מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נז.

בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר כו' והא דלא משני דאתי למעוטי חוטין שבאזניהן חדא דמשמע ליה דדומיא דחיטים דבראשיהם דאיירי בכרוכין ולא בתלויין אתי למעוטי דהיינו בכרוכין בצואר ועוד דאי חוטין התלויין באזניהם אתי למעוטי מאי קמ"ל ממתני' דמייתי בסמוך שמעינן לה דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם וכו':

שם ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקים שבצואריהן אמאי לא פי' דבשלמא אי אמרי' אשה חונקת עצמה וחוצצין אתי שפיר דאין יוצאין בחבקין משום דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותצטרך לפותחה ואתי לאתויי ר"א ברה"ר:

ברש"י ד"ה דמיטנפי וכו' ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי וכו' פי' דאפי' להאי לישנא דמטנפי מ"מ מודה הוא דלענין חציצה לא חייצי כיון דלא מיהדק דבהא לא שייך לאפלוגי דהא עינינו רואות שנכנסין המים לתוכו:

בא"ד ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה וכו' פי' וכי תימא טעמא דרובו ומקפיד דלא עלתה לו טבילה לא הוי מטעם חציצה אלא אפי' היכא דהמים נכנסין לתוכו אפ"ה לא הוי טבילה משום דכך היא הלכה למשה מסיני דכל דבר המקפיד מעכב הטבילה:

בתוס' ד"ה במה וכו' ולא בחוטי צמר וכו' ה"נ יש איסור בסתירת קליעה פי' ולכך כל אשה שצריכה לטבול בשבת היא סותרת קליעת שעריה מע"ש ומוציאה החוטים הקלועים מתוכן וכל אשה שלא סתרה קליעת חוטין מע"ש בודאי לא צריכה לטבול בשבת וק"ל ועיין באשר"י:

בא"ד דאם יהא זכור שבת וכו' ואם לא זכור וכו' לא יועיל פי' אבל בדברים שדרכן לשלפי ולמחוי או שצריכה להסירם משום חציצה חששו שמא יזדמן לה טבילה של מצוה או אם הוא תכשיט חיישינן שתשליף אותו כדי להראותו לחבירתה פתאום ותשכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ולכך אסרו לצאת בהן כלל מתחלה שכל אדם יודע בכניסת שבת ולא תלבש אותו כלל וכי תימא א"כ ה"נ בכל דבר ודבר שיכול להתירו ולקשרו בשבת לא יגזרו על ההתרה והקשירה אלא יגזרו ג"כ חכמים שלא לצאת בו בשבת משום שמא יתירנו בשבת פתאום וישכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר י"ל כיון שאין רגילות הוא להתירו ולהסירו בשבת לא רצו לגזור ולאסור לצאת ולא דמי לתכשיטין או לדברים שחוצצין שרגילות ודבר מצוי הוא להסירן משום דאשה שלפה ומחויא וכן כשתזדמן לה טבילה של מצוה על כרחה היא צריכה להסירו אם הוא דבר שחוצץ ולכך אסרו חכמים לצאת כלל בשבת ודו"ק:

נז:

בתוס' ד"ה תניא נמי הכי וכו' מדתני וסרביטים הקבועים בה ודרך לקבוע איפזיינו בסבכה וכו' ואע"ג דבמתני' דידן נמי קתני ולא בטוטפת ולא בסרביטים בזמן שאינן תפורים דהיינו מחוברים וא"כ מאי איצטריך לאתויי סייעתא מהברייתא ליסתייע ממתני' גופא י"ל דבמתני' אינו מפורש במה הן תפורין אבל בברייתא משמע שקבועים בסבכה דהיינו המצנפת שבראשה ואין דרד חומרתא דקטיפתא לקבוע בסבכה וק"ל:

ד"ה אי כבלא דעבדא תנן ולקמן פירש"י דכבול דסיפא מודו כ"ע דכיפה של צמר וכו' פי' דלקמן תנן יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר ומפרש בגמ' משום שלא תתגנה על בעלה ופי' רש"י דכבול דסיפא כ"ע מודו דלא הוי פירושו כבול דעבדא אלא כיפה של צמר של אשה ופירש"י כן משום דקשיא ליה דאי הוי פירושו כבול דעבדא מפני מה התירו לצאת בו בחצר הא כל דבר שאסרו לצאת בו ברה"ר אסרו כ"ג לצאת בו בחצר כדלקמן דהא בכבול דעבדא התם לא שייך טעמא דלא תתגנה ואפי' מ"ד דכבול דרישא דקתני בה אין יוצאין ברה"ר איירי בכבול דעבדא מ"מ כבול דסיפא רקתני יוצאת בחצר איירי בכיפה של צמר אבל כבול דעבדא אין ה"נ דאפי' בחצר אסור לצאת והא דקתני רישא ולא בכבול לרה"ר לאו דוקא ואפשר דלפירש"י מ"ד כבול דעבדא לא גריס ברישא ברה"ר או נקיט ברה"ר משום דאיכא כבול דהיינו כיפה של צמר דמותר בחצר לכך מקשין התוס' הא משמע הכא דמ"ד כבול דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אפי' ברה"ר וא"כ קשיא למה איצטריך כלל למתני סיפא דכבול דהיינו כיפה של צמר לכ"ע מותר לצאת בחצר הא אפי' ברה"ר שרי ואם גם למ"ד זה הגירסא רישא ברה"ר קשה ג"כ למה נקט ברישא ברה"ר דמשמע דיש כבול דאינו אסור אלא ברה"ר ומותר בחצר והא ליתא דממ"נ אי כבול דעבדא אפי' בחצר אסור ואי כיפה של צמר אפי' ברה"ר מותר למ"ד זה והתוס' מקשין הכל על פירש"י בין מן הסיפא בין מן הרישא וק"ל:

ד"ה אין בו משום כלאים וכו' ואומר ר"ת וכו' הכא משמע מדברי ר"ת דכל שאינו שוע טוי ונוז והוא קשה מותר אפי' ללבוש בהעלאה וכן אפי' דבר שהוא שוע טוי ונוז והוא קשה שרי דוקא להציע כיון דהצעה הוי דרבנן אבל דבר שהוא שוע טוי וגוז בהעלאה אסור אע"ג שהוא קשה אבל ביומא פירשו שם התוס' בשם ר"ת בענין אחר וע"ש:

בא"ד השיב ר' יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן דברי התוס' אינן מדוקדקים דבתחלת דבריהם משמע דאינו אסור אלא היכא שיש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן אבל של בגדי צמר לבד אינו אסור ובסוף דבריהם משמע דדוקא כשיש בתוכם גיזי צמר אז דוקא שרי וצ"ל דר"ל דבשיש בתוכן בלאי בגדי צמר וגם בגדי פשתן אז אסור אפי' היכא שתפורין בין שני בגדים של משי או של צמר גפן אבל אם הבגדים שהם למעלה ולמטה הוא של פשתן אפי' אין בתוכן כי אם בלאי בגדי צמר או אם הבגדים שלמעלה ולמטה של צמר אפי' אין בתוכן כ"א בגרי פשתן הוא אסור אבל אם יש בתוכן גיזי צמר אע"ג דהב' בגדים של מעלה ושל מטה הן של פשתן הוא מותר ודו"ק כן נמצא בפוסקים:

ד"ה ואין מטמא בנגעים וכו' ואומר ר"י דמטמא במת ושרצים בק"ו וכו' איסטמא שטמא בזב דשייך ביה מרדס וכו' ולפי זה צ"ל דהא דבעינן לקמן במת ושרץ טוי וארוג היינו דוקא בדבר שאינו ראוי למדרס וק"ל:

נח.

בגמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ומי אמר שמואל הכי וכו' השתא שסובר המקשה דלשמואל כבלא דעבדא שרי אינו רוצה לומר שיפרש שמואל כבול דמתני' בכבלא דעברא א"כ במאי נקיט שמואל למתני' אי בכיפה של צמר הא קאמר לעיל דלמ"ד כיפה של צמר אסור כ"ש כבלא דעבדא וצ"ל או שהמקשה סובר ששמואל מפרש כבול דמתני' במלתא אחריתי או שיפרש לה בכיפה של צמר ולית ליה דכ"ש כבול דעבדא דבכיפה של צמר דהוה תכשיט ואשה שלפא ומהויא ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר לכך אסור משא"כ בכבול דעבדא וק"ל:

בתוס' ד"ה והאמר שמואל וכו' דניחא ליה לאוקמי בדעבד איהו וכו' וכי תימא מ"מ יש להקשות מאי ס"ד דהמקשה הא ודאי יש לאוקמי מתני' בחותם שבכסותו י"ל דהמקשה נמי היה נראה לו דוחק לאוקמי מתני' בחותם שבכסותו דוקא דסתמא קתני ולא בכבול וק"ל:

ד"ה במאי אוקימתא להא דשמואל וכו' דבצוארו ליכא למיחש דלמא פסיק ליה בידים וכו' נראה דהאי פסיק ליה בידים שכתבו התוס' אין רצונם לומר שישבור החותם בידים דאי ישבור מה בכך הא כיון דבחותם של טיט איירי כיון שנשבר לא שוה כלום ולמה ליה לאתויי בידים:

ד"ה לא תצא בהמה וכו' דהא לעיל מפרש דזוג אסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא כו' ואם תקשה לך דהכל טעמא מאי דלמה ליה לגמ' לעיל בפ' במה בהמה טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא תיפוק ליה דאסור מטעם דלמא מפסיק כמו גבי חותם דאיכא למימר דמטעם זה אסור זוג גבי בהמה אפי' היכא דליכא למיחש דמיפסיק כגון היכא דארוג אלא שלפי זה צ"ל דחותם דקתני גבי בהמה לא בצוארה ולא בכסותה איירי דוקא היכא שאינו ארוג דאי אפי' בארוג דגזרו אטו שאינו ארוג כמו גבי עבד כמו שכתבו התוספות בסמוך ד"ה הכא במאי עסקינן דמחי א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה ליה לגבי זוג טעמא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא תיפוק ליה מטעם דלמא מיפסק דאסור אפי' בארוג כמו גבי חותם אלא ודאי על כרחך צדיך לומר דגבי בהמה לא אסרו חותם אלא היכא שאינו ארוג דוקא ויש לדקדק דמאי שנא גבי עבד דגזרו בחותם אפי' בארוג אטו שאינו ארוג ונ"ל דדוקא גבי עבד איכא למיגזר טפי דלמא מפסיק ואתי העבד ונופה לאתויי מחמת אימת רבו משום פסידא לכך לא חילקו בין ארוג בין לא ארוג אבל גבי בהמה דהחשש הוא דלמא מיפסק ואתי בעל הבהמה לאתויי ואינו מצוי כל כך שיהיו הבעלים אצל הבהמה כשיפסק דאתי לאתויי ועוד דמסתמא חותם של בהמה אינו חשוב כל כך ואין הבעלים מקפידין עליו כל כך משום פסידא ולכך לא גזדו אלא היכא דאינו ארוג ודו"ק:

ד"ה מ"ש זוג שבצוארו וכו' ולמאי דמוקי בגמ' באריג בכסותו וכו' פי' לקמן מוקי רבא ההיא מתני' דבני מלכים יוצאים בזוגים וכו' באריג בכסותו ועיין לקמן דף ס"ו:

ד"ה הב"ע דמחי וכו' עד ואינה יכולה ליפול אלא ע"י חתיכה הוא סוף דבור ואח"כ מה"ד כדרב הונא וכו':

נח:

בגמ' במאי אוקימתא בדלית ליה עינבל וכו' אי דלית ליה עינבל מי מקבל טומאה כו' דברי המקשה נראים כסותרים דהא לעיל מזה פריך גבי בהמה אי לאו מנא הוא עינבל משוי ליה מנא וצריך לחלק בין כלי דבהמה לכלי דאדם ולעיל קאי אכלי דבהמה ודו"ק:

בתוס' ד"ה אין כדר' שמואל וכו' דחשיב ליה כלי תשמיש דאדם משום דבעי ליה לקלא וכו' פי' ואפ"ה איצטריך ר' שמואל קרא להכי למילף מיניה דמידי דליכא ביה תשמיש אחר אלא דבעי ליה לקלא דמקרי כלי תשמיש בשביל הקול ודו"ק:

ד"ה מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור פי' בקונטרס מדקרי ליה חיבור ש"מ דכי נתפרדו הוי כלי שניטל מקצתו וכו' וקשה לר"י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא וכו' הפשט הוא מבואר שרש"י מפרש דאביי תירץ דאע"ג דהשתא שניטל העינבל לא חזי למידי מ"מ כיון דהדיוט יכול להחזירו חשוב כאלו עדיין שלם ולא חשיב ניטל מקצתו לענין שמקבל טומאה או לענין שאם נטמא כבר קודם שניטל העינבל דלא פרחה ממנו הטומאה כדין כלי שנשבר ופריך ליה רבא הזוג והעינבל חיבור מדקרי ליה חיבור משמע דכל זמן שנפרד ולא נתחבר לא חשיב שלם אלא הוי כלי שניטל מקצתו אע"ג דהדיוט יכול להחזירו וכי תימא הא דקתני הזוג והעינבל חיבור אינו רוצה לומר דכשנתחבר אלא רוצה לומר שגם בעודו עדיין נפרד השיב כאלו הוא מחובר והא תניא מספורת של פרקים וכו' וההיא דמספורת מיתני' גבי ההיא דהזוג והעינבל וכמו שההיא דמספורת איירי במחוברים דוקא ה"ה ההיא דהזוג והעינבל איירי נמי במחוברים דוקא אבל כל זמן שהן נפרדין חשיב כלי שניטל מקצתו כך היא שיטת רש"י ולהכי מקשו התוס' וקשה לר"י הא מעיקרא נמי הוה ידענא וכו' מה שפי' נמי והתניא וכו' גבי ההיא וכו' ר"ל דההיא דמספורת מיתני' גבי ההיא דהזוג והעינבל וכו' לא עיין וכו' לכך פי' הרר"י פורת שיטה אחדת דהיינו שהמקשה הבין מדברי אביי דס"ל דאע"ג דהשתא כשהם פרודין בלא עינבל לא חזי למידי וא"כ אפי' כל אחד בפני עצמו אינו ראוי לקבל טומאה מ"מ הואיל והדיוט יכול להחזירן חשובין כאלו הן מחוברין ואפי' אם לא נגעה טומאה כ"א באחד מהן כגון בעינבל נטמא גם הזוג אפי' היו פרודים בשעה שנגעה הטומאה בעינבל ועל זה מתיב רבא הזוג והעינבל חבור פי' אם נגעה הטומאה באחד מהן נטמא גם השני אע"ג שלא נגעה בו הטומאה דכיון שהשני מספריים מחוברים חשובים ככלי אחד וה"מ דוקא כשהן מחוברים אבל כשאינן מחוברים אם נטמא זה לא נטמא זה וכ"ת ה"ק אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי פי' והא דקתני הזוג והעינבל חבור ר"ל אפי' כשהן נפרדין הוי כאלו חן מחוברים ואם נגעה טומאה באחד מהן נטמא גם השני מטעם הואיל והדיוט יכול להחזירו דהיינו כאביי והתניא מספורת של פרקים והתם בהדיא קתני ברישא דכשאינן מחוברים מקבל כל אחר טומאה בפני עצמו פי' אם נגע הטומאה באחד מהן לא נטמא השני וכשהן דוקא מחוברין הוי חבור לטומאה פי' ואם נגע הטומאה באחד מהן נטמא גם השני אבל לא להזאה וכדפי' רבא דבשעת מלאכה הוי חבור מן התורה ושלא בשעת מלאכה הוי חבור מדרבנן גזירה אטו שעת מלאכה אכל כשהן עדיין פרודין אם נטמא זה לא נטמא זה ולא חיישינן להא דהדיוט יכול להחזירו וקשה לאביי זו היא שיטת התוס' ואע"ג שדברים פשוטים הם לכל מי שיש לו עיון בתוס' מ"מ כתבתי זאת מחמת שראיתי הפירושים הנדפסים חדשים מקרוב באו וראיתי שפירשו דברי התוס' ורש"י בדרך זר ורחוק ובדרך שאינו נכון ע"כ כתבתי זאת שלא יטעו אחריהם:

ד"ה מתיב רבא וכו' וד"ה וכי תימא וכו' וד"ה אלא אמר רבא הואיל וכו' הכל דבור אחד ותיבת וכי תימא הנרשם בדבור השני ותיבת אלא הנרשם בדבור השלישי הם טעות סופר וכצ"ל אלא דניחא ליה לאקשויי וכו' לאביי דאיירי נמי בזוג ועינבל והתניא מספורת של פרקים וכו' ואם נטמא זה לא נטמא זה דלא חייש למה שהדיוט יכול להחזירו אמר רבא הואיל ויכול להקישו וכו':

ד"ה אלא אמר רבא וכו' פי' הקונטרס דטומאה לא פרחה ממנו כשנפרד משמע שר"ל דמכאן ואילך לא מקבל טומאה דברי התוס' תמוהים דאדרבא בכל פירש"י דשמעתין משמע מדבריו שהוא מפרש דהא דקתני נטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהם דאיירי בין לענין שאם כבד נטמאו קודם שנטלו עדיין הן בטומאתן ואם נטלו קודם שנטמאו מקבלים טומאה מכאן ולהבא וכן בסוף הסוגיא כתב רש"י נטלו ענבליהן בין לפני טומאה בין לאחר טומאה וכו' ודו"ק:

בא"ד והר"ם הביא ראיה מחמת שתפרה וכו' פי' כשעדיין חדשה ולא גמר כל התפירה אלא ששייר אפי' פחות ממוציא רימון טהורה ואע"ג דחמת ישנה ושלימה שכבר נגמרה מלאכתה רק שנקרע אח"כ פחות ממוציא רימון מקבל טומאה א"כ גבי זוג נמי אע"ג דכשלא היה בו עינבל מעולם לא מקבל טומאה מ"מ כשהיה בו עינבל רק שניטל אח"כ מקבל טומאה ולא היה יכול להביא ראיה בקצרה לסתור דברי רש"י מהא דחמת שנקרעה פחות ממוציא רימון מקבלת טומאה דדלמא גבי המת גם כשתהיה חדשה ושייר בה מתחלה פחות ממוציא רימון מקבלת טומאה גם בכאן כתב אותו מפרש בדברי התוס' דברים שאינם נכונים:

נט.

בא"ד ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה וכו' דהאי טעמא דהדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה וכו' ר"ל דמשמע הא כל זמן שלא החזירוה דהיינו חזרו וחברוה אינה מקבלת טומאה ויש לדקדק למה לא מותיב מינה רבא לאביי להוכיח משם דכל זמן שלא חברה אינה מקבלת טומאה דהא אביי לענין קבלת טומאה איירי כמו שמפרשין התוס' הכא וי"ל דלא היה יכול רבא למותיב משם לאביי משום שהיה יכול לתרץ דשאני התם דאיירי שכבר נגנבה או נאבדה או שחלקוה אחים דבטלה מתורת כלי לגמרי ולא היתה סופה לההזירה ולכך אינה מקבלת טומאה עד שיחזרו ויחברוה ועוד שהיה יכול לפרש הא דקתני החזירוה מקבלת טומאה וכו' לא הוי פירושא שהחזירוה וחברוה אלא שחזרו האחים והביאו החלקים זה לזה או הגנב החזיר מה שגנב ואז מקבלת טומאה מכאן ולהבא אע"ג שעדיין לא חברוה מטעם שהדיוט יכול להחזירה אבל השתא דמותיב רבא מההיא דהזוג ומההיא דמספורת והוכיח משם דכל זמן שלא חיברן לא הוו חיבור לטומאה ולא חיישינן להא דהדיוט יכול להחזירה לענין קבלת טומאה מפרשינן נמי השתא הא דקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא הוי פירושו נמי שהחזירוה וחברוה דוקא אבל לא חברוה אע"ג דכל החלקים הם כאן והדיוט יכול להחזירה אין מקבלת טומאה ודו"ק ועדיין יש לדקדק כיון שכתבו התוס' דאליבא דכ"ע לענין טומאה שהיתה עליה שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול לההזירה א"כ מאי מותיב רבא לאביי דלמא הא דקאמר אביי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירה היינו משום דאיהו מפרש הא דקתני ניטלו ענבליהם עדיין כו' איירי דוקא לענין שאם כבר נטמאו אין הטומאה שהיתה עליהן פורחת מהן ולא איירי אביי לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא וי"ל דס"ל לרבא דמסתמא מפרש אביי סיפא דמתני' דלעיל דומיא דרישא דקתני אין להם ענבל טהורים דעל כרחך הוי פירושא טהורים מלקבל טומאה משום דעדיין לא נגמר מלאכתן וא"כ ד"ה הא דקתני ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם איירי נמי לענין קבלת טומאה וא"כ אביי נמי הוי בעי למימר דמשום דהדיוט יכול לההזירה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולכך פריך רבא שפיר ודו"ק:

נט:

בגמ' א"ל רב שמואל בר וכו' לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי כתב הרא"ש והיינו כרב אשי דמתני לקולא וכו' וא"כ לפי זה הא דאמר רבא משמיה דרב דכלילא שרי היינו בדארוקתא אבל בדניסכא ס"ל לרב דאסור אפי' לרב יוסף:

קמרא שרי וכו' מידי דהוה אטלית מוזהבת פי' דלא מקרי משוי אלא תכשיט ולמשלף ולאחויי נמי לא חיישינן כדפירש"י וכן מידי דהוה אאבנט של מלכים הוי נמי פירוש דלא הוי משוי:

בתוס' ד"ה מאן דרכה למיפק בכלילא וכו' דוקא בכלילא שרי שמואל פי' לאשה חשובה אבל שאר תכשיטים דגם שאר נשים דרכן למיפק בהו ואתי למשלף ואחויי ולכך אסורות ג"כ גם לנשים חשובות:

בא"ד ומה דחק לומד כן וכו' ר"ל אם איתא דשמואל דשרי כלילא לאשה חשובה שרי נמי כל תכשיטים א"כ על כרחך צ"ל דהסברא היא דעד כאן לא אסרו חכמים אפי' לאשה חשובה אלא דוקא בעיר של זהב שהוא כלי חשוב ביותר והוא דבר חדוש ולכך אפי' באשה חשובה איכא למיחש דשלפא ומחוויא אבל כלילא דלא חשיב כולי האי מודו רבנן אליבא דשמואל דשרי לאשה חשובה וכן בשאר תכשיטים אפי' לרב דאסר בכלילא משום דס"ל דגם כלילא הוא כלי חשוב דאיכא למיחש דשלפא ומחוויא אבל בשאר תכשיטים דלא חשיבי כולי האי גם רב מודה דשרי לאשה חשובה אפי' לרבנן וא"כ למה איצטריך עולא לעיל לומר דהשירים והנזמים מותרים לטלטל בחצר לצורך גופן ומקומן משום דהוי תורת כלי עליהם תיפוק ליה דראויין לצאת בהן נשים חשובות אלא הסברא היא בהיפך דאפי' ר"א ושמואל לא שרו אלא בעיר של זהב ובכלילא שאין דרך שאר נשים לצאת בהן אבל שאר תכשיטין אסירי לכ"ע אפי' לנשים חשובות ולכך איצטריך עולא לדחוק ולומר הטעם דתורת כלי וק"ל כן הוא המשך פי' דברי התוס' בדבור זה:

ד"ה אאבנט של מלכים וכו' ח"נ שרי האי קמרא לאתתא דמלבושה היא וכו' ר"ל ולא כפירש"י דפירש הטעם משום דכל ישראל בני מלכים הם דלפי אותו הטעם לא אתי אליבא דכ"ע אלא כר"ש ראית ליה כל ישראל בני מלכים הן בפ' שמונה שרצים ולקמן בפירקין ע"ש:

ס.

בגמ' סנדל המסומר מ"ט אמר שמואל שלפי הגזירה וכו' כצ"ל:

כסבורין הם אחד מהן יצא וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה המעמיד וכו' והערסא הוא עץ ארוך וכו' הלשון מגומגם מאד שאם באנו לפרש שמה שכתב רש"י שהקנה וכו' הוא הקנה שבו תלוים השתי כפות כמבואר בסוף פרק הספינה א"כ מהו העץ ארוך שכתב רש"י וכולן העץ ארוך מעמידן גם לא יתיישב מה שמסיים רש"י שב' כפות המאזנים תלויות בשני ראשין שפשיטא הוא שזה חוץ להקנה שבו תלוים השתי כפות ועוד למה לא הזכיר רש"י ג"כ הנפש של מאזנים שהוא הברזל או העץ החלול שהלשון מתנועע בתוכו ונראה שמה שכתב רש"י והערסא הוא עץ ארוך ר"ל הוא מה שקורא אותו בפ' הספינה קנה שהכפות תלויות בשני ראשיו ומ"ש שהקנה שקורין יישא וכו' ר"ל הוא הקנה החלול שקורא בגמ' פ' הספינה נפש מאזנים שהלשון תחובה והולכת בתוכו והשלשלת תחובה בקנה ר"ל שבאותו קנה החלול תחוב בקצהו העליון שלשלת קצה אחד תחוב באותו קנה החלול וקצה השני של שלשלת תחוב בגג הבית ובו תלוין המאזנים בידוע ומה שכתב וכולן העץ ארוך מעמידן הוא העץ הארוך שקוראים בגמרא קנה שבו תלוין בשני ראשיו שלשלאות ובהם תלוין השתי כפות גם הלשון תחובה באמצעיתו וגם אותו קנה החלול שבו הולכת הלשון תחוב ג"כ באותו עץ ארוך שהוא הקנה באמצעיתו ע"נ הלשון וא"כ כל המאזנים העץ הארוך הזה מעמידו ולכך מסיים רש"י שפיר ששתי כפות המאזנים תלוין בשתי ראשין אבל בספר ח"ש מגיה במקום והשלשלת דשלשלאות גם כתב ששתי כפות תלוין בשתי ראשין פי' בקנה משמע מדבריו שהוא מפרש הקנה שבדברי רש"י כפשוטו שהוא הקנה שבו תלויות הב' כפות אבל לא יתיישב שפיר ומה שכתבתי נ"ל נכון:

בתוס' ד"ה ותהוי כבירית וכו' וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טס וכו' ר"ל טס שמניחתו על פדחתה ולכך הוי שפיר תכשיט ונוי לאשה ושייך בה שלפה ומחוי':

בא"ד וי"ל דאם היתה אוגרת בה שערה וכו' ר"ל דדוקא כדמשני שהיא חולקת בה שערה שייך לומר כמין טס וכו' ואחר שחלקה בה שערה מניחתו כנגד פדחתה והוי לה נוי ותכשיט אבל לשינויא קמא שאמר שאוגרת בה שערה ותמיד הוא תחוב בשבכה לאגור בה שלא יצא שערה א"כ א"א לה לעולם להניח הקצה שבו הטס על פדחתה א"כ לא הוי תכשיט אלא טס וק"ל:

ד"ה ושמעו קול וכו' של סנדל המסומר מפירש"י משמע שההריגה נעשית ע"י שדחקו עצמן בסנדליהם שהיו בהן מסמרות של ברזל והרגו זה את זה באותן מסמרות ולכך אסרו חכמים אותן סנדלין שתקלת ההריגה נעשית במסמורים אבל מדברי התוס' משמע שע"י שהיו סנדליהן במסמרין והלכו יהודים ע"ג המערה או לאחורי ב"ה ואותן שהיו יושבין בתוך המערה או בב"ה שמעו הקול של המסמרים מאותן שהיו הולכין ע"ג המערה והיו סבורין שאויבים הולכין ע"ג המערה לבקש אותן וכן בב"ה ודחקו זה את זה וע"י הדחיקה הרגו זה את זה אפי' בלא מסמרים אלא שהמסמרות היו גורמין הקול ששמעו לא יתיישב לפי זה טעם דראשון שאמר נהפך סנדלו של אחד מהן וכו' מה תלי זה במסמרות וצ"ל ג"כ שע"י שהיו בו מסמרות היתה ניכר ההפיכה שהיה נראה כאלו אחד מהם יצא ומחמת זה דחקו עצמן וא"כ באה התקלה מחמת המסמורין ולכך אסרוהו וק"ל:

ס:

בגמ' דתניא ר' נהוראי אומר ה' מותר וז' אסור כצ"ל:

ברש"י ד"ה ואפי' לר' חנינא וכו' ולא על הגשר ולא ישיטם וכו' צ"ע דבהדיא איתא התם דלא גזרו על הגשר אפי' לרבנן ע"ש:

ד"ה שתים מכאן וכו' לצד פנימי לעבר בין הדגלים כצ"ל:

ד"ה סנדל הנוטה וכו' כצ"ל ומה שנרשם תחלת הדבוד בתיבת הנוטה הוא ט"ס:

סא.

בגמ' השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי כצ"ל:

ברש"י ד"ה דמומחה גברא וכו' ומומחה קמיע שנעשה לג' אנשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה דעבד הכי וכו' ורב שמן בר אבא היה יודע וכו' ר"ל שקשה לתוס' א"כ למה הקפיד עליו רבי יוחנן כיון דרשות הוא אלא שהיה יודע מנהגו ולכך הקפיד עליו נ"ל ודו"ק:

ד"ה אע"ג דלא מימחו וכו' קשה לרשב"א היכי משכחת לה וכו' נ"ל שקושיות הרשב"א אינה אלא לפי מאי דמסיק שאפי' המחאת גברא שרי בלא המחאת קמיע וכן להיפך וא"כ מאי האי דקאמר רב פפא בסמוך פשיטא לי וכו' עד חד חד זימנא גברא אתמחי קמיע לא איתמחי ר"ל דאין יוצאין באותה קמיע בשבת ומאי נפקא מינה בהמחאת קמיע תיפוק ליה דשרי לצאת בה מכה המהאת גברא ודו"ק:

סא:

בגמ' או דלמא מזלא דהאי גברא הוא כצ"ל:

ברש"י ד"ה מזלא דהאי גברא וכו' הלכך מבעיא לן במאי נתליה כצ"ל:

בתוס' ד"ה תלתא קמיעים וכו' קשה לרשב"א וכו' ודאי שאותה האיגרת תועיל מכאן ואילך ור"ל ודלמא מה שהועילה הקמיע זה היה מכח המחאת גברא ולא מכח המחאת הקמיע ואם יאבד גברא המחאתו איך יועיל המחאת הקמיע לבד נ"ל ודו"ק:

סב.

בגמ' ויעבירנה ד' אמות ברה"ר אלא הכי במאי עסקינן במחופה וכו' כצ"ל:

סב:

אלא אמר רב יוסף קסבר עולא נשים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי ר"ל דבאיש חייב חטאת באין עליו חותם אבל ביש עליו חותם שרי באיש לצאת בו בשבת לכתחלה דאיש לא שליף ומחווי כי אם בנשים שייך לומר שלפא ומחויא ועיין באשר"י:

סג:

בגמ' וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א למעלה וקדש למ"ד למטה כצ"ל:

אני ראיתי ברומי וכתוב וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ההוא במדין כתיב וכו' דמה למת שכן טומאה חמורה ומשני גמר כלי כלי וכו' כך היא גירסת התוס' ולא כספרים שלנו:

סד.

בגמ' מנין לרבות הקילקלי וכו" כצ"ל:

לאי אפנויי מופני מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב איש כי תצא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מנין לרבות את הקילקלי וכו' והתם מיירי בדקה שעושה ממנה בגדים וכו' כצ"ל:

ד"ה מידי הרהור וכו' כדאמרי' וחשקת בה ולא בחבירתה ר"ל ושמא הרהרו בחבירתה:

סד:

בגמ' בשלמא זקנה בשל ילדה שבה הוא לה אלא ילדה וכו' כצ"ל:

ותנו עלה פוקק לה זוג בצוארה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא תצא וכו' אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא וכו' כצ"ל:

סה.

בגמ' איתמר נמי אמר רב נחמן בר אושעיא וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה יוצאה בה וכו' וד"ה דמיגלי וכו' הכל דבור אחד:

סה:

בתוס' ד"ה פסולות לכהונה וכו' לית הלכתא כאבא ולא כברא עד וכו' כצ"ל ופי' ברא הוא בנו של רב הונא ואבא הוא רב הונא דקאמר נשים המסוללות וכו' וקאמר התם דלית הלכתא כוותיה וכו': ד"ה שמא ירבו וכו' עד וההיא דיין נסך דקאמר קמא קמא בטיל וכו' וא"ת מה חידוש הוא זה דאשמעינן שיהא בטל עד ששים וי"ל דאתי לאשמעינן דאע"ג דמין במינו במשהו הנ"מ בנפל היתרא לגו איסורא אבל איסורא לגו היתרא קמא קמא בטל כן הוא בתוס' בע"ז בדף הנ"ל ע"ש:

סו.

ברש"י ד"ה טהור מכלום וכו' ואע"ג דמסתמיך עליה לפרקים וכו' לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע"ג דזימנין דמסתמיך עליה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כוורת וכו' כיון דלא חזו לישיבה לא מטמא מדרס הא לא וכו' כצ"ל ור"ל דאין לומר דמטמא טומאת מת דכל דבר הטמא מדרס טמא טומאת מת דהא לא מטמא מדרס ואי טמא משום כלי הא לא כתיב בפרשה וכו':

סז.

בגמ' אלא ליומא קמא לימא וירא מלאך ה' ולמחר לימא ויאמר משה וכו' כצ"ל:

סז:

ברש"י ד"ה המבקעת בצים כו' ואית דגרסי בצים מבקעת וכו' כצ"ל: