מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נב.

בגמ' אמר ר' ירמיה בר אבא פליגי בה וכו' כצ"ל:

לאו למעוטי גמל בחטם סמי הא מקמי הא כצ"ל:

מאי יוצאים ומאי נמשכין וכו' ושמואל אמר יוצאין נמשכין כצ"ל:

אמר שמואל מחליפין היו לפני בית רבי כצ"ל:

מזין עליהם למימרא דבני קבולי טומאה נינהו והא תנן וכו' טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אדרבה תסתיים דשמואל חוא דאמר וכו' דכל זה הוא מדברי שמואל פי' וא"כ אדרבא שמואל קאמר דדחי האי פשיטותא דר' ישמעאל בר' יוסי ולא אתא למעוטי אלא נאקה באפסר אבל גמל בחטם מותר:

ד"ה בבאין מנוי אדם וכו' אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ"ק דסוכה וכו' והא דלא מייתי התוס' ראיה ממתני' דהביא בשמעתין דקתני כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה משום דמצינו למימר דלא איירי שאין עולין ליטהר מטומאתן שכבר נטמאו אלא לענין שלא יקבלו טומאה מכאן ואילך וק"ל:

ד"ה מזין עליהם וכו' והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה כצ"ל:

ד"ה וטובלן במקומן וכו' אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמועינן דין טבילת אשה פריך שפיר וכו' וליכא למימר דאגב דתני דיני אשה באיזה כלים תצא האשה בשבת אגב אורחיה אשמועינן שאר דינים דהיינו דין טבילה דא"כ לאשמועינן נמי שאר דיני אשה וק"ל:

נב:

בגמ' ודאצבע דא ודא אחת היא והתנן טבעת כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה והא איכא חציצה וכו' והר"ר פורת פי' והא איכא חציצה לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה ולפי זה צריך לפרש הא דמשני בשרתכן קאי אשיר וכן הא דמשני במחוללין הוי פירושו שהשיר נעשה מעשה שרשרות שהמים יכולים לבא לשם בלא חציצה וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה:

ד"ה היא של אלמוג וכו' והא יש בה בית קיבול וכו' כצ"ל:

ד"ה והתניא מחט בין נקובה בין אינה נקובה וכו' אלא אליבא דרבא פריך וכו' פי' דרבא אית ליה התם דמחט שניטל חורה או עוקצה כיון דלענין טומאה לאו מנא הוא לענין טלטול שבת נמי לאו מנא הוא ולכך ליכא לפרש האי ברייתא במחט שניטלה חודה:

בא"ד ותימה לר"י כיון דלא ידע המקשה וכו' בלאו הכי תקשה ליה לרבא וכו' ר"ל בלאו הך דהכא דקאמר דא ודא אחת היא תקשה ליה הך ברייתא לרבא דאמר דמדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין טלטול שבת נמי לאו מנא הוא ובברייתא זו קתני דלענין שבת בין נקובה בין אין נקובה מותד לטלטל והוי מנא ולענין טומאה לאו מנא הוא אא"כ נקובה במאי מוקי לה לרב דלא אשכחן לדידיה דלא הוי מנא לענין טומאה ולענין שבת הוי מנא אלא בגולמי וכיון דהשתא לא ידע המקשה דמיירי בגולמי א"כ תקשה ליה הך ברייתא לרבא וק"ל:

נג.

בגמ' ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ופוקקין לה וכו' ומוליד קול לכך פוקק וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה והוא שקשורה לו מע"ש וכו' הוי מלבוש אבל באינה קשורה הוי משוי ר"ל דכשהיא קשורה מע"ש ויצאה בו מע"ש מוכח שזהו מלבוש של החמור ואינו משוי אבל כשהיא קשורה לו בשבת ולא היתה מלבושו קודם זה אינו מוכרח שהוא לבושו של החמור א"כ הוי משוי ועוד יש לפרש וכו' דמחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ר"ל דמחזי דאינו קושר המרדעת על החמור לצורך החמור אלא שהוא להוציא המרדעת לרה"ר וקשרה בו כדי להוציאו וק"ל:

ד"ה אילימא שאינה קשורה כלל פשיטא ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה ר"ל דלא בעי למיפרך בלא פשיטא דסיפא הוי פירוש שאינה קשורה לו מע"ש דאי אינה קשורה לו כלל הוי משנה שאינה צריכה דזה שמעינן מדיוקא דרישא אלא ודאי הסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג שהיא קשורה בו בשבת אלא שלא קשרה לו מע"ש אין יוצא בו לא רצה למיפרך הכי דאי לאו דקשה פשיטא הוה אמינא דפי' שאינה קשורה היינו שאינה קשורה לו כלל ואע"ג דזה שמעינן מרישא לא הויא משנה יתירה דדדך המשניות כן וכו':

בא"ד וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנן בזמן שהיא קשורה לאשמעינן דאפי' קשורה לו בשבת וכו' פי' דהוה ניחא לן טפי לפרש מתני' דלגופא אתא לאשמועינן דהיינו היתרא דבזמן שהיא קשורה בו בכל אופן שהוא מותר לצאת בו מלפרש דלדיוקא אתא ולומר דוקא כשהיא קשורה בו מע"ש אבל אינה קשורה בו מע"ש אסור לצאת דסברא הוא יותר לפרש דאתא לגופא מלפרש דאתא לדיוק ודו"ק:

ד"ה מהו ליתן וכו' ואע"ג דשריא קרצוף וכו' פי' שמסרקים הבהמה במסרק:

ד"ה דשמעינן דקא מסיים וכו' וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ר"ל דאילו לרב דשרי טרסקל דלא הוי אלא לתענוג כ"ש דשרי ליטול האוכף כדי לצננה אבל להאי שינוייא דמשני התם אפשר דממילא נפיל אתיא האי ברייתא נמי כרב דאע"ג דרב מתיר אפי' טרסקל להניח מ"מ אוכף אינו מותר ליטלו משום כיון דאפשר דממילא נפיל אבל להניח אוכף אפשר דמותר ודו"ק:

נג:

בגמ' אמר מר ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה והא אנן תנן וכו' הא מומחה שפיר דמי מקשין התלמידים לפי מה דס"ד השתא דהא דקתני זה חומר בבהמה מבארם קאי אקמיע מומחה למה ליה להמקשה לאתויי מתני' ולא בקמיע שאינה מומחה וכו' הוי ליח לאקשויי בקצרה מגופא דברייתא דקתני הברייתא זה חומר וכו' ר"ל דבהמה אינה יוצאה אפי' בקמיע המומחה ואדם יוצא בקמיע המומחה ומאי שנא בהמה מאדם ויש ליישב דאי לאו דאשכחנא במתני' דאדם מותר לצאת בקמיע המומחה גם המקשה לא היה עולה על דעתו לפרש דהא דקתני זה חומר בבהמה וכו' קאי אקמיע ועל כרחך היה צריך לפרש דקאי איתר דברים דקתני בברייתא והכי פריך והא אנן תנן ולא בקמיע וכו' הא מומחה שפיר דמי וא"כ ממילא הא דקתני בברייתא זה חומר בבהמה וכו' קאי מסתמא אקמיע ומאי שנא בהמה מאדם ודו"ק:

אמר מר לא יצא הזב וכו' ולא העזים וכו' הא דמיהדק הא דלא מיהדק הצעת הפשט הוא כן דרב יהודה הוא דמשני הא דמיהדק הא דלא מיהדק נקט לה מסברת עצמו משום דליכא תנא דלישרי מירי דלא מיהדק דאפי' ת"ק דמתני' דקתני יוצאות העזים וכו' ע"כ איירי במיחדק דאי לא מיהדק פשיטא דאסור א"כ לדידיה אתו הברייתות תרווייהו כת"ק והיינו אליבא דחד תנא שכתבו התוס' דהיינו ת"ק אבל אין לפרש דר"ל דהאי חד תנא הוא ר' יוסי דמתני' דהא לר' יוסי אפי' מיהדק אסור משום משוי דאיהו לא חשיב ליה לבוש ואוקימתא זו נראה דוחק ואין סברא דהברייתות דתנא חדא יוצאות וחדא אין יוצאות דאתא למימר דדוקא היכא דמיהדקי יוצאות והיכא דלא מיהדקי אינן יוצאות אין זה תלוי בדין יציאת העזים דכל מידי דעלמא אין יוצאין במידי דלא מיהדק משום גזירה דאתי לאתויי וכן לעיל בדף נ"ג גבי מרדעת החמור פריך אילימא שאינו קשור כלל פשיטא דלמא נפלה וכו' ולהכי הקפיד עליו רב יוסף וקאמר תנאי שקלת מעלמא הא איכא תנאי במתני' דפליגי מצר הלבשת העזים גופייהו דת"ק דמתני' מתיר משום דאקרי לבוש העזים ולא הוי משוי ור' יוסי אוסר משום דמקרי משוי ואפי' אי מיהדק אסור מטעם משוי והיינו נמי פלוגתא דהברייתות דלעיל דחדא כת"ק דמתני' דהוא ר"מ דסתם מתני' ר"מ וחדא כר' יוסי ואיבעית אימא הא והא ר' יהודה ולא מטעמא דמיהדק כדקאמרת אלא כאן ליבש דבליבש ליכא משוי וכאן ליחלב ואיכא ביה משום משוי כדפי' רש"י וזה טעמו של רש"י ששינה כאן פירושו ממה שפי' במתני' דלעיל דבמתני' פי' לחלב משום דלא מיהדק וכאן פי' הטעם משום משוי משום דא"כ תקשה היינו שינוייא דרב יהודה ולפי פירושו של הר"ר יוסף פורת שכתבו התוספות שפירש דברי רב יהודה הא ליבש דמותר משום דמיהדק הא ליחלב דאסור משום דלא מיהדק צריך לומר דאיכא בין שינוייא דרב יוסף לשינוייא דרב יהודה דאלו לשינוייא דרב יהודה אוקמי התרי ברייתות כת"ק דמתני' דת"ק נמי מודה דהיכא דלא מיהדק אסור ודין דלא מיהדק אינו תלוי בדין יציאת העזים כמו שכתבנו למעלה ולהכי מוקי רב יוסף בשינוייא בתרא הא והא כר' יהודה כאן ליבש כאן לחלב פי' דבלחלב אפי' כי מיהדק אינו יוצא דאי אפשר למיהדק שפיר כיון שרוצה לחלב והשתא אתי שפיר הא דתני הברייתא העזים אינן יוצאות בכיס שבדדיהם דאיירי לחלב דשייך דין זה גבי עזים דכיון דרוצה לחלב אפי' במיהדק אסור משום דלא מיהדק שפיר כנ"ל ודו"ק וראיתי מי שפי' שיטה זו גם רש"י והתוס' בדרך זר ורחוק גם פי' האוקימתא דרב יהודה דמוקי הא דמיהדק והא דלא מיהדק כוונתו דאוקים תרווייהו כר' יהודה דמתני' וזה דבר שאיגו דא"כ מה בין אוקימתא דרב יהודה לבין אוקימתא דאיבעית אימא דרב יוסף ויתר הבטולים שאין להאריך בהם:

ברש"י ד"ה ומשום צער ואפ"ה לבהמה לא וכו' כצ"ל:

ד"ה לא דגמר וכו' וסיכה ופירכוס משום תענוג וכו' כצ"ל:

ד"ה גסין גדולים וכו' ומסרטין דדיהן הוא סוף דבור ותיבת וסרטו הוא נמחק:

נד.

בגמ' כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהיאך וכו' כצ"ל:

מאי ארץ כבול אמר רב הונא שהיו בה בני אדם וכו' כצ"ל:

ברש"י ואיכא דמתני להא דשמואל וכו' דליבש מותר ולחלב אסור כצ"ל:

בתוס' ד"ה רב אמר ליבש מותר וכו' דאיכא דמפכי להו פי' דמפכי דר' יוסי לר' יהודה לכך איצטריכו רב ושמואל לפרש בהדיא כל אחד דעתו:

ד"ה הלכה כר' יהודה וכו' וד"ה אמר רב הלכה כת"ק וכו' הכל דבור אחד:

בא"ד ולא נקיט ר' יוסי וכו' מקשין התלמידים לישני נמי כדלעיל משום דאיכא דמפכי ר' יוסי לר' יהודה וכ"ת א"כ ברייתא נמי דלמא מפכי דר"י ב"ב לדברי ת"ק זה אינו חדא בשביל דאיכא דמפכי במתני' ר"י ור' יוסי ליהפכו נמי דברי ת"ק ור"י ב"ב דברייתא ועוד דלישנא דר"י ב"ב אינו נופל כ"א על דברי ת"ק וא"כ נצטרך לשנות כל לשון הברייתא וליתני הכי העזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב דברי ר"י ב"ב והכ"א כך הלכה אבל מי מפיס וכו' ואין זה שיטת הגמ' דכל היכא דאמרי' דלא מסיימי התנאים אין משגים שום לשון של המשנה או ברייתא אלא שמהפכים שמות התנאים ונראה דס"ל להתוס' דאין דרך להעמיד דברי תנא דברייתא במקום שתנאים דמתני' פליגי ביה ואם איכא דמפכי הל"ל הלכה כמ"ד דבין ליבש בין ליחלב אסור כדלעיל מיניה לכך צריכין התוס' לומר דר' יוסי ור"י ב"ב אינם בשיטה אחת ושמואל פסק הלכתא כר"י ב"ב ולא כר' יוסי דאוסר אפי' במקום שאין עושין כלל אלא ליבש:

בא"ד ור' יוסי אוסר משום דלמא נפיל תמיה לי דלא משמע מתוך המשנה ולא מתוך הסוגיא שיהא טעמו של ר' יוסי משום דחיישינן דנפיל אלא אפי' היכא דמיהדק שפיר אסר ליה ר' יוסי מטעם משוי דלא חשיב ליה מלבוש של עזים ועוד דהא משמע מכל הסוגיא דבליבש לא שייך למגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי ואי לא מסתפינא אמינא דטעות נפל בספרים וכצ"ל ור' יוסי אוסר משום משוי:

בא"ד ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק וכו' והד"א ופי' הלכה כת"ק הוא ת"ק דברייתא דאתי כר' יהודה דאמר יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן הלכה כת"ק פי' כת"ק דברייתא דהוא ר"י ובאשר"י גורס ואמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ורב אמר הלכה כת"ק וכן כי אתא רבין וכו' הלכה כת"ק וגירסא זו מתיישבת יותר דמשום דשמואל אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא דברייתא עני בתריה רב ואמר דאין הלכה כר' יהודה בן בתירא אלא כת"ק דברייתא אבל לפי גירסת התוס' דגרסי מתחלה אמר רב הלכה כת"ק והדר גריס ושמואל אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא יש להקשות כיון דרב פסק הלכה כר' יהודה דמתני' דאמר יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב הוי ליה למימר הלכה כר"י דמתני' ולמה ליה למימר הלכה כת"ק דברייתא וק"ל:

ד"ה והתנן אדם מותר עם כולן וי"ל דה"ק וכו' והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כצ"ל:

בא"ד כדאוקימנא לעיל ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט פירוש כמו דלעיל פ' במה מדליקין דכל מתני' דפירקין איירי בשבת וקתני בה ולא בשמן שריפה סתמא ואפ"ה אוקימנא לעיל דף כ"ג דאיירי ביו"ט ה"נ הא דקתני ובלבד שלא יכרוך אע"ג דקתני לה גבי מילי דשבת לאו אשבת קאי אלא אחול ומשום כלאים:

בגמ' כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהאיך וכו' כצ"ל:

מאי ארץ כבול אמר ר"ה שהיו בה בני אדם וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואיכא דמתני להא דשמואל וכו' דליבש מותר וליחלב אסור כצ"ל:

נד:

רש"י בד"ה מתנו בכולי סדר דמועד כו' ארבעתן יחד חלופי ר' יוחנן יש מחליפין ר"י וכו' כצ"ל ומלשון רש"י משמע שהוא מפרש מתני בכולי סדר דמועד וכו' פירוש דכל האי זוגא ארבעתן יחד הוי מתנו כל סדר מועד והדר קאמר שיש מחליפין ר' יוחנן ומעיילים רבי יונתן:

בתוס' ד"ה רב ור' חנינא וכו' פי' מתנו הך שמעתא וכו' ר"ל הך שמעתא כל שאפשר למחות לאנשי ביתו וכו' והשתא פסק הגמ' למלתיה וכו' וזהו שלא כפי' רש"י וק"ל:

נה.

בגמרא ומיד והנה ששה אנשים באים וכו' לפי גירסא זו דקאמר ומיד וכו' משמע דקאי אדלעיל דהיינו לאחר שאמר הקב"ה וממקדשי תחלו על זה קאמר ומיד והנה ששה אנשים אבל יש לתמוה דהא האי קרא והנה ששה אנשים כתיב קודם האי קרא דוהתוית תיו על מצחות האנשים וגו' ועוד מאי קאמר ומיד וכו' הא כבד כתיב וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית דמשמע מיד שאמר הקב"ה וממקדשי תחלו דהיינו הצדיקים עשו כן והתחילו באנשים הזקנים הצדיקים ואי לא מסתפינא אמינא דטעות סופר הוא הא דכתיב בספרים ומיד והא דקאמר והנה ששה אנשים ענין בפני עצמו הוא ודו"ק:

בתוס' ד"ה ועל הרשעים וכו' היינו בצדיקים גמורים ר"ל אבל לא כתיב בקרא כלל שצוה לרשום תיו על מצחות הרשעים:

ד"ה קצף אף וחימה וכו' ואההיא דע"ז קשה וכו' עיין מה שכתבתי ע"ז בפ"ק דמס' ע"ז:

נה:

ברש"י ד"ה אחת של שכינה וכו' מלשון רש"י משמע שהיה לו מטה אחת של שכינה בכל אהל ואהל בפני עצמו אבל בספר ח"ש משמע שהוא מפרש בענין אחר והביא רש"י שבפי' החומש אבל ל"נ כאשר פירשתי ופי' דהכא אינו כפירש"י דחומש ודו"ק:

ד"ה והא כתיב מעבירים אמר רבא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן וכו' נראה לי דר"ל כי בשלמא אי לא היה נזכר שום שם חכם בתירוץ זה אלא סתמא מעבירם כתיב הוה אמינא בפשיטות דטעות הוא דהוה אמינא דאיזה תלמיד טועה ראה דפריך גמ' מישכבון ומבניי ותירץ ישכבן כתיב בני כתיב הוסיף גם הוא מעבירם כתיב אבל השתא דנזכר השנויא בשם חכם קשה לומר דטעות הוא דא"כ היאך טועה להזכיר שם חכם זה שלא נזכר מקודם בענין זה לכך כתב רש"י קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן ר"ל קשה בעיני שנזכר כאן שם חכם כי אומר אני שטעות גדול הוא ול"ג להא מלתא וכו' אלא שקשה עלי שנזכר כאן שם החכם וק"ל וראיתי מי שמפרש שרש"י ר"ל שקשה בעיני שם הכם הנזכר כאן שהוא רבא בריה דרב יהושע ולא מצינו שם זה בגמ' אבל פי' זה נראה בעיני דחוק דמה לו לרש"י לדקדק בשמות האמוראים ועוד היאך נמשך לזה מ"ש רש"י אח"כ כי אומר אני שטעות גדול הוא וכו' כי מה ענין זה לשם חכם לפי פירוש זה ומה נתינת טעם זה למעלה וק"ל:

נו.

בתוס' ד"ה רק בדבר אוריה החתי קשה הא איכא מעשה דהסתה בריש פ"ב דיומא וכו' כצ"ל:

נו:

בתוס' ד"ה אלא מעתה אז יבנה יהושע וכו' ואומר ר"י דמ"מ פריך מדלא כתיב שביקש לבנות אלא יבנה ש"מ שר"ל שבנה כההוא דיהושע וכו' כצ"ל ור"ל דהמקשה פריך דמנא ליה לדרוש לשון יבנה שביקש לבנות דכיון דמצינו גבי יהושע דכתיב יבנה והאמת הוא שבנה אלא שמלשון יבנה דמשמע לעתיד דרשינן שמרמז ג"כ לתחיית המתים אבל מ"מ האמת הוא שעתה בנה מזבח א"כ ה"נ הכא אין לנו לדרוש שלא בנה (אלא) אית לן למימר שבנה באמת ולשון יבנה דהוא לשוי עתיד אתי לשום דרשה דעלמא ודו"ק: