פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דור חרבות שניו ומאכלות מתלעתיו לאכל עניים מארץ ואביונים מאדם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דּ֤וֹר ׀ חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֮
  וּֽמַאֲכָל֢וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו
לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ
  וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"דור חרבות שיניו" - החיצונות

"מתלעותיו" - שניו הפנימיות

"ומאכלות" - סכינים

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דור חרבות". ואמר ממשל על מי שיורש וגנב ותפש שם אלהיו שזה דומה אל הדור ששניו הם כמו חרבות לחתוך ולהשחי' הדברים ומזונות מתלעותיו והם השני' הטוחנות הם לאכול עניים ולכלותם מן הארץ ולכלות אביונים ממין האדם וכן זה ישחית בזה כל עניני הדעות כי ישתבשו בקלות בדעותם החסרות ואולם החכמים לא יתכן שיזוקו בכמו אלו הדעות הנפסדות ואמר עוד ממשל על עוצם אכלו והשחתו בזה הדעת הנפסד רבים מחסרי הלב וזה תמי' לא ישבע כי ימצאו שתי בנות לעלוקה והיא התולעת הנקרא ארטוגי' בלע"ז שהוא מוצץ הדם מן האדם לא ישבע עד שיתמלא ממנו מלוא נפלא ואחר יפול ויקי' הדם ואחר כן ישוב תמיד להתמלא בזה האופן לא ישבע וכל א' מאלו השלש יאמרו הב הב לא תשבענה:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "דור", וגם הם דור אשר חרבות שיני, שע"י שאין מאמינים בתורה אלהית ובהשגחה ובשכר ועונש אין ביניהם גם דת נימוסי, רק נעשו כדגי הים שהגדול בולע את הקטנים, ואוכלים בשיניהם עניים ואביונים:

דרך הפשוט

(יא-יג-יד) "דור" אשר "אביו יקלל", שכמו שהמלך בזה את יולדיו והורידם מכסאותם כן נהגו אחריו כל העם להבזות יולדיהם, וכן הוא "דור טהור בעיניו" הגם שלא רוחץ מצואתו ועושים כל התועבות, והם "דור אשר רמו עיניו" בגאוה וגאון דרך רע, והם "דור אשר חרבות שניו לאכל עניי הארץ" בענין שהם רעים וחטאים בין למקום בין לבריות בין במעשים בין במדות, וע"כ הענישם ה', כי.

ביאור המילות

"שניו, מתלעתיו". בהשנים תאחז החיה את הטרף, ובהמלתעות תאכלהו:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"דור חרבות" - אף אם הדור ההוא שניו דומים לחרבות ומתלעותיו למאכלות, לאכול בהם את העניים לכלותם מן הארץ ולהשחית את האביונים מבני אדם, ר"ל אוכלים בכל פה ומשחיתים אביונים עד כי לא יחשבו מן בני אדם, וגדלה אם-כן רעתם עד מאוד, ואף אם כל אלה בהם, עם-כל-זה אל תלשן ביניהם.

מצודת ציון

"חרבות" - מלשון חרב.

"ומאכלות" - סכינים, כמו (בראשית כב): "ויקח את המאכלת".

"מתלעותיו" - הם השינים הפנימים, וכן (איוב כט): "מתלעות עול".

<< · מ"ג משלי · ל · יד · >>