משנה פרה יב ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה ז | >>

הטהור לחטאת שנטמאו ידיו^טז, נטמא גופו, ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו, אפילו הן מאה.

משנה מנוקדת

הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הטהור לחטאת שנטמאו ידיו - נטמא גופו.

מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.

כבר ביארנו, שלעניין חטאת אדם מטמא אדם וכלי מטמא כלי אל לא תכלית, ולא יאמר לא שני ולא שלישי. ולשון התוספתא "אין אומרים בחטאת זה ראשון וזה שני, אלא אפילו הן מאה כולן תחילה, שאין מונין למי חטאת. עיסה שנעשית על גבי חטאת ונגע שרץ באחד מהן, אפילו מאה כולן תחילה, שאין מונין למי חטאת":

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

שנטמאו ידיו נטמא גופו: כמו כן הוא משנה בפרק אין דורשין (דף יח ב) והכא עיקר והתם אגב גררא נסבא:

(ההג"ה שנטמאו אחוריו נטמא תוכו: תימא דבמסכת זבחים בפרק התערובת (דף עח ב) גבי דלי שהוא מלא מי חטאת יטבילו עד שירבו המים על מי חטאת מוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא והיאך איפשר זה הא תנן הכא דנטמאו אחוריו נטמא תוכו ואין לחלק כלל בין גבו לאחוריו וי"ל דהכא במים מקודשין והתם במים שאינם מקודשין שלא החמירו בהן כדאשכחן לעיל בפ"ט (מ"ו) גבי מעביר בנהר ובספינה ובפי"ב (מ"א) גבי צמיד פתיל ואשכחן דקרו להו מי חטאת לעיל בפ"ט (מ"ד) דתנן החושב במי חטאת לשתותן והא דקאמר רבא בזבחי' (דף עט א) דמדינא סגי ליה בכל שהוא ורבנן הוא דגזרו דילמא חייס עלייהו ולא מטביל ליה אף על פי שאינם מקודשין נמי חייס עלייהו ומיהו לאביי דלא משני הכי אלא בדלי שכולו טמא צריך לאוקומה במקודשין דאם לא כן למה החמירו במילא מי חטאת יותר מבמילא מי רגלים אבל אי במקודשין ניחא דהחמירו לפי שהן אב הטומאה וחמירי משום קדושתייהו ולא בטלי אלא ברובא ומיהו באינם מקודשין נמי יש לפרש דהחמירו משום דאין זריעה להקדש כדאמרינן בפרק כל שעה (דף לד ב) וכ"ש למי חטאת ע"כ ההג"ה):

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "טהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו מטמא את חבירו וחבירו את חבירו ואחורי לגין. לגין של חטאת שניטמא אוירו נטמא תוכו מטמא את חבירו וחבירו את חבירו ואת המזה שאין אומרין בחטאת זה ראשון וזה אחרון אלא אפילו ה מאה כולן תחלה שאין מונין למי חטאת. עיסה שנעשית ע"ג חטאת ונגע השרץ באחת מהן אפי' הן מאה כולן תחלה שאין מונין לחטאת":

הזוג והעינבל חיבור: דאם הזה על אחד מהן חבירו טהור ובפרק במה אשה (דף נח ב) מייתי לה:

כוש של רובן: פי' בערוך שטווין בו אורבני והוא גמי היוצא מן המים ועושין ממנו מחצלאות:

לא על הכוש ולא על הפיקה: כלומר לא על זה לבדו ולא על זה לבדו דצריך להזו' על שניהם לפי שאינם חיבור. פיקה פירש בערוך ברטווי"ל בלע"ז שהנשים משימות בכוש ואותו שטוות בו פשתן דרכו להיות מחובר בו כדתנן בפכ"א (מ"א) דכלים הנוגע בפיקה עד שלא פירעה טמא משפירעה טהור כלומר עד שלא פירעה קודם שיתירנה:

עור של עריסה: עור שמשימים על עריסה של קטן כדתנן בפכ"ו (מ"ה) דכלים ודרכו להיו' מחובר בטבעו' הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות:

המלבנות: של כרעי המטה כדאשכחן בפ' המוכר את הבית (דף סט א) והן של עץ שמניחין תחת כרעי המט' שלא ירקיבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקי' והכרע נכנס בהן:

לא לטומאה: דאם נטמא זה לא נטמא זה:

ולא לטהרה: דאם הזה על זה לא הזה על זה:

הקדוחות: מלשון (חולין מה, א) מקדח כשיד הכלי קטן ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניס בנקב יד הכלי ומהדקין אותו שלא יפול ובמקומינו יש קדירות של נחשת שיד קטן יוצא ממנו והוא חלול כעין ברזל של חצים ומכניסין באותו חלול חתיכה של עץ ונעשה יד לקדירה למושכה לצד האש ולהרחיקה:

חרוקות: פירש בערוך כמו (תהלים לה, טז) חרוק עלי שנימו. ויחרקו שן (איכה ב, טז) וי"ל שאותו היד של כלים הוא של פרקים ויכפל לאחוריו:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "כוש הארבלי חיבור לטומאה ולהזייה של פשתן ושל פקיע הרי זה לא יזה אם הזה מוזה. כל ידות הכלים הבאות מבית האומן כגון יד המגל ויד הפכין חיבור לטומאה ולהזאה כל הכלים הקדוחות חיבור ור"י בן נורי אומר אף הרוק":

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

' -אין פירוש למשנה זו

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שנטמאו ידיו. וכן הוא בס"א וה"נ גרסינן במ"ה פ"ב דחגיגה ומ"מ לאו דוקא שצריך שיטמאו ב' ידיו אלא באחד מהן סגי כך פסק הרמב"ם בפ"ג מה"פ (ה"ד) וכתב הכ"מ דמשמע ליה כן ממתני' ב' פ"י וכמ"ש שם (ד"ה שנגע):