מהר"ם על הש"ס/שבת/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

לו:

ברש"י כירה עשויה כעין קדירה וכו' לקמן בדף ל"ח ע"ב מפרש בגמ' צורת כירה ומשם נלמד שהוא כלי חרס שיש לו תוך והוא כשיעור מקום שיוכלו לעמוד בתוכו שתי קדידות לבשל ורחבו כשיעור רוחב קדירה ופתוח למעלה וגבהו הוא שוה למעלה כמו למטה לאפוקי תנור הוא רחב למטה וקצר למעלה ומחמת זה נקלט חומו בתוכו טפי וא"כ מה שפירש כאן כעין קדירה אינו ר"ל שהוא קצר למטה כקדירה אלא ר"ל שהוא כלי חרס עשוי מטיט וחרסית כקדירה ויש לה חלל ותוך שיכולים ליתן קדירה בתוכה אבל לפעמים נותנים ג"כ הקדירה ע"ג דהיינו על הפתח הפתוח למעלה שמניחין עליו כיסוי מתכת שמעמידים עליו קדירה או על עובי שפתו כמו שמבואר לקמן ולכך קתני במתני' נותנים עליה תבשיל וכתב רש"י כל זה כדי שלא תבין שכירה השנויה במתני' היא עשויה כעין כירות שלנו שאין להם שום תוך ולכך אין דינם כדין המשנה:

ד"ה עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וכו' דין דברים המוסיפין הבל מפורש לקמן בפ' במה טומנין בדבר המוסיף הבל דהיינו שמעמידים קדירה רותחת במוכין או בצמר או לתוך גפת או זבל וכדומה ומכסין הקדירה כדי שתהא נשארת רותחת ולעיל בפ' במה מדליקין דף ל"ד אמרו בגמ' מפני מה אין מומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלים ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים והטעם כיון שהם דברים המוסיפים הבל יש להם דמיון לרמץ שמוסיף הבל ולכך גזרו אלו גזירות אטו רמץ ולא התירו להטמין מבעוד יום אלא בדברים שאין מוסיפין הבל כגון סדינים וכיוצא בהן ומתני' דהכא איירי בדין שהיית קדירה דהיינו שמעמידים הקדירה ע"ג כירה ואין טומנין הקדירה בתוך הגחלים וגם אין מכסים אותה אלא שמשהין הקדירה ע"ג כירה עד שחשיכה או עד למחר אלא שרש"י מדמה דין שהייה לדין הטמנה דטעם דמתני' נמי משום דאם לא גרפו או לא נתנו אפר על גבי גחלים הוא מוסיף הבל וגזרינן שמא יחתה אבל אם גרפו הגחלים מן הקדירה לצדדים או נתנו עליהם אפר שוב אין מוסיף הבל ולא גזרינן שמא יחתה ועיין בהר"ן שמפרש מה הביאו לרש"י לפרש כן:

ד"ה אבל לא תבשיל וכו' ואתי לחתויי אע"ג דבגרוף וקטום איירי גזרי ב"ש גרוף וקטום אטו אינו גרוף א"כ פי' גרופה וקטומה אין פירושו שהוציא כל הגחלים לחוץ אלא שגרפם לצדדים מן הקדירה ועי' ברבינו נסים אי נמי נתקיימה מחשבתו וכו' ר"ל שכוונתו ומחשבתו הוא שיתבשל הקדירה ונעשה ונתקיים ונגמר רצונו בשבת ולכך מחזי כמבשל בשבת ובספר ח"ש כתב בכאן חסד דבור אחד ברש"י וצ"ל לא מחזירין משום דמחזי כמבשל עכ"ל אבל מ"מ טעמו של ב"ה א"א לפרש אלא מטעם חיתוי דכשאינה גרופה לא יחזיר דחיישינן לחיתוי אבל בגרופה וקטומה יחזיר דליכא למיחש לחיתוי וכן משמע בתוס' לקמן בדף ל"ח ע"ב ד"ה פינה ממיחם למיחם רבהזרה נמי שייך טעם גזירת חיתוי:

בתוס' ד"ה כירה ותבן הוא הנקצר וצריך לומר דלפי סברת התוס' גבבא היינו מה שנקצר עם השיבולין ולכך נקרא גבבא שנגבב ונקצר מן השדה:

בא"ד בתבנא סרי' ע"ש דקאי אהא דתני התם דאסור להחשיך בשבת על התחום להביא קש ותבן ומתחלה ס"ד דטעמא דמחובר הוא ואי אפשר לטלטלו בשבת ולכך פריך בשלמא קש וכו' ומשני בתבנא סרי' וטעמא דאסור להחשיך על התחום משום דהוי מוקצה אבל קש גם במסקנא לפי התרצן הוי איסורו מטעם מחובר אלמא מה שנשאר בשדה במחובר נקרא קש גם לפי המסקנא ולכך אתי שפיר דהביאו התוס' הא דמסיק בתבנא סרי' לומר שגם במסקנא של התרצן מסיק הכי ולא הדר מסברת המקשה וצריך ליישב לפירש"י סוגיא דפרק שואל דרחוק הוא שנעלמה מרש"י ויש ליישב דרש"י ס"ל דלעולם זנבות השיבולין מה שנקצר עם השיבולין נקרא קש ואע"ג שרוב פעמים הוא נקצר עם השיבולין מ"מ אפשר שימצא במחובר כגון שלא קצרו ולכך קאמר שם בגמ' בשלמא קש משכחת במחובר ר"ל שאפשר לאשכוחי במחובר אע"פ שרוב הוא נקצר עם השיבולין אבל שם תבן ס"ל לגמ' דלא נקרא תבן אלא מה שבתלוש יהיה מה שיהיה הן מה שרגילין לקצור עם השיבולין הן מה שאין רגילין לקצור לעולם לא נקרא תבן אלא בהיותו כבר תלוש אבל במחובר לא נקרא תבן ולכך פריך אלא תבן היכי משכחת לה:

ד"ה לא יתן עד שיגרוף וכו' ועוד דחנני' שרי להשהות אף כשאינה גרופה וכו' ר"ל ואהא דתנן לקמן דאין טומנין בדבר המוסיף הבל ליכא מאן דפליג אלא ודאי לא אסרו מוסיף הבל אלא בהטמנה דהיינו כשטומנין ומכסין הקדירה לצורך מחר שבזה שייך לגזור שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים כדי שלא יצטנן עד למחר אבל כשתהיה הקדירה מגולה ועומדת בכירה וגם א"צ לחתות לצורך הלילה אם היא גרופה וקטומה אע"ג שמוסיף הבל מותר לכ"ע דלא דמיא זה להטמנה ברמץ אבל כשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניא אפי' בחמין ותבשיל שנתבשל כל צרכו אפי' מצטמק ורע לו כמו שכתבו התוס' לקמן לדברי ר"מ ור' יהודה בד"ה אי אמרת להחזיר תגן משום דכיון דהגחלים הן בעין לפנינו גזרינן דלמא אתי לחתויי אע"ג שאינו צריך וחנניא ס"ל דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה אע"ג שאינה גרופה וקטומה דכיון שכבר נתבשל שליש יתבשל מעצמו ולא יצטרך לחיתוי ועיין בהר"ן ותמצא כל ענין זה מבואר באריכות וגם עיין לקמן בתוס' בדבור ראשון דפ' במה טומנין:

ד"ה חמין ותבשיל וכו' ואמאי דלמא מתני' אפי' כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין וכו' אין לפרש דס"ל להתוס' דהאמת הוא כן שרבנן מודו בתבשיל שנתבשל כל צרכו דמשהין אפי' ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה דהא פירשו התוס' לקמן בדף שאחר זה בד"ה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן דר"מ ור' יהודה דהיינו רבנן דפליגי אחנניא דהא לא אשכחן בברייתא שום פלוגתא דחנניא אסרי באינה גרופה אפי' במצטמק ורע לו וגם כתבו שם דרב דמתיר בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ואוסר בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכן רבי יוחנן דאוסר בלא נתבשל כל צרכו ומתיר בנתבשל כל צרכו אתי דלא כשום תנא אלא ודאי צריך לפרש דברי התוספות דר"ל למה אמר גמרא ומני חנניא היא מנא ליה הא דלמא מתני' אתי לפי סברא זו נמי אפי' כאותן תנאים דפליגי אחנניא ודלמא תנא דמתני' לא פליג אחנניא אלא בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו אבל בתבשיל שנתבשל כל צרכו מודו אבל לפי האמת לא אשכחן תנא בהדיא דסבר הכי:

לז.

בגמ' אי ר"מ קשיא לב"ש בחדא ולב"ה בתרתי וכו' בחדא היינו שקשיא בדין שהייה לחוד ובתרתי היינו דקשיא בדין שהייה גם קשיא בדין חזרה וזה מקרי תרתי:

דלמא שאני התם דכיון דמדליא שליט בה אוירא פי' דכיון דאין הקדירה עומדת למטה סמוכה לדופן הכירה שאינה קטומה רק שעומדת בגובה על הכירה הגרופה אע"ג שהיא סמוכה להדופן המפסיק בינה ובין הכירה שאינה גרופה מ"מ כיון שעומדת בגובה שליט בה אוירא והיינו מה שפירש"י דמדליא על גבי חבירתה ר"ל הקדירה מדליא ועומדת על גובה הכירה השנית הגרופה וק"ל:

בתוס' ד"ה א"א בשלמא להחזיר תנן וכו' אבל בחזרה ניחא ליה שפיר לחלק ר"ל בלהחזיר ע"ג כירה גרופה וקטומה ניחא ליה שפיר לגמ' לחלק בין תוכה לעל גבה דאל"כ מאי משני מי סברת ארישא קאי אסיפא קאי דהיינו דין חזרה דאיירי בגרופה וקטומה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ל תוכה ומ"ל על גבה והיינו מה שכתבו התוס' אמאי דמשני מי סברת וכו' אלא ודאי דוקא כשקאי אדין שהייה לא ניחא ליה לחלק בגרופה וקטומה בין תוכה לעל גבה אבל כשקאי אדין חזרה א"ש דמחלק בין תוכה לעל גבה ולכך המקשה דהוה ס"ד דר' חלבו ארישא קאי פריך בפשיטות א"א בשלמא דהרישא בלהחזיר תנן היינו דשני בין תוכה לעל גבה משום דבלהחזיר ניחא דמחלק בין תוכה לעל גבה אלא א"א דהרישא לשהות תנן מה לי וכו':

בא"ד דהא חנניא שרי במצטמק ויפה לו דהא דתנן אין צולין בשר וביצה אתיא כחנניא וכו' מקשין העולם מה צריכין התוס' להביא ראיה ממתני' דאין צולין בשר וביצה וכו' דחנניא שרי במצטמק ויפה לו תיפוק ליה מדשרי חנניא תבשיל שלא נתבשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה כ"ש שמתיר בתבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אבל אין זו קושיא דאינו מוכרח כל כך דנוכל לומר דשמא מה דשרי חנניא תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"ג כירה אע"ג שאינה גרופה וקטומה היינו בתבשיל שמצטמק ורע לו משום דאע"ג שלא נתבשל כל צרכו כיון דאין הבישול יפה לו אלא עד כדי צרכו ממילא יתבשל בלא שום חיתוי ולכך ליכא למגזר דלמא אתי לחתויי כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה חמין ותבשיל כו' גבי חמין אבל בתבשיל שמצטמק ויפה לו אימא לך דלא שרי חנניא אפי' בנתבשל כל צרכו וכיוצא בסברות אלו תמצא בהר"ן על דברי בעל המאור לכך הוצרכו התוס' להביא ראיה ממתני' דאין צולין בשר וביצה וכו' דלחנניא שרי אפי' לא נתבשל כל צרכו ואפי' בתבשיל שמצטמק ויפה לו ואע"ג דלפי האמת הסברא הפשוטה היא דכל מקום שמותר תבשיל שלא נתבשל כל צרכו כ"ש שמותר תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו כדמשמע בדברי הרא"ש בלשון הרי"ף שמביא הרא"ש וכן התוס' מצי סברי סברא זו מ"מ מחמת שאינו מוכרח כל כך ניחא להו להתוס' להביא ראיה מוכרחת ממתני' דאין צולין בשר וביצה וכו' וק"ל ועיין בספר ח"ש שכתכ ג"כ מזה:

בא"ד דהא ר"מ ור' יהודה אסרי באינה גרופה אפי' במצטמק ורע לו פי' דהא סתם חמין מצטמק ורע לו ואפ"ה משמע בדבריהם בגרופה שרי אבל באינה גרופה אפי' חמין אסורין:

לז:

בגמ' אמר רבא תרוייהו תנינהו לשהות תנינא אין נותנין את הפת וכו' ואם תקשה לך א"כ מאי קא מבעיא לעיל לשהות תנן או להחזיר תנן וכו' תפשוט ממתני' דאין נותנין את הפת וכו' ולא חררה וכו' דלהחזיר תנן אבל להשהות משהין אע"פ שאינו גרוף וקטום עיין באשר"י ותמצא הכל מבואר באריכות גם תמצא מבואר שם פי' הרי"ף שפוסק דמתני' להשהות תנן ולא כחנניא ופירושא דסוגיא זו דקאמר רבא תרווייהו תנינהו דמשמע דס"ל דמתני' להחזיר תנן כר' יוחנן ורבא בתראה הוא ועיין לעיל בפ"ק דף י"ח דקאמר קדירה וכו' בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ואיך פוסק הרי"ף דלא כחנניא וע"ש בדברי הר"ן גם בפרק זה בדברי הר"ן מבואר באריכות סברת הרי"ף והחולקים עליו:

ורב ששת דיוקא דמתני' קמ"ל ופירש"י משום דלא תני בהדיא הא קרמו פניה שרי וכו' ולפירושו הא דקאמר דיוקא דמתני' ר"ל מתני' דאין נותנין את הפת וכו' ומקשין התלמידים הא רבא קא מקשי ואמר תרווייהו תנינהו לשהות תנינא וכו' לההזיר נמי תנינא ב"ה אומרים אף מחזירים וכו' וגמ' לא חשיב כ"א על קושיא דלהשהות תנינא ועל קושיא דלהחזיר תנינא לא השיב כלום ויש ליישב דכמו דאיצטריך לאשמעינן דיוקא דהא קרמו פניה וכו' משום דלא מתני ליה בהדיא כ"ה נמי גבי להחזיר אע"ג דהאמת הוא כן כדקאמר דעד כאן לא קא שרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה אבל כשאינה גרופה וקטומה לא מ"מ כיון דלא מתני לה בהדיא אתי רב ששת לאשמעינן עקר לא יחזיר עד שיגרוף ולפי' התוס' שפירשו דדיוקא דמתני' ר"ל דיוקא דמתני' דכירה אתא לאשמעינן דלהחזיר תנן וחסורי מיחסרא והכי קתני אתי נמי שפיר דהא דקאמר רבא לחחזיר נמי תנינא בית הלל אומרים אף מחזירים וכו' הא היינו נמי מתני' דכירה דכיון דמשני גמ' דיוקא דמתני' דכירה אתי לאשמעינן קאי האי שינויא אתרווייהו תנינהו דקאמר רבא אלהשהות ואלהחזיר וק"ל:

ברש"י לחחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' כדקאמר לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר וכו' כתב בספר ח"ש האי לישנא דהלכך מגומגם הוא דהא אפי' אם לשהות קתני מ"מ אסור להחזיר כמו שפי' לקמן אלא נ"ל דהכי פי' הלכך דוקא עקר לא יחזיר ר"ל אבל לשהות שרי אף באינו גרוף וקטום עכ"ל והא דכתב דהא אפי' אם לשהות קתני אסור להחזיר כמו שפי' לקמן ר"ל הא דקאמר רבא לקמן להחזיר נמי תנינא ב"ה אומרים אף מחזירים ועד כאן לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה וכו' אבל לפי מה שכתבתי לעיל בפי' דיוקא דמתני' קמ"ל דזה קאי נמי אקשיא דלהחזיר נמי תנינא משום דאע"ג דהאמת הוא כדקאמר רבא דעד כאן לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה מ"מ כיון דאינו מפורש בהדיא כן במתני' איצטריך רב ששת לומר עקר לא יחזיר וכו' אתי נמי שפיר האי לישנא דכתב רש"י להחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר ר"ל כיון דמתני' דקתני לא יתן עד שיגרוף וכו' היינו לא יחזיר וע"כ צריכין אנו לומר חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' והך חזרה דאמרי לך לאו דברי הכל הוא וכו' וא"כ רישא דמתני' דקתני לא יחזיר עד שיגרוף דברי ב"ה הן וא"כ שמעינן בהדיא דלא שרו ב"ה להחזיר עד שיגרוף הלכך קאמר ר' יוחנן עקר לא יחזיר דכן הוא מפרש במתני' בהדיא כד מחסרת לה אבל אי מתני' לשהות תנן אינו מפרש כל כך בהדיא דהא דקתני בסיפא וב"ה אומרים אף מחזירים דאגרוף וקטום קא מהדר דנוכל לומר דלישנא דרישא דמתני' דקתני לא יתן עד שיגרוף הם דברי ב"ש אבל ב"ה אימא לך דמתירים אף להחזיר אפי' באינה גרופה וקטומה וכ"ש להשהות ודו"ק:

בתוס' ד"ה ש"מ מצטמק ויפה לו מותר וכו' וקשה לר"י הא איצטריך לאפוקי מדר"מ ור' יהודה דאסרי בשאינה גרופה אפי' חמין דמצטמק ורע להם וכו' ר"ל דע"כ המקשה ס"ל השתא דקטמה והובערה הדרא למלתא קמייתא וחשובה כאינה גרופה וקטומה כלל ולכך פריך כמתמיה אמאי שרי תבשיל שנתבשל כל צרכו ש"מ מצטמק ויפה לו מותר ולכך מקשים התוס' על פירש"י דדלמא לעולם אימא לך דר' יצחק איירי בתבשיל שמצטמק ורע לו וליכא לאקשויי מאי אתי לאשמעינן פשיטא דשרי הא לא פשיטא הוא דהא ר"מ ורבי יהודה אסרו אפי' בחמין דודאי מצטמק ורע להן:

בא"ד ונראה לר"י דהשתא ס"ד דלא חשיבה קטומה כלל וכו' התוס' מתחילין לתרץ תחלה הקושיא שניה שהקשו דמאי פריך מאי למימרא וכו' ומתרצין דהא דס"ד מעיקרא דקטמה והובערה לא חשיב קטומה כלל לא מסברא היה סבר כן דאדרבה הסברא היא בהיפוך אלא מכח שהיה מכריח זה בדברי ר' יצחק דנקט תבשיל שנתבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן דמשמע הא לא נתבשלו כל צרכן לא ואי חשיב כגרוף וקטום אפי' לא נתבשל כל צרכו נמי ובפרט בחמין דאליבא דכ"ע אפי' לר"מ דמחמיר טובא שרי בחמין שלא הוחמו כל צרכן ולכך הוה ס"ד להמקשה מעיקרא דלא חשיב ליה ר' יצחק כקטומה אבל בתר דשני ליה שאני הכא דקטמה ולעולם ר' יצחק חשיב לה כקטומה לגמרי וה"ה אפי' לא בישל כל צרכה וכו' פריך שפיר א"ה מאי למימרא דאי אתי לאשמעינן איסורא דאי לא קיטמה אפי' נתבשל כל צרכה אסור הוי ליה למימר בלשון איסור ונימא כירה שאינה גרופה וקטומה אסור להשהות עליה אפי' תבשיל שנתבשל כל צרכו ומסברא הוה ידעינן דאם קיטמה והובערה השיב כקטומה דהסברא הכי היא דהא השתא אי אמר בלשון איסור כדאמרן לא הוי לן שום דיוק והכרח מדבריו דלא חשיב לה כקטומה דמעיקרא דהוה ס"ד דחשיב לה כאינה קטומה דלא מסברא הוה ס"ד הכי אלא מחמת שכך דקדק והכריח מדברי ר' יצחק אבל אי אמרה בלשון איסור כנזכר לא היה לנו שום דיוק. וקושיא הראשונה שיישב רש"י מנלן דר' יצחק איירי בתבשיל שמצטמק ויפה לו דלמא איירי במצטמק ורע לו תירצו התוס' בתוך דבריהם בקוצר משום דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו פריך המקשה הכי כך הם המשך דברי התוס' והארכתי בזה אף שדברים פשוטים הם שכך הם כוונת דברי התוס' כדי להקל העיון מהתלמידים וק"ל:

בא"ד ועוד י"ל שאני הכא דקטמה וכו' ר"ל שהמקשה הקשה כמו שפירשו התוס' למעלה שהכריח מדברי ר' יצחק דחשיב לה כאינה קטומה מדנקט תבשיל שנתבשל כל צרכו ולכך פריך ש"מ מצטמק ויפה לו מותר דאל"כ ליאסר אפי' בישל כל צרכה ומשני שאני הכא דקיטמה והובערה חשיב קצת קטומה ולא לגמרי ולכך תבשיל שנתבשל כל צרכו מותר אפי' במצטמק ויפה לו ולא נתבשל כל צרכו אסור אבל באינה קטומה לגמרי אפי' נתבשל כל צרכו אסור דמצטמק ויפה לו אסור וק"ל:

ד"ה דיוקא דמתני' קמ"ל וכו' ונראה לפרש דיוקא דמתני' דכירה אתא לאשמעינן דלהחזיר תנן ר"ל אבל אי מתני' דכירה הוה דייקא דלשהות תנן אע"ג דמהך מתני' דאין נותנין הפת ולא חררה וכו' שמעינן מינה דסתם לן רבי כחנניא לא הוה קי"ל הלכתא כההוא סתמא אלא כמתני' דכירה דבתראה היא והוה חזינן דהדר ביה רבי מההוא סתמא דפ"ק ולכך איצטריך לן רב ששת לאשמעינן דמתני' דכירה להחזיר תנן ובספר ח"ש קיצר לשונו:

לח.

בגמ' ולא שנא פירש"י בין שוגג למזיד וכו' גבי שכח בעצמו לא שייך לומר מזיד אלא צריך לפרש ל"ש שכח דהיינו שוגג ולא שנא עבר ושהה כמזיד וק"ל:

בתוס' ד"ה הא לכתחלה הא דיעבד וכו' ואדר' יהודה נמי צריך לשנויי הא לכתחלה הא דיעבד וכו' כצ"ל ובספר ח"ש האריך כאן לתרץ הא דלא אתמר בגמ' התרי שינויי אר"מ לחור וממילא הוה נמי מתורץ קושיא דרבי יהודה אדר' יהודה או הו"ל למימר התרי שינויי אדר' יהודה וקושיא דר"מ אדר' מאיר הוה מתורץ ממילא כיון דלתרווייהו צריכי תרי השינויי אבל לא עמדתי על סוף כוונתו כי לשונו הוא מגומגם אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דעיקר הקושיא הוא מתבשיל אתבשיל אבל קושיית דחמין אחמין אינן מפורסמות כל כך והראיה שלא הזכיר אותן גמ' לכך נקט גמ' הנך שינויי מהנך קושיות בתבשיל אתבשיל ובהנך שינויי מיתרצי נמי לכל חד מה שהקשה לכל א' חמין בחמין וק"ל:

ד"ה עבד ושהה מאי בדלא בשיל כמאכל ב"ד ליכא לאוקמי וכו' ר"ל בשיל כמאכל בן דרוסאי הא קי"ל כחנניא דאפי' לכתחלה מותר להשהות אפי' בכירה שאינה גרופה וקטומה:

בא"ד ונראה לר"י דמבעיא ליה בבשיל ר"ל בבשיל כל צרכו וכ"ש בלא בשיל דלר"י דהא בלא בשיל כל צרכו בין לר"מ בין לר"י במזיד אסור ולא פליגי אלא בנתבשל כל צרכו ואי בבשיל כל צרכו מיבעיא לר' יהודה אי אסיר ליה אפי' בשוגג כ"ש בלא נתבשל כל צרכו וק"ל:

בא"ד ואמר רשב"א דקודם גזירה בעי וכו' על כרחך צריך לומר דהרשב"א נמי מפרש דהבעיא היא בשוגג ואליבא דר' יהודה כמו שפי' ר"י דאי בלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ואליבא דחנניא כדקי"ל לא הוה בעי מידי בקודם גזירה דהא קודם גזירה פשיטא שבשוגג מותר ובמזיד אסור אלא ע"כ גם הרשב"א מפרש הבעיא בבשיל ואליבא דר' יהודה ומבעיא ליה אי אסר לה ר' יהודה אפי' בשוגג ואפי' קודם גזירה ולפי זה לא איצטריכא גזירה זו אליבא דר' יהודה כ"א אליבא דר"מ או דלמא לא אסר לה ר' יהודה קודם גזירה כי אם במזיד אבל לאחר הגזירה פשיטא דאסור בשוגג כמו במזיד:

ד"ה לא לשבת הבאה כו' והיינו כרב וכו' והא דכתבו התוס' לעיל בד"ה אי אמרת בשלמא להחזיר תנן וכו' וי"ל דבלאו הכי לא סבר לה רב כשום תנא וכו' נ"ל דה"ק בלא"ה אפי' לא יסבור רב כחנניא וסבר דמתני' לשהות תנן אפ"ה לא סבר לה כשום תנא מאותן תנאים דפליגי אליבא דב"ש וב"ה כגון ר"מ ור' יהודה אכל כר' יוסי דהכא מצי סבר שפיר וק"ל:

לח:

בגמ' אלא לאו לסמוך קתני הרי הוא כתנור ואסור וכו' מקשין העולם כיון דבאינו גרוף מוקים לה אביי א"כ ליכא למידק מהכא אלא דכופח ותנור כשאינם גרופים וקטומים אסור אפי' לסמוך אבל מנא לן לומר בתנור הגרוף וקטום או שהוסק בקש ובגבבא שיהא אסור אפי' לסמוך ונראה לתרץ דמהא דייק לה מדקתני בסיפא בגפת ובעצים הרי הוא כתנור וזה איירי על כרחך בלסמוך כדדייק ולא נזכר שום איסור מקודם זה בתנור כ"א ברישא בהוסק בקש ובגבבא והרי הוא כתנור ר"ל כדין התנור הנזכר ברישא ש"מ דגם הרישא איירי בלסמוך וכיון דשמעינן דקתני ברישא גבי תנור דאפי' הסיקוה בקש ובגבבא אסור לסמוך הוא הדין בגפת ובעצים אפי' גרוף דחד דינא אית להו ושוין הן לפי סברת אביי וק"ל:

איבעיא להו גלגל מאי וכו' בתולדות האור במיחם קא מבעיא ליה ועיין בהר"ן:

בתוס' ד"ה אפי' בשבת פי' בקונטרס וכו' ולמאי דפרישית דעיקר פלוגתייהו בחול וכו' כצ"ל ומה שפירש"י אפי' בשבת ביום המחרת משום שהיה קשה לו מאי קמ"ל רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין אפי' בשבת פשיטא דפלוגתייהו בשבת דאי בחול איך יעלה על הדעת דאסרי ב"ש להחזיר לכך פירש"י דרב ששת אתא לאשמעינן אפי' בשבת היינו אפי' ביום המחרת ביום השבת בעצמו ולכך כתבו התוס' ולמאי דפרישית לעיל במתני' בריש פירקין דעיקר פלוגתייהו בחול אתי שפיר דאיצטריך רב ששת לאשמעינן אפי' בשבת וא"צ לדחוק ולחלק בין משחשיכה ובין יום השבת בעצמו וק"ל:

ד"ה פינה ממיחם למיחם וכו' ואומר ר"ת דהכא גבי השהה וכו' אבל גבי הטמנה שרי טפי וכו' לשון זה של התוס' מיושב שפיר דכי תעיין שם בפ' במה טומנין תמצא מבואר שם דאיירי כשבא להטמין בשבת עצמו דאסרו להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל והטעם מפורש בפ' ב' שמא ימצא קדירתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת ולכך אמרו שם בפ' במה טומנין דלא אסרו להטמין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אלא באותו מיחם דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח אבל כשפינוהו ממיחם למיחם מותר דליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי מיקר לה במתכוון ארתוחי מירתח לה בתמיה וכן פירש"י התם:

ד"ה אילימא בשאינה וכו' לא הוי מצי למיפשט מידי וכו' כצ"ל:

ד"ה תניא כוותיה דאביי וכו' ונקט גפת ועצים לרבותא וכו' ואע"ג דפירשו התוס' לעיל בד"ה אילימא כשאינה גרופה וכו' דלאביי לא מתוקמא בגרופה דבגרופה לא מסתבר שיהא חילוק בין גפת ועצים לקש וגבבא אפ"ה רבותא היא קצת וק"ל:

ד"ה מעשה והביאו סילון וכו' אך בגמ' מדמה לה וכו' ויליף מינה לאסור הטמנה מבעוד יום וכו' ר"ל ולפי פי' זה שהיו בה נקבים והיו פותחין הנקבים בשבת וא"כ היו מערבים המים צוננים בחמין בשבת והיאך יליף מינה לאסור מבעוד יום ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין וכו' ר"ל דגם פי' הראשון של התוס' ליתא דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא דמי להטמנה וכו':

לט.

בגמ' אלא למ"ד שמזיז עפר ממקומו לגזור לפי' התוס' שפירשו מפני שמזיז עפר דהיינו שע"י שתוחב ומטמין הביצה בחול הוא מזיז העפר יש להקשות מאי פריך המקשה הא אינו מטמין ותוחב הביצה אלא מגלגל ויש ליישב דאעפ"כ א"א שע"י הגלגול הוא מזיז עפר קצת:

ברש"י ד"ה כל שבא וכו' שהרי נתקן כבר כצ"ל והוא ס"ד:

ד"ה מדיחין וד"ה אבל לא הכל דבור אחד הוא:

ד"ה ובא מעשה וכו' דליכא למיגזר שמא יזיז ואסרו להו כצ"ל והוא סוף דבור:

תוס' ד"ה מפני שמזיז עפר וכו' והשתא א"ש דסתם גג לית ביה עפר כ"כ שיוכל להטמין ר"ל שיתחוב ויטמין הביצה בתוך העפר וע"י אותה התחיבה יזיז את העפר:

בא"ד וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא שייך יזיז ר"ל וא"כ לרב יוסף הוא שרי והיינו אם חמי טבריא מקרו חמי חמה אבל אם הם חמי האור כדמסיק לר' יוסי משום דמחלפי אפיתחא דגיהנם גם ר' יוסי מודה דאסור אפי' לרב יוסף ודו"ק:

בא"ד ועוד פירש ר"ת וכו' והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח וכו' אבל מ"מ צ"ל דלאו דוקא קאמר תולדה דחורש בעפר תיחוח והוי איסור דאורייתא דא"כ קשה אמאי קאמר לגזור הל"ל ליתסר כמו שהקשו התוס' לעיל דאי הוי איסור דאורייתא לא שייך לתרץ הכא כמו שתירצו לעיל מזה משום דכל איסורי דרבנן הם גזירה וכו':

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו' ר"ל בשלמא לפי' קמא דר"ת דפירש משום טלטול עפר מוקצה איכא למימר דרבה סבר דטלטול מן הצד אינו טלטול וכן לפירש"י דפירש דשמא יזיז היינו דגזרינן שמא יחפור בקרקע קשה איכא למימר דרבה ס"ל דלא חיישינן להכי לשמא יחפור אבל לפי' זה של ר"ת שמפרש שע"י שהוא תוחב הביצה בחול הוא עושה גומא והוי תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח א"כ הוא עושה בודאי גומא ומזיז העפר כשמטמין ותוחב הביצה א"כ אמאי פליג רבה אהאי טעמא:

ד"ה איכא בינייהו עפר תיחוח וכו' והא דמשמע בביצה דבעפר תיחוה נמי שייך גומא וכו' עיין בהר"ן דמתרץ לפירש"י דבעפר תיחוח לגמרי לא שייך גומא שהביצה נשקעת מאליה כמו שכתבו התוס' לעיל אבל נ"ל דלא מתיישב תירוץ זה לפירש"י דא"כ למה כתב דשמא יחפור בקרקע קשה הא בלא חפירה אפי' כשהעפר תיחוח שייך גומא אא"כ יהיה תיחוח ביותר אבל תימה לי מאי מקשין התוס' על פירש"י דלמא רש"י ס"ל כמו שכתבו ותירצו התוס' לפי' ד"ת אליבא דרבה דלא שייך גומא אלא כשנוטל העפר בידו ונשאר מקום הגומא אבל בנעיצת הביצה לא שייך גומא לפי שאינה ניכרת ודו"ק:

ד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ וכו' הא דלא הקשו התוס' קושיא זו לעיל בפלוגתא דרבה ורב יוסף יש ליישב דלעיל ה"א דאין ה"נ דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל השתא מדפריך המקשה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור משמע דלרבה ניחא א"כ ש"מ דפליגי וסברא הוא כמו שרבה לא ס"ל טעמו של רב יוסף כמו כן רב יוסף לא ס"ל טעמו של רבה לכך מקשין התוס' כאן וא"ת אטו לרב יוסף מי לית ליה גזירה שמא יטמין וכו' ויש מוחקין בתוס' תיבת לגזור וגורסין אלא למ"ד שמא יזיז וכו' וקאי דבור זה אהא דפריך גמ' ממעשה דטבריא בשלמא למ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למ"ד שמא יזיז מאי איכא למימר:

בא"ד וי"ל דמבעוד יום איכא למיגזר וכו' יש לדקדק א"כ לפי זה כשמטמין הביצה בחול או בעפר דרכים מבע"י גם זה רב יוסף מודה דאסור משום גזירה שמא יטמין ברמץ ולא פליג רב יוסף אטעמא דשמא יטמין ברמץ אלא היכא שמטמין בשבת עצמו ומעשה דטבריא מבע"י היה כדמשמע בגמ' לקמן בסמוך ומתני' דלא יטמיננה בחול ובאבק וכו' מיירי בשבת וא"כ יש להקשות מאי מייתי ממעשה טבריא דהיה מבעוד יום הא מבעוד יום כ"ע מודו ובשלמא לרבה דמעשה טבריא קאי אסיפא דלא יטמיננה בחול וכו' דמודה בה ר' יוסי איכא למימר היא גופה אתא לאשמעינן דכמו דמעשה דטבריא אסרו מטעם דדמיא להטמנה ה"נ הא דקאמר לא יטמיננה בחול וכו' הוי נמי מטעם הטמנה לאשמעינן דאין חילוק בין מטמין מבעוד יום ובין מטמין בשבת דלעולם בשמטמין בדבר המוסיף הבל גזרינן שמא יבא להטמין ברמץ כדאמר רבה אבל לרב יוסף דס"ל דמעשה דטבריא ארישא קאי אולא יפקיענה בסודרין דמיירי בשבת ורבנן הוא דמייתי לה להוכיח דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדות האור א"כ מאי מייתי ממעשה דטבריא הא מעשה דטבריא הוה מבע"י ואסרו מטעם הטמנה כשמטמין מים צוננים בחמין המוסיפין הבל אפי' חמין מתולדות חמה לא גרע ממטמין מבע"י בצמר ובמוכין המוסיפין הבל דגזרו משום שמא יטמין ברמץ אבל במפקיע בסודרין דליכא איסורא אלא משום גזירה תולדה דחמה אטו תולדות האור אימא לך דלא גזרינן ומותר ויש ליישב דרב יוסף דאמר דמעשה דטבריא ארישא קאי ורבנן הוא דאמרי לה ס"ל דמעשה טבריא לא מטעם הטמנה אלא משום דבסילון היו נקבים וכשהיו רוחצין בשבת היו פותחין הנקבים ומתערבים המים הצוננים בחמין וגזרו מערב בתולדות חמה אטו מערב בתולדות אור ולכך מייתי רבנן שפיר ראיה מינה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ור' יוסי השיב להן דחמי טבריא לאו תולדות חמה הן אלא תולדות האור כדמפרש ואזיל וק"ל:

לט:

בגמ' והתניא חמין שהוחמו וכו' אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו וכו' ומיהו קשה לרשב"א דמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' הפשט פשוט דהתוס' ר"ל כיון דעיקר קושיות המקשה היא דמוכיח מהברייתא דרחיצה דרישא דמתני' לא מצי איירי ברחיצת כל גופו אלא אפי' רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת וא"כ ממילא נמי רחיצה דסיפא דאיירי נמי ביו"ט איירי נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו וא"כ אתיא כב"ש ודלא כב"ה לכן מקשין התוס' דמגופא דמתני' ובלא הך ברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש וכו' הוה מצי למיפרך דמדקתני רישא דמתני' כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ושתיה ע"כ הך רחיצה איירי דאסור אפי' פניו ידיו ורגליו דנאסרו אפי' בשתיה כ"ש שאסור לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' ר"ל וא"כ ממילא הך איסור רחיצה ביו"ט דבסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו א"כ אתי כב"ש ולא כב"ה אלא שלפי זה יש להקשות הא נמי לפי מאי דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן מ"מ עדיין איכא למיפרך מגופא דמתני' מדקתני אסורים בשתיה כל שכן לרחוץ פניו ידיו ורגליו דאסירי וא"כ על כרחך הא דקתני ברישא אסורים ברחיצה איירי נמי בפניו ידיו ורגליו ואימא סיפא וכו' דממילא נמי רחיצה דסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא"כ אתי כב"ש ולא כב"ה והדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דאע"ג שכתבו התוס' שקשה לרשב"א שמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' מ"מ לפי האמת חזינן דלא הויא ניחא ליה לגמ' למידק הכי ואי הוה מצינן לאוקמיה רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו ולא הוה קשה לן דיוקא הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים והתניא וכו' הוי מוקמינן לה ברחיצת כל גופו אע"פ שלפי האמת גם רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת כדמשמע מגופה דמתני' דקתני אסורים בשתיה וכ"ש רחיצת פניו ידיו ורגליו גם בלא שום דיוקא דמתני' אטו לא ידעינן דאסור להחם חמין בשבת לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא ביו"ט אבל בשבת ליכא מאן דפליג דאסור מ"מ קתני רחיצת כל גופו למידק מיניה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים ואפי' ברחיצת כל גופו וגם כדי למתני עלה הסיפא דקתני ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט לאשמעינן דאסור לרחוץ בהן כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר אלא שהיה קשה להמקשה הברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש למחר רוחץ בהן וכו' אבל לא כל גופו ומחמת זה היה מוכרח לפרש רחיצה דרישא בפניו ידיו ורגליו לכך פריך אימא סיפא וכו' וא"כ השתא דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן ואתי כר"ש דמתיר להשתטף כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש לא קשיא מידי מהברייתא דלעיל וא"כ מתקיימא שפיר רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו דהיינו להשתטף אע"ג דלפי האמת בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסירי וביו"ט מותר פניו ידיו ורגליו אפי' ברחיצה גמורה כדכתיבנא ודו"ק ובספר ח"ש האריך כאן אבל לא עמדתי על סוף דבריו ואינם מובנים לי כי מתוך דבריו משמע לי שהיה מפרש קושית הרשב"א שחקשה דמגופא דמתני' הוי מצי למידק באופן אחר ממה שכתבנו אבל מה שכתבנו נ"ל אמת ברור ואתה המעיין תראה ותבחר:

ד"ה אא"כ ראויין לשתיה וכו' ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ר"ל הא דכתב ר"י כן משום דהוה קשה לו כיון דב"ש אסרי אע"פ שראויין לשתיה אא"ב הוחמו לשתיה אמאי קתני אא"כ דאויין לשתיה הל"ל אא"כ הוחמו לשתיה לכך קאמר ונ"ל דלכך נקט אא"כ ראויים לשתיה דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ועיין בביצה דף כ"א שם בתוס':

בא"ד בכדי שיעור לרגליו וכו' והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' ר"ל וכ"ת כיון שב"ש איירי שהוחמו המים לשתיה אלא שיכול לחמם ביותר מכדי שתיה בכדי שיעור שצריך לרגליו א"כ אפי' בכדי שצריך לרחוץ כל גופו נמי דהא ב"ש וב"ה איירי בדין דאורייתא קודם שגזרו על הרחיצה ביו"ט אפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט לכך כתבו והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' לכך אפי' קודם שנזרו על הרחיצה ביו"ט לא רצו להתיר להחם יותר מכדי שתיה בכדי שיעור לרחוץ גופו מפני שפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה:

ד"ה וב"ה מתירין וכו' שאם לא כן לא היו גוזרין על הזיעה ר"ל דלא גזרו על הזיעה אלא משום רחיצה ועל הרחיצה מפני שלא יבואו להחם מים ביו"ט לצורך רחיצה ואם היה שב"ה מתירין מן התורה להחם אפי' לרחוץ כל גופו לא היה לגזור כלום אלא ודאי אפי' ב"ה מודו דאסור מה"ת להחם מים לרחוץ כל גופו לכך גזרו על הזיעה משום רחיצה וא"כ תימה מ"ש להחם לצורך זיעה מלצורך רחיצה הא זיעה נמי לא הוי אוכל נפש:

בא"ד והא דקתני מרחץ שפקקו נקביו וכו' ה"ה אפי' הוחם בו ביום וכו' ר"ל משום דהא ברייתא זו נשנית קודם גזירת זיעה שהרחיצה היתה אסורה והזיעה היתה מותרת ביו"ט:

ד"ה אמר רבה בר בר חנה הלכה כר' יהודה וכו' וי"ל דסתם דהכא גריעא מההיא סתמא דהכא סתמא במתני' ומחלוקת בברייתא וכו' ר"ל רהתם מחלוקת במתני' ואח"כ סתם ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אפי' נגד מכריע וק"ל אבל הכא המחלוקת היא בברייתא ולא נשנית במתני' קודם הסתם ולכך הלכה כמכריע וק"ל:

מ.

בגמ' דילמא לא שמיע ליה וכו' האי לישנא דדילמא גמ' קאמר לה כלומר דילמא יש לתרץ דרב יוסף לא שמיע ליה דאיתותב רב אבל אין לפרש דרב יוסף היה מסופק דלמא לא שמיע ליה לרבה דאיתותב רב דא"כ מאי פריך בתר הכי ואי לא שמיע ליה ודאי עביד וכו' ר"ל ומאי קא מיבעיא ליה לרב יוסף נימא דהא גופא קא מבעיא אם שמיע ליה לרבה הא דאיתותב רב ודאי לא עביד כוותיה או אם לא שמיע ליה דאיתותב ואז ודאי עביד כוותיה דרב ויש מוחקין בגמ' תיבת דלמא:

בתוס' ד"ה דלמא ה"מ במתני' וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו פי' דלא קאמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא במשנתנו שנים חלוקים וכו' אלא סתמא קאמר כל מקום שאתה מוצא משמע אפי' בברייתא מ"מ הכא משמע דאין הלכה כר"י משום דסתם מתני' דלא כוותיה אלא כר"ש כדלעיל ולכך סברא לומר דלא אמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע אלא כשהמכריע במתני' אבל בברייתא כגון רב יהודה לא וק"ל:

ד"ה למוצאי שבת רוחץ בה מיד וכו' דעובדא דמייתי בשבת הוי פירוש דעובדא דמייתי לקמן בגמ' אמר ר"ש בן פזי אריב"ל בתחלה היו רוחצין בשבת הוה ולכך הוה מוקמינן נמי הא דקתני בברייתא משרבו עוברי עבירה התהילו לאסור פי' הזיעה קאי נמי דוקא אשבת ויש לפרש ג"כ דר"ל וכי תימא והיאך הוה ס"ד למימר דהא דקתני משרבו עוברי עבירה אסרו הזיעה קאי דוקא אשבת ולא איו"ט והא ההוא עובדא דקתני א"ר יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' דעלה קתני משרבו עוברי עבירה וכו' היה ביו"ט לכך קאמר דהוה אמינא נמי דההוא מעשה של בני ברק דמייתי הוה נמי בשבת אע"ג דבספרים שלנו כתוב בפירוש באותו מעשה שפקקו נקביו מעיו"ט בזמן התנאים לא היו הברייתות בכתב כ"כ ולכך ה"א דמעשה הוי נמי בשבת וק"ל:

מ:

בגמ' איבעיא להו שמן מהו אמר תנא קמא וכו' הלשון מגומגם ונ"ל להגיה איבעיא להו שמן מהו לת"ק וק"ל:

ש"מ תלת וכו' ש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו זהו בישולו כך הגירסא לפירש"י אבל הרי"ף גורס ש"מ הפשרו לא זהו בישולו ע"ש וטעמו משום דאי גרסינן הפשרו זהו בישולו א"כ היאך התיר להפשיר בכלי שני כיון דהיינו בישולו מה לי כלי ראשון מה לי כלי שני כיון שהוא מתבשל גם בכלי שני ומפני שרש"י הרגיש בזה לכך פי' ש"מ הפשרו במקום הראוי לבישול זהו בישולו וכו' ר"ל לאפוקי בכלי שני כיון שאינו ראוי לבישול גמור מותר להפשיר:

תדע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ וכו' מקשין העולם מאי אולמא האי מעשה דר"מ ממעשה דרבי דלעיל דקאמד עלה תדע וכו' ונ"ל לתרץ דבההוא מעשה דרבי לא הורה בפירוש שאסור להגיה בכלי שני אלא שא"ל דרך דברים בעלמא טול כלי שני ותן ולא היו הדברים דרך הוראה ומ"מ לא גרע ממהרהר בדברי תורה והוי על כל פנים הרהור הוראה ולכך פריך היכי עביד הכי והא א"ר יוהנן וכו' חוץ מבית המרחץ שאסור להרהר אבל בההוא מעשה דר"מ הורה בפירוש שהרי אמר אין מדיחין אין סכין שאמר ליה דרך הוראה בפירוש לכך קאמר תדע וכו' ר"ל מאי פרכת אמעשה דרבי דלא היה הוראה ממש בפירוש אלא הרהור הוראה תקשה לך ממעשה דר"מ שהיה הוראה ממש אלא על כרחך צריך לומר דאפרושי מאיסורא שאני ובספר ח"ש תירץ באופן אחר אבל תירוצו דחוק מאד כאשר תראנו משם:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא יביא קומקומוס וכו' פי' כל זמן שהאלונטי' שם וכו' והא דלא רצו התוס' לפרש כפירש"י דחיישינן שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין דנראה להם רוחק משום דהוי כאלו גזירה לגזירה דהא ע"כ איירי בחמין שהוחמו בע"ש ומן חדין היה מותר לרחוץ בהן והם עצמן גזירה משום שמא יבא להחם בשבת ואנו נגזר שלא יביא קומקומוס בחמין שהוחמו בע"ש להחם ממנו בני מעיו משום שמא ישפוך ונמצא רוחץ בשבת וק"ל:

מא.

במתני' המיחם שפינהו כו' או לתוך הכוס וכו' פי' כשנותן לתוך הכוס שהוא כלי שני בכל ענין שרי שחומו הוא הפשרו שהרי כלי שני אינו מבשל ועיין ברבינו נסים לקמן גבי הא דאיתא בנמ' ספל אינו כאמבטי וכו':

בתוס' ד"ה מוליאר הגרוף וכו' ועוד דדוחק לומר דמתני' איירי כשעשה האיסור וכו' ר"ל דאי טעמא דמתני' משום דמוסיף הבל וס"ל למתני' דאסור בדבר המוסיף הבל אפי' לשהות בלא הטמנה א"כ ע"כ צריך לומר דמתני' דקתני דאין שותין ממים שבאנטיכי המוסיף הבל איירי כשעשה האיסור ושתה מים באנטיכי בשבת באיסור וקאמר מתני' דאין שותין מהן:

מא:

בגמ' אלא אמר אביי וכו' ומיחם שפינה ממנו מים וכו' ר"ל וכ"ת והכל טעמא מאי דקתני מתני' מיחם שפינהו ונקט דינא כשנשארו המים בתוך המיחם ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים ולכך קא מסיים אביי ומיחם שפינה ממנו מים וכו' ר"ל נקט פינהו למידק מיניה הא מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר וק"ל:

בתוס' ד"ה מירי מיחם כו' לא הוי ליה למינקט פינהו אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא למיטעי ר"ל כשכוונת התנא לומר שפינו המיחם עם המים אין הלשון נופל לשנות בלשון אחר כי אם פינוהו אבל אם התנא רוצה לומר שפינו ממנו המים איכא לשנות בלשון אחר למתני שפינו ממנו המים ולכך מדלא תנא הכי איכא למטעי ולומר שבודאי התנא ר"ל שפינוהו עם המים וק"ל:

ד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' לכך נראה לפרש התם וכו' פי' מותר לר' יהודה וכו' ולא אסר ליה אלא מדרבנן פי' ובמקדש מותר לגמרי משום דאין שבות במקדש:

בא"ד אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוון וכו' כצ"ל:

בא"ד דהתם הוי פסיק רישא וכו' וחשיב מלאכת מחשבת וכו' ויש לדקדק א"כ ביומא דקא משני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף ודבר שאין מתכוין מותר מה"ת ולא אסר ר"י דשא"מ אלא מדרבנן ופריך עלה מברייתא דימול בשר ערלתו וכו' דמוקי לה אביי דלא נצרכה קרא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומדאיצטריך קרא ש"מ דאסור מן התורה ומאי פריך הא שאני ההיא דימול אפי' במקום בהרת דהוי פסיק רישא ולכך הוי אסור מן התורה אי לא קרא דימול אבל צירוף דעששית לא הוי פסיק רישא כדמשמע הכא דצירוף לא הוי פסיק רישא כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ועוד אם איתא דצירוף עששית הוי פסיק רישא א"כ לא יתיישב הא דמשני עלה התם הני מילי בכל התורה וכו' אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן דהא פי' התוס' השתא ההוא דספק אכל דכיון דהוי פסיק רישא חשיב מלאכת מחשבת וחייב מדאורייתא ומצאתי שם בתוס' ביומא דתירצו קושיא זו באופן זה דהמקשה פריך שם שפיר אעששית מההיא דימול בשר ערלתו מדקאמר שם אביי אההיא דימול לא נצרכה אלא לר' יהודה וכו' אלמא דאז לא הוי שני ליה לאביי בין פסיק רישא לאין פסיק רישא דאי שני ליה אפי' כר"ש ה"ל לאוקמי וכי תימא דאעפ"כ לא אתי כר"ש משום דר"ש ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה זה אינו דהני מילי גבי שבת אבל בשאר איסורים חייב גם לר"ש וכמו שכתבו התוס' בדף שאחר זה בסוף ד"ה אפי' של עץ נמי וכו' ואע"פ דבפ' ר"א דמילה דף קל"ג הדר בית אביי מסברא זו וגם ס"ל דבפסיק רישא מורה ר"ש מ"מ מדמוקי אביי מעיקרא ההיא דימול כר"י ואז לא הוי שני ליה בין פסיק רישא לאין פסיק רישא מכלל דס"ל לר"י כל דבר שאין מתכוין אסור אפי' היכא דלא הוי פסיק רישא לכך איצטריך גמ' לתרץ ביומא הני מילי בכל התורה אבל בשבת לא אסר ר"י דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן אבל לפי האמת היכא דהוי פסיק רישא אפי' גבי שבת מחייב ר"י מדאודייתא כדמוכח מההיא דספק אכל כן נראה שהוא כוונת התוס' שם ביומא הגם שאין זה לשונם ממש כמו שכתבתי ודו"ק ועוד מקשין התלמירים על מה שכתבו התוס' לעיל מזה בדבור זה וצ"ל דלא הוי פסיק רישא שיכול להיות שלא יצטרף דבפסיק רישא מורה ר"ש וכו' ומקשין דלמא לעולם אימא לך דהוי פסיק רישיה ואפ"ה לא מחייב משום מצרף לר"ש משום דכשנותן המים לתוך המיחם אין כוונתו לצירוף ואינו צריך אלא לחמם המים ולהפשירן והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם זה אינו קושיא דבמתני' מתיר ליתן לכתחלה לתוך המיחם להפשיר ומלאכה שאינו צריך לגופה לר"ש אע"ג דפטור עליה מ"מ איסור דרבנן איכא כדמשמע ברף שאחר זה ע"א ד"ה של עץ וכו' ועוד אי הוה מצרף פסיק רישא לא מקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאנן סהדי דניחא דליצרוף כלי שלו כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה על ההיא דהתולש לאכילה וכו' ודו"ק:

ד"ה לא שנו אלא להפשיר. מתוך פי' הקונטרס משמע דמפרש הסוגיא כן ל"ש אלא בדבר שאין שייך לצירוף וכו' דייקי התוס' מדברי רש"י שמפרש כן מרפירש"י אבל לצרף שפינהו ממנו החמין משמע מלשונו שהוא מפרש דלהפשיר היינו שפינו המיחם עם המים ולצרף היינו שפינו ממנו החמין:

מב.

בתוס' ד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן וכו' דא"כ יקשה מהכא למ"ד עילאה גבר וכו' ואע"ג דהא דקתני נותן אדם חמין לתוך צונן וכו' דברי ב"ש הן מ"מ ע"כ לא פליגי ב"ה אלא בכלי שני אבל בכלי ראשון מודים לב"ש וא"כ אם איתא דטעמא הוי משום דתתאי גבר יקשה למ"ד עילאה גבר בין מדברי ב"ש ובין מדברי ב"ה ועיין בהר"ן:

ד"ה מי סברת ר"ש בן מנסיא וכו' וי"ל דרב יוסף לב"ה אתי לאשמעינן פי' הנפקא מינה דהא אליבא דב"ה לפי מאי דסבר רב יוסף דספל הוי כאמבטי אליבא דכ"ע הוה כאמבטי לכל תנא כדאית ליה ואי הוה ס"ל לר"ש בן מנסיא דאמבטי אפי' חמין לתוך צונן א"כ בספל הוה נמי אוסר אפי' חמין לתוך צונן ולכך פריך לעיל בגמ' ולמאי דס"ד מעיקרא וכו' אלא רחיצה בשבת בחמין ליכא וק"ל:

ד"ה נותן אדם קיתון וכו' ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא וכו' ע"כ צריך לומר דלאו תרי שינויי הן דא"כ לפי התירוץ הראשון של התוס' יקשה דליתני הך דהכא לחוד ול"ל למתני גם ההיא דלעיל אלא ודאי הכל תירוץ אחד הוא ולא היו התוס' יכולין לתרץ השני קושיות שהקשו בקצרה ולומר דהכל היא ברייתא אחת וההיא דלעיל היינו הך דהכא אלא דלעיל קיצרה וא"כ לא יקשה לך למה לא מייתי ההיא דלעיל דהיא היא וגם לא יקשה לך ג"כ הקושיא השניה דמאי איצטריך ר' חייא למתני תרווייהו דהא אינן אלא אחת דעדיין תקשה לך ולמה לא שנה ר' חייא באמת בקצרה כמו דמייתו לה לעיל או למה לא מייתי לה גמ' הכא בלשון דמייתי לה לעיל לכך הוצרכו התוס' לכתוב דהשתא קמ"ל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין וכו' לכך איצטריך למתני כלישנא דהך דהכא ועל קושיא השניה ואמאי הא איצטריך למתני תרווייהו תירצו ואפשר ההיא דלעיל היינו הך דהכא ודו"ק:

מב:

בגמ' אמר רבה מ"ט דרב חסדא וכו' מתוך הסוגיא ומפי' רש"י והתוס' מבואר דרבה מפרש אליבא דרב חסדא טעמא דמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר וכו' משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו ורב יוסף מפרש טעמא דמתני' משום דמבטל כלי מהיכנו ור' יצחק מפרש טעמא דמתני' משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אלא שיש לדקדק לאביי דפריך אמילתיה דרבה וגם פריך אמילתיה דרב יוסף א"כ לא הוה ס"ל דטעמא דמתני' כמו דמפרשים רבה ורב יוסף מכח כל הני תיובתי דמותיב עלייהו א"כ בלא מימרא דר"ח היאך היה אביי מפרש ומתרץ המתני' דקתני דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן וקתני נותנים כלי תחת הנר לקבל הנצוצות מ"ש הכא דאין נותנין ומ"ש הכא דנותנין אפ"ל דאין ה"נ שלא ידע טעמא דמתני' ורבה שהיה רבו של אביי כשהיה לומד לתלמידיו המתני' דאין נותנין וכו' הביא להם עלה מימרא דרב חסדא דאמר אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' דשמעינן לה מדיוקא דמתני' כמו שכתבו רש"י והתוס' ואגב פי' טעמא דרב חסדא יתפרש נמי להם טעמא דמתני' ויכול להיות ג"כ לפי סברת התוס' דאביי היה מפרש טעמא דמתני' משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והא דקתני נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות איירי בצריך למקומו אבל טעמא דאסור לבטל כלי מהיכנו לא הוה ס"ל דצריך למקומו לא מהני מידי לטעם דאסור לבטל כלי מהיכנו ודו"ק ועיין לקמן בסמוך בתוס' בד"ה ושני ליה בצריך למקומו:

ברש"י ד"ה אבל כופה עליה כלי ולא תימא וכו' אלא לצורך דבר הניטל ויש לחוש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בתוס' ד"ה אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו' והתניא מנין שאף בכלי נחושת כן כו' אית לן למימר כלי נחושת בלע וכו' ר"ל דבשלמא גבי כלי חרס שייך לומר דאע"ג דעירוי אינו מבשל מ"מ כלי חרס בולע מן העירוי דכלי חרס רך לבלוע אבל כלי נחושת אם איתא דעירוי אינו מבשל אין סברא לומר שכלי נחושת בולע ע"י עירוי וק"ל:

ד"ה ואין נאותין ממנו וכו' והטלטול דנר עצמו וכו' נ"ל רהוצרכו התוס' לכתוב זח משום דלא תקשה לך דלעולם אימא לך דהא דקאמר מודה ר"ש בשמן שבנר וכו' היינו בנר עצמו ממש שמן המטפטף מאי אמרת הא ההוא אסור בלאו הכי משום מכבה ולמה ליה לטעמא דמוקצה דלמא מש"ה איצטריך לטעמא דמוקצה כדי לאסור הנר עצמו גם בטלטול לכך קאמר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם מוקצה וכו' וא"כ ע"כ צריך לומר דלאו שמן שבנר עצמו קאמר דא"כ לא איצטריך לטעמא דמוקצה אלא ודאי שמן המטפטף קאמר וק"ל:

בתוס' ד"ה הצלה שאינה מצויה לא התירו וכו' ועוד דבפ' כל כתבי משמע בהדיא דלא גרסינן בברייתא דהכא טבל וכו' ואין להקשות דהכל טעמא מאי כיון דגם בטבל נמי הוי דינא הכי כדתני בהדיא בההיא ברייתא דבסמוך דפריך אביי ארב יוסף א"כ למה לא תנא נמי בהך ברייתא דפריך ארבה טבל דאיכא למימר דהתנא איצטריך למתני הכא בלא טבל כדי להשמיענו דין נזדמנו לו אורחים וכו' דקתני בתר הכי בהך ברייתא וק"ל:

בא"ד אפי' בדבר הניטל משום טירחא הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור שאינה מצויה וכו':

ד"ה שאינה מצויה וכו' לא התירו וכו' ונצוצות וכו' לא שכיחי כולי האי וכו' ר"ל דשמן כיון דשכיח לגמרי א"כ אדרבה מחמת דחשיב הצלה שאינה מצויה בשבת משום דכיון דשכיח כולי האי רגילות הוא ליתן כלי תחת הנר מבעוד יום ונצוצות דלא שכיחי כולי האי ואין חוששים כ"כ עלייהו ליתן שם כלי מבעוד יום להכי חשיב הצלה מצויה וק"ל:

מג.

בגמ' א"ר אבהו בעודן עליו כל בין השמשות וכו' פי' אבל מתני' דקתני כופין את הסל וכו' על כרחך לא איירי בעודן עליו כל בין השמשות אלא כשכופה את הסל ונותנין עליו משחשיכה דאין אסור לטלטל אלא בעודן עליו ולכך לא מקרי מבטל כלי מהיכנו וק"ל:

בתוס' ד"ה טבל מוכן הוא וכו' עוד הקשה דבפ' בתרא תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית וכו' יש לדקדק אביי דלא הוי ס"ל טעמא דאסור לבטל כלי מהיכנו מדמותיב עליה דרב יוסף א"כ קשה עליה ההיא ברייתא דפ' בתרא ואפי' לפי' ר"י דפי' דאע"פ דמשתברין לא קאי אלא אעששית מ"מ תקשה ליה לאביי מעששית דמדקתני אע"ג שמשתברין משמע דאסור להניח תחתיהן כרים וכסתות וע"כ טעמא הוי משום דאסור לבטל כלי מהיכנו ודוחק לומר דאביי לא הוה ידע ההיא ברייתא ולפי מה שכתבתי לעיל דיכול להיות דאביי הוה ס"ל טעמא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דאביי הוה מפרש דטעמא דברייתא דפ' בתרא דמשמע מינה דאסור לחניח כרים וכסתות תחת עששית הוי מטעם דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואיירי באין צריך למקומו והך ברייתא דהכא דחבית של טבל שנשברה וכו' דפריך מינה לרב יוסף איירי בצריך למקומו ולכך נוטל כלי אחר ומניח תחתיה ומ"מ מותיב לרב יוסף דאמר דאסור לבטל כלי מהיכנו משום דלטעם זה אינו מועיל מידי מה שצריך למקומו כמו שכתבנו למעלה ודו"ק:

ד"ה בעודן עליו וכו' וי"ל דלמ"ד יש מוקצה לחצי שבת וכו' מוקי כר"ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו וכו' פי' בעודן עליו אסור לטלטל אפי' לר"ש דמודה ר"ש במוקצה דבעלי חיים ועיין לקמן בתוס' דף מ"ה בד"ה אפרוח מת וכו':

ד"ה ושני ליה בצריך למקומו ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי וכו' נראה דה"ה נמי ההיא דחבית של טבל שנשברה איכא נמי לשנויי טבל מוכן הוא אצל שבת כדשני לעיל ואפשר נמי לומר דההיא דחבית של טבל שנשברה איצטריך דוקא לאוקמי בצריך למקומו דטעמא דטבל מוכן הוא אצל שבת אינו מועיל אלא לענין שאינו נקרא מבטל כלי מהיכנו אבל לענין טעם שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אינו מועיל דהא מ"מ בשעה שהוא מטלטל הכלי בשבילו דבר שאינו ניטל הוא דעדיין לא נתקן וק"ל:

מג:

ברש"י ד"ה ופורסין על ראשן וכו' כי ההוא דאמרי' הא מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו' דהוי ליה מלמטה למעלה כדרך בנין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שלא יעשנו כעין מצורה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכו' והא לא משמע מברייתא דאע"ג דאינו מתכוין אסור כן הגיהו בספרים ור"ל דליכא למימר דאתי לאשמעינן דאם עשאו כעין מצודה ולא שביק דווהא אז אסור אע"ג דלא נתכוין לצוד הואיל וממילא ניצודין דזה אינו נשמע מהברייתא דהא משמעות הברייתא הוא בהיפוך דבמתכוין לצוד דוקא אסור ולא בשלא במתכוין אבל במס' ביצה פרק משילין פריך שם גמ' בפשיטות פשיטא ומשני מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל ומדפריך גמ' בפשיטות פשיטא משמע דפריך כיון שעשאו כעין מצודה ניצודין ממילא בודאי והוי פסיק רישא פשיטא דאסור אפי' בלא נתכוין אליבא דכ"ע וע"ש בתוס' ואפשר שזה התוס' דברים שכתוב בספרים הכא והא לא משמע מברייתא וכו' אינו מדברי התוס' רק איזה תלמיד הגיהו וגוף דברי התוס' כצ"ל וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דאי עביר כעין מצודה דאסור אע"ג דאינו מתכוין וי"ל דאמר פ' משילין וכו' ודו"ק:

ד"ה כבר תירגמא וכו' וכן משמע דקאמר התם וכו' דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור פי' דהתם כי פריך על רב הונא מההיא דהיתה בהמתו טעונה טבל ועששית וכו' דקתני אע"פ שמשתברים דש"מ דאסור להניח תחתיהם כרים וכסתות מוקי לה התם בכילסא פי' חתיכות של זכוכית גדולות ואינן כלים אלא שעושין מהם חלונות דליכא בהן פסידא כולי האי פריך מאי אע"פ שמשתברים פי' הא ליכא בהן פסידא דבלאו הכי סופן להחתך בחתיכות קטנות וקאמר מהו דתימא וכו' ר"ל דה"א כמו שהתירו בההיא דרב הונא בהפסד מרובה כשהבהמה טעונה כלי זכוכית חששו והתירו בעששית דהוי הפסד מועט ואיזה איסור התירו בההיא דרב הונא דהא כיון דמוקי לה התם בשליפי זוטרי דלית בהו משום מבטל כלי מהיכנו אין כאן שום איסור אלא ודאי האי איסור התידו דאין כלי ניטל:

מד.

בגמ' מ"ש הני אמר עולא וכו' כצ"ל:

וכי קשרי ר"ש בנר דזוטא וכו' כצ"ל:

שם ור"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף וכו' מפי' רש"י משמע שלא התיר ר"א בר"ש אלא כשמתחיל הנר לכבות מעצמו אז מותר להסתפק מן השמן שאז כיון דכבה והולך מעצמו לא מחייב תו משום מכבה אבל בעוד שהוא דולק ממש מודה ר"א בר"ש שאסור להסתפק ממנו ולפי זה הא דקאמר בתר הכי אמר אביי וכו' ופליג עליה בחדא דאלו אבוה סבר כבה אין וכו' ואיהו סבר אע"ג דלא כבה הוי פירושו אע"ג דלא כבה עדיין לגמרי אלא שמתחיל לכבות וכבה והולך:

בתוס' ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול וכו' ומוקי לה רב התם בשוכח וכו' והכא בשוכח מדשרי שמואל דכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו כל השבת אפי' מניח חשוב כשוכח כן צריך להגיה לשון התוס' שלפנינו וכולה חדא מילתא היא אבל מדברי האשר"י משמע דר"ל דהכא איירי בשוכח ממש דהכי הוא לשון הרא"ש ואע"ג דהתם מוקי לה בשוכח וכו' ה"נ על כרחך צריך להיות בשוכח כגון שמת בשבת דאי במניח לא הוי שרי שמואל עכ"ל ואם באנו לפרש דברי התוס' כדברי הרא"ש צריך לחגיה בתוס' והכא בשוכח כגון שמת בשבת מדברי שמואל ועוד כל דבר שדעתו ליטלו בשבת וכו' אפי' מניחו חשיב כשוכח וכו':

מד:

בא"ד ונראה לר"י דרב הונא ושמואל לא אסרי התם משום טלטול וכו' ואיידי דאיירי לעיל בגומא וכו' ר"ל וכ"ת אי הוי טעמייהו משום גומא למה נקטי התם דבשלמא אי הוה טעמייהו משום טלטול מן הצד איידי דמיירי התם בענין חזרת הקדירה לתוך הקופה שטמן בה בתוך מוכין וגיזי צמר המוקצין דאסור לההזיר משום דמטלטל הגיזי צמר מן הצד כשמחזירה לתוך הגומא שייך נמי הא דשמואל ורב הונא התם דאיירי נמי בטלטול מן הצר אבל אי הוה טעמייהו משום דמרחיב הגומא לא שייך לסוגיא דהתם לכך כתבו דלפי טעם זה נמי שייך לסוגיא דהתם דאיידי ראיירי התם בגומא וכו'. בא"ד ומותיב מהטומן לפת וצנון וכו' ר"ל ואם תקשה לפי טעם זה דמשום גומא מאי מותיב עלה התם מהטומן לפת וצנון דלמא האי דהטומן לפת וצנון איירי בדצה ושלפה ולכך שרי דבשלמא אי הוי טעמייהו משום דמזיז ומטלטל העפר מן הצד ולכך אסרי בה דצה ושלפה פריך שפיר דבהטומן לפת וצנון אפי' בדצה ושלפה כשמוציאה מן הקרקע והגומא א"א שלא יזיז עפר שעל גבי הצנון מלמעלה אפי' היכא שמקצת עלין מגולין ומוציאה על ידם ואפ"ה שרי וא"כ הוי תיובתא לדידהו אבל לפי מאי דמפרשינן דטעמייהו הוי משום גומא מאי מותיב מהטומן לפת וצנון דלמא התם איירי בדצה ושלפה ואינו מרחיב גומא ולכך שרי ותירצו דלכך מותיב מהטומן לפת וצנון משום דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה ומאי דמסקי התוספות ורב ושמואל הוי ידעי לה וכו' ר"ל והשתא נמי אתי שפיר דלפי' רש"י דאפי' מיירי ההיא דהטומן בדצה ושלפה הוי תיובתא לדידהו יש לתמוה וכי לא הוי ידעי רב הונא ושמואל ההיא דהטומן דהא מתני' היא בסדר זרעים אבל השתא לפי מה דפירשנו דלא מותיב מההיא דהטומן אלא משום דסתם לפת וצנון לאו דצה ושלפה אתי שפיר דרב הונא ושמואל הוו ידעי לה אלא דדחקי לאוקמי בדצה ושלפה וכו' וק"ל:

ד"ה שבנר ושבקערה אסור וכו' מסוכה רעועה דעלמא פירוש שאינה של מצוה דבסוכה של מצוה יליף במס' ביצה דף ל' מקראי דלא מהני בה תנאי:

בד"ה לדברי המתיר כו' וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין ע"כ לא שרי ר"מ פי' בשוגג במבשל אבל בשוחט לא משום דהוי מוקצה מחמת איסור אלא שצריך ליישב למה להו להתוס' להביא ראיה זו לפי פי' ר"ת ור"ח יותר מלפי' רש"י דהא לפי' רש"י נמי מסיק נמ' דמוקצה מחמת איסור לחודיה דהיינו פמוט של מתכת שהדליקו עליו בשבת אסור לכ"ע דהיינו אפי' לר"מ וק"ל:

מה.

בגמ' והוא שלא היו עליה בין השמשות וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומה נר דלהכי עבידא וכו' תקשה ליה מנר של מתכת וכו' ר"ל אם איתא דגמ' דייק רייחוד לחוד לא מהני מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י א"כ ה"נ נידוק דאפי' ייחוד והניח לא מהני מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בה בשבת ולא קתני חוץ מן הנר שייחדו והדליקו בחול:

בא"ד ונראה לר"י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן וכו' ר"ל דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא ייחד וכן נמי ליכא למידק דלא מהני ייחד והניח מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ולא קתני ייחדו והדליקו בו בחול ולהכי אתי שפיר למאי דמסיק שייחדה והניח עליה מעות כו' והא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' לא פריך משום דיוק אלא מן הסברא ומנר של חרס קא פריך דתחלת עשייתו הוא להדלקה והוי תיכף נמי שיחדו להדלקה ואפ"ה מטלטלים נר חדש א"כ ש"מ דמחמת יחור לחוד אינו נאסר והוא הדין מטה שייחדה למעות כן הם המשך דברי התוס' והארכתי אף שדברים פשוטים הם מפני שיש בהן מקומות לטעות:

בא"ד אע"פ שייחדה והדליקו בה בחול שרי וכו' כצ"ל:

ד"ה הא אין עליה מעות שרינן וכו' ומיהו מטה שייחדה והניח עליה מעות וכו' דמדקפיד עליה ר"ל על המטה שהמעות מונחים עליה מייחד לה מקום ומקצה אותה בידים:

בא"ד והא דפריך לעיל מנר פי' ומאי פריך נימא דמטה שמייחד למעות שאני דאין לחלק אלא כשהניח עליה מעות ר"ל אבל בייחוד לחוד אין סברא לחלק בין מטה לנר ולפי זה לא קשה לעיל אפירוש הקונטרס וכו' ר"ל דנוכל לומר דלעולם הא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' פריך מטעם דדייק מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י מאי אמרת א"כ לפי מאי דמסיק נמי מטה שייחדה והניח עליה מעות תקשה ליה נמי מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ש"מ דייחוד והדליקו בו בחול לא מהני לאסור זה לא קשיא דשאני מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות מדקפיד עליה מייחד לה מקום כן הוא המשך דברי התוס' אבל ראיתי בס' ח"ש שכתב שכל הדברים הללו שכתב ומטה שייחדה וכו' אינם מגוף התוס' אלא גליון הוא שאל"כ יהיו דברי התוס' סותרים זה את זה דבדבור שאחר זה מבואר בהדיא דס"ל שמטה שייחדה למעות והניח עליה מעות שריא לר"ש וכתב עוד שיש מגיהין התוס' ואומרים שהאי ומיהו וכו' שייך להיות בסה"ד שאחר זה ור"ל שקאי אמאי שאמרו שם בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות וכו' ודכרכי דזוזי וכו' ועל זה קאי ומיהו מהא דמטה שייהדה למעות וכו' אין להוכיח דסבר כר' יהודה דאיכא למימר דמודה בה ר"ש אלא שהוא כתב על אותם שמגיהין כן שטעות הוא בידם דלא שייך לומר על זה ומיהו וכו' דנהי דממטה אין ראיה מ"מ איכא ראיה מדכרכי דזוזי וכו' עכ"ל אבל בעיני אין בזה שום סתירה על אותן המגיהים די"ל דשפיר שייך לומר ומיהו וכו' וה"ק ומיהו ממטה אין ראיה אלא מהא דכרכי דזוזי לחור יש ראיה וק"ל:

בתוס' ד"ה מקמי חברי וכו' משום דלצורך אכילה היו מניחין ר"ל אבל נר של חנוכה שאסור להניחו על השלחן היו צריכין להסתיר אותו מקמו חברי:

בא"ד לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו וכו' כצ"ל:

ד"ה אלא שמן שבנר וכו' ומשום דהוקצה למצותו לא אסיר נר הדולק וכו' ר"ל ואין לומר דשמן שבנר דוקא נקט והא דהוצרך לטעמא דמוקצה משום כדי שיהא אסור לטלטל גם את הנר בעצמו זה אינו דמשום דהוקצה למצותו לא אסיר נר הדולק:

בא"ד אלא גרוגרות וצמוקים וכו' דלא אתקציאו לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וכו' כצ"ל:

ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' ואע"ג דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא וכו' ר"ל וכ"ש דאינו אסור משום דאתקצי בין השמשות מחמת יום שעבד וק"ל:

ד"ה ולא מן הסמוך לה וכו' והשתא אי גרסינן בברייתא דהכא וכו' בצ"ל:

ד"ה ואם התנה וכו' ומוקי לה בסוכה נפולה ורעועה וכו' ע"ש בפ' המביא דהא דתניא ור"ש מתיר מוקי בסוכה נפולה וברעועה דאי לא נפלה תקשה והא קא סתר ואי לא הוה רעועה הוי מוקצה דעד כאן לא שרי ר"ש אלא בנר דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו וכו' ע"ש:

מה:

בתוס' ד"ה הב"ע דאית ביה אפרוח מת פי' ה"ר יוסף דלא נקט אפרוח חי וכו' ואין נראה וכו' ולפי' התוס' צ"ל הא דלא נקט אפרוח חי משום דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לטלטל הקינה עם האפרוח חי שבתוכה אלא שמפריחין האפרוח מתוכה ועוד דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך שהבעיא היא אי שרי לטלטלו ע"י שינער משם האפרוח או הביצה אי חשיב כמו מניח או כשוכח וגבי אפרוח חי א"צ שום ניעור אלא שמפריח משם האפרוח:

ד"ה דאית ביה ביצה וכו' ואפשר דמש"ה לא הוה אסר ד"ש לטלטלה וכו' והשתא לר' יוחנן אסר ביצה מתרי טעמי מטעם נולד וגם מטעם משקין שזבו ואיצטריך טעמא דנולד כדי שיאסר אפי' בטלטול וטעמא דמשקין שזבו כדי לאסור אפי' היכא דלא שייך טעמא דנולד כגון בתרנגולת העומדת לאכילה:

ד"ה דאית ביה ביצת אפרוח וכו' וקא מיבעיא ליה וכו' נראה דקשה להו להתוס' א"כ מאי קא מיבעיא ליה לההוא סבא הא פשיטא דאסור לטלטל הקינה עם ביצת האפרוח משום דהוי בסיס לדבר האיסור כיון דאיירי בביצת אפרוח דהוי מוקצה לכ"ע כמו כר שעליו מעות וכיוצא ועוד מה השיב לו ר' יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולים הא לאו מהאי טעמא אסר לה ר"י אלא ביצת אפרוח לכך פירשו דקא מבעיא אי הוה כמניח או כשוכח וכו':

ד"ה א"ל מנרתא שאני וכו' אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי וכו' כר' יהודה פי' כר' יהודה דאית ליה בנר מיגו דאיתקצאי וק"ל:

ד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש וכו' וריב"ל אברייתא דממלטלין נר חדש קאי וכו' הא דלא פירשו התוס' דעל מתני' קאי דהא במתני' נמי קתני בהדיא ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן נר הדולק בשבת צ"ל משום דבמתני' לא הזכיר ר' יהודה בפירוש אלא סתמא קתני מטלטלין נר חדש וכו':

בסוף אותו דבור כדמוכח בפ' בתרא וכו' והא כילת חתנים דאדם קובע וכו' הספרים הגיהו ועושין מזה דבור בפני עצמו אבל נראה לי שאינו צריך לזה שהתוס' מפרשים והולכים הסוגיא לפי סברת הרשב"א וק"ל:

מו.

בגמ' אתיבי אפוריא קמיה דרבא איקפד רבא בעא לצעוריה וכו' פירוש רבא לר' אויא:

בתוס' ד"ה הורה במנורה וכו' וא"ל ר' יהושע טועה בדבר משנה אתה וגרסי' התם וכו' ר"ל וכך גרסי' באיבעיא להו דהתם:

ד"ה דנפטא אסור וכו' רב יוסף נמי משמע דאית ליה מוקצה בפ' נוטל דאמר כמה חריפא שמעתתא וכו' כצ"ל:

מו:

בגמ' מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת וכו' בספרים הוגה כאן ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת וטעותם שמצאו בפי' רש"י שפי' כאן מפירים נדרים וכו' ונשאלים לנדרים לחכם וכו' אבל טעות הוא בידם שאין לגרוס נשאלים בתיובתא קמייתא דהא בתר הכי מותיב מינה ורש"י לא בא עתה אלא לפרש החילוק שיש בין מפירין לנשאלין אבל אין כוונתו שגורס כאן בתיובתא קמייתא ונשאלים וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואמר עולא וכו' אמר כגון זה מבטל רשות לרבי יהודה וע"ש בפ' הדר:

ד"ה והא תנן ר"ש אומר וכו' וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי וכו' אין לשון הסוגיא דהתם כהאי לישנא דכותבים התוס' וע"ש ועיקר הענין הוא דאביי הוה ס"ד מעיקרא דבנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"ש דאם ביקרו מבוקר משום דאין כאן כ"א חד מי יימר וא"כ מאי פריך מנר שכבה הא אתי שפיר דס"ל לר"ש דמותר ותירצו התוס' דאביי חזר בו וס"ל דגם בנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"ש דאם ביקרו אינו מבוקר אע"ג דאין כאן כ"א חד מי יימר ולכך רמי לה אהך מתני' דנר דהוה ס"ד דאביי דגבי נר איכא נמי חר מי יימר דהיינו מי יימר שיכבה נרו והשיב לו רבה דגבי נר אפי' חד מי יימר אין כאן דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו כן הוא קישור התוס' ושיטת ההלכה לפי פירושם:

ד"ה מי יימר דנפיל וכו' דהא פריך וכו' ואם לאו לא ישחוט פשיטא וכו' כצ"ל:

ד"ה מי יימר דמיזדקיק לה בעל וכו' אי נמי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם מקשין התלמידים דמ"מ יש להקשות מנא ליה להמקשה להקשות מההיא דמפירים נדרים ולפרש דמיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם דלמא לא איירי אלא שאסרה עליה איזה פירות שלא לאוכלם וי"ל דהכי מקשה דמסתמא הא דקתני מפירין נדרים בשבת איירי בכל מיני נדרים שהן לצורך שבת בין שאסרה על עצמה בין שהיו הפירות שלה ואסרתם לכל אדם וא"כ מוקצים הן דמי יימר דמזדקק לה בעל:

ד"ה מי יימר וכו' תימה מי דמי וכו' דבעל נמי לא ניחא ליה להזדקק דזימנין דשרי נדרים של מצוה יש מקשין היאך מתורץ בתיובתא דמותיב בתר הכי מי יימר דמזדקק לה חכם תקשה לך קושיא זו של התוס' מי דמי דגבי חכם אין איסור בדבר וכ"ת חכם נמי לא ניחא ליה להזדקק משום דזימנין דשרי נדרים של מצוה א"כ מאי משני נמ' סגי לה בג' הדיוטות וכ"ת דהדיוטות לא אסקי אדעתייהו דזימנין דשרו נדרים של מצוה ולכך ודאי מזדקקי א"כ מאי כתבו התוס' בדבור שאחר זה וה"נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מזדקקי ליה משום דאין רואין מומין ביו"ט הא ג' הדיוטות לא אסקי אדעתייהו שיש שום איסור בהתרת נדר וה"ה בראיית מומים ולדידהו לא קשה מידי דדוקא בהא דזימנין דשרי נדרים של מצוה לא אסקי אדעתייהו ג' הדיוטות ואפי' אי ידעי אחריני מזה אין שום חיוב למחות בידם להתיר אבל האי דינא דאין רואין מומין ביו"ט דינא הוא ולמ"ד דאין רואין מומין ביו"ט כ"ע ידעי מזה וכל מי שרואה שרוצה לעבור ולראות מומים חייב למחות בידו ולכך כתבו דודאי לא מזדקקי משום דאין רואין מומין ביו"ט וק"ל:

ד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הגמ' דאע"ג דהוי מצי לאתויי רישא וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ל"ט דפריך גמ' מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו וכו' כתבו התוס' הכל היה יכול לדקדק מסיפא וכו' אלא דרך הגמ' מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ונראה דכשהגמ' מקשה איזו קושיא והקושיא מהרישא והסיפא אחת היא כגון הכא דדייק כל זמן שלא כבתה אסור לטלטל זה מבואר ברישא כמו בסיפא אורחא דגמ' שתופס להקשות ממה דמסיים דהיינו מסיפא אבל לעיל מדקדק גמ' דלא ידע פירוש דרחיצה מאי היא והרישא צריכה פירוש כמו הסיפא ואפשר ג"כ שהרישא לא תהא מתפרשת בפירוש דיתרץ ויפרש הסיפא לכך כל מה שיכול להקשות ולדקדק מרישא שיקשה עליו פירושא מקשה ומדקדק לפרש ואם מוצא דרך שתתפרש הרישא ולא יקשה עליה כלום מקשה אח"כ מהסיפא כמו שהוא בסוגיא דלעיל וק"ל:

מז.

בגמ' מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל פי' אע"פ שיש ג"כ שמן בנר ולא אמרי' שיהא מותר לטלטל השברי פתילה אגב השמן:

בתוס' ד"ה הנח לנר שמן ופתילה וכו' איצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס וכו' וא"ת פתילה אמאי קאמר דהוי בסיס וכו' נראה דהמשך דברי התוס' הוא כאלו נאמר בשלמא הא דאיצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס וכו' אתי לן שפיר משום דהוא עצמו הוי דבר היתר ואי לא דהוה בסיס לדבר האיסור לא היה הנר אסור לטלטל וכו' אבל פתילה יש להקשות אמאי קאמר דהוי בסיס לדבר האיסור הא הוא עצמו הוי דבר האסור וכו' והשתא לפי זה אתי שפיר הא דהקשו התוס' מתחלה משמן להודיה ואח"כ הקשו מפתילה בפני עצמו וק"ל:

ד"ה בגדי עניים וכו' וע"כ בעשירים איירי דבפ' כ"ח תנן התם בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלש על שלש טמאים מדרס וכו' ע"ש ברבינו שמשון שכתב דלכאורה היה נראה דשלשה על שלשה גרסינן וכו' ומסיים ומיהו שאין להגיה הספרים דבכולהו כתוב בהו ג' על ג' ומיירי שבלתה פי' שנקרעה הטלית במקומות הרבה עד שאין מן השלם במקום אחד ג' על ג' והקרעים מכל צדדים כל אחד מחובר בראשו עם שאצלו וקמ"ל דטמא מדרס אע"פ שאין כאן שלש דחשובים חיבור אבל חתיכה קטנה בפני עצמה שאין בה ג' אין מקבלת טומאה כלל עכ"ל ועל כל פנים מביאים התוס' כאן ראיה דבעניים אפי' לענין טומאת מדרס לא בעינן ג' על ג' וממילא שמעינן דהאי דמתני' דקתני דבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס איירי בעשירים וקתני בה ומשום ג' על ג' לטמא מת ש"מ דאפי' בעשירים מטמא טומאת מת בג' על ג':

בא"ד וא"ת הכא דפריך מברייתא אמאי לא פריך ממתני' דפ' כ"ה דכלים וכו' ד"ל דשם מבואר שיש חילוק בין עני לעשיר דבגדי עשיר מטמאים טומאת מדרס בג' על ג' דוקא ובגרי עניים אפי' בפחות מג' אשכחן בהו טומאת מדרס:

בא"ד ואר"י וכו' אבל שאר בגדים בעי ג' על ג' ר"ל בין בעניים בין בעשירים:

ד"ה הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא וכו' ואור"י דשיורי כוסות לא חשיבי וכו' טפי גריעי משברי עצים שעם הקיטמא כצ"ל והכי פריך התם דכי היכי דמותר לטלטל שברי עצים אגב קיטמא ה"ג מותר לטלטל שיורי כוסות אפי' לבדן אגב הכוס כיון דאין חשובים:

ד"ה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכו' דאל"כ מאי קמ"ל פי' מאי קמ"ל דמותר לטלטל שברי עצים אגב קיטמא הא במתני' נמי מתיר לטלטל הכלכלה שיש בתוכה אבן כשיש ג"כ פירות בתוכה ועוד אדמקשי ליה מברייתא דושוין וכו':

ד"ה בגלילא שנו וכו' ואין נראה דכיון שלא היתה להם יין לשפות הקילור פי' מחמת עניות א"כ בודאי שנותנין מים מחמת עניות ולא יין ושתית מים היה שם שכיח טובא יותר מרפואה דיותר צריך האדם ומצוי לשתיה מלרפואה והתם פ' המוציא יין משמע דשתית מים לא היה אצלם שכיחא טפי מלרפואה. בא"ד ואמרינן בעלמא וכו' כלומר ועוד סתירה אחרת דאמרי' בעלמא וכו' משמע דעשירים היו ורש"י פירש שהיו עניים:

מז:

בתוס' ד"ה מפני שמקרב את כיבויו וכו' דהוה כמחיצות מים דאסורים פי' אפי' לרבנן וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצה של מים מותר ואע"ג דעכ"פ הגמ' ירושלמי פליג אגמ' שלנו דגמ' שלנו מוקי לה למתני' דהכא אפי' כרבנן וגמ' ירושלמית מוקי לה כד' יוסי ולא כרבנן וא"כ מאי מייתי מהירושלמי לסתור פירושו של ד"ת דפירש לפי גמ' שלנו מ"מ ס"ל להתוס' דאע"ג דפליגי השני חכמים באוקימתא דמתני' דהכא מ"מ בהא דאיתא בגמ' ירושלמי בהדיא דלרבנן דר' יוסי דפ' כל כתבי אפי' מחיצה של מים מותר לעשות בפני הדליקה בהא לא פליגי והא ראיה דהא גם בגמ' שלנו איתא בפ' כל כתבי דשרי לרבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחד ואם כבתה כבתה וא"כ ה"ה מהיצה של מים דמותר לרבנן ועיקר קושית התוס' הוי מההיא דטלית שאחז בה האור וכו' הוא ולא מהירושלמי:

בא"ד ונראה דלפי גמ' שלנו יש לחלק וכו' ר"ל דלעולם פירושו של ר"ת ע"פ גירסת ר"ח הוא אמת דגמ' דשלנו דמוקי מתני' דהכא אפי' כרבנן הוי מטעם דאין הפסק בין מים לניצוצות ואע"ג דגם לגמ' שלנו לרבנן שרי להפסיק דלמא במחיצה של מים ס"ל לגמ' שלנו דיש לחלק דבמחיצה של מים כו' ואע"פ דהא דכתב ר"ת דנתינת מים דמתני' דהכא הוי כמחיצת מים דאסירה דס"ל לר"ת דמחיצת מים אסור לרבנן זה ליתא אבל מ"מ פירושו דפירש דטעמא דמתני' דהכא משום דאין הפסק בין מים לניצוצות הוא אמת ואסור אפי' לרבנן דהא יש לחלק בין מחיצת מים לנתינת מים בכלי ועוד דאיכא למימר דהגמ' שלנו אוסר במחיצה של מים לרבנן וכו' ר"ל ועוד איכא למימר דגם מ"ש ר"ת דלרבנן אסור מחיצה של מים הוא אמת ופירושו אמת ואין חילוק בין נתינת מים בכלי לקבל ניצוצות ובין מחיצת מים בפני הדליקה דגמ' שלנו פליג אירושלמי דהא בהא תליא דגמ' שלנו דמוקי מתני' דהכא אפי' כרבנן משום דהוי כמו מחיצת מים ס"ל דמחיצת מים לרבנן אסור וגמ' ירושלמי דמוקי מתני' כר' יוסי ולא כרבנן ס"ל דלרבנן אפי' מחיצה של מים שרי ומה שהבאתי ראיה דגם בגמ' שלנו מתיר בטלית שאחז בו האור ליתן עליו מים מצד אחר לא דמי למחיצה של מים דשאני גבי טלית דאינו אלא כדי שלא יאחז בו האור הלכך יש לקיים פירושו של ר"ת כנ"ל פירוש וכוונת התוס' בדבור זה וראיתי בספר ח"ש דדחק עצמו ופירש דברי התוס' בדרך רחוק ולא יררתי לסוף כוונתו: