קטגוריה:משלי יח טו

הקבלות

הפסוק מבחין בין חכם לבין נבון: "שכל האיש הנבון יקנה דעת קדושים מעצמו, כי מרוב פלפולו יוציא דבר מתוך דבר; והחכמים יבקשו לשמוע הדעת וללמוד אותו מהיודעים לשיעורים, כי דעתם קצרה להבין זה מעצמם" (רלב"ג).

החכם והנבון נבדלים, בין השאר, באיברי-הגוף העיקריים שבהם הם משתמשים.

החכם משתמש בעיקר באוזניים:

• (משלי א ה): "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה"*
• (משלי ב ב): "לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה"*
• (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"*
• (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין"*
• (משלי יח טו): "לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת, וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת"
• (משלי כג יט): "שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם, וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ"*
• (משלי כה יב): "נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת"*

ובאיברי הדיבור:

• (משלי יב יח): "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא"*
• (משלי יד ג): "בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם"*
• (משלי טו ב): "לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת"*
• (משלי טו ז): "שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת, וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן"*

גם כשהחכם משתמש בלב, המטרה שלו היא לשפר את הדברים שהוא אומר, כך שיהיו משכנעים יותר, ויגרמו לאנשים רבים יותר ללמוד מהם לקח:

• (משלי טז כג): "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח"*

הנבון משתמש בעיקר בלב, שהוא מקום המחשבות:

• (משלי ב ב): "לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה"*
• (משלי יד לג): "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ"*
• (משלי טו יד): "לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת, ופני[וּפִי] כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת"*
• (משלי יח טו): "לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת, וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת"
• (משלי יט ח): "קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ, שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב"*

שני פסוקים על מים עמוקים מראים שהחכמה קשורה יותר לדיבורים, והתבונה קשורה יותר ללב:

• (משלי יח ד): "מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה"*
• (משלי כ ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה"*

ישנם כמה פסוקים יוצאי-דופן, שבהם הבינה והתבונה קשורות לדיבור או לשמיעה:

• (משלי ב ג): "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ"*
• (משלי ה א): "בְּנִי, לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה, לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ"*
• (משלי י יג): "בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה, וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב"*

ייתכן שהכוונה היא, שהאדם צריך לקרוא ולשמוע את המסקנות שאנשים אחרים הסיקו, כדי להרחיב ולהעמיק את התבונה שלו.

הפסוקים מלמדים אותנו להבחין בכשרונות הייחודיים לכל תלמיד: יש תלמידים שלומדים ע"י קליטת מידע מבחוץ, ולכן הם משתמשים בכלי הדיבור והשמיעה; ויש תלמידים שלומדים ע"י מחשבה והסקת מסקנות, ולכן הם משתמשים בעיקר בלב.