חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דתנן מי שהיה ביתו סמוך לע"ז והיה לו ושל ע"ז. פירש"י ז"ל לבית שע"ז בתוכו ונדון מחצה על מחצה שהמחצה שלו נחשבת בד' אמות של כניסה, ור"ח ז"ל כ' בפירושיו וקשיא מכדי בין לרבה בין לר"א משמשי ע"ז איתקש לשרץ כדכתיב שקץ תשקצנו והתנן לענין בית ע"ז אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ר"ע אומר כנדה ומפרקינן דהא בית גופיה כע"ז הוא כדתנן ג' בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע"ז אסור ואמר רבי המתשחוה לבית אסרו וע"ז מטמא כנדה אבל משמשיה כשרץ אלו דברי ר"ח ז"ל ועיקר הן לפי גמרתינו, ובירושלמי גרסינן אית מתני' אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה ואית מתני' אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כשרץ כל עצמה אינה קרוי נדה אלא במשמשין וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תפתר בחקיקין על גופה ר' יעקב דכפר חנין אמר תפתר במשתוחה לאפוד עצמו כענין שנאר ויעש אותו גדעון לאפוד מתני' כמ"ד ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה דתנינן אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ר"ע אומר כנדה תפתר במשתחוה לבית עצמו וזה מפורש כדברי ר"ח ז"ח לפי מאי דאמרינן בגמ' דילן דמשמשיה כשרץ, ופי' ידון כמחצה על מחצה שמחצית אבניו ועציו ועפריו מותר אע"פ שעבדוהו לכותל לא אסרו דבר שאינו שלה, ועוד פי' אפילו למ"ד אוסר דבר שאינו שלו שלא השתחוו אלא לכשנגדם ולא לצא האחר שהוא של ישראל, וכן פי' בירושלמי במס' ע"ז ומוקמי לה כגון שבנה תחלה ואח"כ נסמכה לו ע"ז אבל אם בנו הבית לשם ע"ז איכא למימר השתחוו לו ואח"כ נסמך להם הכל אסור, ומשמע דאסור נמי להסמך לו דהא מתהני מע"ז ומשמע נמי דדוקא במכיר עצים ואבנים שכנגדו דלא כמו שפירש"י בע"ז דכל הכותל אסור אלא דמיירי במשייר ושלו מותר ואי קשיא למ"ד ע"ז שנשתברה מאליה מותרת הכי נמי לשתרי, כבר הקשו כן בירושלמי ופירשוה כגון שהשתחוו לכל אבן ואבן ואח"כ בנייה, א"נ בשעתיד להחזירן לכליין והא דבעינן בגמ' דילן לקמן ע"ז ישנה לאברים בששברה גוי ופרקה מחליותיה וקא מיבעי ליה אי בטל הגוי הזה אם לאו אבל נשתברה מאליה ויכול להחזירה ודאי אסורה:
ומטמאה באבן מסמא. פרש"י ז"ל אבן ששמוה על היתדות וכלים תחתיה אע"פ שלא הכביד על הכלים טמאין כדכתיב כל אשר יהיה תחתיו, וקשה דההוא לעליונו של זב אתא וכל אשר יהיה תחתיו הזב קאמר בפרק בנות כותיים במס' נדה, ובת"כ מפיק לה מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו ובדבר הראוי למשכב ומושב, והיינו נמי דתנן כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם ואלו בקרא דכל אשר יהיה תחיו לא כתיב משכבב ומושב ועוד ל"ל אבן אפילו כל דבר שהוא תלוי באויר נמי מטמא למה שתחתיו מדין זה, ופי' שם בתוס' שהיא אבן גדולה שומא על משכבות ומושבות והזב עליה ואינו מכביד כלל על המשכבות וזו היא דרך פירושו של רש"י ז"ל וכ"כ במס' נדה, וק' להו דהכא בשמעתין משמע דאבן מוסמא מטמא משום משא כדתנן מנין לע"ז שמטמאה במשא ומוקמינן לה באבן מוסמא ותנן נמי התם ר"ע אומר כנדה מה נדה מטמאה במשא דהיינו אבן מוסמא מדקרי לאבן מוסמא משא משמע דמשום משא היא מטמאה וכן לקמן באוקימתיה דרב אשי אליבא דרבה מוכח בהדיא דהיסט היינו אבן מוסמא והיינו פלוגתייהו דר"ע ורבנן לרבה ואלו לפי הפי' שכתבנו אין טומאה אלא מטעם דומה לטומאת משכב ומושב ואמרינן במס' נדה בפ' בתרא הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאה במשא עד שימות הבשר, ומפרש בגמ' מאי משא אבן מוסמא ועוד נמי אמרינן בפ' דם הנדה מה"מ דדם הנדה מטמא אמר חזקיה אמר קרא והודה בנדתה מדוה כמותה אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אף מדוה עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אמר קרא אשר היא יושבת עליו ולא דימה אי מה היא מיטמאה באבן מוסמא אף מדוה נמי מיטמא באבן מוסמא א"ר אשי אמר קרא והנושא אותם יכבס, אותם מיעוטא הוא אלמא לאו משום משכב ומושב נתרבה אע"פ שנתמעט משכב ומושב מדם הנדה היה סבור לרבות בו אבן מוסמא, עוד הביא ר"נ ז"ל במגלת סתרים שלו שמצא ברייתא בתוספתא כלים אין טומאה בכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ע"ג אבן מוסמא ואלו מדין משכב ומושב אין טומאה לכלי חרס כל עיקר כדאמרינן לקמן, ובפר"ח ז"ל מצאתי שפי' שאם יש אבן על משכב הזב והזבה וישב אדם טהור על האבן אע"פ שלא נגע במשכב כי האבן הזאת חוצצת בינו ובין המשכב טמא אע"פ שהאבן אינה מקבלת טומאה וזה נכון לפ"ד, ונפרש שטעם טומאת אבן מוסמא מפני שהמשכב והמושב שתחתיה שאף הן מטמאין באבן מוסמא וה"ה לזב עצמו נושאין את הטהור והוא כין הסיטו של זב שהוא טמא שלא מצינו לו חבר בכל התורה וזה ששנינו אצבעו של זב תחת הנדבך הטהור מלמעלן מטמא שנים ופוסל אחד ואבן מוסמא דע"ז נמי כגון שהיא נושאה את האדם עליה או בכף מאזנים וכרעה היא וכן דם הנדה נמצאת טומאת אבן מומסא משום משא ואינה תלויה בטומאת משכב ומושב, וצ"ע שאם מתורת היסט דוקא שלא מצינו לו חבר בכל התורה הרי מצורע מטמא באבן מוסמא בפ' בתרא דנדה זה צ"ע, ונראה דאבן מוסמא כולל בין נושא בין נשא דהא תניא בספרא ישב ע"ג עשרה מצעות אפילו ע"ג אבן מוסמא וכו', וזה שהיא כן ישנה בכל מטמאי משכב ומושב אבל זו שבשמועתינו שהיא מטעם היסט בטומאה למטה וטהור למעלה וכך שנינו בספרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מנין לעשרה מושבות אפילו ע"ג אבן מוסמא תלמוד לומר והיושב מקום שהוא יושב ומטמא יושב הטהור ומיטמא:
ולוקשה רחמנא לנבלה. ק"ל אי אקשה לנבלה אין משא שלה מטמאה אלא אדם המסיט שכך שנינו גבי נבלה אבל עכשיו שהוקשה לנדה כל הראוי למשכב ומושב והאדם מיטמאין במשא שלה ושמא אין דין משכב ומושב בע"ז:
ולר"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה. פי' שטפא דגמרא הוא דהא איבעי ליה למימר דלא מיטמא באבן מוסמא אלא דאמר הכי לעיל לרבה אמר נמי הכא לר"א ואפשר דלרווחא דמילתא נקט לה דאפילו למסקנא דאמרינן דאיתקש למת ומת לא מטמא באבן מוסמא ומשום מיעוטא דאבן מוסמא ל"צ הקישא דשרץ ואצטריך משום משמשיה ואע"D דעד השתא לא מדכרינן להיקישא דמת ול"נ לר"ע לחומרא מקיש:
מי אלימא ממתני'. פי' ה"ר משה בר' יוסף בחדושיו דמקשה דקרו ליה סבר רישא דומיא דסיפא מה משמשין כשרץ לגמרי ולא מיטמי במשא אף ע"ז עצמה כשרץ ולא מיטמאה בשמא ויפה פי' אע"פ שמצינו בכמה מקומות בתלמוד פרכות כגון זו ואין לנו בהם טעמי הרב ז"ל:
מתקיף לה רב אשי א"ה מאי הן. פי' הר"ר יוסף הלוי בן מגאש בתשובה דהכא קא קשיא ליה כיון דנכרי ונכרית דינן בפני עצמן לטמא בכל ענין משמשי ע"ז אינן מטמאין במשא ולא באבן מוסמא נמצא דינה חלוק מן הכל ועל מה אמרו הן ולר"א הן דת"ק ניחא דקאי אע"ז ואמשמשיה ששניהן מטמאין במגע ולא במשא ולא באבן מוסמא אבל דר"ע קשיא דלא קפליג ודאי אמשמשין דאיהו נמי במגע ולא במשא ס"ל כשרץ אלא אע"ז בלחוד קאי ומאי הן וליכא למימר דאנכרי ואנכרית קאי נמי דהא ל"ל לאדכורי נכרי ונכרית ועוד דהא לא שוו לאבן מוסמא ואתא רב אשי דפריק אליבא דרבה דה"ק נכרי ונכרית וכו' ע"ז הן בני אדם שהסיטו אותן טמאין ולא אם נסטו ממנו ואין צריך לומר אבן מוסמא ר"ע אומר הן האחרים שהסיטו אותה ושנסטו ממנה טמאין וממילא אליבא דר"ע מתרצא ברייתא הכי ע"ז ומשמשיה הן ב"א הנוגעין בה טמאין שבמגע מטמאין כשרץ אבל לא הסיטן בין הם שהסיטו אחרים בין אחרים שהסיטו אותן ור"ע סבר ע"ז הן ב"א הנוגעין בה והמסיטין אותה טמאין אבל משמשיה היא ולא הסיטה זהו תורף פירושו של זה הרב ז"ל ונכון הוא:
אבל הוה זהיר במה שפי' הסיט ומשא הנזכרים בתחלה בשני דברים שאינו כן אלא הסיט שאדם טהור נושא הטומאה הוא נקרא משא בלשון תורה והסיט שהטמא נושא הטהור הוא הסיט סתם שבזב טמא ולא מצינו לו חבר ואבן מוסמא נתרבה מתורת הסיט זה וזה מתוקן בפרש"י ז"ל ולא עלו בתשובת ה"ר יהוסף הלוי כהוגן, ויש ספרים שכ' בהן בריש הברייתא מגע נכרית ונכרית ואתיא פירכא דרב אשי בפשיטות דלא מתני ליה מגע והן והסיטן דמאי הן חוץ ממגע והסיט והו"ל למיתני מגע נכרי ונכרית והסיטן ותירוציה אתיא כרבה ולא מיתקומא ליה ברייתא לר"א כלל אמגע דהא קתני ליה למגע בהדיא והן והסיטן בר ממגע קתני ליה והיינו דאוקי ר"א כרבה ולא כר' אלעזר כלל ופשוטה היא:
ה"ג בכל הנוסחאות כדתנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין. ופרש"י ז"ל שלא מצינו נושא את הזב שיהא טמא אלא במשכב ומושב והאדם אבל כרע הזב טמאין שזהו משא הזב האמור בתורה מגעו שהוא ככולו וזהו הסיט והא דמייתי כדתנן לענין כף מאזנים אבל לא לענין הדין שכאן טהורין וכאן טמאין והוי יודע שאין לשון משנה כן אבל כך היא שנויה הזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שניה כרע הזב טהורין פי' טהורין מדין מדרס שהיא הסיטו של זב ואינו מטמא משכב לעשותו אב הטומאה כרעו הן טמאין משום משכב שהוא תחתונו של זב וקתני סיפא הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה טמאין ובמת הכל טהור חוץ מן האדם ומשכחת לה בשכרע הזב ולומר דהיכא דברישא טהורין הכא באוכלין ומשקין טמאין והאי דקתני ובמת הכל טהור חוץ מן האדם ה"ק הכל בין משכבות ומושבות ברישא בין אוכלין ומשקין בין שכרע הוא בין שכרעו הן הכל טהור חוץ מן האדם בזמן שכרע הוא שזהו משא שבתורה ואפשר שבברייתא שנוייה בלשון הזה בגמ' ולפי שהענין הזה שנויה במשנה קאמר דתנן וכן במקומות הרבה כאותה שהביאו בסוף ב"מ ותנן נמי גבי אילן כה"ג ואין המשנה כמו שהביאוהו שם אבל מקצתה בפ' המוכר את הספינה ובפ' האומר במס' קדושין דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ר"מ אומר מקודשת ר"י הסנדלר אומר אינה מקודשת ר"י הנשיא אומר וכו' ואלו במתני' תנן אינה מקודשת סתם ולא שנינו בה לא ר"מ ולא ר"י הסנדלר ולא ר"י הנשיא אלא מפני שהיא רמוזה במשנתינו ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא מזכירה בשם משנה ועוד יש כמה משניות מסדר טהרות שהובאו בתלמוד בחסר ויתיר כההוא דתנן מראות נגעים ב' שהן ד' בהרת עזה כשלג ולא כך היא שנויה לגמרי ואחרת בפ' העור והרוטב:
ישנה לאברים או אינה לאברים. נראה לי דלענין טומאה קא מבעיא ליה וכשנשתברה מאיליה ודאי כה"ג אסורה דקי"ל ע"ז שנשתברה מאליה אסורה אלא הכי קמבעיא ליה כיון דטומאת ע"ז דרבנן לא אחמור רבנן בשבורה א"ד כיון דיכול להחזירה כמאן דמחברא דמיא ומתני' דתנן מטמאין כשרץ בשעבדן לאבן ואבן בפ"ע כדאמרן, וזה הפי' למד מעניינו שלענין טומאה נשאלה הלכה זו ולא לענין ע"ז ר"ל לענין איסור והפי' הראשון דברי בעלי התוס' ז"ל:
זה זבוב בעל עקרון. תימה הוא למה הביאו כאן לזאת הברייתא אי למימר דזבוב ע"ז היא פשיטא דהא קרא כתיב ואת זבוב אלהי עקרון וא"ל אי מקרא ה"א גוף גדול אלא שנקרא כן אבל השתא דכתיב וישימו משמע שמשימין אותה בתוך חיקם אלמא גוף קטן הוא, ואין זה נכון אפשר שהיא גדולה מכזית, ורש"י ז"ל פי' שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהוא ע"ז גמורה ואדוקין בה מלשון ברית שהוא לשון אהבה וחבה כלומר שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר ע"ז בעלמא אבל אינה ע"ז גמורה ואינן אדוקין בה, ובירושלמי מצאתי אבל בע"ז שלימה אפילו כל שהוא דא"ר יוסי בר בון רב חמא בר גוריא בשם רב הבעל ראש הגויה היה וכאפין היה וישימו להם בעל ברית לאלהים פי' ברית ראש הגויה שבו הברית והוא נמי לשון בעל ונראה שהגירסא וכאפון היה כלומר שהיה קטן כגרעין של אפונים ולפ"ז לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית ולומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל והא דקתני זה זבוב בעל עקרון מפני שנקרא בעל אמר כן או שהוא דבר קטן כזבוב:
הא דאמרינן טומאת ע"ז דרבנן ולקולא ולחומרא לקולא מקשינן לרבנן אליבא דר"א אבל לרבה אליבא דר"ע איפכא ס"ל דכיון דבעינן לארחוקי ע"ז לחומרא מקשינן ועוד דקראי לחומרא כתיבי וטמאתם וגו' תזרם כמו דוה ושקץ תשקצנו הילכך לכולהו מאמרים דתטמא אפילו באבן מוסמא ומשמשין דכלא כתיבי בהו טומאה כשרץ ומיהו לשיעור דשרץ בכעדשה לא מקשינן דהקישא דשרץ איצטריך לחומרא דמשמשין, וכן לא מקשינן לענין טומאת אוכל למת דלא מחמרינן בטומאה דרבנן מכלל מאי דאחמיר רחמנא בדאורייתא ולא אשכחן אבן מוסמא ואוהל בדאורייתא בחד דוכתי ולרבנן כיון דאבן מוסמא דנדה לא מצינו לו חבר בכל התורה לא מחמרינן בה אבל במשא מקשינן לחומרא וה"ט דר"ע לר"א:
מתני'. ספינה שהיא טהורה. להכי נקט בספינה לאשמעינן דטלטול שאדם מטלטל בים לאו טלטול הוא דע"י מים לאו טלטול אדם הוא, ופי' בתוס' שאינה מיוחדת לישיבה דאלו מיוחדת לכך אפילו גדולה טמאה דלא מקשינן לשק בהנך דחזי למדרסאות כדאמרינן בפ' על אלו מומין וכן הא דתנן הבאה במדה טהורה מכלום אפתחה למעלה קאי אבל פתחה מצדה כיון דחזיא למדרס טמאה ואע"פ שהספינה עשויה לישיבה עיקרה לפרקמטיא היא ואומר ליושב עמוד ונעשה מלאכתנו, ואינו מחוור לי כלל דספינה עשויה ומיוחדת לישיבה עם מלאכתיה הוא שפתחה מצדה דעיקרה לכלים ומשמשת ישיבה עמה והכי תני לה בת"כ אין לי אלא כסא ספסל וקתדרא המיוחדין לישיבה מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה וכו' עד מרבה אני את אלו שהן משמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאינן משמשין ישיבה עם מלאכתן, וי"ל דבספינה על כסא וספסל יושבין בה ועל מטה שוכבין בה וכל עצמה מעשה קרקע בעלמא ואינה משמת לישיבה כנ"ל לפי שיטה זו שלהם, ושמא אין שיטתם עיקר אלא כל הבאין במדה טהורין אע"פ שהן ראויין למדרס דגרעי מפשוטי כלי עץ ושמא איכא רבויי בקרא לפשוטי כלי עץ דחזו למדרסאות והבאין במדה נתמעטו מכלום:
וא"ר יוחנן אם יש בה בית קבול רמונים טמאה. פי' משום דטלטול ע"י שורים שמיה טלטול ואי לא מדר"י ה"א במטה טמאה מפני שעשויה לטלטל ע"י אדם ע"י הדחק ושל אבנים טהורה מפני שאינה עשויה לטלטל אלא ע"י שורים מ"ה מייתי הא דר"י ומיהו לאו מינה מייתי ראיה שעדיין י"ל דר"י נמי בקטנה שעשויה לטלטל ע"י אדם מוקי לה למתני' ומ"ה מייתי סיפא דקתני בשלש תיבות הבאה במדה טהורה מכלום פי' לפי שאין תיבה גדולה המחזקת כורים ביבש עשויה לטלטל ע"י שורים כמו העגלות מכלל דרישא אפילו באה במדה טמאה מפני שעשויה לטלטל ע"י שורים דאי לא ליתני ד' עגלות הן ואייתי הא דר"י כי היכי דלא נימא כדאמרן דע"י שוורים ל"ש טלטול ומטה אפילו גדולה כיון שהוא עגלה מטלטלת ע"י אדם בדוחק אבל של אבנים ודאי אינה מטלטלת ע"י אדם ומ"מ אמר ר"י דוקא משום שאין בה בית קבול, ומיהו הו"ל לאתויי מציעתא דקתני ג' עריבות הן וכו' וקתני הבאה במדה טהורה מכלום אלא שאין הגמ' מקפדת בהבאת המשניות על סדרן לגמרי ועוד משום ששתים אלו שוות לגמרי אבל בעגלות קתני משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה וכו' בפ"ב דכלים:
וספינה של חרס טמאה כחנניא פי' טמאה מגע ר' יוסי אומר אף הספינה טהורה ממגע מתקיף לה רב פפא א"ה מאי אף. דמשמע כי היכי דשאר בני אדם טהור אף ספינה טהורה והלא אין כלי חרס טהור ממגע אלא אר"פ ה"ק ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא וספינת הירדן טהורה מדין מגע כתנא דידן ר' יוסי אומר אף הספינה טמאה מגע זהו תוקף פרש"י ז"ל, ויש מקשין ל"ל לר"פ לאוסופי ביה ושל עץ בין מדרסו בין מגעו לימא הכי מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טהורה פי' אף ממגע ר' יוסי אומר אף הספינה טמאה מגע כשאר בני אדם ואין זו קושיא שמאחר שהברייתא משובשת וע"כ אתה מוסיף בה ומגעו טמא, ודין דטהורה ספינה לת"ק יש להוסיף בה כמו שאתה רוצה כדי שיתפרש בה הדין לגמרי וכבר בתבתי לך גדולה מזו בפ' דלעיל ויש בו בזו טעם לרש"י ז"ל משום דשכיחא ליה ספינה של עץ משל חרס והואיל ובשל עץ בעי לאוקמי צריך היה להוסיף ושל עץ דאי לא היכי ליתני דין ספינה של עץ והא לא אידכר שם כלי עץ, ובתוס' מפורש בשם ה"ר שמואל ז"ל דהא דקאמר ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא לא להוסיף על הברייתא אלא דיוקא דברייתא הוא דדייק של עץ בין מדרסו בין מגעו טמא מדלא פליג נמי בכלי עץ:
וספינת הירדן טהורה בין ממגע בין ממדרס כתנא דידן ר' יוסי אומר אף הספינה כמגע כלי חרס וטמאה כחנניא. ובפר"ח ז"ל גרסינן א"ר זביד מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טהורה כתנא דידן רי"א אף הספינה טמאה כחנניא מתקיף לה ר"פ א"ה מה אף אלא אר"פ ה"ק מדרס כלי טהורה ומגעו טמא ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא וספינה של חרס טמאה כחנניא רי"א אף הספינה טהורה ופי' ר"ח ז"ל לזו הגירסא דמאי דאמרינן מגעו טמא היינו בדיוק כלומר הא מגעו טמא מ"ה אקשי ר"פ מאי אף כלומר אמאי קאי אף הא מגע ליתא בברייתא אלא דיוקא הוא דקאמרינן ופריד דאף הספינה טהורה מדין מגע כמו מדרס שטהר ת"ק ואין פי' זה נכון שהרי יכול היה להוסיף בעיקר הברקייתא ומגעו טמא שהוא כמשמעה כמו שהוסיף וספינה של חרס טהורה או טמאה ונימא דאף קאי עליה ממה שנימא דקאי אדיוקא דלישנא דת"ק:
מה הוא אית ליה טהרה במקוה. פי' דוקא במקום דהא זב מים חיים בעי אלא סירכא נקיט ומשכבו לאו לביאת מים חיים הוקש דחא בעי טבילת מקוה כדתניא בת"כ אלא לטבילה הוקש ומש"ה נקט מקוה בהוא עצמו, וי"ל יש לו טהרה במקוה בשאר טומאות קאמר ומיהו משום הקישא דמשכב קאמר הכי כדפרישית:
אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה. אי קשיא הרי פת שאור שייחדה לישיבה מטמא מדרס, א"ל הואיל ואיכא במינו דהיינו גידולי קרקע כדמתרץ ואזיל ומיהו מעיקרא הו"ל לאותובי מהא אלא חדא מתרתי פירכא נקט, וי"א דאפילו למ"ד גבי מפץ דרחמנא ליצלן מהאי דעתא שאני מפץ דגמי גדולי מים הן ואפ"ה בסוף דמרביה כל דדמי ליה כלל ואפי' מפץ מדכתיב וכל המשכב ואין טעם זה נכון:
ומה פכין קטנים שטהורים בזב. פירש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שטהורין מכל טומאת הזב דלמדרס אין כלי חרס נעשה מדרס ובמגע אינן יכולין לטמא שאינן מטמאין אלא מאוירן ואינו יכול להכניס אפילו אצבעו קטנה בהן ואי משום היסט כל שבא לכלל מגע בא לכלל משא מאדפקיה רחמנא בלשון נגיעה כענין שאמרו בפ' העור והרוטב גבי משא נבלה ומגעה ואי משום שערה שיכול ליכנס באוירן שהוא מטמא כל שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בנגיעת שער דמדכתיב והנוגע בבשר הזב מפקינן ליה בספרא, ויש לדקדק אחר טעמו ליטמו במשקין דזב דלא אפקינהו רחמנא בלשון נגיעה דכתיב וכי ירוק הזב בטהור, ועוד מקשה ר"ת ז"ל הרי צמיד פתיל מטמא במשא הזב אע"פ שאינו במגע כדאמרינן במס' גיטין שמא תסיטם אשתו נדה ובמס' נדה נמי אמרינן מוקף צמיד פתיל שטמא במעת לעת שבנדה, וה"נ מוכח בחולין ומתרץ ש"ה שעומד לפתוח וכפתוח דמי וק"ל הא אמרינן בחולין גבי ולית המת מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי, ופריק ש"ה שאינו נקוב אלא שחשב עכשיו לנקבו ואין מחשבתו בלבד עושה שאינו נקוב כנקוב אבל צמיד פתיל נקוב הוא וכפתוח דמי וכן היה ר"ת ז"ל מפרש מ"ש במס' ביצה אלפסין עירניות טמאות במשא הזב וטהורות באוהל המת שהן חקוקות וסתומות בכיסוין עד שיצרפם בכבשן ויפתחם וגבי משא טמאות משום דכפתוחות דמיין דומיא דמוקף צמיד פתיל וכן משמע בתוספתא דביצה דקתני אין פותחין אלפסין סתומין ורשב"ג מתיר, אלמא אלפסין עירניות הללו סתומות בכיסוין הן יש להם בית קיבול אלא שנסתם בכיסוין, אבל רש"י ז"ל פי' שאין להם תוך ואע"פ כן במשא הזב טמאות דלא בעי תוך ואינו מחוור שהרי פכין קטנים טהורים במשא מפני שאין באין לכלל מגע תוך כ"ש אלפסין עירניות שאין להם תוך כלל, ועוד ששנינו הטהורין שבכלי חרס טבלה שאין לה לבזבז ומחתה פרוצה כו' והמטה והכסא וכו' מתני' בפ"ג דכלים משמע שאין לאלו טומאה כלל, ועוד דהשיב ר"ת ז"ל דתניא בת"כ יכול יטמאנה מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו כמ"ש רש"י ז"ל למעלה, וכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט:
מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. הק' ר"ת ז"ל צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב ואינו מטמא במת ופריק נייתי לה בתורת טעמא צמיד פתיל שטמא בזב מפני שהוא מסיטו ומגעו ככולו ואפילו באוירו ואלו במת מאוירו טמא ולא נטהר אלא מפני שהוא טומאת אחורים שטהורה אף בזב, והוא השיב על דבריו והא אמרינן במס' נדה פ"ק ולאו ק"ו הוא ומה מוקף צמיד פתיל שטהור במת אינו ניצול מעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שטמאין במת אינו דין שלא יהיו ניצולין במעל"ע שבנדה, ומאי ק"ו שאני מעל"ע שבנדה שהוא טומאת תוך כדאמרן ומשני התם הכי קאמר ומה צמיד פתיל שמצינו לו צד טהרה באהל המת עשו לו מעל"ע שבנדה מדבריהם כנדה עצמה, משכבות ומושבות שלא מצינו בהן צד טהרה אינו דין שנעשה בהן מעל"ע שבנדה כנדה עצמה וה"ט נמי דלא אמר התם פכין קטנים יוכיחו שטמאין במת וטהורין במעל"ע שבנדה לפי שהן טהורין אף בנדה עצמה ואין אותו ק"ו אלא ליתן טעם וראיה שעשו חכמים מע"ל שבנדה כנדה עצמה ומיהו לא נהירא לי דהא מ"מ קולא היא שטמאין בזב בהיסט ואין טמאין במת בהיסט שהסיטו של זב לא מצינו לו חבר בכל התורה כולו, וי"א דהכא ה"פ ומה פכין קטנים שטהורין בזב ואינו מטמא לכל טומאותיו בין במשא בין בהיסט בין במגע הן טמאים במת לכל טומאותיו מפץ שטמא בזב לכל טומאותיו אינו דין שיהיה טמא במת בכל טומאותיו, וא"ל צמיד פתיל יוכיח שהרי איו טמא אלא במשא הזב ולא במגע, גם זה אינו נכון שאם טהור במת אף הוא טהור במגע דזב חוץ מן המדרס אבל אמת הוא דלהכי נקיט פכין קטנים מפני שטהורין בכל טומאת הזב דאי לא לימא פכין גדולים שטהורין מן המדרס לפי שאין כלי חרס נעשה מדרס כדאמרן אלא דרויחא ליה נקיט:
ואמאי והא לית ליה טהרה במקוה. פירש רש"י ז"ל דכי כתיבא טבילה בפ' שרצים ופ' מדין אכלים דכתיבא התם אבל פשוטי כלי עץ של נכתבו שם לית להו טבילה אלא הרי הן כאוכלין ומשקין שאין להם טהרה במקוה לפי שלא נכתבו בהן בתורה, ויש מקשים מהא דגרסינן במס' סוכה מטה מטמאה חבלה ומטהרת חבלה, מטמאה איברים ומטהרת איברים ומפרש לה בגמ' בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים והיינו פשוטי כלי עץ אלמא יש להן טהרה במקוה, ומפרשי לה במפץ של שיפה ושל גמי אבל של עץ יש לו טהרה שהרי נתפרשה טבילה במקבליהן וכיון שכן אף פשוטיהן במקום שמקבלין טומאה יש להן טהרה וי"א הרי כתיב וכל כלי עץ תתחטאו וסמיך ליה בפ' שנייה את הבדיל ואת העופרת כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבא באש דהיינו של עץ תעבירו במים מקיש עץ למתכות מה הן בפשוטין אף כל כלי עץ בפשוטין, ועוד דהתם לא כתיב שק דמשמע שיש בו בית קבול אלא מעשה עזים אע"פ שאין לו קבול כגון הנך דלעיל אריג כל שהוא תתחטאו, ואיכא למידק דאמרינן עלה דהא ברייתא במס' ב"ק בפ' כיצד וקמייתי לה בין לטומאת ז' בין לטומאת ערב ואם אין לו טהרה במקוה מה טומאת ז' טומאת ערב יש כאן הרי טמא הוא לעולם, וא"ת מאי טומאת ז' שהוא נעשה אב הטומאה כדין הטמאין טומאת ז' והרי כל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה ומפרקי דברייתא דהכא בין במפץ של עץ בין במפץ של שיפה ושל גמי היא שנויה והתם פריך משל עץ שיש לו טהרה במקום כדאמרן והכא פריך משל שיפה ושל גמי, והגאונים ז"ל פי' פכין קטנים של עץ וטהורין במדרס הזב ואפילו ייחדן לישיבה נמי טהורין שאינם ראויים לכך ואפ"ה טמאין במת בכל טומאותיו מפץ שטמא למדרס הזבה אינו דין שיטמא באוהל המת וה"ה לשרץ וכן לפי' הראשון מת לאו דוקא:
מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. פירש רש"י ז"ל דאי טמא הוא מדרס היכי מציל והא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה הילכך ע"כ המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה דבהיסט נמי לא מיטמי כדפרי' דכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ולפיכך הוא מציל על מה שבתוכו, ויש תשובה על דברי רש"י ז"ל הללו ממ"ש למעלה דמוקף צמיד פתיל טמא אפי' במעת לעת שבנדה ואמרינן שמא תסיטם אשתו נדה, וי"א לעולם הכלי עצמו טהור שאלמלא כן אינו חוצץ אבל מה שבתוכו טמא בהיסט שהרי ניסט ואינו נכון בטעם לפי שאם בא לכלל מגע אי קרית ליה מפני שעתיד ליפתח שניהן טמאין ואם לאו שניהן אינן באין לכלל היסט, ועוד דההוא דאלפסין עירניות רשיא ליה כפי מה שפי' רבינו תם ז"ל דמדקתני טמאות וטהורות משמע טומאות עצמן וקתני סיפא ר"א בר צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן משמע שעל עצמן של אלפסין הדברים אמורים אלא ה"פ מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה שאם אתה אומר הן טמאין במדרס הזב א"כ מצינו להן טומאה מאחוריהן ואיך חוצצין בפני הטומאה אבל טומאת היסט שאני שהיא טומאת תוך דמגעו שהוא ככולו לפיכך אחורים חוצצין שלא מצינו להם טומאה בכל התורה כולה (שמועה זו מפורשת בתוספות לרבינו הצרפתים ז"ל וכתבתי והוספתי בה דברים להגדיל תורה:
הא דתנן שזורעין בתוכה ה' זרעונין ה' מיני גרעינין הוא וכ"פ רבינו תם ז"ל וקס"ד במחריב את הקרנות וזורעין באמצע כל רוחב ושיעור יניקות הזרעים ג' טפחים הוא כדתנן מרחיקין את הזרעים מן הכותל ג' טפחים ואע"פ שהיניקות מתערבות כיון שאין מיל זה יונק מגופא של מין זה מותר כדאמרינן לא ינקו מהדדי ולא אמר לא ינקי בהדי הדדי, והראשונים אמרו שיניקת הירקות הנזרעין בערוגה אינה אלא טפח ומחצה, ואם תאמר מכל מקום למה אינן תשעה ד' בד' קרנות הערוגה ובאמצע כל שורה ד' ואחת בתוך, זו אינה קושיא למאן אי לרב דאמר ערוגה בחורבה שנינו הרי ממלא הוא שתי הקרנות כגון זה [הערת הגרא"ז -הציור שנדפס מקודם אין לו שום טעם, וכוונת הרמב"ן או כמו שציירתי או כפירש"י וכמש"כ בהערה להלן ועיין בתא"ש במשניות והוא דרך המאירי אבל אינו שיטת הרמב"ן, וא"ל דיזרע בערוגה שניה כנגד החלק, דכיון שהוא באמצע אינו ניכר וחיישינן שירחיב וכן צ"ל בדעת המאירי ועיין תוס' סוף ד"ה אמר רב]
-
הימני הישן, השמאלי החדש
ולזרע תשע ולא ימלא הקרנות לא אמרינן משום האי טעמא שמא ימלא הקרנות ממין אחר ויהי סמוכין יותר מדינן אי לשמואל דאמר ערוגה בין הערוגות שנינו לדידיה נמי אפילו בממלא את הקרנות היא כדקא מקשינן עליה והא קא מערבן אהדדי כלומר דבין בממלא את הקרנות בין שאינו ממלא מתערבין הן כיון דהוא מקפת ערוגות, ומהדר בנוטה שורה לכאן ומותר אפילו בממלא והיינו דמקשינן מעיקרא והאיכא מום קרנות כלומר נימא דערוגה בין הערוגות שנינו ומש"ה מחריב קרנות של ערוגה זו כדי שיזרע סמוך להן בערוגה אחת ויהיה בין גרעינים של זו ולאחרת ג"ט, ומפרקינן לה בממלא את הקנות וגיזרה משום ממלא ולעולם הוא מרבה בזריעה ה' זרעונים הללו כמו שיכול ואם בא ליטע בה ט' זרעונים אסור שמא יאריך בזריעת הקרנות ולא יצמצם להיות ביניהם הפרש ויש לפרש דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אבל תשעה ינקי שאין שלשה ביניהם די להן להניקן בערוגה אחת לד"ה:
גבוליה כמה. פי' כמה הוא חשוב גבול להפרישה משאר השדה ולקרות זאת ערוגה בפ"ע כדתנן לענין כלאים כמלא רוחב פרסה וכיון דלענין כלאים הוי הפרש למראית העין ולהוציא מדין ערבוב לענין גבול נמי הפרש הוא וטעמיה דר"י נמי מדכתיב והשקית ברגליך כגן הירק דכיון דחשוב והוי גבול אלמא הפרש הוי, ומגיהי ספרים מיעברי קולמוס אמ"ט דר"י ללא צורך:
הא דגזרינן שמא ימלא את הקרנות ולא גזרינן בזריעה דאידך גיסא משום דדרך זריעה כך הוא לזרוע בערוגה שורה אחת כולה [הערת הגרא"ז - מלשון זה משמע דמפרש כפירש"י ולא כמו שציירתי ולפ"ז במש"כ למעלה הרי ממלא הוא שתי הקרנות צריך להגיה הקרנות משני הצדדין, ואם יש כאן ומש"כ כאן שהזריעה דאידך גיסא הכוונה להגרעינים שבאמצע ודחוק וצ"ע] ושורה אחת כנגדה אפי' בגרעין א' די להם וליכא למיגזר, א"נ לפי שאדם נזהר בערוגה א' ואינו נזהר מערוגה לערוגה שאין אדם זורע ערוגה א' לחצאין ונזהר הוא בגרעינין הנזרעין בה להרחיק זה מזה כדינן אבל בשתי ערוגות פעמים שהוא זורע ערוגה אחת היום וממלא שתי קרנות שבה ולמחר כשהוא בא לזרוע ערוגה אחרת אינו משתמר להרחיק גרעונה של ערוגה זו מאותה ערוגה אחרת וכן עיקר.
ובירושלמי ניתני תשעה א"ר תנחום בן צדיא אלא בערוגה שבערוגות היא מתני' וזהו מה שפירשנו ולא אתיא דגמ' דילן אלא כדקא ס"ד מעיקרא, ויש בפי' שמועה דברים לר' יהוסף הלוי בן מגא"ש ז"ל ולמקצת הגאונים הראשונים ולפמ"ש השמועה פשוטה לפניך והוי יודע שאין יניקת הזרעונין ג"ט או טפח ומחצה לכל א' אלא עם מקומו שהוא זרועה בו שהרי אין תוכה של ערוגה אלא ששה ואין בין זרע אמצעי לשבצדדין אלא פחות משלשה טפחים א"ו ש"מ מקום הזרעין עצמן מן המנין, וי"א טפחים הללו שוחקות הן וכי מדלית נמי מקום הזרעין איכא שלשה טפחים מצומצמים, ובירושלמי מצאתי ר' יוחנן בשם ר' ינאי כולהון בתוך ששה פירוש ששה אף במקומן של זרעים כדפרישית, כהנה בשם ר' שמעון בן לריש כולהון חוץ לששה אי כולהון חוץ לששה נהוי תשעה א"ר תנחום בן צדיא ביני ערוגה שבערוגות היא מתני' פירוש אא"ב מוקם הזרעים נמי בתוך אותן ששה טפחים של ערוגה אי אפשר לזרוע בה אלא חמש לפי שיניקתן ג"ט וצריך לזרוע ד' גרעינין בד' קרנות וא' באמצע כדי שיהא ביניהן ג"ט חוץ ממקום הזרעים שהרי זרועין באלכסון דאיכא חומש דאלכסונא שבהן הזרעים זרועין אלא אי אמרת חוץ לששה הן זרועים א"כ ארבע באמצע שורות הערוגה הוא זורען אם רצה ולמה לא יזרע אחרים בקרנותיה ויהיו תשעה, ופריק בערוגה שבערוגות הוא כדאמרן, ולפ"ד הירושמי נפרש לגמ' דילן חוץ ממקום זרעים ומ"מ נלמוד שאין הערוגה מצלת מדין ערבוב שא"כ ל"ל קים להו דחמשא בשיתא לא ינקי אפילו ביונקים מותר כדאמרנין לגבי ראש תור ירק הנכנס ובממלא כל גנתו דר' יוחנן ופריק תני סופה דהא מתני' בכלאים אלא ערוגה ערבוב יש בה מיהו כיון שאין בה יניקה זה מזה מותר שאיסור כלאים ביניקת ומראית העין היא תלויה [הערת הגרא"ז- הך ופריק אינו מובן ובירושלמי לא נמצא וצ"ע]:
הרוצה למלאות כל גינתו ירק עושה ערוגה ששה ועוגל בה חמשה. פירש רש"י ז"ל עוגל בתוכה ה' עגולין לה' זרעונים ואין משמע הלשון כן, ועוד אפילו יותר יעגל בה, ובתוס' בשם רבינו תם ז"ל עוגל בתוכה עגול א' של חמשה וזורע אותו מין א' והוא השנוי במשנתינו וא' באמצע וזורע ד' על ד' רוחות הערוגה בשאר הערוגות ממה שירצה והם המורשות שהמרגובע יתר על העגול רואין כאלו ערוגה עגולה ששה על ששה ומורשות הקרנות שחוץ לעיגול נזרע ממה שירצה ונמצא חצי טפח בערוגה סביב העיגול הפנימי, ואקשינן והיאך נתמלאת כל גינתו ירק והרי יש חצי טפח רחב לכל צד, ואמרי דבי ר' ינאי ודאי צריך להחריב אותו בין הבינים, ור' יוחנן בההוא פורתא לא איירי ורב אשי אמר דאפילו ההוא חצי טפח ממלא ואם היו זרעוני הערוגה שתי זורע אלו ערב ומותר:
מאן דלא מוקים כתנאי תני רישא טהורה. פירוש איכא דתני לה הכי ומאן דלא מוקי כתנאי אמר דהכי דוקא ומאן דמוקי כתנאי לא מתני לישנא דמרגלא אפומייהו ומוקים לה כתנאי והוצרכו לפי' הזה שלא מצינו כתנאי שיחליף לשון המשנה וישנה אותה כרצונו:
אלא ר"ע כמאן. פי' הול"ל שש עונות, אי ס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו, ואי ס"ל דאמרינן מקצת היום ככולו פעמים שהן ד' פעמים שש כר' ישמעאל ובקרא ימים כתיבי אי מקצת אי כולן ומשני בהשכמה עלה והלכך בעינן חמש עונות דכיון דבהשכמה הוה ש"מ לאו אימים קפיד רחמנא אלא אעונות:
ה"ג בכל הספרים אבל חכ"א ג' עונות קרא שלימות בעינן ופי' עונה שלימה יום ולילה ולא דבעינן לילו עמו אלא מעת לעת ג' ימים וגמ' גמר לה שמואל וכן מצאתי בירושלמי א"ר יוחנן זו דברי ראב"ע ור' ישמעאל ור"ע אבל דברי חכמים עד ג' ימים מכאן ואילך היא נסרחת אתיא כי דמר ר' זעירא בשם ר' יוחנן זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה תורת הזב עד ג' ימים אף ש"ז עד ג' ימים ולא כדברי מי שפירש מאן חכמים ר' אלעזר בן עזריה, ורש"י ז"ל גורס שש עונות שלימות בעינן ונכון היה אלו הודו לו הספרים:
אבל פירשה מן האיש טמאה כ"ז שהיא לחה. הק' בתוס' והתנן לה במס' נדה בפ' דם הנדה וש"ז מטמאין לחין ואינן מטמאין יבשין ומתרצי בשם ר"ת ז"ל דהכא בזרע שנרבע ופלט דומיא דאשה וזה אינו כלום שהיה לו לדקדק אי חביל דלית ביה פרוזדור, והקושיא אין בה ממש דהתם קמ"ל דאין מטמאין יבשין אבל לחים ה"א בתוך עונות שלה מטמא ולא חוץ לזמנה:
הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש כו'. זה ק"ל אי מדרש דרש לאו מדעתו הוה ולא הסכים על ידו הוה והרבה כיוצא בו עשה משה ושאר הנביאים וי"ל ודאי אם רצה הקב"ה היה אומר לו היו נכונים ליום הרביעי כדלקמן אלא הוא ודאי לשלישי אמר אלא גלוי היה לפניו דעתו של משה ולפיכך משאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהא ברצונו של משה רבינו להתלות במדרשו ולא יהא כמעביר על דבריו במה שאמר ליום השלישי אבל לא שיהא משה רבינו מוכרח לדרוש כן שאפילו בחצי היום שייך למימר היום ומחר:
פירש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו. יש לשאול מנלן דמדעתו עשה שמא לא פירש עד שא"ל הקב"ה ואתה פה עמוד, וי"מ ואתה כדעתך פה עמוד עמדי בשם ר' משה בר' יוסף ז"ל, ואינו מחוור וי"ל אלולי שמדעתו עשה שכינה למה לא אמרה כן לאחר מתן תורה והלא עמו היה בדיבור מקודם לכן כלאחר מכן אלא ש"מ עד שפי' הוא מדעתו מק"ו ומיהו ק"ו גופיה לאו דוקא הוא דהא מצי משמש וטובל ומדבר בכל יום אלא הוא מדעתו שנשא ק"ו בעצמו להתקדש שיהא ראוי לדבר בכל עת וכן משיבור הלוחות אינו מחוור האיך עשה מדעתו והלא ק"ו דרש אלא חומרא בעלמא הוא שעשה לומר שלא יהא נתפס בשבירתו אבל אינו ק"ו דאדרבה צריכין הם לתורה כדי שיחזרו ויעשה תשובה אע"פ שאין אוכלין בקדשים עכשיו, וכן צ"ל מנלן שהסכים הקב"ה עמו אי משום אשר הרי כמה כתובין בתורה שאינן לשון אישור ושמעתי משום דכתיב אשר שברת ושמתם בארון ושברי לוחות מונחים בארון ואלמלא היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו, ומדרש אגדה יהושע ושבעים זקנים תופסין בידו שלא ישברם ולא יכלו לו אמר הקב"ה תהא שלו באותו היד שנא' ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה ואפשר מ"ש דרש האי אשר לשון אישור:
לרבנן שמנה חסרים עבוד. שלא לצורך אמרו כן דהא אמרן אייר דהאי שתא עבורי עברוה אלא משום דר"י א"נ דמוקי להנך ברייתא דלעיל כולהון כר"י:
והא דאמרינן בענין אגדה הא מודעא רבא לאורייתא ומתרץ כבר קבלוה בימי אחשורוש. ק"ל וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחלתו אם קודם אחשורשו לא היו מצווים למה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלה מודעא זו, ועוד למה הצריכה לקבל וברית, ונ"ל לומר דמתחלה אע"פ שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכתיב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו והם עצמן מתחלה לא עכבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום אלא ברצון נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ משגלו מסרו מודעא על הדבר מדכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן וכדאמרינן באגדה רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו וכו' לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלו ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים:
הא דתנן תבלין ב' וג' שמות. פירש"י ז"ל כגון פלפלין שיש פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן והן מין א' ערלה או כלאי הכרם ודקתני סיפא רש"א בין שנים ושלשה שמות ומין אחד בין שני מינין ושם א' משכחת לה כגון כרפס של גינה ושל נהרות ושל אפר ששמן א' והן ב' מינין ואע"פ שזה נקרא של אפר וזה של גינה אין אותו השם שם עצמן אלא שם לוויי הוא אבל עיקר שמם א', ור"ח ז"ל מפרש שנים ושלשה שמות כגון ערלה וכלאי הכרן ועצי אשרה כאותה ששנינו שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין ופי' מצטרפין לאסור את עירובן וכן מפורש בסוף משנה זו תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם אין בזה כדי לתבל ואין בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר לזרים ולכהנים וכו' משנה ולא ללקות עליהן בצירופן לכזית נשנית, דא"ל דלא מצטרפי דכיון שמות חלוקין הן אלא לאסור תערובתן קאמר והא דקתני אסור ומצטרפין ה"ק אסור אם תבלו בהן את הקדרה ומצטרפין לתבלה כמ"ש רש"י א"נ אסור לתבל בהן ומצטרפין לאיסורא בדיעבד ולישנא דאיסורין קתני דאלו לתבל בהן לכתחלה פשיטא דאין מבטלין איסורין לכתחלה ומ"מ צירוף למלקות לא תנן ור"ש דאמר בסיפא אין מצטרפין לא מצריך צירוף כדתנן רש"א כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד אלא לענין איסור ערובין נשנית שצריך נותן טעם או מאתים כשיעור המפורש להן במקומן והואיל וראויין למתק מצטרפין לאסור ע"י עירובן ומיהו במס' ע"ז מוקי לה רבא כר"מ דאמר מצטרפין למלקות ושם אפרש בס"ד והלשון הזה של ר"ח ז"ל מסתייע מן הירושלמי במקומה:
והא דאקשינן ורמינהו ק"ל מי דמי איסור אכילה להוצאת שבת התם כל שני מינין אין מצטרפין הכא כל ששיעורן שוה מצטרפין כדתנן המוציא אוכלין כגרוגרת ומצטרפת זה עם זה ול"ל למימר ה"נ דחזי למתק דמשמע דליכא לפרושי מצטרפין לענין שבת אלא כמתני'וא"ל בשלמא אוכלין ששיעורן כגרוגרת מפני שכך שיעור אכילה לשבת ושיעורן מעצמן דיו הוא שיצטרפו לענין הוצאה דלא אזלינן בתר שמא וטעמא בהוצאה אבל אלו שאין חייבין עליהן אלא מפני שהן ראויין לתבל ביצה וכיון שאם תצרפם ותתבל בהן ביצה אינה מתובלת בכך שהרי אין טעמן שוה אמאי מצטרפין, ומוקי לה בדחזי למיזק שהרי יש בין כולן שיעור וראוי לתבל בהן ביצה כנ"ל, ובירושלמי וקשיא כמון ומלח מצטרפין ר' הילא בשם ר"א במיני מתיקה שנו:
ורמינהו המוציא סמנין שרוין. פי' למאי דקא ס"ד מעיקרא שרויין לאו דוקא אלא ה"ה לשאינו שרויין, א"נ סבר מתני' אפילו בשרויין:
מי רגלים בן מ' יום. רש"י ז"ל מפרש שנשתהו מ' יום, ובתוס' נדה משמע שדי להם בג' ימים ומפרשינן מג' ועד מ' אבל מכאן ואילך תשש כחן, ואחרים אמרו מי רגלים של תינוק בן מ' יום וכן בענין בדיקת תכלת במס' מנחות:
הא דאותבינן הכא הוסיפו עליהן החלוסת והלעונין והבורות והאהל. בתוספתא שביעית נשנית וכך היא שנויה שם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ולפי שנשנו במשנתינו מאלו שיש להן ולדמהין שביעית וביעור וברייתא קתני דהני נמי הכי, לכך אמרו בה בגמ' הוסיפו עליהן:
והא דאמרינן בגמ' והתנן זה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית כל שאין לו עיקר אין לו שביעית. אינה משנה ולא ברייתא בשום מקום, וכן פירושו אינו מחוור שהרי מיני תבואה ומיני ירקות נמי אין להם עיקר ויש להן שביעית אלא שיש לדחוק לפי ששנינו במשנתינו בעלה הלוף השוטה ועלה דנדנה יש שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וקתני סיפא בעיקר הלוף השוטה ובעיקר הדנדנה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית ואין להן ביעור ולדמיהן ביעור, להכי אמר בגמ' שזה הכלל כל שיש לו עיקר א' המתקיים בארץ חוץ מן הנלקט כגון עלי הלוף יש להן שביעית לכל הלכותיה דהיינו ביעור וכל שאין לו עיקר א' אלא הנלקט הזה הוא עיקרו המתקיים לו כגון עיקר הלוף השוטה אין לו שביעית לכל הלכותיה דאין לו ביעור וכיון שכך האיך מנו בכלל הוסיפו על אותן שיש להן שביעית וביעור שהוא עיקר עשב מתקיים לעולם ומפני שעיקר שביעית היינו ביעור קאמרי שביעית ומפני שהענין שנוי במשנתינו אמרו והאת תנן כמו שכתבתי אחרות הרבה וז"א מחוור אלא שהצורך מזקיקנו לפרש כן:
מתני'. רי"א אף המוציא משמשי ע"ז כ"ש. פי' רש"י דאחשבינן ע"ז קרא לאיסורא מדתיב מאומה, והא דתנן כל הכשר להצניע וכו' ואוקים למעוטי עצי אשרה דלא כר"י, ולא נהירא אלא מתני' דהכא במוציאן לשרפן או להוליכן לים המלח דומיא דרישא וכשר להצניע הוא להכי אלא דר"י לטעמיה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ולר"ש אפילו במקק הספרים נמי פטור וכולה סתמא דלא כר"ש דודאי לר"ש פטור דהו"ל כמוציא מת לקברו דפטר ר"ש:
מתני'. המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. מקשו עלה בירושלמי וקשיא אלו הוציא והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת ומפרקי למי נצרכה לר"א שלא תאמר מינין הרבה נעשו כדי העלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת, א"נ צריך למימר אינו חייב אלא אחת פי' לר"א דאמר במס' כריתות פ' אמרו לו שאם בא על ה' נשים נדות ואפילו קטנות חייב על כל אחת ואחת מפני שגופין מוחלקין ומיחייב נמי התם אתודלה במקום אב סלקא דעתך אמינא מינין הרבה ליחייב קא משמע לן דכיון דבבת אחת עשאה ובהעלם אחת אינו חייב אלא אחת: