההופכי הצור" שהם הדינים להיות "אגם מים" שהם מרמזין אל החסד, "חלמיש" הוא הצדיק היותר גדול וחזק, כמו חלמיש הזה, "למעינו" כמו למענו, "מים" כלומר בשבילו לבד בלי שום פעולה, רק שזכותו מגין ובא השפע על ידו.

ס. שמרו משפט ועשו צדקה

שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא^[198]. דאיתא בגמרא^[199] כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני כו׳. ולכאורה הלא עסק התורה הכל בכלל, כי זה עיקר עסק התורה לשמה לשמור ולעשות ולקיים, ולמה פרט את אלו, גמילות-חסדים ותפילה עם הציבור. ונ"ל דאיתא בגמרא^[200] כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלקי אלא בתורה וגמילות חסדים. ועוד איתא בפסוק^[201] גומל נפשו איש חסד. ויבואר הכל בסיגנון אחד. דהנה אנו מתפללין כרחם אב על בנים כו׳,^[202] ולכאורה איך אנו מתפללין שירחם ה' עלינו רק כרחם אב, בוודאי רחמי השי"ת עלינו הם אין קץ. אך נראה דהנה הרחמים של הבורא ב"ה הם כאשר אנחנו הולכים בדרכיו ומתנהגים כשורה, אזי הוא מעורר רחמים עלינו, וחסד הוא לפנים משורת הדין אף לאינו הגון, כדכתיב וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון^[203], וזה שאנו מתפללין שנהיה במדריגה זו שלא נצטרך לחסדים, רק שנתקן את מעשינו והוא מרחם עלינו על פי שורת הדין, כן תרחם עלינו.

וזהו "העוסק בתורה לבד" כו׳, דעל ידי עסק התורה זוכה אדם לבוא אל הדביקות ולהתעוררות רחמים, ואם עוסק בתורה לבד, פירוש בלא דביקות כי אם שלומד תורה, בודאי הוא מחמת מעשיו המקולקלין, וזהו "דומה כמי שאין לו אלוה", כיון שאין לו דביקות בהבורא ית"ש, אלא בתורה וגמילות חסדים מלשון "הגמל את יצחק", רצה לומר על ידי עסק התורה יגמול החסדים שלא יצטרך עוד אליהם. וזהו "גומל נפשו" פירוש שגומל נפשו מהתאוות הבהמיות, ומרגיל עצמו בתורה ומצוות, שעל ידי זה יבוא האדם אל הנפש השכליות והדביקות, "איש חסד" לשון בעל כמו איש נעמי, דהיינו שהוא בעל ואדון להחסדים, אבל הוא אינו צריך לחסדים. וזהו גם כן "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים" כנ"ל, שעל ידי התורה הוא גומל החסדים שלא יצטרך אליהם, "ומתפלל עם הציבור" דאיתא בגמרא^[204] כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו, י"ל הפירוש כך, דהנה הצדיק צריך להמשיך השם ב"ה וב"ש^[205] לעולם הזה שישרה עמנו וישפיע עלינו, ואחר כך צריך להעלות את השכינה, ולכן אנו אומרים בתפלת י"ח "אלקי אברהם" כו׳, כי מתחילה אנו צריכים לקשר עצמינו באבות, שעל ידם יש כח בידינו להמשיך את הבורא כביכול אלינו בעולם הזה, ואחר כך אנו אומרים "הגדול" כו׳, דהיינו המידות העליונות שאנו מדבקין עצמינו למעלה כדי להעלות השכינה. וזהו "כל הקובע מקום לתפילתו" פירוש שרוצה לקבוע, דהיינו להמשיך השכינה הנקראת "מקום" לתפילתו, "אלקי אברהם בעזרו" פירוש צריך לקשר עצמו תחילה באבות. והיינו "מתפלל עם הציבור" שמתפלל על צרכי הציבור, שגורם להם השפעות כנ"ל, "כאילו פדאני" דהיינו העלאת השכינה, "ואת בני" שגורם להם השפעות. וזהו "שמרו משפט" פירוש שמרו שלא יהיה כח בדינים לשלוט, שיתעורר רחמים על פי מעשיכם הטובים, "ועשו צדקה" הוא השפעות שהם צדקה לעולם, "כי קרובה ישועתי" ישועה שלי הוא העלאת השכינה.

סא. על זאת יתפלל כל חסיד

על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו^[206]. הנה מלת "כל" הוא מיותר לכאורה. גם אין מובן "לעת מצוא" לפי פשוטו, עד שדרשו חז"ל כדאיתא בגמרא^[207]. אמנם נ"ל דהנה עולת חובה על הצדיק ומוטל עליו להתפלל תמיד על כללות ישראל להשפיע להם השפעות חסדים ורחמים, וזהו מחמת שהצדיק עובד את השי"ת באהבה, ואהבה הוא האחדות ויחוד שמו הגדול, וחפץ ה׳ בידו, כי השם יתברך חפץ תמיד ומתאוה לתפילתן של צדיקים שהם מיחדים שמו הגדול באהבה, לכן ההשפעות נמשכין ויורדין על ידי הצדיק, וזהו שאנו אומרים בברכת קריאת-שמע "אהבה רבה אהבתנו" כו׳, ואנו חותמין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", דהיינו על ידי אהבה בחר אותנו, וחתימה הוא תוקף הדבר, כי תיכף ומיד באמירתינו הבוחר כו', מיד הם מסולקים ונסתמים פיות מסטינינו ומקטריגנו העומדים על תפילתינו, כי הדבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב^[208], וחס ושלום אין ברכתינו יוצא לבטלה, ומה החתימה? היא האהבה, ואהבה בגימטריא אחד, שעל ידי האהבה הוא האחדות, אך פן ואולי עדיין אין זה אהבה שלימה, לכן אנו אומרים אחר זה תיכף שמע ישראל, ליחד שמו הגדול במסירת הנפש, למען תהיה אהבה שלימה ויחודא שלים, ואהבה ואחד גימטריא כ"ו^[209], הוא הוי"ה ב"ה.

והנה בהשם הוי"ה ב"ה יש ד׳ מדריגות, וא׳ מהם הוא מדריגות שם של מ"ה, והשם הזה הוא השומר אמיתי העליון של ישראל בגלותינו, כי אף במצרים היה גלוי וידוע השם הזה לישראל, וכה אמר משה רבינו עליו השלום להקב"ה, הנה אנכי בא אל בני ישראל כו׳ ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם^[210], רצה לומר כשהם יאמרו לי "מה" שמו, גם אנכי אומר אליהם שכדבריהם כן הוא, שזה השם המשמר אותנו ברחמים, וזה שאמר יחזקאל הנביא^[211] ואראה דמות כמראה אדם כו׳, כי אדם בגימטריא מ"ה, ראיתי שהוא יושב על כסא רחמים לשמור אותנו, ונמצא הצדיק על ידי אהבה ואחדות שלו, צריך לעורר רחמים וחסדים על ידי המדריגה הזאת הנקראת "מה", אך צריך עוד לזה שבמקום גדולתו צריך שתהא ענוותנותו, דהיינו מחמת שהצדיק עולה במדריגה כזו, ופן חס ושלום יגבה לבו קצת לאמר הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני^[212], לכן צריך לזה מידת ענווה, וזהו פירוש "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"^[213], רצה לומר "מה יפית" שהצדיק צריך ליפות את השם של מ"ה לעוררו ברחמים, "ומה נעמת" דהיינו מידת ענווה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום ונחנו מה^[214], צריך הצדיק להנעים המידה הזאת, להיותה נעים ומתוק לו המידה הזאת, ועל ידי זה "אהבה בתענוגים" דהיינו אהבה כזאת גורמת לישראל להיותם בתענוגים ורחמים גדולים.

וזהו נמי שאמר הנביא^[215] דרשו ה׳ בהמצאו, כי דרשו הוא לשון ציווי, דהיינו שבגלות המר הזה צריכין אנו לדרוש את ה׳ תמיד לעורר עלינו רחמים, כמו שעשתה אמנו רבקה בהיות לה צער עיבור, ותלך לדרוש את ה׳^[216], כמו כן אנחנו בגלותינו בכל עת צריכין אנו להקדים לעורר רחמים, וצוה הנביא "דרשו ה׳ בהמצאו" פירוש עד המצא המדריגה הזאת של השם הוי"ה ב"ה הצריכה לכם בגלותכם כנ"ל, ועל ידי מה תמצאו המדריגה הזאת? ומפרש "קראוהו בהיותו קרוב" דהיינו על ידי אהבה שהיא אחדות וקרבות העולם התחתון לעליון, על ידי זה תמצאנו. ועל דרך זו יבואר הפסוק הנ"ל "על זאת יתפלל כל חסיד" כו׳, פירוש החסיד יתפלל אליך על כללות ישראל להשפיע להם רחמים וחסדים, ואמר "לעת מצוא" דהיינו כשיגיע הצדיק לעת הזאת, וממציא המדריגה הזאת שעל ידה ישפיע להם לישראל, ופן מחמת זה יגבה לבו קצת כנ"ל, לכן אמר "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" דהיינו שיכניס עצמו במידת ענווה, דהיינו שיחשוב מי יתן שעל ידי תפילתו יפעול רק לשטף מים רבים כו׳ הם הקליפות, אליו לא יגיעו, וממילא על ידי אהבה ואחדות של הצדיק, ובהצטרף לזה מידת ענווה, הוא מעורר רחמים גדולים וחסדים על ישראל, אמן כן יהי רצון.

סב. רחש לבי דבר טוב

רחש לבי דבר טוב כו׳ עד לשוני כו׳^[217]. נראה לפי עניות דעתי לפרש כל הפסוקים הנ"ל^[218] בחדא מחתא, ועל פיהם יבואר גם הפסוק הזה. דהנה הצדיק הוא מתפלל תמיד על גלות השכינה, וכוונתו תמיד במעשיו הקדושים ליחד קב"ה ושכינתיה, ולבל תהיה להדינים וקליפות שום אחיזה בקדושה להבדיל בין הקודש ובין החול. והנה השכינה נקראת "דבר", כי הוא דיבור הוא תורה שבכתב, ואמירה הוא תורה שבעל פה, ודיבור הוא לשון קשות ואמירה הוא רכה, ורמז לזה "על פי שנים עדים יקום דבר"^[219], ודרשו בגמרא^[220] דבר ולא חצי דבר, רצה לומר שהצדיק יקום דבר, שמקיים את השכינה שיהא דבר שלם ולא חצי דבר, ובגלות המר הזה היא חצי, וזה סוד פגימת הלבנה, והצדיק על ידי תפילותיו ומעשיו הקדושים, מפריד ומפריש הקליפות לתהומא רבא, שלא יהא להדינים והקליפות אחיזה בדבר, היא השכינה, רק שתהא בשלימות כולו טוב.

וזהו גם כן פירוש "ודבר דבר אז תתענג על ה׳"^[221], שמצוה הקב"ה להצדיק שידבר דיבורו הטוב, ועל ידי דיבורו יעשה דבר שלם, היא השכינה בשלימות כנ"ל, "אז תתענג" השכינה "על ה׳" על ידי שהצדיק מפריש ומפריד הקליפות מקדושה, על ידי זה תתענג השכינה עם ה', הוא יחוד קב"ה ושכינתיה. וזהו גם כן "מה יפית ומה נעמת" כשהצדיק מיפה את השכינה, ומפריד הקליפות ומנעים וממתיק אותו בכולו טוב, על ידי זה הוא גורם "אהבה" ואחדות כנ"ל, ועל ידי זה הוא היחוד "בתענוגים". וזהו גם כן "על זאת יתפלל כל חסיד אליך" כי "זאת" היא השכינה, דהיינו שהצדיק יתפלל על השכינה, "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" פירוש שלא יגעו בהקדושה כלל, ולא יהא להם אחיזה בקדושה כלל. וזהו גם כן "וירא אלקים את האור כי טוב"^[222], אלקים הם הדינים, ועינים להם ולא יראו, כי חס ושלום בעת שליטתם רחמנא ליצלן אינם מבחינים בין טוב לרע חס ושלום, והם כסומא בלא ראות, והצדיק מחמת האור שלו המאיר בתוכם להפכם לרחמים, הם באים לראייה, והוא גורם בהם חוש הראות, וזהו "וירא אלקים" הדינים באים לידי ראיה, "את האור" כלומר בשביל האור של הצדיק המאיר בתוכם, עד "כי טוב" נהפכין לרחמים וטוב על ישראל נצח. אמן.

סג. זקני תלמידי חכמים

זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהן^[223]. י"ל הפירוש לפי מה שפירשתי "אין צו אלא זירוז"^[224], השורש שצריך האדם להיות תמיד בהכנעה גדולה, אף שהוא במדריגות גדולות לא יחזיק עצמו אלא כמתחיל בעבודת הבורא ית"ש, שהוא הזירוז שהוא תחילת עבודה המביאה לידי עבודת הבורא ב"ה ית"ש, על דרך שאמר התנא^[225] זריזות מביא לידי נקיות עד לידי רוח הקודש, ונמצא הזירוז היא התחלה, וצריך המוכיח המצווה בטוב על ישראל, עיקר לצוות להם שלא יחזיקו עצמם לעולם רק במדריגת זירוז, וזהו "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות" רצה לומר אף אחר שיהיה לך כל המדריגות, אף על פי כן לעולם לא תחזיק עצמך אלא כמתחיל בעבודה, עיין בחיבורי^[226] על סדר הפרשיות בפרשת תצוה באריכות, שם תמצא מרגוע לנפשך. וזה הכוונה גם כן דחכם הוא נקרא הממולא בכל החכמות שבעולם, ותלמיד חכם הוא הלומד אצל החכם, כמו תלמיד לחכם, ולכן אמרו "זקני תלמידי חכמים" פירוש מי שמחזיק עצמו לתלמיד אפילו בזקנותו, דהיינו שהוא מוכנע גדול, שאפילו בעת זקנותו שאז פסק כח היצר הרע, בודאי הוא יותר במעלות ומידות טובות מבחרותו, ואף על פי כן מחזיק עצמו לתלמיד, ונמצא "כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן".

וזהו פירוש "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"^[227] פירוש אותם חכמים המחזיקים עצמם לתלמידים, והם מוכרחים תמיד להתגבר בעבודתו בכל פעם יותר, הם מרבים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, וגורמים ברכות והשפעות לעולם התחתון, וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"^[228] פירוש נתיישבתי בדעתי שעיקר השורש שאחכים הוא על ידי שהיא רחוקה ממני, פירוש שאהיה במדריגה זו כאילו לא נגעתי בתורה כלל, ואז אחכמה בודאי. שזה עיקר גדול לאדם שישכיל ויבין בדעתו, לו אלף שנים יחיה, לא ישיג עיקר שורש חכמות אלקות, שהוא דבר שהוא אין לו סוף ולא ערך, וכל מה שיתגבר אדם בעבודתו ית"ש ויתעלה, בכל פעם יבין אז יותר שאינו מבין כלל, והוא רחוק מאוד מהחכמה העליונה. והשם ברחמיו וחסדיו המרובים יעזרנו להבין ולהשכיל על כל הנ"ל באמת. אמן כן יהי רצון.

סד. ואהבת לרעך כמוך

ואהבת לרעך כמוך^[229]. דאיתא בזוהר הקדוש דהנשמה יש לה לבוש דק שהיא מתלבשת בגן עדן, והיא דוגמת אברי הגוף, והנשמה היא חושקת תמיד לאהוב את השי"ת ב"ה, רק הגוף שהוא חומר עב, הוא המונע אותו, וציוה הש"י "ואהבת לריעך" השם יתברך נקרא "ריעך", כמו ריעך וריע אביך כו'^[230], "כמוך" פירוש כמו הנשמה שהיא כמוך דוגמתך באבריך, וכמו שהיא אוהבת אותו באהבה שלימה, כמו כן אתה הגוף תסכים עמה, ותאהוב את השי"ת באמת.

סה. שירו לה' שיר חדש

שירו לה׳ שיר חדש תהלתו בקהל חסידים^[231]. יש להשיב כהלכה לאותן שאינם יודעים האיך נענה אדם בתפילה בהתפללו על חולה והוא נתרפא, הרי הוא כמו השתנות חלילה אצל הבורא הפשוט האמיתי. אך הענין הוא, באמת מפי עליון לא תצא הרעות^[232], רק האדם הוא מקושר בכל העולמות, ומחמת חטא הוא נפסק מהקשר עליון ונופל בענין חולי רע רחמנא ליצלן, ואחר שבא הצדיק ומתפלל, הוא מקשר את האדם הזה בשרשו כבתחילה, ולכן נקראת תפילה, כי תפילה היא מלשון התקשרות, כמו נפתולי כו׳^[233], ונמצא ממילא מתרפא, ולפעמים אין מועילו תפילה חלילה, כי יש עליו קיטרוג חלילה, ואז צריך לקשרו בעולם הגדול הנקרא "תהלה", כי תהלה הוא מלשון ואחריו תהל אור כו׳^[234], כי שם הוא רק אור גדול, ואין כח בדין לקטרג שם, והוא רחמים גמורים ושם נמתק הכל. ולכך נקראים שירי דוד מלכנו "תהלים", שיכולין לפעול על ידם הכל, ואין שטן ואין פגע רע. וזהו "שירו לה׳ כו׳ תהלתו בקהל חסידים" פירוש ענין התהלה הוא ביד החסידים המתחסדים עם קונם.

סו. אקוה שמך כי טוב

אקוה שמך כי טוב נגד חסידיך^[235]. נראה דהנה הצדיק כל עבודתו ומעשיו, הוא מעלה אותם למעלה למעלה להשם הוי"ה ב"ה, וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום "אין כל חדש תחת השמש"^[236], פירוש שצריך האדם להתגבר בעבודתו ית׳ כשהוא עושה איזה עובדא, או מחדש חידושין דאורייתא, צריך לראות שלא תהא נשאר למטה תחת השמש, רק להעלותם למעלה מן השמש אל השם ב"ה. וזה^[237] "יקוו המים מתחת כו׳ ותראה היבשה ויהי כן", ולכאורה יש להבין מה רבותא השמיענו הכתוב שהיה כן, היפלא מה׳ דבר? אך לפי דברינו הפירוש עולה כך, שכל זה עשה השי"ת ב"ה כדי שיעשה אחר כך הצדיק דוגמת הדבר הזה. והיינו "יקוו המים" דהתורה נקראת מים, וציוה השי"ת ב"ה שיקוו ויכנסו התורה "אל מקום אחד" רצה לומר אל האחדות העליון, ועל ידי זה "ותראה היבשה" רצה לומר כי ביבשה יהיה נראה הדבר הזה אם התורה נקווה בשרשה, דהיינו שיהיו השפעות גדולות על ידי התורה, או העוסק במצוה ההוא, ואז ידעו כי הוא השלימה מכל מום ועלתה מעלה, וגם "ותראה היבשה" שהבריות יהיו נראין יפין מכח העובדות ההם, "ויהי כן" פירוש שזה היה כמו דבר הבטחה מהשם הטוב להצדיק, שגם הוא יהיה יכול לפעול כן. וזהו "אקוה" מלשון ויקוו, "שמך" פירוש כי על ידי זה בא טובה וברכה לעולם, זה הדבר הוא "טוב לפני חסידיך".

או יאמר אקוה שמך כו׳, דהשם הוי"ה ב"ה במספר קטן^[238] הוא גימטריא טוב, והחסיד האמיתי כל השתוקקותו הוא למלאות שמו הגדול וזה כל עבודתו. אבל הצדיקים שאינם במדריגה זו, אזי עבודתו בקטנות, שהוא מספר קטן של השם. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "אקוה שמך כי טוב" אפילו כשהוא בקטנות גימטריא טוב, אבל הוא "נגד חסידיך" פירוש זה הוא התנגדות לחסידים שרוצים דוקא לעבוד אותך בגדלות.

סז. למה הצדיקים דומים לפני שכינה

למה הצדיקים דומים לפני השכינה כנר לפני אבוקה^[239]. י"ל הפירוש על פי שאנו רואים בחושינו בהתקרבות נר לפני אבוקה, אז הנר מתכבה, ולהבין החקירה הזאת מאיזה סיבה באמת כך הוא שהנר תתכבה לפני אבוקה, י"ל מחמת שכל דבר נמשך לשורשו, ואבוקה הוא אור גדול, ובהגיע הנר לפניו אז נמשך לשרשו, ולכן נסתלק האור אל השורש. וזה פירוש "למה הצדיקים דומין" כו׳, פירוש באיזה הבחינה הם דומים ובאים "לפני השכינה", "כנר לפני" כו׳, דהיינו שכל מעשיהם ועבודתם הם מתלהבים בלהב גדול, למשוך אל שרשם היא השכינה. והבן.

סח. זכרתי לך חסד נעורייך

כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך כו'^[240]. נ"ל דהנה מדרך בני אדם המתחילים בעבודתו ית"ש, בתחילתו הוא סובר שכל עובדא טובה שעושה מצוה או עסק התורה וכיוצא בזה, הוא עושה בזה חסד להבורא שעובד אותו, ומחזיק טובה לעצמו כאילו עושה חסד גדול עם הבורא חלילה. אבל כשבא אל עבודת הבורא בשלימות, אז הוא מבין באמת שאין הבורא צריך למעשיו, ולא התחיל בעבודתו עדיין כלום, וכאילו אינו עושה כלל, כך הוא נחשב בעיניו, ואינו מצפה לתשלום שכר, מחמת שלפי הבנתו ודעתו אין מגיע לו כלל, ומוסר נפשו לעבודתו ית"ש כדבר הפקר. וממילא מובן "זכרתי לך" רצה לומר שהשי"ת ב"ה ברוב רחמיו הגדולים זוכר לאדם גם המעשים שעשה בנערותו, אף על פי שסבר שעשה חסד עם הבורא, אף על פי כן הוא מקבל ממנו, וזהו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" פירוש האהבה הכוללת, כלומר אחר שתקנת עצמך, "לכתך אחרי במדבר" לעבדני במדריגת מדבר, דהיינו כהפקר במסירת נפשך, וכל זה אני זוכר לך.

סט. כינור היה תלוי

גמרא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כו׳^[241]. נראה דהנה מטה הוא לשון זיווג, שהצדיק הוא מזווג ומייחד העולמות בעבודתו ומעשיו הקדושים, ודוד המלך עליו השלום היה בו מעלה יתירה, שמרוב דבקותו היה מזמר מאליו בשירות ותשבחות, וזהו "כינור היה כו׳ למעלה ממטתו", "כיון שהגיע חצות לילה" שהשכינה נקראת חצות לילה כדאיתא בזוהר הקדוש, וכיון שהגיע להיחוד השכינה, "רוח צפונית מנשבת בו" רצה לומר רוח הקודש שהיה צפון עמו היה מנשב בו בכח, דהיינו בדביקות והתלהבות, והיה מנגן מאליו, על דרך שפרשתי^[242] "זמרו אלקינו"^[243] ולא נאמר "לאלקינו", שצריך הצדיק להתקדש ברוב קדושתו עד שתהא השכינה מזמרת מתוך גרונו, וזה "והיה מנגן מאליו".

וזהו שאמר^[244] דוד המלך עליו השלום "אטה למשל אזני" פירוש התורה נקראת משל הקדמוני^[245], וצריך האדם להטות אזנו להבין תוכן הדברים של התורה הקדושה, ולא ידמה חלילה שהוא רק סיפורי דברים, כדאיתא תיפח רוחם האומרים שהתורה היא סיפורי דברים, "אפתח בכינור חידתי" פירוש וגם זאת אפעל בעבודתי באמת, שעל ידי הכנור כנ"ל, דהיינו בשירות ותשבחות, אני פותח על ידם עוד עולם גדול, שהוא למעלה ממדריגה הזאת הוא הנקרא "חידתי". כי חידה הוא דבר היותר גדול מדבר שיכול לשמוע באזנים. והבן.

ע. בשרתי צדק בקהל רב

בשרתי צדק בקהל רב כו׳^[246]. דהנה כתיב^[247] "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", פירוש מי שרוצה לשום פעמיו לדרך האמת לילך בדרכי ה׳, צריך לעשות צדקה, וצדקתו מועלת לעורר על ידי זה צדקה העליונה, כדאיתא^[248] הדבק במדותיו מה הוא רחום כו׳ מה הוא חנון כו׳, והיינו על ידי שמחזיק במידה זו, הוא מעורר את המידה ההיא בעולם העליון, כי הכל תלוי באיתערותא דלתתא, ועל ידי שהוא נותן צדקה למטה, גורם שהקב"ה נותן צדקה לכל ישראל, וזהו "צדק צדק תרדוף"^[249], פירוש כשאתה נותן צדקה, תהא כוונתך שצדק זה ירדוף הצדק העליון לעוררו. והנה הצדקה הזאת שאדם נותן אינו אלא כגומל חסד לפי שעה, כי בודאי בלתי אפשרי להעשיר אותו שנותן לו, אבל צדקה שהקב"ה נותן היא מעשרת לו ולזרעו, וזהו "וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו"^[250], כלומד בשביל יראיו הנותנים צדקה, הם מעוררים חסדים על כל העולמות, כי כל העולמו׳ת עליונים צריכין לחסדים, "וצדקתו לבני בנים" כנ"ל, שהצדקה של השי"ת ב"ה הוא לבני בנים. וזהו "בשרתי צדק בקהל רב", פירוש על ידי צדקה שלי אני מבשר צדקה בקהל רב, שאני מעורר שהקב"ה יתן צדקה לכל ישראל. הפסוק מקצר וכולל שני צדקות כאחד^[251].

או יאמר "בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא", דהצדיק הוא מרגיל את לשונו ודיבורו לדבר תמיד דברים טובים, שהוא אומר לכל אדם שצריך לאיזה הצטרכות מזון או בני או בריאות הגוף, הוא מבשר אותו שיהיה לו כך כמו שרוצה, ואחר כך בינו לבין עצמו הוא מתפלל להבורא ב"ה על הדבר שיקום כן. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "בשרתי צדק בקהל רב" אמת שאני מבשר טוב לעמך ישראל, ואף על פי כן אני מתפלל עליהם גם כן, והנה "שפתי לא אכלא" שאני מתפלל לפניך שכדברי כן יקום, "ה׳ אתה ידעת" האמת שכך כוונתי בדיבורי, שאחר כך אתפלל לפניך.

או יאמר בשרתי צדק כו׳. דהנה הקדושה נקראת צדק, והאדם הצדיק הדורש ברבים דברים קדושים, ולפעמים יש ברבים ההוא בני אדם שאינם מהוגנים, והם מגשמים את הקדושה, אל ימנע עצמו בשביל זה, כי הוא אינו יודע מה בלבו של חבירו^[252], וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "בשרתי צדק בקהל רב" שאני מבשר הצדק שהוא הקדושה בקהל רב, כלומר בכל מיני קהל, ואף על פי שיכול להיות שיש ביניהם בני אדם שאינם מהוגנים, אף על פי כן "שפתי לא אכלא" כי "ה׳ אתה ידעת" את לב אדם, אבל אני איני יודע, ולכן שפתי לא אכלא.

עא. שאו מנחה ובואו לחצרותיו

שאו מנחה ובואו לחצרותיו^[253]. נ"ל דהנה האדם המתחיל בעבודתו ית"ש, אי אפשר שיבוא תיכף לעבודה השלימה מחמת חטאיו שחטא וקלקל בהם, והם המעכבים אותו לעלות במעלות קדושים, וצריך לעשות כנגד מה שקלקל, חבילות מצוות ועובדות כשרות, כדי שיעלה גם החטאים לעשותם זכיות, רמז לזה מנחת סוטה הבאה מן השעורים, שזה היה חלק לסיטרא אחרא כדאיתא בזוהר, וציוה השי"ת ב"ה להביא מנחת העומר גם כן מן השעורים זה לעומת זה, בכדי להעלות השפלות של מנחת סוטה שיש לסיטרא אחרא אחיזה גם כן אל הקדושה.

וזהו "משכני אחריך נרוצה"^[254] פירוש שלמה המלך עליו השלום היה מרמז בדבריו, כאילו השפלות והחטאים של אדם הם המדברים בעצמם עם האדם, "משכני" כלומר הביאני אל הקדושה, ואף על פי ש"הביאני המלך חדריו" פירוש השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו מביא אותם אל חדריו, הם העולמות עליונים, כי אלולי שה׳ בעוזרו אינו יכול לו^[255], אף על פי כן "נגילה ונשמחה בך" יהיה לי גילה ושמחה כאילו אתה פעלת דבר זה בעצמך.

וזה "שאו מנחה" פירוש שתשאו ותעלו את השפלות למעלה לעשותם זכיות, כרמז המנחה כנ"ל, "ובואו לחצרותיו" היינו העולמות עליונים, "השתחוו לה׳" כו׳, דאיתא^[256] עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, זה היה למען לא ישמע אחד דברי חבירו שמתודה על חטאיו, ונמצא הוידוי והחטאים המה נקרא השתחוואות, ומלמד אותנו הכתוב להתוודות בדרך הזה, שאנחנו בטוחים בחמלתו ית"ש שירחם עלינו וימחול לנו על חטאתינו, ולא בעצבות שמפרש את חטאיו ומעורר דינים על עצמו, כי אם בביטחון גדול כמאמר הכתוב^[257] ומודה ועוזב ירוחם.

עב. לסוסתי ברכבי פרעה

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי^[258]. היות גבי פרעה שינה ב"ה את הסדר, דרך הסוסים מושכין כו׳ וכאן הקרון מושך כו׳, וזהו "לסוסתי" כמו הסוסים ברכבי פרעה היו בהיפך הטבע, כן "דמיתיך רעיתי", זאת אומרת כנסת ישראל להשי"ת כן דמיתיך, כי הצדיקים עושין כן, שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטל, והצדיק גוזר והשם יתברך מקיים, נמצא העולם מתנהג לפי רצון הצדיק.

עג. שחורה אני ונאוה

שחורה אני ונאוה^[259]. נ"ל דרוח הקודש הוא מרמז על מעשי הצדיקים והנהגתם הקדושה, היות שהצדיק יש לו ב׳ בחינות, א׳ מה שמשגיח על עצמו תמיד על כל פסיעה ופסיעה ועל כל דיבור ודיבור שלא יהא בהם שום נדנוד חטא, ורואה תמיד שמעשיו אינם מתוקנים, ומתוודה תמיד שחטא, וב׳ שלפעמים הוא גם כן מתפאר עצמו במעשיו הטובים, כדי להכניס יראה בלב השומעים, להחזיק לבם ביראת ה׳ יותר. וזהו רמז על הצדיק שלפעמים "שחורה אני" ופעמים "נאוה", "בנות ירושלים" המה המידות של הירא שלם, שהם מסבבים ומקיפים את הצדיק כאפרכיה המקפת את הכרך. וזו היא "כאהלי קדר כיריעות שלמה" פירוש שלפעמים הוא דומה כאהלי קדר המשחירים עצמם, וכן הוא בהכנעתו בוידוי וחרטה על עוונותיו, ולפעמים הוא דומה כיריעות שלמה, דהיינו יריעות המקדש, בהתפארו במעשיו הטובים ורוממות עבודתו. "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", דהנה יש בני אדם השומעים דברי צדיק בשעה שמוכיח עצמו ומבייש עצמו ברבים לאמר שחטא, וסוברים שבאמת חטא איזה חטא ועוון, מחמת כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו^[260], ולזה אמר "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" פירוש אל תאמרו שחרחורת שבי מחמת הבהירות וגודל הקדושה, ומחמת זה יצרי גדול, לא כן הוא, רק "בני אמי נחרו בי", דכתיב^[261] כי יסיתך אחיך בן אמך, ומקשה הגמרא^[262] וכי בן אם מסית כו׳, כנ"ל^[263] דהאם רמז לנקבות, ורמז הכתוב בזה דעל ידי חטאת בני אדם החוטאים, הם גורמים בחטאתם שעל ידם בא איזה הרהור בלב הצדיק גם כן, וזהו "כי יסיתך אחיך", ועל ידי מה? מפרש על ידי שהוא "בן אמך" רמז לחוטאים כנ"ל, וזהו "בני אמי נחרו בי" ומובן.

ועוד אפשר שזה גרם שנכשלתי, מחמת "שמוני נוטרה את הכרמים" כו׳. דהנה דרשו חז"ל^[264] על פסוק אשר נשיא כו׳ אשרי הדור שהנשיא יחטא, י"ל הפירוש דהנה הצדיק שהוא תמיד בקדושה עליונה, בלתי אפשר לו להתדבק עם בני אדם לעוררם בתשובה שלימה ולהעלות את מעשיהם, אבל הצדיק המוצא עצמו באיזה חטא, והוא מתחרט ומוכיח עצמו על קיצור בעבודתו ית"ש, אז גם כן מעורר לב אחרים בתשובה, ואחר כך בעלותו בקדושה, הוא מעלה גם כן כל ישראל עמו. וזהו^[265] "רבי עקיבא כשהיה מתפלל בציבור היה מקצר ועולה", רצה לומר כשרצה להתפלל עם הצבור, דהיינו שיעלה גם הציבור עמו, "היה מקצר" פירוש היה יורד ממדריגתו, ומוכיח עצמו שמקצר בעבודתו ית"ש, "ועולה" פירוש ואחר כך היה עולה להקדושה העליונה. וזהו שדרשו חז"ל אשרי הדור שהנשיא יחטא, דהיינו שהיא תועלת להם שיעלה גם אותם עמו אל הקדושה. וזהו "שמוני נוטרה את הכרמים" פירוש על ידי זה ששמוני השי"ת ב"ה שאהיה נוטר את כרמו, כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל^[266], להעלותם אל הקדושה, זה גרמה לי ש"כרמי שלי לא נטרתי" וירדתי מקדושתי כדי להעלות אותם עמי אל הקדושה העליונה.

עד. אם לא תדעי לך

אם לא תדעי לך היפה בנשים כו'^[267]. פירוש כנסת ישראל מתפללת בעד ישראל ואומרת להקב"ה אם לא תדעי כו׳, דהנה כשישראל מתנהגין כשורה בכל עסקיהם, דהיינו בעניני הגשמיות ומשא מתן באמונה, אז זה נוח לפניו ית׳ ומסתכל במעשיהם, אבל אם חס ושלום אין מתנהגין כשורה, אין רואה במעשיהם, ומסתלק ידיעתו מן המעשים הללו, ו"נשים" רמז לגשמיות שהוא לשון נקבה, ועל זה אומרת כנסת ישראל "אם לא תדעי לך היפה בנשים" דהיינו אם אין מעשה הגשמיות נוחין בעיניך, "צאי לך בעקבי הצאן" פירוש הסתכל בעקבי הצאן, דהיינו הריקנים שבהם מלאים מצוות כרמון^[268], "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" כלומר תן דעתך על הצדיקים הקטנים המחוברים ומקורבים אל הצדיקים הגדולים, ו"גדיותיך" לשון גדי הרך, לשון קטנות, "על משכנות הרועים" הצדיקים השלימים.

עה. כי נר מצוה ותורה אור

כי נר מצוה ותורה אור^[269]. לכאורה הוה ליה למכתב כי מצוה נר, כמו בסיפא דקרא ותורה אור. אך הענין הוא דאדם הרוצה לעשות מצוה בשלימות, צריך מתחילה לקדש עצמו, להיותו שלם במידותיו כמו הגאוה והקנאה והשנאה והכעס וכדומיהן בכל המידות, אז לפי שלימות המידות שבו, כן יהיה ערך המצוה בשלימות, ובלתי אפשרי שתהיה המצוה שלימה מכל סיג, כי אם שיהיה שלם בכל מידותיו, וזו שאמרו חז"ל^[270] שכר מצוה מצוה, דהנה אמרו ז"ל^[271] "הבא לטהר מסייעין אותו", והפירוש הוא "הבא לטהר", דהיינו שמתקן את מידותיו כראוי, "מסייעין אותו" עיקר הסיוע שיזכה לעשות המצוה בשלימות. והמידות המה נקראים שכר מצוה, שעל ידם אדם זוכה למצוה, וזהו "שכר מצוה" המה המידות הגורמים לעשות מצוה מה בא על ידם? ומפרש "מצוה", שהקב"ה מזמן לידו מצוה לעשותה, כיון שהוא מוכן במידותיו וכנ"ל, הבא לטהר מסייעין אותו.

וזהו "מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה"^[272], דהנה אנחנו צריכין לדבק עצמינו במדותיו ית"ש, ולכאורה איך שייך יראה אצל הבורא ב"ה שנהיה אנחנו מתדבקין במדת יראתו, והלא הוא שלם בכל מידותיו ואיך מצינו אצלו ית׳ יראה. הענין הוא, דאנחנו בני אדם אנו בעלי חסרונות, וכל דבר הנחסר לאחד שואל מחבירו, ולא כן הבורא ב"ה שהוא שלם במידותיו ואין שייך בו שום שאלה, כי אם היראה של אדם, שזה חפצו ית"ש שיראה^[273] האדם מפניו, ומקבל השי"ת ב"ה את היראה מהאדם בדרך שאלה דהדרא בעיניה^[274], ומחזיר לאדם היראה וגם שכרה, הוא המצוה שיעשה בשלימות בהזדמן השי"ת לידו מיד לעשותה, ונמצא הכל נכון, שמצינו יראה אצל הבורא גם שאלה שניהם כאחד. וממילא מובן פירושו "מה ה׳ שואל מעמך כי אם ליראה", דיראה הוא אצל הבורא בדרך שאלה, והיראה היא גם כן אחת מהמידות הטובים הצריך להמצוות, כי מצוה בלא דחילו לא פרחת לעילא^[275], וזה שכרו שהשי"ת מחזיר לו יראתו וגם מזמן לו מצוה לעשותה בשלימות, כנ"ל שכר מצוה מצוה.

וזהו "כי נר מצוה" שמתחילה צריך להיות נר דולק, דהיינו שיתקן מידותיו, ועל ידי זה מזדכך נשמתו, נר ה' נשמת אדם^[276], ואחר כך זוכה למצוה שיעשנה בשלימות, "ותורה אור" רצה לומר שהתורה הוא היפך זה, שעל ידי התורה יזכה לאור גדול שישפיע עליו השי"ת ב"ה. וזהו "כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו" כו׳, ורש"י ז"ל פירש שמתחילה נקרא תורת ה׳ ואחר כך נקרא תורתו עיין שם, ולפי דברינו יבואר היטב תוכן הדברים, דהעיקר הוא המידות שעל ידם יזכה האדם לתורת ה׳ ומצוותיו לעשותם בשלימות, ואילולי שיתקן מידותיו ובצירוף לזה היראה שהיא גם כן אחת מהמידות, אין תורה ומצוות נעשין בשלימות. וממילא יובן פירוש "כי תורת ה׳ חפצו"^[277] רצה לומר כשיחפוץ האדם שיזכה לתורת ה׳, דהיינו לשם ה׳ לעשותה בשלימות, "ובתורתו יהגה יומם ולילה" צריך מתחילה להגות יומם ולילה בתורתו, הם המידות שלו שהם אינם כתובים בתורה, כי אם שהם תורתו של אדם, על ידם יבוא ויזכה לתורת ה׳. וזהו "קומי אורי כי בא אורך"^[278], הקב"ה אומר לישראל אז תקום את אורי, היינו תורתי, "כי בא אורך" פירוש אחר אשר תקנת את אורך, היינו מידותיך שהם תורת האדם כנ"ל.

או יאמר קומי אורי כו׳, על דרך שאמרו חז"ל^[279] שאמר הקב"ה נרך בידי ונרי בידך אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך כו׳, וזהו "קומי אורי" פירוש ראה שתעמול בתורה להקימה על קיומה, "כי בא אורך" כלומר כי כבר יש לך אורך שהיא הנשמה, ותרויח עוד בזה "וכבוד ד׳ עליך זרח", שעל ידי שתקים את אורי, ישוב האור עליך ויזרח לך אור גדול.

והנה הצדיקים ההולכים בתורת ה׳ לשמה, ובהקדימם לתקן מידותיהם בטבע כנ"ל, הכח בידם להשפיע טובות הרבה לעולם, וכולם יתברכו מברכות פיהם הקדושים, וזהו "השמים מספרים כבוד אל" כו׳^[280], כי ידוע^[281] למה נקרא שמם שמים, אש ומים, דהנה האדם צריך לעבוד לו ית׳ ולתקן את הד׳ יסודות שבו, הם ארמ"ע^[282], והנה יסוד העפר הוא קל לאדם לתקן יותר מהשאר, דתיקון יסוד העפר הוא שיחשוב שפלותו תמיד, איך הוא יסודו מעפר וסופו לעפר, ועל ידי זה ייכנע לבבו מאד, אך לפעמים יש בני אדם שהם מחשבים שהם שפלים כעפר, וכמחשבותם כן הוא באמת, שהם כמו עפר, שאין בהם שום לחלוחית יראה והם גוש עפר, ואין זה מתקן מידותיו ויסודותיו, וזה הוא המהרס יסודו, אך ורק שמתחילה צריך לעמול בתורת ה׳ לשמה ולקיים מצוותיו בשלימות, ואחר כך יהיה כעפר, לבל יתגאה לבבו בעבודתו, ולכן אנו מתפללין "ונפשי כעפר לכל תהיה" וסומכין לזה תיכף "פתח לבי בתורתך", וזה הוא ב׳ דברים בסוגר אחד, דהיינו שצריך שיהא לבו פתוח בתורה ושיהא מוחזק בצדקתו ואף על פי כן יבין שהוא כעפר. וזהו שאמר הלל הזקן עליו השלום "אם אני כאן" כו׳^[283], רצה לומר "אם אני" שאני שפל מאד באין ערך, "כאן" וזכיתי לשמוח בשמחה, "הכל כאן" ממילא מן המוכן הוא לכל להיות כאן לשמוח בה׳, נמצא שכלל שניהם כאחד, שהבין שהוא צדיק שאמר אם אני כאן, והבין שהוא שפל מאד באמרו הכל כאן להורות שהכל מוכנים יותר למדריגה הזאת יותר ממנו, מחמת שהיה שפל בדעתו.

נחזור לענינינו, שיסוד העפר הוא קל להחזיק בו, גם יסוד הרוח, כי רוח בני אדם העולה היא למעלה^[284], כי כך הוא הטבע, ועיקר^[285] היסוד אש, הוא החמימות והזריזות במצוות ה׳, ויסוד המים הוא התורה לשמה, וכשיזכה האדם לתקן הב׳ יסודות אלו שהם אש ומים, דהיינו זריזות וחמימות ביראת ה׳ וגם בתורה הקדושה, המה "מספרים כבוד אל" הם מאירים^[286] לכבוד אל, הם העולמות העליונים, "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", "מעשה ידיו" הם ההשפעות שהם מעשי ידיו של הקב"ה, "מגיד" לשון המשכה, "הרקיע" רצה לומר הצדיק הזה שעושה מעשים דקים רוחניים במחשבותיו ודביקותיו, הוא ממשיך את ההשפעות לעולם, רקיע הוא מלשון ריקועי פחים, והצדיק הזה הוא מוחזק בצדקותיו שלא ימוט לעולם, ולא יפסוק לעולם מהדביקות ומהאש החמימות והתלהבות שבו, וזהו^[287] "ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה" פירוש הצדיק הזה שהוא מעריך עצמו במערכת אש, לדבק עצמו בעץ החיים היא התורה הקדושה, עץ חיים היא למחזיקים בה^[288], בלתי אפשרי שיכבה את האש שבו שום גשמיות שבעולם, שלא ימוט לעולם מסיבות הגשמיות שבעולם. והשם הטוב יזכנו להיותינו דבקים בעץ החיים במערכה גדולה של אש והתלהבות באהבתו ית"ש עד עולם. אמן כן יהי רצון.

עו. הפך ים ליבשה

הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל^[289]. נראה על פי דאיתא בגמרא בחולין דף ז׳: רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים, פגע ביה בגינאי נהרא, חלוק לי מימיך כו׳, חלוק ליה נמי להאי כו׳, חלוק ליה נמי להאי כו׳, אמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא ממשה כו׳, אלא במשה כו׳. ולכאורה מהיכן מוכח דנפיש גברא ממשה, ודילמא משום דלא היה צריך משה רבינו עליו השלום לקרוע הים אלא חדא זימנא. ואך דהענין הוא דאבות סימן לבנים^[290], והפירוש הוא כך, שכל דבר ודבר בתחילתו לפעול איזה נס הוא קשה מאד, אבל כיון שכבר נעשה פעם אחת, כבר יכולים הצדיקים שיהיו אחר כך לעשות כזאת אפילו כמה פעמים, כיון שנפתח השער, והפירוש בגמרא הוא כך "כמה נפיש גברא" כלומר מהיכן בא לו זה שהיה יכול לפעול דבר גדול כזה? ומפרש "ממשה ושתין רבבן" שהם פתחו השער והיה זה יכול לפעול, "דאילו התם חדא זימנא" פירוש אף שלא היה התם כי אם חדא זימנא, היה רבי פנחס יכול לפעול "הכא תלתא זימנא". והפסוק ממילא מובן "הפך ים ליבשה" פירוש משה רבינו עליו השלום הפך פעם אחת ים ליבשה, ופעל במעשיו הקדושים ש"בנהר יעברו ברגל" שרבי פנחס בן יאיר עבר ברגל תלתא זימני עם הטייעא וכו׳. ולכך מתורץ הדקדוק שפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים וגם שפתח בעבר וסיים בעתיד^[291].

או יאמר על דרך שפירשתי^[292] "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים"^[293], דהנה ישראל בשעת קריעת ים סוף ראו נפלאותיו ית"ש ורוממותו וגדולתו, ויש צדיקים שהולכים תמיד בדביקות, וליבם תמיד ברוממות אל ובגדולתו אף שלא בשעת קריעת ים סוף, שגם ביבשה רואין נפלאותיו איך הם עד אין קץ וערך בכל דבר ודבר הנמצא בעולם. וזהו הפירוש "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" פירוש שביבשה הלכו בזה הרוממות אל כמו בים, וזהו "הפך ים ליבשה" שהצדיק, הניסים והנפלאות הנראין בים הוא רואה ביבשה, לאשר הולך תמיד ברוממות אל וגדולתו ית"ש.

עז. איזו היא מחלוקת לשם שמים

איזה היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו^[294]. לכאורה היה לו לומר מחלוקת קרח ועדתו עם משה, כמו במחלוקת שלשם שמים נאמר מחלוקת הלל ושמאי. אך הענין, דהנה עינינו רואות כמה בעלי מחלוקת העומדים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק בגאוה ובוז^[295], ומי יודע להבחין אם כוונתם כדי לקנתר ולבזות צדיקי אמת, אם^[296] כוונתם לשמים כאשר יגידו בפיהם כמה בני אדם שכוונתם לשמים, וגם לומדי תורה נמצאים במחלוקת זו באומרים כוונתם לשמים, אך בזאת ייבחנו אם אמת איתם^[297] שכוונתם לשמים, דהיינו אם אנו רואים שחבורתם שלימה, כולם כאיש אחד חברים^[298] בכל אופנים, אזי בודאי כוונתם שלימה לשמים, כי כן הוא הדרך של הצדיקים גמורים ואמיתיים שנפשם קשורה זה בזה באהבה רבה וחביבות, ואוהב את חבירו יותר מגופו, ולא יקנא איש באחיו, בראותו גדולות חבירו ישמח נפשו ויגל בלבבו ויצפה עוד לגדולתו שיתגדל ויתנשא יותר ויותר, אבל אם אנו רואים בני אדם בעלי מחלוקת שאין להם התחברות, רק להמחלוקת יבערו כולם כאחד, אבל בשאר התחברות, לבביהם פרודות וחלוקות, ולא יוכל אחד לראות בגדולת חבירו, ויתאו תאוה להיקום אשר ברגליהם^[299] זה ממונו וגדולת חבירו יהי לו, זה האות שאש התבערה המצה ומריבה אשר תבער בעדתם יחד שכם אחד, אין זה כי אם רוע לב, וזדון לבם השיאם^[300] קנאת איש מרעהו^[301] לדבר על הצדיקים עובדי ד׳ באמת. וזהו שאמר התנא "ואיזה מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו", רצה לומר שהם היו ר"ן איש והתאוו כל אחד כהונה גדולה כפירוש רש"י ז"ל, ונמצא גם ביניהם היה ליבם פרודות וחלוקות, רק נגד משה רבינו היו כולם כאחד בעצה רעה לחלוק עליו. וזהו קרח ועדתו, רמז כנ"ל, שהיו לב קרח ועדתו נפרדות זה מזה, אבל צדיקים לבביהם דבוקות זה בזה וכל מעשיהם לשם שמים. וק"ל.

סליק

הערות ויקיעורכים

1. תהילים קכח,ב.
2. ברכות ח א.
3. אחת המשמעויות של המילה "אשור" בתנ"ך, היא דרך.
4. תהילים קיח,יט.
5. תהילים קיח,כד.
6. "זה" בגימטריא יב.
7. ברכות ל,ב.
8. תהילים קיא,יט.
9. מתוך ברכת יוצר.
10. תהילים קמג,יב.
11. שמות טו,ו.
12. קהלת ז,כ. והמשך הפסוק "אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכנראה בכוונה לא פירש החלק הלא טוב.
13. תהילים קיט,כד.
14. תהילים יט,ח-ט.
15. תהילים יט,ח.
16. אבות ו,א.
17. כתובות קי,ב.
18. על פי פסחים פז,ב.
19. תהילים סו,יז.
20. תהילים לז,כט.
21. בראשית יח,א.
22. שם שם ג.
23. ירושלמי חגיגה א,ז, ועוד מדרשים.
24. פסוק יא.
25. על פי ישעיהו מג,ז.
26. כנראה מלשון חלון, כלומר מוצא חלון להתבונן דרכו נמשל לעבודת ה'.
27. תהילים סט,יב.
28. שבת ט,ב.
29. ברכות ו,ב.
30. תרגום: תורה בלא יראה ואהבה איננה פורחת למעלה. (ומקורו מהזוהר הקדוש).
31. יחזקאל מו,א.
32. שילוב ביטוי מיחזקאל מד,ב.
33. בראשית רבה עט,ו.
34. ברייתא ריש ספרא, נאמרת אחר אמירת הקרבנות בתפילת שחרית.
35. בבא בתרא טז,ב.
36. שמות טז,כא.
37. כלים ל,ד.
38. חגיגה יח,ב.
39. סוכה מו,ב.
40. תהילים עב,יט.
41. ברכות י,ב.
42. שמות כד,י. ושם "את אלקי ישראל".
43. ישעיהו סו,א.
44. לשון הפסוק ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו.
45. תהילים קלג,ב.
46. סנהדרין לו,ב.
47. רש"י שמות כ,ב. ויש להעיר שנאמר שם שנגלה כך בסיני, ועל הים נגלה כגיבור מלחמה.
48. כידוע מהמקובלים ש"חסד" עם מספר האותיות בגימטריא "כהן".
49. אבות ה,יד.
50. אבות ה,א.
51. פסחים פז,א.
52. קהלת ז,כ.
53. על פי חבקוק ב,ד.
54. תהילים לו,א.
55. בראשית מח,יט.
56. נדה ל,ב.
57. תהילים סט,יד.
58. תמיד לב,א. יש להעיר שזו ברייתא דעשרה דברים שאמרו זקני הנגב אלכסנדרוס מוקדון.
59. מובא ברש"י על בראשית א,ד.
60. מכות כב,ב.
61. שיר השירים ז,ו.
62. שם פסוק ח.
63. על פי במדבר רבה ג,א.
64. ראש השנה כז,א.
65. שיר השירים ב,ו.
66. קהלת ב,ב.
67. דברים י,יב.
68. שיר השירים ה,ב.
69. תהילים יט, יא.
70. פירוש: 22 אותיות.
71. פסחים נ,א.
72. פסחים שם.
73. הכוונה לכך ששם הויה ביחד עם שם אדנות מכילים 8 אותיות כמנין המילה "אז".
74. ישעיהו כו,ד.
75. מנחות כט,ב.
76. הקדמת תיקוני זוהר ח,ב.
77. ירמיהו ט,כג.
78. מחלק את המילה "אותי" כאילו נאמר אות-י.
79. תהילים ט,יא. יש להעיר שפסוק זה לא נסמך לפסוק הנ"ל כי ביה ה' במקראות עצמם, רק בליקוטי הפסוקים שאחרי קדושה דסידרא (בסוף תפילת ובא לציון).
80. במדבר יא,ז.
81. על פי שבת קד,א.
82. תרגום: שאין לה משלה. (מושג קבלי ידוע על המקבלים מהמשפיעים).
83. בתיבה זו ה-ה"א המקבלת נמצאת בין שני יודי"ן המשפיעים לה מכל צד.
84. ברכות לג,א.
85. מגילה י,ב.
86. (דף יב.)
87. שם עמוד ב ד"ה רבי יוחנן.
88. אבות א,ג.
89. סוף קידושין.
90. קידושין יד,ב.
91. על פי לשון חז"ל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
92. כדרך אומרו
93. כלומר יבוא (השפע) מהיכן שיבוא (ובלבד שיבוא).
94. בראשית רבה לב ב. ובתנחומא כמה פעמים.
95. מליצה על פי מדרש חז"ל על הפסוק שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה.
96. כוונתו לדרוש יספור מלשון ספיר
97. בברכת אבות
98. כנראה הפיתרון "מיין נוקבין".
99. בקטע זה מתייחס רבינו רק לחלק השני של הפסוק "ויאמרו תמיד יגדל ה'"
100. יכולין לדור בכפיפה אחת.
101. קידושין לא,א.
102. תהילים קו,ג.
103. ברכות ו,ב.
104. ברכות לב,ב.
105. תהילים סח,ה.
106. סנהדרין צא,ב.
107. מלאכי ג,כ.
108. ברכות כח,ב.
109. ברכות יז,ב.
110. ישעיהו מו,יב.
111. כנראה הוא רבי זושא מאניפולי.
112. תהילים כב,כז.
113. תהילים קמה,יג.
114. שמות ג,טו.
115. תהילים קלו,ד.
116. כנראה הפיתרון הוא "כנסת ישראל".
117. גיטין ז,א.
118. מתיר עצמו מבית האסורין. ברכות ה,ב.
119. שבועות לט,א.
120. צריך בירור למה הכוונה. (רצון ושועה שניהם יחיד, יריאיו ברבים בכל הפסוק).
121. .... ולא יחטא. קהלת ז,כ. (כדרך רבינו לא להעתיק במפורש את החלק הלא טוב).
122. קידושין מ,א.
123. כוונתו אינו אלא על המעשה בלבד.
124. הכוונה קול הויה, רחמים, בכח (להשמיד אויב). וכן ימינך הויה, בכח, תרעץ אויב. וכן הויה, רחמים, איש מלחמה בגויים.
125. ברכות ס,ב.
126. אבות ו,א.
127. שבת קה,א.
128. מתוך קדושת מוסף של שבת.
129. עמוס ג,ז.
130. כנראה נשמט "גזירות".
131. טו,כג.
132. ברכות לד,ב.
133. אולי צ"ל "ומקובלת".
134. ישעיהו מד,ב. ובירמיהו עוד ג' פעמים.
135. בספר חובות הלבבות
136. ויקרא כה,כג.
137. תהילים קיט,יט. וראה בקטע הקודם עוד על פסוק זה.
138. על משקל דרשת חז"ל על הפסוק וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, עי"ש ברש"י.
139. בבא מציעא מג,א.
140. בראשית מו,כט, וברש"י שם.
141. בבא בתרא קח,א.
142. שמות יז,ז.
143. פסחים נ,א.
144. מתוך הפתיח לאמירת הקרבנות בשחרית.
145. בבא בתרא טז,ב.
146. שבת קיח,ב.
147. במדבר כח,ט.
148. כוונתו שתיבת כבש בתורה מנוקדת בשין שמאלית, ואין זה מעכב לפרשה כאילו היא מנוקדת בשין ימנית.
149. קהלת ז,א.
150. פסחים נ,ב.
151. משלי א,ח.
152. תהילים קלט,יד.
153. ויקרא טז,ג.
154. ברכות ל,ב.
155. שולחן ערוך אורח חיים סימן צ סעיף א.
156. קידושין מ,א.
157. בליקוטי הפסוקים שב"הודו", ובתפילת קבלת שבת, ומקורו תהילים צו,ה.
158. ירמיהו לג,כה.
159. הכוונה "ונהפך".
160. תהילים קטו,טז.
161. שמות כ,ג.
162. ברכות ה,ב.
163. נראה דצ"ל "כל".
164. בבא בתרא טז,ב.
165. תהילים יז,טו.
166. אולי צ"ל "השכר"
167. ברכות כח,ב.
168. תהילים קיט,קנב.
169. מתוך הפרק איזהו מקומן הנאמר כהקדמה לתפילת שחרית.
170. בראשית יט,כג.
171. בבא בתרא כה,ב.
172. תהילים לד,ט.
173. מובא ברש"י במדבר טו,לט.
174. על פי יומא עד,ב.
175. שמואל ב כג,ג. {בפסוק כתוב יראת).
176. תהילים ה,ח.
177. על פי סוטה יד,א.
178. ברוך הוא וברוך שמו
179. מובא ברש"י בראשית א,א.
180. שבועות יט,ב.
181. בראשית יח,ח.
182. בראשית לד,ג.
183. משלי ל,כ.
184. אולי צ"ל ע"י והיינו על ידי.
185. קטע זו לקוח מכתב יד -- ויקיעורך
186. מ-יצהר ל-ציהר.
187. תהילם קלו,ו.
188. אש רוח מים עפר.
189. ברכות לד,ב.
190. בראשית א,ו.
191. ישעיהו לח,ב.
192. ברכות ה,ב.
193. ברכות נה,א.
194. הכוונה לקטע הראשון מברכות דף ה, ולהלן הגמרא השניה הכוונה לקטע השני מברכות דף נה.
195. מלאכי ב,יז.
196. קהלת א,ח.
197. תהילים קיד,ח.
198. ישעיהו נו,א.
199. ברכות ח,א.
200. עבודה זרה יז,ב.
201. משלי יא,יז.
202. בתפילות שונות על פי תהילים קג,יג.
203. ברכות ז,א.
204. ברכות ו,ב.
205. ברוך הוא וברוך שמו
206. תהילים לב,ו.
207. ברכות ח,א.
208. מליצה על פי אסתר ח,ח.
209. הכוונה "אהבה" 13, "אחד" 13, וביחד 26 כמנין "הויה".
210. שמות ג,יג.
211. יחזקאל א,כו. ראה שם.
212. מליצה על פי תהילים קלא,א.
213. שיר השירים ז,ז.
214. שמות טז,ז. ושם שם ח.
215. ישעיהו נה,ו.
216. בראשית כה,כב.
217. תהילים מה,ב. לשון הפסוק: רחש ליבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך, לשוני וכו'. וכוונת רבינו עד לשוני ולא עד בכלל.
218. הכוונה לפסוקים שדן בהם בקטע הקודם, היינו על זאת יתפלל, ומה יפית ומה נעמת.
219. דברים יט,טו.
220. בבא קמא ע,א.
221. ישעיהו נח,יד.
222. בראשית א,ד.
223. משנה סוף קנים.
224. ויקרא ו,ב ברש"י.
225. עבודה זרה כ,ב.
226. היינו בספר נועם אלימלך עצמו.
227. ברכות סד,א, ועוד מקומות.
228. קהלת ז,כג.
229. ויקרא יט,יח.
230. משלי כז,י.
231. תהילים קמט,א.
232. על פי איכה ג,לח.
233. בראשית ל,ח. וראה רש"י על אתר.
234. איוב מא,י. בפסוק "עטישותיו" תהל אור.
235. תהילים נב,יא.
236. קהלת א,ט.
237. בראשית א,ט.
238. מחשבים האות י' ל-1 +5+6+5 = 17 כמנין "טוב".
239. פסחים ח,א.
240. ירמיהו ב,ב.
241. ברכות ג,ב.
242. ראה לעיל על הפסוק שירו לאלוקים זמרו שמו (במהדורה זו אות לד).
243. על פי תהילים מז,ז.
244. תהילים מט,ה.
245. שמואל-א כד,יג.
246. תהילים מ,י.
247. תהילים פה,יד.
248. סוטה יד,א.
249. דברים יח,כ.
250. תהילים קג,יז.
251. היינו הצדקה של האדם והצדקה של הקב"ה.
252. על פי פסחים נד,ב.
253. תהילים צו,ח.
254. שיר השירים א,ד.
255. על פי סוכה נב,א.
256. אבות ה,ה.
257. משלי כח,יג.
258. שיר השירים א,ט.
259. שיר השירים א,ה.
260. סוכה נב,א.
261. דברים יג,ז.
262. קידושין פ,ב, ועוד מקומות.
263. ראה לעיל דיבור המתחיל יש נוחלין ומנחילין (במהדורה זו אות מג).
264. מובא ברש"י ויקרא ד,כב.
265. ברכות לא,א.
266. על פי ישעיהו ה,ז.
267. שיר השירים א,ח.
268. ברכות נז,א, ועוד מקומות.
269. משלי ו,כג.
270. אבות ד,ב.
271. שבת קד,א, ועוד.
272. דברים י,יב.
273. צריך לומר "שיירא"
274. דבר שאול חוזר לבעליו בעצמו, להבדיל מדבר שניטל בהלוואה.
275. מצוה בלא יראה איננה פורחת למעלה (מקורו בזוהר הקדוש).
276. משלי כ,כז.
277. לשון הפסוק כי אם בתורת וגו'.
278. ישעיהו ס,א.
279. ויקרא רבה לד,א, ובעוד מדרשים.
280. תהילים יט,ב.
281. מובא ברש"י על בראשית א,ח.
282. אש רוח מים עפר.
283. סוכה נג,א.
284. על פי קהלת ג,כא.
285. נראה שחסר כאן ועיקר הקושי הוא יסוד וכו'.
286. דורש מספרים מלשון ספיר.
287. אבות ה,ה.
288. על פי משלי ג,יח.
289. תהילים סו,ו.
290. על פי המליצה "מעשי אבות סימן לבנים" שיסודה בב"ר ע,ו, או בסוטה לד,א.
291. כוונתו, הפך יחיד, יעברו רבים. הפך עבר, יעברו עתיד.
292. לא נמצא בנועם אלימלך על אתר.
293. שמות יד,כט.
294. אבות ה,יז.
295. על פי תהילים לא,יט.
296. אולי צריך לומר "או".
297. על פי בראשית מב,טז.
298. על פי שופטים כ,יא.
299. על פי דברים יא,ו, ורש"י שם.
300. על פי עובדיה פסוק ג.
301. על פי קהלת ד,ד.