קטגוריה:משלי י יג

1. בקריאה ראשונה נראה, שהצלע השניה של הפסוק מתארת את העונש הראוי לחסר-לב, או את האופן שבו יש לחנך חסר-לב, כמו ב(משלי כו ג): "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים"*.

- אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור, שכן הצלע הראשונה מתארת תכונה של הנבון ("בשפתי נבון תמצא חכמה"), והצלע השניה מתארת את היחס החיצוני הראוי לחסר הלב.

--- ייתכן שהניגוד אינו כתוב כי הוא מובן מאליו, ויש להשלים: "בשפתיו של החסר-לב לא תמצא חכמה כי הוא לא יודע להבין מעצמו, ויותר מזה, גם כאשר מלמדים אותו הוא לא מבין, ורק על-ידי שבט וייסורים אפשר לחנך אותו" (ע"פ ר' יונה גירונדי).

2. יש אומרים שהצלע השניה של הפסוק מתייחסת גם היא לנבון, ומשמעות הפסוק היא: "בשפתי נבון תמצא חכמה, ובשפתי נבון תמצא שבט לגו חסר לב": הנבון יודע, לא רק להגיד דברי חכמה, אלא גם להוכיח ולייסר את חסרי הלב שאינם משתמשים בכוח המחשבה שלהם (מצודות, ודומה לזה הגר"א).

- אולם, כמעט כל שאר הפסוקים האחרים בפרק זה מציגים שני טיפוסים שונים, ולא שתי תכונות של אותו טיפוס.

3. יש אומרים, שהפסוק כולו מתייחס לתוכחה, ומתאר את תגובתם של אנשים שונים לתוכחה: הנבון נוהג בחכמה ומודה שחטא, וחסר-הלב אינו מודה עד שמכים אותו בשבט (רש"י).

- אולם, המילה "חכמה" אינה המילה המתאימה לתאר הודאה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "בשפתי נבון תמצא אמת" או "בשפתי נבון תמצא תודה".

4. ולענ"ד, הצלע השניה אכן מתארת תכונה של החסר-לב - הוא משתמש בשבט לגו, מכה את תלמידיו במקל, כי אין לו מספיק שכל להסביר להם את חומר הלימודים בהגיון.

נבון = היודע להסיק מסקנות, לחקור ולפתח רעיונות חדשים; חכמה = הכישרון ללמוד וללמד; בשפתי נבון תמצא חכמה = אדם היודע להסיק מסקנות יודע גם ללמד טוב יותר: חלק מחומר הלימוד מבוסס על רעיונות שהוא עצמו פיתח, ולכן הוא יודע טוב יותר להסביר אותם לאחרים. ועוד: אדם היודע להסיק מסקנות יודע גם מה להגיד כדי לגרום לזולת להסיק מסקנות בעצמו. כך למשל, מורה נבון לא יגיד לתלמיד "עשה כך וכך", אלא ינחה אותו לחקור בעצמו ולהבין לבד מה לעשות.

הצלע השניה של הפסוק מתארת את הטיפוס המנוגד לנבון: לב הוא מקום המחשבות, חסר לב הוא אדם שאינו חושב, ומכאן, חסר לב הוא טיפוס מנוגד לנבון - אדם שאינו יודע להסיק מסקנות בעצמו; ושבט לגו חסר לב = אדם חסר-לב אינו יכול להסביר את דבריו בהגיון, ולכן נאלץ להשתמש בשבט לגו, כלומר, מכות וייסורים (פיסיים או נפשיים), על מנת לגרום לשומעים לקבל את דבריו.

אדם חסר לב, שאינו יודע איך לדלות מתוך ליבו משאבים רוחניים ונפשיים, אינו יודע איך להשפיע על הזולת בצורה חיובית, ואם בכל זאת ירצה להשפיע, הוא עלול לנהוג בצורה דוגמטית וכפייתית (ע"פ גליה).