מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מח.

בתוס' ד"ה דזיתים מסקי הבלא וכו' ואע"ג דבפ"ק תנן אין צולין בשר בצל וביצה וכו' אע"פ שלפעמים אוכלין בצל חי מ"מ אינו ראוי לאכול כמו תפוחים ורוצה להפיג חרופותם וכו' ר"ל שהתפוחים ראוים לאכול לגמרי חיים אלא שרוצה להפיג קצת חריפותם ולמתקן בבישולו:

ד"ה מ"ש ממיחם וכו' ה"ד אי יד סולדת בו וכו' פי' אם מים שבתוך הכוזא שנותן אפומא דקומקומוס מתחממים כ"כ עד שהיד סולדת בהם דזה מקרי בישול היכי הוה בעי למשרי וכו' ואי להפשיר וכו' והא תניא בפ' כירה וכו' והא דלא מייתי התוס' דלהפשיר מותר מסיפא דמתני' דמיחם שפינהו דקתני אבל נותן הוא לתוכו להפשירן משום דה"א דשאני התם דכבר סילק המיחם מן הכירה והכא איירי שהקומקומוס עומד עדיין ע"ג כירה נגד המדורה לכך מייתי מהברייתא דאפי' נגד המדורה נותן קיתון של מים כדי להפשיר ודו"ק:

ד"ה מאי שנא מפרונקא וכו' אפלגא דכובא שרי אבל אכולא דכובא אסור משום דהוי אוהל ולא חיישינן שמא יסחוט וליתסר אפי' אפלגא דכובא:

ד"ה וכי מפני שאין לו קופה וכו' וליכא למימר דמתני' איכא לאוקמא בשל הפתק פי' גיזה העומדת לסחורה ולכך אסורה לטלטל אף לאחר שהטמין בה ואביי אשמועינן דאפי' כשהמוכין אינן של הפתק אסורין לטלטל אף לאחר הטמנה ולכך לא מייתי סייעתא דמתני' ע"כ סוגיא דהכא לא ס"ל וכו' דא"כ גם מברייתא לא היה יכול למייתי סייעתא דהוי נמי מצי לאוקמי בשל הפתק:

בא"ד ואע"ג דרבא קאמר לקמן דאפי' גיזי צמר טמן בהם מטלטלין יש לדקדק מאי מקשין התוס' מרבא אדאביי וכי לא ידעינן דרבא ואביי פליגי בכל מקום וי"ל דבהא ס"ל להתוס' דדוחק לומר דפליגי כיון דבעל הגמ' לא קבע מזה מימרא דפליגי בהא אבל בלאו הכי צריך לתרץ דמאי תלי הך קושיא בפירושו של ר"י ונראה דיש לתרץ הכל בדרך זה דהתוס' מקשין לפי' ר"י דפי' דגיזי צמר חשיבי טפי ממוכים א"כ רבא דאמר לקמן טמן בגיזי צמר מותר לטלטלן הוי פלוגתא רחוקה מאביי דאיהו אוסר לטלטל אפי מוכין שטמן בהן ורבא מתיר אפי' בגיזי צמר שחשובים טפי ותירצו התוס' ואין לחוש וכו' כיון דלא קיימא מלתא דרבא דהא מותיב עליה לקמן ממתני' דקאמר דבגיזי צמר אסורים לטלטל ואוקמא דלא שרי רבא לטלטל אלא בייחדן להטמנה וכ"ת ולמאי דמשני רבינא מלתא דרבא ואמר דלעולם דרבא שרי לטלטל אפי' בלא ייחדה להטמנה ומתני' דאסרה לטלטל איירי בשל הפתק ורבא איירי באינן של הפתק ולכך שרי אפי' בגיזי צמר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי פלונתא רחוקה דרבא מתיר אפי' בגיזי צמר ואביי אוסר אפי' במוכין אומר רשב"א דלמאי דמשני רבינא מוקי נמי הא דבעי רב ארא בר מתנא מאביי והשיב לו דאסור לטלטל איירי נמי בשל הפתק דוקא והא דלא מסייע ליה ממתני' דקתני בהדיא ואין מטלטלין אותן אפי' לאחר שהטמין בהן משום דגיזי צמר חשיבי טפי ממוכים כדלעיל והשתא לא הוי פלוגתא רחוקה דרבא לא איירי בשל הפתק ולכך שרי אפי' בגיזי צמר ואביי איירי בשל הפתק ולכך אסר אפי' במוכים:

בא"ד אך קצת קשה דמאי משני וכו' ר"ל דלפי זה דפרישית דלמאי דמשני רבינא מוקי נמי הא דאביי בשל הפתק תקשה עליה נמי לימא מסייע ליה מברייתא דקתני ואין מטלטלין ולכל הפחות איירי בשל הפתק דאי תימא דאיירי באינה של הפתק ואפ"ה אסורים לטלטל כ"ש דתקשה לאביי וע"כ יצטרך לדחויי הסייעתא כדדחי לה השתא דהא דקתני ברייתא ואין מטלטלין הכי קאמר לא טמן אין מטלטלין ותקשה ליה אי הכי מאי למימרא ותצטרך ג"כ לשנויי מ"ד חזי למזגי וכו' וכיון דאיירי בשל הפתק היכי ס"ד דשרי משום דחזי למזגי וכו' כך הן המשך דברי התוס' אלא שעדיין צריך ליישב מאי מקשו התוס' בזה דלמא הא דמצריכין לאוקמא הברייתא בשל הפתק היינו כשאיירי לאחר הטמנה אבל כשדחינן לה הכי קאמר לא טמן בהן אין מטלטלין איירי באינו של הפתק ולכך הוה סלקא דעתך דשרי לטלטל משום דחזי למזנא עלייהו וי"ל דס"ל להתוס' דהשתא דאביי דאסר לטלטל איירי בהפתק ורצה לאתויי ליה סייעתא מברייתא דאסור לטלטל במוכין של הפתק ע"כ הדיחוי הוא דלעולם בהטמין בהן אפי' בשל הפתק שרי לטלטלו והא דקתני ברייתא דאין מטלטלין אותן איירי בלא הטמין בהן ולכך ע"כ בשל הפתק איצטריך לאוקמה דבטמן בהן מותר לטלטל ובדלא טמן אסורין לטלטל אבל כשאינן של הפתק אפי' לא טמן בהן מותרין לטלטל משום דאין סברא לומר בטמן בהן יהא מותר לטלטלן אפי' בשל הפתק ובלא טמן יהא אסור לטלטל אפי' בשאינן של הפתק ולכך מקשים התוס' דכיון דבשל הפתק איירי הברייתא תקשה מאי למימרא דליכא לשנויי מ"ד דחזי למזגא דהיכי ס"ד דמשום דחזי למזני שרי לטלטל הגה הארכתי בפירוש דבור תוס' זה אף שנראים דברים פשוטים משום שראיתי התלמידים נבוכים בו:

ד"ה הכי קאמר אם לא טמן וכו' דגיזי צמר אפי' טמן אין מטלטלין כדתנן במתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן וכו' כמ"ש התוס' לעיל מזה:

מח:

בגמ' רמי ליה וכו' תנן שלל של כובסים וכו' ונ"ל שצריך לגרוס תניא וכו' דברייתא היא ולא מתני' וכן כתבו התוס' בעמוד זה ד"ה חבור עד שיתחיל כו' וכן ברבינו שמשון במס' פרה דף ק"ו:

שם אמר דב יהודה אמר רב ר"מ היא דתנן בית הפך וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה חיבור בשעת מלאכה וכו' והכא בית יד וכו' לכל תורת כלי או אוכל וכו' כצ"ל והכל דבור אחר:

ד"ה להא שמעתין וכו' מאן תנא וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה כל המחובר וכו' וד"ה ונטמא וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה ואין מטמאין מהמת אויר שאם וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וכי מה בין זה למגופה כו' והא דאסור למברז חביתא היינו בגוף החבית וכו' ר"ל וא"כ ההיא דמתיז בסייף איירי נמי אפי' בגוף החבית דאל"כ לא הוה פריך מינה מידי והוה ליה לרב ששת לשנויי דהתם שאני דאינו בגוף החבית וק"ל:

מט.

בא"ד ופר"ת וכי מה בין זה למגופת החבית וכו' מה שלא מותיב ליה רב כהנא דהכא מההיא דרבן שמעון בן גמליאל דמתיז אפי' בגוף החבית משום דידע שפיר דיש לחלק דהתם לעין יפה קא מכוין אבל לא ידע שיש חילוק בין חיבור לאינו חיבור אלא הוי סבר דחכמים דמתירין לנקוב מגופה ה"ה דמתירין לנקוב אפי' בגוף החבית כשהוא נוקב למעלה שלא תהא (חיבור) פתח משום דאין דרך לעשות פתח למעלה והא דנקיט מגופה אורחא דמלתא נקיט אבל מן הצד אפי' חכמים מודו דאסור כדמסיים שם במתני' דפרק הבית בדברי חכמים ולא יקבנה מצדה ע"ש ומשני לעולם אין חילוק בין למעלה בין מן הצד אלא בין חבור לשאינו חבור:

ד"ה אי חבור הוא וכו' ואע"ג דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים פי' אלא של פרק אחד ונחלקה ר"ל נשברה מ"מ גמ' ס"ל דגם בשל פרקים ונחלקה מטהרים חכמים ולפי זה הא דאמרי' השחור והזוג של מספרים וכו' טמאים אתי כד' יהודה משום דאי אפשר לפי' הרשב"א לאוקמא כחכמים דהא חכמים מטהרים אפי' בשל פרקים שנחלקה אבל בלא פירושו של הרשב"א היה אפשר לאוקמא אפי' כחכמים והא דמטהרי חכמים לעיל היינו כשאינה של פרקים ונשברה והא דשחור וזוג של מספרים דקתני אע"פ שנחלקו טמאים איירי בשל פרקים:

בא"ד והא דאמר דגזדו על הזאה וכו' ואע"ג דבשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא וכו' ר"ל דבשלמא בלא פירושו של דרשב"א הוי סבירא לן דאע"ג דאמרי' בגמ' דשלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה וכו' היינו שאם נגע טומאה בהלק זה לא נטמא בשביל נגיעת חלק זה פרק השני אבל מ"מ כל פרק מקבל טומאה בפני עצמו אם נגע בטומאה ולכך אתי שפיר שאינו חיבור להזאה שלא בשעת מלאכה משום דשמא כל פרק נגעה בו טומאה ונטמא כל אחד בפני עצמו וכל אחד צריך הזאה בפני עצמו ולא עלתה לו הזאה שיזה על פרק השני לבדו כי אינם חבור או אם נגעה טומאה בפרק אחד ושמא הוא לא יזה על הפרק ההוא שנגעה בו הטומאה אלא על הפרק השני ולא עלתה לו אותה הזאה כיון שאינן חיבור או שמא נטמאו בשעת מלאכה דאז הן חיבור ואפי' נגע טומאה באחד נטמא גם השני מן הדין וכשיזה הזאה שלא בשעת מלאכה על אחד מהן לא תעלה אותה הזאה על השני כיון שאינם חבור ולכך גזרו נמי על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אבל לפי' הרשב"א קשה דס"ל דכל חלק בפני עצמו טהור מן התורה וכיון דשלא בשעת מלאכה אינו חבור הוי כאלו נחלקו ואין כאן שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן הוי חבור לטומאה א"כ להוי נמי חבור לענין הזאה דאם ההזאה אינה כלום גם הטומאה אינה כלום מאי אמרת דלמא יטמא בשעת מלאכה שהם טמאים מדאורייתא ויזה עליהם שלא בשעת מלאכה ואז אינן חבור ולא תעלה להן ההזאה שיזה על אחד מהן גם לזה אין לחוש דהא אפי' נטמאו בשעת מלאכה מיד אחר המלאכה אינן חבור ונחשבים כאלו נחלקו ונשברו וכלי שנטמא ונשבר בטלה ממנו טומאה וא"כ מה לי בכך שיעשה ההזאה שלא בשעת המלאכה אם אין כאן הזאה מן התורה אין כאן שום טומאה מן התורה וא"צ הזאה כלל מן התורה ותירצו התוס' דהטעם הוא דאית למיחש שיקבלו טומאה בשעת מלאכה שאז טמאים מדאורייתא והוא יזה עליהם שלא בשעת מלאכה מאי אמרת הלא לאחר מלאכה יתבטל מהן הטומאה מ"מ כשיחזרו ויעשו בהן מלאכה הן חוזרין לטומאתן הישנה וההזאה שנעשה שלא בשעת מלאכה אינה כלום שאז אינן חבור וההזאה שהזה על פרק אחד לא הועילה לשני וכשחוזר ועושה בהן מלאכה חוזרת הטומאה למקומה ואע"ג דטומאה ישנה אינה אלא מדרבנן כדאיתא לעיל בפ"ק דף ט"ז מ"מ החמירו חכמים בטומאה ישנה כאלו הוה מדאורייתא שלא תועיל לו ההזאה שהזה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חבור מדאורייתא וגזרו גם על ההזאה שבשעת מלאכה שלא יהא חבור וכשמזה על פרק אחד לא יעלה לשני כן הוא הצעת הפשט של התוס' בדבור זה והא דאיצטריך הגמ' לומר וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה משום דאי לאו שגזרו שיהא חבור לטומאה שלא בשעת מלאכה מהיכא תיתי הוה לן למימר שיהא חבור להזאה שלא בשעת מלאכה וא"כ הוה ליה למימר דבשעת מלאכה הוי חבור בין לטומאה בין להזאה דלא הוה שייך למגזר כלל אטו שלא בשעת מלאכה והא דגזרו טומאה גבי שלל של כובסים ואפי' שלא בשעת מלאכה הוי חבור אע"ג דאפי' בשעת מלאכה לא הוי התם חבור מדאורייתא כמו שכתבו הכא היינו משום דהתם אפי' שלא בשעת מלאכה ניחא ליה בההוא חבור כדאמרי' לעיל דאי מטנפי וכו' ואפי' שלא בשעת מלאכה מקרי שעת מלאכה וראוי לגזור טומאה ולומר חבור משום דכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה כמו שמפרשים התוס':

בגמ' אמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא אביי אמר שלא יפיח בהן הר"ן גורס למאי הלכתא אביי אמר שלא יפיח בהן וכו' ע"ש:

ר' יהודה אנסורת של חרשים קאי. פי' וכל שכן אנעורת של פשתן דקה שהוא מוסיף הבל יותר איכא דאמרי אנעורת של פשתן דוקא קאי:

ברש"י ד"ה כנפי יונה וכו' והויא להם ככנפים ליונה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל לא בכסות לחה וכו' נראה דר' אושעיא פליג אמתני' פי' אמתני' דלקמן בסמוך דקתני בה טומנין בכסות ובפירות ולא מחלק בין יבשין ללחין:

ד"ה כאלישע בעל כנפים וכו' ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' נראה דהמשך וקישור דברי התוס' בדבור זה הוא כן דלפי שראה שבני דורו לא היו נזהרין במצות תפילין בשביל שהיו מתנצלין באמרם שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים לכך אומר שלא יפה הן עושין שמזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' והא דאמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי וכו' לאו למימרא דכל שאינו כאלישע הוא פטור מתפילין אלא לומר שכל המניח תפילין יזהר שלא יפיח ולא יישן בהם אבל באמת כל אדם יכול ליזהר מזה ואינו פטור מלהניחן וכי תימא א"כ מה היא הסיבה שמצוה זו רפויה בידינו ולא הזהירו ולא זירזו חכמי הדורות את העם על מצוה זו ע"ז אמר ואין תימא וכו' לכך הניחו להעם התנצלותם שאין נזהרים במצות תפילין מפני שאומרים שאין להם נוף נקי הגם שלא יפה הן עושין וכ"ת היאך יניחו להם התנצלותם כיון שאינו יפה באמת ויהיו כל העם שאין מניחין אותם נמנין בכלל פושעי ישראל לכך מסיים אומר ר"ת וכו' דלא מקרי פושעי ישראל אלא כשאין מניחין מחמת שהמצוה בזויה עליו ושוחק ומלעיג ברצועות שבזרועם ובראשם אבל כשהן מתנצלין לומר שיראים מלהניחם משום דבעי גוף נקי לא מקרי בשביל זה פושעי ישראל בגופן וע"ש במס' ר"ה בתוס' והדר קאמר וכ"ת דבשביל זה מצות תפילין רפויה משום דאיתא במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן וכו' אין נראה לר"י וכו' וכן משמע בהגהות אשר"י דהאי והא דאמרי' במדרש חוזר אלעיל ע"ש ודו"ק נ"ל:

ד"ה טומנין בשלחים כו' והא דתנן בפ' כל כתבי פורסים עור גדי וכו' צריך לומר לפירושו דמיירי כשייחדו לישיבה והא דלא תירץ רש"י דהאי דהכא נמי איירי בייחדו לישיבה דא"כ לא הוה קא מיבעיא ליה שלחין של בעה"ב א"ד של אומן תנן דאי איירי בייחדו לישיבה פשיטא שאין לחלק בין בעה"ב לאומן וק"ל:

בא"ד וד"ת מפרש דהכא מיירי ביבשים לפי' ר"ת צריך לומר ג"כ דההיא דפורסים גדי וכו' איירי נמי דוקא ביבש אבל רש"י פי' שם לקמן דאיירי בעור גדי לח שאותו אינו נשרף ומנין על התיבה ע"ש ומפירש"י דבסמוך לקמן גבי עורות עבודין משמע דאין לחלק בין בעה"ב לאומן אלא בעורות עבודין דאומן דאחר שעבדן קפיד שלא לטנפן משמע דבשאינן עבודין פשיטא דאף בשל אומן מותר לטלטלן והא דקא מבעיא ליה לעיל אי שלחין של בעל הבית וכו' לא קא מבעיא ליה אלא בעורות עבודים:

מט:

בגמ' משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא כצ"ל:

ברש"י ד"ה כנגד עבודות המשכן וכו' ופרשת שבת נסמכה וכו' כצ"ל:

ד"ה לא זזו משם וכו' ומיהו מדפרכינן לה נמי בקדושין גבי וי"ו דגחון וכו' כצ"ל:

בא"ד ש"מ לענין אותיות איתמר פי' אבל מ"מ לא ידענא אהיכא ומאיזה אותיות איתמר והכא ליכא לשנויי פירוש דלא שייך למימר גבי תיבות שלימות אינהו הוי בקיאים טפי כ"א גבי חסירות ויתירות:

ד"ה והאי והמלאכה כו' שלא היו צריכין עוד וכל וכו' כצ"ל:

ד"ה הם זרעו וכו' וד"ה ואופה וכו' הכל דבור אחר:

ד"ה עגלה רה"י שגבוה י' וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כנגד כל מלאכה שבתורה לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן וכו' פי' ר' יונתן שאמר כנגד מלאכה ומלאכות וכו' לא פליג ארבי חנינא בר חמא אלא איהו ס"ל נמי הא דד' חנינא בר חמא דאמר כנגד עבודות המשכן אלא שהוסיף על דבריו לומד דילפינן ממלאכה ומלאכות דתרווייהו בעינן דלענין דידעינן הי נינהו אבות והי נינהו תולדות איצטריך למילף ממשכן אלא משום דאשכחן מלאכות דדמיין להדדי ומתני' דכלל גדול חשיב להו בתרתי לענין ארבעים מלאכות חסר אחת לענין שאם עשה כולן בהעלם אחת שחייב חטאת על כל אחד ואחר וזה לא היה שום סברא לכך איצטריך נמי לומר דלכך חלקום משום דילפינן ממלאכה ומלאכות הכתובים כדמפרשי התוס' אבל ר' חנינא א"א לומר דס"ל נמי הא דר' יונתן דהא איהו קאמר דבריו ברישא ולא שייך לומר שבא להוסיף על דברי ר' יונתן והיינו דקאמרי התוס' בתר הכי ועוד למ"ד דלית ליה דרשה דמלאכות ומלאכה מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים ר"ל דאפי' את"ל דר' יונתן לא פליג אר' חנינא מ"מ ע"כ ר' חנינא פליג אר' יונתן ולית ליה דרשה דמלאכות ומלאכה א"כ מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דסברא הוא דמהאי טעמא דילפינן לה ממשכן אית לן לחשבינהו בתרתי כיון דהוו במשכן ועוד דבהדיא משמע לקמן דמטעמא כנגד עבודות המשכן אית לן להשבינהו בתרתי וכו' וסבר ר' חנינא א"כ לר' יונתן נמי אם איתא דילפינן ממשכן למה ליה דרשה דמלאכות ומלאכה דאין סברא לומר דפליני בהך סברא דר' חנינא ס"ל דמטעמא דילפינן ממשכן אית לן לחשבינהו בתרתי ור' יונתן ס"ל דמהאי טעמא לית לן לחשבינהו בתרתי זה אין סברא דליפלגו בהא אלא על כרחך ר' יונתן פליג אר' חנינא ולית ליה טעמא דכנגד המשכן כלל כך הם הצעת דברי התוס' אלא שלפי זה יש להקשות וכי ר' יונתן פליג אמתני' דהזודק דתנן בהדיא המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים דבשלמא הא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן איכא למימר שאית ליה דרשה אחדינא דלכך נסמכה לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת או שאר דרשה אבל הך קשה דהיאך יחלוק על מתני' דהזורק ויש ליישב בדוחק דהושטה מדיוטא לדיוטא מלאכה גרועה ואי לאו דמצינו גם כיוצא בה במשכן לא הוה מחייבינן עלה אבל לעולם שאר מלאכות לא איצטריכו למילף ממשכן אלא דילפינן להו ממלאכות ומלאכה דכתיבי בתורה ועיין בתוס' ריש פירקין ד"ה פשט בעה"ב את ידו וכו' ודו"ק:

ד"ה הם העלו וכו' ובראשו טרסקל וכו' פי' ואע"ג דהטרסקל הוי רוחב ד' כיון שתחתיו רה"ר לא אמרי' גוד אחית ולא מקרי הטרסקל רשות הרבים וא"כ בעגלה דהוי נמי תהתיה רה"ר נימא נהי דלא הוי רה"י לרבנן אעפ"כ מודו הכא בעגלה וכו':

ד"ה ואתם אל תכניסו ואפ"ה לא הוי אב כדפרישית לעיל ריש פירקין ד"ה פשט בעה"ב את ידו:

נ.

בגמ' אבל אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר וכו' כצ"ל:

ומאי תנא דפליג עליה דרשב"ג וכו' כצ"ל:

ואי ר"ש משרי קשרי דתנן גזיר חופף וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה שגידרן כל קציצת לקיטת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא אי איתמר וכו' דלכאורה משמע דלרבא עצמו היה מקשה ר"ל ורבא עצמו הוא משיב וא"כ כשעצמו משיב לא שייך לומר אלא אי איתמר וכו' ואם חוזר מדבריו הראשונים שייך לומר אלא אמר רבא:

בא"ד דרבינא לפלוגי אתא ר"ל דבשלמא אי גרסי' אלא אי איתמר וכו' ובא הגמ' להגיה דבריו של רבא אתא רבינא לומר ולאוקמי דברים הראשונים של רבא כפשוטן אבל אי גרסינן אלא אמר רבא ורבא גופיה חזר מדבריו דראשונים וא"כ רבינא דאתא לקיים דבריו הראשונים של רבא פליג על רבא ועל דבריו האחרונים וק"ל:

ד"ה ואם יצא בהן וכו' אע"פ שלא צבען ולא כרכן במשיחה וכו' והיינו כרב אסי כצ"ל:

בא"ד ותירץ דהאי דקאמר צבען וכו' ואח"כ נמלך פי' ולא יצא בהן מבעוד יום דהשתא לא היה כאן לא מעשה ולא מחשבה לצורך שבת ואפ"ה יכול לצאת בהן בשבת וכ"ש חישב עליהן לצאת בהן בשבת דעדיף טפי מצבען לצורך חול ונמלך ולא יצא בהן והשתא הוי צבען דרישא רבותא טפי מחישב ומ"מ צריך לומר דאפי' היכא דצבען לצורך חול דהיינו כדי לצאת מבעוד יום ולא לצורך שבת מ"מ כיון שעשה מעשה בגוף הכלי עדיפא עכ"פ מיצא בהן מבעוד יום ולא צבען ולא חישב ולכך איצטריך נמי למתני בסיפא ואם יצא בהן שעה אחת וכו':

ד"ה ולא ידענא אי בית האכל הוה פי' אי משום בית האבל התיר וכו' כוונת התוס' בזה כדי שלא תטעה לפרש שר"ל ולא ידענא אי משום דהוה בית המשתה או בית האבל התיר או שלא היה לא זה ולא זה אלא שהתיר בכל ענין משום דס"ל דבמחשבה לחוד מהני והיינו ממש כרשב"ג ולא כת"ק לכך פי' דהכי קאמר דעל כל פנים הוה חד מינייהו או בית המשתה או בית האבל אלא שלא ידענא איזה מהן הוה אבל בעלמא לא הוה מתיר וק"ל או כדי שלא תפרש שר' חנינא בן עקביא אמר כך לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר ולא ידענא מה יהיה למחר או בית המשתה או בית האבל לכך כתבו התוס' פירוש אי משום בית האבל התיר וכו' ורב דימי קאמר לה:

נ:

בתוס' ד"ה במאי אוקימתא וכו' בשלמא אי כר"ש אתי שפיר וכו' יש להקשות מ"מ האי דמקשה אפי' למאי דס"ד דבהא פליגי דמר סבר דבעינן מעשה ומ"ס לא בעינן מעשה מ"מ היאך הוה ס"ל דהך ברייתא דקתני דמותר לחוף הכלים בנתר וחול אבל לא יחוף בהן ראשו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ממ"נ כמאן אתי אי כר"ש קשיא דקתני אבל לא יחוף בהן ראשו וגבי נזיר קתני חופף ומפספס וכו' ואי כר' יהודה קשיא פניו ידיו ורגליו ויש ליישב דבשלמא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דהאי מלתא לענין מוקצה אי בעינן מעשה במידי דלאו בר מעשה הוא אתיא כתנאי אתיא לה שפיר דהנך תרי ברייתות דנתר וחול פליגי לענין מוקצה אי בעינן מעשה או לאו ותרוייהו ס"ל דפשיטא הוא דכלי כסף לא גריר כלל והשתא אתי ליה שפיר דהאי ברייתא קתני דכלי כסף בנרתיקין אסור אבל בנתר וחול מותר משום דלא גריר כלל ומשום מוקצה נמי מותר בהכניס מלא קופתו דלא בעינן מעשה אבל לא יחוף ראשו משום דשערות ראשו פעמים דגריר ואתי כר' יהודה דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר דאינן נושרות ע"י נתר וחול כלל וההיא ברייתא דקתני דבנתר וחול נמי אסור ס"ל נמי דבכלי כסף לא גריר כלל אלא דמשום מוקצה הוא דאסור משום דס"ל דבעינן מעשה אבל השתא דמוקי דהך ברייתא דקתני אסור ס"ל דנתר וחול אפי' בכלי כסף גריר וכיון דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בכלי כסף זימנין דגריר אין סברא לומר דהאי תנא ס"ל דאפי' בשערות פניו ידיו ורגליו לא גריר כלל אלא ודאי אפי' אי ס"ל האי תנא דבכסף לא גריר כלל מ"מ סברא הוא דמודה דבשערות בין דראשו בין דפניו ידיו ורגליו זימנין דגריר ולכך פריך אימא סיפא אבל פניו ידיו ורגליו מותר הא מעבר שער וא"כ אמאי מותר כיון דמוקמת לה כר' יהודה:

ד"ה אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא וכו' כך היה גירסת התוס' אבל מתוך פי' רש"י משמע שגורס שפיר קא אמרי רבנן ומש"ה פירש"י ומ"ט דר"א וק"ל:

ד"ה הטומן לפת וכו' דאפילו השרישו לא שייך מעשר וכו' ר"ל דבשלמא אי הוה יכול לאוקמא דמיירי דהשרישו הוי אתי לן שפיר דנקט מעשר לאשמעינן הא גופא דאפי' השרישו אין בו משום מעשר כיון דליכא תוספת אבל השתא דמיירי בלא השרישו א"כ קשה אמאי נקטיה למעשר גבי לא השרישו הא אפי' בהשרישו לא שייך מעשר כיון דליכא תוספת וק"ל:

ד"ה מקצת עליו מגולין וכו' דגרס אם היו מקצתן מגולין פי' מקצת האמהות היו מגולין:

בא"ד ואין להקשות לפי' הערוך דמאי מקשה מינה לשמואל וכו' ר"ל דבשלמא לפירש"י דלא בעי למתני אם היו מקצתן מגולין אלא משום שבת פריך שפיר דע"כ האי מתני' כרבנן אתיא דלא שרי טלטול מן הצד לכך בעינן שיהיו מקצתן מגולין דאי ר"א בן תדאי למה לי מקצתן מגולין אפי' כולן מכוסין נמי מותר ע"י כוש כמו גבי חררה אבל לפי' הערוך אימא לך דלעולם בר"א בן תדאי אתי והא דקתני אם מקצתן מגולים משום אחריני נקטי ולא משום שבת וע"ל בפ' כירה בתוס' דף מ"ד ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד וכו' דלפי מאי שפי' שם ר"י דטעמא דרב הונא ושמואל דהכא לא הוי משום טלטול מן הצד אלא משום דמרחיב גומא אין מקום לקושיית התוס' על פי' הערוך ויותר קשה מזה דבערוך ערך סליקתא משמע שם שהוא מפרש טעמא דרב הונא ושמואל משום דאי לא דצה ושלפה נעשית כמחובר בטיט ואסור לעוקרה והשתא פריך שפיר דהתם תנן וניטלין בשבת בלא דצה ושלפה ולא חשבינן ליה כעוקר ונראה דהתוס' לא ס"ל אותו טעם שפי' הערוך דאי טעמא משום דנראה כעוקר מן המחובר למה נקט מילתיה דרב הונא ושמואל הכא אמתני' דהכא דאיירי בטלטול או גומא וקושית התוס' אינו אלא ע"פ פירש"י דטעמא דרב הונא ושמואל משום מזיז עפר וק"ל:

נא.

בגמ' השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה וכו' נ"ל דזה אינה מן הברייתא רק פירושא הוא לפי גירסת רש"י וק"ל:

ברש"י ד"ה אכל טמן וכיסה כו' בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כסהו ונתגלה ובו' אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך וכו' כן הוא בתוס' בספרים שלפנינו אבל באשר"י וכן בטור א"ח סי' רנ"ז כתוב אבל אם גילהו מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו משתחשך ע"ש:

ד"ה אלו היה ר' יוסי קיים וכו' ור"ת מפרש וכו' אח"כ נתחכם רבי פי' ונעשה גדול מר' יוסי בתורה והיה ר' יוסי כפוף ויושב לפניו כדקאמר התם ור' חמא סבר רבי ריש מתיבתא וכו' פי' שם במס' נדה קאמר גמ' ור' חמא מ"ט אמר כדברי רבי אמר ליה משום דסבר ר' חמא רבי ריש מתיבתא וכו' וכוונת התוס' בזה לומר דמשום האי טעמא דהוי רבי ריש מתיבתא וכו' נעשה באמת רבי חכם גדול לבסוף יותר מר' יוסי עד שהיה ר' יוסי כפוף ויושב לפניו והיינו הך דהכא ומה שמפרש ר"ת בענין זה משום דקשה לו על פירש"י דאי משום נשיאותו היה כפוף ויושב לפניו אבל באמת היה ר' יוסי כל ימיו רבו של רבי מאי קאמר רב פפא בא וראה כמה מחבבים זה את זה משום דאמר רבי כבר הורה זקן וכי בשביל שהיה רבי נשיא לא היה לו לפסוק הלכה כרבו וע"ש בנדה בתוס':

ד"ה כיצד הוא עושה וכו' נראה לר"י ולהר"ר פורת דלא גרסינן כיצד הוא עושה וכו' ר"ל דמשמע דרבי שמעון בן גמליאל מפרש דברי ת"ק וזה אינו דת"ק איירי במוסיף ורשב"ג איירי במחליף ואין ענין זה לזה אלא לא גרסי' כיצד ורשב"ג הוא פליג את"ק דת"ק לא שרי אלא להוסיף אבל להחליף ובין ליטול ולהחזיר אותו דבר לא ורשב"ג שרי אף להחליף וכ"ש ליטול ולהחזיר אותו דבר ומדברי הרא"ש נראה שלפי סברת ר"י לא שרי ת"ק לגלות בידים ולחזור ולכסותו ואם באנו לאוקמי מתני' דלעיל דקתני כסהו ונתגלה מותר לכסותו כת"ק דהלכה כמותו צריכין אנו לפרש דוקא כסהו ונתגלה מותר לכסותו אבל לכתחילה לגלותו בידים ולחזור ולכסותו אסור זה תמצא בלשון הרא"ש ולפי זה הא דכתבו התוס' לעיל בדבור כסהו ונתגלה וכו' ונראה לר"י דה"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כו' צ"ל דלא כתב ר"י זה אלא לפי סברת רשב"ג ומוקי מתני' כרשב"ג וא"כ צריך לומר דס"ל דהלכה כרשב"ג ולא כת"ק ושלא כדברי הרא"ש ודו"ק:

בא"ד והיינו דקאמר וכן היה רשב"ג אומר וכו' ר"ל דהשתא דאמרי' דרשב"ג פליג את"ק ומיקל טפי שייך שפיר לומר וכן היה רשב"ג אומר כלומר שהיה מיקל עוד קולא אחריתי גבי הטמנה אבל אי גרסי' כיצד ורשב"ג לא פליג אלא מפרש דברי ת"ק לא שייך לומר וכן כו' שהיה מיקל עוד קולא אחריתי שהרי הוא אינו מיקל טפי מת"ק וק"ל:

ד"ה או שטמן בדבר הניטל וכו' והכא מיירי בכסוי כעין כלי חרס וכו' שהקדירה בלועה בתוכה וכו' לכאורה נראה שר"ל שהניח ע"ג הקדירה כיסוי כעין כלי חרס שהקדירה מובלעת בתוך אותו כיסוי ועל הכיסוי מונח דבר שאינו ניטל ולפי זה צ"ל שגם אותו הכיסוי שהוא כעין כלי חרס הוא ג"כ אינו ניטל בשבת דאל"כ מה בכך שהוא מובלע יגביה בידים אותו הכיסוי וינער ממנו הדבר שאינו ניטל המונח עליו אלא ודאי צ"ל שגם אותו הכיסוי שהוא כעין כלי חרס אינו ניטל בשבת וזה דוחק דהיכן מצינו כלי שהוא כעין כיסוי שיהא אסור לטלטל בשבת דלא גרע מהקדירה עצמה שמותר לטלטל וגם לא יתיישב הא דקתני אח"כ אם היה מקצתו מגולה דמה בכך שמקצתו מגולה אם היה אותו כיסוי אינו ניטל ונראה דהכי פירושו דהא דקתני וכיסה בדבר שאינו ניטל הוי פירושו שעשה מאותו דבר שאינו ניטל כעין כיסוי כמו שעושין כיסוי כלי חרס שהקדירה מובלעת בתוכו כמו כן עשה מאותו דבר שאינו ניטל כגון גיזי צמר וכיוצא עשה ממנו כעין כיסוי והקדירה מובלעת בתוכו ואפי' יאחז הקדירה בדפנותיה וינערה לא יפול הכיסוי אא"כ יגביהנו בידים ממש וזה א"א כיון שהוא דבר שאינו ניטל וגם צ"ל שבתחתית מונח על גבי הקדירה איזה דף וכיוצא ועליו עשה מדבר שאינו ניטל כמין כיסוי והקדירה מובלעת בתוכו ולכך קתני אח"כ אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר וכו' ודו"ק:

נא:

בגמ' וקדירה ע"ג קדירה וכו' כך הוא בתוס' ולכך צריך לגרוס בגמ' לגירסת רש"י וקדירה על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדירה ולפי הי"מ שכתב רש"י היה כתוב כך וקדירה על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם אבל לא מיחם על גבי קדירה ודו"ק:

בתוס' ד"ה אין מרסקין וכו' ופעמים שמתקרשים המים ויש ברד מעורב בהן וכו' כצ"ל: