משנה נגעים יב ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יב · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש, אחד בסלע, ואחד בלבנים, ואחד בעפר, טהורז.

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר ח ונראה בו נגע ואחר כך הביאו בו אבנים ועצים ועפר, טהור.

וכן בגד שלא ארג בו שלש על שלש ונראה בו נגע ואחר כך ארג בו שלש על שלש, טהור.

אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.

משנה מנוקדת

בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר, טָהוֹר. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, טָהוֹר. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.

נוסח הרמב"ם

בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש אחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר טהור בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר ונראה בו נגע ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר טהור וכן בגד שלא ארג בו שלש על שלש ונראה בו נגע ואחר כך ארג בו שלש על שלש טהור אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.

פירוש הרמב"ם

שיש. הוא המרמר והכונה בזה שלא יטמא בנגעים עד שיהו קירותיו מאבנים ועפר ומסיד לא באבן לבד והבית הנבנה מהן יטמא בנגעים אמר יתברך (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא:

פירוש רבינו שמשון

שאחד מצדדיו. ארבע כתלי הבית שאחד מהם מחופה בשייש ואחד מהן הסלע הוא הקיר דהיינו צור דמששת ימי בראשית ואחד מהם כותל של לבנים ואחד מהם כותל של עפר ויש לפרש דאו או קתני דארבע קירות הבית בעינן ראוים ליטמא בנגעים ואם חסר אחד שאינו ראוי אין מטמא הבית בנגע ואבני שייש אינן ראויין לבוא בהן נגע:

שלא היו בו אבנים ועצים ועפר. ה"נ או או קתני דאי לית ביה כלל היכא נראה הנגע אלא שאין בו אחד מהן קאמר:

ואחר כך הביאו אבנים ועצים ועפר. ובנה בו דבעינן שיהא בית קודם ראיית הנגע וכן גבי בגד בעינן בגד תחלה דהיינו שלש על שלש ואחר כך נגע:

תניא בתורת כהנים אין לי אלא שארג בו שלש על שלש בגד שלא ארג בו שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד. ברייתא זו משובשת בכל הספרים דפחות משלש על שלש אין מיטמא בנגעים ודינה להיות כדתניא בפרק במה מדליקין (דף כו.) בגד אין לי אלא בגד שלש על שלש מניין ת"ל והבגד דאי לאו והבגד הוה אמינא דוקא בגד שלם כמו שנארג מתחלתו אם גדול אם קטן:

תניא בתחילת תורת כהנים בברייתא דרבי ישמעאל דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד) משמע שיש בו אבנים ועצים ועפר בית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע כשהוא אומר (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר למד מסופו שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בית שאחד מצדדיו - אחד מארבעה כתליו מחופה בשיש מרמר"א:

בסלע - צור שהיא שם מששת ימי בראשית:

בלבנים - עשויים בכבשן:

בעפר - שהכותל עשוי מגושי עפר:

טהור - דבעינן שיהיו ארבעה קירות הבית ראויין ליטמא בנגעים, ואם אחד מן הקירות עשוי בדבר שאין ראוי ליטמא, כגון כל הני דאמרינן, הבית טהור:

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר - כל שלשתן, אלא אחד מהן היה בו, ונראה הנגע באותו האחד, טהור. דבעינן שיהא ראוי ליטמא קודם ראיית הנגע:

עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר - דכתיב (ויקרא יד) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית ט:

פירוש תוספות יום טוב

בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש כו' טהור. אמר ית' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא. הרמב"ם. שאף ע"פ שבתחלה נאמר ונתתי נגע בבית סתם נלמד במדת דבר הלמד מסופו שאינו מדבר אלא במה שכתב בסופו ונתץ וגו'. ולא בבית הבנוי מענין אחר ועיין בסמוך בדבור עד שיהא כו':

ואחד בעפר. ה"נ ה"מ למתני וצדו אחד [עצם] וצדו אחד ברזל אלא תנא ושייר. מהר"ם:

ועפר. כדכתיב בקרא ואת כל עפר הבית ואין זה גושי עפר אלא הוא מגובל ונעשה טיט כענין שנאמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית. ולשון הרמב"ם בפירושו מאבנים ומעפר ומסיד וסיד א"א לומר כדפי' הר"ב והרמב"ם במ"ו דסיד לא הוי עפר. וע"ק דהשמיט עצים לכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל מאבנים ומעצים ומטיט:

עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. פירש הר"ב דכתיב את אבניו את עציו ואת כל עפר הבית וכן נראה מל' הרמב"ם דלעיל. ואיכא למידק מנלן עד דאיכא לכולהו. דדלמא כי איכא חדא נמי תסגי וקרא לגופיה אצטריך. לומר שכל אחד מאלו מתטמא בנגעים ובעי נתיצה. והר"ש הביא ברייתא דר' ישמעאל אומר בי"ג מדות כו' דבריש ת"כ. דתניא דבר הלמד מסופו כילד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מיטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר. ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר הלמד מסופו שאין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר ע"כ. ובעניי לא יכולתי לעמוד על למוד זה דבשלמא אם בא ללמד שלא ליטמא שום בית שאינו נבנה בשום אחד מאלו. אתי שפיר דאע"ג דונתתי נגע בבית סתם כתיב ואיכא למימר דמשיש או לבנים או סלע או גוש עפר נמי בכלל. למדנו מסופו דגבי נתיצה כתיב אבניו ועציו ועפרו דדוקא הני ואחריני לא אבל לומר דבעינן עד שיהו שלשתן זו לא שמענו דהא איכא לפרושי דקרא קמ"ל דכל אחד משלשתן ראוי ליטמא בצרעת ובעי נתיצה. ובעל קרבן אהרן בתחלת חבורו על פי"ג מדות שקראו מדות אהרן. כתב על ברייתא זו יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע. אלא שאין בו האחד מהם קאמר וא"כ הכתוב סתום כי לא ידענו מאיזה בית מדבר אם בנוי מאבנים ועצים ועפר או באחד מהם די ובאמרו בסופו ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואע"פ שבא לומר שהאבנים ועצים והעפר כולם מקבלים טומאה וטעונים נתיצה אגב אורחיה למדנו שכיון שהוצרך לומר אבניו ועציו ועפרו משמע שלא אמר בית אלא על הבית שיש בו אבנים ועצים ועפר. ע"כ. ולא הבינותי זה כלל היאך מצינו למדין מסופו שיהא צריך לשלשתן ביחד. דבשלמא ללמוד שאין שום דבר אחר מיטמא בנגעים משתמע שפיר. כיון דלא כתבה תורה לנתוץ אלא אלו שזכר. ש"מ דשום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. אבל שנוכל ללמוד דלבעי כל אלו השלשה ביחד אגב דכתב התורה לאלו השלשה. שבהכרח הוצרכה לכתבן ללמד על עצמן שהם טעונים נתיצה שמקבלים טומאת הנגע. זה לא ידעתי מנין לנו ללמוד כן. וכן מה שהניח וכתב דהא דקתני יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע גם אלו דברי תימה הן דכיון דאכתי לא למדנו למעט שום דבר מטומאת הנגע מאי מתמה היכן נראה הנגע. בכל דבר שבעולם שממנו נבנה הבית. איכא למימר שיהא נראה בו הנגע. ודלמא הכי קאמר יכול אף בית שאין בו אחד מכל אלו. והא ודאי דלחצתו לפרש כן מאי דקשיא לי דאי תימא דהוי אמינא דר' ישמעאל ללמוד על בית שאין בו אחד מכל אלו. א"כ אף מסופו לא למד אלא להוציא דבר שאין מכלל אלו השלשה אבל שצריכים כל אלו הג' ביחד לא למדנו ולכך מפרש בענין שלא נסתפק ר' ישמעאל על הדבר שאינו מכלל אלו הג'. וא"כ ספקו אי בעי שלשתן. ואי תסגי באחד. ומש"ה כי מייתי קרא דבסופו הרי שבא ללמד דלבעי שלשתן. זה ברור שמפני הלחץ זה הדחק שאמרתי הוצרך לפרש כן. אבל נשאלהו ויודיענו כיון שבא לנו הספק ולא ידענו באיזה בית מדבר הכתוב. למה לא נהיה בכלל הספק כל בית שבעולם. אפילו של שיש ולבנים צור וגושי עפר. אלא שהאמת הוא כך שהכל בכלל הספק. והדרא קושיין לדוכתא מהיכא אתי לן ללמוד מסופו שיהא צריך לכל שלשתן. וראיתי לבעל מדות אהרן עצמו. שבתחלת דברי ר' ישמעאל כשמסדר הי"ג מדות אחת לאחת קודם שמפרשן לכל א' וא'. כיצד וכיצד כו'. דמפרש על מדת דבר הלמד מסופו. במשל. התורה אמרה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ושם בית יכלול ב' מינים או ג'. או בית העשוי מנסרים או מיריעות. או בית בנוי מאבנים ועצים ועפר. ולא ידענו באיזה מין מאלו מדבר. או אם מדבר מכולם. לזה נמסר לנו בסיני שנלמוד זה מהדינים הנאמרים על זה הבית לבסוף. רצוני על חלקי ואישי הבית. ולזה כשהוא אומר ונתץ את עציו וגו'. בזה נלמוד שאין זה מדבר אלא בבית בנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ"ד. הרי שהוא עצמו מפ' שהספק נופל על כל בית ואפי' שאינו משום א' מאלו הג'. ושמה שלמדנו מסופו הוא שלא יהא אלא מאלו הג'. אבל שיהיו צריכים אלו הג' ביחד. זו עדיין לא שמענו. והנה עוד לו לבעל מדות אהרן בפירושו להברייתא כיצד ונתתי נגע וגו'. ת"ל ונתץ וכו'. כתב וז"ל או נאמר שביאר זה באומרו הבית. שהיה די שיאמר ונתץ את עציו וגו'. כי בבית הוא מדבר. אלא ודאי שכיון לומר שהבית הנזכר אינו אלא הבנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ"ל. ועל זה נפלאתי יותר. דמכיון דמיתורא דהבית למדנו זה. א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שזו היא מדת דבר הלמד מסופו. והרי מקרא מלא הוא ביתור תיבת הבית ולא מדה משום מדה כלל. אבל מה שנ"ל בזה. דאה"נ דממדת דבר הלמד מסופו לא למדנו. אלא שאין בית האמור בונתתי נגע צרעת. אלא האמור בסופו בונתץ שזכר אבנים ועצים ועפר. ולא למדנו עדיין כלל שיהא הכתוב מצריך שיהיו שלשתן ביחד בדוקא. והכי קתני יכול אף בית שאין בו אבנים כו'. כלומר שאין בו גם אחד מכל אלו וקאמר ת"ל ונתץ וגו'. דבר הלמד מסופו. שאין הבית מטמא עדשיהא בו אבנים ועצים ועפר. ר"ל שנלמד מסופו שאינו מטמא עד שיהא בו אלו המנוי'. אבל בשום דבר אחר מאלו אינו מטמא. ולא באנו לומר שיהו בו כל אלו שזה ודאי לא למדנו כלל ממדה זו ולא בא ללמד על זה אלא למדנו שאלו יהי' בו ולא שום דבר אחר. כלומר ששום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. ומכ"ש לגי' שבת"כ לבעל מדות אהרן דל"ג עד שיהא בו כו' וגרס אלא א"כ יש בו כו' דודאי דלא משמע מיניה דבעי למימר כלל שיהיו בו כל אלו דוקא ביחד. זהו מה שנראה בעיני ברור בפי' הברייתא הזאת. ומעתה שלא למדנו אלא שאין דבר אחר מיטמא בנגעים אלא אלו השלש. נשאר עלינו החובה דא"כ מנין לנו הא דתנינן עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. ובמשנתנו לא נוכל לפרש. אלא עד שיהיו שלשתן ביחד. לפי שזה שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו כבר תנא לה ברישא בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש וכו'. וא"כ מנלן הא. כיון דמהמדה זו לא למדנו כן. ואומר אני שברויתא אחרת נשנית בת"כ וממנה למדנו זה. וכך היא שנויה בפ' מצורע ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבניו ועציו ועפר. וכמה אבנים יהו בתוכו. ר' ישמעאל אומר וכו'. הרי שזו הברייתא היא שנויה התם במקום משנתנו ממש. ולא כיון התנא באמרו מלמד שאין הבית כו' למדה זו דדבר הלמד מסופו. ולא לשום מדה מן המדות. וז"ל בעל קרבן אהרן מלמד וכו'. דבאמרו ונתץ את הבית לא היה צריך לומר. מהו אשר יתוץ. דסתם בית אבנים ועצים ועפר (הוא). ע"כ. וזה סותר ג"כ פי' עצמו שבמדות אהרן. בפירושו על המדה עצמו דנסתפקו אם של יריעות ונסרים. ועוד תקשה ליה משנתנו דקתני בהדיא דשל שיש ולבנים כו' טהור. משמע דאצטריך למתני דה"א דטמא. והשתא אם הוא ה"א. דלמא האמת הוא כן. אלא ודאי קרא אשכח ודרש. והיא היא המדה דדבר הלמד מסופו שלמדנו ממנה. דאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא דדריש דבעי שלשתן ביחד. הפי' הוא כאותו פי' עצמו שכתב במדות אהרן בברייתא דכיצד דלעיל. וכתבתיו ג"כ למעלה זה הפי'. והוא דמיתורא דהבית קדריש הכי דלא אצטריך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו'. דבבית קא מיירי אלא לומר שהבית הוא זה דוקא. שנאמר עכשיו באבנים ועצים ועפר. אלא שהוא מפרש זה במדת דבר הלמד מסופו בעצמה. וזה א"א בשום פנים. דלמדה א"צ שום יתור. אבל המדה נדרשת לענין שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. ויתורא דקרא להכי הוא דאתא. לאשמעינן דעד שיהא. כלומר שיהו שלשתן ביחד דוקא. ודיקא [נמי] (הכי) דהכא קתני אבניו ועציו בלישנא דקרא ואלו התם קתני אבנים ועצים. דהתם לא אתי אלא למדרש שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא אתי למימר שיהו שלשתן יחד בזה הבית הנטמא. וזולת זה אינו טמא כלל. דאין לפרש דדייק למנקט אבניו ועציו ולא של חברו. כדדייקינן בקרא במתני' ב' פ' דלקמן [בפי' הר"ב]. ואי למינקט לישנא דקרא. א"כ לעיל נמי ה"ל למנקט הכי. אלא שבמכוון נקט לעיל אבנים ועצים דהיינו בעלמא. והכא נקט אבניו ועציו דאהך בית מהדר. וללמד דבעינן שיהיו שלשתן ביחד דוקא. דוכן נמי דייקא הגי' (דלבעל קרבן אהרן) דגרסי' בברייתא לעיל אא"כ יש בו אבנים וכו'. והכא גרסי' עד שיהא בו כו'. ברוך החונן לאדם דעת:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) בשיש כו'. אף דכתיב ונתתי נגע בבית סתם, נלמד במדת דבר הלמד מסופו, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, ולא הבנוי מענין אחר. הר"מ. וכתב מהר"מ דתנא ושייר עצם וברזל:

(ח) (על המשנה) ועפר. המגובל במים. כדכתיב וטח כו':

(ט) (על הברטנורא) וקשה, מנלן דבעינן שלש, דילמא חדא סגי. ונראה לי דמיתורא דבית קדריש ליה, דהא בבית קמיירי, אלא לומר שהבית זה הוא דוקא בשלשתן יחד. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר או או קתני דאי לית ביה כלל היכא נראה הנגע. וכן נמי רישא דקתני ואחד בסלע וכו' או או קתני. אבל תימה לי שגם ברישא נקט הרמב"ם ז"ל לישנא דמתני'.

אח"כ הביאו מחק הרי"א ז"ל הויו והגי' הביא:

אין הבית מטמא וכו' האי סיפא מרישא שמעי' לה ואפשר שהיא נתינת טעם לרישא וכן י"ס דגרסי שאין הבית מיטמא בנגעים עד וכו' א"נ הדר תנייה בהדיא משום דבעי לפרושי כמה אבנים כמה עצים כמה עפר. ודוקא אבנים אבל הלבנים והרעפים או השיש אינם חשובים כאבנים ואינם טעונים חליצה:

תפארת ישראל

יכין

בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש:    והרי שיש אינו ראוי לנגע. וכיון שכותל א' אינו ראוי לנגע. גם הכותל שבאותו בית שראוי לנגע אמ"ט בנגעים:

אחד בסלע:    מלת מחופה שזכר התנא ברישא. אכולהו קאי [ודלא כמשמע מהר"ב]. ור"ל או שא' מכותלי הבית בפנים מחופה בסלע. והוא צור שבולט מהארץ מבראשית:

ואחד בלבנים:    ר"ל או שא' מכותלי הבית מחופה בפנים בלבנים שג"כ אמ"ט בנגעים:

ואחד בעפר:    ר"ל או שא' מהכותלים מחופה בפנים בגושי עפר [כך כתב הר"ב גושי עפר. ויפה כתב דאי שטחו בעפר ודאי היה מטמא בנגעים. וכמו שכתוב הדר הוא ועפר אחר יקח וטח את הבית דוודאי משמע כולו]:

טהור:    דכל הנך דלעיל אמ"ט משום נגע. והן מפסיקין בין אויר הבית להכותל שחוצה להן. והו"ל כאין להבית ד' כותלים. וכ"ש כשאין כותל חוצה להן. ואינן חפוי. אלא חד מהנך הוא עצמו כותל הבית שאמ"ט משום נגע. ה"ה במסוייד בפנים. כל הבית אמ"ט בנגעים דסיד לא מקרי עפר [כפרקין מ"ו. וערמב"ם פט"ו מצרעת]. אבל במטוייט בטיט מבפנים. טיט ודאי מיקרי עפר. ואע"ג דמדטוייט כל הכותל בטיט. אין הנגע בהאבנים. אפ"ה כיון שהטיט מטוייט ע"ג האבנים ומחובר להן. שפיר שייך גבי' וחלצו האבנים אשר בהן הכגע. דהטיט שמטוייט עליהן כגופן דמי:

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר:    אפילו היה בהבית רק כותל א' שחסר בו א' מג' אלו:

ונראה בו נגע:    אפילו בהכותל שהיו בה שלשתן:

ואח"כ הביאו בו אבנים ועצים ועפר:    גם להכותל שהיו חסרים בו:

טהור:    משום דבעינן שיהי' בכל א' מכותלי הבית כל הג' מינין בשעה שנולדה הנגע:

וכן בגד שלא ארג בו:    ומיירי שדעתו להוסיף עליו ולגמרו. דאל"כ כבר מקט"ו כשרחבו כגריס. וכגלגלין [פי"א סי' ס"ו]:

שלש על שלש ונראה בו נגע ואח"כ ארג בו שלש על שלש טהור:    [כרפ"ז]:

אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר:    שלשתן בכל אחד מכותליו בשעה שנולדה הנגע:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים