חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קו עמוד ב

בית שמאי

בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בגמ' מפרש טעמייהו ומדקאמר האי לישנא אין ממאנים ולא קתני אין ממאנות משמע דהא לישנא אב"ד קאי שאין נזקקי' לכתחלה למיאון אלא לאריסות ומיהו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון הרי מיאונם מיאון אפי' בנשואות והכי מוכח גמ' מעובדא דפישון הגמל כדבעי' לפרושי בדוכתא וא"ת אם איתא דמתני' לישנא דלכתחלה הוא תקשי לך היאך נזקקי' לשום מיאון וקתני בברייתא דלעולם יתרחק אדם מן המיאוני' וכדפרכי' מינה בגמ' מאי דקתני מלמדים את הקטנה שתמאן י"ל שזו כבר פרשוה בירושלמי דפריכו התם על מתני' וב"ד יושבי' על מיאוני' לא כן תניא ברח משלש והדבק בשלש ברח מן המיאוני' ופריקו תפתר דהוו עסקי' במילה אחריתי ואת' עובדא קומיהן ע"כ ולפום גמ' דילן לא קשיא להו הא מילתא אלא על אותה ששנינו שמלמדים אותם למאן אבל כשהיא באה למאן לפנינו אין לנו לימנע בזה ולהתרחק דהא סוף סוף יכולה למאן בפני שנים ויהא מיאונה מיאון וכדאיתא בגמרא:

דף קז עמוד א

בש"א בב"ד פירוש בבית דין סמוכים וקשה לי אמאי עדיף מיאון מגט גמור דעלמא דאיתיה אפילו בהדיוטות כדאיתא בעובדא דרב יוסף דהוה מעשה הגט וכדחזי' מעשים בכל יום וי"ל דשורת הדין אפי' בגיטי' בעי' מומחי' מדאוריתא כדכתיב אלא דמשום תקנתא דעלמא והוי מילתא דשכיח' עבדי שליחותיהו הילכך סברי ב"ש דהכא תהוי תקנתא טפי לנשואיהון של קטנות דלא נעביד שליחותיהו ויהא סבה למעט מיאוני' וב"ה סברי דלית לן לאחמורי טפי מגיטין של תורה:

איזו היא קטנה שצריכ' למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה איכא מדרבנן דדייקי ז"ל דקתני השיאוה דדוקא נשואין תקון רבנן ליתומה אבל לא קדושי' לחוד וק"ל טובא עלייהו דהא תנן אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות אלמא ארוסות צריכו' מיאון לד"ה ואמרי' בפ' התקבל וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ואמרי' לקמן איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושי' שקדשוני אמי ואחי ואמרי' לקמן גבי קטנה שעמדה ונתקדשה לאחר דקידושיה הן מיאוניה דאי קדש מעיקרא או אינסיב' מעיקרא אלמא כיון דאי קדש מעיקרא בלחוד צריכה מיאון ויש מתרצין לפי שיטה זו דכל הני דאמרי' דצריכה מיאון מיירי כשקבלה היא קדושיה אבל ע"י אמה ואחיה לא תקנו לה אלא נשואין כדקתני הכא והא דאמרי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי הכי קאמרה אי אפשי בקדושין שגרמו לי לקבל אמי ואחי א"נ דהתם נשואין איכא אלא דנקט קדושי' שהיו בתחלה וכל זה דוחק והא דקתני לדעתה לאו למעוטי בעל כרחה דהא פשיטא אלא לומר שיודיעוה ענין הדבר ותתרצ' ובירושלמי איזהו לדעתה עבדי' לה ניגון ומלבשין לה קוזמריא מדברין לה גבה ע"כ:

השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן יש שפי' אינה צריכה למאן אלא הולכת ונשאת למי שתרצה בלא שום מיאון ואינו נכון דאפי' וכשהשיאוה לדעת' ג"כ כל שעמד ונשאת הן מיאונה כדאי' לקמן אלא ה"פ אינה צריכה למאן שאינה כאשתו כלל ליורשה וליטמא לה ולשאר הדברים:

גמרא מסר האב לשלוחי הבעל פרש"י ז"ל מסר האב לאו דוקא דהא משקבל אביה קדושין לא נפקא במיאון ואין מיאון אלא ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה אלא הכא הכי קאמר מסר האב לשלוחי הבעל דקיימא לן בעלמא דנשואין הוו דכוותא הכא שמסרוה אחיה לשלוחין הוו נשואין לב"ש מא"ל ע"כ ונראה מדברי רבי' ז"ל דיתומה בחיי האב שאין לאביה רשות בה לא תקון לה רבנן נשואי' ע"י אביה וכן נר' עוד מדבריו ז"ל דקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה שאין חזרתה חזרה גמורה דקדושי חזרה אינם כלום הואיל ופקעו זכות אב והיא אין לה יד והויא כגרושה ועומדת ע"כ וי"מ דיתומה בחיי האב תקון לה נמי רבנן נשואין דרבנן למיאון והיינו דתני לקמיה שאין חזרה אלא מדרבנן וגרושה גמורה היא מן התורה והיינו דאמרי' הכא מסר האב לשלוחי הבעל דנקטי' לה ביתומה בחיי האב:

אמר רב הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו פי' הא דקתני ב"ה שממאנת ביבם דוקא למאמרו שאינה צריכה גט למאמרו אבל אינה ממאנת לזיקתו להפטר מחליצה ומפ' טעמא דב"ה ואזיל וא"ת א"כ לב"ש אינה ממאנת אפי' למאמרו ואמאי עדיפא מארוסה דעלמא שממאנת בו וי"ל דסברי ב"ש דכיון דאכתי אגידא ביה מחמת זיקה לא תקון לה רבנן מיאון:

מאמר דמדעתא מצי עקרה זיקה דבע"כ לא מצי עקרה וא"ת אדרבה איפכא מסתברא וי"ל דה"ק דמאמר דמדעת' הוה כיון דקטנה היא שאין דעתה שלם אתא דבור ומבטל דבור אבל זיקה דבע"כ אתיא לאו כל הימנה לעקרה:

והרי ביאה דבע"כ ומצי עקרה פי' שאעפ"י שנשאת ליבם יוצאה במיאון ואעפ"י דבע"כ ביבמה גמורה דעלמא וא"ת כיון דבת מיאון היא לא שייך בע"כ. וי"ל דכיון דסבירא לן השתא שאין ממאנת לזיקתו לצאת בלא חליצה היא הנותנת ג"כ שתתייבם בע"כ כיבמה דעלמא דאורייתא וי"מ דה"ק דמשכחת לה בביאה בע"כ כגון שהיתה ישנה או שנתקע בה פתע פתאום א"נ שהיא רוצה ביבם אלא שאינה מתרצית באותה ביאה:

דף קז עמוד ב

זיקה דרחמנא רמא עלה לא מצא עקרא פי' דסבר ר' הושעיא דכיון שלא מיאנה בראשון בחייו כבר קיימה נשואין ואינה יכולה לעקרה לאחר מיתתו כלל וכיון שכן זיקת יבם בע"כ רמיא עלה כמו ביבמה דעלמא ולר' הושעיא אפי' מיאנה בבעל בפי' ורוצה לעקור נשואין אין לה רשות לאחר מותו וטעמא כדאמרן וראיה לדבר מדפרכי' לעולא בסמוך ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא פרכי' מינה לר' הושעיא נימא דתמאן השתא בבעל גופיה בפי':

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו פי' דקסבר יש מיאון לאחר מיתה ויכולה לומר רציתי בבעלי הראשון להיות נשאת לו אבל לא נתרציתי לו שיזקיקני ליבם וסובר עולא דאפי כשממאנת ביבם סתם הוי מיאון מהאי טעמא והיינו דאמרי' דמסתמא נשואין קמא עקרה:

אמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי פי' דכי האי גוונא שהיא יוצאה לשוק לנפשא כולי עלמא מודו שיש לנו ללמדה למאן כדי לקיים מצות ייבום ואפילו למאן דסבר לקמן שאין מלמדין את הקטנה למאן וקשה לי ומאי קושיא לימא ליה דהא מתניתין אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת דבפרק קמא אוקימנא לרישא דהא מתניתין כאבא שאול ונראה לי דלישנא דקתני התם ולא מתיבמת משמע דלא אפשר דאתיא לידי יבום וכדאית' בפ' החולץ לא מתיבמת קתני דליכא דין יבום כלל:

בשעת נפילה נראי' כצרת בתו פי' שהעולם סוברי שאין מיאונה דלאחר מיתה כלום וה"ה לכל ט"ו עריות דמיאנו שצרותיהן אסורות מפני שבשעת נפילה נראות כזקוקות ומיהו כיון דמהאי טעמא הוא דנראות בשעת נפילה כאשתו של ראשון דוקא לקרובי המת היא נאסרת אבל לקרובי היבם לא דהא פקעה מיניה בלא כלום והרמב"ם ז"ל שכתב שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעת שמת בנו אבל מותרת היא לשאר הקרובים אין זה מחוור ואין זה דעת ר"י אלפסי ז"ל ושאר המפרשים ז"ל אלא כמו שכתבנו:

אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת הגט וכו' פי' דסבר רב כל שמיאנה ביבם לדידי' ודאי אסורה מפני שכיון שלא מיאנה בבעל נראית כאלו נשואי הבעל קיימי' אלא שעוקרת זיקתו של יבם דהויא לה גביה כאשת אח שלא במקום מלוה וכיון שאסורה לו מפני טעם זה הרי המיאון כגט שאסורה לכל היבמין:

ושמואל אמר מיאנה לזה מותרת לזה ולא דמיא לבעל הגט פי' דסבר שמואל דכיון שאף הוא אינו נאסר אלא מפני מראית העין אין לנו לדון לזה אלא כיבמה שאומרת בזה היבם אני רוצה:

דאין מיאון לחצי זיקה פי' דמיאון דחצי זיקה אינו עקירת קדושי' כלל אלא במי שמתרצה בא' מן היבמי' יותר מן האחרים אבל כשמיאנה בכולם אז אסורה בכולם:

מאן לא הודו לו אמר אביי רב פי' לא הודו במאי דקאמ' מותרת לאחי'

רבא אמר לא הודו לו ר' הושעיא פי' ולא הודו לו במאי דקאמר והיא אסורה לו אלא אפי' לעצמו מותרת או כר' הושעיא ואפי' ביבם א' שאין מיאון לאחר מיתה או כרב ובשני יבמין לפי שאין מיאון לחצי זיקה:

תרי קטרי עבדן בה ושמעי' מהכא דמודו ב"ש דבדיעבד מיאון של נשואה מיאון דאי לא מפני שעשה שלא כהוגן להפסיד פירות נכסיה לא היה להם להתיר אשת איש של דבריהם לשוק וכ"א בירושלמי על זה המעשה אלו העושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו אמר רב חסדא הדה אמרת עברה ומיאנה על דעת ב"ש מיאונה מיאון:

אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג ובתו' מפרשי' דאפילו לכתחלה מכשירין בשנים דאלו בדיעבד הא אמרי' לק' שאפי' שגר' אצל חנוני ואמרה אי איפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה ופרש"י אע"פ שלא הי' אלא בפני החנוני לבדו הוי מיאון וא"ת והא בפני החנוני לבדו מנא ידעי' י"ל כגון ששמעו עדים מבחוץ א"נ בכי הא כיון שבידה למאן בפנינו נאמנת להבא מיהא ול"ל למיחש בהא כדחיישי' גבי בעל שאמ' גרשתי את אשתי ור"ח ז"ל פירש שמכשירי' בדיעבד אבל לכתחלה צריך ג' והא דאמרי' אפי' שגרה אצל חנוני היינו רבות' דאע"ג דמחזי דמשום דמטרח לה בעלמ' הוא דקאמ' הכי הוי מיאון גדול:

ה"ג אלא לשמואל עד שתגדיל ותאמר מבעי ליה וכן הוא בנסחי דוקני:

דף קח עמוד א

אתו לאיחלופי בגטא דעלמא פי' שסבורי' שהוא גט גמור ואין קדושי' תופסי' לאחי' בה ולא קדושי' תופסי' באחותה והא דתנן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ופרש"י ז"ל ורבי' ז"ל שאינה יכולה לשומרם שאינה מבחנת בין קדושי' לדבר אחר. ובההיא דתניא בגטי' קטנה היודעת לשמור את גטה מתגרשת לקדושי אביה פרש"י דהיינו כל שמבחנת בין גטה לדבר אחר דהיינו צרור וזורקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת לקדושי' אביה וקשי' להו ז"ל דא"כ משמע מהכא שכיון שיודעת להבחין בין גטה לדבר אחר צריכה למאן ואלו התם אמר רבא במדות שלשה פעוטו' מקחן מקח וממכר' ממכר במטלטלי' וכנגדו בקטנ' מתקד' למיאון וכן הנסחא שם בנסחי דוקני אלמא קודם לכן אינה מתקדשת למיאון ויש שפי' דהא דקתני הכא שיכולה לשמור קדושי היינו שיכולה לשמרם במקחן וממכרם שלא תתאונה והיינו שהגיע לעונת הפעוטות וי"ל לפי הפי' הראשון דהא דהכא קאי ארישא שנתקדשה ע"י אחר ולהכי סגי לה כשהגיע שיודעת להבחין בין קדושי' לד"א וההיא דהתם בשנתקדשה ע"י עצמה ובעי' שתהא כפעוטות כנ"ל ובפ' תתקבל הארכתי יותר בס"ד:

גרסת הספרי' אמרי להו נשי חזו גובריכו עד ודידכו וקשיא לי מה ראיה יש מזו לאידך שנתקדשה דשאני הכא דהוי מיאון גמור דלא בעו להו דכיון דאמרי להו גובריכו דידהו הרי הוא כאלו אמרן לא להוו גוברי דידן וי"ל דמאי דמספקא לן בקדושין אם יהיה במיאוניה לאו משום דליכא גלוי דעתא דהא בעי' ליה לקמן דהא ודאי אין לך גלוי דעת גדול מזה אלא שאנו סוברים דדילמא תקנתא דרבנן שאין מיאון כלום עד שתפרש בפה ולהכי מסתייעי' מהאי סברא שלא מיאנו בפי' אלא שאמרו להוו גובריכו דידכו ויש גלוי הדעת ליהוו גברי דידן:

וי"ג אמרי להו הני להוו גובריהו דידהו כלומר אי הנשים הראשונ' היו טועות לומר לאלו אתי גובריכו כסבורות שהיו אלו בעליהם והם הכירום שהיו תלמידי חכמים ואמרו מי יתן ויהיו אלו בעלים שלנו והיינו סייעתא דמייתי' הכא כי לפי שנתרצו להתקד' לאלו חשו' מיאון וכ"ש אם נתקדשו ממש וכדאמרי כל עכבה שאינה מן האיש כגון שאמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי דאלמא כל שאמרה כן הוי מיאון ואינה כאשתו ואין זה מחוור חדא דנסחי דוקני לא גרסי הכי ועוד דאפי' נתקדשה ממש מספקא לן בסוגיי' אי הוי מיאון כ"ש כשאין שם אלא רצוי או אמרה בלבד בפי' הייתי רוצה. וההיא דלקמן לא נאמרה אלא כשתבעוה לינשא לאחר מיתת בעלה שאם אמרה שאינה רוצה מפני איבול בעלה זו היא עכבא מן האיש וצריכה להמתין שלשה חדשים ויש לי הוכחא בירושלמי דגרסי' התם תני ר' אלעזר ב"י כל עכבא שהיא מן האיש כאלו היא אשתו ויוצאה בגט ושאינה מן האיש כאלו אינה אשתו ויוצאה במיאון ותני כן ממאנת אין לה כתובה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים ויוצא' בגט יש לה כתובה וצריכה להמתין ג' חדשים:

אלא בכדי תפוק וא"ה הלכתא כר' יהושוע כדמו' בפרק אלמנה ניזונית וכדכתב ר"א צ"ל:

דף קח עמוד ב

ומ"ש מיאון דסברי דלא מבטל גיטא דידיה דאיידי דמכרת בקריצותיו פי' תקנת חכמים היא שתאסר עליו במיאון דחבריה כמחזיר את אשתו משנשאת כדי שלא יפתה אותה בדברים אחר שתנש' לאחר כדי שתמאן בו ותחזור לו לפי' קיימו חכמים נשואי השני כאלו יצאת ממנו בגט:

מיאון דידיה נמי לא לבטיל גט דידיה וא"ת ונקשי נמי דאפילו לא יצאה ממנו לעולם אלא במיאון ונשאת לאחר שתאסר עליו מהאי טעמא שלא יפתה אותה כשהוא ברשות השני למאן בו י"ל דהא לא אפשר למימר דכיון שלא קבלה ממנה גט מעולם היאך אפשר לדון אותה כלל בשום ענין כמחזיר גרושתו:

הא שבשה ולא אשתבש שאפי' אין לנו לחוש לפיוס שלו אלא כשיצאה ממנה בגט בע"כ אבל כשיצאה במיאון שהיא ברצונה וע"כ ראייה היא שלא נשמע' לו בפתוייו ולא תהא נשמעת לו עוד:

מאן תנא פי' דאמרי' לעיל מי ששנה זו לא שנה זו ואע"ג דבעלמא דפרקי הכי לא שיילי' מאן תנא הכא אינה שאלה אלא ביאור כיון דידעי להו לתנאי:

אמר רב יהודה אמר רב וכו' דת"ק דתני שהלכה שנתקדשה הויא כמי שיצאת מראשון בגט ומן השני במיאון מהו שתחזור לראשון ובאו לפני חכמים ואסרו ס"ל דלא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה:

ור' ישמעאל בר' יוסי דאמר לזו לא הוצרכנו וכו' ס"ל דאתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה אשתכח דהוו להו תנאי בהא מילתא ר' ישמעאל בר' יוסי ות"ק:

ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו פי' שנשאת לו יתומה קטנה ומת ונשאה אחיו מאביו בלא בנים מהו שתמאן ותעקרינהו לנשואין קמאי ותתיבם יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא:

שכרו אדם בד' מאות זוזי ובא ושאל ר"מ ואסר את ר' יהודה בנצבי' ואסרו וא"ת א"כ דס"ל לר"ע ור' יהודה שאין מיאון לאחר מיתה תיקשי לעולא דאמר לעיל שממאנת בזיקתו דנשואי' קמא קא עקרא וי"ל דטעמא הכי כדפרקי' לעיל דבשעת מיתה נראית ככלתו א"נ נראית כאשת אחי אמו וכן תירץ ר"ה ז"ל והנכון דקושי' ליכא דשאני הכא שאין כאן שום זיקא מחמת הראשון וכבר נפטרה לשוק ממנו במה תמאן ולמה תמאן אחר שרצתה בו כל ימיו שהרי אין מיאון אלא בבעל בחייו או ביבם שנשארה בו זיקתו והא אגידה ביה קודם מיאון וזה דבר ברור:

אמר רב יצחק בר אשיאן ומודה רב שמותרת לאחיו של זה שנאסרה עליו פי' אע"ג דאמר רב שהיא אסורה לראשון במחזיר גרושתו שנשא' מותר' היא לאחיו של ראשון ולא חשבי' לה לגבי דידיה כגרושת אחיו ופרכי' פשיטא כלומר דהא לראשון גופיה לא מתסרא מפני שהוא מחזיר גרושתו אלא משום תקנתא שלא יפתה אותן למאן בשני אחרי שמכרת בקריצותיו ואסיקנ' דא"ה אסירה לאחיו משום גזירה דאי לאו הא לא קימא הא:

דף קט עמוד א

רב אשי אמ' היינו טעמא דר' אליעזר דגזר אטו יתומה בחיי האב פירוש שהיא אסורה לאחיו מן התורה דגרושה גמורה היא מן התורה דאין קדושי' חזרתה שלמים וכדפרי' לעיל ומיהו אין גזרה זו אטו כשהחזי' כשהי' קטנה ומת בעודה קטנה דהיכי שייך למגזר זו שהיא גדולה אטו שהיא קטנה אלא גזירה דר' אליעזר היינו אטו יתומה בחיי האב שהחזיר' כשהי' קטנ' וגדלה אצלו ומת דסבר ר' אליעזר דעל קדושין הראשוני' הוא בועל ואין חזרתה גמורה כ"פ בתוס' אבל מדברי רש"י ז"ל בפ' המדיר נר' שמפרש גזירה אטו יתומה בחיי האב שהחזירה כשהיא קטנה ומת והראשון יותר נכון בעיני רבותי' ז"ל:

בעא מינ' ר"א מרב נחמן צרתה מהו פרש"י ז"ל הנוש' את הגדול' וגרשה והחזירה ר אליעזר אוסר ליבם צרתה מהו שתתיבם מי גזר ר' אלעזר בצרתה נמי שתחלוץ או לא א"ל היא גופה גזיר' ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ואסיקנא הכי שהיא עצמה חולצת ולא מתיבמ' אבל צרתה או חולצת או מתייבמת הילכך אם חולץ לה נפטרה אף צרתה או אם רצה חולץ או מייבם לצרתה ותפטר היא ונראי' דברים שאין זה אלא בגדולה לר' אליעזר דהי' גופא גזירה אבל הנושא את הקטנה שהשיאה אביה וגרשה והחזיר' שהי' אסורה ליבם מן התורה מפני שגירושיה גמורי' ואין חזרתה גמורה צרת' נמי אסורה וחולצת ולא מתייבמת דחדא גזירה היא וכן דעת התוס' והראב"ד ז"ל ומהר"ם אבל רא"ם ז"ל כתב דה"ה במחזיר את הקטנה צרתה חולצת או מתיבמת לרבנן:

ויש נותנים טעם לדבריהם ז"ל דר' אליעזר דגזר לעיל גדולה אטו קטנה היינו משום דסבר דחזרת קטנה שהגדילה אינה חזרה דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וכשבועל על דעת קדושי' הראשונ' בועל ומ"ה גזר בגדולה דעלמא והוה ס"ד לגזור צרתה אמטולת' אי לאו דהוי גזירה לגזירה אבל כרבנן לית' להאי חששא דאינהו סברי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ולדידי' ליכא למיגזר כלום לא בדידה ולא בצרתה וה"ה בגדול' ליכא לגזור בצרתה כלום כדברי רב אלפ"ס ז"ל וזו מחלוקת בירושלמי ורבו שם המתירי' ואפי' האוסרי' שם לא אסרו משום גזירה כלום אלא מפני שעשו קטנה קנוייה ומשויירת ואנן הא אסיקנ' לקמן דקטנה קנויי' ואינה קנוייה הילכך לד"ה מותרת אפי' בקטנה וכ"ש צרתה וכ"ש צרת גדולה:

דף קט עמוד ב

רבי נתן אומר הנודר כאלו בנה במה פי' בתוס' דילפי' בחדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא ודרשי' התם אל תקרי במה אלא במה ובמ' נדרים כתבתי פי' אחר:

מ"ט דר"ג משום דקסבר קדושי קטנה מתלא תלי וכי גדלה גדלי קדושי בהדה ואע"ג דלא בעל פרש"י ז"ל דהשתא משגדלה תפסי קדושין דמעיקרא ואגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום הוא או דילמא קדושי קמאי לאו כלום נינהו ומשום קדושי דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה ואע"ג דזיקה קודמת לקדושי' קסבר המקדש אחות יבמ' נפטרה יבמה והלכה לה דאתו קדושי ומבטלי זיקא עכ"ל ז"ל ונר' מדבריו דאי אמרי' דכי גדלה גדלי קדושי בהדה מקודשת היא למפר' משעת קדושי' וקדמי קדושין לזיקא וזה תימ' האיך אפשר לה להיות מקודשת בקטנותה כלל ורבותי' ז"ל פי' דהכי קאמרי דלכי גדלה גדלי קדושי בהדה וחיילי השתא לאחר גדלות דהוה ליה כאומר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם לא חזרה בה מקודשת לאחר ל' יום ואעפ"י שנתאכלו המעות כדאית' במ' קדושין והתם פריש טעמא דבההוא שעבוד שיש עליה מן הנותן מתקדשת לאחר ל' יום ואינו דומה למקדש במלוה שאינה מקודשת כיון שהכסף קבלתו בתורת קדושי' מש"כ במקדש במלוה שלה והכא הרי קבלה הכסף ואעפ"י שאינה משתעבדת מן התורה חכמי' שעבדו אותה כשתקני לה נשואין והפקר ב"ד הפקר ולפיכך כשל' חזרה בו בקטנותה הרי היא מתקדשת בו דבר תורה וכי תימא מ"מ קדושין אלו לאחר זיקה הם כשמקדש בביאה ואמאי לא נקטי' הכא מקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אלא כשמקדש בביאה וי"ל משום דכי מקדשה השתא בכסף קטנותה נהי דלא חיילי קדושין למפרע מ"מ כיון שכבר קבלה הכסף וקיימא דבורה אין זה כמקדש לכתחלה אחות יבמה ובטל מצות יבמי' וכי אמר לעיל בפ' כיצד דלר"ג מותר לבטל מצות יבמי' ה"א היינו להאי לישנא דאמרי דאי בעל אין ואי לא בעל לא מ"ר:

מאי תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה א"ל רבין בר נחמן הא מילתא דקטנה תלייא וקיימא אי בעל אין אי לא לא ואם תאמר ולישני לי' דהכי קאמר דקדושין תלויין לענין מיאון שאם לא מיאנה עד שתגדיל שוב אינ' יכולה למאן וצריכה גט מדבריהם ויש שהיו סבורים לומר דלהאי סברא אף על גב דאי בעל אין אי לא לא לעולם היא יכולה למאן אפילו לאחר שתגדיל עד שיבעול לשם קדושי' או שיבעול אותה למאן דאמר כל הבועל לדעת קדושין בועל וכן כתב הרב בעל מתיבות זכרונו לברכה (א"ה זה ספר קדמון מזכירי' אותו הראשוני' הרמב"ן והה"מ וכיוצא ועיין בס' הבהיר שם הגדולי' לאדמ"ו הי"ו מערכת מ' אות ט"ו יע"ש). וזה תימא גדולה שהרי הלכה רווחת היא בישראל עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות אלא שרבי יהודה מפריז במדותיו עד שירבה שחור על הלבן ומשנ' שלימה שנינו כ"מ שיש מיאון יש חליצה ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל יש מיאון במקום חליצה לר' יהודה עד שירבה שחור על הלבן והא דתניא רבי ישמעאל יש לך אחרת שאף על פי שנתפשה מותרת ואיזו זו שקדושי' קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לאו מממנת ממש היא דההיא לענין קדושי' על תנאי איתמרה דסובר שהבועל על דעת קדושי' הראשוני' בועל וקדשה על תנאי וכנסה סתם על דעת תנאו בועל וכדאייתי' לה בפ' המדי' ע"ז והיינו קדושי טעו' דקתני והכי מוכח לעיל בשלהי פרק נושאין דאוקימנא מתני' בממאנת ופרכינן ומי ילד' ופרקי' משכחת לה בקדושי טעות ואליב דר' ישמעאל ולא אמרי' משכחת לה בממאנת אליב' דר' ישמעאל וזה ברור והא דאמרי' פ' בא סימן במס' נידה חבריא סביר למעבד עובד' כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר רב יהוד' אמר רב שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפש' אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאעפ"י שבנה מורכב על כתיפה ממאנ' והולכ' לה פי' ולא עבוד עובדא נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנ' עד שתביא שתי שערו' וכו' לאו מימרא דההיא דר' ישמעל איתמרא לענין מיאון ממש אלא שסמכו הענין לה משום דלר' יהודה שאמ' שממאנת עד שירבה שחור על הלבן אם בעל לאחר שהגדילה קודם רבוי שחור על הלבן הרי היא ממאנת לשמואל דאמ' כל הבועל על דעת קדושי' הוא בועל וקסבר דר' ישמעאל בקדושי טעות ולמאן דלית ליה בנים עדיפי מסימני' מצינו חמות ממאנת הרי היא ממאנת ובנה מורכב על כתפה ועל דרך זה באת בתו של ר' ישמעאל למאן ובנה מורכב על כתפה לפי שלא רבתה עדין שחור על הלבן וכדר' יהודה ואעפ"י שנבעלה על דעת קדושי' דקטנות נבעלה ועל זה הוזכרו דברי ר' ישמעאל שאמר בקדושי טעות ג"כ שהבועל על דעת קדושי הראשוני' הוא בועל ואפי' בנה מורכב על כתפה יעקרו הקדושי' הראשוני' ונמנו וגמרו שאין הבת ממאנת משתביא שתי שערות ולאפוקי מדר' יהודה ועל זה פי' ולא עביד עובדא לענין מיאון ממש אבל כר' ישמעל לענין קדושי' על תנאי וכנסה סתם לא פסקו ולא נמנו כלום:

מעתה אין לנו מי שאמ' שתהיה הבת ממאנת לאחר שתגדיל לר"מ ורבנן או לאחר שתרבה שחור על הלבן לר' יהודה בין בעל בין לא בעל והא דלא פרקי' הכא דקדושי קטנה תליין לענין מיאון י"ל דה"ק דקדושיה תלויי' לא משמע הכי דהא דקא ממאנה בעודה קטנה ואינה ממאנת לאחר שתגדיל אינו משום תלויי' בקדושי' דהא סוף סוף קדושיה דרבנן נינהו כל זמן שלא בעל אליבא דרב אלא שתקנת חכמים הית' שלא תצא במיאון משתגדי' ותהא צריכה גט מדבריה' וזה ברור ויש בזה בדברי ר"ה ז"ל דברים שאינ' מחוורין מעצמן כל הצורך וכבר הארכתי בבירור' בחדושי' הארוכי' וכו' :

איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני יש שפי' דדוק' שנתקדש' שלא בפני הראשון אבל אם נתקדש' בפניו צריכ' גט מן השני מדר' המנונא דאמ' האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנ' וה"ה לכל שפשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר בפני בעלה כדאית' בשלהי פ' המגרש ואחרי' פי' דהכא אעפ"י שנתקדשה בפני הראשון דכי תלייא קבלת קדושין בפני בעלה והוי כאומ' גרשתני ה"מ כשהיו נשואי הראשון גמורי' אבל זו שהיו קדושיו ספק מתחלתם אין קבלת קדושי שני ראיה לטעות גרושה הראשון אלא שהיא סבורה שאין קדושי הראשון כלום והיא ממאנת כנ"ל:

דף קי עמוד א

ה"ג דאי איתמר בההיא בההיא אמ' רב משום דאיכא תנא' וכגרש"י ז"ל ופי' דהיכא דקפדא משום תנאה דידיה איכא למימר דדילמא לא קפיד השתא ואחליה לתנאי מש"כ כשהיא מטעות הקדושי' משום קטנות ויש שגרסי' בהפך דבתנאה קמא קפיד טפי אבל כשהיא המטעה מחמת קטנות יודע הוא שאין קדושי' כלום ורוצה לבעול כשיגדיל לשם קדושי'

הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקיעינהו רבנן לקדושי' וא"ת ומאי אפקעת' צריך דחטפ' וקדשה בע"כ דקי"ל תלוה וקדשה אין קדושיה ואפי' בפנויה דעלמא וי"ל דהכא אע"פ שחטפה סופה נתרצית לו לקדושי' ומיהו מפני שהיה תחילתו בחטיפה עשה שלא כהוגן ואפקיעינהו לקדושי וכשאמר רב צריכה גט מן השני כשנשאת לו ברצונה מתחלה ועד סופה ובזה יעלה תרוץ למאי דמקשי' אשמעתי' מהא דאמרי' בפ"ק דקדושי' דלמ"ד סוף ביאה קונה אם פשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר צריכה גט משני והרי אין לך חטיפה גדולה מזו ואמאי לא אפקיעוה לקדושי' ויש מתרצי' דהתם אדינא דאורייתא קאמרי' ולפי מה שפי' ל"ק דההי' כשפשטה ידה וקבלה מרצונה וקבלה קדושי' מן השני וכן הקשו ההוא עובדא דפרק האיש מקדש דאיהו אמ' לקרוביה והדר אכלי ושתו אתא קריבה וקדשה דאמרי' התם שהיתה מקודשת אלמלא שלא נתרצה האב ולפי מה שכתבנו י"ל דשאני התם שאלו נתרצה האב אין כאן חטופה כיון שהיא קטנה ובידו לקדשה שאלו שדך ראובן בתו לשמעון וחזר בו וקדשה ללוי הא ודאי קדושי לוי קדושי' ולא קנסי' ליה כלל פרש"י ז"ל כאן הוא עושה שלא כהוגן וכו' ורבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוי קדושי' פי' לפ' כ"ש חטפה שלא לרצונה או שלא לרצון אביה אם היא קטנה ואפי' נתרצה לבסוף והא דאמרי' לעיל אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה כגרש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש מילתא דקטנה מתלא תלייא כל ימי קטנותא ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכא דעתא דאמרה איהו עדיף מנאי ויוציאנה בגט בעל כרחה ואנא עדיפנא מניה וכל שעה שארצה אצא במיאון על כרחו ע"כ. ואין פי' זה נכון דמאי אצטריכי' להאי טעמא כלל למאי דאמרי' דמילתא דקטנה תליא וקיימת עד שתגדיל והנכון כגרס' הספרי' שגורסי' אמר הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה ורב ששת הוא שאמ' כן על בריה דרב נחמן אני הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו אלא הוא חכם ממני יותר שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב וכפירוש הראב"ד זכרונו לברכה ורב האי ז"ל ג"כ פי' בתשובה דרב ששת הוא דאמ' אע"ג דאנא עדיפנא מניה בבריתא הוא עדיף מנאי בפלפולא דהא מילת' דתרצה שפיר. והשתא דקי"ל היכא שנתקדש' לשני ולא בעל אם רצה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דה"ל כמחזיר גרושתו מן הקדושי' ואמ' מ"ה ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהני דשני מדאוריתא הוו נשואי' ובעיא גט גמור מן התורה מיתקלקל' בי"ג דבר דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה ולא דמיא לאשה שנשאת בתחל' שלא כדין דלא קנסי' לה כל היכ' דלא נבעלה דהת' כיון דנשואי' שלא כדין מתחלת' לא כלום הוא ואפילו נבעלה אינה צריכה גט אלא דנבעלה קנסי' דה"ל כזנות אבל הכא דנשואי דמדאורית' בהא ודאי קנסי':

קדיש בביאה מא"ל כבר פי' בפ"ק דכתו' ובשאר מקומות בס"ד:

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצת' של אחת מהן פוטרת צרתה פי' דכיון דנשואיהן שוים מדרבנן זיקתן שוה וכן בב' חרשות ומהכא הוה שמעי' בגמ' דחרשת בת חליצה היא ופרישנא דכי קתני וכן משום ביאה דאי לא חליצה לא שייכא בחרשת וכן הלכתא:

גרש"י ז"ל קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת. ובגמ' שקלי' וטרינן ואיכא מאן דהוה סבר דקדושי חרש' קנויה ואינה קנויה כלו' או קנויה לגמרי או אינה קנויה כלל והקטנה קנויה ומשויירת ולהחי סברא ריש' דקתני כשבא בתחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנ' אתיא מדינא דדילמא חרשת קנויה לגמרי קטנה קנויה ומשויירת ובקטנה שהיא קנויה ומשויירת לא פקעא כלה זיקא ולהכי אתיא ביאה דחרשת ופסלה לקטנה אבל סיפא דקטנה פסל את החרשת אינו מן הדין ממ"נ דאי חרשת שבעל תחלה קנויה גמורה הא פקעה זיקא ואין אחר ביאה כשרה כלום. ואי חרשת אינה קנויה כלום נכרית בעלמא היא וכמאן דלית' והא דקתני פסל גזירה דרבנן בעלמא היא אטו היכא דבעל את הקטנה בתחלה. ואיכא מאן דסבר והכי קיימא אמסקנא דקטנה ואינ' קנוי' וחרשת קנויה ומשוירת ולהאי סברא סיפא הוי מדינא ודילמא חרשת קנויה ומשויירת וזיקתה גרועה ולא פטרה כולה בית' וקטנה קנויה גמורה וביאת' ביאה גמורה ופסלה את הקטנה ורישא דקתני פסל את הקטנה אינו מן הדין דמה נפשך אי קטנה קנויה גמורה הרי ביאת' גמורה ואין אחר ביאה כשרה כלום ואי אינה קנויה כלל נכרית בעלמא היא אלא טעמא משום גזירה היא שמא יבעול חרשת בתחלה וכדפרש"י ז"ל בגמרא אבל ר"ה ז"ל ברישא לא פסל ואתי כמ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ולא גזר ברישא כלום ואין זו מחוורת דא"כ היכי לא מייתי מינה ראיה בגמ' מאן דסב' הכי כדאייתי ראי' מאידך מתני' דמייתי בגמרא אלא ודאי כגרש"י ז"ל עיקר:

בכלן מלמדין את הקטנה שתמאן פי' ולמאן דסבר יש מיאון לאחר מיתה אפי' לזיקתו נפקא קטנה לגמרי בלא חליצה והויא נכרית גמורה וקיימ' חרשת גבי' ולמ"ד אינה ממאנת לזיקתו לפטרה מחליצתו אכתי צריכה קטנה חלוצה ומתסרא אידך משום צרת חלוצה ואפ"ה אהני מיאון לאפקועינהו ביאה דקטנה דלא חשיב' ביאה זקוקה כלל אלא ביא' נכרית דכשם שממאנת למאמרו ממאנת לביאתו ולא תפסול ביאת קטנה כלום ונפטרת קטנה זו בביאת חברתה:

גמרא וחרשת בת חליצה היא וכו' חרשת מעיקרא כי היכי דעל ברמיזה נפקא ברמיז' פקחת ונחרשת שזיקתה מן התורה מעכבא בה קריאה וה"ה דיכיל למימ' מעיקרא מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' חרשת המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרא או לשמוע דברי היבם:

איתביה אביי וכו' מאי לאו בחרשת מעיקרא פי' מאי לאו דסתמא קתני לכל חרשת ואפי' חרשת מעיקרא מדהוא פקח מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא וא"ת ודילמא איהו חרש ונתפקח ואתי שפיר סיפא דקתני חולץ או מייבם דהא פקח הוא עכשיו דבשלמא בפקח ונתחרש ליכא לאוקומ' דסיפא לא אתיא שפיר אבל בחרש ונתפקח שפיר אתיא ויש לומר דאיקרי ליה פקח על שם סופו דהשתא כיון דחרש הוא מעיקרא הרי נשואין דרבנן ואפי' היתה היא פקחת ונתחרשת וא"כ שפיר מוכיחין דאע"ג דנשואין דרבנן כונס אין חולץ לא אלמא אין חליצה לחרשת אע"ג דנשואיה דרבנן ואין לנו הפרש בענין זה בין חרשת מעיקרא לפקחת מעיקרא ואח"כ נתחרשה שנשאת לחרש ואח"כ נתפקח והוא שלא בעל לאחר שנתפקח וכיון שכן ניחא לן למשבקה כפשוטה בפקחת וחרשת מעיקרא א"נ דאנן ה"ק קתני פקח בין פקח מעיקרו בין חרש שנתפקח ומדהוא פקח אפילו פקח מעיקרו ה"ה איהו בחרשת מעיקרא:

דף קי עמוד ב

וכ"ת ה"נ בפקחת ואח"כ נתחרשת אי מצי מפיק וא"ת ונפרוך ליה דאי בפקחת ואח"כ נתחרשה הרי נשואיה היו גמורים וכשמת אחיו למה מוציא אשתו בגט אדרבה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה וי"ל דאה"נ אלא דהא עדיפא לן דאפי' תימא דגזור רבנן אטו חרש מעיקרו מ"מ היכי מצי מפיק:

אמר רב חסדא ש"מ קסבר רב חרשת קנוייה ומשויירות פירש רש"י ז"ל שפיר וכללא דמילתא דלעולם קנויה לגמרי פטורה כוליה ביתה ואין אחריה פסול ושאינה קנוייה כלל לא פטרינן כלום ואינה פוסלת כלום דנכרית בעלמא היא. אבל קנויה ומשויירת שיש בה כח קנין ואינו גמור אינה פוטרת ונפסלת בביאת קנויה והא דאמר רב חסדא כונס את החרשת ומוציא בגט לא שיוציאנה לאלתר כשתגדיל הקטנה והיא צריכה חליצה כדי שלא לעגנה דלכונסה אינו רשאי כי שמא קנויה היא ויש בה זיקה ונפסלת בביאת החרשת שהיא קנויה ומשויירת שהיא ג"כ זקוקה קצת וגם לאו מי שהי' קנויה ומשויירת פוטרת הקנויה לגמרי וכיון שהיא חולץ אותה נפסלת החרשת משום צרת חלוצה ולפי' צריך להוציאה אחר שתגדיל הקטנה ויחלוץ לה:

דף קיא עמוד א

א"כ החרשת במאי נפקא פי' דהא דקאמר כונס את החרשת לא עשה כן אלא לעשות תקנה לשתיהם דאלו לקטנה ה"נ יש לה תקנה שיבעול אותה בתחלה ומי' א"א לו שיחלוץ את הקטנה בתחלה ומפטר החרשת דדילמא קטנה אינה קנויה לו כלל ולא פטרה חליצתה את החרשת שהיא קנויה ומשויירת:

מת בעלה של קטנה חרשת יוצאה בגט וקטנה עד שתגדיל ותחלוץ פירוש דאי אפשר חרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה דדילמא קטנה קנויה לגמרי וזיקתה גמורה ופוטרת לחרשת שאינה קנויה גמורה וקטנה אי אפשר לייבם דילמא אינה קנויה כלל והוה לה אחות אשתו שהיתה לו קנויה קצת ואי אמרת חרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשויירת אשתו החרשת אסורה כי אולי אינה קנויה כלל ואוסרתה זיקתה הקטנה הקנויה ומשויירת והיבמה הקטנה אסורה עליו דילמא חרשת קנויה לגמרי ויוציאנה לקטנה משום אחות אשה וכן אתה מפרש בסיפא דקתני מת בעלה של חרשת קטנה תצא בגט וחרשת אסור' לעולם דאתיא בין למ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ובין למ"ד איפכא והיינו דלא מייתי סייעתא ולא תיובתא לדברי רב חסדא מינה אלא דסייעתא מסיפא דקתני אם בא על החרשת כדמפרש ואזיל:

הויא לה ביאה פסולה פי' דהא לא פטרה כוליה ביתא וכשתמצא לומר שהקטנה קנויה לגמרי והיתה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו לא אפשר לה לחלוץ לאו בת חליצה היא:

אי ר' נחמיא אימא סיפא וכו' כלה פשוטא היא ומפורשת יפה בפרש"י ז"ל:

דף קיא עמוד ב

מתני' יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה פי' עד שיהיו ראויים לגרושי' שיהא הוא גדול ותהא היא יודעת לשמור את גיטה:

גמרא קרי כאן להקים שם בישראל פי' קושיא לרבנן דאפילו תימא דלא חיישי' לקטן שמא יהא סריס האיך אפשר לו לבא עליה בעודו קטן שאינו בר הקמה הא הויא לה אחות אשה שלא במקום מצוה ופריק אביי אמר קרא יבמ' יבא עליה כל דהוא פי' כל שהוא בר הקמ' כלל אפי' כשיגדיל ולאפוקי סריס שאינו בר הקמה כלל:

רבא אמר בלאו ה"נ עד אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו אפי' בן יום א' וא"ת ולאביי תרי קראי למה לי י"ל דסבר אביי דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להתירו ביבמה כשתגדיל דלא נימא כיון שנאסרה בשע' נפיל' שוב אין לה היתר הילכך אצטריך קרא אחרינא למישרי אפי' בעודו קטן אבל רב סבר דבחד קרא סגי דאיכ' שריותא אפי' בעודו קטן מוקמי' ליה ולא דרשי' ליה דכשיגדיל דלא מסתבר כלל דכל יבמה שנאסרה בשעת נפילה שוב אין לה התר:

והא דתנן היבמה שאמרה בתוך ל' יום לכניסתה לא נבעלה כופי' אותו לחלוץ אוקימ' בגמ' כשגט יוצא מתחת ידה ואעפ"י שהוא אומר בעלתי כופין אותו לחלוץ דהא אסירה ליה ושמעי' מהכא ומסיפ' דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופי' אותו לחלוץ דכל היכא דיבמ' לא חזית ליבם מחמת איסור כופי' אותם לחלוץ. ומיהו אם היא גרמא האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיה וכדקתני סיפא ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשים ממנו לחלוץ כלומר מפייסי' אותו אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאוסרה על היבם כופין אותו לחלוץ לד"ה:

ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר י"ב חדש כופין אותו לחלוץ פי' כשמודה שלא נבעלה וגטה יוצאת מתחת ידה ומסתברא דה"ק דכל היכא שהודה לדבריה לאחר ל' יום שלא בעל ומרעה לחזקתיה דידיה אם הודה ובעלה גם לאחר י"ב חדש שלא נבעל' וגטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי כופי' אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברו ל' יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה אחר כך שלא בעל:

מאן תנא דעד ל' יום דתניא טענת בתולים כל ל' יום דברי ר"מ פי' רש"י ז"ל טענת בתולים להפסידה כתובתה וכ"ע דאלו לאוסרה עליו לעולם נאמן כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא דשויא אנפשיה חתיכ' דאיסורה וכדאמרי' בפ"ק דכתובות ואי לאסרה עליו ביהודה אמאי לא וכדאי' בירו' וכל היכא שנאמן להפסידה כתובתה אפי' בתרי ספקי נאמן דגבי ממונא לא שני לן בין חדא ספיקא לתרי ספקי דלא לאפוקי ממונא מחזקתיה וכדכתיב בפ"ק דכתובות בס"ד:

רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר והלכתא כר' יוסי. ועד שכופי' אותו לחלוץ נכפנו ליבם וליכא למימר דמתני' כאבא שאול דא"כ מ"ש דנקטו לכפייה בהאי אנפא:

דף קיב עמוד א

אמר רב שגטה יוצא מתחת ידה פרש"י ז"ל דגט יבמים יוצא מתחת ידה והקשו עליו דא"כ הרי אפי' לפי' דבריו שהוא אומר בעלתי אסורה היא לו מדרבנן דקים ליה בלא יבנה ואפי' בסיפא כופי' לחלוץ ועוד היכי קתני כופי' אותו או מבקשים ממנו לחלוץ בלבד הא צריכה גט וחליצה לביאתו גט וחליצה לזיקתו לכ"נ דגט סתם יוצא מתחת ידה והוא טוען כבר בעלתי וגט גמור הוא ואינה צריכה חליצה והיא טוענת גט יבמין הוא וצריכה היא חליצה והיא ודאי נאמנת על עצמה להאסר לשוק בלא חליצה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא הילכך כשהוא בתוך ל' יום דמוקים איניש נפשיה היא נאמנת עליו ג"כ לכופו לחלוץ ושלא יעגין אותה אבל כשהוא אחר ל' יום דאיכא חזקה קצת דלא מוקים נפשיה אין כופי' אותו אלא מבקשים ממנו וא"ת כיון דלדבריו כבר נפטרת ממנו מאי איכפת ליה בחליצת' ולמה לא נכוף אותו לחלוץ י"ל מפני שהוא יכול לטעון אעפ"י שנתנו לה גט אינה אסור' בחזרה ואולי תתפייס ותחזור ליה ואינו רוצה לאוסרה עליו בחליצה הא כל היכא שהוא מודה במילתא דאסירה ליה אעפ"י שהוא טוען שאינה צריכה חליצה כופי' אותו לחלוץ ובירושלמי אמ' כעין פירושנו דגרסי' התם ר' חנינא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה:

מיתבי יבמה שאמרה לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי הרי זה יוציא בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ"י שחזר ואמ' לא בעלתי צריכה גט וחליצה פי' וכיון דקתני צריכה גט וחליצה אלמא אין גט יוצא מתחת ידה כלל שאלו היה גט סתם יוצא מתחת ידה למה צריכה גט אחר דהא ממה נפשך בחליצ' סגיא לה דלדבריה לא נבעלה כלל ולדבריו שאו' נבעלה הרי אומ' שגרשה בגט היוצא מתחת ידה אבל לא מציא לאותובי מדקתני מציעת' הרי יוציא בגט דהתם איכא למדחי דה"ק יוציא בגט שבידה מכבר אבל הכא דקתני צריכה גט חשיא ולמאי דס"ד השת' הא דקתני אעפ"י שחזר ואמ' לא בעלתי הוא בדוכת' דאעפ"י שחזר ומודה לדבריה שלא נבעלה מעולם ולדבריו דהשתא אינה צריכה שום גט לדברי שניהם כיון דמעיקר' טען שבעל והא צריכה גט בתר דבוריה קמא אזלינן לענין שתהא צריכה גט וכופי' אותו לחלוץ כדבורו אחרון:

רב אשי אמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו פי' רב אשי להעמיד דברי רב דלעולם כשגט יוצא תחת ידה ובריתא דקתני צריכה גט וחליצה לא דחקינן לומ' דצריכה עם גיטה חליצה קאמ' אלא דלעולם צריכ' גט וחליצה מ"ט דהא איהו מהימן לדידן לאחר ל' יום שבעל ואינה בת חליצה אלא בת גרושי' ואיכא נמי חזקת' דמסייע לה דלא מוקים נפשיה לאחר ל' יום אלא דאיהי משויא נפשה חתיכה דאיסורה דבעיא חליצה ולא סגיא דלא חלצה כיון דקא טענה דההוא גט יבמין הוה וכיון שלפי דבריו בעל וצריכה גט גרושי' אעפ"י שטוען שכבר נתנו לה מ"מ הוא נאמן על הביאה והיא נאמנת שלא נתן לה גט של גרושין וכיון שכן אין לנו לפטרה בלא גט לביאתו נמצ' שלפי טענת כל א' מהם בפני עצמו אינה צריכה גט אבל כשאתה מצרף מה שהוא נאמן עם מה שהוא נאמנת מתוך דבר שביניהם יחד תהא צריכה גט והיינו דאמר רב אשי דהתם גט לזיקתו הוא נדון על כרחו לפי דבריה שנאמנת עליו וכאלו נמצא הגט פסול אלינו ולפי' קתני הכא שהיא צריכה גט לביאתו כיון שהוא נאמן על הביאה:

וא"ת ותהא היא נאמנת לגמרי לומ' שאינה צריכ' גט כלל מגו דאיבעיא שתקה ומחקה גיטה שהיא כתו' סתם ומשתריא בלא שום גט ובלא שום חזקה וי"ל דכיון דאמ' לאחר ל' יום חזקה הוא שבעל והוא טען שבעל אין אומרי' מגו במקום חזקה דכיוצא בזה וכיון שכופי' אותו לחלוץ כופי' אותו גם לתת גט ולא סמכי' על מגו ואעפ"י דכבר איבעי' לן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא התם ממונא והכא איסור' ועוד אין כל החזקות שוות ולמאי דתריץ ר' אמי לעיל צריכה חליצה עם גטה קאמר אי ק"ל ואמאי לא תני צריכה חליצה ותו לא י"ל דאתא לאשמועי' דודאי צריכה היא לאותו גט שיוצא מתחת ידה כי נאמן הוא שבעל וצריכה גט לביאתו אלא שהוא נאמן על הגט שבידה שהוא גט גרושי' ומ"מ אם נמצא בו שום פסול שאינו מתירה לשוק ופוסלה עליו כופי' אותו לחזור ולתת לה גט ולהכי קתני צריכ' חליצה עם גטה וקתני אעפ"י שחזר ואמ' לא בעלתי לרבותא דאע"ג דלדברי שניהם דהשתא אינה צריכ' לאותו גט שבידה כיון שכבר אמר בעלתי על דבורי' קמא סמכי' בהא ועדין צריכא לאותו גט שבידה עם החליצה ולמאי דברירנא לא מצטרכין לתרוצי מידי בלישנא דבריתא אלא ה"ק צריכה היא לאותו גט שבידה עם החליצה שעתיד לחלוץ לה:

תנן התם בראשונה היו אומרי' ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובה פירשתי בארוכה במקומה בשלהי מ' נדרים בס"ד:

איבעי' להו נטולה אני מן היהודים מהו פרש"י ז"ל אשה שאמרה בפני עדי' בחיי בעלה שהיא נטולה מן היהודי' ומת בעלה ונפלה לפני יבם מהו לאסרה עליו מפני הנדר הראשון מי מסקא אדעתא דנפלה לפני יבם וכללה בנדר אף ליבם והרי הי' אסורה לו או דילמא דהא לא אסקא אדעת' ולא נכלל היבם בנדרה כלל והרי היא מותרת לא בלא שום הפרה ואיפליגו בה רב ושמואל רב אמר יבם אינו כבעל כלו' אינו נבעל שצריך הפרה דבלאו הפרה שריא ליה שלא נכלל היבם בנדרה ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל שצריך הפרה ואינו יכול להפר שאין היבם מיפר בקודמי':

אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופי' אותו שיחלוץ לה ואם איתא דמסקא אדעת מבקשי' מבעי ליה וה"פ כוותי' דרב מסתברא שאין אשה שהוא תחת בעלה הנודרת סתם נותנת דעתה על היבם שהרי אפי' כשנדרה ממנו בפי' בחיי בעלה כופי' אותו לחלוץ מפני שאנו אומדי' דעתה שלא נתכוונה לאוסרה עליו מחמת הקפד תשמש וכ"ש כשנדר' סתם שלא ירד' דעתה על יבמה כלל וכ"ת א"כ במתני' דלא אסיק דעתה על תשמיש יבמה למה צריך שנכוף אותו לחלוץ יש לפרש דמ"מ הרי אסרה אותו עלי' בפי' מפני שאר הנאות ואעפ"י שתהא מותרת לו בתשמיש אין אדם דר עם נחש בכפיפה ולפי' כופי' אותו לחלוץ שאין זווגן עול' יפה כן תירץ הראב"ד ז"ל ואינו נכון דמ"מ יהא מייבם משום מצוה ואא"כ יגרש אבל הנכון בעיני דאנן הכי אמרי' דודאי כשנדרה מיבמה בפי' לא סגי שלא אסרתו עליו מ"מ עיקר כוונתה לא הוה בנדר אלא מפני שאר הנאו' ואגב שאר הנאות כללה אף התשמיש ואע"ג דהא מידע ידעא בנפשה דלא אתיא מסתמא לידי תשמיש דלא מסקא דעתה דנפלה קמי יבם מ"מ לא חלק' בנדרה ונדרה על הכל וא"כ היא הנותנת כשאוסרת תשמיש העולם עליה סתם שאין דעתה על יבמה כלל ולא כללתו בנדרה דלא מסקא דעתה שנפלה קמי יבם:

ויש מקשי' עוד לפי פרש"י ז"ל דא"כ ליבעי נמי מה היא בבעל אחות' מי מסקא דעתה דמיתה אחותה ועוד הנודר סתם מכל הנשים מי שרי באותן שהיו נשואות באותו שעה שנדר ובודאי שאין זו דומיא לנודר סתם מכל הנשים דהתם שיש להם התר בין במיתת בעל בין בגרושי' ואפי' יש להם כמה בני' מסיק לי' אדעתי' אבל ביבם דלא משתרי' אלא במיתת בעל וגם שלא יהו לה בנים כלל אפשר דלא מסקא דעתה דנפלה קמי יבם וגם בעל אחותו נמי נהי דלא משתריא ליה בגרושין אלא במיתת אחותה מ"מ הא משתריא ליה במיתתה אעפ"י שיש בנים ועוד דלא מירחק להו לאינשי נשואי בעל אחותה או נשואי אחות אשה לאחר מיתה כדמרחיק לה בדעתייהו נשואי אשת אח ואעפ"י שיש שם מצו' רוב בני אדם מתרחקים מן היבום שהם יראי' שהם יכוונו לשם נוי ודברים אחרים ונמצאו פוגעים בערוה וכדחזי' בזה מעשים בכל יום שהיבום מתרחק לבני אדם ומתרצי' מאה פעמים באחו' אשה לפרנס ביניהם כמו שאו' יוסף הכהן לכי ופרנסי בני אחותך כנ"ל:

ומיהו אין פי' של רבי' ז"ל מחוור חדא דכיון דמייתי הכא מתני' דשלש נשים ועליה שאלו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו ודאי ראיה היא דדכותא בעי אי קנסי' ליה גבי יבם כמשנה אחרונה גבי בעל או לא דאלת"ה למה הביאו כאן משנת ג' נשים דהא לפום פרש"י ז"ל אין ענין בעיא זו לאותה משנה ואין למשנ' ההיא עסק כאן ולא אתי שפיר לפי לישנ' דנקטי יבם אינו כבעל או יבם הרי הוא כבעל ולמה לנו לתלותו שצריך הפרה כבעל או שאינו צריך נימ' רב אמר מותרת ליבם ושמואל אמר אסור לפי' הנכון כמו שפי' רב אלפס והגאון ז"ל ועליו הסכימו בתו' האומ' נטולה אני מן היהודים דקנסי' שמא נתנ' עיני' באחר להוציא נפשה אפי' מיד היבם וכיון שכן אין היבם יכול להפר חלקו תהא עגונה כל ימיה שאין כופי' אותו לחלוץ או דילמ' הא ודאי לא מסקא אנפשיה דנפלה קמי יבם ולא נתכוונה להתקלקל עליו כלל וכיון שכן דנים אותה כמשנה ראשונה וכופי' אותו לחלוץ:

רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ והלכתא כרב בין שיש לה בנים בין שאין לה בנים כדאסיק' בשמעתי' וזה הפי' עיקר ונכון. ובהכי סליק לן פרקא שבח לאל בורא שמיא וארקא: