מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

פב:

בתוס' ד"ה אמר רבה וכו' קשה לר"ת מאי טעמא דרבנן אי אית להו הא דאמר סוף שמעתין טומאה דע"ז דרבנן היא לקולא מקשינן וכו'. כצ"ל נימא דהיקשא דנדה דאינה מטמא לאברים פי' אפילו בנגיעה ואי סברי רבנן דלחומרא מקשינן וכו' כצ"ל:

בא"ד ואתא למימר אע"ג דשאר קראי נדרשות לקולא וכו' מנדה ילפינן לחומרא וכו' כצ"ל והשתא מתורצת קושיית ר"י דלעולם ס"ל לרבנן דדרשת ההיקש דשרץ לקולא מקשינן חוץ ההיקש דילפינן מנדה צריכים אנו למילף לחומרא מקרא דתזרם כמו דוה ולכך ס"ל לרבנן דמטמא במשא:

ד"ה באבן מסמא וכו' והיסט היינו משא וכו' וא"ת בריש דם הנדה דממעט דם הנדה ממשכב ומושב מהיא יושבת וכו' כצ"ל:

ד"ה ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקיש לשרץ וכו' לאפוקי שלא יטמא באהל כמת וכו' כצ"ל ר"ל דלקמן בשמעתין אמרינן דע"ז איתקיש למת מה מת מטמא בכזית אף וכו' ואי לאו היקשא דשרץ הוה אמינא נמי דמטמא באהל כמת דהוה מקשינן ליה לגמרי כמת בין לקולא בין לחומרא מקשין התלמידים הא תירצו התוס' לעיל דכל הדרשות מקשינן לקולא חוץ מהיקשא דילפינן מנדה דילפינן לחומרא וא"כ אפילו בלא היקשא דשרץ לא הוה ילפינן ממת לחומרא אלא לקולא ואינה קושיא כלל דאע"ג דאמרינן דכל שאר קראי נדרשות לקולא היינו כיון דאית לן קרא אחרינא דסותר החומרא דבקרא קמא אבל היכא דליתא קרא אחרינא דסותר החומרא הוה ילפינן מקרא קמא בין לקולא בין לחומרא דאין היקש למחצה והראייה דהשתא נמי דכתיב היקשא דנדה דילפינן לחימרא וכתיב ג"כ היקשא דשרץ דילפינן לקולא לר"ע לענין משמשי ע"ז ולרבנן דלא מטמא באבן מסמא עדיין אנו צריכין להיקשא דמת למילף דאפילו ע"ז שלימה לא מטמא פחות מכזית ואי לאו היקשא דמת ה"א כיון דאיתקש לשרץ מה שרץ מטמא בכעדשה אף ע"ז מטמא בכעדשה דה"א לגמרי מקשינן ליה לשרץ בין לקולא בין לחומרא לכך צריך קרא אחרינא דהיינו היקשא דמת לסתור החומרא ועוד ראייה דהא לד"א למסקנא דסוף שמעתין דאמרינן טומאה דנדה דרבנן לקולא מקשינן אפ"ה צריכין אנו לכל הג' קראי היקשא דנדה דלא מטמאה לאברים דשרץ דלא מטמא במשא דמת דלא מטמא בכעדשה ואי לא הוי כתיב אלא היקש דנדה ה"א דמטמא נמי במשא דהוה מקשינן בין לקולא בין לחומרא וכן שרץ וכן במת אי כתיב אותו היקש לחוד אע"ג דס"ל דלקולא מקשינן לשרץ לכך הקשו התוס' שפיר דה"ה נמי השתא (לרב) [לרבה] אליבא דר"ע אי הוה כתיב היקש דנדה והיקשא דמת לחוד הוה ילפינן היקשא דנדה דמטמאה במשא ובאבן מסמא לר"ע ומהיקשא דמת הוה ילפינן בין לקולא דלא מטמא פחות מכזית ובין לחומרא דמטמא באהל דהיקשא דנדה אינו סותר דלא נילף החומרא דמת משום דמנדה לא ילפינן שום קולא ותירצו התוס' דלענין דלא יהא בע"ז חומרא דמת היינו אהל שפיר הוה ילפינן מנדה לכך איצטריך היקשא דשרץ אלא למשמשיה כו' כנ"ל ודו"ק היטב:

ד"ה למשמשיה וכו' ונראה לר"י דאי לאו דאיתקש משמשיה לשרץ לא הוה מטמאינן להו כלל וכו' ואם תקשה לך א"כ דרשינן מקרא דשרץ לחומרא דהא אי לאו קרא דשרץ לא הוו מטמו משמשיה כלל ולעיל תירצו התוספות דבשאר קראי לבד מנדה דרשינן לקולא ועוד דהקשו התוס' לעיל ולרבי עקיבא נמי אי לחומרא מקיש אמאי איצטריך למימר דהוקשה לשרץ למשמשיה לימא לטמוי בכעדשה ומאי קשיא הא הך דרשה דדרשי' למשמשיה נמי הוי חומרא דאי לאו שרץ לא הוה מטמינן למשמשיה כלל ונראה לומר דמכל מקום הא דדרשינן קרא דשרץ לדרוש דמשמשיה הוא מטעם דסבירא לן דשאר קראי לקולא דרשינן דאי ס"ל דלחומרא מקשינן הוה הסברא נותנת לדרוש היקשא דשרץ לענין שיטמא אפילו בכעדשה והיקש דמת שיטמא ע"ז אפילו באהל וממילא כיון דחמירא ע"ז כ"כ הוי הסברא אפילו לר"ע למדרש לרבות מקרא דכי חרם הוא אפילו משמשיה אבל השתא דס"ל דשאר קראי לקולא דרשינן ס"ל לר"ע דמוקמינן קרא דשרץ למשמשיה כדי שלא לדרוש מיניה שיטמא ע"ז בכעדשה ודו"ק:

ד"ה ולוקשה רחמנא לנבילה אמאי דהוקשה למת וכו' פירוש דהוקשה למת שיטמא בכזית ליכא למיפרך דלוקשה לנבילה דמטמא נם כן בכזית משום דהיקשא דמת איצטריך גם כן להא דדרשינן בפרק נגמר הדין:

פג.

בגמ' נכרי ונכרית ע"ז ומשמשיה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ור"ע אומר וכו' והם פי' וכו' כיון דר"ע אע"ז לחוד קאי וכו'. ר"ל דבשלמא הן והיסטן דקאמרי רבנן קאי אנכרי ונכרית וגם על ע"ז אבל לר"ע לא איירי אלא בע"ז לחוד דהא בנכרי ונכרית לא פליג את"ק:

בא"ד כיון דאמרינן דמתני' מחסרתא היא וכו' שפיר מיתניא בה הן לר"ע בין לרבה דקאמר ר"ע אכולהו קאי וקאמר הן והיסטן ואבן מסמא של הן כצ"ל פי' אכולהו היינו אנכרי ונכרית וע"ז ולר"א נמי קאי אכולהו דה"ק ר"ע לענין היסט וכו' פי' לענין היסט כולהו שוין נכרי ונכרית וע"ז הן והיסטן אלא שלענין אבן מסמא אינן שוין וק"ל:

בתוס' ד"ה ומשמשיה וכו' משום דהוי בכלל הן ולא הסיטן דברייתא וכו' ר"ל דלשינוייא קמא הוי פירוש הן היינו מגע היסטן היינו משא אם כן הן ולא היסטן דקתני בברייתא הוי כפשוטו מגע ולא משא וקאי אמשמשיה לחוד ולא צריך שום פירוש והוספה אבל לשינוייא דרב אשי הוי פירוש הן משא והסיטן היינו שהם הסיטו את אחרות אם כן לא יתישב הן ולא היסטן דקתני בברייתא אפילו אמשמשיה דהא משמשיה לא מטמאו בהיסט במשא לכ"ע צריך להגיה לא הן ולא היסטן וק"ל:

פג:

בגמרא לימא דלא כר"ע דאי כר"ע אי איכא נמי ע"ז פירוש לרבה פריך דסבירא ליה דלר"ע מטמאה באבן מסמא וס"ל:

בתוס' ד"ה כי תבעי לך וכו' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דר"ע ורבנן ולענין איסור דאורייתא לא שייך למילף מנדה כצ"ל ר"ל דמדמייתי לה לעיל אפלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי ילפינן לה מנדה או משרץ מכלל דלענין טומאה איירי דאי לאיסור הא לא שייך למילף מנדה ולא הוי שייך לפלוגתא דר"ע ורבנן:

ד"ה מה מת בכזית וכו' תימה לר"י לר"ע אי ישנה לאברים וכו' ר"ל תפשוט מהכא דלר"ע אינה לאברים דאי ישנה לאברים היכי יליף מהאי היקשא דע"ז שלימה אינה מטמאה פחותה מכזית ניקום האי היקשא דבעי כזית אאברים אבל שלימה אפילו אין בה כזית טמא וכו':

בא"ד כחוליא אחת פירוש חוליא מן אבר אחד ולא אבר שלם:

פד.

ברש"י ד"ה טמאה טומאת מת וכו' אף אומר בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו וכו' ור"ל דאף במת צריך להיות מיוחד למת ולא למלאכה אחרת:

בא"ד דעל ידי מת נעשה אב הטומאה כמו על ידי מדרס וכו' כצ"ל:

ד"ה מפץ של קנים וכו' לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורים מטומאת מגע שרץ מנין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע מת כצ"ל והכל ד"א ומלשון זה של רש"י משמע שר"ל מדנקט התנא מפץ במת דלא בעי התנא אלא כלי עץ הפשוט הראוי למשכב ומושב שטמא במת מק"ו דפכים קטנים אבל בשרץ אינו מטמא אפילו הראוי למשכב ומושב ולכך כתב רש"י לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורים מטומאת מגע שרץ ר"ל אפילו היכא דראויין למדרס לכך בעי התנא מנין שיהיו טמאים במת אבל בפרק כיצד הרגל מסיק דהאי תנא מפץ בשרץ יליף מהאי ק"ו דפכים קטנים וה"ק מפץ בשרץ מנין ע"ש ורש"י פירש הכא לפי הס"ד דמעיקרא דהתם אבל לכל הדעות פשוטי כלי עץ שאינן ראויים למדרס אפילו במת אינן טמאין ודו"ק:

בתוספות ד"ה ולחנניא כו' תימה לר"י אמאי נקט חנניא הא רבנן לא פליגי בהא וכו' ר"ל דבשלמא אי הוה פלוגתייהו דרבנן וחנניא בהא דרבנן הוה סבירא להו דטלטול דספינת הירדן לא שמיה טלטול כיון שאינו מיטלטל על ידי בני אדם וחנניא ס"ל דשמיה טלטול הוי אתי שפיר דנקיט חנניא אבל כיון דלא פליגי בהא אלא טעמייהו דרבנן משום דספינה איתקש לים אבל כלי אחר גדול שאינו ספינה גם רבנן מודו דשמיה טלטול ומקבל טומאה אם כן לא הוה ליה למנקט חנניא טפי מרבנן ועוד דנראה דספינת היררן מיטלטלת על ידי בני אדם דאי אינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים למה ליה לאתויי ראייה ממתניתין דג' עגלות וכו' ממתניתין דספינת הירדן טמאה גופיה דאתי ע"כ כחנניא כדמשמע בגמרא הוי מצי לאוכחי דס"ל לחנניא דטילטול ע"י שוורים שמיה טלטול אלא ודאי מדלא הוכיח מספינה צריך לומר דספינה מיטלטלת על ידי בני אדם ולכך א"ש דמטמא לחנניא אפילו אי ס"ל דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול א"כ רבא רבא לאשמעינן דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול למה ליה דנקיט חנניא דענין זה אינו ענין לפלונתא דחנניא ורבנן אלא הוה ליה למנקט אליבא דכ"ע וק"ל:

ד"ה אלא אמר רב פפא וכו' ע"כ נראה לר"ת כגירסת ר"ח וכו' מאי אף דהשתא לא קאי אעיקר מילתא דת"ק וכו' ר"ל משום דת"ק לא קתני בהדיא מגעו טמא אלא מדיוקא שמעינן ליה וליכא למימר מכל מקום ל"ל לאפוכי נגיה במילתיה דת"ק דתנא בהדיא ומנעו טמא דאם כן מה אתא ת"ק לאשמעינן פשיטא דמנעו טמא:

בא"ד רבי יוסי אומר אף הספינה טהורה וכו' כמו מדרס כלי חרס דקתני ת"ק בחדיא וכו' פירוש ולא חייש ר"ח למה שכתב רש"י לפי גרסתו דאתקפתא דרב פפא ע"כ טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר ת"ק כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בה וכו' דסבירא ליה לר"ח דשפיר שייך לומר אף הספינה טהורה כמו מדרס כלי חרס דמיתניא במלתיה דת"ק בהדיא אלא שיש לדקדק למה דחה ר"ת גירסתו של רש"י ונראה לו יותר גירסתו של ר"ח הלא לא הקשה על גירסת רש"י אלא דלמה לו להגיה של עץ וכו' אם כן היה לו להניח גירסתו של רש"י ולמחוק מה שהגיה ושל עץ וכו' ונראה לי שטעמו של ר"ת משום דס"ל דלא הוגה כל זה בספרים אלא כדי שלא יקשה דלא שייך לרבי יוסי לומר אף אמאי דלא מתני' במלתיה דת"ק בהדיא ולכך הגיה כן כתירוצו של רב פפא א"כ מכלל דאתקפתא דרב פפא דפריך מאי אף היתה ג"כ הכי וגם היה נראה לו דוחק להגיה כן במילתיה דת"ק כל כך ומגעו טמא ושל עץ בין מגעו ובין מדרסו טמא וגם אם לא נגיה כי אם ומגעו טמא לחוד הוא דוחק דלמה ליה לת"ק למתני זה וכי לא ידעינן דכלי חרס מטמאים במגע כמו שכתבגו לכך נראה לו גירסת ר"ח דלא צריך להגיה כ"כ ודו"ק:

ד"ה מה הוא דאית ליה טהרה במקוה וכו' לאפוקי כלי חרס הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור בפני עצמו דלית ליה טהרה במקוה ויכול להיות דסוף הדבור הוא דאית ליה טהרה ולאפוקי כלי חרס וכו' הוא התחלת הדבור האחר ודו"ק:

בד"ה לאפוקי כ"ח תימה דהא כופת שאור וכו' אע"ג דלית ליה טהרה במקוה פירוש לשאור שהרי אוכלין אין להם טהרה במקוה:

בא"ד ואומר ר"ת דיש במינו בגידולי קרקע טהרה במקוה וכו' פירוש דהרי שאור גידולי קרקע הוא כמו העץ ונראה לי דקושיא זו וגם תירוצו של ר"ת לא שייך כל זה אלא לאחר הפירוקא דמשני רבי חנינא בגמרא שאני התם הואיל ואיכא במינו ועל זה הקשו התוס' תימה דהא כופת שאור וכו' כלומר דאף לפי שינוייא דר"ח קשיא ותירץ ר"ת דלפי שינוייא דרבי חנינא דמשני הואיל ואיכא במינו מתורץ גם כן קושיא זו דהכי נמי יש במינו בגידולי קרקע טהרה במקוה דהיינו כלי עץ אבל לרבי אילעא דמותיב ממפץ ולא ידע שינוייא דהואיל ואיכא במינו גם מכופת שאור היה יכול להקשות אלא דניחא ליה טפי ואלימא ליה לאותיב מברייתא דמפץ ולא מההיא דכופת שאור שהיא מימרא דאביי פרק העור והרוטב:

ד"ה מפץ במת מנין וכו' אומר ר"ת דהכא במפץ של שיפה וגמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבר מטומאת מדרס כדפירש לעיל בפרק במה אשה וכו' ור"ל דלעיל פרק במה אשה דס"ו ד"ה כוורת הקש ושפופרת של קנים וכו' דתניא שם בברייתא ר"ע מטמא פירשו שם התוס' דהך טומאה דאפילו במת דרבנן היא בשאינו ראוי לישיבה ולמדרס וע"ש ובמה שכתבתי שם ואי לאו ק"ו דפכים קטנים אפילו אם היו ראויים למדרס כגון מפץ לא היה טמא בשום טומאה והשתא בהך ברייתא דהכא מייתי לה בק"ו מפכים קטנים שיהא טמא במת וזהו כוונת התוס' שכתבו דאין שום טומאה וכו' אלא במדרס ר"ל אי לאו הק"ו דהכא לכך אתי הך תנא למילף ליה טומאה במת מק"ו וראיתי בדברי אחד בזמנינו שכתב כאן בביאור דברי התוס' אלו וז"ל לא מצאתיו בתוס' פרק במה אשה גם לכאורה הוא תמוה וכו' שהרי יש לו גם כן טומאת מת וכו' עכ"ל וכאשר תראה שם דבריו אבל ממה שכתבתי אתה רואה שהוא לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ושגגה היא בידו:

פד:

ברש"י במתניתין דהערוגה ד"ה ואחת באמצע כו' אבל כין זרע האמצעי לזרע הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה וכו' ואע"ג דטעם ההרחקה אינו מטעם יניקה אלא דצריך הרחקה והיכר דלא להוי עירבוב מ"מ הגכילו החכמים גבול ההיכר כשיעור היניקה וק"ל ויש מקשין הא באמצע נמי אפשר לזרוע עד לזרע הרוחות שלמעלה ולמטה ממנו לשייר הפרש היכר ביניהם כציור זה* וי"ל דחששו חכמים פן לא ידקדק ויקרב השורה האמצעית אל הצדדים ודוגמת זה פירשו התוס' לקמן בסמוך ד"ה וקים להו לרבנן וכו':

בא"ד והמפרש ד' גרעינן טועה דאי ההרחקה משום יניקה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מה פכים קטנים וכו' תימה דמסאה ומתרקב וכו' וי"ל דמה להנך שכן נעשים אב הטומאה מה שאין כן במפץ וכו' ר"ל דמפץ אפילו היכא שהוא טמא כגון במדרס הזב או במת לאחר דאייתינן ליה בק"ו ואפ"ה אינו נעשה אב הטומאה ולכך לא היה יכול התנא למילף ליה מק"ו דכל הכלים דאינן ראויים למדרס לחודייהו בלא פכים קטנים אבל לפי האמת אין ה"נ דאתי מק"ו מפכים קטנים ומשאר כלים כדמסקי התוס' בסוף דבור זה אלא שהשתא הקשו התוס' דנילף ליה משאר כלים לחוד:

בא"ד מה לפכים קטנים שכן מטמאין מאוירן וכו' פירוש אפילו בלא שום נגיעה אלא שתלה שער של מת דרך פיו לתוכו או בכעדשה מן השרץ:

בא"ד מה למת שאין מטמא משכב ומושב וכו' פירוש אפילו בשאר כל הכלים וכן בכל בגד ועור הטמאים במגע מת ובאהל המת כל הכלים אפילו ראויים למשכב ומושב אינן מטמאין במת כ"א במגע ובאהל אבל לא במשכב ובמושב דלא שייך טומאת משכב ומושב כ"א גבי זב וזבה שמטמאים טומאת מדרס ומשכב ומושב אפילו כלא שום מגע ולכך לא שייך למיעבד ק"ו למילף מפץ שאין לו שום טומאה שיטמא במת מק"ו דזב וזבה משום דאיכא למיפרך מה לזב וזבה דחמור דמטמאין משכב ומושב ולכך מטמא בהן גם כן מפץ מה שאין כן במת דקיל דלא שייך גביה טומאת משכב ולכך ע"כ צ"ל שהתנא יליף הק"ו כלי מכלי דהיינו מפץ מפכים קטנים דהשתא לא שייך למפרך מה לזב שכן מטמא משכב ומושב דהק"ו לא הוי מת מזב אלא כלי מכלי וגם לא שייך לומר טומאת משכב ומושב יוכיח דטמא בזב ואינו טמא במת דהא לא מת מזב ילפינן אלא מפץ מפכים קטנים שמטמאים במת ופכים עצמן גם כן אין טמאין מדין משכב ומושב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הא איכא למפרך מה לפכיס דמטמאים מאוידן וק"ל הארכתי בדבדים הללו הפשוטים כדי להוציא מלב המעיין הדברים שאינם אמתיים שכתב כאן אותו המפרש הנזכר לעיל מיניה בסמוך שממה שכתבתי יבין המעיין שאין מקום לדבריו והן דברים שאין ראויין ליכתב ואין צריכין סתירה כי הן נסתרים מעצמן:

בא"ד מה לכלים שמטמאין באב הטומאה פכים קטנים יוכיחו הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור אחר שטהורים בזב וכו':

ד"ה מי לא עסקינן וכו' ור"י מפרש דלא בעי למימר דמיירי בכל ענין וכו' דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי טמא לא יציל וכו' כצ"ל פי' דגמרא סבירא ליה דאפילו כלי שאינו נטמא באהל המת אם ייחדו לדבר שיכול לקבל טומאה ממנו אע"ג שעדיין לא נגעה בו אותו טומאה אפ"ה אינו מציל עוד באהל המת והכי דייק (רב אשי) [רבא] דכלי חרס אינו מטמא מדרס דמדכתיב קרא סתמא דכל כלי הצמיד פתיל מציל באהל המת מי לא עסקינן דקרא איירי אפילו בכלי שייחד לישיבת אשתו נדה ואם איתא דכשתשב עליו יטמא טומאת מדרס אם כן אפילו היכא שעדיין לא ישבה עליו לא יציל (אבל) [אע"כ] אין שום כלי חרס מטמא מדרס ואע"ג דמכל מקום הא ראוי הוא ליטמא בהיסט אפילו הכי מציל שפיר משום דלהיסט לא שייך יחוד והא דהוצרך ר"י לפרש דלא בעי למימר דמיירי בכל ענין אפילו היכא דכבר ישבה עליו דאם כן נימא דמיירי נמי אפילו היכא דכבר הסיטה אותו כיון דאמרת דמיירי בכל ענין וזה אינו שהרי מטמא עכ"פ בהיסט ואם שכבר נטמא בהיסט האיך יציל ודו"ק:

ד"ה מנין לערוגה וכו' י"א דערוגה ו' על ו' נפקא לן וכו' מכלל דערוגה נמי כן היא הוא סוף הדבור ויש לדקדק לפי סברת הי"א דערוגה ו' על ו' נפקא לן מלחייו א"כ ל"ל לגמרא למימר וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי וכו' הא סתם ערוגה היא ו' עיל ו' וממילא קרא דכי כארץ תוציא צמחה דשמעינן מינה דזודעים ה' זרעים בערוגה אחת איירי בסתם ערוגה שהיא ו' עליו' ונראה דעיקר הטעם הוא משום דקים להו לרבנן וכו' וקראי דהיינו קרא דלחייו כערוגת הבושם וכי כארץ תוציא צמחה כולהו אסמכתא בעלמא הן וכיון דהתנא הביא אסמכתא על ה' זרעים הביאו הי"א ג"כ אסמכתא על ערוגה שהיא ו' על ו' אבל אי לאו דקים להו לרבנן שהמשה בשיתא לא ינקי מהדדי לא היו מתירין לזרוע כלאים בערוגה אחת וכן כתבו התוס' לעיל בריש פרקין דכל הני קראי אסמכתא בעלמא הן ע"ש והא דטיהרו במתניתין ספינה מקרא דדרך אניה בלב ים וסבירא ליה לתנא דמתניתין דאפילו ספינה של חרס ישן ספינת הירדן טהורה אף על פי שמן הראוי לטמא אותה אי לאו קרא דדרך אניה בלב ים כמבואר מתור הסוגיא דלעיל אף על גב דקרא אסמכתא היא י"ל דעיקר הטעם הוא הואיל וכל תשמיש דספינה הוא ע"ג מים הוי כמחובר למים וטהור למים עצמם כמו שטיהרו כל המחובר לקרקע כדאיתא לעיל בסוף פרק המוציא גבי חף ושל גל וכו' טהורין שכל המחובר לקרקע כקרקע ודוק כן נראה לתרץ ולפרש לדברי הי"א אבל ר"ת לא מפרש הכי ועביד צריכותא דתרוויהו צריכין קרא וקים להו לרבנן וכו' כמו שכתבו התוס' בסמוך:

ד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה באמצע רוח וכו' פירוש שבאמצע כל רוח ורוח זורע רוחב טפח וג' חומשים וכמו שמפרשים התוס' לקמן בגמרא ד"ה אמר רב וכו' ודלא כפירש"י דפירש שממלא כל הרוח עד סמוך לקרן:

בא"ד דהא תעבתי לך הוא. פירוש מדקאמר גמרא דהוי בכלל תועבה וגו' הכתוב בתורה ש"מ דס"ל לגמ' דכלאי זרעים אסירי מדאורייתא:

בא"ד ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים דבסוף פ"ק דקדושין מפיק כו' ר"ל ואין נראה לומר דהך דפ' כל הבשר לא איירי בכלאי מיני זרעונים אלא במרכיב מין אילן במין אילן אחר וקרי ליה כלאי זרעים בשביל דבספ"ק דקדושין מפיק הרכבת אילן מקרא דשדך לא תזרע כלאים דדוחק לומר כן דקרי גמרא כמסתמא להרכבת האילן כלאי זרעים ולא קרי ליה בשמו הרכבת האילן והא דמפיק ליה בסוף פ"ק דקדושין מקרא דשרך לא תזרע כלאים היינו מדסמיך להו קרא להדדי בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ודרשינן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה אבל אי לאו האי היקשא לא הוי מוקמינן ליה להרכבת האילן משום דהרכבת האילן לא מקרי כלאי זרעים סתמא וק"ל:

בא"ד ועוד דהתם בקדושין וכו' ופריך ואלא הא כתיב שדך פירוש דמשמע מיעוטא דוקא בא"י דבח"ל אינו קרוי שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבח"ל פירוש דתרי מילי שמעינן מהאי קרא הרכבת האילן מדסמיך בהמתך לא תרביע כלאים ומדכתיב בלשון לא תזרע מפקינן נמי מיניה כלאי זרעים והרכבת האילן אסור בין בא"י בין בח"ל דומיא דבהמתך לא תרביע אבל כלאי זרעים אינו אלא דוקא בא"י ומיעוטא דשדך דממעט ח"ל אתי לכלאי זרעים א"כ מזה מבואר בהדיא דכלאי זרעים אסורים מדאורייתא כן הוא כוונת התוס' ופירושם בדבור זה אבל שם בסוף פרק קמא דקדושין (פירשו) [פירש"י] הא דמשני ההוא למעוטי כלאי זרעים הוי פירושו כלאי הכרם ומשמע שם דהתוס' מסכימים שם לפירוש רש"י דהא כתבו אבל אין לפרש דכלאי זרעים דקרקע וכו' ע"ש וצריך לומר דר"י דתוספות דהכא לא סבירא ליה כפירוש התוס' דהתם ודוק היטב וראיתי באותו מפרש הנזכר שמוחק בתוספות תיבת ועוד אבל לפי מה שכתבתי עולה הכל כהוגן ואין צריך לשבש דברי התוספות:

פה.

בגמרא דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים גבול שגבלו ראשונים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה והא איכא מקום קרנות וכו' ג' ערוגות שהן ח' וכו' וכן כולם אחת משוכה הנה ואחת הנה כזה* וק"ל הא לך הציור הערוגה לפי פירש"י:

בתוס' ד"ה וקים להו לרבנן וכו' ואם תאמר אכתי ינקי מהדדי וכו' דחסר מקום הזרעים וכו' נראה דעיקר קושית התוס' הוא מהזרע האמצעי דבינו ובין זרע ד' הרוחות אין כאן ג' טפחים אבל בין זרע שבמזרח ומערב ובין זרע שבדרום וצפון לא קשיא מידי דהא פירשו התוס' לקמן ד"ה אמר רב ערונה בחורבה שנינו דקס"ד השתא שאינו זורע בכל רוח אלא באמצע כל רוח טפח וג' חומשין ומניה לכל צד לצד הקרנות טפחיים וחומש חרב דהשתא זרעוני רוח זה רחוקים מזרעוני רוח אחרת אלכסון של טפחיים וחומש על טפחיים וחומש דהוי ג' טפחים ויותר שני חומשי חומש כדלקמן בתוספות הלכך קושיא זו של התוס' אינו אלא על זרע האמצעי דכי חסרת מקום הזרע אין בינו לזרע שבד' רוחות ג' טפחים:

בא"ד ואומר ר"י וכו' דהא נמי גמירי דחמשי בשיתא לא ינקי עם מקום הזרע כצ"ל והאי לישנא דכתבו ואומר ר"י אינו מדוקדק דהוה ליה למימר ור"י אומר כו' שהרי ר"י פליג אתירוצו של ר"ת:

בא"ד וא"ת יזרעו ט' וכו' אבל בחמשה זרעונים יכול לזרוע מד' מינים הרבה לכל רוח וכו' פירוש מכל אמצע רוח זורע מין אחד טפח וג' חומשין כדלקמן וראיתי שהקשה אותו המפרש הנזכר לתרץ הב' קושיות של התוס' חדא בקושיא השנית ר"ל דמה שהקשו התוס' לעיל מזה דחסר מקום הזרעים לתרץ דמשום קושיא זו לא זרעינן ט' זרעים דיחסרו מקום הזרעים אלא זרעינן ח' זרעים ד' גרעינין בד' הקרנות וגרעין אחד באמצע דהשתא כל הזרעים מופלגים זה מזה ביותר בלא מקום הזרעים ותירץ מה שתירץ אבל מי שיש לו עינים לראות יראה שקושיא זו טעות גמור הוא משום דס"ל להתוס' דליכא לפרש מתניתין דקתני שזורעים בה ה' זרעונים שר"ל ד' גרעינים בד' קרנות וא' באמצע דא"כ למה לי שיהא הערוגה ו' על ו' בה' על ה' סגי כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה ולכך ע"כ צריך לפרש מתניתין דה' זרעונים זורעים מכל מין הרבה באמצע בכל רוח לכך הקשו והא יחסר מקום הזרעים בין הזרע שבאמצע להזרעים שברוחות כאשר כתבתי למעלה ותירצו ר"ת לפי דרכו ור"י לפי דרכו אלא שאחר כך הקשו דיזרעו ט' מינים ולא יזרעו הרבה מכל מין ותירצו דה' מינים עדיף טפי ואח"כ הקשו והאי מתניתין ע"כ צריך לאוקמי דזורעים הרבה מכל מין באמצע כל רוח ורוח דאל"כ ל"ל ו' על ו' אבל יש להקשות מנלן לתנא דמתני' לאוקמי קרא בהכי נימא דאין ה"נ דקרא לא איירי בערוגה ו' על ו' אלא בערוגה ה' על ה' ולא יזרע אלא ד' בד' הקרנות ואחד באמצע ותירצו דליכא להעמיד המקרא בענין זה וכו' וק"ל:

ד"ה לא תסיג גבול רעך וכו' וא"ת א"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול וכו' משום דס"ל להתוס' [הא] דדרשינן הכא מלא תסיג וכו' גבול שגבלו ראשונים לא תסיג לא הוי פירושו כפירש"י דאיירי לענין שלא יטע סמוך למיצר חבירו אלא לענין כלאים מדרש והכי פירושו לא תסיג גבול לזרוע שני מינים זה בתוך גבולו של זה בתוך שיעור היניקה אשר גבלו ראשונים:

בא"ד ובפ' אותו את בנו אמר הזורע כלאים וכו' פירוש שתי פעמים כלאים:

בא"ד דקרא נמי איירי בהשגת גבול וכו' פי' לענין ממון דאין לוקין עליו משום דניתן להישבון לכך אינו לוקה גם כן משום לאו זה ע"ל זריעת כלאים:

ד"ה דתנן רבי יהודה אומר וכו' אלא בהפסק שבין עבודת ירק לירק אחר וכו' והא דסגי לרבי יהודה בהפסק מלא רוחב פרסה אף על גב דשיעור היא ג' טפחים ע"ש בפ"ג דכלאים בפי' ר"ש ובפי' הרמב"ם:

ד"ה אמר רב ערוגה וכו' וד"ה כאשר תצייר וכו' וד"ה גזירה וכו' הכל דבור אחד:

בא"ד כשיעור אלכסון וכו' דהוה ג"ט ויותר שני חומשי וכו' פי' לפי חשבון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא:

בא"ד ומשני בממלא את הקרנות של מזרח ומערב וכו' פירוש של ב' רוחות דהיינו מזרח ומערב מילא הקרנות ובשני רוחות האחרים דהיינו צפון ודרום לא מילא הקרנות רק שזרע ברוח צפון גרעין אחד באמצע הרוח כדי שיהא ג' טפחים מקרן רוח מזרח ומקרן מערב וכן ברוח דרום זרע גם כן גרעין אחר באמצע הרוח מטעם הנזכר דו"ק היטב נ"ל והא לך הציור לפירוש התוספות לפי דעת המקשן (ולפ"ז יהיה הציור שבמהר"ם כמו שהוא במהרש"א. והציורים במהרש"א לא נמצאו בכל ספרי מהרש"א ואף לא בספר חדושי הלכות שנדפס בחיו שנת שפ"א והמבין יבין מדעתו) והא לך הציור לפירוש התוס' כפי דעת התרצן שמשני בממלא הקרנות של מזרח ומערב וברוח צפון ודרום גרעין אחר וכמו שפירשתי לעיל:

פה:

בתוס' ד"ה ושמואל אמר ערוגה וכו' וד"ה בנוטה שורה לכאן וכו' הד"א:

פו.

בגמ' רישא טהורה שמענא ליה כצ"ל:

ברש"י ד"ה לג' ימים דהקפיד הכתוב וכו' וקס"ד עם יום וכו' נ"ל שצ"ל וקסבר עם וכו' דו"ק היטב:

פו:

ברש"י ד"ה ראויה קאמינא וכו' וקסברי הני תנאי וכו' כל ג' ימים האמורים לענין וכו' כצ"ל:

ד"ה ליטבלו בשבתא וכו' בהשכמה דיום ד' אי פירשו וכו' ביה תרי לישנא וגרסינן הכי וכו' לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לר"ע לישמשו ביממא דארבעה וכו' הד"א:

בתוס' ד"ה וליטבלו וכו' ור"י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה כו' כצ"ל:

ד"ה וכתיב התם וכו' ומסיק דיליף מדבר ממדבר כו' ר"ל הא דכתיב בפרשת בהעלותך גבי ויעשו בני ישראל את הפסח:

פז:

גמ' ראשון לברכת ישראל כצ"ל:

דהאי שתא חדא בשבת דאשתקד ד' בשבת כצ"ל:

דתניא אחרים אומרים אין בין פסח לפסח ואין בין ר"ה לר"ה וכו' ואם היתה שנה מעוברת ה' ה"ל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה לשכון בישראל וכו' דעד השתא לא שכן כצ"ל:

ד"ה ז' חסרים עבוד כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאשר צוך וכו' והא לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבואו וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ואמר בסמוך דאותו היום וכו' כצ"ל:

בא"ד ויניחו אותו עד הבקר ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' כצ"ל:

ד"ה ואותו יום וכו' וע"כ קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה נס וכו' כצ"ל:

פח.

בגמ' ההוא מינא דחזייה לרבא כצ"ל:

ברש"י ד"ה מאה ועשרים כל אחד נוטל כתר א' כצ"ל והוא ס"ד:

בתוס' ד"ה ירדו ק"כ וכו' ויתנצלו דריש תרי זימני ויש ספרים שכתוב בהם בהדיא וינצלו לא נאמר וכו' כצ"ל:

פט:

בגמ' ושם אחד אסור ומצטרפין וכו' נ"ל דלפירש"י לא גרסינן ליה וכן הוא במס' ע"ז ע"ש:

בתוס' ד"ה אסורין כו' היינו לאסור את הקדירה וכו' פי' שיש בקדרה כדי לבטל כל אחד מהן בפני עצמו אבל אין בו כדי לבטל שניהם מצטרפים שניהם ואוסרין הקדרה הואיל ואין בו לבטל שניהם ולמלקות היינו בלא תערובת אלא שאוכל בעין חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין לכזית וחייב מלקות ור"ש אית ליה דהיכא דאוכל בעין אפי' כל שהוא חייב מלקות אבל בתערובת לאסור הקדירה אין מצטרפין ואם יש בקדירה כדי לבטל כל אחד בפני עצמו מותרת כמו שמפרשים התוס' לקמן בדבור זה ועיין בתוס' במס' ע"ז דף ס"ח ובמעילה דף י"ח:

בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פי' כמו וכו' כצ"ל:

צ.

ברש"י ד"ה שיש לו עיקר וכו' דבר שאין לו שורש הוא כמו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה תרי גוונא וכו' ולעיל דלא שני תרי גווני חול משום דקים ליה וכו' כצ"ל:

ד"ה המוציא וכו' ור"י מצא וכו' לא נצרכא אלא לר' אלעזר שלא תאמר וכו' כצ"ל: