חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק יד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיב עמוד בעריכה


חרש שנשא

חרש שנשא פקח וכו' מ"ש קטנה שממאנת ומ"ש חרשת דלא ממאנת פי' שלא תקנו מיאון אלא בקטנה אבל חרשת אינה יוצאה אלא בגט ופרקי' דא"כ ממנעי ולא נסבי לה פי' דחרשת פגומה טפי ואי מתקני שתוכל למאן לא בעי למנסבה וכדאמרי' לקמן גבי כתובה ורש"י ז"ל פי' דקטנ' כיון שיש זמן למיאונה עד שתגדיל לא ממנעי מלנסבא דסבר בעל שישדלנה בדברים בעודה קטנה אבל חרשת אי אפשר לקבוע לה זמן ומי יוכל לשדלה בדברים כל ימיה שלא תמאן ונכון הוא:


דף קיג עמוד אעריכה


ואלו חרשת לא אכלה פי' לא אכלה אפי' בתרומה דרבנן מדתני לה גבי קטנה ובודאי דר"מ בתרומה דרבנן הוא דקתני שהיא אוכלה דאלו בתרומה דאורייתא לא אכלה בנשואי' דרבנן ואפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו מ"מ אין אומרי' לו קום אכול וכדאמרי' לקמן בקטן העושה על דעת אביו וכדבעי' למימר לקמן בס"ד וכי קתני אוכלת בתרומת משמע שאוכלת ברשות ב"ד ומניחין לפניה ואוכלת והא דמייתי לקמן בגמ' על פסק' דקטנה אוכלת בתרומה שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות לאו משום דמתני' מיירי בקטן אוכל נבלות אלא דלפי שהקלו חכמים בנשואי קטנה להאכילה בידים תרומה של דבריהם הביאו דין קטן האוכל נבילות מעצמו אין ב"ד מצוין להפרישו ואף אלו לא נתמה אם האכילו לקטן איסורי' של דבריהם משום תקנתא ולא חשו דילמא אכלה מנפש' מתרומ' דאוריית' דהא כי אכלה נמי קטן אוכל נבלות הוא ולמאן דסבר אין ב"ד מצוין להפרישו ניחא ולמ"ד מצוין להפרי' הכא מחתינ' לספק' משום תקנת' כנ"ל:

גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת פי' וא"ה צריכי' אנו לגזירה דשמא יאכיל חרש בחרשית דאילו פקח בחרשת לא מיחלפ' ביה פקחית בחרשת כי ב' הפכים הם ואע"ג דפקח מאכיל החרש משום דעדיף מינה ונגרר' אחריו והיא כעבדו ושפחתו ולא יאכילו חרש פקחת דעדיפא מיניה ואינה נגררת אחריו גזרו פקח בחרשת אטו חרש בחרשת שהן שוין ואז נגררת אחריו וכיון דאיכא חרש שהוא מאכיל תו לא דייקי בין חרש לחרש ואכיל גם חרש בפקחת וכ"נ מפרש"י ז"ל:

גזירה דילמא אתי למיכלה בתרומה דאורייתא ופי' ואע"ג דדמיא גזירה לגזירה כלה חדא גזירה היא ובקטנה ליכא למיגזר אטו קטן בגדולה דהא לא תיקון רבנן נשואי' לקמן כלל:

ממאנת הוא דלית לה כתובה ואע"ג דהא מיתניא במתני' בהדיא ניחא ליה לתלמודא טפי לאתויי מדיוקא דמתני' מפני שרצה ליזוק בנכסיו פי' ואין בעל השוטה יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי סבור הייתי שהיה ליה עליה נשואין מדרבנן:

טעמא דרצה וכו' והא דלא דייק לה מרישא דאפי' חרש בפקחת לא תקינו לה כתובה וכ"ש חרש בפקחת דגריעא י"ל דניחא ליה טפי לאתויי מדיוקא דחרשת גופא דסיפא:

יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והרי אמרו אסור לאדם להשהות את אשתו אפי' שעה א' בלא כתובה י"ל דהתם הוא בפקחין דהוו בני כתובה וכי לא כתבי נראה להם כבעיל' זנות אבל כל היכא דאיהו דלאו בר מיכתב לא קפדה עליה ואע"ג דאיהי פקחת ואין צ"ל בלא קפידה היכא דהוי חרשת בפקח וזה ברור:

אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכ' תרתי פי' דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ ב"ד אביהן של חרשי' והם רשאי' לקיים כתוב' לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה וכשם שמפקיחי' בשאר ענייניו לוקחים אשה לשמשו ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוני' הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכוף להתקי' על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדוניא דכל שהוא לתקנתא ולתועלת יש להם רשות בנכסים אבל קטן ושוטה שאין לו נשואי' אפשר שאין להם רשות בכך דנשואין אין כאן וכתובה אין כאן מ"מ אם הוא כתב לה ורצה ליזוק נכסיו אפשר שאין מבטלי' דבריו והא דקתני לעיל חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אין להם עליהם כלום ההיא כשלא כתבו לה ואין להם עליו כלום מתקנתא דרבנן דהא גבי חרש אם כתב לה מהני כי היכי דמהני כשכתבו לו ב"ד. ומסתברא דשוטה וחרש וקטן אעפ"י שכתבו אין מעשיהם כלום שאין מעשיהם כלום בחוב ומשא ומתן בעלמא וסתמא קתני לעיל שאין עליהם כלום ואעפ"י שכתבו להם דאי לא ניחא חרש אבל שוטה כיון דלא תקון ליה נשואין פשיטא שאין להם כתובה מתקנת' דרבנן. הילכך אין לנו אלא כשכתבו ב"ד קיום כתובה בשביל חרש דתקון ליה רבנן נשואי' אבל כתו' חרש אינה כלום ואין צ"ל דלשוטה וקטן אין להם עליו כלום לא על ידיהם ולא ע"י ב"ד:

הוא דאמר כר' אלעזר הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכא כדמותבי' לאמורא משום תנא ואמרי' אע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלו' תנא ואלו הכא אתי לסיועי מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מסיע' ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:


דף קיג עמוד בעריכה


תאני דבי ר' ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאת זו שאין לה יד:

ותנא דבי ר' ישמעאל לפי מה שפרש"י ז"ל במ' גטין דקטנה שאינה יודעת לשמור את גטה ואיכה יכולה להתגרש אפי' ע"י אביה ה"ה לזו אפי' לרבי ינאי ואצ"ל לר' ישמעאל וליכא בינו לר' ישמעאל אלא משמעות דורשי' בלחוד אבל ר"ת ז"ל פי' דקטנה שאינה יודעת לשמור את גטה יכולה להתגרש ע"י אביה אם יש לה אב שהרי הוא יכול לשמור את גטה וה"ה לשוטה זו. מי' לסברא דר' ישמעאל בשוטה אפי' יש לה אב אינה מתגרש' ע"י אביה כי אין אביה יכול לשמור שלא תהא חוזר' לבעלה ועדיין היא חוזרת וכן היא בירושלמי ומי' הקטנה שיש לה דעת קצת אפילו לר' ישמעאל יכול למונעה שלא תהא חוזרת וכבר ביארתי הדברים והבאתי הירושלמי במ' קידושין ומס' גיטי' בס"ד:

דיקא נמי דקתני גבי דידיה לא יוציא עולמית פי' דמשום שאין גרושי' כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושי' תקנתא עולמית שאפי' נשאת בגט זה ויש לה כמה בנים תצא מש"כ בחרשת אם נשאת לא תצא ואע"פ שאין לה בנים ואפשר שאפי' שנתגרשה תנשא לכתחלה:

מדקתני אינו דומה האיש כלומ' אינו דומה האיש הזה שאנו דנין בו לאשה שאתם מביאי' לראיה עלינו:

אדרבא מדקאמר אף זו כיוצא בה ש"מ אשה קמבעיא ליה כלומר אף זו פקחת שנתחרשת שאתה חולק עלינו דינה כחרשה מעיקרה שאתה מודה בה. אלא ר' יוחנן לדבריהם קאמר להו פי' ולפי דבריו קשיא אשה והשתא מתפרשא מתני' שפיר:

אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גדגדא נלמוד אמר לעדים וכו' עד כיון דאמר לה כנסי שטר חוב וכו' וק"ל והיכי שמעי' מדברי ר' יוחנן בן גדגדא דלא אמרי' בטולי בטלי' וי"ל דה"ק לך רבא כי אחר שלמדנו מעדותו של ר' יוחנן בן גדגדא דלא בעי דעתה בריא לנו מסברא דמשום דאמרי כנסי שטר חוב זה לא בטלה לנתינתו ונתינה לשם גרושי' היא ואמר לעדים לאו דוקא אלא ה"ה אם היה מדבר עמה על עסקי גטה ונתן לה לאלתר וכל שלא אומר לעדים כלום או לא אמ' לה אפי' גט סתם אינה מגורשת אם לא היה מדבר עמה על עסקי גטה וכדמוכח בפ"ק דקדושי' וכבר ביארתי שמועה זו במ' גיטין בס"ד:


דף קיד עמוד אעריכה


אלא מניחו תולש מניחו זורק וא"ת תולש וזורק מאן דכר שמיה לימא מניחו מביא וי"ל דלרבותא נקט תולש שהיא לאלתר מלאכה גמורה שיש בה מעשה גמור וזורק נמי טפי עדיף ממביא דאלו מביא כשעומד ליפוש תוך ד' אמות אין כאן איסור ודרכו של קטן להיות עומד ליפוש קלי קלי כנ"ל:

בעושה על דעת אביו פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ"ש שלא יאמר לו קום אכול וכן עיקר:

רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה יש מקשים מהא דאמר במסכת נידה קטן שהקדיש ואכלו אחרים ר' יוחנן אמר לוקה כשהוא מופלא סמוך לאיש דקסבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואותבי עלה מדתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא היכי אתיא הפרה דנשואין דרבנן ועקר הקדש דאוריית' ופריק רבא בר שילא דקטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא לר' יוחנן פשיטא ליה וי"ל דאנן הכי קאמרי' דר"י עביד כמאן דמפסקא ליה ואזיל ומדחי ומיהו כיון דר' פדת פריק שפיר מאי דאקשו ליה ועביד בה עובדא קים לו דר' יוחנן הכי ס"ל ויש מתרצי' בפני' אחרים וזה נ"ל נכון. ומיהו אמסקנא דהתם לא קשיא מידי דהא פריק מתני' משום דר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעל' נודרת וכדפי' בדוכת' בס"ד:

ומיהו שמעינן בהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתי' והרמב"ם ז"ל כתב שאם הגיעו לחינוך חייב אביו להפרישו והדין עם רבי' ז"ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ' בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אי נמי דההיא דמ' נידה לא קי"ל הכי אמסקנא דפריש טעמא דמתני' משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבי' ב"ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסור' וכן דעת מהר"אה ז"ל הר"ם בשם רבו רבי' ז"ל:

קתני מיהת אין חוששי' ביונק שקץ פי' אלמא קטן האוכל נבלו' אין ב"ד מצווין להפרישו ופרקי' התם משום סכנה וא"ת בשלמ' למאי דפרקי' דהתם משום סכנה היינו דקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות שקצים ורמשים מפני שאינו מסוכן אצלם הא חלב מאכילין אותו בידים וכי קתני רישא יונק תינוק היינו שיונק על ידינו שמניקין אותו לכתחלה אבל למאי דס"ד דרישא מניחין אותו ליינק קאמר משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אדקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות ליתני בדידה שלא יניקינו חלב נכרית ובהמה טמאה וי"ל דאנן לס"ד דאפשר דה"ל למתני הכי וחדא מינייהו נקט:

לא צריכא דאיכא צערא שבת דאסור סקילה גזרו בה רבנן פי' ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא וה"ל שבותא דרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע לא שריא ליה בשבת משום צערה אלמא לא התירו ע"י ישראל בחולי שאין בו ספק שבו' מדבריהם ואפי' ע"י שנוי ואפי' שהתירו בו שבות דאמירה לעכומ"ז כל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשת ע"י עכומ"ז וקש' להו לרב' ז"ל על הא דאבא שאול מיהא דאמר ר' מרינוס בפ' אעפ"י גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש ואע"ג דליכא אלא צער' וק"ל התם כר' מרינוס כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ויש שתירץ דהא דאבא שאול פליגא ולית הלכתא כוותי' ור"ת ז"ל פי' דהכא צער תיאבון בעלמא כי אולי יחלה מפני כן אבל התם צער חולי דגונח הוא מכאוב לבו ורפואתו בחלב וכדאיתא בפרק מרובה שהדבר ידוע שהחלב יפה לו ויש בו צער כל הגוף התירו אפי' בשבת שבות ע"י שנוי ואין למדין ממנו אלא לצער כיוצא בו דגונח ורפואה מסויימת וידועה דחלב ולהכי פריט בה וכבר כתיבנא לה בדוכת' ובדוכתי אחריני בס"ד:


דף קיד עמוד בעריכה


גזירה משום התרת יבמה לשוק פי' דמאן דחזי סבר דאנן שבקי' לה גביה מפני שנשואי' גמורי' ודחו זיק' יבמה ואתו למשרייה לשוק בלא חליצה ולענין פסק קי"ל כעובדא דר' פדת דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא והא פריק כל מאי דאקשו עליה ובכולי תלמודא פרכי' הכא להדיא קטן אוכל נבלות הוא וכך פרכי' לי' בריש פרקי' ועוד דר' פדת עבד בה עובדא אלמא הכי קי"ל שפיר ותלמודא מתרץ בהכי להדי' מתניתא דבפ' יוצא דופן אלמא הכי הלכתא:

ומיהו אסור מן התורה להאכילו בידים גם לומר לו קום אכול וכדנפק' לן מקרא וי"א מרבותי' ז"ל דבאיסורי' של דבריהם מחתינן להו חדא דרגא ומאכלין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת דהא למאן דסבר בסוגיין דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו מודה היה דבאיסורי דרבנן אינם מצווין להפרישו אבל מהר"ם ז"ל היה אומר שאין לנו לעשות דמיון זה להתיר להאכיל בידים שום איסור:

והא דאמרי' בפ' ר' אליעזר גבי כשות' וליתן ליה לתינוק וליזרע טעמא דמילתא מפני שהוא אסור קל של דבריהם דלרב משרשי' לאו עירוב' היא אלא מפני מדת חסידו' דאי לא היכי הוה מקיימו לדעת וכדכתי' בדוכת' בס"ד ותדע דבבבל מערבי בו הא דאמרי' התם שמערבין לגדול בי"ה ומפרשי' התם טעמא דאע"ג דלא חזי אוכל לגדולי' הא חזי לקטן י"ל כיון דשאני התם דחזי לגדול למחר אבל מאי דלא חזי לעולם לגדול אין מערבין בו משום דחזי לקטן מ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפי' לקטן שלא הגיע לחנוך איסורי' של דבריהם ולא משום דילמא אתו למסרך שלא נאמר כן אלא במה שאנו עושים לצרכנו כדמפרש במ' ערובי' אלא טעמא דמילתא שלא להקל באיסורי' דרבנן וכן עיקר מר' הר"ם. ובהכי סליק פרקא שבח לאל בורא עולם: