מהרש"ל על הש"ס/שבת/פרק ט

‏‏

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א

שם במתני' צא תאמר לו. נ"ב לשון צואה ומה שדרשו צא תאמר הכנס אל תאמר דרשה בעלמא הוא:

שם גמ' מי שהיה כותלו סמוך לע"ז כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר ר"ע מניין כו' וקרא דתזרם כו'. נ"ב ול"נ דמשום עון ע"ז היה מקלל אותם לא ימצא במכיתתו חרס וגו' וק"ל:

דף פב עמוד ב

גמ' דלא מטמיא דהא איתקש לשרץ כי פליגי כו' כצ"ל:

שם ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה נמחק. ונ"ב לפי' הקונטרס לא גרסינן:

רש"י בד"ה באבן מסמא אבן המונחת ע"ג יתידות ונדה יושבת עליה וכלים תחת האבן טמא מכל אשר יהיה וגו' כצ"ל והשאר עד סה"ד נמחק:

בד"ה אליבא דר"ע כו' דאקשה לנדה אבן מסמא מי אמרי' כו' כצ"ל ונמחק למשא:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' דאמר קרא ל"ל נכרינהו כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

בד"ה באבן מסמא כו' ומסמא משמע היינו אבן גדולה שצריכה שימה והשתא א"ש הא דמייתי בפרק בתרא דנדה והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא שצריכה שימה ואתויי אך קשה כו' והיסט היינו משא כו' כצ"ל:

בא"ד ואור"י דאבן מסמא נפקא לן כו'. נ"ב פי' מה שנטמא באבן מסמא אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אבל פשיטא שהאבן מסמא מטמא הכל ודו"ק:

בד"ה ולר"ע כו' שלא יטמא באהל המת דמנדה כו' מיהא אומן יכול להחזירן כו' כצ"ל:

דף פג עמוד א

גמ' ה"נ אלא מה נדה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בשלמא כו' השתא היסטן טמא כו'. נ"ב פי' בהסיטן טמא פליגי מכלל דהן עצמן בודאי טמאין דאל"כ היסט מנא לן כמו שפירש"י לקמן וק"ל:

בד"ה אלא הא כו' לתרוצי ורבה כו' הד"א:

בד"ה ר"ע כו' ע"ז היא ולא היסטה כו' כצ"ל:

בא"ד דאתקפתא דרב אשי אדרבי עקיבא קאי כו'. נ"ב אבל הן ולא הסיטן דרבנן ל"ק להו דאי קודם שמוסיפין המשנה בחסורי מחסרא קאי הן נמי אנכרי ואנכרית ואי לאחר שמתרצין המשנה לרבה הן והסיטן קאי אנכרי ואנכרית ומלת ולא קאי אע"ז וחסירה המשנה בין מלת הן למלת ולא וכן להוסיף אחר ולא אבן מסמא שלה ולר"א מלת והן לחוד קאי אנכרי ואנכרית וחסורי המשנה מלת ולא הסיטה קאי אע"ז ולא דייק תלמודא כולי האי להקשות בין הסיטן להיסטה וק"ל. א"נ הן ולא הסיטן קאי אע"ז ומשמשיה וכך מוכרחני לפרש כי לפי' רבותיו בשינויא קמא לא נחית לפרושי כלל משמשיה לא כדברי ת"ק ולא כדברי רבי עקיבא וקס"ד דלת"ק ע"ז ומשמשיה חד דינא הוא ובפרט לרבנן דלית להו מיעוטא למשמשיה ומשום ה"ק בכל שינויא בין לרבה בין לר"א ע"ז היא כו' ור"ע לא איירי כלל במשמשיה ומשום הכי הקשה רב אשי והלא הן קתני אלא ה"ק כו' ונחית לפרושי ולחלק בין ע"ז למשמשיה בין בדברי ת"ק בין בדברי ר"ע ודו"ק היטב:

בא"ד משמע ליה שהוסטו והסיטן משמע ליה שהסיטו ועוד דסוף סוף כו' כצ"ל:

בד"ה כרע הזב כו' מגעו שהוא כולי ואיזה זה כולי כצ"ל:

דף פג עמוד ב

גמ' דמסברת דמי כי כו' דמתברא דמי או דלמא כו' הנך דכתיבי גבי שק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כל הטמאות כו' שהסיט את חבירו טהורין שלא מצינו כו' אלא בזב הס"ד כצ"ל והד"א:

בד"ה ורבנן כו' במשא למאי כו' הד"א:

בד"ה ספינה כו' לשק הס"ד:

תוס' בד"ה מה כו' תימה לר"י לר"ע כו' כצ"ל:

דף פד עמוד א

גמ' שמיה טלטול דתנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כקתידרא כו' צדדין הס"ד:

בד"ה ושל אבנים כו' אבנים הס"ד:

בד"ה ואמר כו' עץ הוא ואיתקש כו' כצ"ל:

בד"ה טמאה טמא כו' אב הטומאה כמו ע"י מדרס כו' כצ"ל:

בד"ה משכבו לו הוא כו' כצ"ל:

בד"ה מפץ של קנים הס"ד:

בד"ה מפץ במת מנין כו' מגע שרץ מנין כו' הד"א:

תוס' בד"ה ולחנניא כו' אפי' ע"י בני אדם כו'. נ"ב פי' א"כ בע"כ רבנן דמטהרי משום אניה בלב ים ואם כן יותר חיזוק לתימה הראשונה אמאי נקט חנניא ודו"ק:

בד"ה אלא אמר כו' כמו מגע דכלי חרס ופריך כו' כצ"ל:

בד"ה מה הוא כו' לאפוקי כלי חרס הס"ד ואח"כ מה"ד דלית ליה כו':

דף פד עמוד ב

רש"י בד"ה ודין הוא כו' של חרס הס"ד:

בד"ה וטעמא מאי כו' אע"ג דבדידיה ליכא מיטמא נימא הואיל כו' כצ"ל:

בד"ה כתיב במשכבו מקיש משכבו לו כצ"ל והס"ד:

בד"ה וכתיב וכל כו' משכבו [והוא ס"ד] וכתיב וכל כלי פתוח כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ואחת באמצע כו' רוח זו זרועה צפון ודרום כו'. נ"ב כמו מצפון לדרום ודו"ק:

תוס' בד"ה מה פכים קטנים כו' פכים קטנים יוכיחו הס"ד ואח"כ מ"ה שטהורין בזב כו':

בד"ה מי לא כו' דאי ייחד לטמא לא יציל כו' כצ"ל:

בד"ה מנין לערוגה כו' ד' על ד' רוחות הערוגה כו' מ"ה חדש:

דף פה עמוד א

גמ' ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא כצ"ל ונמחק דחמשא בשיתא:

רש"י בד"ה וקים צ"ל קים כו' הנזרעת בחמשה זרעונים כו' ג' טפחים ומאלו השנים כו' כצ"ל והד"א עם הד"ה תוציא כו':

בא"ד מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל גבול להמשיכו אצל כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ולא לזרוע באמצע הרוח כלל וק"ל:

בא"ד היכרא הלכך כו' הד"א:

בד"ה חוי צ"ל וחוי למה נקרא חוי הס"ד:

בד"ה כחיויא כו' [עפר הס"ד ואח"כ מ"ה שנעשין כו'] יירשום הס"ד:

בד"ה והאיכא כו' צריך להמשיכן כו' כצ"ל:

בא"ד אלא הפרש טפח כו'. נ"ב ס"א מעט אבל בהיפוך הדף פירשו התוס' להדיא אליבא דרש"י טפח:

תוס' בד"ה לא תסיג גבול כו' הזורע כלאים כלאים לוקה שתים כו' בהשגת גבול ממש דאין לוקין כו' כצ"ל:

בד"ה דתנן כו' כדאי' בפ"ג דכלאים כו' כצ"ל. בד"ה אמר רב כו' כל רוח טפח כו' כצ"ל:

בא"ד כאשר תצייר כו' בצדו מצוייר כזה [איור]:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף פה עמוד ב

גמ' רב אשי אמר אין עירובו מבטל את השורה וביטל השורה את הערוגה כצ"ל. ונ"ב כך צ"ל לרש"י:

רש"י בד"ה ולא יהא כו' כראש תור. נ"ב ס"א כראש שור ונ"ב כאן משמע שרש"י פי' ראש תור ראש שור אבל בריש סוכה פי' בענין אחר כי שורת התלם נקרא תור על דרך תורי זהב וכן עיקר ע"ש:

בד"ה שורה אחת מכל א' הוי עירבוב דלא חשיבא כל חד שדה לנפשה אלמא תלם א' הוי עירבוב כצ"ל והס"ד:

בד"ה עבודת ירק כו' כדי עבודתו הס"ד:

תוס' בד"ה אמר רב ערוגה כו' הד"א עד (מנין לפולטת) [גזירה] כו':

בד"ה גזירה וכו' אע"ג דלית הרחקה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והאיכא ביני וביני אמר רב ערוגה כו' שהאלכסון של טפח על טפחיים כו'. נ"ב פי' האלכסון של טפחיים על טפח אינו עדיף מטפחיים כמו שהאלכסון טפח על טפח עדיף מטפח ודו"ק:

דף פו עמוד א

גמ' דאי כראב"ע טהורה שמענה ליה כו' כצ"ל ונמחק רישא נמי:

דף פו עמוד ב

רש"י בד"ה ראויה קאמינא כו' וקסברי הני תנאי כו ' כצ"ל:

בא"ד הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה כו' כצ"ל. ונ"ב לאו דוקא אלא ר"ל קודם טבילת טהרה כלומר שכל הג' ימים יהיו בטהרה ודו"ק:

בד"ה ליטבלו בשבתא וכו' ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום כו'. נ"ב פי' ראויה דהא לעיל נתנה קאמר ואפילו הכי מפרשים דראויה קאמר וק"ל:

בא"ד לר"א לישמשו כו'. נ"ב וקס"ד דר"א סבר ג' עונות ור' יוסי סבר ד' עונות ור"ע ה' עונות ודו"ק:

בא"ד לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשה לר"ע לישמשו ביממא דארבעה כו' כצ"ל:

בד"ה בששה בחודש כו' זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ורבי יוסי סבירא ליה כו' כצ"ל והד"א:

דף פז עמוד א

גמ' פה אל פה אדבר בו וכו'. נ"ב פירוש ליפרוש מן האשה:

שם התורה כולה כאן וישראל וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר לך וכו' ד' וה' והוא הוסיף וכו' הכל דבור אחד:

בד"ה תא שמע בחודש היה שלישי וכו' ג' בחודש הס"ד והד"א:

בד"ה וישב ויגד כו' בא וגו' הס"ד:

דף פז עמוד ב

גמ' ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וגו' בה' וכו' ראשון לשכון בישראל ראשון לברך ישראל כו':

דאשתקד בד' בשבת וכו' ואין בין ר"ה לר"ה ואין בין פסח לפסח אלא ד' ימים וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למסען אף למסען וכו'. נ"ב פי' ביום א' נסעו ולא נסעו כלל בשבת אלא תחלת הנסיעה מרפידים והמנוחה במדבר סיני הכל היה ביום א' וק"ל:

בד"ה ריש ירחא וכו' הוא לעולם הס"ד:

בד"ה וריש ירחא דסיון בא' בשבת שהרי אייר וכו' כצ"ל והד"א:

בד"ה חיסר צ"ל חסר אייר עשאהו חסר כסדרן כצ"ל והס"ד והשאר נמחק:

בד"ה עטרות צ"ל עשר עטרות ואח"כ מ"ה שכן ראשון לברך וכו':

בד"ה ד' ימים חוץ מד' ימים הס"ד:

תוס' בד"ה כאשר צוך וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' נמחק. ונ"ב אין כאן מקומו ושייך לקמן בסה"ד ויניחו אותו עד הבקר וגו' וכתיב ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו משמע וכו' כצ"ל ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה וכתיב ששת ימים וגו' והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר. נ"ב לפי האמת אבל ק"ל מנא לן דילמא ירד באמצע השבוע מאחר דלא אמר ששת ימים תלקטוהו כי אם בשבת אחר שירד כבר המן ואמר על ששת ימים שיהיו אחר השבת שילקטוהו ששת ימים וק"ל:

בד"ה לרבנן וכו' נקט נמי לרבנן שמונה. נ"ב ודוחק גדול בעיני דמשום איידי דר' יוסי נקט ח' והוא שקר דהא מסקי לעיל דעברוה לאייר ע"כ נראה בעיני דשפיר קאמר תלמודא לרבנן ח' חסרים עבוד דנהי דבין ניסן לניסן לא תמצא כי אם ז' חסרים אבל בין סיון לסיון בע"כ איכא ח' חסרים שאם לא כן לא יבא החשבון מכוון שיהיה ר"ח ניסן ביום א' כ"א ביום ב' לפי שסיון יהיה ביום ה' והאמת שח' חסרים הוא חדוש גדול וצריך להיות ה' חסרים זו אחר זו מרחשון כסליו טבת שבט אדר ובחשבון שלנו מעולם לא תמצא ה' חסרים בשנה תמימה שמיום ליום ותתחיל באיזה חודש שתרצה כי אם ז' חסרים ונקראת שנה חסרה והכא חסרים הרבה על כן אמר לרבנן עבוד ח' חסרין ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף פח עמוד א

גמ' אכתי בפזיזותייכו קיימיתו כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה ושוב לא עלה כו' שעלו כולם הס"ד:

בד"ה אלא אימא כו' לא עלה הס"ד:

בד"ה ק"ך כל אחד ואחד נטל את כתרו כצ"ל והס"ד:

בד"ה טענו הכתרים והכי משמע את עדים אשר היה להם מהר חורב פצ"ל והס"ד:

בד"ה בחורב פירקו דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב כצ"ל והס"ד:

בד"ה עושי לשמוע כו' צ"ל נעשה לנשמע מוכנין כו':

תוס' בד"ה אמר רבא כו' התם רבה א"ש כו' כצ"ל:

בד"ה ירדו כו' ויתנצלו דריש תרי זימנא וי"ס שכתב בהן להדיא וינצלו כו' כצ"ל:

דף פח עמוד ב

גמ' בתחלה באחת מעיניך כו'. נ"ב פי' נגד נשמע ובסוף נגד נעשה וצ"ל דקרא ה"ק לבבתני עתה בשתי עיניך מאחר שכבר לבבתני באחת מעיניך ומ"מ דוחק הוא שהיה לו למכתב לבבתני באחת מעיניך לבבתני אחותי כלה וצ"ל משום שבאמת לא נשאר להם אלא לבוב אחת מעינים שהרי קלקלו בעשיה ועשו את העגל והפסידו נעשה ולא נשאר אלא נשמע וע"ד המדרש הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם כו' ומשום הכי מקושר המאמר של אחריו אמר עולא עלובה כלה כו':

שם מאי דכתיב ה' יתן אומר כו' שגנזוה לתתקע"ד דורות כו' כצ"ל ונמחק מששת ימי בראשית:

רש"י בד"ה בין שדי ילין כו' לעשות לו משכן להיות מצומצם כו' כצ"ל:

דף פט עמוד א

רש"י בד"ה בא השטן כו' העולה ומסטין והאומר שהוא מדת הדין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תורה היכן היא כו' לפניו ילך דבר כו'. נ"ב והאי קרא במתן תורה כתיב בחבקוק:

בד"ה לסוף מ' יום כו' ועוד אם לא תחשוב יום עלייה כו' נ"ב פירוש וקבלה בידינו שעלה בר"ח אלול כדאיתא בפירקי דר"א ומצינו לפרש שעלה בראש חדש ר"ל ביום ראשון של ר"ח שהוא ל' באב כי אב מלא ומשום הכי תוקעין ביום רחשון לר"ח של אלול אבל לרש"י שאינו מונה יום העליה א"כ המנין מתחיל בראשון לאלול א"כ לא יגיעו מנין הארבעים כלל ליום כפורים אבל לפירוש התוס' שיום העלייה מן המנין א"כ שלמו הארבעים ביום כפורים ובאותו יום אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך ונהי שלא ירד עד למחרתו של יום הכפורים להשלים יום העלייה הראשונה שחסרה מכל מקום יום כפורים יום רצון וסליחה שהוא כלות הארבעים יום וכן פי' הרמב"ן שלמחרת יום כפורים ירד כך נישמע דברי התוס' דהכא אבל בסוף מרובה פירשו להדיא שירד בעשירי בתשרי ומ' יום האחרונים לא היו שלמים עם הלילות א"כ לפי זה לא קשה לרש"י דלעולם אינו מונה יום העליה לפי שאינו שלם אבל בימים האחרונים שלא היו שלמים מונה יום העליה ואפשר משום הכי מקשים אח"כ על מה שפירש רש"י בי"ט עלה כו' שזה אין לו ישוב כלל דאמצעיים לכ"ע שלמים א"כ כלו המ' יום ביום שלשים לאב ואם כן על כרחך באחד לאלול עלה אם כן אינם כלים הארבעים יום בי"כ אף שהתוס' בפרק מרובה רוצים לדחוק ולמצוא שבה' עלה משה וירד ביום ב' ומפרשי שבכ"ט באב ירד ועלה כו' וא"כ לרש"י נמי לדחוק הכי ונימא שבל' באב ירד ועלה זה אינו דרש"י בע"כ לא ס"ל הך סברא שהרי דחק ופירש בי"ט עלה ולא פי' בי"ח ששרף את העגל עלה אלא משום דס"ל כל עליותיו בהשכמה היו ודו"ק:

בא"ד בסופו מ' יום האחרונים ביוה"כ. נ"ב ואומר אני דאין לתמוה על רש"י כי כך תמצא בתנחומא ואמת שהתוס' במרובה הקשו על התנחומא וכתבו שאין ליישב אם לא שנאמר דעברוה לאלול ע"ש ורבי אליהו מזרחי לא דק בפי' החומש ע"ש:

בד"ה מדבר צין כו' בתחלת דרומה כו' נ"ב פי' מקצוע מזרחית דרומית:

בא"ד וכתיב ונסב לכם הגבול כו'. נ"ב שהוא הרבה רחוק מן המקצוע משוך לצד מערב שהרי מעלה עקרבים וצינה בין מדבר צין לקדש ברנע ור"ל:

בא"ד וחשוב כמה מסעות כו'. נ"ב כ"א מסעות נסעו מרתמה שהיא פארן עד אשר הגיעו למדבר צין:

בא"ד וכן בין פארן לסיני כו'. נ"ב היה לו להביא נמי ממסעות דכתיב ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה שהיא מדבר פארן נ"ל:

בא"ד שהבאתי ואיך יתכן כו' כצ"ל:

בד"ה אע"פ כו' שייך לעיל במתני':

דף פט עמוד ב

גמ' אתה ה' אבינו גואלנו כו':

שם או משלשה מינין ושם אחד אסורין כו' כצ"ל. ונ"ב לשון המשנה או ממין ג' אסורים אבל הרמב"ם פי' להדיא דהיינו ג' מינים ושם א' וכבר פי' התוס' ודרך התלמוד לשנות לשון המשניות שמביא מסדר זרעים או טהרות אבל לפירש"י לא יתכן וק"ל:

רש"י בד"ה שפרו ורבו כו' ולא ידענו היכא רמיזא. נ"ב ואני אומר ויש הוכחה ברורה מאחר דילפי' גבי חינוך בית המקדש אצל שלמה המלך שמצאו נשותיהם טהורות וכל אחת ילדה זכר ק"ו במצות מתן תורה וגם שם נאמר וילכו לאהליהם והכא שובו לאהליכם וק"ל:

בד"ה ארד עמך כו' כאן רמז ד' גליות נ"ב פי' והיה לו לבקש על שאר הגליות אבל על גלות מצרים כבר נגזר בימי אברהם ולא התפלל ודו"ק:

בד"ה ואמר חזקיה כו'. נ"ב רש"י פי' בע"ז פ' בתרא דמין ג' ואפי' בג' שמות קאמר ומש"ה צריך חזקיה לומר טעמא אמאי מצטרפין מאחר שג' מיניס הם וג' שמות לפי שכולן באין למתק הקדירה וכאלו טעם א' הן ומין א' הוא ע"ש:

תוס' בד"ה אסורין כו' דחלב ופיגול ונותר כו' ומיהו לפי זה מצטרפים לא הוי כו' למלקות א"נ אסורין כו' כצ"ל:

דף צ עמוד א

גמ' עד מ' יום נתר כו' הוסיפו עליהן החלביצין והלעונין כו' כצ"ל וכן ברש"י:

שם והתניא הבורית והאהל אלא כו' שמיה ומשתכח בנוקבא כו':

[שם] ת"ר האומר הרי עלי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה במיני כו' ומתני' לא מפליג כצ"ל:

בד"ה שיש לו כו' שאין לו עיקר הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונא כצ"ל. ונ"ב פי' והוא מין ארז:

בד"ה שלוף דוץ לא אתפרש כו' ועי' בערוך [ערך] אשלג שמפרש שהוא עשב שמייבשין אותו וטוחנין אותו ורוחצין בו את ידיהם והוא מוציא את הזוהמא:

בד"ה צנורא מזלג קטן שמוחטין בו פתילות ומנקבין ראשיהן כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה מקק כו' איילא פה והה כצ"ל והס"ד ונמחק דתאני דרמוני:

תוס' בד"ה תרי גווני כו' תרי גווני חול משום דקים ליה כו' כצ"ל והשאר נמחק (עיין במהרש"א):

אחר ד"ה מכליא עורב נ"ב כליא עורב פי' בקונטרס מסמרים חדים תוחבין בראש גג ההיכל לכלות העורבים שלא ישבו עליו ובמקום אחר פי' כמין טבלא חדא זקופה על צידה וחדודה לחתוך כמו סכין עכ"ל תוספות במנחות דף ק"ז:

בד"ה המוציא כו' אלא לר"א שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת קמ"ל פי' דסלקא דעתיה כו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו היה לו להזכיר ר' יהושע אלא ר"ל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב כצ"ל והס"ד. (עיין במהרש"א):

דף צ עמוד ב

רש"י בד"ה המוציא חגב חי טהור כל שהוא כו' כצ"ל:

בד"ה הא דזריע כו' א' מהם אבל כו' הד"א:

בד"ה אי הכי טהור כו' משום בל תשקצו דכל דבר מאיס אית ביה משום בל תשקצו במסכת מכות כדרב כהנא כו' כצ"ל והד"א: