חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק ט


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פד עמוד אעריכה


יש מותרות

יש מותרות לבעליהם ואסורות ליבמיה' ואלו מותרות פי' פריש תנא ממאי דפתח מעיקרא וזמנין דעביד הכי וזמנין דפריש מאי דסליק והא דפריש מעיקר' אסורות לאלו ולאלו ודלא כסידר' קמא דכייל משום דבמותר לאלו ולאלו לא פריש מידי אלא דקתני ושאר כל הנשים מותרות לאלו ולאלו אצטריך למתניי' לבסוף ובכלל' קמא ניחא ליה למיתני התירא ברישא וכל האי בבא דמותרות לבעליהם ואסורות ליבמיהם קא שמעי' לה ממתני' דפ' כיצד (דף כ' ע"א) דקתני איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמות אלא דתני לה הכא אגב אידך כללי ופרטי:

כהן הדיוט שנשא את האלמנה בגמרא מפרש דה"ה דמצי למיתני קדש א"נ בתולה שהרי במיתתו נעשית אלמנה ונאסרה לאחים כ"ג:

ה"ג והיא גרש"י ז"ל חלל שנשא כשרה והוא מותר בה והיא מותרת בו ומיהו כיון שבא עליה נתחללה לכהונה והרי היא אסורה לאחיו שהוא כהן כשר משום חללה ויש גורסי' כגירסת הרמב"ם ז"ל בפי המשנה וכן הגירסא בירושלמי כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל ופשטיה מינה בירושלמי דלהכי אסורה ליבמה מפני שהוזהרו כשרות שלא לינשא לפסולים וכל היכא דאיהי מוזהרת איהו נמי מוזהר אבל א"א לגרוס כן לפום גמרא דילן חדא דהא דייקי בגמרא דלה"ק נשא מפני שנתחללה לביאתו ואם כשר שנשא כשרה הוא במאי נתחללה ועוד דאדרבה דייקי' בגמרא שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים מדקתני חלל שנשא בכלל המותרות לבעליהם:

אלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהם פי' דאע"ג דאסורות לבעליהם ובעמוד והוצא הוה קאי ואיהו גופיה לא הוה בר הקמת זרע באשה זו א"ה אחיו מוקי' לו זרע ומותרת להתייבם לו:

כ"ג שקדש את האלמנה פי' והיא אסורה לו משום אלמנ' לא יקח ודוקא קדושי נקט דאלו נשא נעשית חללה בביאתו כיון שהיא אסורה לו ועל אחיו הדיוט הית' נאסרת ושאר כל הנשי' מותרות לבעליהם וליבמיהן. גרסי' בירושלמי מתני' דהכא מסייע לר' יונה דאמר לית כלליה דרבי כללן פי' דהא דקתני ושאר כל הנשי' מותרות לבעליהן אינו כלל דוקא דהא אית' פצוע דכה כדאיתא בגמ' ואיכא נמי מצרי שני אליבא דרב דימי ואיכא נמי ט"ו עריות שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וצרת סוטה מותרת לבעל ואסורה ליבם והבא על אחות חלוצתו אסורה לו ומותרת ליבם אחיו שנשא אחות חלוצתו מותרת לבעל ואסורה ליבם:

גמרא מאי איריא דקתני נשא ליתני קדש פי' על בבא דרישא קאי דקתני כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כ"ג אמאי קתני נשא ליתני קדש כיון דאלמנה היא הרי אפילו קדש ומת מן האירוסי' אסורה לכהו גדול ואמאי קתני נשא דמשמע דמשום דנשא ובעל אותה נאסרה על אחיו כ"ג ואי משום דבעי לאשמועי' דלדידיה שריא בנשואי' פשיט וקרי בי רב הוא דכהן הדיוט מותר באלמנה והא כוליה פרקין לא תעשה בלחוד הוא ולא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה פרש"י ז"ל דנפקא לן בפ' כיצד מדכתי' ועלתה יבמתו השערה ולא דק דההוא טעמא לא קאי במסקנא ומדרבנן הוא דאסורא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וה"ה דמצי למפרך דהא תנן איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת אלא דמתני' גופה דהכא עדיפא לן לאתויי:

מ"ה קתני רישא נשא פי' כדי שלא ישתבשו התלמידים למתני בבת בוקתה ופרכי' וליתני נשא וליתני בתולה שנעשית אלמנה בביאתו:


דף פד עמוד בעריכה


וכ"ת קסבר האי תנא נשואים הראשונים מפילים פי' ובשעת נשואין שנעשת זקוקה לו כשרה היתה ואעפ"י שנאסרה לו בשעת מיתה הא מצות יבום קדים:

והרי חלל שנשא כשרה ולא אמרי' נשואי' הראשוני' מפילי' ק"ל אפי' למ"ד נשואי' הראשוני' מפילי' היאך אפשר לומר דליפק' איסור חללה ואיסור אלמנה דההוא טעמא דנשואי' הראשונים מפילי' לא שייך אלא לענין צרת ערות דכנס ולבסוף גרש לאסור צרה משום ערוה אבל לענין גופא שנתחללה קודם יבום ליכא למימר הכי דלא עדיפא זיקה מקדושי' ואלו כ"ג שקדש את הבתולה ובגרה תחתיו הרי היא אסורה לו וי"ל דאנן לרבותא פרכי' דאי טעית לומר דלמ"ד נשואין הראשונים מפילין לא חיישי' לאיסור כהונה הבא לאחר כן אין לך לטעות כן שהרי חלל שנשא כשיר' דלא אמרי' נשואי' הראשונים מפילי' ולאו משום דס"ל להאי תנא מיתה מפלת אלא דבה"ג ליכא טעמא דנשואי' הראשונים מפילין זהו הנר' נכון בזה:

אבל בתולה חזיא ליה פי' חזיא לבעל ראשון אעפ"י שהיה כ"ג וחזיא השתא לאחיו כ"ה דהא לא נעשית חללה כלל והוי מותרת לזה ולזה ולכ"ג הוא דאסורה בלחוד משום חללה ותהוי מכלל המותרות לבעליה' ואסורות ליבמיהם:

ליתני נמי מצרי שני שנשא מצריות א' ראשונה ואחד שניה והיו לו בנים מראשונה ומשניה פי' ובני הראשונה הם שניים ובני הב' הם שלישים:

ניסוב כי אורחא פי' שנשא הב' מצרית שניה והג' נשא בת ישראל. מותרות לבעליהם ואסורות ליבמיהם וא"ת ניחא דאשת שלישי ישראלית אם מת אסורה ליבמה מצרי שני אבל אשת מצרי שני למה אסורה ליבמה מצרי ג' כיון דסבי' לן דקהל גרים לא איקרי קהל כדאמרינן בסמוך מותרות לאלו ואלו גיורת הרי מצרי ג' שהוא גר מותר במצרי' ראשונ' ושניי' וי"ל דאה"נ ולא נקטי ליה משום מצרי שני שאסור באשתו של ג' ועל אשתו של ג' אמרינן דמותרת לבעל' ואסור ליבמ' ואי איפוך להו דנסיב שני מצרית שלישית אסורה לבעלה ומותרת ליבמה ותדע דבסמוך אמרי' אסורו' לאלו ולאלו אילונית כלומר משום דהויא ישראלית גמורה וההיא ודאי אינ' אסורה לינשא למצרי ג' אלא משום מצרי שני נקטוה לה שהיא אסורה לו משום בת ישראל וכשמת אסורה לאחיו משום דכתיב אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת וכדפרש"י ז"ל בסמוך:

מאי שייר דהאי שייר פי' תנא לעול' מילתא חדא לא שייר שייר פצוע דכא פי' שאם הבעל פצוע דכא אסורה לו ומותרת לאחיו ואם אחיו לבדו פצוע דכא אסורה ליבם ומותרת לבעל ואם שניהם פצועי' דכא אסורה לשניהם ואם היא גיורת מותרת לשניהם וכפרש"י ז"ל:

ההיא איצטריך ליה לאשמועינן כדרב יהודה אמר רב פירש דכי הדר תני חלל שנשא כשרה לאו משום איסורה ליבמה נקט לה אלא משום מותרת לבעלה לאשמועינן כדרב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' פי' ואע"ג דכהן מוזהר שלא ישא חללה אין הכהנת מוזהרת שלא תנשא לחלל פי' דהא לא חזינן אזהרה בכתוב אלא על הכהני' שלא ישאו חללה ואלו היה חלל פסול לנקבות כמו לזכרים הי"לל לא יבא חלל בקהל כהונה כדתיב לא יבא בקהל ה' שהוא אזהרה בין לממזר בין לממזרת כן פי' מ"ה הר"ם ז"ל בשם אחיו ובשם הראב"ד ז"ל:

מאי כשרה כשרה לכהונה וא"ת וכי אין בת ישראל כשרה לכהונה כבר פרש"י ז"ל שהיא כשרה מן המובחר כדאמרי' בפסח ראשון סעודת הרשות בת ישראל לכהן:

והא מהכא נפקא מדרב יהודה אמר רב נפקא וא"ת בלאו הכי נמי תיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול י"ל דאי משום ההוא כיון שאינו מיוחד לאיסור זה ולאו כולל הוא בכל מצות התורה ואינו לוקה עליו אבל מהא דרב יהודה נפקא שיהא לאו פסולי כהונה מיוחד בנשים כמו באנשים ללקות עליו כן כתב ר"ה ז"ל ומיהו אכתי ק"ל היאך אפשר לומר דמשום דר' יהודה תתחייב הנקבה בלאו זה שהוא מפורש שהיא מדבר עם הזכר שלא ישא החללה והיאך יצא לנו שתהא הכשרה מוזהרת שלא לינשא לחלל בלאו שהוא כולל אפי' מדבר עם האנשים ואע"ג דפיסולו בני ישראל אתי' מדר' יהודה דה"ק שהוזה' באותו לאו ובאותו לשון גם הנשים אבל בענין כזה היאך אפשר וי"ל דכיון דכתיב לא יקחו הרי אפשר לומר לפרש מדר' יהודה כי על כלן מזהיר שלא לעשות ליקוחים בחללות וההיא לא יקחו למה לי אי מההיא ה"א ה"מ לאו השוה בכל אבל לאו שאינו שוה בכל לא ק"ל הא מהיכא תיתי כיון שאף לאו שאינו שוה בכלל חטאת היא ובכלל עונשי' שלוקי' עליו דאלו במצות עשה אינם בכלל לפי שאין בהם עונש מלקו' כדפרש"י ז"ל וי"ל מפני שהפ' ההיא מדברת בלאו השוה בכל ואשכחן דפטרא רחמנ' ממצות עשה שהזמן גרמא הייתי דן לקולא שלא בא זה הכתו' אלא ללאו השוה בכל:


דף פה עמוד אעריכה


א"ד קיחה איצטריכא ליה פי' א"ד מדר' יהודה אמר רב אתי לן אפי' שאינו לאו שאינו שוה בכל דכלל חטאת האדם הוא והא דאצטריך לא יקחו יתירא היינו משום דסד"א דניגמר מטומאה דכתיב ביה בני אהרן ולא בנות אהרן:

אלו כהני בחללי' וחללי' בכהנת לא קתני פי' אלמא כשם שהכהנים מוזהרים בחללה כך כהנות מוזהרות בחללי דאי לא ליתני מיהא אכהנות בחללים ופרקי' דכיון דלא מצי למיתני התירא להני בהני ולהני בהני לא קתני כלל להו בחד צד:

דרדקי הכי א"ר יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' וכן הלכ':

מתני' שניות מדברי סופרי' שנייה לבעל ולא שנייה ליבם פי' כשהם אחים מן אב ולא מן האם ונושא אם אמה שלו ואינה שנית לאחיו או שנשא אם אמו של אחיו שהוא שנית לאחיו היבם בלבד:

אין לה כתובה פרש"י ז"ל אפי' נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שאף היא נקרא כתובה ולא בלאות פי' רבי' ז"ל (במשנה) שאין לה אפי' בלאותיה קיימי' ואע"ג דאמרי' דעוברת על דת לא הפסידתן ואפי' זינתה שאם היא זינתה בלאותיה לא זינו דהכא מפני שהיא מרגילתו הוסיפו לקונסו אפי' בבלאותיה הקיימי' ויש שהקשו על רבי' ז"ל מהא דאמרי' בשלהי פרק אלמנה נזונית דאמר רב כהנא משמי' דשמו' לא שנו אלא בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה דקנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידי' ואוקימנא אשני' ולאו קושיא היא דהתם אמרי' דהא דרב כהנא פליגא אדרב נחמן דאמר עיילא לה גלימא פירי הוי ורב כהנא סבר קרנא הוי דאי פירי הוי הא תנא ליה ולא פי' ואנן קי"ל כרב נחמן בדיני הילכך אליבא דרב נחמן אין לה בלאות של נכסי מלוג וכדקתני שאין לה פירות שאכל ולא בלאות של נכסי צאן ברזל ומי' דוקא מה שבלו כבר דומיא דפירות שאכל אבל בלאותיה הקיימים יש לה והתם אמרי' דמנה מאתים אין לה אבל מאתים ותוספ' שהוסיף לה מדעתו יש לה כי הוא רנה ליזוק בנכסיו וכ"ש שיש לה נכסי נדונייתא הקיימים ובהדיא אמרי' התם אי איתנהו אידי ואידי אית לה:

ולא פירות פרש"י ז"ל וכ"פ בירושלמי שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל כבר ואעפ"י שאכלם שלא כדין דפירות תחת פרקונה והוא אינו חייב לפדותה דלא קרי' ביה ואותבינך לי לאנתו:

ולא מזונות פי' לא בחיי הבעל ולא מן היורשים וראיה גמורה לזה דבתוס' קתני יש לה מזונות וההיא דאלמנה אוקימנ' לה לאחר מיתה מכלל דשניי' אפי' לאחר מיתה אין לה וזה ברור ובתוספת אמרו אינה כאשתו לכל דבר אין לה כתובה ולא פירות ולא בלאות ואינו זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו לכל דבר יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפר' נדריה ויורשה ומטמא לה ע"כ:

הולד כשר פי' ואפי' מוזהר לכהונה לא הוי תדע דבגמרא אמרי דחלוצה אינו מרגילתו כיון דפסול לה מדרבנן ושני' מרגילתו אלמא לא פסיל לשני כלל ולא לזרעה ואפי' מדרבנן לשויי ביאת זנות ושיהא הולד חלל מדרבנן:

וכופין אותו להוציא פי' ועפ"י שיש לה בנים והם מודהמי' ביצאתו ואיכא לעז עליהם הכא לא חיישי'

אלמנה לכ"ג וכו' עד יש להם כתובה פי' כתובת אלמנה שלימה כאישה דעלמא ומיירי כלה מתני' ותוספת' ובריית' דעלה כשהכיר בה אבל אם לא הכיר בה הרי הטעתו ואין לה כלום ואפילו בלאות של נכסי צאן ברזל אלא אותם שהם קיימים בלבד ויש לה בלאות של נכסי מלוג אע"פ שכלו לגמרי כדין אילונית כמו שכתוב רב אלפס ז"ל פ' אלמנה נזונית ושם נכתבו דינים אלו בארוכה בס"ד:

גמרא בעי מיניה בני בירי מרב ששת שניה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה או לא וכו' פי' עיקר בעיי' אי משוינן הא שאין לה כתובה על בעלה משום קנס כאלו אין נכסי' לבעלה דנתנו לה כתובה מיבם או דילמא דלא תקון לה כתובה מיבם אלא כשהיא כשירה אף לבעלה ומשום דלא הוו לה נכסי' דהכא לא חשו אם תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"ת במאי עסיקינן אם כשלא כנסה פשיטא שלא תקינו לה כתובה מיבם ואף כשאין לבעלה הראשון נכסים ואם כשכנסה היאך אפשר להשהותה בלא כתובה ותהא בעולתו בעילת זנות וי"ל דלעולם כשכנסה והוא בא לגרשה והיא תובעת כתובה בתקנת' דרבנן הא כשבא לקיימה אסורה לו להשהות' מבלי שיכתוב לה כתובת מנה ואיפשיט' בעיי' שאין לה כתובה מיבם. ולענין שני' ליבם ואינה שני' לבעל אם יש לה כתובה מן הבעל שכנסה בהיתר אי לא בעיא היא בירו' ולא איפשיטא ולפום האי שיטתא אין לה כלל תיקון דממונא אבל דעת רז"ל שאין זה שיטת תלמוד שלנו וע"כ לא מספקא לן לקנסה מן מיבם שאינה שני' לו אלא מטעמא דשורת הדין כתובת' על נכסי בעלה הראשון אבל בזו שאין שני' לבעל וכדין תורת כתובתה ממנו אין לנו לקנסה כלל לגבי בעל אבל אם בא הבעל לקנסה קנסי' ליה מיניה כדקנסי בשני' דעלמא וזה ברור וכן הלכה:

מכלל דאית ליה מיבם פירוש דאע"ג דבעיי' איפשיטא מ"מ צריכים אנו לתרץ הברייתא דלא תהוי משבשתא ובהא מצי למגמר מינה:

בעא מיניה רבי אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכ"ג וכו' יש להם מזונות או לא ה"ד אלימא דיתבה תותי בעלה פי' והוא תובעת שיפסקו לה מזונות להבא השתא בעומד והוצא קאי מזונות פסקי' לה פשיט' דלית לה. לא צריכה כגון שהלך בעלה למדינת הים וכו' וא"ת ונוקמה כגון שהיא תובעת מזונות שאכלה כבר כל שלותה או שהוא תובע ממנה מה שאכל' משלו וי"ל דהא נמי פשיטא דאי מדידיה אכלה ושתה דמחל לה ואם גלגלה היא ואכלה משלה פשיטא דאין לה. ולותה ואכלה פרש"י ז"ל ואלו אשה דעלמא היה הבעל חוב תובע לאשה והאשה תובע לבעל וגובה ממנו ולמדנו מדבריו ז"ל דאין לבעל חוב על הבעל תביעה ואין האשה כשלוחו של בעל בענין זה כיון שהוא לא אמ' לו וכן עיקר ושלא כדעת קצת רבותי' ז"ל:

מאי פי' כיון שעתה היא גובה מן הבעל מי חיישינן שמא תתעכב אצלו ואעפ"י שהיא גובה לשעבר בלבד וכדמפרש ואזיל. מזוני תנאי כתוב' נינהו ומדאית לה כתובה אי' לה מזוני וא"ת אי מה"ט יהבו לה מזונו' להבא הא ליתא כי היאך ניפסוק מזונות להבא למי שאנו אומרים שיוציא:

או דילמא כתובה דלמשקל וכו' אמר ליה רבי יוחנן אין לה והתני' יש לה פירש רבותינו ז"ל דלאו רבי אלעזר פריך לה דאם כן מאי קבעי אלא תלמודא הוא דפריך לה וא"א דר"א פריך לה ויודע היא הבריתא הזאת אלא שלא היה ברור לו פירושה הד' שא"א לדון שיש לה לעולם ולא אמרי' בה מזוני תנאי כתובה נינהו ולהכי פריך ליה ומאי ניעביד מן הברית' דקתני יש לה ופריק דההיא לאחר מיתה וכן הלכה:

ותימא מילתא כיון שאין לה מזונות ממנו בחייו היאך אמרי' בתוספת' שהוא זכאי במעשה ידיה והא מעשה ידיה תחת מזונות הם וקי"ל מזוני עיקר כדאיתא בפ' אעפ"י וליכא למימר דכי קתני זכאי במעשה ידיה איורשי' קאי דהא לא משמע לישנ' הכי מדקתני ובהפרת נדריה ויורשי' וי"ל דה"ק שאם זן אותה ושתקה זוכה במעשה ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גובה ממנו מעשה ידיה או תתן לו מזונותיה:

א"ד א"ל יש לה והא בעמוד והוצא קאי א"ל אין לה ק"ל מאי מקשה הא בעמוד והוצא קאי דההוא טעמ' לא איתמר אלא בתובעת מזונות להבא כדאיתא לעיל וכעין שלותה ואכלה דבעיי' כדקיימא בלישנא קמא ולא אמרו איכא דאמר אלא בתשובתו של ר"י בלבד. ותו ק"ל מה חדוש אמ' לו ר' אלעזר עתה עד שחזר בו עתה ר' יוחנן והנר' לי בזה דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ר' אלעזר סתמא בעא מר' יוחנן אלמנה לכ"ג אם יש לה מזונות אם לא ומאי דאמרי' לעיל ה"ד וכו' לשון הגמ' היא בכמה דוכתי דאי לאו הכי הול"ל דיתבה תותי בעלה לא קמבעיא לי כי קמבעיא לי וכו' ור' יוחנן אהדר ליה סתם בהאי לישנא בתרא יש לה וסבר ר' אלעזר דדילמא לגמרי קאמר ואפי' מחיים דכיון דיש לה כתובה מזוני נמי אית לה ופריך לה והא בעמוד והוצא קאי א"ל אין לה כלום דבכי הא ודאי אין לה ומשום דהדר א"ל סתם אין לה ולא בירר לו כלום ופריך ליה והא תניא יש לה והיכי מפרשי' מתני' א"ל בריתא לאחר מיתה כלומר ואנא נמי כי אמר לך מעיקרא יש לה היינו לאחר מיתה כי סבור הייתי דפשיטא לך שאין לה מחיים ויש מפרשים בעניינים אחרים וזהו הנכון בעיני:

גרש"י ז"ל מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסול והיא פסולה וכ"מ שהוא פסול והיא פסול' לא קנסו אות' בכתובה ופי' הוא ז"ל דאלמנה לכ"ג פסול הוא שלא לעבוד עבודה עד שידירנה הנאה וכ"מ שהוא נפגם על ידה או שהיא פסולה לא הוצרכו חכמי' לקנסה בכתוב' כדי שתצא ממנו דבלאו ה"נ תהא קטטה ביניהם ותצא מפני פגמו של א' מהם אבל בשנויי שהוא כשר והיא כשרה הוצרכו לקנסה בכתובתה ור"ח ז"ל גורס כן אלא שהוא מפרש הכי קתני שהוא פסול על הולד הנזכר למעלה ואין הלשון הולם פי' זה. ויש שגורסים מפני שהוא כשר והיא פסולה פי' שאינו נעשה חלל ופסול עבודה מדרבנן בעלמא הוא וכל שמדיר הנאה על דעת רבים חוזר לכשרותו ולא חשיב פסול. וכ"מ שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו בכתובה פי' דמסתמא הוא היה הגור' נשואי' אלו ולדידיה בעי למקנס וא"ת א"כ ה"ט דר' דאמר מפני שהיא מרגילה ואוקימנא לקמן בחד לישנא דר' אמר לה וי"ל דהתם ר"ל שהרגילה והסיתה מתחלה לכך כדרפרש"י ז"ל והשתא ר"ל כי הוא הגורם עכשו והמקיי' הנשואי':


דף פה עמוד בעריכה


א"ד ר' קתני לה וחליצה קא קשה ליה פירוש וכי קתני מעיקרא טעמא דדברי תורה צריכים חזוק משום אידך הוא דנקטי אי נמי דאף חליצה כיון דאמטולתא דגרושה נאסרה ועל אשה גרושה מאשה אסמכוה כדאיתא בפרק החולץ כדברי תורה היא שאין צריכי' חזוק ומשום דלא ליטעו בה וחזר ונתן בה טעם אחר וא"ת בלאו טעעא דחלוצה ק"ל יש בזה עוד טעם אחד נכון לחלק בין שנייה לאידך ולמה הוצרכו לומ' דחלוצה ק"ל וי"ל דאה"נ אלא אנן ה"ק דאפי' לגבי חלוצה דלא פסיל לה אלא מדרבנן שייך ה"ט בתרא. וי"מ דאי לאו משום חלוצה לא הוה נקט ליה שכבר הוא בכלל דבריו של רשב"א לפום פי' בתרא דלעיל:

גרסת רוב הספרי' מאי בנייהו ויש בפי' דה"ק מאי איכא בין הני תרי לישני ויש גורסי' מאי איכא בין ר' לרשב"א פי' למאי דאמרי ד"ה רשב"א א"ל ושתי הגרסאות עולות לענין א' וא"ת והא איכא חלוצ' בינייהו וי"ל דס"ל דחלוצה היא כגרושה דאורייתא כדכתיב לעיל ויש לפרש. דהאי מאי בינייהו אינו לשון שאלה אלא לשון בירור ויש כיוצא בזה בתלמוד. כיון דאיכא תקנת' לממזרת כר' טרפון פי' שמכשיר בניה דבנה ממזר נושא שפחה ויהא הולד עבד וישחררנו ויהא בן חורין. וא"ת וכיון דבניה מיהת ממזרי' היאך מתרצת מפני שיש תקנה לבני בניה י"ל דאיידי דאית לגופה שבח כשנשאת בנושא ישראל לא חיישא לבניה הואיל ויש לבניהם תקנה. הא דפרכי' מר"ע ואפי' שאין הלכה כמותו שקלא וטריא בעלמ' הוא למימרא דאיכא בנייהו לד"ה ולא אתיא הא דר' ורשב"א דלא כשום תנא:

ולרבי אלעזר בן יעקב דאמ' יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגל' ליה פי' שהרי יהיו פסולי' לעבודה שהם חללי' וא"ת והרי יטהרו בני בניה דבנות ישראל מקוה לחללי' וי"ל דסוף סוף היא לא מוטהרא שתהא חללה ושמעי מהכא דלרבנן כשם שאין הזרע חלל מחייבי עשה כך היא אינה נעשת חללה כלל ואפי' מדרבנן דאי לא הא לא מרגלא ליה כדאמרי' לעיל גבי חלוצה דרבנן ובודאי דאי משום פסולה דגופא בלחוד לא מרגלא ליה כיון דאית לה נשואי בעלמא בכשרות גמור ואלו מדאורית' פשיטא שאינה נעשית חללה דהא חלול דיד' בחלול זרעה כתיב דקרא דלא יחלל זרעו לרבנן לא קאי אלא על חייבי לאוין:

והקשה רבי' הרמב"ן ז"ל ולימא בעולת עצמו איכ' בנייהו דאפי' לר' אליעזר בן יעקב אינה נעשית חללה כלל כיון שסופה להיות בעולה תחתיו וא"ה אסור לקיימה כדאמר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז) ומוציאה בגט ותי' דהא לא קים לן דדילמא אי נשא נשוי לגמרי כדאית' התם אליבא דרב אשי ואין זה מספיק דמ"מ לפרוך אליבא דר' הונא אמר רב מיהת דהכין אורחא דתלמודא בעלמא אבל י"ל דלרב הונא אמר רב את"ל דמוציאה בגט מדאוריית' קאמ' ולא אמ' סופה להיות בעולה תחתיו ואת"ל דמוציאה בגט מדרבנן קאמ' הא ליכא למימר הכא דלמ"ד דאורית' הא נמי דאורית' ומדרבנן הוא ואין לה כתובה:

ומחזיר ספק סוטתו איכא בנייהו פי' לא שגירשה והחזיר' שא"כ היכי שייך בה דר' מתיא בן חרש דבסמוך אלא לומ' שהחזיקה לו אחר שריחקה והיתה טמאה לו ומיירי נמי כשבא עליה כדמוכח מההיא דמייתי עלה למ"ד דאוריתא הא נמי איסורה דאוריתא ויש לה כתובה דדברי תורה אינם צריכי' חזוק והקשו רבותי' ז"ל היאך יהא לה כתובה דכיון שבא עליה אינה שותה שאין האיש מנוקה מעון וכל שאינה שותה אין לה כתובה כדאמרי' ב"ד מתנה עליהם מתוך שאין שותות אינן נוטלות כתובה ותירץ כגון שחזר וכתב לה כתובה אחרת ונ"ל שאין צריך לזה דהתם הוא שמתו הבעלי' מחמת האונס שלהם לא שותות אבל הכא כי הוא ברצונו החזירה ומנע אותה מלשתות אין לה להפסיד כתובה:

מ"ד מפני שמרגילה זו היא מרגילתו פי' כי מפני חזרה זו אינה נפסלת לתרומה ואדרבא משעת סתירה נפסלת לתרומה מה שלא היתה נפסלת מפני ביאה זו עשאה זונה פי' וכיון דכן הא לא מרגלא ליה ויש לה כתובה פרש"י ז"ל דניחא ליה לשתות ברישא דלא פסלה מן הכהונה והקשו עליו ודילמא נטמאה וניחא לה דלא תשתי ומרגלא כדי שיבא עליה דשוב לא תשתה וי"ל דהכא כיון שהחזירה חזקה אינו רוקק בכוס ושותהו ומפני שנתברר לו שהיא טהורה עשה כן וכיון דכן כ"ש דקים ליה וניחא לה לשתות:

סוטה ודאית איכא בנייהו פי' שהחזירה ובא עליה פי' דמשעה שזנתה נפסלה לכהונה לגמרי ואין עליה תוספת פסול בביאה זו של בעלה הילכך מרגילתו וא"ת ולוקמא דהא בת ישראל הי' וי"ל דניחא ליה טפי לאוקומא בסוט' ודאית ובלא גרושין. ה"נ רש"י ז"ל ולר"ע הא לא מרגל' ליה שהרי הולד ממזר מחייבי לאוין ואמרי' אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ותימא הא אמרי' בפ' החולץ הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ושמעי' מהכא דאפי' מזוהם לכהונה לא הוי כדברי ר"ח ז"ל שאם לא כן לא היתה מרגילתו וכדאמר לעיל גבי חלוצה:

בת ישראל מאורסת ללוי לא תאכל במעשר ראשון הוינן בה וזרה מי לא אכל' במעשר אר"נ אמר שמואל הא מני ר' מאיר היא דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים דתני' תרומ' לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"מ פירש"י ז"ל קתני מעשר א' ללוי דומי' דתרומה לכהן שהיא אסורה לזרים באכילה דאי לא למה ליה למתני תרומה לכהן פשיטא אלא ודאי לדומיא נקטיה ועוד דמדקא מהדר ליה ר' אליעזר לשון התר מכלל דר"מ נמי בהתר ואיסור קא מיירי והק' עליו בתוספות דמאי דקא' מר"ן ז"ל דומיא דתרומה קנקיט לה א"כ ר"ע דנקט האי לישנא גופיה לק' בברייתא נימא דס"ל דמעשר אסור לזרים ואלו בכולי' תלמודא לא תליא האי סברא אלא בר"מ בלחוד ודקאמר מר"ן ז"ל מלשון התר שתפס ר' אלעזר א"כ ה"ל למידק מכלל דר"מ אסור לכהן כדדייק תלמודא והיכי דייקי מיניה איסור לישנא בלחוד ועוד דההוא לישנא הא פרכי' תלמודא ואמר דלאו דוקא הוא משום איסור אכילה ואימא נותנו ולפי' לא דייקי לה מלישנא דר"מ כלל אלא דהכי גמירי לה כל חד מרבו עד ר"מ דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים והא דתניא מעשר ראשון ללוי בין לנתינה בין לאכיל' קאמר וכדאמרי' בסמוך דגמירי טעמא דמילתא מיניה כדאמרי' אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא פרש"י ז"ל שקבלו כן איש מפי איש עד מפיו של ר"מ ואין ספק דכיון שקבלו ממנו טעמו של דבר שקבלו ממנו דבר עצמו וזה פשוט:


דף פו עמוד אעריכה


ורבנן מה תרומה פי' קרי ליה לר' אלעזר בן עזריה בשם חכמים משום דרבנן כוותיה ס"ל והלכתא כוותיה:

כדתניא ר' יוסי אומר וכו' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' פי' והאי קרא אזהר לאוכל טבל בעוד שיש בו מעשר ותרומה ועונש מיתה שיש בטבל מדכתיב בתרומה ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידי' לתרום הכתו' מדבר וכדאי' בסנהדרין:

וקאמר רחמנא לא תאכל הג' ואי מההיא ה"א ללאו אבל מיתה לא קמ"ל וה"פ דרבנן דרשי קרא דלעיל דאתק' מעשר לתרומה לענין שהוא טבל התרומה וכדתני ר' יוסי ושמא תאמר דההוא מלא תוכל נפקא כדדריש ר' יוסי ואייתר אידך קרא לכדר"מ להכי אמרי' דאצטריך דאי מדר' יוסי ליכא אלא לאו ואצטריך אידך לומר שהוא טבל למיתה וא"כ יהיה חמור טבל שיש בו מעשר ראשון מפני תרומת מעשר שבו יותר ממעשר ראשון עצמו מפני שכבר הופרש' ממנו תרומת מעשר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שהאוכל טבל שהופרש ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנה מעשר ראשון לוקה אבל אין בו מיתה ואין זה כלום סוגיי' לא לר"מ ולא לרבנן והא דאמרי' ומתו בו ולא במעשר זהו לאחר שהורם ממנו תרומת מעשר שהיא במיתה. וי"ג וקאמר רח' לא תוכל ואידך מהתם נפקא ואידך אי מההיא ה"א ללאו וכו' וענין גי' זו שוה לגרסא ראשונה אלא שהיא ארוכה יותר ועוד יש גרסא אחרת שאינה נכונה כלל:

במאי אוקימנא כר"מ אימא סיפא וכו' עד הכא מאי זרות איכא פי' דאפי' לר"מ בת כהן אינה זרה למעשר וכו'

אמר רב ששת מאי אינה אוכלת דקתני אינה נותנת רשות לתרום וא"ת והא לא תאכל קתני וי"ל דה"ק אין לה רשות לאכול כל זמן שתרצה אם עדיין לא הופרשה ממנו תרומת מעשר שהרי אין בידה לתקנו ובהאי אוקמתא אפילו רישא מיתרצה ואפי' לרבנן וכדפרש"י ז"ל ואע"ג דלא אמרינן בדרב ששת אכא יש כיוצא בו בתלמוד:

או אינו אלא לאכול פי' ובא הכתוב לומר לך דכיון שנשאת לו מותרת במעשר ומהדרי' דלהא לא אצטריך דאפי' תימא דמעשר אסור לזרים כיון שנשאת ללוי אוכלת מחמתו ק"ו מתרומה וכדמפרש ואזיל:

ומר בריה דרבינא אמר לומ' שאין חולקי' לה מעשר בבית הגרנות פרש"י ז"ל רישא כדשני לעיל כדר"מ וסיפא דקתני בת לוי לכהן ובת כהן ללוי לא תאכל במעשר היינו שאין חולקי' לה מעשר מבית הגרנות בלא בעלה וה"ה לנשואה כדמפרש בסמוך וגורס הוא ז"ל הניח' למ"ד משום ייחוד אלא למ"ד משום גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר וליטעמך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה אלא גזרה שום גרושה בת ישראל וה"פ הניחא למ"ד לק' במכילת' דמ"ה אין חולקין תרומ' לאשה בלא בעלה משום ייחוד יש לפרש משנתינו ג"כ משום ייחוד אלא למ"ד טעמ' התם משום גרושה שמא יגרשנה הכהן ויתנו לה ג"כ ונמצאת זרה אוכל' בתרומה הכא גבי מעשר מא"ל אטו בת לוי שנתגרשה זרה היא לגבי מעשר ומאי גזרי' בה ומהדרי' וליטעמי' דמותבת לי מהא אמאי לא מותבת התם גבי תרומה למה גזרו בבת כהן לכהן וזרע אין לה אטו גרושה בת כהן כי מגרש' לא הדרא ואכל' בתרומה אלא לא פלוג רבנן. וא"ת ומנא לי דטעמ' משום ייחוד או משום גרושה דילמא טעמא משום שהאירוסי' שנתארסה בת לוי לכהן פוסלים אותה שלא תחלוק בגורן וכשם שפוסלים לבת כהן מלאכול בתרומה אין מאכילים וי"ל דסברא הוא שאין האירוסים פוסלים בדבר האסור באכילה כתרומה אבל אינן פוסלים חלוקה בגורן ואפילו לר"מ דמעשר ראשון נתינתו ללוי ולא לכהן כיון דסוף סוף מותרת לאוכלו:

ויש לגאוגים ז"ל גרסא אחרת ואינה בספרים שלנו ומ"מ עולה היא לפרש"י ז"ל וכמו שכתביו בחדושי' הארוכי':


דף פו עמוד בעריכה


ת"ר תרומה לכהן וכו' עד ההוא גנתא וכו' איתמר למה קנסו לויים במעשר פרש"י ז"ל דלאו אפלוגתא דר"ע ור' אלעזר בן עזריה קאי דאינהו מדאורייתא פליגי כדמוכח לעיל אלא אעלמא קיומי דאמרי' בכמה דוכתי' דקנסינהו ונקטי ליה הכא לאתויי עליה עובדא דגנתא דהוה שקיל ראב"ע ובמ' כתובות לא פי' כן והא ודאי דלר' אלעזר בן עזריה כיון דמדאורייתא בין לכהן בין ללוי קנסא דעזרא הוה לכהן ולא ללוי כלל אבל לר"ע דאמר דמדאוריתא ללוי דוקא קנסא דעזרא אפשר דלא הוה אלא דליהבו בין לכהן בין ללוי וא"ת א"כ מאי טעמא אהדרי' לפתחא לבי קברי לגנתא דר' אלעזר הא פרישנא טעמא בסמוך משום דאיהו הוה שקיל בתורת חלוקה ולא מדין קנסא דעזרא וא"ת כיון דמדאוריתא לר"ע דוקא ללוי היאך אפשר לקנוס עזרא שיתנו לכהן כלל שהרי לא יצאו ישראל ידי נתינה וי"ל כיון דממונא הוא הפקר ב"ד הפקר ואפקוה רבנן למעשר מן הלוים ואוקמינהו ברשות כהנים ועשאום כשלוחי' של לויים:

בתורת חלוקה לי' לך פי' דכיון שאין אתה גומר לקבל אלא בתורת חלוק' ולא משום קנס עזרא אף הם לא יצאו ידי נתינה דמדאוריתא ללוי ולא לכהן כלל:

בת ישראל לכהן. כללא דמתני' דבת ישראל שנשא' לכהן אוכלת בתרומה בשבילו וא' מת אוכל' בשביל זרעו וכשנשאת לאחרים נפסלת מאכילתה בשבילו ואם נתאלמנה ואין לה זרע ממנו חוזרת ואוכלת בשביל זרעו של כהן וכשם שישראל וזרעו פוסלה כך לוי וזרעו. ומיהו דין הלוי במעשר כדין כהן בתרומה ואמרי' בגמ' מ"ל דבת ישראל לכהן אוכלת בשביל בנה כהן שאם נשאת לישראל ואין לה זרע ממנו חוזר' ואוכלת בשביל בנה כהן ואמרי אמ' ר' אבא בת ובת ואוקימנא אפי' לרבנן דלא דרשי ו' כוליה ובת קרא יתירא וכבר פי' בפ' אלמנה לכ"ג. וק"ל והיא גופא דאכלה בשביל בנה מ"ל דאי משום דדרשי' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו מהיכא תיתי לך האי דרשא לסרוסי קרא הכי ואי משום דמקרא מיותר הוא דקנין כסף אוכל וק"ו ליליד בית הא דרשי' ליה במ' גיטין דאייתר לה למדריש דיליד בית אעפ"י שאינו שוה כלום אוכל בתרומה מש"כ בקנין כספו דבעינן שיהא שוה פרוטה לכל והנכון בזה מה שתירץ הרמב"ן ז"ל דאי משום ההי' דרשא דהתם מסתייה דליכתוב קרא כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו ולמה לי' למהדר ומכתב הם יאכלו בלחמו אלא ודאי מיותר לדרשא דקרינן בי' יאכילו בלחמו האי יליד בית שהוא בנתים לדרוש לפניו ולאחריו:


דף פז עמוד אעריכה


ואימא פרט להפרת נדרים הוא דכתי' פי' לומר שאין האב כופה את בתו לאכול בלחמו אם נדרה ממנו דכיון דנתגרשה יצאת מרשותו ואינו יכול להפר נדריה:

ההיא כבר פסקא תנא דבי רבי ישמעאל דכיון דמסרה האב פי' אפי' לשלוחי הבעל ונתאלמנה או נתגרשה שוב אינו יכול להפר וכ"ש נשאת לגמרי שנכנסה לחופה והא דתנא דבי ר' ישמעאל פי' במ' כתובות בס"ד:

התם כתיב מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי וק"ל ולרב ספרא דדריש לחם ולא בשר ה"נ הא כתיב לא יאכלו בלחמו ונימא שאין הבן מאכיל בחזה ושוק תי' ר"י ז"ל דרב ספרא לאו מלישנא דלחם דייק לה דהא בשר נמי נקרא לחם רב אלא דדריש לה מדכתיב בהדיא מיעוטא דאמר מלחם כלו' מקצת לחם והיינו לחם ממש:


דף פז עמוד בעריכה


ת"ל דרכיה דרכי נועם פי' ואם אין אתה עושה מתים כחיים אין כאן נועם ושלום דכשיש לה בנים תנשא וכשימות הבן תצא ותהא זקוקה ליבם וכ"ת שתחלוץ אפי' כשיש לה בנים קודם שתנשא מפני חשש זה הא בעוד שיש לה בנים אין חליצתה כלום ק"ו מן החולץ למעוברת אבל כשנעשה מתים כחיים אז נתיבותיה של תורה שלום. ובהכי סליק פרקא. תושבחתא למארי שמיא וארקא: