רמב"ם על נגעים יד

<< · רמב"ם · על נגעים · יד

ראו גם נוסח המשנה נגעים יד רמבם

נגעים פרק יד

משנה א

זה הסדר כולו בפסוק.

והיותו כלי חרס [חדש] קבלה.

ותרגום יונתן "מזרק"(ישעיה נא, כא) "פיילי".

והיות המים רביעית קבלה, אמרו "מים שדם הציפור ניכר בהן", ושיערו חכמים רביעית.

וכן (דם) [קבירת] הציפור השחוטה קבלה.

ושירי הלשון - רוצה לומר קצות לשון זהורית, והוא שני תולעת, והוא צמר צבוע בכרמיז, והוא אמרם "ששנתו תולעת", ושעורו משקל שקל.

לאחר ידו של מצורע - על גב ידו.

ויש אומרים - הוא רבי נתן.

ואין הלכה כרבי נתן:

משנה ב

זה כולו מבואר והוא לשון התורה, לפי שהוא [אחר] טהרת ציפורים "וכבס המטהר את בגדיו, וגלח את כל שערו, ורחץ במים וטהר, ואחר יבא אל המחנה, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים"(ויקרא יד, ח).

ועניין אמרו "וטהר" שהוא טהור מלטמא בביאה כמו שהיה.

ולא יטמא משכב ומושב כמו שהיה קודם, לפי מה שהרחיקוהו זמן אחר זמן "וטהר".

ועניין אמרם כשרץ, שהוא יטמא במגע, ולא במשא אדם וכלים, וכבר ביארנו ראיות זה בכלים.

ואמרו "מחוץ לאוהלו, ראיה שאסור בתשמיש המיטה":

משנה ג

זה גם כן מבואר בפסוק, אמר השם יתברך "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, את ראשו, ואת זקנו, ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח, וכבס את בגדיו, ורחץ את בשרו במים וטהר"(ויקרא יד, ט).

שלש טהרות במצורע - כבר התבארו.

ושלושה של יולדת -

• אחד מהן אחר שבעה לזכר, וארבעה עשר לנקבה, אשר היא בנדתה.
• וכאשר תשלים זה הזמן טובלת, וטהורה מלטמא משכב ומושב. עוד ישאר שלשים ושלשה ימים לזכר ושישים ושש לנקבה "בדמי טהרה, בכל קדש לא תגע"(ויקרא יב, ד), והיא בזה הזמן מגעה טמא לקדשים כמו שהתבאר בסוף נדה, ותהיה ראשון לטומאה בזה הזמן.
• וכאשר נשלמו, כבר תטהר טהרה שנייה, ותטבול ותהיה טבולת יום. עוד תביא קרבן ותשלם טהרתה לאכול בקדשים, והיא טהרה שלישית כמו שבא הפסוק "וכפר עליה הכהן וטהרה"(ויקרא יב, ח).

וכבר ביארנו במסכת ברכות שטבול יום אסור בתרומה, ומותר במעשר. [ובחגיגה] נתבאר שמחוסר כפורים אסור בקדש, ומותר בתרומה. ובכריתות יתבאר שמצורע ויולדת מכלל מחוסרי כפרה. וזה כולו מבואר לפי שהן פסוקי התורה:

משנה ד

זה כולו מבואר בפסוק.

ובלווים אמר בעת שבחר השם יתעלה בהם במדבר לעבודתו, "והעבירו תער על כל בשרם, וכבסו בגדיהם והטהרו"(במדבר ח, ז), וזאת התגלחת אמנם היתה במדבר לבד, ואינה נוהגת לדורות:

משנה ה

אילו אמר השם "ולקח צפרים" לבד, היינו לוקחים שנים לפי שמיעוט ציפורים שנים, ואמרו "שתי צפרים"(ויקרא יד, ד) ירצה בו ההשויה ביניהם בכל העניינים. עוד אמר "את הציפור האחת"(ויקרא יד, ה), "את הציפור החיה"(ויקרא יד, ו), הבדילה במעשה שעשה, הנה מצווה מן המובחר שיהיו שווים בכל העניינים, ואם אי אפשר זה הנה מותר.

ועניין תמות המשתלחת - שתעזבנה עד שתמות, כמו שהתבאר בשני שעירי יום הכפורים.

ומאמרו "חיה"(ויקרא יד, ו), למדנו שלא יהיה טריפה:

משנה ו

אחד לשנים, ושנים לארבעה - רוצה לומר שאם יחלוק איש כרע המיטה לשנים, עוד יחלוק כל חצי מהן בשני חצאין ויהיו ארבעה. אמנם יצטרך אל זה ולא יחלקהו אמרו כרביע כרע המיטה, שלא תחשוב שאינו בצמצום ואם היה יותר דק או עב אין לחוש, ולמדנו שיהיה כרביע כרע המיטה לא פחות.

ואזוב - הוא "אל-צעתר", אשר ירגילו אותו האנשים במאכליהם.

ועניין שם לווי - שם מחובר למקום, כמו שנאמר במיני העשבים הנהרי והפרדסי והמדברי, או יתייחס אל מדינה או אל הר, אבל יאמר לו אזוב בסתם.

וכבר התבאר בתלמוד, שבזה האזוב לא יהיה אורכו פחות מטפח:

משנה ז

לשון התורה (ויקרא יד) "וביום השמיני יקח שני כבשים"(ויקרא יד, י) וגו', "ואם דל הוא"(ויקרא יד, כא) וגו', "ושני תורים"(ויקרא יד, כב) וגו':

משנה ח

הדם אשר יזה על המצורע יקחהו בידו לא בכלי לאמרו "ולקח הכהן מדם האשם, ונתן על תנוך אזן המטהר"(ויקרא יד, יד), ואמרו "מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן".

וראוי שיהיה המצורע כבר טבל בזה היום השמיני, ואז יזה עליו הדם.

ורבי יהודה אומר, שאינו טובל בזה יום השמיני כי כבר טבל בערב יום שביעי, שקדם לך מאמרו "ביום השביעי מגלחו" וגו', עד "וכבס בגדיו וטבל".

וחכמים אומרים, שהמצורע כיון שנכנס בטומאה בימי חלוטו, והוא עלול שלא ישמר ואולי יטמא בשביעי אחר טבילתו, חייבוהו טבילה מספק ואף על פי שלא הסיח דעתו.

ורבי יהודה אומר, לפי שהוא שומר עצמו ולא הסיח דעתו לא יצטרך טבילה, ולא נאמר אולי להכנסתו לטומאה נטמא והוא לא ידע.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ט

מן צורת המקדש אשר ציירנו במידות יתבאר לך ששער ניקנור הוא בין עזרת נשים ועזרת ישראל, וכבר התבאר בפרק ראשון מכלים שעזרת ישראל לא יכנס בה מחוסר כפורים, ודם האשם גם כן אינו מותר להוציאו חוץ לעזרה, ולזה יעמוד המצורע חוץ לשער ויכניס ראשו בעזרת ישראל להזות עליו הדם.

אמנם בהן יד ורגל, ידוע מה הם הבהונות.

ואולם תנוך אזן הוא אשר נרשום לך עתה, וזה שגשם יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם, ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה, והפנימי הוא תוך האוזן, ולזה הגשם אשר מחוץ יהיה תכלית האזן הקערורה, וזהו "תנוך אזן" אשר על איזה החלק שיזדמן ממנו או על כולו יזה השמן והדם. והוא אמרם "תנוך אוזן, זה גדר האמצעי".

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון, ולא כרבי אליעזר:

משנה י

זה מבואר כולו.

ואמרו על כל הזאה טבילה - רוצה לומר שהוא יטבול אצבעו בשמן אשר בכפו, אבל לא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה ממנו שתי הזאות או שלשה.

ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי, ולא כרבי שמעון:

משנה יא

רבי שמעון יכוון עניינו בעת הקרבת החטאת, לפי שבו יובדל העני מן העשיר, שאם קרב חטאת עוף והיה עני והעשיר אחר זה ישלים קרבן עני, ולא נצריכהו לחייב אותו קרבן עשיר. וכן אם מקריב קרבן בהמה לפי שהיה עשיר והעני ישלים קרבן עשיר.

ורבי יהודה יעשה העיקר אצל הקרבן האשם אשר בו ישתוו העני והעשיר כמו שהוא בפסוק, והוא המיוחד בטהרת מצורע.

והלכה כרבי יהודה:

משנה יב

מבואר הוא שהקרבן עני אצל מיעוט היכולת.

ואמרו מביא אדם על ידי בנו על ידי בתו קרבן עני - רוצה לומר בשביל בנו או בשביל בתו, ואף על פי שהוא עשיר מביא בעבורם קרבן עני לפי שאין הקרבן מעצמו ואמנם יעשה קרבן מזולתו, ובתנאי שבנו ובתו עניים. אולם אשתו להיותה כמוהו, הנה לא יקריב בעבורה אלא קרבן עשיר לפי שהיא כגופו.

ואמר רבי יהודה, כי כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר, כן כל קרבן שתתחייב רוצה לומר קרבן זבות ויולדות, הנה הוא מחוייב אליו, ולא יקריבהו קרבן עני בעבורה אם היה עשיר.

והלכה כרבי יהודה:

משנה יג

כבר ביאר בתוספתא "נזרק דם על אחד מהם, ומת אחד מהמצורעים" רוצה לומר דם מאחת משתי חטאות שנתערבו, "זו שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע, ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק, ולהביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא, וכיצד יעשה, יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני, ונמצא עני מביא חטאת העוף, אמר להן רבי יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה".

וממה שיתבאר אותו בכאן עד שישלם כוונת המסכתא:

• שטהרת מצורע הראשונה, רוצה לומר אשר תעשה בעת הסרת נגע הצרעת בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב, שהיא נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, בארץ ובחוצה לארץ, לפי שאין לה קשר בדבר מזה. ויטהר המצורע בו, וישאר מחוסר כפורים כמו הזבים והזבות והיולדות אשר בזמננו, ליום אשר טהרו הם מחוסרי כפרה. ולשון התוספתא "שטהרת מצורע בארץ ובחוצה לארץ".
• ושם גם כן אמרו "הכל כשרים לטהר את המצורע, אפילו זב, אפילו טמא מת".
• וכשם שמצווה לטהרו, כך מצווה לטמאו.
• וכהן שטמאו, מצווה עליו לטהרו, שנאמר "לטהרו או לטמאו"(ויקרא יג, נט).
• ושם נאמר גם כן "שאין מצורע מטהר מצורע".

ושהוא כאשר יעמוד בתגלחת שניה, אני נבוך בה מאד, לפי שהוא דוחה בו מצות לא תעשה אשר הוא גילוח הראש בכללו והזקן, ולא הגיע לנו תכלית לפי שאי אפשר בזמננו זה הבאת כפרה עד שיטהר מטומאת צרעת הטהרה השלמה אשר היא מפני תגלחת שניה, ותכלית מה שנאמר "יבוא עשה וידחה את לא תעשה" [הוא] כאשר יקדים העשה על השלימות. וזה מקום ספק ועיון.

ובספרא "אמר רבי יהודה שבתי היה, והלכתי אחר רבי טרפון לביתו, אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו, ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל, ואמר לי יהודה בני בזו טהרתי שלשה מצורעים. ולמדתי בו שבעה הלכות, שהוא של בירות, ובראשה טרף, ואורכה אמה, ועוביה כרביע כרע המיטה, אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזין ושונין ומשלשין ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולין". והנה לך ראיה בזה, שרבי טרפון היה אחר החורבן, והיה זה המעשה בחוצה לארץ לפי מה שהורה מספור המעשה:

משנה נגעים, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב