מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק יט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קל.

במתני' פחמין לעשות ברזל וכו' אמר ר"ע וכו' מילה שא"א לעשותה וכו' כצ"ל וכן הגירסא ברי"ף ובהרא"ש אבל יש לדקדק דלפי זה לא בא ר"ע אלא ליתן טעם דמפני מה מכשירין אינן דוחין את השבת ומילה עצמה דוחה וקאמר דמכשירין אפשר לעשותן מע"ש ולכך אין דוחין השבת ומילה עצמה א"א לעשותה מע"ש ולכך דוחה השבת וא"כ לא שייך בזה לומר כלל אמר ר"ע דמה כללא איכא הכא ונראה דכל הדברים הצריכים קודם המילה דהיינו חתיכת הערלה כגון סכין וכיוצא נקראים מכשירי מילה וכל הדברים הצריכים לאחר חתיכת הערלה כגון פריעה מציצה איספלנית וכמון ושאר דברים המבוארים כמשנה שאחר זו נקראים צרכי מילה ולזה קאמר כלל אמר ר"ע דבין מכשירי מילה ובין צרכי מילה כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכדתנן לקמן אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ואם לא טרף יין ושמן מע"ש ינתן זה בעצמו וזה בעצמו וכו' דהיינו דרך שינוי אבל אסור ללעוס ולטרוף וק"ל:

בגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים בסכנה אין וכו' ונראה דדייק לה דאם איתא דה"ה דגם שלא בשעת הסכנה מכסה ע"פ עדים א"כ לא הו"ל למתני בשעת הסכנה כלל אלא הכי הל"ל אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה או מכסהו על פי עדים ואנא ידענא דבשעת הסכנה דא"א להביא מגולה מביאו מכוסה ע"פ עדים אלא ודאי להכי תני ובשעת הסכנה למידק מינה דדוקא בשעת הסכנה מביאו מכוסה ע"פ עדים אבל שלא בשעת הסכנה דוקא מביאו מגולה אבל מכוסה על פי עדים לא ודו"ק:

לוי איקלע וכו' כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו וכו' כצ"ל ולא גרסי' רבי אמי וכן הוא בחולין דף קי"ג דתנן ר' יוסי הגלילי אומר וכו':

ברש"י ד"ה ר"א אומר וכו' וקאי אמתני' דפרקין וכו' הוקשה לו לרש"י למה לא הוזכר שם מילה כלל בדברי ר"א כיון דבמילה איירי לכך כתב וקאי אמתני' דפרקין דלעיל וכו' ולכך לא הוצרך להזכיר מילה דבמילה איירי לעיל וק"ל:

ד"ה נאמר לא תאכלו כל נבלה וכו' כל האסור משום נבלה נוהג בו איסור בשר בחלב פי' אפי' חיה לאפוקי ר"ע דדריש ג' פעמים כתיב גדי בתורה ואתי למעוטי גדי ולא חיה גדי ולא בהמה טמאה גדי ולא עופות:

ד"ה דאמר ר' ינאי וכו' אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו עכ"ל משמע מפירש"י דגמ' הביא ראיה מר' ינאי לתרי מילי חדא מדקאמר צריכין גוף נקי כאלישע וכו' ש"מ דלא הוו כ"ע זהירי בהו ולהיות להם גוף נקי כ"א אלישע וגם לא מסרו עליה אלא אלישע וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"א אומר וכו' דהשתא ליכא איסור שבת כלל וכו' ע"כ צ"ל דלישנא דכלל דכתבו תוס' לאו דוקא הוא דע"כ אית ביה על כל פנים איסור דרבנן דאל"כ לא יתיישב לפי התירוץ השני שמשני ועוד יש לפרש כיון דיותר בקל יביא הכלי וכו' שרי ר"א כדי למהר המצוה כדמוכח בגמ' דאמר פעם אחת שכחו וכו' ולקמן בסמוך בדף זה ע"ב ד"ה ומי שרי כתבו התוס' בהדיא דבמקום דיכול להביאו בהיתר גמור לא שרי ר"א להביאו דרך רה"ר וק"ל:

בא"ד דקטן צריך לאמו הוא וכו' פי' וא"כ לא ירויח במה שיוליך התינוק אל הסכין שהרי אח"כ יצטרך לחזור ולהביאו לאמו דרך רה"ר דהוי איסור שבת דאורייתא דבחזרה לאלתר הוי התינוק חולה והוי ככפות דלא שייך ביה חי נושא את עצמו וכיון דע"כ יצטרך לבא לידי איסור אף כשיביא התינוק אצל הסכין א"כ עדיף וקל טפי להביא הסכין אצל התינוק וק"ל:

ד"ה שש אנכי במדרש למנצח על השמינית כתוב הנדרש על המילה שניתנה בשמיני וכו' לשון זה קשה ליישבו ובספר ח"ש הגיה במזמור למנצח על השמינית וכו' ופי' בו פי' דחוק כאשר יעויין משם אבל ל"נ להגיה כן במדרש למנצח על השמינית הכתוב נדרש על המילה שניתנה בשמיני וכו' וכוונת התוס' בזה להביא ראיה שהפסוק שש אנכי נאמר על המילה שהרי גם הכתוב למנצח על השמינית נדרש ג"כ על המילה ששמח בה דוד ואמר עליה מזמור והביאו עוד לראיה יותר וכן אמרי' ויעש אברהם משתה דרשו ג"כ שעשה משתה ביום המילה ועשה בה שמחה ועל זה קאמר גמ' שקבלוה בשמהה וק"ל והא דמביא גמ' פסוק דשש אנכי ולא הביאו לראיה פסוק מזמור למנצח על השמינית משום דפסוק שש אנכי נאמר בשם כנסת ישראל כולה וכן משמע מפירש"י משא"כ המזמור שלא אמרו דוד אלא על עצמו ודו"ק:

ד"ה אמר ליה כנפי יונה הרי שלא מסר עצמו וכו' כוונת התוס' לומר שהגמ' מביא ראיה שגם אלישע עצמו לא מסר נפשו עליה ומה שפירשו התוס' כן ושינו מפירושו של רש"י שפי' שמביא ראיה שלא מסרו עליה אלא אלישע משום דהוה משמע דלא מקרי מסרו עצמן אא"כ מסרו כולם וזה אינו דהא אפי' בע"ז לא מסרו כולם עליה למיתה כדאשכחן בימי נבוכדנצר שלא מסרו עצמן למיתה אלא חנניה מישאל ועזריה ומה שפירשו התוס' שלא מסר עצמו לומר תפילין הן ולא פירשו שלא מסר נפשו שנטלן מראשו עיין לעיל בתוס' פ' במה טומנין ד"ה נטלם מראשו שפי' שם דבזה לא עשה שלא כהוגן ע"ש:

קל:

בגמ' אלא ברצון ר"ש וכו' הא דאיצטריך גמ' לומר אלא ברצון ר"ש משום דהכא משמע לישנא דר' אבא דקאמר שלא ברצון ר"א דמשמע אלא כרצון תנא אחר ובזה יתורץ ג"כ הא דמקשין העולם על הא דפריך רב יוסף שלא כרצת ר"א אדרבה ר"א הוא דשרי וכו' ומאי פריך נימא דלא שרי ר"א אלא היכא דלא היו יכולין להביאו דרך היתר גמור והכא איירי שהיו יכולין להביא דרך חצר המעורבת בהיתר גמור אלא ודאי א"א לתרץ הכי דאל"כ תקשה לן הא דקאמר שלא ברצון ר"א וכו' אלא ברצון מי:

בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א וכו' קשה לרשב"א הא אמרי' לקמן וכו' מקשין העולם דלמא שאני הכא דאיכא מיהור מצוה לכך שרי לעשות איסור דאורייתא כדי למהר המצוה אע"ג דאפשר לעשות שלא יהא בו אלא איסור דרבנן כמו שכתבו התוס' בריש פירקין ונראה דס"ל להרשב"א דע"כ הא דקאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב וכו' איירי אפי' היכי דממהר המצוה כשמקיים העשה ודוחה הלאו אפ"ה הואיל ויכול לקיים את שניהם אסור לדחות הלאו דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא כיון דיכול לקיים את שתיהם ואין נפקותא במה שרוהה הלאו מהיכי תיתי לן למימר לדחות הלאו וק"ל:

ד"ה ומי שרי והתניא כו' א"נ לישנא דשכחו לא משמע כן וכו' מקשין התלמידים הא לקמן בסמוך קאמר נמי במעשה דר' יהודה הנשיא פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש וכו' ומסיק דמבוי שלא נשתתפו בו הוה דמותר לטלטל בכולה ואפ"ה קאמר לישנא דשכחו אבל אין זה קושיא כלל דחדא דהא דקאמר בסמוך לישנא דשכחו היינו משום דהוה ס"ד דחכמים דדרך רה"ר הביאוהו בשבת ולכך היה קשה בעיניהם ולפי ס"ד דידהו קאמר לישנא דשכחו ועוד דמבוי שלא נשתתפו בו אינו פשוט כ"כ שמותר לטלטל בכולו כדמשמע לקמן מפירש"י דאינו מותר אלא לר"ש דס"ל דגג וחצר ומבוי רשות אחת ולכך שייך שפיר לישנא דשכחו אבל חצר המעורבת אין לך היתר גדול מזה ולכך לא שייך לומר שכחו:

ד"ה ברצון ר"ש ה"ה דה"מ למימר ברצון ר"מ שהביאו דרך גגות מגג לגג וכו' וצ"ל לדברי חכמים אע"ג דס"ל דגגות וחצרות רשות אחת הן מ"מ ס"ל דאסור לטלטל מגג לגג ומחצר לחצר דאל"כ אלא דלכ"ע שרי מגג לגג א"כ מאי קאמרו התוס' דה"ה דה"מ למימר ברצון ר"מ וכו' הא תקשה לן א"כ לא שייך לישנא דשכחו כדלעיל ועי' בסוגיא בפ' כל גגות:

קלא.

בגמ' לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת כו' יש לדקדק מהיכא תיתי הוה ליה למילף דכל מכשירי מצוה דוחין את השבת אי ממילה הא איכא למיפרך מה למילה דנכרתו עליה י"ג בריתות כדלקמן ונראה משום דהוה ס"ד לומר דהא דקאמר ר"א דמכשירי מילה דוחין את השבת לא מקרא יליף לה אלא מסברא דכשם שהמצוה עצמה דוחה את השבת כך מכשיריה דוחין את השבת ולכך הוה סלקא אדעתיה דה"ה בכל מילי ס"ל לר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת מסברא כמו במילה אבל מדחזינן בשתי הלחם דלא למדן ר"א אלא בג"ש א"כ ש"מ דלא מסברא ס"ל ר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת אלא בכל דוכתין דס"ל דמכשירין דוחין את השבת אית ליה ריבוי ולימוד מקרא ובזה שכתבנו יתורצו קושיות הרבה בסוגיא זו ודו"ק:

ברש"י ד"ה שתי הלחם וכו' ולא למדן ר"א דאפייתן תדחה שבת אלא בג"ש וכו' מלשון רש"י משמע דאע"ג דילפינן שתי הלחם מעומד בג"ש לא לגמרי משוינן להו דהא לגבי עומר אפי' קצירה וטחינה ויתר הדברים דוחין את השבת ואלו גבי שתי הלחם האפייה דוקא דוחה את השבת ולא הקצירה והטחינה והיינו טעמא משום דאי מצא קצור אינו קוצר דבסמוך:

בתוס' ד"ה לא לכל וכו' וה"פ לא לכל מצות הנוהגות בשבת וכו' ר"ל דלא שייך לפרש לא לכל מצות הדוחים את השבת אמר ר"א שמכשירים דוחין את השבת שהרי בציצית ומזוזה אין במצותן דחיית השבת:

ד"ה תאמר בשתי הלחם וכו' א"נ י"ל דהא לא מצי למימר וכו' דברי התוס' הללו צריכין פירוש דמה דמקשה לא משני ונראה דהכי הוא פי' דברי התוס' דמדאפיק קרא האי ריבוייא דנילף מיניה דמכשירי עומר דוחין שבת בהאי לישנא דבחריש ובקציר תשבות דהוא לישנא דקרא דלא כתיב כי אם גבי עומר ש"מ דגלי לן קרא דלא נימא דקצירה דחיא שבת כי אם גבי עומר דוקא דכתיב ביה וקצרתם והבאתם ולא בשתי הלחם וכיון דשמעינן דקצירה דגבי שתי הלחם לא דחיא שבת ממילא ידעינן דלא הויא ביה קצירה מצוה אלא אם מצא קצור אינו קוצר דאם הויא הקצירה גבי שתי הלחם מצוה הוי נמי דחיא שבת ומדגלי לן קרא דלא דחיא ממילא ידעינן דלא הויא מצוה וק"ל:

ד"ה ושוין נמחק כצ"ל תחלת הדבור מ"ט וכו':

בא"ד היינו מצוה עצמה וכו' דשחוט לי וכו' היינו כבוד עצמו וכו' ר"ל וא"כ אין ענין זה למכשירי מצוה אלא דהתם המצוה אינה נוהגת בשבת:

קלא:

בגמ' נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגמרי מהדדי וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה וניתי הנך עומר ושתי הלחם מינה מלשון רש"י משמע דלא פריך גמ' דנכתוב בהדיא בסוכה ונילף עומר ושתי הלחם ולולב מינה דא"כ הו"ל לרש"י לפרש כן בהדיא כמו שפי' לקמן בסמוך גבי מצה דפריך ונכתוב רחמנא בהדיא במצה ונגמר הנך כולהו מינה ועוד הוה ליה לפרש וניתי הנך עומר ושתי הלחם ולולב מינה אלא ודאי רש"י מפרש דלא פריך גמ' אלא דנכתוב לולב וסוכה כדהשתא דאתיא סוכה בג"ש מלולב וניתי עומר ושתי הלחם מינה וא"כ יש לדקדק מאי פריך דלא נכתוב עומד ושתי הלחם הא אי לאו עומר ושתי הלחם סוכה נמי לא אתיא בג"ש מלולב כיון דאינה מופנה משני צדדים הוה פרכינן מה לולב כו' דהשתא נמי לא אתיא אלא כיון דגלי רחמנא בעומד ושתי הלחם כדפירש"י לעיל מזה ויש לפרש דרש"י ר"ל דנכתוב רחמנא ג"ש המופנה משני צדדים דשפיר אתיא סוכה מלולב ולא פרכינן ולא נכתוב עומד ושתי הלחם ואי תקשה לך ומאי דוחקיה לרש"י לפרש כן ולא פי' הא דפריך גמ' ולכתוב רחמנא בסוכה דר"ל דלכתוב בהדיא כמו שפי' גבי מצה בסמוך משום דלאו אורחיה דגמ' למיפרך הכי דא"כ כל מקום דמצינו ג"ש מופנה משני צדדים דאיכא למיפרך כמו לעיל גבי שתי הלחם דאתי מג"ש דעומר נפרוך נמי לא לכתוב הג"ש ונכתוב גבי שתי הלחם בהדיא וניתי עומר מיניה וכן בכל מקום דאיכא ג"ש אבל לקמן גבי מצה דמצריך ג"ש מצה מסוכה וסוכה מלולב פריך שפיר דנכתוב גבי מצה בהדיא:

בתוס' ד"ה ס"ד גילף שבעת ימים משבעת ימים וכו' וי"ל דשמא בעלמא ניתנה למדרש הס"ד קמ"ל ולא ידענא וכו' הוא תחלת דבור שני אלא ששני הדבורים סתרי אהדדי דבדבור דלעיל מיניה מסיים דשמא בעלמא ניתנה למדרש ובדבור שני כתב ולא ידענא וכו' ויש לפרש דר"ל דשבעת ניתנה למדרש בעלמא לג"ש אלא דתיבת ימים לא ידע למאי אתא ויש לפרש ג"כ דהא דקאמר לעיל דשמא בעלמא ניתנה למדרש אינו ר"ל דשבעת ימים דגבי לולב ניתנה למדרש לג"ש אלא ר"ל דשבעת ימים דעלמא קבלו מסיני דניתנה למדרש לג"ש והוה סד"א דשבעת ימים דכתיב גבי לולב הוא דהוי אותה ג"ש וק"ל:

ד"ה נפקא ליה וכו' כדדרשינן בר"ה שיהא כל וכו' כצ"ל:

קלב.

בגמ' ור' יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפי' בשבת ופירש"י מדלא כתיב בשמיני ימול וכו' ולר"א דאפקיה למכשירי מילה עצמה הלכה היא עכ"ל מקשין העולם הא מן הסברא הוה לן לומר איפכא דקרא אתיא למילה עצמה ומכשירים אתיא מהלכה אבל ל"נ דהטעם הוא דדבר שהוא מותר מהלכה למשה מסיני לא אשכחן ביה פלוגתא שיהיו מקצתן מורין לאיסור ומקצתן להיתר רק רגיל להיות שנתפשט היתרו לכל אבל דבר שבא ממדרש הפסוקים אשכחן טובא דתנא זה יליף היתרו או איסורו מאיזה ריבוי דקרא ותנא אחר מפיק ליה לקרא לדרוש אחר ולכך ע"כ צ"ל דמילה עצמה שנתפשט היתרה אליבא דכ"ע אתיא מהלכה ומכשירים אתיא ממדרש קרא דביום לר"א וק"ל:

ברש"י ד"ה אלא אתיא ברית ברית וכו' אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני בשבת כתיב ברית וכו' כצ"ל:

ד"ה ביום וכו' ומדלא כתיב בשמיני ימול וכו' כצ"ל:

ד"ה מחוסרי כפרה וכו' שהוצרכו לקרבן זב וזבה יולדת כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ההיא מבן שמונת ימום נפקא וכו' וי"ל דסמיך אבן ח' ימים ודרשה פשוטה נקט ר"ל דלפי פשוטו אתי ביום ללמדנו דאין מלין אלא ביום אבל לפי האמת מביום ילפינן אפי' בשבת וביום ולא בלילה ילפינן מבן שמנת ימים אבל יש לדקדק דלמאי דילפינן ליה מבן שמנת ימים לט' ולי' ולי"א מנין שאינו נימול אלא ביום דבשלמא לפי מאי דילפינן מוביום אתי שפיר דאתי לן מהוי"ו דוביום אבל השתא דמפיק ליה מקרא דבן שמנת ימים קשה וצ"ל דלפי מאי דמפקינן ליה מבן שמנת ימים ימול ס"ל דלנימול לט' לי' ולי"א לא צריך קרא דאין נימולין אלא ביום דמהיכא תיתי לן לחלק כיון דשמעינן מקרא דמילה היא ביום ולא בלילה וק"ל:

ד"ה תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' ודלא כרב נחמן בר יצחק דאמר אתיא אות ברית דורות לא הוי דאיהו מורה דדרשינן ביום כדדרשינן בברייתא ואות ברית דורות אתיא למכשירים וכו' ואע"ג דר"י אית ליה הלכה כר"א כדפירש"י והאי ברייתא דדרשינן ביום אתי כרבנן דביום איצטריך למילה גופה וכו' כצ"ל ור"ל דלר' יוחנן אתיא הך ברייתא דוקא כרבנן דאלו לר"א אתי ביום למכשירים ומילה עצמה הוי הלכה מסיני אבל לר"נ ב"י אתיא נמי ברייתא זו אפי' כר"א דר"א נמי מצי ס"ל דמילה עצמה אתיא מביום כהך ברייתא ומכשירים אתי מג"ש מאות ברית דורות אבל לר' יוחנן לא נוכל לומר דלר"א ילפינן מילה עצמה מביום ומכשירין הוי מהלכה מסיני כמו שפירשתי לעיל בפירש"י אבל לרב נחמן בר יצחק נוכל לומר שני דרכים או שר"א יליף נמי מילה עצמה מביום ומכשירין מאות ברית דורות ואתיא הברייתא אפי' כר"א ורבנן לא גמירי נ"ש דאות ברית דורות או שר"א יליף מכשירים מביום ומילה מאות ברית דורות ואתיא ברייתא כרבנן דוקא אבל ניחא לן טפי לומר דר"א נמי יליף מילה עצמה מביום כדי לאוקמא הברייתא ככ"ע אלא שיש לדקדק הא בהדיא משמע מסוגיית הגמ' דלעיל דלרב נחמן בר יצחק מילה עצמה אתי מאות ברית דודות ומכשירים מביום דהא פריך בגמ' אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן ועל זה קאמר אמר עולא הלכה ור"א ורב נחמן בר יצחק אמרי אתיא מאות ברית דורות ור"י מביום וכולהו קאי אמילה גופה כי היכי דר' יוחנן קאי דוקא אמילה גופה כדלעיל וצ"ל דרב נחמן בר יצחק לא אתי לומר להחליט הענין דמילה גופה דוקא אתי מאות ברית וכו' ומכשירין דוקא מקרא דביום אלא אתי לומר לן דאית לן עוד קרא אחרינא דהיינו אות ברית דורות וכיון דאית לן תרי קראי נוכל לומר להך גיסא או להך גיסא דנוכל לומר דאליבא דכ"ע מילה גופה ילפינן מקרא דביום ואתיא הברייתא אפי' כר"א אלא דר"א יליף מכשירים מג"ש דאות ברית דורות ורבנן לא גמירי להו ג"ש זו או נוכל לומר דמילה גופה יליף ר"א מאות ברית דורות ומכשירין מביום אלא שעדיין יש לדקדק מנלן דברייתא זו אתיא דלא כרב אחא בר יעקב דלמא אתיא נמי כרב אחא ורב אחא נמי מצי ס"ל דלכ"ע מילה גופה אתיא מקרא דביום כמו דתנינן בברייתא אלא דס"ל דר"א יליף מכשירין מקרא דשמיני אפי' בשבת ואתיא ברייתא ככ"ע א"נ לר"א דמילה גופה מקרא דשמיני ומכשירים מביום וברייתא אתיא כרבנן ונראה דזה א"א לומד דא"כ קרא דשמיני לרבנן למאי אתא דליכא למימר דהוה ידע רב אחא דלרבנן אתי שמיני לאפוקי תשיעי א"כ לר"א נמי ליכא למילף מיניה כלל דלא שייך לומר דפליגי רבנן ור"א בהא אלא ודאי ע"כ צריך לומר דלרב אחא בין רבנן ובין ר"א נפקי מילה עצמה מקרא דשמיני וקרא דביום לר"א אתיא למכשירים ולרבנן אתיא לביום ולא בלילה ודו"ק:

ד"ה מה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וי"ל דה"נ המ"ל איפכא וכו' אלא דניחא ליה לומר שתהא דוחה דנפקא ליה מביום וכו' כצ"ל ר"ל דהא דרצה מתחלה לאתויי מק"ו דמילה דוחה שבת לא היה הכוונה להחליט הענין דגם הוא ידע אז דיש לדחות ולסתור הק"ו בכמה סתירות אלא משום דניחא ליה לתנא ותכלית כוונתו היה מתחלה לאסוקי דמילה דוחה שבת מקרא דביום כדמסיק לבסוף אלא שהתנא נושא ונותן בדבר באם היה איזה צד להוציא דין זה מי"ג מדות התורה באופן שלא היה התורה צריכה למיכתב קרא ועשה מתחלה ק"ו כאלו אמר וכ"ת ל"ל קרא הוצא דין מן הק"ו זה אינו דאין ללמור דין מן הק"ו דיש לסתור הק"ו והיה יכול לסתור הק"ו מכה הנך קושיות שהקשו התוס' לעיל אלא דפריך ליה וסותר אותו מיניהוביה וק"ל:

קלב:

בגמ' וממאי דצרעת חמירא וכו' שכן יש בה עונשים ואזהרות הרבה וממאי משום דחמירא צרעת היא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הדר אמר וכו' ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוהה את העבודה וכו' וצ"ל דגרסי' רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן וכו' וצ"ל דלפי סברת רבה ורב ספרא האי או אינו דקאמר בברייתא דלעיל לא דחי הק"ו מטעם וממאי משום דצרעת חמירא דלמא משום גברא דלא חזי כדאמר רבא לעיל אלא דאינהו מפרשי האי או אינו דברייתא דלעיל דדחה התנא הק"ו מטעם דא"ל רציחה או קבורת מת מצוה תוכיח כמו שהקשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד נראה לרשב"א כו' והכא ולקמן על מילתיה דרבא דחינן בע"א כו' כצ"ל:

בא"ד ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ק"ו דעבודה תדחה צרעת כו' דדלמא אין לתלות משום חומרא כו' מקשין העולם מאי תירץ בזה הא השתא בהאי דחייה דדחי השתא האי ק"ו וקאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא ס"ל השתא הא דמצורע אין עובד עבודה תלי הענין משום חומרא ולא משום גברא לא חזי וא"כ מאי פריך דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה אדרבה נימא דעבודה דוחה את הצרעת מק"ו דשבת דחמירא דוחה צרעת לא כ"ש אבל לדידי נראה דאין זה קושיא כלל דהא הק"ו דקאמר השתא אינו בסגנון הק"ו דברייתא דלעיל אלא דילפינן הק"ו בקוצר ומה שבת דחמיר שיש בה כמה עונשין ואזהרות מילה דוחה אותה צרעת לא כ"ש ודחי ג"כ בקוצר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא טפי משבת שהרי דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת וא"כ נימא דאע"ג דמילה דוחה את השבת לא תדחה את הצרעת והשתא אין מקום לקושיא דלעיל דהא השתא פריך שפיר ממאי דס"ל לאורייתא דשבת חמירא דלמא התורה ס"ל צרעת חמירא והא דכתיב בתורה וישלחו מן המחנה דילפינן מיניה דצרעת דוחה הפסח היינו אפי' רוצה לקוץ בהרתו כדי לעבוד עבודה אסור משום דעבודה חמירא ומנא לך לומר דהוי מטעם דגברא לא חזי ותרצה למילף דמילה דוחה צרעת דלמא אינו אלא מטעם דצרעת חמירה ומילה אינה דוחה הצרעת אע"ג דדוחה את השבת והשתא ליכא להקשות דנימא דעבודה דוחה הצרעת וליכא פירכא דזה אינו דבשלמא בברייתא דלעיל יליף בק"ו דמילה תדחה את השבת דמה צרעת דחמיר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה כו' התם הוי שייך שפיר להקשות דמה חזית למילף מכח דין זה דעבודה נדחית מפני צרעת דמילה תדחה שבת נימא איפכא דמילה אינה דוחה שבת ונילף מינה בק"ו דעבודה דוחה את הצרעת ונימא הכי ומה שבת שדוחה את המילה ומילה דוחה את הצרעת וכו' כמבואר בתוס' דלעיל אבל הכא דלא יליף שום ק"ו מכח זה אלא דפריך אק"ו דיליף שמילה תדחה צרעת מק"ו שדוחה את השבת ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את העבודה ותלי הענין בחומרא צרעת כנזכר למעלה לא שייך להקשות ולומר דאין זו פירכא משום דנילף נמי דידחה עבודה הצרעת מק"ו משבת דחמירא ועבודה דוהה אותה ק"ו שתדחה את הצרעת דאף בזה אנו נאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את המילה ולכך ליכא למילף שום ק"ו אלא שיש להקשות דלפי האמת דמילה דוחה את הצרעת מקרא לרב ספרא וגם קי"ל דצרעת דוחה את העבודה כיון דתלי בחומרא לרב ספרא נילף דעבודה תדחה את הצרעת מק"ו דדוחה את השבת דחמיר דהשתא לפי האמת דיליף מקרא דמילה דוחה את הצרעת לית לן שום פירכא על זה סיימו התוס' ומהאי טעמא נמי ליכא למילף וכו' ק"ו דעבודה תדחה צרעת וכו' ר"ל לפי האמת דמילה דוחה את הצרעת משום דדלמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא דלא חזי כנ"ל ודו"ק:

ד"ה האי עשה ולא תעשה וכו' וא"ת והא דקי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת הא דמקשו התוס' ממילה דדוחה צרעת ולא מקשו מהא דמילה דוחה את השבת צ"ל דס"ל דשבת לא הוי עשה ול"ת אלא הוי לאו שיש בו מיתה וכרת וכן משמע פ"ק דיבמות דף ה' דפריך התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן וכ"ת נילף ממילה מה למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ע"ש אבל תימה הוא בעיני דהא אשכחן כמה מצות עשה דכתיבי גבי שבת כגון זכור ושמור וצריך לומר דלאו לענין איסור מלאכה איירי אלא לקדשו בשאר מיני קדושות:

קלג.

בגמ' לעשות אי אתה עושה וכו' בפירש"י משמע דלא גרסי' הא אלא ה"ג לעשות עושה אתה בסיב וכו':

שם לבדו כו' ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו וכו' ע"ל בפ' במה מדליקין בדף כ"ד ד"ה ולא מילה שלא בזמנה:

ברש"י ד"ה ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רנלו ובמוט שעל גבי כתפו ואינו צריך וכו' כצ"ל:

ד"ה שאין ת"ל וכו' והנותר באש תשרפו אלא בשריפה קאי וכו' כצ"ל:

ר"ת ומוצצין את הדם כו' אלא ע"י חבורה כצ"ל:

בתוס' ד"ה ואביי אליבא דר"ש וכו' ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא וכו' ואע"ג דאביי אתי כר' יאשיה ולא כר' יונתן דהא לאביי יליף מילה עצמה מבשרו ולא מק"ו ובינוני אתי מביניא מ"מ מקשה התוס' לפי סברת אביי דאית ליה דבינוני נוכל למילף מביניא א"כ קשה לר"י דאית ליה ק"ו קרא דבשרו למאי אתי ואע"ג דלא הוי אתי מילה בעצמה אלא מק"ו ולא מקרא בהדיא ס"ל להתוס' דאפ"ה שייך למילף מן הצד דקטן וגדול ותירצו מצי למימר דסבר דמלתא דאתי בק"ו טרח כתב קרא ולכך לר' יהודה הוי אתי לן שפיר אפי' לר' יונתן אבל לר"ש דס"ל דדבר שאין מתכוין מותר לא צריך שום קרא לא למילה בזמנה ולא לבינוני א"כ קרא דבשרו למאי אתא לכך פריך בגמ' דוקא לר"ש:

ד"ה ותנן גבי פסח כה"ג כו' מ"מ לאלומי פיסקי דמילה פסק נמי גבי פסח מקשין התלמידים א"כ ל"ל לגמ' למעבד צריכותא אי אשמעינן גבי מילה כו' דליכא כרת ואי אשמעינן גבי פסח דלא נכרתו עליה י"ג בריתות נימא דמש"ה איצטריך לפסוק הלכתא גבי פסח ומילה דתילף מינה שפסק ברור הוא ויש לתרץ דלא מצי למימר דלכך איצטריך לפסוק גבי פסח ומילה כדי לאלומי פיסקא בלא צריכותא דעביד דבשלמא השתא דקאמר אי אשמעינן מילה משום דליכא כרת וכו' לכך כשפסק ג"כ גבי פסח דאיכא כרת ואפ"ה מכשירין אין דוחין השבת הוי שפיר אלומי פיסקא וכן אי אשמעינן גבי פסח לחוד ה"א משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות וכו' לכך כשפסק ג"כ גבי מילה הוי אלומי פיסקא אבל בלא הני סברות ליכא אלומי פיסקא ויש מקשין דלפסוק גבי פסח לחוד ואנא ידענא דהנפקא מינה הוא לענין מילה דאל"כ הוי הלכתא למשיחא וזה ג"כ אינו קושיא דאע"ג דהוה ידעינן דהנפקותא הוא לענין מילה מ"מ לא הוה ידעינן שפסק ברור הוא אבל השתא דפסק בתרווייהו גבי פסח ומילה אע"ג שיש בזה חומרא מה שאין בזה הוי שפיר אלומי פיסקא ופסק ברור וק"ל:

קלג:

בגמ' וד' מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מפשיט הפסח עד החזה והיינו פירשה ר"ל דכיון שהגיע עד החזה נקרא פרישה:

בא"ד דיכול להוציא אימוריו בלא נימין פי' שערות של צמר הנדבקים באברים וע"ל פרק כל כתבי דף קט"ז:

קלד.

ברש"י ד"ה הספניתא וכו' ואני אומר שהוא מין שחין שקורין וכו' והוא חדס שכתוב בתורה כצ"ל:

חזי לחולה שאין בו סכנה הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור יבטלו בחייך והאי נמי חולה כצ"ל ור"ל האי נמי פי' חש במעיו חולה הוא:

קלה.

בתוס' ד"ה לא נחלקו על נולד כשהוא כו' עד ור"ח פסק איפכא וכו' דאיהו פסיק כרשב"א מדפליגי רבה ורב יוסף אליביה ועיין באלפסי ובאשר"י:

ד"ה מפני הסכנה וכו' ולא חיישינן שמא תטלטל וכו' אע"פ שמלאכה שאין צ"ל חמיר וכו' נראה דשרי מידי דהוה וכו' כצ"ל:

קלה:

בגמ' דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח' בשלמא לר' חמא משכחת וכו' כצ"ל:

קלו.

בגמ' ועביד להו עיגלא תילתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מימהיל וכו' דלקמן מוקמינן וכו' עד והשתא נמי א"צ לדקדק מכלל דבלאו וכו' ס"א מכלל דבלאו הכי וכו' כמו שהוכחתי כצ"ל:

קלו:

בתוס' ד"ה ואם אשת כהן היא וכו' דתנן התם אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וכו' והא דקתני התם אם כנסו דוקא דיעבד היינו משום חלוצת אחיו ולא משום כהונה ע"ש:

ד"ה דתניא הזכר וכו' הא מזכר ונקבה לחוד לא הוה ממעט להו אלא מיתורא דואם כו' והא דאיצטריך כל זכר וכו' לרבות אנדרוגינוס כי היכי דלא נילף כו' והשתא מאי קפריך דבלא יתור כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד אומר רבי דההוא קרא וכו' כצ"ל ותירוץ הוא אקושיא דלעיל:

בא"ד כיון שאינו מחייב שום קרבן מ"ר ר"ל והוי קולא:

ד"ה הזכר ולא טומטום וכו' וכיון דאמרת דספיקא הוא איצטריך קרא כו' למה ימעטנו שלא יהא קדוש לעולה וכו' כצ"ל:

בא"ד ונראה לרבי דשפיר פריך דהתם וכו' דהיכי נעביד מספיקא וכו' אסור לסמוך משום עבודה בקדשים אם לא כו' נ"ל להגיה ואסור לסמוך משום עבודה בקדשים ועולת נדבה פסולה אם לא וכו':

בא"ד וקשה לי לרב חסדא וכו' וכ"ת משום דאיכא קרא יתירא דדריש לה לטומטום וכו' כצ"ל:

בא"ד ואם הוא נקבה ימעט אותו מנקבה וכו' ר"ל אם התורה חושבו זכר א"כ הוא ממועט מתיבת זכר וכן אם חושבו נקבה ממעט אותו מנקבה דהא ליכא ספיקא קמי שמיא ולמה תפס רב שניהם דמשמע דממעטו מכח בריה נ"ל ודו"ק:

קלז.

בגמ' רב הונא מתני חייב דתניא אמר ר"ש וכו' כן הוגה בספרים רב יהודה מתני פטור דתניא אמר ר"מ וכו' כצ"ל:

ושניהם לא למדוה וכו' ר"א סבר כע"ז מה ע"ז אמר רחמנא וכו' כצ"ל:

לא נחלקו ר"א ור' יהושע על מי שהיו לו וכו' על מה נחלקו על מי שהיו לו שתי וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה נולד לבין השמשות נימול לט' שהרי יום שמיני של מחר הוא נימול וכו' בצ"ל:

קלז:

בתוס' ד"ה אבי הבן אומר וכו' ור"ת החזיר המנהג לקדמותו וכו' כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו וכו' ר"ל וברכה זו קאי על ברכת האב שמברך להכניסו וכו' וממילא גם ברכת האב הוא אחר המילה:

ד"ה ידיד מבטן אומר ר"ת שהוא אברהם אבינו וכו'. כתב הר"ן ומנא לן דאברהם נתקדש מן הבטן י"ל דדלמא קי"ל דילפינן בג"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן הוא אומר בטרם אצרך בבטן ידעתיך עכ"ל: