מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

צו.

במתני' היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה פטור וכו' שלא היתה עבודת הלוים כך וכו' אלא לעגלה שלפניה שארבע עגלות היו וכו' כצ"ל:

ד"ה והמושיט חייב כו' ומפרש ואזיל כיצד מצינו וכו' כצ"ל:

צו:

ברש"י ה"ג ודלמא שואליהן גביהן הוו יתבי טעמא של רש"י דגרס כן משום דלא שייך לגרוס כאן ודלמא גבי הדדי הוו יתבי כדלעיל פי' האורגים דא"כ לא הוה פריך מידי משום דאע"ג דכל האורגים הוו יתבי גבי הדדי מ"מ אפשר שהשואל היה יושב בקצה זה והמשאיל בקצה השני דבשלמא גבי זורקין מחטיהן אין דרך לזרוק זה לזה אלא לזה היושב בצידו ולכך פריך לעיל גבי הדדי הוי יתבי ולא היה ביניהם ד' אמות אלא בשואלין דרך להשאיל אפי' לזה שרחוק ממנו ולכך לא שייך למיגרס דלמא גבי הדדי הוו יתבי דהוה משמע דקאי אכל האורגים אלא גרסי' ודלמא השואלים גבי הדדי הוו יתבי ולא השאילו זה לזה מקצה אל קצה וק"ל:

בתוס' ד"ה וממאי דבשבת קאי וכו' דהא רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כו' וכתיב ויכלא העם מהביא ר"ל דהא דקאמר קרא אל יעשו עוד מלאכה הוי פירושו מלאכת ההבאה מדכתיב בתר הכי ויכלא העם מהביא מכלל דהא דקאמר אל יעשו עוד מלאכה הוי פי' שלא יוסיפו עוד להביא וכיון דקרייה רחמנא מלאכה ממילא ידעינן דחייב עליה בשבת אפי' לא קאי ההוא קרא דמשה בשבת:

ד"ה הכנסה מנלן סברא הוא וכו' דהא בסמוך משמע גבי זריקה וכו' פי' דקאמר בסמוך והזורק ארבע אמות ברה"ר מנלן ומשני שכן אורגי יריעות וכו' ודחי לה דלא הות במשכן משמע דאי הות במשכן הוה אתי ליה שפיר וס"ל להתוס' דגם זריקה דהעברת ד' אמות ברה"ר הוה תולדה דהוצאה וכן משמע בתוס' דיש מכילתין וכן לקמן ברש"י דף צ"ז ע"ב ד"ה ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא וכו' אלמא כיון דהוצאה גופא כתיבא והתולדה הות במשכן אתי לן שפיר ולא איצטריך עוד לשום סברא וא"כ הכנסה נמי דהות במשכן למה לי סברא דניהוי תולדה דהוצאה אלא דלא יתיישב הא דקא משני התוס' וי"ל דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע"י הוצאה מה לי ע"י זריקה דהא לא קאי בסמוך אמוציא ע"י זריקה אלא אמעביר ד' אמות ע"י זריקה והכי ה"ל למימר מה לי ע"י העברה מה לי ע"י זריקה אלא שיש ליישב כיון דגם זריקת ד' אמות ברה"ר הויא נמי תולדה דהוצאה לכך קאמרי התוס' לשון זה ור"ל מה לי מוציא מרשות לרשות מה לי זורק ד' אמות ברה"ר דהוי נמי כמוציא מרשות לרשות דכל חוץ לד' אמות הוי מוציא מרשות:

בא"ד דאי לאו סברא לא הוי מחשבינן ליה תולדה וכו' חוזר ג"כ לעיל אהכנסה וק"ל אלא שעדיין יש לדקדק דהזורק מרה"י לרה"ר דקאמר לעיל דהוי תולדה דהוצאה כדקאמר מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא וכו' אע"ג דזריקה כה"ג לא אשכחן דהות במשכן וצריך לומר דכיון דהוא מוציא מרה"י לרה"ר ע"י זריקה היינו הוצאה ממש דמה לי ע"י זריקה ומה לי ע"י הוצאה והוצאה גופא כתיבה הוה נמי כאלו הוצאה ע"י זריקה נמי כתיבה אבל הכנסה הוא ענין אחר לכך פריך הכנסה מנלן ומשני סברא היא וכו' והוי נמי כאלו כתיב כמו הוצאה:

ד"ה ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב כו' הוי מצי למימר דנפקא מינה לענין התראה וכו' פי' לענין שצריך להתרות על התולדה בשם האב ואיכא למימר דהיינו דקא משני וכו' ר"ל הך דהות במשכן חשיבא צריך להתרות בשם המלאכה שהיתה במשכן:

בא"ד אבל אי גרסי' הך דהות במשכן חשיבא וקרי ליה אב וכו' ולפי זה צריך לומר הא דהכנסה קרי ליה תולדה אע"ג דהוה במשכן היינו משום דמלאכה גרועה היא וק"ל:

ד"ה אי נמי הך דכתיבה וכו' הך לישנא לא איצטריך אלא משום דהוצאה לא חשיבא ומלאכה גרועה היא לכך צריך לטעמא דכתיבה אבל שאר אבות מלאכות שאינם מלאכות גרועות מיקרי אבות מטעם דהוו במשכן לחוד אע"ג דלא כתיבי דהא כל ארבעים אבות מלאכות חוץ מהוצאה לא אשכחן דכתיבי:

צז.

בגמ' או דלמא למעלה מעשרה פליגי וכו' דמר סבר ילפינן זורק ממושיט וכו' נראה דלהך לישנא למ"ד דילפינן זורק ממושיט דהיינו ר"ע דמתני' ס"ל דאין חילוק בין אם השני רה"י שזורק מזה לזה עומדים בשורה אחת ובין הן זה כנגד זה דהא כיון דס"ל דילפינן זורק ממושיט לא איצטריך ליה למיהוי ממש דומיא דמשכן אלא ס"ל מה לי מושיט מה לי זורק ה"נ ס"ל מה לי זה אחר זה או זה כנגד זה וכן משמע במתני' דר"א ס"ל דזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע בכל ענין שעומדים הרשויות חייב וק"ל:

בתוס' ד"ה גזירה שוה לא גמיר וכו' ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש וכו' מלשון התוס' שכתכו שהיה להם בקבלה משמע שגם לר"ע היה לו בקבלה מנין ג"ש וא"כ נצטרך לומר או שהיה אותו מנין מקובל לר"ע ג"ש אחת יותר ממנינו של ר' יהודה או ששניהם קבלו מנין א' בשוה אלא שר"ע היה מוציא ג"ש אחרת שלא היה לומר במקום ג"ש זו וק"ל:

צז:

ברש"י ד"ה מאי מוסיף הלא לא נמנו אלא אבות משמע דרש"י ס"ל כפי' הראשון של התוס' דס"ד דרבנן נמי מחייבי אתולדות במקום אבות ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק וקאמר ר' יהודה דאף שובט ומדקדק הוו נמי תולדות מיסך ואורג ולכך כתב רש"י מאי מוסיף הלא לא נמנו אלא אבות ר"ל בשלמא אי פליגי בהא דרבנן סברי דלא הוו אבות אלא הני ארבעים חסר אחת דקחשיב במתני' דפ' כלל גדול אבל שובט ומדקדק לא הוו אבות קאי שפיר עלה דר' יהודה מוסיף שובט ומדקדק וקאמר דהני נמי מקרי אבות אבל אי פליגי דרבנן סברי דלא הוו אפי' תולדות ור' יהודה מוסיף דהוו תולדות מאי מוסיף הלא לא נמנו התולדות בדברי רבנן דקאמר עלה דר' יהודה מוסיף:

ד"ה ולמאי דסלקא אדעתא וכו' הכא לאו תרתי וכו' והד"א:

בא"ד הכא לא מחייב אהעברת ד' דלא עבר מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר אלא אהוצאה לחודא הוא דמחייב וכו' כצ"ל:

ד"ה ואי להכא אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד' לא בעי לה דתנוח וכו' דבעינן עקירה בתחלת ד' ברה"ר והנחה בסוף ד' ברה"ר כצ"ל ומיהו אהוצאה הוא דמחייב וכו' כצ"ל והא דכתיב ברש"י שלפנינו והכא עם יציאת הפתח הא לא נח וכו' עד דניחייב אתרווייהו לשון מיותר הוא וק"ל:

בתוס' ד"ה למימרא דמחייב רבי וכו' ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכו' לשון זה אינו מדוקדק דמשמע דרבי ורבנן פליגי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל וזה אינו דהא רבנן פטרי לגמרי דאפי' אחת לא מחייבי אלא ר"ל דלמא הא דקאמר רב יהודה דרבי מחייב שתים היינו כשהידיעות מחלקות וכאותה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וס"ל לרב יהודה כמ"ד דידיעות מחלקות ואפשר שצ"ל וכפלוגתא בכ"ף:

בא"ד דא"כ לא היה רב יהודה משמיענו שום חידוש מקשים העולם הא טובא משמיענו לאפוקי ממ"ד דס"ל דידיעות אינן מחלקות ואין זה קושיא דאי הא אתא לאשמעינן למה ליה לרב יהודה לומר זה אמלתייהו דרבי ורבנן חו"ל לפסוק דין זה אכל אב מלאכה אם עשה ב' פעמים ונודע וחזד ונודע דידיעות מחלקות וה"פ לא היה רב יהודה משמיענו שום חידוש אמלתיה דרבי אלא הו"ל להשמיענו בעלמא דידיעות מחלקות וק"ל:

ד"ה לא ס"ד וכו' אמאי נקט טפי שובט ומדקדק וכו' פי' בין במילתיה דר' יהודה בין במילתיהו דרבנן ותירץ איכא למימר דס"ד דרבנן נמי מחייבי כו' ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק וכו' והשתא אתי שפיר דנקט שובט ומדקדק דרבנן לא פליגי אלא אשובט ומדקדק ור' יהודה קאמר דאפי' שובט ומדקדק חייב במקום אב דהיינו במקום אורג ומיסך וכ"ש שאר תולדות במקום האבות שלהן א"נ לא מחייבי רבנן אתולדות במקום אב בשום מקום והא דנקטי במלתייהו שובט ומדקדק ואמרי שובט הרי הוא בכלל מיסך וכו' לדבריו דר' יהודה קאמרי וה"ק לדידן אפי' שאר תולדות לא מיחייבי במקום אב אלא לדידך אם ס"ל דחייב אתולדות במקום אב מ"מ בשובט ומדקדק לא היה לך לחייב דשובט הוא בכלל מיסך וכו' ור' יהודה דנקט שובט ומדקדק לרבותא נקט דאפי' שובט ומדקדק חייב במקום אב וק"ל:

ד"ה מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו וכו' נראה דגי' רש"י מתיישבת טפי דגריס דעבדינהו לכולהו בהדי הדדי וק"ל:

בא"ד וה"פ לעולם דעבד האי לחודיה והאי לחודיה ופליגי במזיד ולענין התראה וכו' פי' ולא בשוגג לענין שיתחייב חטאת אתולדות במקום אב וה"ה דהוי מצי למדחי דעבדינהו לתרווייהו וכו' פי' ולענין שוגג להתחייב אתולדה במקום אב אלא דניחא ליה וכו':

ד"ה הרי כתב שם משמעון וכו' דאי דמי לא הוה פריך מידי דהא כי קא בעי דתנוח בסוף ד' וכו' כצ"ל:

בא"ד דלא הוי ליה לאתויי מילתיה דרבינא וכו' פירוש אלא הו"ל למימר ולאו היינו דאמר רב אשי באומר כל מקום שתרצה תנוח:

צח.

ברש"י ד"ה כמה מותיב כמה סדרים הוא מסדר ארבע דעל כדחך כל מה שיכול לסדר וכו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב כהנא באטבעי וכו' ואותן טבעות זקופים היו וכו' וא"א לעמוד זה כנגד זה פי' אם לא היה פונה הטבעות זה כנגד זה דהשתא היה צריך ר' רווחים לד' טבעות שבד' קרשים פשיטא שלא היה אפשר להושיבן אלא אפי' אם פונה הד' קרשים באופן שבריוח האמצעי היו פונים הטבעות של הקרשים של שני הצדדים זה כנגד זה לא היו יכולין לעמוד אם היה אמה ריוח ה"ז נחלקה בין כל קרש וקרש והיו דוחקין זה את זה וק"ל:

בתוס' ד"ה הניחא למ"ד קרשים מלמטה עוביין אמה וכו' יכולים לסדר ששה סדרים וכו' פי' ששה קרשים זה אצל זה דהא כל כמה שהיה יכול לסדר על פני אורך העגלה היה מסדר כדי שלא יצטרך להגביה להושיב הקרשים זה ע"ג זה:

בא"ד ור' יצחק אומר דשמא מחציין ולמעלה היו כלין וכו' פי' וכיון שלא היה מתחיל השיפוע שהיו כלין והולכין מתחלת עוביין אלא מחציין לא מסתייעא שיהיו יכולין ליתן חודו של זה כנגד עביו של זה שיהיו מונחים שני קרשים באמה אחת דהא לא הוי יכולין להיות מונחים שיפוע זה כנגד שיפוע זה כ"א עד חציו וחצי הקרש שהוא צד העבה של זו וזו ארכן של כל אחת היה צריך להיות נמשך לחוץ מרוחב העגלה וא"א להתקיים כאשר מובן מעצמו:

צח:

בגמ' שנאמר יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר תמו נכרתו והא כתיב תמים ההוא דליתו שלימים וכו' ואע"ג דר' יהודה יליף מקרא דתמו נכרתו דתמים דהכא הוי נמי לשון כלייה לא דריש הכי אלא משום דמייתר ליה תיבה דתמים לכך דריש שהיו כלין והולכין אלא משום דאי לאו אשכחן בשום מקום דלישנא דתמים הוי לשון כלייה לא הוי שייך למדרשיה הכי לכך איצטריך לאתויי קרא דתמו נכרתו אבל לא משום דהוה ג"ש גמורה אכל ר' נחמיה ס"ל דלא הוי תמים מיותר דמבעי ליה למדרש דליתו שלימים וכו' לכך לא איכפת ליה בראייה דמייתי מקרא דתמו נכרתו וק"ל:

בתוס' ד"ה דל עשר לאיגרא וכו' ומאי חזי למימר איפכא וכו' ואמה רוחב להיות כנגד עובי הקרש הדרומי והצפוני וכו':

ד"ה תנא בנס היה עומד וכו' אלא היו שם ה' שנים למעלה א' מתחיל וכו' כצ"ל ור"ל חמשה היו בכל רוח ורוח שנים למעלה אלא שאותן השנים לא היו מקצה לקצה אלא אחד מתחיל מתחלת אורך עד חציו וכו' וכן השנים שלמטה אבל האמצעי היה מקצה אל קצה פי' מקצה רוח מזרח לרוח מערב וכן ברוח הצפונית וכן ברוח מערבית כיוצא בזה אבל לא היה מקיף הבריח האמצעי כל שלשה הרוחות וק"ל:

צט.

בתוס' ד"ה שתי גזוזטראות כו' או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא וכו' פי' שהגזוזטרא אינו שטח פתוח אלא שמוקפת מחיצות גבוה עשרה טפחים ולכן הוי רה"י אע"פ שגדיים בוקעים וכן העגלה יש מגוף העגלה כמו מחיצות עד למעלה מן הקרשים המונחים עליה הרבה יותר מעשרה:

ד"ה בין עגלה לעגלה וכו' לסימנא בעלמא נקטיה וכו' נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא משום דמשמעות הלשון דקאמר בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה משמע דזה תלוי בזה דמוכרח הוא להיות בין עגלה לעגלה כאורך עגלה וזה אינו דא"כ הו"ל למימר בקיצור בין עגלה לעגלה חמשה אמות ורוחב העגלה שני אמות ומחצה וכו' כדי שנלמוד מזה שרוחב רה"ר הוא ט"ז אמות ומה לו להזכיר מדת אורך העגלה ותירץ דהא דנקט כאורך העגלה לא משום דזה תלוי בזה אלא נקטי לסימנא בעלמא שיהא לסימן שריוח שבין עגלה לעגלה היה כמדת אורך העגלה וכ"ת למה צריך להזכיר מדת אורך העגלה כלל לכך קאמר ואגב אורחא קמ"ל דאורך העגלה ה' אמות ודו"ק:

ד"ה למה לי וכו' ובין עגלה לעגלה כמו אורך עגלה פי' בין דופן עגלה זו וכו' וצד דופן העגלה עם האופן וכו' התוס' הוכרחו לפרש כן כדי שנמצא שמדופן החיצון של עגלה זו עד דופן החיצון של עגלה השניה הוי י' אמות כאורך הקרשים דאלו לפירש"י יהיה י"ב אמות וחצי ודו"ק:

ד"ה מסייע ליה לר' יוחנן וכו' תנינא חדא זימנא בפ"ב דעירובין וכו' ומוקי לה ר"י בגמ' בסמוכה לה וקמ"ל דבור וחולייתו מצטרפים וכו' ואע"ג דרב הונא מוקי לה התם באוקימתא אחריתי מ"מ מקשו התוס' לר"י דמוקי לה דהתם נמי קמ"ל דבור וחולייתו מצטרפים לעשרה א"כ תרתי מתני' למה לי:

בא"ד א"נ מייתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לארבע וכו' והא דקאמר בגמ' מסייע ליה לר"י דאמר ר"י בור וחולייתו מצטרפים לעשרה צ"ל דה"ק דכשם שמצטרפין לעשרה עומק ה"נ מצטרפין לרוחב ארבעה וק"ל:

צט:

בתוס' ד"ה אא"כ עשו לו מחיצה וכו' אלא בבאר מים חיים או בור ברה"ר וכו' פי' בור ברה"ר והיא של רבים:

ד"ה או דלמא כיון דממקום פטור קאתי וכו' המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב פי' וסטיו הוי מקום פטור:

בא"ד אבל אם זרק ממש כנגד העמוד וכו' ודאי חייב פי' ולכך גבי מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב אפי' בזורק דהתם לא שייך שום אלכסון ופיסוק כח:

בא"ד ודוקא בזורק מיבעיא ליה אבל במוציא ומכניס פשיטא דחייב נ"ל דר"ל וה"ה במושיט חייב ג"כ ככל ענין דהתם נמי לא שייך פיסוק כה אפי' באלכסון והשתא יתיישב שפיר הא דקאמר בתר הכי והא דמייתי ראיה מהנוטל והנותן ע"ג חייב משום דמשמע ליה בכל ענין בין בזורק וכו' ר"ל וכיון דבמושיט אין חילוק אלא בכל ענין חייב אפי' באלכסון ה"נ בזודק דהא מדמי להו מתני' לחדדי דאל"כ תקשה עדיין מה מייתי ראיה מהנוטל והנותן וכו' ואע"ג דאיירי בין במושיט בין בזורק דלמא איירי שלא באלכסון אלא שזרק ממש כנגד העמוד אבל לפי מה שכתבתי יתיישב שפיר וק"ל:

בא"ד והשתא לא דמי למוציא מחנות לפלטיא וכו' דהתם מכחו בא לרה"ר פי' ולכך חייב אפי' בזורק ודו"ק:

ד"ה לאחרים עושה מחיצה וכו' גבי חוליות הבור לא שייך למימר הכי וכו' כוונת התוס' בזה כדי שלא יקשה אמה שפירשו התוס' לעיל בד"ה מסייע ליה לר' יוחנן וכו' א"נ מייתורא דמתני' שמעינן דמצטרפים לארבע וכו' ומיירי כשהחוליא גבוה י' וכו' ולמה לי גבוה י' נוקמא כגון שאין הבור עמוקה י' כ"א בצירוף החוליא ולכך כשנוטל ונותן ע"ג החוליא חייב אע"ג שאין החוליא גבוה י' וגם אינה רחבה ד' מטעם כיון דלאחרים עושה מחיצה דהיינו הבור לעצמו לא כל שכן לכך כתבו התוס' דלגבי חוליא דבור לא שייך למימר הכי וכו':

ד"ה כגון שזרק דף וכו' ט"ס וכצ"ל תחלת הדבור זדק דף וכו' הנחת חפץ ועשיית מחיצה וכו' וקאי אלישנא דבעי רבא זרק דף ונח ע"ג יתידות וכו':

בא"ד משמע דוקא על גביו אבל תחתיו לא וכו' פי' דבשלמא אי הוה תחתיו ג"כ רה"י הוי כאלו זרק הדף לתוך רה"י והוי שייך לומר הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קא אתו אבל השתא דאפי' לאחר הנחת הדף לא הוי רה"י תחתיו א"כ היאך יתיישב בזריקת הדף הא לא זרק הדף לתוך רה"י ואמר ר"י כגון שיש מחיצה וכו' פי' ולכך ע"י הדף נעשה תהתיו רה"י וק"ל:

ק.

בגמ' לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלת מחיצה וכו' וצריך ליתן טעם כיון דס"ל דמחצלת מבטלת מחיצה והנחה וסילוק מחיצה בהדרי קא אתו ס"ל דפטור א"כ גבי עמוקה עשרה וזרק לתוכה מחצלת נמי ליפטר דהא ממעט עומק הבור כמו נתן לתוכה חוליא וצ"ל דכשנותן המחצלת לתוכה אין דרך ליתן אותה שם לבטל עומק הבור אלא להצניע אותה בתוכה אבל כשחולקה במחצלת נתכוין למעט ולהפסיק רחבה:

בתוס' ד"ה פירות מבטלי מחיצה וכו' א"נ דבילה דבר מועט הוא וכו' יש לדקדק לעיל כי פריך תפשוט מדידיה וכו' וא"ר יוחנן בדבילה שמינה שנו הו"ל לשנויי שאני דבילה דדבר מועט הוא וצ"ל דעדיפא מיניה משני דחילוק זה דטעם דדבילה משום דדבר מועט הוא לא ס"ל לאביי ודו"ק: