מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

ברש"י ד"ה יציאות השבת הוצאות שמרשות לרשות וכו'. הוצרך לכתוב זה משום דלשון יציאה לא שייך אכלי שמוציא מרשות אחד לשני אלא על האדם היוצא מרשות לרשות ולכך שינה הלשון וכתב הוצאות שהוא שייך על החפץ שמוציאים אותו מרשות לרשות ולזה נתכוונו התוס' בדבור השני וכתבו יציאות הוצאות הל"ל וכו':

בא"ד ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות וכו' כתב זה לומר שמשום זה פירש הוצאות שמרשות לרשות סתם ולא פירש הוצאות שמוציא מרשות רבים לרשות יחיד כדי לכלול ג"כ הכנסות שהן ג"כ בכלל הוצאות מרשות לרשות משום דהא בגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי התנא יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות והקדים רש"י כל זה משום שדעתו לפרש ב' שהן ד' דקתני מתני' דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית שהוא בפנים וב' אלו הן מן התורה והוסיפו חכמים עוד הוצאה והכנסה דבעה"ב שהוא פטור אבל אסור מדבריהם והיינו פי' שתים שהן ד' בפנים וכן לעני העומד בחוץ והיינו ב' שהן ד' בחוץ:

ד"ה ב' שהן ד' וכו' ובפ' הזורק נפקא לן וכו' ע"ש בריש פרק הזורק ורש"י לא הביא כאן הא דפריך התם אשכחן הוצאה מן התורה הכנסה מנלן ומסיק שם סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי:

בתוס' ד"ה יציאות השבת וכו' דקתני הוצאות בסוף והוי ליה להתחיל כסדר וכו' מתוך לשון התוס' נראה כאלו מקשה דמב' טעמי לא היה לו להתחיל בדיני הוצאות א' דהיה לו לשנות דין הוצאות בפרק כלל גדול גבי מנין דאבות מלאכות דשם סיים מניינם בדין המוציא מרשות לרשות ותיכף לאחר זה ה"ל לשנות משנה זו דיציאות השבת ב' שהן ד' וכו' דשם הוא מקומו ומטעם שני דהיה לו להתחיל כסדר בדינים השייכים לע"ש לא יצא החייט במחטווכו':

בא"ד וכן בב"ק השור והבור וכו' ולא נקט כסדר הפרשה שם בב"ק דף ב' ד"ה השור והבור כתבו שם התוס' פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדדן במשנה וכו' למ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה וכו' ור"ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא א' מאבות נזיקין וכו' ע"כ משמע דר"ת ס"ל דהתנא דהתם כסדד הפרשה שנאן שם והכא פי' ד"ת דלא שנאן כסדר הפרשה וצ"ל שמה שפירש שם ר"ת לא פי' זה אלא אליבא דרש"י אבל רבינו תם בעצמו סבירא ליה כמו שפי' כאן דלא נקט אותם התנא שם כסדר הפרשה כ"א דבר ההוה נקט ברישא והילוק סברת רש"י ור"ת הוא זה דרש"י סבירא ליה דמה ששנה התנא השור והבור הוא כסדד דשור שהמית אדם כתיב בפרשה קודם דין בור ואע"ג דהתנא לא איירי השתא בדין שור שהמית אדם כי אם בדין שור שהמית שור למאן דאמר תנא שור לקרנו מ"מ תנא התנא שור שהזיק בקרן והכל נכלל בין שור שהזיק אדם בין שהזיק שור למאן דאמר תנא שור לרגלו אע"ג דלא איירי בדין שור שהזיק בנגיחה כלל מכל מקום שם שור דהיינו נגיחת קרן כתיב בפרשה קודם בור לכך הקדימו התנא ג"כ אף על גב דלא איירי השתא בנגיחה כלל כמו שכתבו התוספות שם לפי פירש"י וכמו שפי' שם ר"ת למ"ד מבעה זה אדם אליבא דרש"י רפירש דהתנא סדרן כסדר הפרשה אבל ר"ת דהכא סבירא ליה דהתנא לא שנאן כסדר הפרשה דהא לא איירי שם בדין שור שהמית אדם כ"א בדין שור שהמית שור או בקרן למ"ד תנא שור לקרנו או בדגל למ"ד תנא שור לרגלו ושור שהזיק דהיינו שהמית שור כתיב בפרשה אחר בור כי יגח שור איש את שור רעהו ואותו שור כתיב בפרשה אחר בור וא"כ היה לו להקדים בור אלא שהתנא דבר ההוה שנה תהלה וק"ל:

בא"ד ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום לא יצא החייט במחטו וכו' ר"ל דאין הכי נמי דהתנא התחיל כסדד בדברים דמיירי בע"ש מבעוד יום דהיינו לא יצא החייט במחטו אלא שהוצרך להקדים להודיע דהוצאת חפצים מרשות לרשות אסור בשבת כדי לשנות אחר כך דבשביל זה לא יצא החייט במחטו דגזרינן שמא ישכח ויצא בו בשבת לרה"ר ואע"ג דלא שנה דליבון כלים דהיינו כיבוס אסור בשבת קודם דין אין נותנין כלים לכובס וכן דין הבערה קודם אין טומנין היינו משום דכיבוס כלים והבערה ובישול מפורסם הוא שהן מלאכות גמורות שאסורות בשבת ולא הוצרך להקדימן אבל הוצאה דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר או מרה"י לרשות היחיד ולא היה מפורסם שאסורים בשבת ולכך הוכרחו להקדים דין איסור הוצאה קודם ששנה דין לא יצא החייט במחטו וק"ל:

ד"ה שתים שהן ארבע בפנים וכו' מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים ר"ל דבגמדא דייק דהתנא הוצאות קרי ליה הכנסות מדמפרש לאלתר כיצד פשט העני את ידו וכו' דהיינו הכנסה ולפירוש רש"י דהתם הוה למידק דהתנא הכנסות קרי הוצאות דהא תנא שתים שהן ארבע בפנים ובפנים הוי פירושו הכנסה לפירש"י דהתם:

ד"ה פשט בעל הבית את ידו וכו' לא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית וכו' פי' משום דהוה אמרינן אין לך בו אלא חדושו:

בא"ד ובסוף פ"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והתם פרישית והיינו משום דמלאכה גרועה היא וכו' כצ"ל והיינו בוי"ו ולא דהיינו בדלי"ת ור"ל דהתם בספ"ק דעירובין פרישית שדרוש זה מוסכם אליבא דכ"ע וקאי הכי במסקנא וא"כ אית לן תרי קראי בהוצאה והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי חד לעני וחד לעשיר וכו' וכוונת התוספות בזה במת שכתבו ושם פרישית ע"ש בתוספות בסוף פ"ק דעירובין ד"ה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' משום דשם במסקנא דשמעתתא איתא אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב פי' ואתי לאיסור תחומין משמע דלרב אשי לא ילפינן איסור הוצאה מקרא זה ופירשו שם התוס' דגם לפי המסקנא דקאמר רב אשי מי כתיב וכו' אפי' הכי מ"מ ילפינן איסור הוצאה ג"כ ממקרא זה ע"ש:בא"ד וא"ת כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וי"ל דתנא ליה איירי וכו' עיין לקמן בפרק הזורק דף צ"ו בתוספות ד"ה הכנסה מנלן דפירשו שם התוספות בענין אחר ע"ש:

ד"ה שבועות ב' שהן ד' וכו' והוה אתי כולה כרבי ישמעאל וכו' פירוש דשם פריך מתני' מני לא ד"י ולא ר"ע דאי ר"י קשיא שבועות דהא לר"י ליכא ר' בשבועות משום דאיהו לא מחייב אלשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ואי ר"ע קשיא ידיעות הטומאה דליכא ד' לד"ע משום דאיהו ס"ל דלא מחייב כי אם אהעלם טומאה ולא אהעלם מקדש ומסיק דרבי בשבועות ס"ל כר"י ובידיעות ס"ל כר"ע:

בא"ד ונראה דלכך פירש"י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו וכו' ר"ל דהא דקתני ב' שהן ד' כל עניני שבועות להבא ולשעבר שהן הן ולאו בכלל שהוא דבר וחילופו שלא בא לומר שלא יתחייב אלא בשבועה דאוכל ולא אוכל שהוא להרע או להטיב דוקא אלא כל מה שהוא דבר וחילופו הוא גם כן בכלל החיוב כגון אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי וכולהו לא מקרי אלא ב' שהן ד' שכולהו אינו אלא דבר וחילופו וכל עניני הן ולאו שהן להבא נכללים בשתים וכל עניני הן ולאו שהן לעבר נכללים בכלל שהן ארבע וק"ל:

ב:

ברש"י ד"ה מתניתן דהכא נמי דייקי וכו' וע"כ לא מצי מפרש לה דיציאות לחודיה קאמר ומה שהן ד' חיובי ופטורי וכו' אע"ג דע"כ לא מצי לאשכוחי שתים שהן ד' הכל בהוצאות ובחיובי ופטורי כ"א ע"ד פי' ריב"א שכתבו התוספות ואלו לפי פירושו של רש"י שפירש דגבי פטור אבל אסור עקירות דוקא קא חשיב לא משכחת דפטור אבל אסור גבי עני כ"א בהכנסות ולא ביציאות וא"כ לא משכחת גבי עני ב' שהן ד' הכל ביציאות אפילו בחיובי ופטורי כאשר כתבתי זה באריכות בפי' התוספות ע"כ צ"ל דמה שכתב רש"י כאן ומה שהן ד' חיובי ופטורי לא כתב זה אלא דרך את"ל ור"ל אפילו את"ל דתוכל לפרש למצוא שתים שהן ד' בחיוב ופטור הכל בהוצאות ולא בהכנסות אפילו הכי ע"כ א"א לפרש כן משום דהא התוספות גופיה קא מפרש השתים שהן ד' בהכנסות וק"ל:

בתוס' ד"ה ידיעות הטומאה וכו' דלא מצי למפרך הני תמניא הוו וכו' ר"ל דהתם במסכת שבועות בפרק ידיעות הטומאה פריך אמתניתן דקתני ידיעות הטומאה שתים שהן ד' ידיעות תמניא הוו ידיעות הטומאה תחלה וסוף והעלם טומאה בנתיים ואכל קודש וידיעות הטומאה תחלה וסוף והעלם טומאה בנתיים ונכנס למקדש וכן ידיעות קדש תחלה וסוף והעלם קדש בנתיים ואכל קדש וכן ידיעות מקדש תחלה וסוף והעלם מקדש בנתיים ונכנס למקדש משום דבפרק קמא דשבועות ילפינן מקראי דלא מחייב קרבן מטומאה כי אם בידיעה תחלה וסוף משא"כ בכל קרבנות שבתורה דלא בעי ידיעה בתחלה אבל ידיעה בתרייתא בעי בכל התורה דאם לא נודע לו שחטא היאך יביא קרבן ומשני תרי שינויי לחד לישנא ידיעות קמייתא קא חשיב דחידוש נינהו דליתנהו בכל התורה ולאידך לישנא ידיעות בתרייתא קא חשיב דעל ידיהן הוא בא לכלל הקרבן דאם אין ידיעה בסוף לא היה מביא קרבן והיינו שמתרצין התוספות כאן וי"ל דנקיט ידיעות כדמפרש התם ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה וכו' ר"ל דאע"ג דמן הראוי היה לו למתני העלמות אפ"ה נקט ידיעות דחידוש הוא דבעי ידיעות קמייתא משא"כ בכל התורה ולאידך לישנא דידיעות בתרייתא קא חשיב דאינן חידוש אפ"ה לא קתני העלמות אלא ידיעות משום דניחא ליה לתנא למנקט ליחשב ולמנות דברים המביאים לידי קרבן דהיינו הידיעות הבתרייתות והיינו נמי דמסיימו התוס' ולההיא לישנא דידיעות קמייתא קא חשיב לא שייך למתני גבי שבועות ושבת ידיעות וכו' ר"ל דלהאי לישנא א"ש משום דלא תנא התנא גבי טומאה ידיעות אלא משום להשמיענו חידוש דידיעות קמייתא אבל גבי שבועות ושבת ליתנהו ואין שם שום חידוש בידיעות ולכך לא קתני גבייהו ידיעות אבל להך לישנא דידיעות בתרייתא קחשיב דאין בהן חידוש דהא איתנהו בכל התורה ואפ"ה לא תני גבי טומאה העלמות הטומאה אלא ידיעות משום דניחא ליה למינקט דבר המביא לידי קרבן א"כ גבי שבועות ושבת הוי ליה למתני דהיינו ידיעות בתרייתא המביאים לידי קרבן ותירצו דלהך לישנא נמי וכו' לא תני בהו וכו':

ד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' וא"ת והא במראות נגעים תני אבות ותולדות וכו' ע"ש בתוס' במס' שבועות דאיתא נמי התם הך ותירצו שם התוס' קושיא זו בענין אחד:

ד"ה והא דומיא דמראות נגעים קתני וכו' משום דאינהו גופייהו לא ידעינן וכו' ד"ל דהתם כי משני לעולם מתני' אתיא או כר"ע או כר"י וקתני שתים שהן ארבע לר' ישמעאל גבי שבועות ולר"ע גבי ידיעות הטומאה מהן לחיוב ומהן לפטור פריך והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא וכו' ומחמת קושיא זו הדר משינויא זה ע"ש:

ד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' וגם המקשה לא הקשה וכו' ר"ל המקשה שהקשה מ"ש הכא דקתני שתים שהן ארבע בפנים וכו' ומ"ש התם דתני שנים שהן ארבע ותו לא לא היתה כוונתו לומר ולהקשות דליתני התם כי הכא ב' שהן ד' בפנים וכו' אלא שקושייתו היתה דליתני הכא כי התם ב' שהן ד' ותו לא כן הוא כוונת התוס' בזה אבל פי' דחוק הוא דמאי פריך המקשה וכי בשביל דצריך לתנא למיתני הפטור אבל אסור במס' שבועות משום דהתם הוכרח למתני דומיא רמראות נגעים לא היה לו למתני ג"כ הכא הא עכ"פ מוכרח הוא להשמיענו במקום אחר דין הפטור אבל אסור ולכך תני לה הכא במנין ב' שהן ד' ותני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ והתם בשבועות תירצו שם התוס' בענין אחר הא דהוצרך לומר התם דלאו עיקר שבת וכו' ע"ש ובספר ח"ש ראיתי שכתב דדבור זה של התוס' דהכא הוא גליון:

ד"ה וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור רש"י לא פי' כאן לפי שיטתו וכו' ר"ל דלפי' רש"י שפירש בסמוך דלא חשיב לענין פטור אבל אסור כ"א העקירות דאתו לידי חיוב חטאת א"כ השתא דקאמר דלא חשיב כ"א יציאות ב' לחיוב וב' לפטור א"כ השני פטורים של היציאות תרווייהו גבי בעה"ב הן ולא גבי העני דלגבי העני ליכא עקירות גבי ההוצאות כי העקירות של העני תרווייהו הן גבי הכנסות חדא בבא דפשט העני את ידו ונטל בעה"ב מתוכה דהעני עשה העקירה להכנסה והב' בבבא דפשט בעה"ב את ידו וכו' או שנתן העני לתוכה והכניס הבעה"ב שעשה ג"כ העני עקירה לההכנסה והעקירות של ההוצאות הן גבי בעה"ב חדא בבא דפשט העני את ידו וכו' או שנתן בעה"ב לתוכה והוציא שעשה בעה"ב העקירה להוצאה וחדא בבא דפשט בעה"ב את ידו ונטל העני מתוכה שעשה ג"כ הבעה"ב עקירה להוצאה וכאן היה כתוב בפירש"י של התוס' משמעות שהיה מפרש דהיציאות של פטור היא חדא גבי עני וחדא גבי בעה"ב כמו שפי' ריב"א בסמוך דפירש דבבבא דפשט העני את ידו השני פטירים אבל אסור תרווייהו הן גבי עני חדא דהכנסה וחדא דהוצאה דנוטל בעה"ב מתוכה הוא פטור של העני של הכנסה או שנתן בעה"ב לתוכה והוציא העני הוא ג"כ פטור של העני אע"ג שהבעה"ב עשה העקירה דלא בעקירה תליא מלתא כ"א בפשיטת יד וגבי אותו שייכא לומר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב וכן בבבא דפשט הבעה"ב את ידו השני פטורים הן של בעה"ב חדא דהוצאה וחדא דהכנסה אע"נ דהעקירה של הכנסה עשה העני לכך כתבו התוס' רש"י לא פי' כאן לפי שיטתו שפי' לקמן דעקידות קחשיב וכיון דהשתא לא בעי למתני כי אם השני פטורים של היציאות היה לו לפרש שתים לפטור דיציאות שתיהם בעקירות דבעה"ב אבל בפי' רש"י שלפנינו אין משמעות רש"י כאן כמו שכתבו התוס' אלא שאין הכי נמי השני פטורים של היציאות מפרש רש"י לפטור בעקירות הוצאות דבעה"ב ודו"ק:

ד"ה והא יציאות קתני כו' ר"ל שתים ההוצאה שיש בה חיוב וההוצאה שהיא פטור אבל אסור דהיינו פשט העני את ידו ונתן בעל הבית לתוכה והוציא עני דאתי בה לידי חיוב חטאת לפי פירוש ריב"א שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי בה לידי חטאת דהיינו פשט בעל הבית את ידו והוציא ונטל העני מתוכה ופטור ומותר דהיינו כשפשט בעל הבית את ידו ונתן לתוך ידו של העני וכן כה"ג ב' שהן ד' בבעל הבית כולן ביציאות וזה לא שייך ע"כ לפירש"י כ"א לפירוש ריב"א:

בא"ד ולהכי לעיל כי משני הכא דעיקר שבת תנא אבות ותולדות לא הוה מצי למפרך והא יציאות קתני נראה דר"ל משום דאי הוה פריך הכי הוה מצי לשנויי ליה דאפילו לא איירי אלא ביציאות אפ"ה אשכחן שפיר ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ:

ד"ה מי לא עסקינן וכו' ותירץ ריב"א וכו' ועיין בשבועות דשם תרצו התוספות משום דהוצאה מלאכה גרועה היא ע"ש:

ד"ה רשויות קתני וכו' ויציאות נראה לריב"א דהוי כמו תוצאות דאשכחן רשויות דמקרי תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותייהו כצ"ל:

ג.

ברש"י ד"ה פטורי דאתי בהו וכו' עד דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבעל הבית כל חיוב ופטור וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בבא דרישא וכו' דמושיט כוס יין לנזיד מוקי לה בפ"ק דע"ז וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי וכו' וא"כ צריך לומר דמתני' לצדדין קתני פשט העני את ידו וכו' העני חייב אם הוא ישראל ובעל הבית פטור אם העני נכרי ואם תקשי לך לתני שיתסרי והיכי דגם העני הוא ישראל דאז אין בעל הבית פטור ומותר אלא אסור משום לפני עור ואפילו היכי דיכול ליטול מכל מקום אסור מדרבנן משום שחייב להפרישו מאיסור אין זה קושיא דלא תנא הכא אלא איסורי שבת ולא איסורי דלפני עור ועיין באשר"י ובהר"ן וק"ל:

ד"ה בר מהני תלת וכו' דהא מוקי לה כר"ש וכו' ר"ל דמשמע דר"י דאית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אינו פטור ומותר ואי איירי בסכנת נפש הוא מותר אליבא דכ"ע:

ד"ה מאי טעמא ידו לא נייח וכו' ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו וכו' דהא קתני או שנטל מתוכה וכו' נראה דאין דקדוק זה הוכחה אלא לאחר שפשט דעקירת גופו הוי עקירה אז יש להוכיח מדקדוק זה דאין חילוק בין הטעינו על כתפו בין הטעינו על ידו כיון שמצינו דמה שמונח בתוך ידו של בעל הבית שגופו וידו כרשות אחת חשוב כדמוכח לענין שחשוב עקירה כשעוקר העני החפץ מתוך ידו כאלו עוקרו מכתפו וה"ה כשהטעינו חבירו בפנים לידו ועקר גופו עם מה שבתוך ידו ויצא הוי ג"כ עקירה כמו שהטעינו בידו לאפוקי ממה שמשמע מפירש"י שאפי' לפי מה שפשט לו דעקירת גופו הוי עקירה היינו כשהטעינו על גופו דהיינו כתפו אבל הטעינו על ידו לא אבל כל כמה דלא ידעינן דעקירת גופו הוי כעקירת חפץ ליכא להוכיח כלל ממתני' דהא אע"ג דידו של בעל הבית שהוא וירו ברשות אחת הויא הנחה ונתחייב העני כשעוקר החפץ בידו מידו של בעל הבית מכל מקום לא שמעינן מזה היכי שאינו עוקר החפץ ממקומו בידו אלא שהטעינו חבירו והוא עוקר את גופו עם החפץ שיהא עקירה ולכך א"ש דלא פשיט בעייתו ממתניתין ודו"ק נ"ל:

ג:

בגמרא אדרבה איפכא מסתברא וכו' ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי וכו' יש לדקדק למה הוצרך לומר אדרבה איפכא מסתברא וכו' היה לו למפרך בלא איפכא מסתברא אלא בפשיטות מדקאמר כאן מבעוד יום כאן משחשיכה דמשחשיכה ס"ל לתנא קנסו רבנן ולא חשו דלמא שדי ליה מידו ואתי לידי חיוב חטאת מדמתוקמא תירוצא הברייתא אם כן תפשוט מהברייתא בעיא דרב ביבי דלא התירו לרדות את הפת אבל נראה דמזה לא היה יכול לפשוט מידי משום דאי באת לפשוט הוי מצי למדחי דהברייתא מתוקמא בשינויא קמא ואי בעית למפשט משנויא קמא בעיא דאביי הוה דחי ליה בשנוייא השני ושנוייא השני בעצמו היינו יכולים להפך הסברא ולשנויי איפכא וזיל הכא קא מדחי ליה לכך הוכרח לומר אדרבה איפכא מסתברא ר"ל רבא לפשוט מסברת בני המדדש ולא מהתנא דברייתא דמדלא שני איפכא ש"מ דלא ס"ל לבני בית המדרש סברא זו כלל שנאמר שרבנן יבטלו דברי גזרתם וקנסותם בשביל שלא יבא איסור חמור מזה וגם צריך לומר דהא דקאמר מדלא קא משנינן הכי ס"ל פירוש איפכא וכו' דאין ר"ל דהוה ליה לשנויי סברא זו ההפוכה לבד בלא סברא זו הפשוט דא"נ שני איפכא ובאת למיפשט מינה לא קנסו משחשיכה ש"מ דהתירו לרדות את הפת הוה מצי למידחי ולשנות איפכא ולומר דהברייתא מתורצת איפכא דמבעוד יום לא קנסו ומשחשיכה קנסו אלא דד"ל דהוה להו לבני בית המדרש לחלק שנוייא השני בתרי השנויי ולומר ל"ק כאן מבעוד יום כאן משחשיכה מבעוד יום לא קנסו ואיבעית אימא איפכא מבעוד יום קנסו משחשיכה לא קנסו משום דלא ליתי לידי חיוב חטאת ומדלא הזכירו בני בית המדרש סברא זו ההפוכה כלל ש"מ דלא סבירא להו סברא זו כלל ואם כן תפשוט מהבני בית המדרש בעיא דרב ביבי וק"ל ועל פי דרך זה יבואו דברי התוספות על נכון:

ברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוה רבנן וכו' דהתם ליכא למיחש דלמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין וכו' ר"ל דהתם ליכא למיחש שישליך אותו מידו משום דהא יודע שכשישליך אותו מידו יתחייב מיתת בית דין דהא השתא במזיד איירי לכך ודאי הוא שיהיה נזהר להחזיק בידו עד שתחשך אבל רדיית הפת אי לא שרית ליה לרדות ממילא אתי לידי חיוב חטאת כשיאפה ומה לו לעשות ולכך אימא לך דהתירו לו לרדות וק"ל. ובשנוייא דלעיל דמשני כאן מבעוד יום כאן משחשיכה דקאמר עלה ותפשוט דרב ביבי ליכא לחלק ולומר דהכא שאני דליכא למיחש דלמא שדי ליה משום שהוא בעצמו יהא נזהר שלא להשליכו כדי שלא יבא לידי חיוב דאורייתא דלא שייך זה כ"א גבי מזיד שיתחייב מיתת בית דין וכשנוייא דהשתא דמשני כאן בשוגג כאן במזיד אבל בכל שנויי לא איירי אלא בשוגג אלא שעדיין יש לדקדק שהיה יכול לחלק דשאני הכא דלא אתי בודאי לידי איסור דאורייתא אלא דאיכא למיחש דלמא שדי ליה אבל התם גבי פת בודאי אתי לידי חיוב דאורייתא דהא הפת יאפה ממילא ועיין ברבינו נסים שמחלק בסברא זו במשנה דשמעתין:

ד"ה בשוגג לא קנסוהו רבנן עד קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה מי קנסו רבנן וכו' ונ"מ דאסור בשוגג ומבעוד יום כצ"ל ור"ל ונ"מ בין שנוייא דמשנינן דדמיא לכרמלית ובין הא לישנא דמשנינן דלא דמיא לכרמלית אלא דקנס והו רבנן כיון דגם בהאי לישנא דאמרינן דדמיא לכרמלית הוי נמי קנס נ"מ דכי אמרינן דעבדוה דדמיא לכרמלית אסור בשוגג וגם אסור אפילו מבעוד יום אבל להאי לישנא דלא עשאוהו דדמיא לכרמלית אלא דקנסוהו אינו אסור בשוגג וגם אינו אסור מבעוד יום וק"ל:

ד"ה התירו לו לרדות וכו' כדאמרינן בפרק כל כתבי לא ירדה במרדה אלא בסכין פירוש שם קאי אהיכא ששכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין ממנו ג' סעודות משום כבוד שבת וטעם דלא ירדה במרדה מפרש התם משום דכמה דאפשד לשנויי משנינן ונראה מדבדי התוס' דהכא דאע"ג דחכמה היא ואינה מלאכה מכל מקום אסור מדרבנן ולא התירו לרדות אלא דאיכא מצות כבוד שבת דהיינו ג' סעורות של שבת ואפילו בזה כל מה דאפשר לשנות משנינן ובהך דדב ביבי ליכא כבוד שבת דהא עדיין לא נאפה ולא יהא חזי לאכילה אלא שבא לרדותו קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא ולכך בעי אם התירו לו חכמים לרדותו או לא התירו ואפי' ע"י שינוי כגון בסכין וכן נראה מדברי רב אלפס ע"ש:

בא"ד הא (אנשים)' [נשים] מעכבים כצ"ל:

ד"ה ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט וכו' מבני המדדש מדלא משני איפכא וכו' כבר מבואר ממה שכתבנו למעלה:

בא"ד ולהרשב"א נראה וכו' ולעיל ה"פ מדלא משנינן הכי וכו' ר"ל דלא בעי למפשט מדברי בני המדרש אלא מדברי הברייתא גופא דהיינו מדלא היה אפשר לתרוצי הברייתות איפכא משום דהוי כחוכא וכו' א"כ לא אפשר למתוקמא הברייתות כ"א דס"ל דמבעוד יום לא קנסו ומשהשיכה קנסו א"כ תפשוט מינה בעיא דרב ביבי דלא התירו לרדות הפת מדחזינן הכא דמשהשיכה קנסו ולא השו דלמא שרי ליה ואתי לידי חיוב חטאת דהא השתא ליכא למימר דאיכא למידחי ולתרוצי הברייתא איפכא ואף על גב דעדיין יש לדחות ולתרץ הברייתא בשנוייא קמא דליכא למפשט מינה בעיא דרב ביבי ואם באת למפשט בעיא דאביי איכא למדחי להאי שנוייא דמשחשיכה קנסו וזיל הכא קמדחי וכו' מ"מ חדא מנייהו מפשטא ממ"נ כך הם המשך דברי התוספות:

בא"ד והשתא א"ש וכו' ולא דרב ביבי ובשוגג לא קנסו וכו' והכל דבור אחד:

בא"ד וא"ת משנוייא קמא נמי נפשוט בעיא דדב ביבי וכו' יש לדקדק מאי מקשי התוס' דלמא אין ה"נ והא דלא פריך אשנוייא קמא תפשוט דרב ביבי משום דהא ע"כ צריך לומר דהתרי שינויי שייכי להדדי וכאלו אמר דמהכא ליכא למפשט בעיא (דאביי) משום דאיבעית אימא דכ"ע ס"ל דככרמלית דמיא ואיבעית אימא דכ"ע ס"ל לאו ככרמלית דמיא ולכך ליכא למשמע מינה דאל"כ מה דחה הדחיין את הפשטן בשנוייא קמא אדדבה עדיפא מיניה קאמר דהפשטן רצה למפשט דפליגי בהכי ואיהו דחי ליה דכ"ע ס"ל דככדמלית דמיא א"כ כ"ש שנפשטה בעייתו (דאביי) וא"כ כיון דהתרי שינויי שייכי להדדי אי בעית למפשוט בעייתו דרב ביבי משנוייא קמא הוי דחי ליה לשנוייא בתרא ואם בא למפשט משנויא בתרא דמדקנסו משחשיכה ש"מ דלא התירו לרדות היה אפשר לדחות ולומר דאיפכא משנינן דמבעוד יום קנסו ומשחשיכה לא קנסו לכך קאמר אדרבה וכו' מדלא משנינן הכי וכו' ר"ל כיון דגם בשנויא בתרא א"א להפך הסברא כדלעיל וע"כ צריך לשנויי דמבעוד יום קנסו ומשהשיכה לא קנסו א"כ ממ"נ איפשטא בעיא דרב ביבי בין משנויא קמא בין משנויא בתרא ויש לפרש דהא דמקשו התוס' וא"ת משנויא קמא נמי נפשוט לא אדברי הגמרא מקשין התוס' דהא דברי הגמרא נוכל לפרש כדכתיבנא אלא מלשון דברי הרשב"א קא מקשי התוס' דקאמר לעיל מינה ואע"ג דאיכא למדחי בשנוייא קמא וכו' מכל מקום חדא מינייהו מפשטא וכו' ועל זה מקשה התוס' הא משנוייא קמא נמי נפשוט ויש לפרש דברי הגמרא שמקשה דממ"נ איפשטא בעיא דרב ביבי בין משנויא קמא בין משנויא בתרא ולמה דחק הרשב"א לפרש ולומר דר"ל דממ"נ חדא מינייהו איפשטא ותירצו וי"ל דאין לפשוט כו' משום הכי הוכיח הרשב"א לפרש כמו שפירש:

בא"ד היינו משום מבעוד יום וכו' ר"ל כיון דע"כ הוצרכו לאסור מבעוד יום א"כ באותו איסור נאסר ג"כ משחשיכה דאין סברא לאסור מבעוד יום ומשחשיכה מותר וק"ל ובמסקנא דשמעתין דמשני כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת אם יש חילוק בהאי שינוייא בין מבעוד יום בין משחשיכה ובין שוגג ומזיד עיין בהרי"ף ושם בהר"ן וגם קצת מזה בדברי הרא"ש:

ד.

ברש"י ד"ה ולא אדכר קודם אפייה על שגגתו וכו' הכל דבוד אחד:

ד"ה בהדיא סקילה וכו' לא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' ואומר ריב"א ואפילו מדביק עצמו אין לפשוט וכו' י"ל בפירוש דריב"א בא לתרץ דמכל מקום למה לא פשטינן בעיא דרב ביבי התם דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא שלא יעשה חבירו על ידו איסור חמור כ"ש הכא במדביק שהוא בעצמו יבא לידי איסור חמור לכך קאמר ריב"א דאפילו מדביק עצמו אין לפשוט וכו':

בא"ד וגבי חצייה שפחה וחצייה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכו' ר"ל והתם פשעו בעצמם אותן שנהגו בה מנהג הפקר ואפ"ה כפו את רבה ותירץ דכיון שהיתה היא מחזרת וממצאת עצמה לזנות דמו לאונסים ולא פושעים והוי נמי מצוה דרבים פירוש ועוד טעם אחר משום דהוי נמי מצוה דרבים:

ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכו' וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק היא וכו' יש לדקדק מה מקשים התוספות אהא מ"מ איסור סקילה הוא אף על גב דאינו חיוב מיתת סקילה ממש מחמת דלא הוה התראתו התראה ולעיל גבי הא דפריך גמ' ואלא לאו דאהדר ואדכר מי מחייב הקשו התוס' תימה נימא איסור חטאת כדבסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה ונראה דבשלמא לעיל מקשין התוס' שפיר דנימא איסור חטאת דאע"ג דהשתא ליכא חיוב חטאת כיון דאהדר ואדכר מ"מ כיון דאי לא אדכר היה כאן חיוב חטאת השתא נמי מקרי איסור חטאת אבל הכא דקאמר גמ' קודם שיבא לידי איסור סקילה פשוט הוא שלא איירי שהתרו בו בהמדביק שיהא חייב מיתה ממש אלא דקרי ליה איסור סקילה משום שאם היה שעשו בו התראה היה בא לידי חיוב מיתת סקילה ולכך מקשים התוספות הא אפילו היכא דהתרו בו א"א שיבא לידי חיוב מיתה לעולם משום דהוי התראת ספק א"כ השתא דלא התרו בו כלל לא מקרי אפילו איסור סקילה כיון דא"א שיוכל לבא לידי חיוב מיתת סקילה לעולם:

בא"ד ומה שלא רדה שמא שכח וכו' ר"ל שאם היה התראה לא תדביק שאם תדביק תתחייב מיתה הוי התראת ספק דשמא ירדה אותה קודם שתאפה ואם היה לשון התראה שירדה אותה קודם שתאפה קודם שיבא לידי חיוב מיתה לא הוי נמי התראה שיתחייב עליה מיתה דמה שלא רדה שמא שכח כן נ"ל דאל"כ יהיו דברי התוס' דברי מותר ודו"ק:

ד"ה והא בעינן עקירה והנחה וכו' דדרשינן בעירובין דאל יצא וכו' עיין בסוף פ"ק דעירובין דבמסקנא שם לא דרשינן הכי בהדיא אלא אדרבה קאמר התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב עיקר קרא אתי לאיסור תחומין אלא שמפרשים התוספות דאף לפי המסקנא אתי נמי לאיסור הוצאה דהכי משמע פשטא דקרא אל יצא איש ממקומו בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שהיו עושין בחול והכא דכתבו התוספות מ"מ משמע נמי מקום החפץ וכו' צ"ל דס"ל דגם לפי המסקנא דהתם אע"ג דעיקר קרא אתי לתחומין ואל יצא ממקומו אמקום האדם קאי מ"מ כיון דמפשטיה דקרא משמע נמי מיניה איסור הוצאות קרינן נמי אל יצא אל יוציא ומקומו קאי נמי אחפץ ודו"ק:

ד"ה אבל למטה מי' ד"ה חייב וכו' וכדמשמע קצת בסמוך דאמר רבי זירא הא מני אחדים היא וכו' הא דנקטי תוס' מדקאמר הא מני אחרים מכלל דפליגי רבנן עליה ולא הביאו התוס' פלוגתא דר"ע ורבנן דר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא בעי מקום ד' על ד' ורבנן בעו ד' על ד' ונראה דמדרבנן דר"ע לא מצי למידק דס"ל דבעי מקום ד' על ד' דאיכא למימר דדוקא כשזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דלא נח כלל ברה"י הוא דלית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל כשנח אפי' על כל שהוא אימא לך דגם רבנן ס"ל דחייב ולא בעי מקום ד' על ד':

ד"ה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה וכו' אך אין נראה שיהיה מדברי רבה ר"ל לא דרבה גופיה אומר אלא הא מני ר"ע דאמר לא בעינן ד' על ד' דתנן הזורק וכו' וחכמים פוטרים ותו לא אלא גמרא הוא דמפרש דבריו דהיינו ר"ע סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן סברי לא אמרינן וכו' כי כך היא תמיד סוגיית הגמרא:

בא"ד ועוד אמר ר"י וכו' אבל לר"י לאו כמי שהונחה דמיא וכו' דאי סבר וכו' לא הוי מצי למילף זורק ממושיט פירוש שלמעלה מי' משום דהוי מקום פטור אי היה אמרינן כמי שהונח באויר דכל למעלה ברה"ר מקום פטור הוא כמו שיתבאר בגמ' לקמן וא"כ היכא קאמר השתא דבמעלה מי' פליגי ובהא פליגי דרבי עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט וכו' אלא ודאי גמרא ה"ק דבלמעלה מי' פליגי וכו' אבל למטה מי' ד"ה חייב אבל לא מטעם אחד אלא רבנן מחייבי מטעם דאמרינן קלוטה כמי שהונחה ור"ע מחייב מטעם דמחייב בלמעלה מי' דהיינו משום דילפינן זורק ממושיט וק"ל:

ד:

ברש"י ד"ה זרק מרשות הרבים ונחה על גבי זיז כל עץ וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי ועוד דבסמוך אמר ר"י וכו' כלל הענין החילוק שיש בין פירושו של רש"י ובין פירוש התוס' הוא זה דהא דפריך גמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ס"ל לרש"י דמסברא לא מצי למיפרך דמהיכא תיתי לן לחלק בין הנחה לעקירה ולזה הוכרח רש"י לפרש דלא מסברת עצמו קא פריך אלא מכח הדיוק שהוכיח בהדיא שמחלק ר"ע בין עקירה להנחה דהיינו מדלא מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה ולכך הקשו התוספות דמדיוק זה אינו מוכרח דהא אפשר הוא דאין ה"נ דמחייב ר' עקיבא שתים אע"ג דאינו מפורש בדבריו דהא בדברי רב נמי דאינו מפורש בדבריו ואפ"ה קאמר ר"י וכו' ה"נ ר"ע אע"ג דלא פירש כן שום אמורא דבריו שמחייב שתים מכל מקום אינו מוכרח דאפשר הוא דגם הוא מחייב שתים וא"כ היאך יכולה הגמרא להכריח מדבריו דמחלק בין עקירה להנחה אבל התוספות מפרשים דהא דפריך הגמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי היינו משום דס"ל להגמרא דהסברא נותנת כן דיש לחלק בין הנחה לעקירה משום דכן מצינו במשכן וכו' או דכן מוכיח קרא דאל יצא דילפינן מיניה הוצאות שבת דמשמע מיניה דבעינן מקום חפץ איירי בעקירה וא"כ אי אפשר לתרץ פירכא זו דפריך הגמרא אלא מצינו תנא דמפרש בדבריו בהדיא דלא מחלק בין הנחה לעקירה וממילא נהיה מוכרחים לומר דלא ס"ל סברא זו כלל דנבעי הנחה או עקירה ממקום ד' על ד' ולכך ר"ע אף על גב דאפשר הוא דמחייב שתים מטעם דס"ל קלוטה כמי שהונחה מכל מקום כל כמה דלא מפרש כן בהדיא בדבריו איכא למפרך ודלמא הנחה הוא דלא בעי אבל עקירה בעי ולא מחייב כ"א אחת וכ"ת מאי מייתי מרבי הא בדברי רבי עצמו ג"כ אינו מפורש דמחייב שתים אלא שרב יהודה מפרש כן דבריו וכמו כן היה יכול לפרש דברי ר"ע צ"ל דס"ל להגמרא מדמפרש רב יהודה דברי רבי דמחייב שתים ע"כ הוא שכך קבל רב יהודה מרבותיו שהיה רבי מחייב שתים אבל ר"ע דלא מצינו שום אמורא שפירש דבריו שמחייב שתים ולכך פריך הגמרא עליה ודלמא ר"ע הנחה הוא דלא בעי אבל עקירה בעי ולא מחייב שתים וק"ל:

ד"ה אלא אמר רב יוסף וכו' והא דקאמר לקמן הוה אמינא ה"מ היכא דאחשביה היינו משום דקאמר דידו של אדם חשובה לו וכו' ר"ל דכל מה דעדיין דלא מסיק גמרא דידו של אדם חשובה לו כד' וכו' לא היה אפשר לתרץ דמחשבתו משויא ליה מקום כיון דאין כאן הקפדה אם מקבל ליה בידו או בענין אחר אלא שגם לאחר שמסיק טעמא דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' קאמר דאי לאו מימרא שניה דרבי יוחנן ה"א אפילו טעם זה דידו של אדם חשובה לו וכו' אינו מועיל לבדו אלא היכא דיש עוד לצרף לזה גם כן מחשבתו אף על גב דמחשבה זו אינה חשובה בפני עצמה מחמת דאינו מקפיד אם נתנה לו בידו בע"א מכל מקום בצירוף אל זה טעם דידו של אדם חשובה כד' מטעם שני הטעמים יחד מתחייב אבל לעולם מטעם מחשבתו זו לבד לא עלה על שום דעת לשוויה מקום וק"ל:

ד"ה זרק ונח על גבי זיז וכו' וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר ר"ל דלא בעי גמרא לומר שיהא האמת כן שמה שאמר רב יוסף הא מני רבי היא היה כוונתו למשנה זו של רבי אלא כוונתו היה לרבי דמסיק בתר הכי דהיינו רבי דברייתא דקאמר עלה ר"י שמחייב היה רבי שתים דליכא למפרך עליה תו דלמא הנחה לא בעי עקירה בעי ולא הביא גמרא האי רבי דזיז כל שהוא אלא דרך משא ומתן ודרך דחייה קאמר אילימא דלזה רבי נתכוון רב יוסף זה אינו דהתם כדאביי והיה יכול למדחייה בקושיא זו דדלמא הנחה הוא דלא בעי וכו' אלא שבלאו הכי דחי ליה שפיר והקשו התוספות על זה דא"כ הוא דאמת הוא שרב יוסף נתכוין לרבי דברייתא דאמר עליה ר"י מחייב היה רבי שתים יש להקשות דזה אינו דהא לרב יוסף לא היה מחייב רבי שם שתים ולא תני רב יוסף להא דרב יהודה כלל על דברי רבי ופירשו בענין אחר ויש לומר דסבר רב יוסף וכו' ר"ל דלעולם האמת הוא דרב יוסף במה שאמר הא מני רבי היא רצונו לומר האי רבי דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא ס"ל האי אוקימתא דאביי דלקמן והא פירכא דפריך גמרא לעיל אמילתא דר"ע ודלמא הנחה לא בעי הא עקירה בעי סבר רב יוסף דלא קשיא כלל כ"א על דברי ר"ע דקאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא בעי להנחה שום מקום כלל אפילו כל שהוא לא בעי ועליה יש לפרוך דדלמא גבי עקירה דבעינן מקום בעינן דוקא מקום ד' על ד' אלא שגבי הנחה לא בעי מקום כלל משום דלא מצינו בקרא דליבעי להנחה שום מקום אבל רבי דהצריך גבי הנחה מקום כ"ש א"כ ע"כ צריך אתה לומר דגם גבי הנחה ס"ל לרבי דצריך מקום כמו גבי עקירה דאל"כ כל שהוא נמי לא ליצטריך דס"ל דמקום כל שהוא חשיב מקום א"כ ה"ה נמי גבי עקירה סבירא ליה לרבי דמקום כל שהוא חשיב מקום ולא ס"ל לרבי דקלוטה כמי שהונחה דמיא כלל והא דתניא בברייתא זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב וכו' שפיר ידע רב יוסף דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה ומטעם דביתא כמאן דמליא דמיא ומיהו גמרא דבסמוך לית להו סברא דרב יוסף דפריך ארבי זירא וכו' ולא סגי בכל שהוא וכו' דס"ל להתוספות דלאחרים נמי צריך עכ"פ כל שהוא מדקתני עמד במקומו וקיבל חייב דמשמע דקבלו בידו או בתוך איזה כלי ועכ"פ אינו פחות ממקום כל שהוא אבל אינו מוכרח דדלמא נקט ליה הכי משום דבעי למתני אחר זה עקר ממקומו וקבל פטור וכבר הארכתי בזה ע"פ דרכי לימוד החידוד בישיבה ולפי דרך זה דרכ יוסף לא נתכוון אלא לההיא דרבי דזרק ונח על זיז כל שהוא גמרא דחי ליה במאי דקאמר התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי ולא נתכוון רב יוסף כלל להביא דרבי דברייתא דקתני זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע והא דקאמר גמרא אלא הא רבי דתניא זרק מרה"ר לרה"ר וכו' אין רצונו לומר דלהא רבי נתכוון רב יוסף דהא רב יוסף לא מתני ליה כלל למילתיה דרב יהודה דמחייב שתים אמלתיה דרבי אלא גמרא קאמר דאנן דסבירא לן דרב יהודה תני מילתיה דמחייב שתים אמילתא דרבי א"כ אנן נוקמי מתני' דידן דלא הצריכה מקום ד' על ד' כהאי דרבי ודחי לה ג"כ דאפילו לדידן ליכא לאוקמי מתניתין כהאי רבי משום דהא איתמר עלה דרבי איירי ברה"י מקורה ולר"ת נראה וכו' ואתי שפיר דרב יוסף הוה מתני דברי רב יהודה ארבי ר"ל ורב יוסף דקאמר הא מני רבי לא היתה כוונתו להאי רבי דזרק ונח ע"ג זיז כ"ש אלא להאי רבי דזרק מרה"ר לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דעלה אמר ר"י דמחייב רבי שתים וא"כ בין להנחה בין לעקירה לא בעי רבי מקום ד' על ד' וגמרא דחי לה גם האי אוקימתא מטעם דהא אתמר דרבי לא מחייב אלא ברה"י מקורה והארכתי בביאור דבור זה מפני שראיתי הרבה תלמידים נבוכין בו:

ד"ה באילן העומד ברה"י וכו' דאי הנוף למטה מג' לא הוי פטרי רבנן אע"ג דליכא וכו' כצ"ל:

בא"ד ולהרשב"א נראה וכו' כגון שעיקרו פחות מג' או גבוה ט' וכו' כצ"ל רוצה לומר דכל למטה מג' הוי כארעא סמיכתא והוי רה"ר או גבוה ט' דרבים מכתפים עליו אע"ג דאינו רוחב ד' הוי נמי רה"ר כדלקמן דף ח' אבל אי לא מכתפי עליו כל למעלה מג' אי הוי רוחב ד' הוי כרמלית ואי לא הוי רוחב ד' הוי מקום פטור ואי הוי גבוה עשרה אינו ראוי לכתף ואי הוי רוחב ד' הוי רה"י ואי לא הוי רוחב ד' הוי מקום פטור ולכך לא משכחת לה שיהא רה"ר כ"א בגבוה ט' ונופו עולה למעלה מג' דהוי כרמלית או מקום פטור וכן אם עולה למעלה מט' ולא הוי רוחב ד' הוי נמי מקום פטור ואיירי שזרק ברה"ר מתחלת ד' לסוף ד' ונח על גבי הגוף דלרבי שדי נופו בתר עיקרו והוי הנוף רה"ר וא"כ כשנח בסוף ד' נח ברה"י וחייב ולרבנן לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו והוי הנוף מקום פטור וא"כ זרק למקום הפטור לכך פוטרים רבנן כך הם פשטי הדברים של דברי הרשב"א אך מה שמסיים והא דלא מוקי לה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם בר"ה דמ"ש לא יתיישב כלל דהא השתא לא בעי למימר דליפלגי בשדי נופו בתר עיקרו לענין מקום ד' אלא לענין דליקרי רה"ר ולא ליקרי מקום פטור ויש ליישב קצת דה"ק דכיון דס"ל דגם ברה"ר לא בעי מקום ד' לא שייך ג"כ דליפלגי אי אמרינן שרי נופו בתר עיקרו לענין דלא ליקרי מקום פטור דפשיטא הוא דמקרי רה"ר גמור לכולי עלמא משום דכיון דעיקרו שלמטה מן הנוף הוי רה"ר מפני מה אית לן למימר שהנוף שעליו לא לקרי רה"ר כמו עיקרו אי משום שאינו רחב ד' הא סבירא ליה דלא בעינן מקום ד' גם ברח"ר ולא דמי לעמוד ברח"ר (ולא) שגבוה יותר מג' דאי הוה רחב ד' הוי כרמלית ואם אינו רחב ד' הוי מקום פטור משום דהתם כיון שהעמוד הוא דבר מסויים בפני עצמו ולא הוי כקרקעית ררה"ר וגם בעמוד גופיה אין בו שום חילוק רה"ר ולכך הוי או כרמלית או מקום פטור אבל הכא דעיקרו של הנוף רה"ר גמור א"כ גם הנוף היוצא ממנו כמוהו דלמה יגרע אי משום דאין מקום ד' הא השתא ס"ל לרב הסדא דלא בעינן מקום ד' לא ברה"ר ולא ברה"י וק"ל כך יש ליישב דברי הרשב"א קצת בדוחק:

ה.

בגמ' אמר רבי אבין אמר רבי יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב ומתקיף לה רבי זירא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא חייב רבי וכו' נראה לרשב"א מדלא נקט וכו' כתב זה משום דקשה ליה מנא להו לרב ושמואל לדחוקי ולאוקמי הא דרבי ברשות היחיד ולא אמרי' דפליגי רבי ורבנן באי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא כההיא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ותירץ הרשב"א דמשמע להו לרב ושמואל זה מדלא נקט בפלוגתא דרבי ורבנן מרשות היחיד לרה"י ורשות הרבים באמצע אלא ודאי דוקא ברה"י באמצע סבירא ליה לרבי דחייב משום דביתא כמאן דמליא הוי כמונח על מקום חשוב ולא מטעם קלוטה:

בא"ד לא סברא דרב ושמואל וכו' פירוש ההיא סוגיא דהתם לא סברא דרב ושמואל דהכא ולדידהו פירוש רב ושמואל דאמרי דלא חייב רבי אלא ברה"י מקורה כמאן מוקי ההיא מתניתין דגיטין דקתני כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת:

ד"ה כאן למטה מי' וכו' בלא פירכא דרבי יוסי וכו' פירוש השתא דאוקי מתני בטרסקל אפילו אי לא הוי קשיא לן האי פרכא דרבי יוסי אלא דכ"ע הוי ס"ל דלא הוי רה"י אפילו הכי ע"כ הוי צריך לאוקמי בלמטה מי' דכל למעלה מי' בר"ה הוי מקום פטור אם לא בעמוד גבוה יותר מי' ורוחב ד' דאז הוי דה"י א"כ ע"כ מתני' דחשבה לה יד רה"ר ע"כ איירי בלמטה מי' ורבי יוסי ברבי יהודה ע"כ לא איירי בלמטה מי' אלא בלמעלה מעשרה דלמטה מי' ברה"ר לא אשכחן דבר דהוי דה"י ואם כן המקשן הוה ידע ע"כ דמתניתין איירי בלמטה מעשרה ורבי יוסי איירי בלמעלה מעשרה ואם כן מאי פריך:

ד"ה כגון ששלשל ידו וכו' מאי אריא דנטל עני מתוכה וכו' דמסתמא יד בעה"ב ויד עני מיירי בענין אחד דהא כי נטל וכו' רצה לומר ואם כן אפילו כי נתן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציאה יהא עני חייב משום דמיד שנתן הבעל חבית לתוך ידו של עני נעשית ידו של עני כארעא סמיכתא וכאלו מונח החפץ על גבי קרקע וכשהוציא אותו העני הוי כאלו עקר אותו מרה"י והוציא ועשה הנחה ברה"ר אלא ודאי אגד יד שמיה אגד הואיל והיד מחוברת להגוף של העני העומד בחוץ וגגרר אהר הגוף שבחוץ ולכך לא שייך דהוי ארעא סמיכתא:

ד"ה ה"מ היכא דאהשבה לידיה וא"ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וכו' נראה בעיני דקושיא זו אינה קושיא כלל דאי לאו ההיא דלעיל לא הוה ידעינן טעמו של דבר דהוי מטעם דידו של אדם חשובה וכו' אלא הוה ס"ד דטעמו הוא משום דלא בעינן מקום ד' על ד' תדע דהא מתניתין נמי קתני נתן לידו וכו' חייב ואפילו הכי שקלינן וטרינן עד השתא בטעם הדבר עד דמסיק לבסוף משמיה דרבי יוחנן דהוי מטעם דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ודו"ק:

ה:

בגמ' בעי אביי אגוז וכו' נראה לי שצ"ל בעי רבא וכן הוא בהזורק:

ברש"י ד"ה אינו חייב עד שיעמוד וכו' דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי הלכך וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בתוס' ד"ה אגוז על גבי מים כו' ספינה מינח נייחא פירוש ומה שמונח בתוך הספינה נקנה לבעל מדין חצר אע"ג דקיימא לן דחצר מהלכת לא מקרי חצר ולא קני אמרינן ספינא מינח נייחא וכו':

בא"ד ובעי אגוז בכלי וכו' אע"ג דודאי לאו כמונח דמי וכו' פירוש משום דהכא אין בעייתו תלויה באי הוי כמונח או כמהלך אלא אם דרך להצניע חפץ בכך או לא:

ד"ה בשלמא לבן עזאי וכו' דאי משום דמודה בזורק קאמר האי טעמא פירוש דמוכרח גמרא לומר האי טעמא משום דאי הוי טעמו של בן עזאי משום דלא אשכחן כהאי גוונא דחייב תקשה לן אם כן אמאי מודה בן עזאי בזורק שחייב אבל השתא דקאמר דטעמא של בן עזאי משום דמהלך כעומד א"ש דמודה בזודק משום דהתם אין שום מהלך כלל ועל זה מקשים התוספות הא אכתי לא ידע דמודה בזודק דאי ידע וכו' ולפי המסקנא א"ש הא דמודה בזודק משום דבן עזאי נמי מודח דהיה כה"ג במשכן כגון מוציא מרה"י לרה"ר דרך צידי רה"ר כדמסיק אליבא דרבנן אלא דסבירא ליה דאע"ג דאשכחן כה"ג במשכן אפילו הכי אינו חייב משום דמהלך הוי כעומד והוי הנחה במקום פטור אבל זודק ומושיט דליכא למימר גבייהו מהלך כעומד ילפינן שפיר מזורק ומושיט ררך צידי ר"ה שהיה במשכן וכן פירשו התוספות לקמן בסמוך:

ו:

בתוס' ד"ה הא קמ"ל כרב וכו' דלא פליג אמתני' דכלל גדול דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת פירוש דחייב על כל אחת ואחת מכל מ' מלאכות דקא מני ולית שום אחת מהן בתוכם שלא יתחייב עליה חטאת:

בא"ד ולא מצי למימר דידע בדאיסי דהא אכולהו חייב פי' כיון דעל כל האבות מלאכות דקא חשיב התנא חייב על כולן בזדון שבת ושגגת מלאכות דהיינו שסבר שכל המ' מלאכות הן מותרות בשבת ועשה כולן בהעלם אחת אם כן לא מצי למימר דידע ליה לשבת במלאכה אחת שבתוך מנין המ' מלאכות א"כ לא היה מתחייב על אותה מלאכה כיון שעשאה במזיר והתנא תנא מניינא לומר שיתחייב על כולן:

בא"ד והא דאמרינן לקמן בפרק בתרא לרמי בר חמא כצ"ל וכו' צריך אני להציע הסוגייא שם ומתוכה נבא לתמצית הענין והכי איתא התם רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמי המחמר אחר בהמה בשבת בשוגג אינו חייב הטאת במזיד חייב סקילה מתיב רבא המחלל את השבת בדבר שמחויבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה הא אין חייבים על שגגתו חטאת אין חייבים על זדונו סקילה ומשני מי קתני הא אין חייבים וכו' ה"ק דבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת וחייבים על זדונו סקילה ומאי נינהו מחמר עכ"ל והשתא יש לדקדק למה הקשו התוספות כאן קושייתם לשינוייא דמשני אליבא דרמי בר חמא הא בלא האי שינוייא מפשטא דברייתא נמי משמע הכי דכל שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה וא"כ קשה לאיסי דקאמר דיש אחת מהן שחייבים על שגגתה חטאת ואין חייבים על זדונה סקילה ונראה לי דמפשטא דברייתא לא הוה קשה מידי דה"א דהברייתא לא אתיא אלא למידק מינה הא כל שאין חייבים על שגגתו חטאת אין חייבין כלל על זדונו סקילה אבל אין הכי נמי אשכחן שפיר דאפילו בהנך שחייבים על שגגתו חטאת אפ"ה יכול למצא יש מהן שאין חייבים על זדונו סקילה וברייתא ה"ק כל שחייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבים על זדונו סקילה ויש ג"כ שאין חייבים סקילה הא אין חייבים על שגגתו חטאת א"א הוא שיתחייב על זדונו סקילה והשתא לא קשה לאיסי מידי אבל לפי השנוייא דמשני לרמי בר חמא דה"ק דבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבים וכו' א"כ ע"כ צ"ל דה"ק דכל שחייבים על שגגתו חטאת א"א שלא יתחייב סקילה ואין שום דבר בעולם שחייב חטאת ולא יהיה חייב סקילה אלא שיש דבר שאף על גב שאין חייבים על שגגתו חטאת אפ"ה חייבים על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר וא"כ קשה לאיסי דלדידיה יש דבר שחייבים על שגגתו חטאת ואפ"ה אין חייבים על זדונו סקילה וק"ל:

ד"ה ואמר ר' יוחנן שאם עשאן וכו' אלא שמדברי איסי נמי יש לדקדק וכו' מקשין התלמידים א"כ כיון דאיסי נמי קתני מניינא דמ' מלאכות ויש לדקדק ג"כ מדבריו כל שיש לדקדק מדברי המתניתין א"כ למה כתבו התוספות בדבור שלפני זה וז"ל אבל כי מפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול וכו' ולמה להו להתוספות למידק ממתניתין הא מדברי עצמו יש לדקדק כל מה שיש לדקדק ממתניתין ואינה קושיא כלל דודאי הא דלא נימא שאם עשאן כולן בהעלם אחת לא יתחייב על כולן כ"א חטאת אחת אלא שיתחייב על כל אחת ואחת חטאת בפני עצמו ודאי דבר זה יש לדקדק מדברי איסי כמו מדברי מתני' דאל"כ מניינא דאיסי למה לי אבל הא דלא נימא שנמצא אחת מהן בתוכן שלא יתחייב עליה חטאת זה אין לדקדק מדברי איסי דהא נוכל לומר שפיר דתני איסי מניינא לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת שיתחייב חטאת על כל אחת מאותן מלאכות שחייבים עליהם חטאת לאפוקי דלא נימא חטאת אחת על כולם ואפ"ה מסיים איסי שפיר דיש אחת מהן דאין חייב עליה חטאת כלל אפילו היכי דעשאה לבדה דהכי תני איסי בהדיא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן אבל מהמתני' דקתני סתמא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותני מניינא לומר שאם עשאן כולם בהעלם אהת שיתחייב על כל אחת ואחת חטאת בפני עצמו דהיינו מ' חטאות חסר אחת משמע שפיר שעל כולן חייב ולא נמצא כלל בתוכו אפילו אחת מהם שלא יהא חייב עליה חטאת ולכך קאמרו התוס' שפיר דע"כ איסי בסקילה איירי דאי בחטאת מסתמא לא פליג אמתני' דמשמע מיניה דלא נמצא אפילו אחת מהן שלא יהא חייב עליה חטאת וק"ל:

ז.

ברש"י ד"ה כגון דאית לה וכו' עד סמוך לה קודם היקף ולענין לטלטל וכו' הכל דבור אחד הוא:

בא"ד כראמרינן בעירובין אין מטלטלין בו וכו' כצ"ל:

ד"ה וטח על פניה וכו' ובלבד שיניח למטה מג' וכו' כצ"ל:

ד"ה אפי' הזמי והיגי וכו' ורב אשי אמר אפילו צואה חוא סוף דבור ואחר כך מתחיל הדבור ה"ג אין כרמלית וכו' כצ"ל:

ד"ה וקירויו משלימו וכו' ער ואי בדקאי בכרמלית וכיון דלית ביה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא נצרכה אלא לקרן זוית וכו' משום דלרבי אליעזר כרה"ר דמיא פי' ובעי לאוקמי חברייתא ככ"ע גם כרבי אליעזר או שמא מספקא ליה וכו' ר"ל וכיון דמספקא לא בעי לאוקמא דאתי לאתויי צידי ד"ה משום דשמא לרבי הוי לעולם רה"ר אפילו אית בהו חיפופי ואם כן לא אתי כרבי אליעזר:

ז:

ברש"י ד"ה והשלימו וכו' כמו כותלי רשות היחיד ובהם וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והלכה ונחה וכו' תימה לר"י דבפ"ק דעירובין וכו' נ"ל שצ"ל פ"ק דיומא:

תוס' ד"ה והלכה ונחה בחור כל שהוא כו' אבל אין ברגליה ג' וכו' פירוש דלא אמר ר"מ חוקקין להשלים אלא היכא שיש כבר המשך מקום בגובה ג"ט רחב ד' אז אמרינן חוקקים שיהא רוחב ד' על גובה י' אבל היכא דאין כאן כבר שום המשך שיש בו כשיעור לא אמרינן חוקקים להשלים וא"כ היכי אמרינן הכא בחור כל שהוא חוקקים כיון שאין כאן שום מקום שיהא בו רוחב ד' ותירצו שגם הכא מיירי שיש כבר רוחב ד' בחור בצד האחד דהיינו באותו צד וקצה שברשות היחיד ולכך אמרי' חוקקים להשלים כאלו היה ג"כ בצד רשות הרבים רחב ד':

בא"ד והא דלא אוקמינן בחור כל שהוא ממש ר"ל מאי משני הא אכתי תקשה לך לוקמא דנח בחור מאי אמרת אי איירי בכותל שיש בו חור א"כ למעלה מעשרה נמי יהא חייב לוקמא דאיירי בחור כל שהוא ממש שאין בו שום מקום רחב ד' דגם בצד רה"י אין בו רחב ד' דלא שייך ביה לומר חוקקים לר"מ ולכך פטור בזורק למעלה מעשרה ותירצו ועוד דע"כ וכו' ר"ל דליכא לאוקמי דנח בחור דממ"נ אי איירי בחור רחב ד' א"כ בלמעלה מעשרה נמי יהא חייב ואי איירי בחור כל שהוא ממש א"כ בלמטה מעשרה נמי יהא פטור משום דלא נח על מקום ד' וא"כ ע"כ אתה צריך לומר דאיירי שבצד אחד יש בו רחב ר' וס"ל כר"מ דחוקקין להשלים ולכך חייב מלמטה מעשרה א"כ בזורק למעלה מעשרה נמי נימא דחוקקים להשלים ויהא חייב משום דהוי כזורק לרה"י והשתא א"צ לומר כפירש"י וכו' אלא ע"כ צריך לאוקמא כר"מ זהו תמצית פשטות הדברים של התוס':

בא"ד ומיהו יש ליישב פירש"י וכו' יש לדקדק מה יישוב הוא זה שכתב ראי לאו הכי הוי ליה למיפרך בהדיא הא יש להקשות דהכל טעמא מאי למה לא פריך הכי בהדיא בקיצור יותר ונראה דר"ל דגמ' ס"ל דע"כ מתני' ר"מ היא דסתם משנה ר"מ היא ולכך אי איירי מתני' בנח בחור ע"כ איירי אפי' לית ביה ד' ממש דהא ר"מ אית ליה דחוקקים וא"צ ד' ממש ולכך פריך גמ' בכה"ג ור"ל וכ"ת מתני' דלית ביה ד' זה אינו דא"כ בסיפא בלמטה מי' אמאי חייב אלא ע"כ צריך לאוקמי דאיירי דאית ביה בצד רה"י ד' ובצד השני אמרי' חוקקים משום דמתני' ר"מ היא א"כ בלמעלה מי' נמי יהא חייב אלא שמע מינה מתני' בכותל דלית ביה חור ולכך מתני' ע"כ צריך לאוקמא בדבילה שמינה וק"ל:

ח.

בגמ' אמר עולא עמוד תשעה ברה"ר ורחב ארבע. האלפסי וכן האשר"י לא גרסי ורחב ד' וכן משמע מפירש"י דכתב בתר הכי בין רהב ובין קצר וכן פי' הר"ן:

ברש"י ד"ה כפאה על פיה וזרקה אאינה רחבה ו' קאי ר"ל דאם רחבה ו' אפי' אינה גבוה כ"א ז' ומשהו פטור משום דהוה רשות לעצמה וק"ל והתוס' לא כתבו כן:

ד"ה לא ארישא אגבוה עשרה ורחבה ד' דהוה וכו' כצ"ל:

בתוס' ר"ה אמר אביי וכו' דלשינוייא דאביי דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא וכו' משום דהתוס' פירשו הא דמשני הכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטו לרה"ר וכו' דלא פליגי כלל אי בעינן ד' או לא ומצי איירי בדאיכא בעיקרו רוחב ד' או בדליכא ד' ולא פליגי אלא אי הוי הנוף רה"י או לא מר סבר שדינן נופו בתר עיקרו ומקרי נוף רה"י ומר סבר לא שדינן ולא הוי הנוף רה"י ואיירי דלא זרק מתחלת ד' לסוף ד' אלא אי שהנוף עומד בתוך ד' לתחלת הזריקה ופליגי אם הוא חייב מדין מכניס מרה"ר לרה"י ומצי סברי תרווייהו ר"מ ורבנן דבעינן ארבעה על ארבעה וא"כ לית ליה שום סיוע לרב חסדא מברייתא אפי' אחד מ"ד והברייתא דלקמן בהזורק אתיא בפשיטות דלא כוותיה ולכך כתבו התוס' דלשינויא דאביי כל שכן דקשה לרב חסדא:

ד"ה רחבה ששה פטור וכו' דהלכתא גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפים וכו' פירוש והתוס' סבירא להו דגידוד היינו תל כמו שמסיימו בסוף וכמו שהתל מצטרף להמחיצה לגובה ה"נ מצטרפים השוליים עם הדפנות של המחיצה:

בא"ד ואין נראה פי' ר"ח דהא עובי חוליית הבור מצטרפים וכו' ר"ל הא דפירש ר"ח דבעינן אויר ד' דהיינו ה' טפחים וג' חומשין לבד עובי הדפנות של הכוורת שאין עובי דפנות הכוורת מצטרפים לחלל לאויר ד' זה אין נראה דהא עובי חוליית הבור מצטרף ה"נ עובי הדפנות מצטרפים דעובי הדפנות חזי נמי להשתמש על עוביין הואיל וכן חשבינן אויר ד' עם הדפנות מבחוץ והואיל והכוורת רחב ששה מבחוץ עם הדפנות א"כ יתירי תרי חומשים דהא לא יצטרך כ"א ח' טפחים וג' חומשים עם הדפנות אלא צריך לומר דלא רק כמו שפירש רש"י:

ד"ה כפאה על פיה וכו' וד"ה ז' ומחצה וכו' הכל דבור אחד:

ח:

ברש"י ד"ה ומאי למטה וכו' והניחו למטה מי' תחתונים אמאי עירובו וכו' הכל דבור אחד:

ד"ה אלא לאו וכו' דהוי הבור חללו י' וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לא מחייב וכו' והוי כמו עומד לכתף דאמרינן לעיל וכו' כצ"ל:

ד"ה לימא תיהוי תיובתא וכו' לכך נראה כפירוש ר"ח וכו' שהעבירו לפניו נגר גופו דם"ר אמינא כיון שהגיע וכו' כצ"ל:

ט.

ברש"י ד"ה וכ"ת דלית ביה רחב ד' וכו' ואין לך לחי גדול מעובי החומה וכו' בדבור זה משמע מדברי רש"י שאין שום לחי עומד על האסקופה אלא שהפתח עומד בתוך החומה מצוייר כזה* שהחור שבין שני החומות הפתח ועובי החומה שמצד זה וכן מצד השני הן הן הלחיים כמו פתח שיש לה פצימין והיינו מה שכתב ואין לחי גדול וכו' רוצה לומר שעובי החומות בעצמן הן הן הלחי שאין לך לחי טוב וגדול מזה וזה אינו מתיר אלא לטלטל בתוך המבוי עד הפתח דהיינו עד התחלת החומה חודה הפנימית שהיא לצד המבוי אבל אסור לטלטל בתוך הפתח עצמו אא"כ העמיד עוד לחי בפני עצמו מן החוץ בצד חודה של החומה לצד רה"ר אבל בדבור שלפני זה לא משמע כן שכתב צריך לחי אחר להתירו שהלחי המתיר את המבוי סתמיה נגד האסקופה וזקוף עליה משמע מדבריו שלחי עומד על האסקופה ואורך גבהו עומד זקוף עליה רחבו כרוחב האסקופה וצד רחבו של צד המבוי הוא נקרא חוד הפנימי ועד שם מותר לטלטל בתוך המבוי אבל לא בתוך הפתח דהיינו על האסקופה אא"כ העמיד לחי אחר מבחוץ לצד רה"ר וצריך לומר דאיירי כשאין כאן חומות משני צדי הפתח ולכך צריך להעמיד לחי על האסקופה ועיין מזה במס' עירובין בדף ח' וכו' ושם נתבארו כל הענינים האלו:

ד"ה פתח נעול וכו' עד שהרי יש בחלל עביו ד' מן הדלת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אמר רב יהודה וכו' עד אע"ג דאוקי אסקופה דאיירי בה ת"ק באינה רחבה וכו' ר"ל אדם עומד על האסקופה וכו' דאוקי לעיל באסקופה כרמלית דלית בה ד' וכו'.

ט:

בגמ' ולא למרחץ לכולה מלתא דמרחץ וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מנחה קטנה וכו' כדאמרינן בתמיד נשחט סמוך לה מתחלת עשירי כצ"ל:

ברש"י והיינו כסוס יכסמו את ראשיהם כצ"ל ופסוק הוא ביחזקאל מ"ד:

בתוס' ד"ה לא ישב אדם וכו' דהא דאמרי' בפרק ערבי פסחים ערבי שבתות ויו"ט וכו' פירוש דשם קתני בערבי שבתות ויו"ט לא יאכל סמוך למנחה עד שתחשך דמשמע הא בשאר ימים מותר לאכול סמוך למנחה וק"ל:

ד"ה ואם התחילו אין מפסיקין וכו' וה"נ משמע בגמ' דקאמר כיון דשרי המייניה לא מטרהינן ליה ויתיישב נמי חא דקשה בנמ' כצ"ל פירוש והכי משמע בגמ' דמתני' איירי אפי' אם התחילו באיסור דקאמר גבי תפלת ערבית כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה וכו' ופריך עלה ולמ"ד חובה ממרחינן ליה והא תפלת חמנחח דלכ"ע חובח חוא ותנן אם חתחילו אין מפסיקין ומדפריך עלה ממתני' ע"כ צ"ל דס"ל לגמ' דמתני' איירי אפי' אם התחילו באיסור דהיינו לאחר שהגיע זמן תפלת המנחה דומיא דתפלת ערבית דפריך עלה דאיירי בשכבר הגיע זמן התפלה וכן הוא מבואר בדברי הרא"ש בחדיא והא רקאמר יתיישב נמי חא דקשח בגמ' וכו' רוצח לומר רקשח מאי פריך מדריב"ל חא ריב"ל איירי בהתחיל באיסור ומתני' לוקמיה דהתחיל בהיתר אלא ודאי משמע ליה לגמ' דמתני' איירי אפי' בהתחיל באיסור וכן מפרשים התוס' בסמוך בד"ה לימא תיהוי תיובתא וכו':

בא"ד ויתיישב נמי הא דקשח בגמ' גבי לימא תהוי תיובתא רריב"ל כצ"ל וכמו שפירשו חתוס' לקמן:

ד"ה בתספורת של בן אלעשה וכו' ושרי סעודה קטנה וכו' פי' שרי להתחיל סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלת פירוש מנחה קטנה דאז לא מיבעיא דאסור להתחיל אפי' סעודה קטנה אלא אפי' אם חתחיל מפסיק כמו שמפרשין התוס' סוף דבור זה אבל אם התחיל סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה דקתני מתני' דאם חתחילו אין מפסיקין אינו מפורש בתוס' אם הוי פירושו אין מפסיקין כשמגיע מנחה גדולה אבל כשמגיע מנחה קטנה צריך להפסיק או נימא אפי' כשמגיע למנחה קטנה א"צ להפסיק כיון שהתחיל קודם מנחה גדולה וכן סעודה קטנה אע"ג שפסקו התוס' שמותר אפי' להתחיל סמוך למנחה גדולה אבל אינו מפורש בדבריהם אם צריך להפסיק כשמגיע זמן מנחה קטנה ובאשר"י כאן כתב דאפי' אם התחיל סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אינו צריך להפסיק אפי' כשמגיע זמן מנחה קטנה ע"ש ובאשר"י דברכות פרק תפלת השחר כתב עוד שם בענין אחר דסעודה קטנה מותר להתחיל אפי' סמוך למנחה קטנה ע"ש:

בא"ד דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ר"ל דהא דקאמר אימתי התחלת דין אין ר"ל התחלת תחלת הדין ולדקדק מזה דס"ל סתמא דגמ' דמתני' איירי בתחלת הדין דיכול להיות דהגמ' ס"ל שפיר דמתני' איירי בגמר דין כרב אחא והא דקאמר אימתי התחלת דין ר"ל גמר דין ואאם התחילו דמתני' קאי דקתני ואם התחילו דהוי פירושו גמר דין לרב אחא אין מפסיקין ועל זה קאמר אימתי נקראת התחלה אלא שלפי זה לא יתיישב דעת האומר משיפתחו בעלי דינים דזה אין שייך לומר אלא בהתחלת תחלת דין ולא בהתחלת גמר דין וצ"ל בדוחק דהא ע"כ איירי דלא חיה התחלת הדין וגמר הדין הכל במושב אחד אלא דאתמול שמעו טענות הבעלי דינים ונשאו ונתנו בדבר והיום באים לגמר הדין דאל"כ לא יתיישב נמי הא דקאמר הא דלא עסקו ואתו בדינא וא"כ י"ל דכיון דלא היה הכל ביום אחד כשבאים היום לגמור הדין חוזרים ושומעין הטענות מפי הבעלי דינים קודם שגומרים את הדין וק"ל:

י.

בגמ' אי נמי במנחה כיון דקביע ליה זימנא מרתת וכו' וכה"ג הוי מצי לשנויי שם בסוכה דף ל"ח גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב וכו' ופריך למימרא דמפסיקים וע"ש בתוס':

יש שם מקרא ותפלה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מרחצאות וכו' היו לו פנימי להקיז וכו' ס"א להזיע וכו':

בתוס' ד"ה אי איכא וכו' התם בדיינים שאינן מומחים וכו' כצ"ל:

ד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עיין במה שכתבתי בביאורי על הטורים בטור ח"ה סי' א':

י:

ברש"י ד"ה ומלי ליה כוחלא וכו' וכן לשונו בגמ' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' וי"ל דהתם קראו שלום וכו' ר"ל שקרא שם הקב"ה שלום ע"ש שהוא עושה שלום בעולם דבקריאת שם לא שייך לקרותו ע"ש שעושה לו לבדו שלום אלא ע"ש שהוא עושה בכל העולם שלום ולכך כתיב שלום שהוא שם הכולל בלשון רבים אבל אי לא קראו שלום ושלום אינו שמו של הקב"ה אלא ר"ל ה' שעושה לו שלום לא הוי ליה לומר שלום שהוא שם הכלל אלא ה' שלומו שפירושו לו לשון יחיד לבדו:

ד"ה ה"ג נתגלגל חדבר וכו' ר"ל אבל לא גרסי' נגזר דהא לא בשביל זה נגזר אלא כבר נגזר בברית בין הבתרים כמו שדרשו רז"ל בשביל שאמר אברהם במה אדע וכו' אלא נתגלגל גרסי' ור"ל שע"י הכתונת פסים נתגלגל שירדו למצרים עתה תיכף בימי יוסף והתחיל בהן השעבוד של הגלות שאלו לא היתה הסיבה של הכתונת פסים לא היה יוסף נמכר למצרים והיה הגלות מתאחר עדיין להתחיל אז בהם כ"א בדורות שאחריהם ואעפ"כ היה מונה הקב"ה מנין הארבע מאות שנה משנולד יצחק שהיה לאברהם זרע ושייך לומר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי מאז היו בארץ לא להם כי גרות נגזר עליהם ארבע מאות שנה אבל מה שאמר ועבדום וענו אותם לא נגזר עליהם כמה שנים יהיה הענוי והשעבוד דהא גם עתה שירדו למצרים בימי יוסף לא היו ימי השעבוד והענוי ד' מאות שנה כי מנין הד' מאות שנה כבר התחיל הקב"ה למנות משנולד יצחק וא"כ אלו לא היתה הסבה שנתגלגל שע"י הכתונת פסים נתקנאו האחים ביוסף ומכרוהו למצרים היה השעבוד מתאחר להתחיל עוד יותר וחיו ימי השעבוד מועטים ביותר זאת היא כוונת התוס' בדבור זה וכך צריך לגרוס שהרי ד' מאות שנה התחילו משנולד יצחק והמגיה שהגיה קודם שנולד יצחק ל' שנה לא דק וע"ש ברש"י בפרשת בא אל פרעה פסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים וגו':

ד"ה ושל סדום וכו' וצ"ל שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה פירוש קודם שהתחילו לעבוד את כדרלעומר ואחר שנהרג כדרלעומר היו בשלוה כ"ד שנה ובין הכל הם כ"ו שנה:

יא.

בגמ' שנאמר לרומם בית אלהינו ולהעמיד חרבותיה ולתת לנו גדר ביהודה כן סוף הפסוק וזה שמסיים רש"י וע"י כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה:

ברש"י ד"ה ולא תחת עכו"ם אדומים שהיו כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ולא תחת חבר כו' והר"ר יעקב מפרש דחברים היו כומרים מפרסיים כו' והיינו דשקל הכומר שרגא כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כגון אנן מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה כו' וי"ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת לפי הנראה מדברי המפרשים והפוסקים דהא דקתני מתני' אם התחילו אין מפסיקים אפי' מסעודה לתפלה היינו היכא דאיכא עדיין שהות להתפלל כמו שכתבו התוס' לעיל והא דקתני סיפא מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דמוקמינן לה בתורתו אומנתו היינו אפי' היכא דשעת התפלה עוברת דאי בשאין השעה עוברת פשיטא דהא קתני רישא דאפי' מסעודה אין מפסיקין והא דקאמר נמי בגמ' כגון אנו שאין תורתנו אומנתנו מפסיקין לק"ש ולתפלה היינו נמי דוקא שהשעה עוברת אבל היכא שאין השעה עוברת אין מפסיקין מתורה לתפלה אפי' אנו שאין תורתנו אומנתנו דלא גרע תורתנו מסעודה שאין מפסיקין ממנה לתפלה היכא שאין השעה עוברת והיינו דקא מתרצי או עדיין לא היתה השעה עוברת ר"ל ולכך אין תורתו אומנתו אין מפסיקין מדברי תורה לתפלה אבל יש להקשות מה הוא טעמו של ר' ירמיה שהיה ממהר לצאת ממנה וכל שכן לשינוייא קמא שהיתה תורתו אומנתו וכי לא ידע מתני' דקתני מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה ומוקמינן לה בתורתו אומנתו ויש לתרץ דר' ירמיה לא היה מחזיק עצמו לתורתו אומנתו כל כך אבל אין לתרץ דהא דקתני מתניתין אין מפסיקין לתפלה למי שתורתו אומנתו הוי פירושו שאין חייב להפסיק אבל אם רצה להפסיק מפסיק ולכן היה ר' ירמיה מסרהב לעמוד דאם כן לא יתיישב מה שכתכו התוס' בדבור שאחר זה כגון רבי שמעון וחביריו והא דקאמר לקמן כי הוה מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי דהוה מצלי היינו ק"ש ואי הוה פירושו דמתניתין אין מפסיקין אין חיוב להפסיק ואם רוצה להפסיק מפסיק לא היה קשה מידי דשמא מחמיר על עצמו היה והיה מפסיק ולביש ומכסי ומצלי וק"ל:

ד"ה שמא ישכח כו' אלא שמא ישכח את המחט וכי' ולבסוף וכו' ושכח שהוא שבת והא דלא פירשו בקונטרס שמא ישכח השבת ויצא דא"כ יקשה לך ולמה לא הצניע את המחט קודם השבת ולא שייך לומר ששכח שהוא שבת ולכך לא הצניע אותה זה לא שייך דא"כ כל דיני השבת שאמרו חכמים שיש לאדם לעשות בע"ש ניחוש שמא ישכח שהוא שבת אלא ודאי כל אדם הוא נזהר בע"ש לזכור יום השבת אלא בשעת יציאה לרה"ר פעמים שאדם יוצא פתאום עם מה שבידו ושוכח שהוא שבת ולכך אמרו שמא ישכח שהוא שבת ויצא עם המחט וק"ל:

ד"ה לא יעמוד וכו' בחפצים הצריכים לו וכו' דכיון דצריך לשתות וכו' ר"ל כי היכי דמודו דבנן דאם היה הדבר המטלטל חפצים הצריכים לכבודו שלא יעמוד ברה"ר ויטלטל ברה"י דמתוך שצריך חיישינן שמא יביאנו אליו ד"נ כשעומד ברה"ר ושותה ברה"י אפילו הוי המשקה בכלי שא"צ לו מ"מ היה צריך הוא לשתות ומתוך זה יביאנו אצלו כן משמע מפי' רש"י לקמן ועיין בהר"ן:

בא"ד דהכי אמרינן התם השתין מים ודק חייב חטאת פי' אם עומד ברה"ר ומשתין או רק לרה"י חייב חטאת אלמא דעקירת השתן או הרוק מתוך גופו חשיב עקירה וא"כ ה"ה נמי שהנחת המשקה ששותה ונח בבטנו חשיב הנחה:

בא"ד ורש"י תירץ בהמוצא תפילין בענין אחד ובפרק ב' דעירובין פרישית כצ"ל ור"ל דבפ"ב דעירובין דף כ' מביאים שם התוס' פירש"י דפ' המוצא תפילין וכותבין בשם רש"י איך שהוא מתרץ דהפה הוא מקום פטור וא"כ נחים המים ששותה בפיו במקום פטור קודם שנחים בבטנו ומקשים שם עליו ומסקנא דמלתא שם מפרשים בשם ר"ת דהבליעה חשיב הנחה וא"כ כשראשו מבחוץ ורוקו בפנים הוו העקירה וההנחה בחדא רשותא ע"ש אבל תימה לי דכד מעיינת בפי' בפרק המוצא תפילין נראה מדברי רש"י שהוא מתרץ ג"כ כתירוץ התוס' דהכא ולא בענין אחר ואולי שגירסא אחרת היה להתוס' בפירש"י דבהמוצא תפילין ודו"ק:

יא:

בתוס' ד"ה אמר אביי מנא אמינא לה וכו' דוקא בהוצאה גזר אביי וכו' וצריך ליתן טעם למה גזר אביי בהוצאה יותר מבשאר מקומות ויש לתרץ משום דגבי הוצאה מקרי חדא גזירה דאין פשוט כ"כ לרוב ההמון לחלק בין כרמלית לרה"ר ואי שרית בכרמלית בודאי אתי גם כן למשרי ברה"ר כנ"ל:

ד"ה ואם יצא פטור אבל אסור וכו' במחט נקובה חייבת חטאת וכו' פי' ושם מסיים דברי רבי מאיר ואע"ג דהתם נמי אין האשה נושאת המחט בידה כ"א בצעיפה וכיוצא:

יב.

ברש"י ד"ה הא לא דמיא וכו' משנה היא במס' מכשירין השנויה אחר הסיפא דהכופה וכו' הניחה שירד הדלף לתוכה וכו' ומכל מקום יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים נתנה לעריבה זו וכו' כצ"ל ור"ל אע"ג שבסדר המשנה לא תנא ושבתוכה הרי זה בכי יותן כמ"ש בספרים הכא בשמעתין מ"מ יש לשמוע כך מלשון המשנה דמדקתני ובמים הניתזין והצפין דהיינו שצפין ועולין מתוך הכלי פליגי בהו ב"ש וב"ה משמע הא במים הנשארים בתוך הכלי כ"ע מודו שהן בכי יותן כמו שכתבו התוספות בעמוד זה בד"ה ושבתוכה וכו':

ד"ה שבת היא מלזעוק צריך להרחיב דעתם וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מי אלימא ממתניתין וכו' ממתניתין דקתני ולא יפלה את כליו ר"ל דברייתא דקתני אין פולין ואין קורין משמע דשניהם ענין אחד ושניהם נמשך וקאי לאור הנר דקתני בסיפא אבל במתני' דקתני ולא יפלה בוא"ו לא יקרא לאור הנר משמע דמילי מילי קא חשיב וכל אחד הוא ענין בפני עצמו:

ד"ה נוטל וזורק וכו' ורש"י פי' דכר' אליעזר ס"ל וקשה דמשמע דר' אליעזד ס"ל דלפלות נמי אסור כצ"ל ר"ל ואי ס"ד דאבא שאול כר"א למה מתיר לטלטל ולזרוק הא לר"א אפילו לפלות דהיינו ליטלן מהבגדים ולזרוק נמי אסור:

בא"ד ומיהו י"ל דלעיל לא קאי הכי ר"ל דלא קאמר דלרבי אליעזר אסור אפילו לפלות אלא לפי מאי דבעי למימר דלא יפלה דמתניתין הוי פירושו אפילו ביום אבל לפי מה דמסיק דלאור הנר קאי אתרווייהו אלא יפלה ואלא יקרא ותרווייהו משום שלא יטה ס"ל דגם לר"א מותר לפלות ביום אלא שלא ימלול:

יב:

בגמ' באמת אמרו החזן וכו' והאמרת רישא רואה מאי לאו לקרות לא לסדר ראשי פרשיותיו כצ"ל:

בתוס' ד"ה ר' נתן אומר קרא והטה וכו' ובבראשית רבה אמרי' רבי ירמיה שלח ליה לרבי זירא וכו' ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר כוונת התוס' לומר שהביא ראיה שיש חילוק בין דורות הראשונים ובין דורות האחרונים ור"ל ובזה מתורץ נמי ההיא דערבי פסחים דלא פריך עליה ומה בהמתן וכו' והוי זה כמו תירוץ אחר:

יג.

ברש"י ד"ה גילוי עריות תשמיש ממש ושאר קורבה ואפילו קירוב בשר מדרבנן וכו' וליכא למגזר ר"ל כיון דאפילו קירוב בשר אינו אסור אלא מדרבנן אם כן הוא בבגדו והיא בבגדה ואפילו מדרבנן ליכא למיגזר משום דליבא למיגזר ולאסור מדרבנן כי אם קירוב בשר:

תוס' ד"ה מה אשת רעהו וכו' ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה כך הגירסא במקצת ספרים ורצה לומר דלפירוש רש"י דתלי איסור הוא בבגדו והיא בבגדה באשת איש ואיסור יחוד ומטעם יחוד קא אסיר ליה מכלל זה משמע דנדה נמי דיליף לה מאשת איש לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה איתא נמי באיסור יחוד דהא הא בהא תליא וזה אינו דזה פשוט הוא דלכ"ע אין איסור יחוד בנדה כדילפינן מפסוק סוגה בשושנים אבל לפי' התוס' דאיסור הוא בבגדו וכו' באשת איש אינו מטעם יחוד אלא לפי דיצרו תקפו אתי שפיר:

בא"ד תימה דיחוד דאסור מן התורה וכו' קושיא בפני עצמה היא ולפי' התוס' דמפרשי טעמא דאיסור הוא בבגדו והיא בבגדה באשת איש אינו אלא מסברא דיצרו תקפו קא מקשה והא דקאמר הוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי' באשת איש אלא מדרבנן ר"ל מסברא דיצרו תקפו:

בא"ד ולמשרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד כגון שפתח פתוח וכו' כצ"ל:

ד"ה ופליגא דרבי פדת וכו' ורש"י דפי' כאן כיון דמדאורייתא לא אסר אלא תשמיש ממש מדרבנן לא אסור אלא קירוב בשר וכו' כצ"ל:

בא"ד דמסתמא לא פליג אמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה פי' א"כ ש"מ דגזרו מדרבנן אפי' היכא דליכא קירוב בשר ועוד וכי לית ליה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ר"ל והא סברא הוא לפי שיצרו תקפו:

בא"ד ומפרש ר"ת וכו' וסבר ר' פדת דאפי' באשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה שרי ר"ל ולא אזלינן בתר סברא דאדרבה סברא הוא דלא לאסור היכא דאיכא דעות ושיניי ונ"ל דר"ל דוקא היכא דליכא יחוד כגון בפתח פתוח:

בא"ד ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טימא משמע תשמיש ממש ואפ"ה אסרינן הוא בבגדו וכו' ר"ל דהא לא טמא כ"ע מודו ופשוט הוא דמשמע תשמיש ממש ואפ"ה יליף מיניה רב יוסף מהקישא ואמר מה אשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה אסור וכו' וא"כ דלמא ה"נ לר' פדת אע"ג דלשון קריבה משמע תשמיש ממש אפ"ה מצי יליף מיניה מהקישא דהוא בבגדו אסור ומנלן דפליג:

יג:

רש"י ד"ה אין אנו מספיקין לפי שהן תדירות ל"א אין אנו מספיקין לעשות יו"ט בכל יום כצ"ל ולישנא קמא הוי פירושו אין מספיקין לכתוב מפני שהן תדירות וללישנא אחרינא הוי פירושו אין אנו מספיקין לעשות יו"ט בכל יום ויש מוחקין תיבת לישנא אחרינא והכל לשון א' ור"ל לפי שהן תדירות אין אנו מספיקין לעשות בכל יום יו"ט:

בתוס' ד"ה בימי ליבונך מהו אצלך וכו' ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח וכו' ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה מסידור רברי תוס' נראה דמהכא רצה להוכיח שאסור להושיט מפתח או ד"א מידו לידה וע"כ כתבו דאין ראיה מכאן דיכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה אבל א"א לי לישבו ע"ד זה כי מה ענין זה לזה כאשר מובן מעצמו ונראה דאלעיל קאי אמאי דכתבו התוס' לעיל ור"ח ורש"י דיש להקל קצת יותר בימי ליבונה ופירש ההיא דפרק אע"פ ההיא דשמואל מחלפא ליה דביתהו וכו' דאיירי בימי ליבונה וכתבו התוס' ע"ז ואין נראה כדפי' רש"י ועל זה קאי ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי וכו' בימי ליבונה ואמר לה אליהו ברוך המקום שהרגו א"כ ש"מ דגם בימי ליבונה צריך להתרחק שלא לאכול עמה וה"ה לשאר הרחקות שאין לחלק בין ימי נדה לימי ליבונה וע"ז קאמרו התוס' דאין מכאן ראיה דלעולם אימא לך דבימי ליבונה אין צריך להרחיק שלא לאכול עמה ואליהו לא הקפיד אלא על השכיבה ששכב עמה בקירוב בשר וע"ז הקפיד ואמר ברוך המקום שהרגו אבל אם לא היה שוכב עמה דלמא אין ה"נ שלא היה מקפיד ולא היה אומר ברוך המקום שהרגו:

ד"ה מטה חדא הואי ופלמי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה וכו' צריך לומר דהתוס' ס"ל דהא דנעץ חרב להפסיק בינו לבינה לא עדיף ממטה רחבה שהיה ג"כ הפסק ביניהם ואעפ"כ נענש ולכך הוקשה להם מפלטי בן ליש שלא נענש אע"פ ששכב עמה במטה אחת ע"י הפסקת חרב אע"ג שהיא היתה עליו באיסור אשת איש שהרי מיכל היתה מקודשת לדוד ועוד הוקשה להם שאפי' משום יחוד היה אסור דבשלמא בנדה אין איסור יחוד כדלעיל אבל באשת איש יש ג"כ איסור יחוד ותירצו שפלטי בן ליש רחוק היה ממנה ביותר ר"ל שבזולת החרב היה עוד הפסקה גדולה ביניהם וגם היה פתוח לרה"ד שלא היה משום יחוד:

ד"ה רש"י גריס וכו' בספר ח"ש גריס רש"י וכן ר"ת ואלו תנן וכו' וטעמא משום דהתוס' כתבו אח"כ ומביא ראיה וכו' וזה לא נמצא ברש"י וע"כ גריס וכן ר"ת והשתא קאי ומביא ראיה ארבינו תם שהוא הביא ראיה דיש לגרוס בגמ' ואלו תנן הני דאמרינן דכל מקום ואלו בוי"ו אלעיל קאי:

ד"ה ש"מ ואלו תנן דלא תנן בתר הכי וכו' קשה להם מאי פשט מהברייתא ומי אלימא ממתני' דהא במתני' נמי קתני לעיל מזה לא יפלה ולא יקרא ובתר הכי קתני ואלו מן ההלכות ואעפ"כ קא מבעיא ליה לאביי אי ואלו קתני או אלו ותירצו דברייתא ע"כ ואלו תנן וקאי אאין פולין ואין קורין לאור הנר דבברייתא לא שייך למיגרס אלו ולפרש דקאי אהנהו דקתני בתר הכי דהיינו אין צולין בשר ואין שורין דיו וכו' דהא בברייתא לא קתני מידי בתר הכי:

ד"ה והשותה משקין וכו' קשה להו למה לא תנא נמי גבי משקין ראשון ושני ותירץ דגבי משקין טמאים לא שייך וכו' ואע"ג דאכתי לא נגזר פי' שבעת שגזרו גזירה זו עדיין לא גזרו באותו זמן שיהו המשקין תחלה מ"מ דעתן היה אז לגזור שיהיו תחלה לכך לא נקט גבייהו ראשון ושני:

בא"ד כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח וכו' והא דלא קאמרה גמ' דאי קתני אוכלין ולא קתני משקין ה"א דמשקין טמויי נמי מטמא משום דמשקין חמירי שמסיימים התוס' בסוף דבור זה וכמו שתידצו התוס' לעיל מזה גבי אוכל ראשון ואוכל שני משום דגמ' עדיפא מינה משני:

בא"ד ואי תנא משקין ה"א דוקא משקין דחמירי וכו' פי' מפני שהן עלולין לקבל טומאה וצריך לומר גמי ע"כ דנוכל לומר נמי איפכא דאוכל אוכל ראשון חמיר משותה משקין טמאים משום דמשקין טמאים ר"ל אפי' אינם ראשונים דאל"כ ליתני אוכל שני ומשקין מאי אמרת דה"א אוכל ראשון טמויי נמי מטמא הא השתא השותה משקין טמאים דחמירי לא גזרו שיטמא אלא פוסל האוכל אוכל ראשון מיבעיא:

יד.

ברש"י ד"ה בחולין שנעשו וכו' כלומר באיזה חולין אתה וכו' כצ"ל:

ד"ה אי לאו דגזור וכו' לא קיימא גזרה וכו' כצ"ל:

ד"ה עסקניות הן כו' שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וכו' כצ"ל:

ד"ה אי נימא הא וכו' דסתם ידים לא גזרו לנטילתן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה זימנין דאכל וכו' וחצי חצייה וכו' אככר של עירוב תחומין קאי שהוא שמנח ביצים וחצייה הוא ד' ביצים הוא נקרא כדי אכילת פרס שהוא חצי ככר וחצי חצייה דהיינו שני ביצים הוא נקרא חצי פרס ועיין בעירובין בפ' כיצד משתתפין דף פ"ב במתני' שם ברש"י:

בא"ד ולכך גזרו דהאוכל אוכלים טמאים כחצי פרס שגופו נפסל מלאכול תרומה אבל למגע לא גזרו ודוקא כחצי פרס וכו' כצ"ל ור"ל דהגזירה הקדמונית לא היתה אלא האוכל אוכלין טמאים יהיה גופו פסול לאכול תרומה אבל לא גזרו שהאוכל אוכלין טמאים יפסול תרומה במגעו וגם לא גזרו אז כ"א דוקא כשאוכל חצי פרס דהיינו שני ביצים דנשאר לכל הפחות כשיגיע לתוך המעיים כביצה דהוא שיעור אוכל המקבל טומאה דפחות מכביצה לא נקרא אוכל כ"א דוקא כביצה דאז שייך לומר שיטעו לומר כמו שמותר לאכול תרומה אע"פ שנוגע במעיו באוכלים טמאים וכו' אבל כשאוכל כביצה אז נחסר משיעור ביצה קודם שיגיע למעיו וליכא למטעי ולומר שמותר להגיע תרומה לאוכלים טמאים דהכל יודעים דפחות מכביצה לא מקרי אוכל והשתא גזרו דאפי' האוכל אוכלין טמאים כביצה יפסול את התרומה במגעו משום גזירה משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושקיל משקים דתרומה ושרי לפומיה ופסיל להו דבשעה שהאוכל טמא בפיו עדיין לא נחסר משיעור ביצה וק"ל:

ד"ה אף הידים וכו' וא"כ הוי טפי מי"ח דבר ר"ל דלקמן בסוף הסוגיא מפרש הגמ' מנין הי"ח ומנו אלו הפוסלין את התרומה בתשעה ועוד מונה שאר דברים שגזרו בו ביום עד תשלום י"ח ולכך מקשין התוס' כיון דבו ביום גזרו ג"כ על הידים הבאות מחמת ספר א"כ הוה להו טפי מי"ח דבר:

יד:

בגמ' והדר גזוד בכולהו ידים וטבול יום וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ובא השמש וטהר וכו' ואפי' לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר והאי נגיעה היא ובעינן הערב שמש וכו' דהאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמאינן וכו' כצ"ל ופסוק זה הוא בפ' שמיני וע"כ לענין נגיעת תרומה איירי דהא בכלי לא שייך אכילה ומדכתיב לאחר הערב שמש וטהר מכלל דקודם הערב שמש אינו טהור גמור ולמאי נפקא מינה אלא לענין שאם נוגעת הכלי בתרומה נפסלה התרומה אבל מקרא דובא השמש וטהר אינו מוכרח דאיירי בפסול תרומה בנגיעתו דדילמא הא דקאמר קרא וטהר דמשמע דעד השתא אינו טהור לגמרי היינו שאדם אוכל בתרומה קודם הערב שמש דההוא קרא באדם שהוא טבול יום ומיהו טמויי לא מטמאינן פי' והא דטבול יום פוסל את התרומה בנגיעתו ולא מטמאה לגמרי משום דהא לאו טמא אקרי טבול יום אלא מדכתיב ובא השמש וטהר משמע דעד השתא לא הוי טהור גמור אבל מ"מ לא אקרי טמא ואע"ג דגבי כלי כתיב וטמא עד הערב וטהר וא"כ קראו הכתוב טמא כיון דגבי אדם שהוא טבול יום לא כתיב טמא לא עדיפי כלים מאדם והאי טמא דכתיב גבי כלי ודאי אתי לשום דרשה ודו"ק:

ד"ה אלא בבאין וכו' דלאו אב הטומאה הן והכלי אינו מקבל וכו' כצ"ל:

ד"ה ובי"ח דבר וכו' כלומר אותם י"ח שגזרו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ואילו שמאי והלל לא נחלקו וכו' ואע"ג דקצת משמע וכו' דהא כי היכי דקתני גבי בוצר לגת וכו' ה"נ קתני וכו' גבי י"ח דברים מ"מ צ"ל דשני מעשים הוו כצ"ל ור"ל דלמה אמרי' רבוצר לגת הוי נמי מי"ח וגבי בוצר קתני שהיה הלל יושב כפוף לפני שמאי והאי לישנא קתני נמי בתוספתא גבי הי"ח דבר בכלל וא"כ מסתמא חדא מעשה היה והכפיפה דקתני גבי בוצר וקתני גבי י"ח בכלל היה הכל כפיפה אחת וא"כ דלא חשבינן ההיא דהבוצר בכלל הדברים שנחלקו הלל ושמאי עצמן משום דהלל שתק והיה יושב כפוף לפני שמאי ה"נ הי"ח דבר אע"ג שהלל ושמאי עצמן היו שם ונחלקו בהן כיון דשתיק הלל והיה יושב כפוף לפני שמאי להכי לא חשבי בהדי הנך דברים שנחלקו בהן הלל ושמאי עצמם מ"מ צריך לומר דב' מעשים היו וגבי ההוא דבוצר שתיק ליה הלל מיד ובו ביום שהוסיפו לגזור כל הי"ח לא היו שם הלל ושמאי עצמם כ"א ב"ה וב"ש ונחלקו בו ביום ולמחר הושוו א"נ יש לפרש דר"ל שני מעשים היו ר"ל ההוא מעשה דתוספתא וההוא מעשה דהכא דקאמר עלה רב יהודה אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח נחלקו שני מעשים היו ובההוא מעשה גזר שמאי י"ח דבר והיה הלל כפוף לפניו אבל לא קבלו ממנו ובמעשה דהכא לא היו שמאי והלל עצמן אלא תלמידי בית שמאי ובית הלל ובו ביום נחלקו ולמחר הושוו ודו"ק:

טו.

בגמ' עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה קב ומחצה ירושלמית שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה וכו' פי' קב ומחצה ירושלמית והן ו' לוגין ירושלמיות דהקב הוא ד' לוגין שהן ז' לוגין וביצה וחומש למדה מרברית ר"ל שהעשירית האיפה שהיה במדבר שהוא שיעור חלה למדת המדבר היה ז' לוגין וביצה וחומש שהן מ"ג ביצים וחומש ביצה כי כל לוג הוא ו' ביצים ואח"כ הוסיפו המדות בירושלים שתות נמצא ששה לוגין מדבריות נכנסו בחמשה לוגין ירושלמיות והלוג וביצה וחומש הנשארים מהז' לוגין מדבריות אינן רק לוג אחד למדה ירושלמית נמצא שהז' לוגין וביצה וחומש ביצה מדברית אינן כי אם ו' לוגין ירושלמיות שהוא קב ומחצה ירושלמית:

ד"ה שחייב אדם וכו' כלומר הין אינו לשון משנה כצ"ל:

ד"ה מלכות רומי פשטה וכו' כצ"ל:

ד"ה מאה שנה אחרונים וכו' ופרנסו אלו ארבעה ק' שנה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא שלמה גזר וכו' והשתא מאי קא פריך רבה והא ידים דקדש דמיירי התם שלמה גזר וכו' ר"ל והא ידים דקדש דמיירי מינה ר"ע אותן ידים שלמה גזר והידים דגזרו בי"ח דבר שבו ביום גזרו על הכלים אותן ידים לא איירי בקדש אלא לתרומה כדאמר בשמעתין וא"כ שפיר קאמר רב יהודה דמשני ידים קודם גזירת כלים נשנו ושפיר קאמר ג"כ ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ר"ל דכשגזר שלמה על הידים לקדשים לא גזר אלא על ידים של סתם בני אדם שהם חוץ למקדש שיטמאו אם נגעו בקדשים אבל על ידים שבמקדש דהיינו על ידים של כהנים לא גזר ותירצו התוס' וי"ל ר"ע אי"ח דבר קאי ר"ל דאין לפרש דר"ע קאי אגזירת ידים דשלמה דמסתמא ר"ע אי"ח דבר קאי שהיה מחדש והכי קאמר כשעסקו בי"ח דבר בדיני ידים והוסיפו לגזור על גזירת שלמה וגזרו על הידים אף לתרומה לא רצו אז להוסיף לגזור לקדשים אף על הידים שבמקדש והשתא שפיר פריך רבה הא בי"ח דבר כשעסקו אז בטומאת ידים לתרומה בו ביום נמי גזרו על הכלים ורב יהודה דשני ידים קודם גזירת כלים נשנית דהיינו בימי שלמה ידע גם הוא שפיר דר"ע לא קאי כי אם על גזירת י"ח דבר אלא דשני אע"ג דר"ע קאי אי"ח דבר אעפ"כ נקט ידים משום דידים לקדשים היתה גזירה קדומה בימי שלמה וקאמר דמעולם מימי שלמה ואילך היה זכות זה במקדש שלעולם לא נגזר טומאה על ידים במקדש לא בימי שלמה ולא בי"ח דבר ואפ"ה חזר ומקשה לו רבה והא תרווייהו וכו' משום דלא משמע ליה הכי לישנא דר"ע דאמר זכינו וכו' לפרש כדשני רב יהודה אלא דמשמע כפשוטו כשעסקו בי"ח דבר לא רצו לגזור על הידים במקדש לקדשים ולהכי הדרא קושיא לדוכתא לימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש והארכתי בזה משום שדברי התוס' הללו אין מובנים קצת להתלמידים וק"ל:

ד"ה שמאי אומר מקב וכו' משום דאיפה י"ח קבין וכו' דאיפה היא שלש סאין וכל סאה הוא ששה קבין ממילא עשירית האיפה שהוא שיעור חלה הוא שני קבין לב"ה דס"ל דעשירית מלבר בעינן וב"ש נמי ס"ל דהעומר שהוא עשירית האיפה הוי קביים אבל ס"ל דמן העומר א' צריך ליטול שתי פעמים חלה משום דעומר היה שיעור שתי אכילות לכל אכילה קב אחד ומכל אכילה שהוא קב היו נוטלים חלה שקב אחר היה עיסת המדבר ועליו נאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו:

טו:

בגמ' אמר עולא אלו ששה ספיקות כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אתי אינהו כו' ולספרים דגרסי הכא וכו' למימרא דחדא גזירה היא והאמר אילפא כו' יש לדקדק לגירסא זו מאי פריך למימרא וכו' ומי בקש זאת לומר שארץ העמים גזרו עליהם מתחלה לשריפה דפריך עלה מהא דאילפא וראיתי בספר ח"ש שתירץ וז"ל שהמקשה ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספקות ואם כן מאחד דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ ע"כ גזירה קדומה היתה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא כו' הא ע"כ גזירה קדמונית לא היתה לשרוף עכ"ל אבל בעיני פירושו דחוק דלפי פירושו קשה מאי תלי קושיא זו של המקשה במה שמשנה התרצן אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה ואתו רבנן דשמנים שנה וגזור וקבלוה תקשה ליה להמקשה המימרא דאילפא על מתניתין דתנן על ששה ספקות שורפים את התרומה ועוד מה תלי קושיא זו של המקשה במה ששתי גזרות היו שיוסף בן יועזר גזר עליה וגם רבנן דשמנים שנה גזרו על זה לא יהא אלא חדא גזירה וע"כ צריך אתה לומר דלשריפה היתה דהא תנן על ששה ספקות שורפין כו' וא"כ תקשה עלה מהמימרא דאילפא ועוד קשה בסוגיא דשמעתא לפי מאי דמקשה המקשן למימרא דחדא גזירה הוה לשריפה משמע שהוא רוצה לומר תחלת הגזירה לא היתה לשריפה כי אם לתלות אם כן מה הקשה הא רבנן דפ' שנים הא איהו גופיה ידע דמתחלה לא גזור אלא לתלות וק"ל ונ"ל דלגירסא זו המקשה זה שהקשה למימרא דחדא גזירה הואי לשריפה אינו המקשה הראשון אלא מקשן אחר ומקשה על התרצן זה מדדחיק לשנויי אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה וכו' ולא שני דמעיקרא גזור לתלות ואתו אינהו וגזור לשרוף מכלל דס"ל דחדא גזירה הואי לשרפה והאמר אילפא וכו' ואע"ג דיש לדחוק ולומר דמשום הכי דחיק לשנויי מעיקרא גזור ולא קבלוה משום זכוכית מ"מ ארץ העמים שהיה יכול לשנויי בשנויא דעדיפא מיניה לא ה"ל לשנויי בדוחק דגזרו ולא קבלוה ולפי מאי דמסיק אתי שפיר דאין ה"נ דקושיא דארץ העמים מתרץ לה דמתחלה לא גזור אלא לתלות וכו' וקושיא דכלי זכוכית דלא שייך לשנויי בשנויא דלתלות ולשרוף תירץ בשינויא קמא דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו אינהו גזור וקבלו מינייהו ודו"ק:

ד"ה על ששה ספקות וכו' כגון סככות ופרעות פירוש סככות הוא ענף היוצא מן האילן וטומן תחתיו ופרעות הוא אבן היוצא מן הכותל ועי' במס' אהלות פ"ח ובמס' נדה פ' בתרא:

ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ואם כן לחכמים אמאי קאמר וכו' פירוש אלא ודאי לא איירי הכא בשדה שאבד בה קבר אלא בשדה שנחרש בה קבר:

ד"ה ועל בגדי ע"ה וכו' ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא וכו' רצה להוכיח מזה דאין הטעם משום מגע נדה כפירוש רש"י אלא משום דעשאום כזבים דאי משום מגע נדה הא אפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא הטעם הוא שעשאום כזבים כו':

ד"ה אלמה תניא כו' דהא קתני סיפא כו' על השולחן ועל הדרגש כו' וא"כ אין לפרש דאיירי בטבילת כלים חדשים דההיא טבילה ליתא אלא בכלי אכילה:

ד"ה וחכמים מטהרים וכו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרים לגמרי וכו' דא"כ מנלן דר"מ אזל בתר מעמיד וכו' אלא משום דאזיל לטעמיה וכו' ויש לדקדק ואימא ה"נ דר"מ דמטמא לא משום כלי מתכות מטמא אלא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דכלי חרס אע"ג דטיהר שוב יש לו טומאה וחכמים דמטהרין סבירא להו אע"ג דהוי סתימה מעלייתא מ"מ כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה ולכ"ע לא אזלינן בתר המעמיד ויש לומר דסבירא להו לגמ' דלא אמרו חכמים דכלי חרס דטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אלא היכא שנשבר לגמרי ולא נשאר אלא קרקעיתו או דפנותיו ושיפן ועשאו כלי חדש בזה אמרו הכמים כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל היכא שלא נשבר לגמרי אלא שניקב כיון שראוי לסותמו באבר סתימה מעלייתא לא מיקרי כלל טיהר שעה אחת ויש לו טומאה לאחר שסתמו אפי' לרבנן וא"כ על כרחך הא דמטהרי רבנן לא לגמרי מטהרין ליה דהא חוזר שפיר לטומאתו הראשונה אלא ודאי מטומאה דאורייתא היא דמטהרי ליה דהיינו מטומאת כלי מתכות משום דלא אזלי בתר המעמיד אבל מדרבנן מיהא מטמא משום כלי זכוכית כמו שהיה מטמא מתחלה וממילא צ"ל על כרחך דהא דמטמא ר"מ היינו טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות משום דאזיל בתר המעמיד דאל"כ במאי פליג אחכמים דהא אינהו נמי מטמאין ליה טומאה דרבנן וק"ל:

טז:

בגמ' אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים כצ"ל:

ברש"י ד"ה לעולם וכו' ואין בהם טומאה ישנה כצ"ל:

ד"ה דרצפינהו וכו' שמא לא יקרבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי וכו' כצ"ל:

יז.

בגמ' רבא אמר גזירה משום הנושכות רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ששמע השומע וכו' אמר ר"ע אני אתקן וכו' שני דבורים הללו וכן הדבור הג' המתחיל ועל שאר אדם וכו' הכל דבור אחר:

בא"ד דהיינו חיבורי אדם במת והאדם אינו טמא וכו' הלשון מגומגם ור"ל דכה"ג שהסודר טמא טומאת שבעה משום טומאת חיבורים דכתיב בתורה דהיינו היכא שהכלי מחובר במת והאדם מחובר בכלי אז האדם הוא טמא טומאת ז' ה"ה כגון הכא שהכלי שהוא המרדע הוא מחובר או מאהיל על המת והסודר מחובר בכלי שהוא המרדע אז הסודר טמא טומאת ז' אבל האדם אינו טמא טומאת ז' כיון שהסודר מפסיק בינו ובין המרדע הלכך אינו טמא מדאורייתא כ"א טומאת ערב וק"ל:

בא"ד שאם יש דרבן בתוכו היה מטמא אפי' בכל שהוא וכו' חרב הרי הוא כחלל אפי' ע"י אהל וכו' פי' אפי' אין החרב והברזל נוגעין במת אלא שמאהילים על המת הרי הן כמת עצמו והא דקאמר שאם יש דרבן שהוא הברזל בתוך המרדע היה מטמא אפי' בכ"ש כל מה שתחתיו פי' משום אהל לכאורה משמע שאפי' כל מה שתחת המרדע שהוא העץ מטמא משום אהל דכיון שהברזל קבוע בו והוא הקתא של הברזל כמו חקתא של חרב גם הקתא של החרב הוי כחלל ומטמא כל מה שתחתיו בכ"ש אע"ג שאינו רוחב טפח אלא שלפי זה יש לדקדק לקמן בסמוך בדבור זה שכתבו התוס' מלמד שבלע דרבן פי' שהדרבן שהוא הברזל הוא נבלע בתוך המלמד שהוא המרדע שהוא העץ ונכנסו לאהל המת שהדרבן טמא והמלמד טהור וכתבו התוס' שאיירי בכגון שאי אפשר להוציא הדרבן מתוך העץ אא"כ ישבר בית קיבולו ולכך לא חשיב בית קבול ואינו מקבל טומאה עכ"ל והשתא לפי סברא זו דאמרי' דכיון דהיכא שהמרדע מחובר בהברזל והוא בית שלו חשוב ג"כ כחלל א"כ אע"ג דאין לו בית קיבול לטמא מטעם דחרב הרי הוא כחלל צ"ל דשם איירי שאין הברזל יוצא ממנו כלום חוץ מן העץ רק כולו נבלע בתוך העץ ולכך היכא שנכנסו באהל המת אפי' הברזל עצמו אינו טמא מטעם חרב הרי הוא כחלל כיון שאינו יוצא כלל לחוץ ואינו נטמא אלא מדין כלי הנכנס לאהל המת ואע"ג שכולו נבלע בתוך המרדע שהוא העץ מ"מ אין העץ מצילו מטומאת אהל שאין מציל מטומאת אהל אלא כלי שיש לו תוך המוקף צמיד פתיל וע"ש באהלות בפי' ר"ש ולכך נמי העץ שהוא המרדע אינו נטמא מטעם שנוגע בברזל שנטמא באהל משום דכיון שאין לו בית קבול כיון שא"א להוציא הברזל אא"כ ישבר בית קיבולו לא הוי אלא כפשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה ודו"ק:

בד"ה גוזרני טומאה וכו' מוהל השמן כשמן יש לומר דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה וכו' ופעמים שאדם יוצא לכרמו נמי לא שייך בהן והשתא אתי שפיר הא דתני לקמן בריש חבית וכו' אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו לא הוכשר כן צריך להגיה דבור תוספות זה והכל דבור אחד הוא:

יז:

בגמ' אמר רבא אי חשידי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא כיון דאפשר למיעבד חטה אחת כדשמואל וכו' מהימני אלא נזירה משום תרומה מטאה וכו' כך נראה שהיתה הגירסא לפירוש התוס' ומפירש"י נראה שגורס אי חשידי להכי לא לפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל אלא גזירה משום תרומה טמאה וכו':

ברש"י ד"ה שמטמא בזיבה ואפילו אינו זב כצ"ל:

ד"ה אוכלין וכלים שנטמאים במשקין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל מהימני הקשה ריב"א תרומת מעשר דלא אפשר למיעבד כשמואל ליגזר ר"ל למה הוצרך למיהדר משינויא קמא וקאמר אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן נימא דהא דגזרי גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו בתרומת מעשר שמפריש הלוי שלא יהיה עינו צרה לתתו לכהן ויזרענה לבטלה מתורת תרומת מעשר דהתם ליכא להוכיח דמהימני דהא התם לא אפשר למיעבד כשמואל להפריש חטה אחת דזה אינו כ"א גבי תרומה גדולה דלא נתנה בה התורה שיעור ותירץ ר"י דמ"מ אמת הוא וכו' ורוצה לפרש טעם אחד בכולן ר"ל לכך קאמר משום תרומה טמאה ביד כהן כזה דזה הטעם שייך גם בתרומה גדולה:

ד"ה דלמא משהי להו וכו' וקשה לר"י דאמר בהדיא פרק כל שעה טהורות מלטמא ואסורים מלאכול וכו' אלמא לכהנים שרי יש לתמוה על דברי התוספות הללו דהא התם בפרק כל שעה לא קאי הכי במסקנא אלא מסיק שם דמעלה עשו בתרומה דאין זריעה מועלת בה לטהרה מתורת תרומה טמאה להתידה באכילה לכהנים והא דקתני טהורה מלטמא היינו שאינה מטמאה לאחרים בנגיעתה אבל לענין אכילה נשארת בטומאתה ואסורה באכילה אף לכהנים כמו שפירש"י כאן וצ"ל על כרחך דלא מקשה ר"י קושיא זו אלא לפי מה דהוה סלקא אדעתא דהתם מעיקרא דהוה מפרש דהא דקתני ואסורים באכילה היינו לזרים אבל לכהנים שרי לפי אותו ס"ד מקשה ר"י והיאך היה ס"ד לפרש הכי הא מסיק הכא דהא דגזרו על גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהה לה ואי אמרת דלאחר זריעה נטהרה מטומאתה ומותרת לכהנים באכילה א"כ השתא נמי משהה לה כדי לטהרה שתהא מותרת באכילה לכהנים ותירץ דמשום האי רווחא פורתא לא ישהה אותה וכו' וכן משמע שם בתוספות ד"ה טהורות מלטמא כן נ"ל ליישב בדוחק אבל אין לשון התוספות דהכא משמע כן דמדהקשו קושיא זו על פירוש הקונטרס דפירש דגזרו דאפילו יזרענה דהויא טמאה משמע מלשונם דלפי האמת מקשו דאל"כ למה תלי קושיא זו בפירוש רש"י ודו"ק:

ד"ה על פתן וכו' שלא בפני ע"ז פי' כל מקום שמוצא הנכרי יין הוא מנסכו לע"ז אע"פ שאין אז הע"ז בפניו:

ד"ה הניחא לר"מ וכו' מדקתני בברייתא אלו מן ההלכות וכו' פירוש לשון רבים ולא קתני כי אם הני תרתי ש"מ דבתרי קא חשיב להו:

בא"ד ומיהו קשה דלא מני רש"י הך דלא יאכל הזב וכו' ולפי זה אוכל ראשון ואוכל שני וכו' פירוש ולפי זה דאנו צריכין למנות הך דלא יאכל הזב עם הזבה צריך לומר דאוכל ראשון ואוכל שני הדא חשיב להו וכו':

ד"ה אין מוכרין לנכרי כו' אע"ג דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת וכו' פירוש ולקמן בגמרא מפרש דלא גזרי ב"ש אלא בהנך דאי עביד להו בשבת הוה חייב חטאת מ"מ בהנך גזור כיון שנעשית בידים על ידי נכרי ואהנך לא קאמר בגמרא דבעי חיוב חטאת אבל בהנך דברים דרישא דאינו עושה איסור בידים וכו' פירוש כגון אין שורין ואין נותנין ואין פורשין דאין עושה המלאכה בידים אלא שנעשית מאליה ולכך לא גזרו עליהם בע"ש סמוך לחשיכה אלא היכא שהוא באותו ענין שאם עשה אותה בשבת הוי אתי לידי חיוב חטאת כגון בפורשין מצורות לא גזרו עליהם אלא היכא שהוא בענין שלפעמים שבשעת פרישתו ילכוד ואם עשה כן בשבת הוי אתי לידי חיוב חטאת אז גזרו עליהם בע"ש וכמו שמשמע מדברי התוס' לעיל בד"ה אין פורשין אבל אם הוא בענין שא"א שבשעת פרישתו ילכוד דאז אפילו אם היה פורש בשבת עצמו לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו עליו בע"ש וכן תנן בסוף מתניתין ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו' ומפרש בגמרא דטעמא דלא גזרו ביה ב"ש משום דאפילו אי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת וכפירוש רש"י שם משום דנעשית מאליהן:

בא"ד והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן ר"ל דאע"ג דאף אם היה נותנן לעבדן נכרי בשבת אין בזה חיוב חטאת דאין בנתינה חיוב חטאת מ"מ כיון שהנכרי עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו ביה רבנן עם חשיכה:

בגמ' מאי טעמא אמר רבא מפני כו' כצ"ל:

יח.

בתוס' ד"ה ולימא מר משום שביתת כלים וא"ת למאי דמסיק וכו' מאי פריך רב יוסף ולימא מר וכו' וכי אינו יותר טוב וכו' ע"כ צריך לומר שהתוס' סוברים דהא דמסיק והשתא דאמר רב אושעיא וכו' מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש כל זה הוא מדברי רב יוסף דאל"כ לא הוו מקשו התוס' מידי וק"ל:

יח:

בגמ' ת"ר לא תמלא אשה וכו' גזירה שמא יחתה בגחלים יש לדקדק לפי טעם זה אין לאסור אלא לכתחלה דשמא יבא לידי חיתוי אבל אם עשה כן ולא חיתה אין כאין מקום לאסור ובברייתא קתני אם עשה כן למוצ"ש אסורים בכדי שיעשו ופירשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ומה מלאכת שבת איכא כאן הא לא נאסר אלא משום גזירה דשמא יחתה וצריך לומר דחיישינן שמא חיתה בגחלים ולאו אדעתיה והשתא איכא מלאכת שבת ולכך אסורין למוצ"ש בכדי שיעשו וק"ל:

בתוס' ד"ה התם בבישרא אגומרי וכו' והא בלאו הכי שרי כדמפרש לקמן נ"ל להגיה כדפריך לקמן ועיין לקמן בדף ק':

יט.

ברש"י ד"ה שכיח במתא וכו' דאין משלחין בלא קיצץ כלל דלא קביע וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה רבי ישמעאל אומר יגמור וכו' ור"ע דאמר לא יגמור לא שצריך להסיר הקורה דסבר כב"ה אבל לא יגמור כדי לאכול משקידש היום כצ"ל:

יט:

בגמ' הורה רבי יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל שמן של בדדים כו' כן צריך להיות:

במתניתין אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיתבשלו וכו' ס"א כדי שיצולו וכן הוא באלפסי:

ברש"י ד"ה ומאחיזין את האור וכו' כדאמרינן בזבחים הואיל ורצפה מקדשתו וכו' ע"ש בזבחים פ"ב דף כ"ד ששם ברש"י משמע שצ"ל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודש אבל לפירוש התוספות שם יש לגרוס מקדשת ופירוש מקדשת האדם שעובד עבודה שם וגם שם ברש"י אינו מביא הפסוק דכתיב ביום ההוא קידש המלך וכו' אלא פירוש הואיל ורצפה מקודשת לעמוד לשרת שהרי דוד קדשה בשתי תודות וכו' וכדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש חד וכו' וכן כתבו שם התוספות שדוד קדש הרצפה ע"ש ופסוק זה שמביא רש"י כאן בשמעתין כתיב גבי שלמה ואותו קידוש שקידש שלמה הוא ענין אחר שקידש הרצפה בקדושת מזבח כי המזבח היה קטן מהכיל את כל העולות והמנחות כדכתיב שם בקרא וכבר נתעורר לזה הרב בספר ח"ש:

כ.

בגמרא כתנאי רבי חייא אומר כדי שישחת העץ ממלאכת האומן ר"י בן בתירא אומר כדי שתאחז האש משני צדדים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה וכו' מתוך פירש"י והתוס' נראה דה"פ שמביא תנאים שרבי חייא ס"ל רוב עביו דמדאמר כדי שישחת וכו' ופשיט ליה לגמרא שאינו נשחת ממלאכת האומן אלא היכא שנאחז האור ברוב עביו ורבי יהודה בן בתירא שאמר כדי שתאחז האש משני צדדין פירוש משני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב הקיפו ומביא רבי יהודה בן בתירא זכר לדבר דכשהאור נאחז בשני צדדיו אז הולך ודולק מעצמו מדכתיב ביחזקאל גכי עצי גפן את שני קצותיו אכלה האש וגו' ומפ' שני קצותיו היינו שני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב היקפו ואע"ג דשם כתיב היצלח למלאכה דמשמע דמשתאחז האש בשני צדדיו נשחת ממלאכת האומן ובדברי ר"י בן בתירא משמע דכשנאחז האש משני צדדים אינו נשחת ממלאכה עצי גפן שאני דהן נשחתים במהרה משא"כ שאר העצים ומ"מ מביא קצת זכר לדבר גם לשאר עצים דמשנאחז האש משני צדדיו הוא הולך ודולק מעצמו דמנקט קרא את שני קצותיו אכלה האש ש"מ דדרך דליקת אש הוא בהכי גם בשאר עצים דכשמדליקין אותן משני קצותיו דהיינו משני צדדיו מבחוץ דהיינו רוב היקפו הוא הולך ודולק מעצמו ודו"ק:

ברש"י תני רבי חייא וכו' וקשה לי וכו' דרמי בר חמא קתני לה התם בפרק במה מדליקין והכא תני לה רבי חייא ועוד דלאו מתני' היא פי' האי לישנא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה אינו מדברי הברייתא דתני רמי בר חמא דהברייתא לא תני שם אלא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד ומפרש רמי בר חמא הברייתא מדעתו דהכי משמע להגמרא מהאי קרא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה וכו' ועיין לקמן בגמרא בדף שאחר זה א"כ מבואר הוא שלשון זה אינו מדברי הברייתא ובברייתא דרבי חייא דהכא תנא בגוף הברייתא בהדיא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה א"כ ש"מ דלאו היינו הברייתא דלקמן בפ' במה מדליקון ושאר רבותינו פליגי אר"י הלוי וסבירא להו דברייתא זו לר' חייא לא מיתנייא לענין מנורה אלא לענין מדורה שמדליקין בע"ש אבל אני מצאתיה כו' לגבי מנורה פירוש שבספרי בפרשה אמור בפסוק להעלות נר תמיד גבי מנורה תגי האי לישנא כדי שתהא השלהבת עולה מאליה ר"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כן הוא המשך דברי רש"י הגם שדברים פשוטים הם כתבתי שלא יצטרכו התלמידים להטריד שכלם בזה:

בתוס' ד"ה איבעיא להו וכו' ומיהו בירושלמי משמע דלהקל בא וכו' עד שיקרמו פניו בתנור פי' שצריך לחשהותו בתנור עד שיקרמו פניו לגמרי וא"כ משמע דהכי ס"ל לר"א דסגי בקרימה כל דהו וא"כ משמע דהכא רבי אליעזר להקל על דברי חכמים בא ומדקתני הכא בברייתא בדברי ר"א כדי שיקרמו פניו המדובקים בתנור ש"מ דפניו המדובקים בתנור ממחרים לקרום שהרי ר"א להקל בא והוי פי' הבעיא והפשיטותא בהפוך ממה שפירשו התוספות לפי פי' רש"י וק"ל:

ד"ה למשרי אברים ופדרים וכו' וקאמר דס"ד אמינא הואיל ובענין מועדות כתיבי תבעי קדוש ב"ד כמועדות קמ"ל לא מלא תבערו אש בכל מושבותיכם דריש וכו' כצ"ל:

כ:

בגמ' תני רב יוסף ד' מדורות אין צריכין רוב של זפת וכו' ושל גבינה וכו' עיין בדברי הרי"ף והרא"ש שגורסים בענין אחר: