קטגוריה:משלי ל טו

עלוקה נזכרה בתנ"ך רק בפסוק שלנו. המפרשים פירשו אותה בדרכים שונות:

1. עלוקה היא תולעת מוצצת-דם. כך בלשון התלמוד: "לא יניח פיו על גבי הסילון וישתה, מפני הסכנה; מאי סכנה? עלוקה. תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה - דמו בראשו, מפני הסכנה; מאי סכנה? סכנת עלוקה" (בבלי עבודה זרה יב:). תיאור זה מתאים לתולעת-המים הטבעתית, הנצמדת אל בני-אדם ובעלי חיים העוברים לידה, ומוצצת את דמם (ראו ויקיפדיה, עלוקה - Leech). בתוספות שם פירשו: "בערוך גרס ערקא, פירוש, תולעת קטנה ומצויה במים, וכשנופלת על הבשר - נתלית בו ומוצצת הדם, וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת, ומתנפחת עד שיהא כמו חבית קטנה, וכשאדם בולע בתוך המים - מוצצת ליחה שבמעיו, ומתגדלת במעיו, ונמצא כריסו צבה. וספרים אחרים - עלקא: "כרום זלות" (תהלים יב) מתרגמינן "כעלקא, דמוצצת דמהון דבני אינשי"". וכן "מצודת ציון" על פסוקנו.

2. עלוקה היא הגיהנם. כך נראה מהפסוק הבא המדבר על ה"שאוֹל": "עתידה גיהנם לצווח לפני הקב"ה ולומר 'הב לי את הרשעים!'." (רשב"י, מדרש משלי (בובר)); "שתי בנות שצועקות מגיהנם, ואומרות בעולם הזה: הָבֵא הָבֵא; ומאן נינהו? - מינות והרשות..." "קול גיהנם צועקת ואומרת: הביאו לי שתי בנות שצועקות ואומרות בעולם הזה "הבא הבא"!" (רב חסדא בשם מר עוקבא, בבלי עבודה זרה יז.). והקשר בין שני הפירושים ברור (ראו מצודות).

לפי מפרשים רבים, עלוקה היא בכלל שם פרטי -

3. עלוקה הוא שמו של החכם/ה שאמר/ה את המשלים מפסוק זה עד סוף פרק ל: "עלוקה - שם חכם, כמו לאיתיאל" (רבנו תם, תוספות על ערובין יט.; וכן ר' בנימין מן הענוים, מלבי"ם פירוש א, י"מ גרינץ, ודעת מקרא). האות ל מציינת לפעמים את שם המחבר, כמו ב(תהלים כה א): "לְדָוִד: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא".

- אולם, אילו הפסוק שלנו היה כותרת לקובץ משלים של החכם עלוקה, היה מתאים יותר לכתוב "משלי עלוקה" או "דברי עלוקה", כמו בכל שאר הכותרות בספר משלי.

4. עלוקה הוא שמה של מלכה שהפרק מדבר עליה: "היה בימי אגור מלך אחד, איש זדון שהיה כופר באלהים, וכן הנהיג את בני דורו, והיו לו שתי נשים בנות אם אחת שהיה שמה עלוקה, ונשיו אלה השחיתו את העם, ובעצתם הרג והשחית רבים מן העם, וכן היה אז בצורת ועצירת גשמים, וגם אש אכלה בכל ערי המדינה..." (מלבי"ם על משלי ל10).

- אולם, קשה למצוא תמיכה לפירוש זה בפסוקים.

לעניות דעתי, הפירוש המתאים ביותר לפסוקים הוא פירוש 1. הפסוק כולו מדבר על אלו שאף פעם אינן שבעות ואומרות תמיד הב הב - כמו תולעת טפילה. וגם הפסוק הקודם מדבר על דור אשר חרבות שיניו ומאכלות מתלעותיו - דור האוכל את העניים ומוצץ את דמם.

כיוון שהעלוקה היא תולעת, עולה מייד השאלה -

1. בנות העלוקה הן הבנות של הדור שנזכר בפסוקים הקודמים, (משלי ל יא): "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ... דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו, לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם". הדור הזה מזלזל במסורת הוריו וגוזל את העניים כמו עלוקה. לפעמים הרשע נענש בכך שבניו הולכים בדרכיו ופוגעים בו עצמו. הדור הרשע, המתואר בפסוקים הקודמים, ייענש בכך שבנותיו ילכו בדרכיו ואף בדרכים גרועות יותר. בנותים לא תשבענה; הן יגידו להוריהן רק הב! הב! (=תנו לי! תקנו לי!), לא ישבעו ולא יסתפקו בשום דבר:

• חלקן יהיו כמו שאול הבולעת מתים ואינה שבעה (ירצחו בלי עכבות);
• חלק יהיו כמו עוצר רחם = אישה העוצרת את רחמה ע"י אמצעי-מניעה (כדי לקיים יחסי מין בלי עכבות);

• חלק יהיו כמו ארץ הבולעת מים ואינה שבעה (ישתו בלי הגבלה);

• וחלק יהיו כמו אש השורפת ואינה נחה (יהרסו בלי הגבלה).

הסוף יהיה, שהדור הבא - הבנות של דור מרושע זה - גם הן יזלזלו בהוריהן, לא יקברו אותם, ויתנו אותם למאכל לעוף השמים, וכך, (משלי ל יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם - יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר".

2. בנות העלוקה הן שתי זרועות השלטון. כך דרשו חכמי התלמוד ""שתי בנות שצועקות מגיהנם, ואומרות בעולם הזה: הָבֵא הָבֵא; ומאן נינהו? - מִינוּת והרשׁוּת}} (מר עוקבא, בבלי עבודה זרה יז., פירוש ראשון). הזרוע הדתית של השלטון הזר (מינוּת) והזרוע החילונית (רשוּת) מוצצות את דמם-ממונם של היהודים כמו עלוקות, ואומרים כל הזמן "הבו לנו עוד מיסים!".

באופן מפחיד, העלוקות מתרבות תוך כדי הדיבור! בהתחלה היתה עלוקה אחת, אחר-כך באו שתי בנות, פתאום מופיעה עוד אחת וכבר שלוש הנה (כלומר: הקימו עוד רשות כדי לגבות עוד סוג של מס); עוד הוא מדבר, מופיעה עוד אחת והן כבר ארבע!

הפסוק הבא מתאר את האמצעים האכזריים שבהם משתמשות הרשויות הללו: שאול (הוצאות להורג), עוצר רחם (אונס, כמו ב(שופטים ה ל): "רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"; אולי רמז ל"חוק הלילה הראשון"), ארץ לא שבעה מים (גזל אוצרות טבע), ואש לא אמרה הון (שריפה והרס).

הביטוי שתי בנות מופיע עוד ארבע פעמים בתנ"ך (תודה ללהב גחלת):

• בנות לוט, (בראשית יט ח): "הִנֵּה נָּא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ"
• בנות לבן, (בראשית כט טז): "וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת, שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל"
• (שמואל א ב כא): "כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת"
• (שמואל א יד מט): "וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי שׁוּעַ, וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו: שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל"

מבין ארבעה אלה, הכינוי עלוקה מתאים ביותר ללבן, שמצץ את דמו של יעקב כמו עלוקה וניצל אותו 20 שנה. ואכן, בסיפור על לבן ויעקב נזכרה פעמיים המילה הבה:

• (בראשית כט כא): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן 'הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ'"
• (בראשית ל א): "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב 'הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי'"

לפי זה, ייתכן שהפסוק כולו מדבר על ארבע נשיו של יעקב, שכולן רצו ילדים: בהתחלה נשא יעקב את שתי הבנות של העלוקה, ושתיהן כל הזמן אמרו לו "הב! הב!" אנחנו רוצות ילדים! אחר כך נשא יעקב את בלהה שפחת רחל, ואז היו לו שלוש נשים - ושלושתן לא תשבענה ורצו עוד. ולבסוף נשא יעקב את זלפה שפחת לאה, ואז היו לו ארבע נשים אשר לא אמרו הון ורצו עוד.

הביטוי עוצר רחם בפסוק 16 מתאים לרחל, שה' סגר את רחמה (בראשית כט31, בראשית ל22).

אמנם, לפי פירוש זה, קשה להבין את שאר הביטויים בפסוק 16 - "שאול, ועצר רחם, ארץ לא שבעה מים, ואש לא אמרה הון".