ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/ב ב
שתי אותיות בתנועה אחת מבלתי נח ביניהם אם לא תדגש השנית[1], וזה לא יתכן להדגש[2], כי על כן נקרא "קל", כי כל אות דגושה יכבד עליך מוצאה, אך מבלי דגש תוציאנה בנחת ובקלות מבלי עמל. והנה לך עדים נאמנים על הנח שבין הפ"א והעי"ן כי איננו יסודי, העתידים שהם אֶפְעַל יִפְעַל כי הפ"א בשוא וכן כֻלם, כי אבד הנח בהם. ואלו היה קיים היינו אומרים אֶפָעַל יְפָעַל, הפ"א בקמץ. הנה לך כי אבן הראשה בת שלש אותיות יסודיות. ויש פעלים שתנוח אחת מהם או תחסר, והנני עתיד לבאר האבנים אבני גזית אחרי אבנים שלמות.
פָּעֵל עריכה
ותצא אבן הראשה על ג' פנים.
האחד פָּעֵל – שיהיה הפ"א בקמץ-גדול והעי"ן בקמץ-קטן. כמו "כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב" (בראשית לד, יט), "כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות יב, לט). וכן לרבים בהפסק – "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה, ז),[3] ודגש הלמ"ד לתפארת המלה.
כי כן דרך העבריים לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה בהפסק הטעמים. וכן "וּרְעֵבִים חָדֵ֑לּוּ" (ש"א ב, ה), "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵ֔לּוּ" (ירמיהו ט, ד), "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵ֑לּוּ" (איוב כט, כא), "לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁ֑תָּה" (ישעיהו מא, יז), "לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָ֑טָּה" (יחזקאל כא, טו), "וְהִיא מֹרָ֔טָּה" (יחזקאל כא, טז).
וכן דרכם לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה גם בלא הפסק, והוא שתהיה האות שוָאית. כמו "מִקְּדָשׁ" (שמות טו, יז); "וָאֶכְּרֶהָ לִי" (הושע ג, ב); "וּבְעַצְּבַת לֵב" (משלי טו, יג); "וכל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נח, ג); "נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי" (תהלים קמא, ג); "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד, יג); "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות ב, ג); "יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה" (דניאל ח, ט); "נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר" (שופטים כ, לב); "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" (ש"א א, ו); "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" (ויקרא כה, ה);
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ א"א המדקדק: היה לו לומר או אם לא תנקד השנית בשוא נח, כמו "אַבְרָהָם".
- ^ א"א המדקדק: גם לא יתכן להנקד בשוא, כי אין שוא לפני נח נראה, והיינו האות שבסוף התיבה בלי ניקוד.
- ^ א"א: וכן לנקבה – "וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה" (איוב כט, י), ודווקא בהפסק.