תפארת ישראל על נגעים יב

משנה נגעים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הבתים: שבא"י. וכל לאתויי בית של גר תושב. וכ"ש של נשים עבדים וקטנים [כלעיל פי"א סי' א']:

חוץ משל עובדי כוכבים: בית ששייך לעכומ"ז בא"י:

יראו בתחלה: כאילו נולד השתא [ועיין פי"א סי' קט"ו]:

בית עגול: בלי זוית בפנים בין כותל לכותל:

בית טריגון: טריגון. הוא בלשון יון ג' זויות. וכ"ש באין לו רק ב' זויות. וכגון שאין לו רק ג' כותלים ופתוח ברוח רביעי או שהבית הוא כדמות סמך כזה ס. מיהו ה"ה ביש לו טפי מד' זויות:

בית הבנוי בספינה או באסקריא: י"א שהוא בית קטן שבנוי בראש התורן. וק' אם כן מאי אריא תורן שבמים. אפילו היה עומד התורן ביבשה נמי אמקט"ו נגע. מדבעינן שיהא מחובר לכה"פ בד' זויות בארץ. ודוחק לומר דסד"א דדוקא בארץ בעינן שיהיה מחובר בד' זויות. אבל בבנוי בים גם במחובר בעמוד א' סגי. או דמיירי הכא באמת שעומד על ד' תורנין. מיהו י"ל דאסקריא על ד' קורות חדא מלתא קאמר. דהיינו דהאסקריא עומדת על ד' עמודים. דגם עמוד קורה קרי לה [כאהלות פט"ו מ"ח]. וי"א דמיירי הכא בבית שבנוי על רפסודות הנקראין פלעססן בל"א. שהן קורות מחוברים זא"ז ביתידות שמשיטין אותן במים:

על ארבע קורות: שבולטות מהעליי' כעין מלבן מרובע. ומניח על המלבן הזה קרשים. שיהי' כעין גזוזטרא לבני העליי'. ונקרא בל"א גאללעריע. או אלטאן בל"א. ומיירי הכא שבנה בית על גזוזטרא זו. נמצא שאויר שולט תחת כותלי הבית כולם:

אינו מיטמא: משום דכל הנך אינן בנויין בארץ ממש. ולא קרינן בהו נגע שבבית ארץ אחוזתכם:

ואם היה מרובע: תמוה וכי הנך דרישא לאו במרובע מיירי. והרי עגול פרטי' ברישא דרישא. ונ"ל דמלת ואם הי'. לאו אהבית קאי דאיהו ודאי צריך שיהיה מרובע. וכדקאמר ברישא. אלא אמלבן קאי. דהא דקאמינא דבית הבנוי על ד' קורות שהן גזוזטרא אמ"ט היינו רק כשמעמד הגזוזטרא במקום שנוגעת בארץ לא הי' מרובע. וכגון שהעמודים שהגזוזטרא נשענת עליו בארץ אין עומדין שניהן בב' זויותיו. אבל אם הגזוזטרא שיוצאת מצד א' מאמצע גובה כותל הבית נשענת בצד השני על ב' עמודים בב' זויותיו:

אפי' על ארבע עמודים: דהיינו שהתקרה שהבית בנוי עליו אינה בולטת כלל מכותל הבית. אלא כולה בנויה באויר. נמצא שהבית הזה שבנוי עליו אינו נוגע בארץ. רק במקום ד' העמודים שבזויות:

מטמא: אף שרוב תחתית הבית אינו נוגע בארץ:

משנה ב

בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש: והרי שיש אינו ראוי לנגע. וכיון שכותל א' אינו ראוי לנגע. גם הכותל שבאותו בית שראוי לנגע אמ"ט בנגעים:

אחד בסלע: מלת מחופה שזכר התנא ברישא. אכולהו קאי [ודלא כמשמע מהר"ב]. ור"ל או שא' מכותלי הבית בפנים מחופה בסלע. והוא צור שבולט מהארץ מבראשית:

ואחד בלבנים: ר"ל או שא' מכותלי הבית מחופה בפנים בלבנים שג"כ אמ"ט בנגעים:

ואחד בעפר: ר"ל או שא' מהכותלים מחופה בפנים בגושי עפר [כך כתב הר"ב גושי עפר. ויפה כתב דאי שטחו בעפר ודאי היה מטמא בנגעים. וכמו שכתוב הדר הוא ועפר אחר יקח וטח את הבית דוודאי משמע כולו]:

טהור: דכל הנך דלעיל אמ"ט משום נגע. והן מפסיקין בין אויר הבית להכותל שחוצה להן. והו"ל כאין להבית ד' כותלים. וכ"ש כשאין כותל חוצה להן. ואינן חפוי. אלא חד מהנך הוא עצמו כותל הבית שאמ"ט משום נגע. ה"ה במסוייד בפנים. כל הבית אמ"ט בנגעים דסיד לא מקרי עפר [כפרקין מ"ו. וערמב"ם פט"ו מצרעת]. אבל במטוייט בטיט מבפנים. טיט ודאי מיקרי עפר. ואע"ג דמדטוייט כל הכותל בטיט. אין הנגע בהאבנים. אפ"ה כיון שהטיט מטוייט ע"ג האבנים ומחובר להן. שפיר שייך גבי' וחלצו האבנים אשר בהן הכגע. דהטיט שמטוייט עליהן כגופן דמי:

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר: אפילו היה בהבית רק כותל א' שחסר בו א' מג' אלו:

ונראה בו נגע: אפילו בהכותל שהיו בה שלשתן:

ואח"כ הביאו בו אבנים ועצים ועפר: גם להכותל שהיו חסרים בו:

טהור: משום דבעינן שיהי' בכל א' מכותלי הבית כל הג' מינין בשעה שנולדה הנגע:

וכן בגד שלא ארג בו: ומיירי שדעתו להוסיף עליו ולגמרו. דאל"כ כבר מקט"ו כשרחבו כגריס. וכגלגלין [פי"א סי' ס"ו]:

שלש על שלש ונראה בו נגע ואח"כ ארג בו שלש על שלש טהור: [כרפ"ז]:

אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר: שלשתן בכל אחד מכותליו בשעה שנולדה הנגע:

משנה ג

ר' ישמעאל אומר ארבע: א' לכל כותל:

ר"ע אומר שמנה: ב' לכל כותל:

או על אבן אחת: להכי סגי בשיש אבן אחד בכל כותל:

לא על אבן אחת: לכאורה לא על אבן אחת מיותר. ונ"ל דצריכא. דאי מרישא סד"א דבעינן דוקא שיהיה אורך גריס על כל אבן. אבל כשיהיה א' ומחצה על אבן א' וחצי הגריס הנשאר על אבן השני לא יטמא. להכי מסיק לא על אבן אחת לאשמעינן דרק בהא קפדינן שלא יהיו כל ב' גריסי הנגע על אבן א'. אבל סגי בשיהי' משהו מהנגע על אבן הב':

בשני כתלים בזויות: לפיכך לדידי' צריך שיהי' בכל כותל אבן א' בהזוית והשני האבנים שבב' הכותלים סמוכים יחד בזוית:

ורחבו כגריס: נ"ל דהך בבא ד"ה היא. דאי משום פלוגתתן דלעיל. סד"א דסגי בשיהא כגריס נגע על כל אבן ואפילו לא יהי' כל הב' גריסין בהמשך א'. להכי קאמר הכא ארכה של נגע כב' גריסין. ותו אצטריך לאשמעינן גם ורחבה כגריס. מדסד"א דאע"ג דצריך שתהי' הנגע בב' אבנים. עכ"פ סגי בשהשני אבנים נוגעין זב"ז בקרנזול. והנגע מתפשטת בשניהן. להכי מסיים וגם רחבה כגריס. ואי בקרנזול הרי אין הנגע רחבה כגריס במקום נגיעת ב' האבנים:

משנה ד

עצים: צריך לכל כותל וכן להלן גבי עפר:

כדי ליתן תחת השקוף: ר"ל תחת המשקוף [רמב"ם פט"ו מטו"צ. ומצינו דוגמתו באהלות ספ"י]. ונ"ל שזהו הקרש שנותנין וקובעין תחת המשקוף. והוא ארוך ככל רוחב הדלת. וקובעין הקרש הזה בתחתית המשקוף נגד אמצע עובי המשקוף. כדי שכשינעלו הדלת תהי' עליונה של דלת נוקש על עובי הקרש הזה. ויתעכב שלא תתנועע הדלת לפנים או לחוץ. וכשיעור קרש כזה צריך שיהי' לכה"פ בכל כותל:

ר' יהודה אומר כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף: היינו שכשהדלת גבוה יותר מחלל הפתח. דאז א"צ לקרש הנ"ל תחת המשקוף. דהרי בל"ז תתעכב הדלת להתנועע לפנים. משום שהמשקוף בעצמו יעכבנו. אבל משום דראש הדלת מגולה לאויר. להכי קובעין בצד החיצון של המשקוף ממעל לראש הדלת בכל רחבו קרש. כדי להגן ראש הדלת מגשם ומטר שלא יתרקב. וגם שלא יזולו הגשמים מתוך הסדק שבינו להמשקוף לתוך הבית. ושיעור זה הוא שפיר מהך דת"ק. דכדי לעכב תנועת הדלת לפנים סגי בחתיכת עץ קטן. בכדי רק שיעכב הדלת בסגרו. אבל שיעורי' דר"י נפיש. דכדי להגן על ראש הדלת צריך שיהיה ארוך ככל רוחב הדלת. ומה"ט נקרא הקרש ההוא סנדל. מדמגין על ראש הדלת כסנדל על ראש הרגל. ורב"א בפירושי' זר זהב שעל התוספתא. כתב שהוא כעין גג קטון שמחברין ממעל להפתח בחוץ בצד המשקוף כדי לעמוד תחתיו בזמן גשמים. וכעין שעושין בזמנינו ממעל לפתחי החנויות [עיין אהלות פי"ד מ"א]. ואולם גם לדברי רבינו אלה מקיל ר"י טפי מת"ק ומצריך שיעורא רבה:

עפר כדי ליתן בין פצים: הר"ש והר"ב פירשו דפצים לשון בקע וסדק הוא. כמו הרעשתה ארץ פצמתה [תהלים ס' פ"ד] וכ"ה בלשון ערבי כמלת שבירה. ולכאורה קשה א"כ איך שייך לומר בין סדק לחבירו הרי בין סדק לחבירו שבכותל מונחים שורות אבנים או קורות שבכותל. ונ"ל דכמו דבמלת גזרו נקראים ב' החלקים שנתגזרו גזרים. וכ"כ בהפעל ויבתר נקראים ב' החלקים בתרים. וכן נקרא הסדק עצמו בקע. והב' חלקים שנבקעו זמ"ז נקראים בקיעים. וכ"כ מצינו גם לחז"ל שקראו לחלקי כלי שנשבר. בשם שברי כלי חרס. כמו כן נקראו החלקים שנעשו ע"י הפצימה בשם פצימין. והיינו חלקי כותל. ונ"ל דמה"ט נקראו גם המזוזות שמזה ומזה לפתח פצימין בלשון חז"ל. וכדאמרינן [ב"ב די"ב א'] פורץ את פצימיו. והיינו משום דבמקום הפתח אין להבית כותל שלם בכל המשך הבית. אלא חלק כותל מזה וחלק כותל מזה. וזהו שפי' גם הרמב"ם הכא. דפצימין היינו נדבכין. משום שכשנבקע הבית. אין רגיל להתבקע רק בין שורה לשורה שבאבני הכותל. או בין קורה לקורה שמשוקעים בהכותל. וקאמר הכא שצריך שיהיה עפר בבית כשיעור שצריך לטוח בו הסדקים שבין שורת אבנים שמסודרין זה בצד זה וזה ע"ג זה בהבית. מיהו לא הזכיר התנא שיעור גודל האבנים כמו שזכר שיעור כמות העץ והעפר. ונ"ל דה"ט משום דלא צריך להזכיר שיעורן. דהרי צריך שיהיה הנגע דוקא בהן. או בהטוח שעל האבנים ממש. וכדמוכח במשנה ג'. וא"כ רוחב כל אבן גריס על גריס. [ורבותינו רצו לומר דשעור כל אבן הוא כמפורש בתוספתא [פ"ז] דרשב"א אומר גודל כל אבן כמשא ב' בנ"א. אולם לפע"ד מדלא הביא הרמב"ם להך תוספתא ש"מ דס"ל לרבינו דמדסתמה מתניתין ולא תני בה שיעורא. על כרחך דרק רשב"א ס"ל הכי. ופליגי רבנן עלי'. ואפשר עוד דשיעור כל אבן היינו כמפורש ריש ב"ב בגויל וגזית. ולהכי לא היה צריך תנא לפרש]:

קירו' האבוס: נ"ל דמדלא נקט תנא כותלי רפת ודיר. ש"מ דלאו משום מדור בהמה אמ"ט בנגעים דזה פשיטא. אלא קמ"ל דאפילו קיר שעשה בתוך חלול הבית שעשוי למדור אדם לתלות בו אבוס של בהמה. ג"כ אין הקיר ההוא מטמא בנגעים [ועל כרחך דמיירי בשהקיר ההוא עשוי באמצע חלול הבית דאי בעומדת סמוך ומחובר לכותלי הבית מבחוץ. הרי גם כותלי הבית בעצמן אמ"ט בנגעים מבחוץ [וכמ"ש בס"ד במראה כהן סי' כ"ט]. ועוד נ"ל דקיר שעשוי לתלות בו אבוס בהמה פשיטא שאמקט"ו נגעים. ורק הכא באבוס שלפני פועלים מיירי [כנדרים דמ"א]. ועומדת הקיר באמצע הבית. וה"ה בכל קיר שבאמצע רווח הבית שעשוי לשאר תשמיש. להניח עליו שום דבר וכיוצא בזה. רק אורחא דמילתא נקט. דכל כותל שאינו עשוי כשאר כותלי הבית להגן מזרם ומטר אמ"ט בנגעים. [ומתורץ בזה קו' רתוי"ט שתמה על שהקדים התנא צורך הבהמה לצורך האדם. מיהו גם בל"ז ל"ק. די"ל לא זו אף זו קתני]:

וקירות המחיצה: נ"ל דקיר הוא כותל עב. כמו שרגילין לעשות למדור אדם. וככל קירות הבית שיש בהן אבנים ועצים ועפר. אבל מחיצה הוא רק דופן דק שעושין באמצע רווח הבית לחציצה בעלמא ולצניעות כדי לעשות לפנים ממנה דברים של הצנע וסתר. ולהכי עושין אותה רק דקה. מדסגי בכך להסתר [ועיין ריש ב"ב]. וקאמר הכא. דכשיש באמצע חלול הבית מחיצה דקה כזו. שעשויי' רק לצניעות. אמ"ט בנגעים. רק דהכא הרי על כרחך מיירי שיש בהכותל אבנים ועצים ועפר. דאל"כ הרי גם קירות הבית בכה"ג אמ"ט בנגעים וכלעיל. אלא הכא מיירי שעשויי' מג' מינים הללו ואעפ"כ מדעשויי' רק לצניעות עשויי' דקה. להכי נקראת קירת המחיצה. קיר מדהיא עבה קצת. ומחיצה ע"ש צרכה. שעשויי' רק לחציצה בעלמא:

ירושלים וחוצה לארץ: דבארץ אחוזתכם כתיב. וחו"ל לא נכלל בשם אחוזתכם. וירושלים נמי. אף שהוא בא"י לא נכללה בשם אחוזתכם. מדקיי"ל דלא נתחלקה לשבטים:

משנה ה

כיצד ראיית הבית: כשנולד בו נגע:

לא יגזור ויאמר: כדי לחלוק כבוד להכהן שיפסוק הוא את דינו. ואף שהכהן ע"ה. ויצטרך להודיעו הדין אח"כ. הרי גם אז לא יאמר להכהן נגע הוא. אלא יאמר לו אמור טמא [כרפ"ג]:

ואפילו חבילי קנים: אף דבשאר דוכתי אקמט"ו. הכא גזרת המלך הוא שיתטמאו. דלא עדיפי מהבית עצמו שהוא מחובר שאקמט"ו בשום מקום. ואפילו ממת שהוא היותר טמא מכל הטומאות. ואפ"ה מתטמא בנגעים:

ר"ש אומר עסק הוא לפנוי: פליג בהא אדר"י. דס"ל דלהכי מצריך קרא לפנות החבילי עצים וקנים כדי שלא יתטמאו ור"ש ס"ל דלא משום טומאה רק הקב"ה צוה שיתעסק ויטריח א"ע לפנותם וגזרת המלך הוא להטריחו בהן אף שלא יתטמאו [כך נוטין דברי רב"א זצוק"ל. והר"ש והרא"ש פירשו דלשון בתמיה קאמר. וכי מה תועלת יש בפנוי זה שצוה הכתוב להתעסק בו. אע"כ דלדרשא אתא וכדאמר ר"מ וכי מה מטמא וכו'. וא"כ לפ"ז מה שאמר במשנה אר"מ. אסוקי מילתא דר"ש היא שאמר משום ר"מ אולם לדברי הגאון רב"א. ר"מ אדר"ש ואדר"י פליג. דלדידהו חייב לפנות. ור"מ ס"ל דרק מדחס הקב"ה על הבעה"ב. א"כ אם ברצונו לומר אי אפשי לטובה זו רשאי. אולם אין להביא ראיה לדברי הר"ש. דאי כהגר"א זצוק"ל דשלוש דעות יש בהמשנה. לא הו"ל להתנא להפסיק עם דברי ר"ש בין דברי ר"י לדברי ר"מ. דהרי ר"י ור"מ בדור אחד היו. דהיינו בהחבורה השלישי שאחר החורבן. משא"כ ר"ש בהחבורה הד' היה [וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים פ"ד]. והיכא אקדמה רבי לדברי ר"ש שהיה עמו בדורו [כהרמב"ם שם] לדברי ר"מ שהי' בדור שלפניהם. וכדקאמר רבי [עירובין י"ג ב'] האי דמחדידנא מחבראי. היינו מדחזיתא לקדלי' דר"מ מאחורי'. י"ל לעולם ר"מ פליג אתרוייהו. ואפ"ה בסדר המשנה אקדמה לדברי ר"ש מקמא דר"מ משום דר"ש רבי' דרבי הוה [כשבת קמ"ז ב'] ויקרא הוא דעביד לי' דאקדמה למילתי'. אמנם ל"מ מרבותי נ"ע היה נלפע"ד דאין שום מ"ד בעולם שאפשר שיאמר שיהא פנוי בית זה רשות. דהרי ק' בל"ז מ"ד [כתובות ד"מ ע"א] כי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וכ"כ בהחזרת גזל דאמרה תורה והשיב את הגזלה. בהשמטת כספים [ספ"י דשביעית] אם אמר הריני כאלו התקבלתי ליתא לעשה כלל. וא"כ למה בחוזרי מלחמה כשהשוטר מכריז כמה הכרזות ואומר פן ימות במלחמה. אמרינן דאם לא שמע לדברי השוטר ולא חזר כדי הוא שימות [כרש"י בחומש בשם ספרי] והרי גם בו רק לטובתו צותה תורה שיחזור מעורכי מלחמה. אע"כ דחוזרי מלחמה שאני. דמדלא אמרה כפשוטה דמי שארס אשה או נטע כרם וכו' יחזור. והכרזת שוטרים ל"ל. אע"כ דמדהצריכה תורה הכרזת שוטר וציוויו ש"מ דחיוב גמור הוא לשמוע בצוויו זה. א"כ ה"נ מדתליי' רחמנא פנוי הבית בציווי הכהן וכדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית. וודאי מצוה וחיוב גמור הוא לפנות כל מה שבבית. ואפילו חבילי עצים וקנים. וכן איתא נמי בת"כ שהביאו רמל"מ [רפי"ד מצרעת] דכתיב בטרם יבוא הכהן לראות הנגע. לראות את הפנוי. ור"ל דגזה"כ הוא שכשיכנס הכהן שם בתחלה. יהי' הכל פנוי שלא יהי' יכול לראות שם רק את הנגע. וא"כ פנוי הכל מהבית מצוה היא אליבא דכולהו. אבל פלוגתיי' דר"י ור"ש הוא רק בסיפא דקרא. דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. דר"י ס"ל דאם ע"י אונס או שכחה לא פינו הבית קודם כניסת הכהן. נטמא כל אשר בבית ואפילו חבילי עצים וקנים. וכדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית ור"ש ס"ל דאע"ג דברישא דקרא נכלל גם חבילי קנים ועצים שחייב לפנותן. היינו רק משום דעסק הוא לפנוי. ויהי' מאיזה טעם שיהי' הקב"ה הצריכו לפנות הכל. אבל סיפא דקרא דקאמר ולא יטמא כל אשר בבית. היינו רק לאשמועינן דכשלא פינה נטמא כל מה שראוי לקט"ו בשאר טומאות. אבל חבילי עצים כשלא הוציאן לא נטמאו. ור"מ לא פליג על שום חד מינייהו. דאפשר שפיר דס"ל כר"י שיתטמאו גם החבילין או כר"ש שישארו בטהרתן. וכן מוכח דר"מ לאו לאפלוגי קאתא. מדקאמר אמר ר"מ ולא ר"מ אומר. ואי דאתא לפלוגי אר"ש. הול"ל אמר לו ר"מ. אלא ר"מ מילתא אחריתא קאמר להודיע רחמיו ית' אפילו על חוטא. והוא ממש דוגמת המאמר [סנהדרין פ"ו מ"ה] דקאמר אר"מ בזמן שאדם שרוי בצער וכו'. ומשום דר"מ דרשן גדול הוה מביא התנא הכא והתם מה שדרש בענין. ולפי הצעה זו נסתרה קושיית הרכ"מ להרמב"ם [פי"ד מצרעת ה"ה] שהקשה האיך פסק הרמב"ם כר"י נגד ר"ש ור"מ דרבים נינהו. והרי לדברינו אין לר"מ חלק כלל במחלוקת זה. ולא פליגי בהא רק ר"י ור"ש. והרי קיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י [כעירובין מ"ו ב']. גם מלבד זה פשטותא דקרא משמע טפי כר"י. מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. במלת כל מרבה הכל. ולכן יפה פסק הרמב"ם כר"י. ואע"ג שלא פירש שיתטמאו החבילין כשלא יוציאן. ממילא משתמע מינה. מדסיים ואח"כ יכנס הכהן לראות הנגע. ואע"ג דלקמן [בפי"ג] לא מצינו שמטמא התנא רק אדם וכלים שנכנסו. היינו בשנכנסו אח"כ. אבל מה שהי' תוך הבית בשעה שראה הכהן הנגע בתחלה. גזירת הכתוב הוא שיתטמא אף מה שאקמט"ו במקום אחר. אבל אין להביא ראיה שיתטמאו עצים וקנים מדקאמר רבא שהוא מאמוראי בתראי [במ"ק ד"ז א']. דנגעי בתים חידוש הוא. דבשאר דוכתי אין עצים ואבנים מטמאין. והכא מטמא. ועי"ש. והרי א"א לומר. דעצים ואבנים דקאמר היינו עצי וכותלי הבית אחר שניתץ. דא"כ הול"ל טפי דבעלמא אין מחובר מקט"ו. אע"כ עצים ואבנים שמונחין תוך הבית קאמר דמטמא. וכן נוטה דעת רמל"מ הנ"ל להביא ראיה מזה לדעת זו. במח"כ ליתא. דתנור יוכיח דג"כ אף דמחובר הוא מקט"ו [כשבת קכ"ה א' ורמב"ם כלים פט"ו ה"ו]. גם מה שרצה רמל"מ להביא ראי' שם לאידך גיסא דחבילי עצים אמקט"ו כשמונחין שם תוך הבית מדקאמרינן בסוכה [די"ב] דחבילי עצים וקנים אין מסככין בהן. משום דלפעמים הניחם שם שלא לשם סכך. ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך והו"ל תעשה ולא מן העשוי. ואי נימא דחבילי' נטמאו תוך בית המנוגע תיפוק לי' דכל דבר המקט"ו אין מסככין בו. במחכ"ר א"כ איזה סוכה תבנה לי שיהי' כשרה. הרי גם אם סככה בפסולת גורן ויקב. וכשיהי' עכ"פ בבית המנוגע יתטמאו. דמ"ש מחבילי עצים. אע"כ מה דאמרינן דדבר שמקט"ו אין מסככין בה. היינו דמקט"ו מחמת תמונתו מדהוא כלי או מאכל. משא"כ מה שנתטמא בבית המנוגע. דאין שם דבר שלא יתטמא התם וודאי לא אתמעט מבאספך. מדחידוש הוא]:

על מה חסה התורה: דמדלא אמרה תורה בדרך החלטה. דכשיכנס הכהן ויאמר שהוא נגע. יהי' כל מה שבבית טמא. ע"כ לא לאשמעינן הדין אמרה תורה כך כ"א כמזהרת לבעה"ב שלא יפסיד ממונו. ועל זה מקשה מה חשש הפסד יש בזה. דאי משום שכשלא יוציא כלי עציו ובגדיו וכו' יתטמאו. הרי אין כאן הפסד כשיתטמאו. דהרי אפשר להטבילן ויטהרו. ואפילו נימא כר' יהודה שגם החבילי עצים מטמאה. והנך אין להם טהרה במקוה. דלא אמרה תורה טבילה רק באדם וכלים. עכ"פ אין בהם הפסד דהרי יכול להסיקן תחת תבשילו מיד. ואי משום אוכלין ומשקין שבביתו. שכשיתטמאו ג"כ אין להם טהרה במקוה. אפ"ה אין כאן חשש הפסד. דיכול לשמרן לאכלן בימי טומאה שמצויי' לאדם בביתו בימי נדה וזיבה [אולם תמהני לרש"י [שבת דפ"ד ב'] דפשוטי כ"ע אין להן טהרה במקוה. וכמו כן לרמב"ם ריש הלכות מקואות מפץ אין לו טהרה במקוה. א"כ יש הפסד כשלא יוציא השלחנות והכסאות ומפצי המשכב שכולן פשוטי כלי עץ הן וכשלא יוציאן ויתטמאו אין להן טהרה במקוה. ואת"ל דהנך נמי משמרן לתשמיש אשתו בימי טומאתה. וכמ"ש לעיל באוכלין. ליתא. דא"כ בכלי חרס נמי דמסיק דעליהן קפיד רחמנא להפסדן. והרי גם בהן אין הפסד מדשמרן לתשמישי ימי טומאה. אע"כ דדוקא במאכל ומשקה. שבאכילתן מתבערים מהעולם. לא חיישינן שיבוא מהן לידי תקלה. אבל בכל כלי בתי קיום. כשהוא טמא אינו רשאי לקיימו בביתו. דאתא בה לידי תקלה לטמא טהרות שבביתו. וא"כ יש הפסד מרובה כשלא יוציא כל פשוטי כלי עץ הנ"ל וכדאמרן. י"ל דבאמת מה"ט קאמר ר"מ רק פך וטפיח שהן כלי חרס קטנים. והרי איכא נמי כ"ח גדולים כקדירות וקנקנים ותנור. אלא נקט רק כ"ח קטנים שאין הפסד כ"כ בשבירתן. חושש האדם שיבוא בהן לידי תקלה. ושוברן כשיתטמאו. אבל כל כלי גדול אין בו חשש כשיתטמא. דגונז אותו לתשמישיו בימי טומאה]:

ועל פכו: הוא פך השמן. והוא כ"ח קטן כדאמרינן [ב"ק כ"ד ב'] ומהפכין קטנים שטהורים במשא הזב:

ועל טפיו: הוא ג"כ כ"ח קטון שפיו צר מאד [כפרה פ"ו מ"ג]. והרי כל כ"ח כשנטמא אין לו טהרה במקוה. ומדיחוש שיבוא בהן לידי תקלה לטמא טהרותיו. יצטרך לשברן. להכי חס רחמנא עליהן שיוציאן קודם כניסת הכהן לשם:

אם כך על של רשע: דנגעים באין לעונש על לה"ר:

ק"ו על של צדיק: ולפיכך אם ח"ו יקרה לו דבר מה באלו. והוא אינו יודע לעצמו עון אשר חטא. יתנחם במחשבה זו דאו שהוא לנסיון כמ"ש ד' צדיק יבחן. ומי עדיף מאאע"ה שנתנסה בעשרה נסיונות קשות. או שיזוקק עי"ז מחטא שעשה ושכחו. דאל"כ וכי ח"ו חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא [כברכות ד"ה ב']. או שבאמת גם בעוה"ז יגולגללו טובה עי"ז לבסוף. או במקום שקצר עין האדם מלהשקיף הטובה. וכדאמרינן בר"ע ונחום איש גם זו שאמרו בכל מקריותיהן כל דעביד רחמנא לטב עביד [כברכות ד"ס ע"ב]:

משנה ו

אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר: משכח"ל ע"י חבל ארוך שבדלת שימשכהו בביתו ויסגור הדלת [כאאמ"ו הגאון זצוק"ל בשם רש"י חולין ד"י ב' והר"ן נדרים נ"ו ב']. או בשיצוה הכהן לשלוחו שילך לשם ויסגיר [כרש"י נדרים הנ"ל]. וג"ל דמדהצריכה תורה כהונה להסגר אפשר דצריך שיהי' גם השליח כהן בשמסגיר סמוך להבית. והיינו אף שלא ראה הוא הנגע רק המשלח. מיהו לפמ"ש רמל"מ [פי"ד מצרעת] דדין בית מנוגע כדין אדם ובגד מנוגעים. דבכולן א"צ לסגור הדלת בעדן. רק סגי בשיאמר הכהן שהוא מוסגר. א"כ הא דקאמר הכא שלא. ילך לביתו ויסגיר ר"ל שלא ימתין מלפסוק הדין עד שיבוא לביתו. אלא בעודו עומד סמוך להבית יפסוק דינו:

ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר: לרמל"מ הנ"ל שא"צ רק לומר שהבית מוסגר ולא שיסגירו ממש. משכח"ל שפיר שעומד הכהן תוך הבית המנוגע. ואומר כן. אבל לרש"י ור"ן הנ"ל דמדבריהם מוכח שצריך שיסגירנו ממש. לכאורה ק' האיך אפשר שיעמוד בתוך הבית ויסגיר מאין יצא הכהן וישוב להבית בסוף ז"י ההסגר. ואע"ג דבאמת גם על המפתן חוץ מהדלת אסור לעמוד. עכ"פ לא הו"ל להתנא למנקט הא בלשון תוך הבית דלא אפשר. ודוחק לומר דאתא לאפוקי שלא יצא הכהן אחר ההסגר דרך חלונות. או דרך פרצה. אלא נ"ל דגם לרש"י ורמב"ם א"צ רק להסגיר הבית שיהי' מוסגר ברוב ז"י ההסגר. אבל עכ"פ רשאי לפתחו רגע ביני ביני:

אלא עומד על פתח הבית: דצריך שיעמוד חוץ מהמפתן וסמוך לו ויסגיר. ואפילו על המפתן חוץ מהדלת אינו רשאי לעמוד בשעה שיסגיר:

מיהו א"צ שיעמוד דוקא סמוך להמפתן ויסגיר דהרי לא ממעטינן ברישא רק הנך ב' דוכתי. תוך בית המנוגע או תוך בית אחר. אבל בדרך בלכתו לביתו מבית המנוגע רשאי להסגירו. רק לרבותא נקטינן סמוך למפתן. דגם שם רשאי להסגיר:

ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית: ר"ל סמוך להמפתן מבחוץ. ובדיעבד גם בכל גוונא שהסגיר מהני:

אינו נוטל אבנים: של כותל הבית:

ולא סיד מכל מקום: ר"ל לא משום מקום. דסיד לא מיקרי עפר:

אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת: לא דתסגי בשיחלוץ רק אבן אחת. דהרי צריך שיחלוץ שתים [וכרמב"ם פט"ו מטו"צ]. אלא ה"ק. לא יניח ב' אבנים במקום שהי' מונח בתחלה רק אבן א'. דדוקא כשחולץ ג' אבנים או יותר. מותר להניח תחתיהן מספר אבנים שירצה. אבל בחולץ רק ב' אסור להניח תחתיהן יותר מב':

תחת שלש תחת ארבע: דמשתים ולמעלה יוכל לחלוץ כל כמה שירצה. ולהניח תחתיהן כל כמה שירצה:

מכאן אמרו: לאו אדלעיל קאי אלא מלתא באנפי נפשי' היא. ור"ל מחליצת אבנים שבבית מנוגע למדו:

אוי לרשע אוי לשכנו: אותו שנראה הנגע בתוך ביתו. וגם שכנו שדר בעבר השני של הכותל המשמשת לשניהן. שניהן חייבין להטפל בחילוץ האבנים:

שניהן קוצעין: ר"ל משום שאחר שנחלצו האבנים שבהן הנגע צריך ג"כ לקלף הכותל סביב האבנים שחלץ. חייבין שניהן בקלוף זה. לא שהן עצמן חייבין בכל זה. אלא ר"ל טרחא זו מוטל על שניהן. וכשירצו ישכרו שניהן א' לעשות כל אלה:

אבל הוא לבדו מביא את העפר: דאחר שחלץ וקצע צריך לטוח ב:

טיט חדש כל כותלי הביח מבפנים. ואינו סדן בסיד [ועיין לעיל אות נ']:

משנה ז

בא בסוף שבוע: של הסגר הב' אחר שחלץ וקצץ וטח. ישוב הכהן לראות פנימי' הבית:

והוציא אל מחוץ לעיר: אפילו אינה מוקפת חומה:

אל מקום טמא: ר"ל מקום שמחזיקין אותו בטומאה. וכגון בית הקברות:

הפסיון הסמוך: ר"ל אם ראה הכהן שפשתה הנגע סמוך להאום:

והרחוק: לאו דוקא רחוק. אלא כל שאינו מחובר להאום:

כשני גריסין: כנגע בתים בתחלה. מיהו א"צ שתחזור הנגע לאותה כותל. אלא אפילו חזרה בכותל אחר כך הוא דינו: