חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

חמש עשרה נשים

מתניתין חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וק"ל וליתני שש עשרה כגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן ונשאת לשמעון אחיו ומת בלא בנים ונפל' לפני ראובן והא נמי אית' בצרת צרה דלראובן הוא דאסירה משום תנאו של ראשון אבל לשאר אחים שריא. תירצו בתוס' דבתנאי לא מיירי והנכון שאין ערוה פוטרת צרה אלא כשהיא אסור' מחמ' עצמה שאסורה לביאה לב"ה קודם יבום דומיא דאחות אשה אבל זאת מותרת היא לראובן מחמת שום ערוה קודם שיבא עליה וכשבא עליה הוא דנתבטל גיטה ונמצאת אשת איש למפרע הילכך היא אינה עולה ליבום ולא לחליצה אבל אינה פוטרת צרתה וכן אמרו בירושלמי בפ' המגרש על דעתיה דר' אליעזר ליתני שש עשרה ופריקו תמן היא איסור' עליו ברם הכא הוא אוסרה על עצמו. עד סוף העולם:

וק"ל כיון דקתני צרותיה' וצרת צרותיהן הא משמע אפילו הן מאה ולמה ליה למתני עד סוף העולם ודכוותא דייקי בתמורה גבי הא דקתני ולדות שלמי' קדושי' הם ולדותיהן ולדי ולדותיהן עד עולם ופרכי' עד עולם למה לי וי"ל דאורחא דתנא הוא למתניי לישנא רויחא שלא לצורך והתם בתמורה הוא דפרכי לה משום דקתני שאר ולדות קדושי' ולדות ולדותיהם ולא קתני עד עולם ובפ' הכותב דקתני ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירות עד שיכתוב דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותי' ופירי פרותיך עד עולם ומשום דקתני עד שיכתוב משמע קפידא ולהכי פרכי' עד עולם למה לי:

בתו פרש"י ז"ל בתו מארוסתו אבל בתו מנשואתו הרי היא בכלל בת אשתו כדכתיב אשה ובתה ל"ש ממנו ולא שנא מאיש אחר אבל בתו מארוסתו לא נפקא מהתם דאשה בנשואים משמע ע"כ ובודאי דילמ' דאמרי' בגמרא דבתו עקר אסורא מדרשא אתיא קרוב הוא לומר דבתו הכתוב הכא בתו מארוסתו בלחוד היא ובתו בנשואתו תניא בכלל בת אשתו דאע"ג דאפשר ליה למכלליה עם בתו תנא נקיט סדרא דקרא דכייל בתו מנשואתו בכלל בת אשתו דודאי מאש' ובתה נפקא דהא לא אמרי' בשום דוכתא דאתי' מדרשא אלא בתו מארוסתו ומיהו מאי דקאמר מרן ז"ל דבתו מארוסתו לא נפקא מכלל אשה ובתה משום דאשה בנשואיה משמע לא דק בה מרן ז"ל דאש' סתם כל אשה משמע עד שיאמר אשתו או אשתך או אשת פלוני וטעמא דלא נפק' מהתם היינו משום דכתב בה שאר והכי אמרי עלה בהדיא בריש פרק אין נושאין וי"מ בתו דקתני היינו בין בתו מארוסתו בין בתו מנשואתו ובת אשתו היינו בת אשתו לחוד דטפי שייך למיכללא בהאי מהאי אשת אחיו שלא היה בעולמו פי' דליבום לא חזייא דבעי' ישבו אחים יחדיו ואסורא עליה משום אשת אח כדקאמ' דלגבי איסור אשת אח לא בעינן ישיבה אחת בעולם ואליבא דהלכתא מתני' בין שנולד ואח"כ ייבם ובין שייבם ואח"כ נולד ומיהו רש"י ז"ל פירשה כשנולד ואח"כ ייבם או אפי' לר"ש ולא ידעי' אמאי דהא אסיקנ' בגמרא דתנא פלוגתא מיירי' ואפשר דרש"י לא נקטה בדוקא אלא דבעא לפרושי הלכה:

דף ב עמוד ב

וכולן אם מתו או מיאנו פי' שמיאנו בבעל ומשכח' מיאון בבתו ביתומה בחיי האב כדפרש"י:

או שנמצאו אילונית פי' בין בחיי הבעל בין לאחר מיתתו וכן מפורש בתוספתא ורב אשי פירשה בגמ' דדוקא שנמצאו שלא הכיר בה הבעל והוה ליה מקח טעות למפרע ואינה אשתו כלל אלא זנות בעלמא ולפיכך אינה פוטרת צרה ושמעי' מיהא דאילוני' שלא הכיר בה הוא מקח טעות ואפי' גיטה מדרבנן לא בעי' דאי לא הויא צרתה צרת ערוה מדרבנן וחולצ' ולא מתייבמת וק"ל דהא דקתני הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה כתובה הוא דלית להו הא גיטא בעיא דהכי דייקי התם ויש לומר דמשום שנייה וממאנת תנא הכי. תו קשיא לן הא דאמר קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים קטן שמא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערוה ואם איתא תתייבם קטנה ממה נפשך דהא אפי' תמצא אילונית ארוסת אחיו בעלמא היא ושריא ליה תירץ ר"ת ז"ל דלרבא דאוקים מתני' בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה ולא משום טענת מקח טעות אפשר דאילנות שלא הכיר בה בעיא גיטא מדרבנן ואתיא מתני' דלעיל כפשטייהו דטעמא דמתני' לדידיה לאו משו' מקח טעות הוא כדאיתא בגמ' והלכתא כרבא:

גמרא מכדי כלהו מאחות אשה ילפי' פיר"שי כלהו עריות וק"ל דהא אסיק רבא בגמ' דערוה לא צריכה קרא ודוחק הוא לפרושי כל סוגיי' דס"ד מעיקר' וי"ל דודאי למסקנא ערוה לא צריכה קרא לפוטר' מן החליצ' ומן הייבום דהא לא אתי עשה ודחי לא תעש' שיש בו כרת ומיהו צרה גופה צריכא קרא לאוסרה כשהוא צרת אחות אשה מדכתיב לצרור דאי לא הא חזיא לייבום שאין בה ערות אשת אח דשרי רחמנא ומאי דאמרי' בגמ' דצרה נמי לא צריכה קרא היינו בתר דכת' רחמנ' לאחר וכתב כרת בסוף הפרשה הויא לה צרת אחות אשה לאו שיש בו כרת וכדפרש"י לקמן אשתכח דאיסור צרה מאחו' אשה נפק' ומינה ילפי' לשאר עריו' לאסור צרותיהם ותנא דמתני' לא איירי הכא אלא באיסור צרות וכדדייק רב אשי לקמן דלא קתני פוטרות ופטורות וא"כ למסקנ' איסור צרות דקתני תנא מאחות אשה נפקא ולפירש"י במסקנ' י"ל כולהו עריות שפוטרו צרותיה מאשה ילפי':

ובתר חמותו ליתנו כלתו דבתר שריפ' סקילה חמור' כלומר וראוי להקדימה לשאר עריות דמתני' שהם חייבי כריתות והקשו בתו' דאפי' לא תנא סקילה בתר שריפה אלא אחר הרג וחנק ראוי להקדימה לחייבי כריתות וכו' שהרי יש בה כרת ומיתה ותימא דאלומוי קושי' הוא דאפילו כדפרש"י ז"ל דבתו מנשואתו מכלל אשה ובתה נפקא והכי מוכח בפ' אלו הן הנשרפין וק"ל הא דכתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך ואמרי' לקמן במכילתי' והתם בסנהדרי' אין לי אלא אחותו בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו בת אביו שהי' בת אמו בת אביו ובת אמו מנין ת"ל אחותך היא ולמה לי קרא נימא דאחותו בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל מאחותו בת אביו כדאמ' הכא וי"ל דשאני התם דכיון דכתב או בת אמך ור"ל בת אמך ולא בת אבי' היא הנותנ' דכי נתיר בת אביך היינו דכוות' בת אביך ולא בת אמך ולפרש"י שכת' במשנה כלה ובתו אתא מדרש' ולאידך פי' היינו קצת בתו דקתני בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא פי' עיקר איסורי' נמי אתו מדרשא וכיון דאית בה תרתי מדרשא אקדמה ואע"ג דתנא לא איירי הכא בדין עיקר אסורייהו דאמ' רב יצחק הא אתמרא בפ' אלו הן נשרפין גבי הא דאמרי' בתו מארוסתו בשרפה מניין:

דף ג עמוד א

ג"ה ואיידי באיסור אחוה תנא אחו' אשה וק"ל דאי משום הא ליתני בתר כל איסור אחות וי"ל דכיון דאיירי באיסו' אחוה דקורבא דנפישי' כעין אחותו ואחות אמו תנא אלו אחות אשה דאתא ע"י קדושי' דנפשי' מקמי אשת אחיו דאתי ע"י קדושי' אחיו ויש נוסח' דגרסי וכיון דאיירי באיסור אחות וזו גירסא נכונה:

תנא שלש דורות למעלה דידה לפרש"י לאו דוקא דידה בלחוד דהא בתו מנשואתו בכלל בת אשתו קתני לה אלא הכי קאמ' דמעיקר' קתני ג' דורות למטה דידיה בלחוד והדר קתני למטה דידה נמי ג' דורות למעלה דידיה שלש כגון אמו אם אמו דהיינו אמו אנוסת אביו לא מצי למתני כדמפרש בגמ' ובדין הוא דלקדמ' כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו פרש"י דכיון דכלתו ואשת אחיו כי הדדי נינהו לענין קורבה דתרוייהו ע"י קדושי' קרוביו ה"ל לאקדומי לכלתו דחמורה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו דכלתו בסקילה וחמורה מחייבי כריתו' וה"ה דאית לה למקדמא לאשת אחיו מאמו דחדא מינייהו נקט ועוד לפי פי' זה טעם דהקדמת כלתו משום חומר' ולישנ' דגמ' לא משמע אלא משום דאשת אחיו שלא היה בעולמו לאו קורבא היא דאסורה ולפי' הא דאמרי' משום דלאו קורבא הוא דאסירא פירשו דלא משו' קורבא דנפשיה אלא משום קדושי קרוביו וכדפרשי' ואינו נכון חדא דהשתא לא משמע דלא נחית תנא לחומרא כלל אלא לקרובי ועוד דכיון דבעי לאקדומי אפי' לאשת אחיו מאמו איהו הוה לן למינקט דקדים בלישנ' דמתני' והנכון דדוק' נקט דלקדמיה לאשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה קורבת אח גמורה כיון שלא היה בעולמו ולגבי ייבום לא חשיב אחיו והיינו דאמרי' דלאו משו' קורבה הוא דאסירא והא דאמרי' לעיל לתניי' להאי בבא לבסוף כדפרשינא דלתניי' בבא באיסור אחוה כלומ' כלתו חמורה בתו אחותו ואם חמיו ובת' כלתו שהיא אשת בנו דהוו קדושי' קרובי' לתנייה אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ולתני לבסוף שאר איסור אחוה אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו והוייא לה אחות אשתו בתרייתא:

אי הוה תנא אוסרות הני מילי לייבם. ק"ל דהא אנן לא פרכי' אלא דליתני אוסרות במקום פוטרות ושאר מתני' כדאית' מן החליצה ומן הייבום וי"ל דה"ק דאי תנא אוסרות לא הוה מצי למתני לא אוסרות ליבם ה"א דמחלץ חלצן ומשום דלא פריש לן אמאי לא מצי למתני חליצה בהדי אוסרו' פרכי' ליתני אוסרו' לחלוץ נמי ומהדרי' אוסרות לחלוץ מאי קא עביד כלומ' מאי איסור יש בחליצה אלא שהוא מעשה לבטלה ופרכי' אלמה לא הא אית בה איסורא משום שאם אתה אומר חולצת מתייבמת כיון דבמקום מצוה פי' אלא קאמרי ודכותא בתלמודא טובא:

ליתני מן היבום לחודיה פי' שהוא עיקר המצוה וממילא שמעי' לחליצ' דהא חליצה בתר ייבום כתיבה הא מחלץ חלצן פי' צרות ערוה מיה' דמביאה הוא דדחו ליה עריות מדכתב לצרור לגלות ערותה א"כ מן החליצה לחודה פי' דודאי כיון דלא סלקא לחליצה לא סלקא לייבום דליכא מאן דסבר שתהא עולה לייבום ולא תהא עולה לחליצה וקרי בי רב ומניינא דסיפא לאתויי מאי דכי הדר דקתני הרי אלו ודאי למניינא נחית. למעוטי דרב ודרב אסי פי' רב דאמ' צרת סוטה אסורה ורב אסי דאמ' צרת אילונית אסורה ולדידהו ודאי הרי הן כעריות צרותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום והכי מוכח מדפרכי בסמוך ולרב אסי ליתנינהו והיינו נמי דפרכי' ולרב ולרב אסי מאי ואם איתא דלדידהו בעו חליצה הא מיעט להו מדין חליצ' מיהת דא"ל צרות עריות שבמתני' פטורות אף מן החליצה והצרו' הללו צריכו' חליצה אלא ודאי כדאמרן ויש שסוברי' דלא אמרי' הכי אלא משום צרת אילוני' דרב אסי אבל צרת סוטה לרב חייבי לאוין הוא ומדאוריתא בת חליצה וייבום ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ומ"מ צריכה חליצה ולקמן בדוכתא יתבאר בס"ד:

ודאמרינן דתנא קתני מניינא למעוטי פרש"י למעוטינהו לגמרי דלתנא דמתני' עולות לייבום צרותיה' וכ"ש לחליצה אבל יש שפירש דלתנא דמתני' צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו מותרת אפי' להתייבם כדאסיקנא לקמן דבצרותיהם לא גזרו כלום וכן דעת רבי' הר"ם ז"ל ונכון הוא ומיהו רש"י פי' דאפי' למאן דאסר בהו לקמן מודו דבעו חליצה וכיון שכן אף לדידהו שפיר מיעט להו תנא או צרת ממאנת פי' מיבמ' דיבם או צרת מחזיר גרושתו פי' דצרת ממאנ' וצרת מחזיר גרושתו צריכות חליצה מדאורייתא ואפי' לייבום חזו מדאוריי' אלא דאפקעוה רבנן משום גזירה וכדפרש"י ז"ל אבל יש שפי' וכו' לעיל ולרב ולרב אסי ליתנינהו פי' ליתני צרת סוט' וצרת אילונית כיון דלדידהו פטורות מן החליצה ומן הייבום ופרקי' לפי שאינן כצרות צרה פי' שהרי לכל האחי' היבמים הם אסורות והא דלא פרכי' ולמאן דאסר צרת ממאנ' וצרת מחזיר גרושתו דלתנינהו א"כ למעוטי מאי משום דהא ידעי' ודאי שאפי' למאן דאמר צרותיהם אסורו' צריכות חליצה מיהת ואפי' הן עצמן צריכות חליצה דאפי' מחזיר גרושתו דחייבי לאוין בעלמא הוא יכול שאני מרבה אף בעריות ק"ל ליתני שאני מרבה לט"ו אלו שלא במקום מצוה י"ל דתנא ברא סירכא דמתני' נקט דקתני התנא שלא במקום מצוה בשש עריות ומיהו להכי קתני דבריו שאין צרה אלא מאח לתת טע' לאלו כדי שנלמוד מהם לט"ו שלא במקום מצוה דאי לא למה ליה למתני' אין צרה אלא מאח כיון דקאי להתרא אלא ודאי כדאמרי' וכדפי' ז"ל:

דף ג עמוד ב

בפי' רש"י עונש מניין פרש"י אם ייבם א' מן העריות או צרותיה' וא"ת והיכן מצינו שיש עליהן עונש דקתני מניין וכו' וי"ל דתנא קים ליה במילתי' ואורחא הוא בהכי:

ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מניין דדחי פי' גבי לא תעשה שיש בו כרת לא אמר מנ"ל כדאמר לקמן באידך משום דהשתא ס"ד דתנא מפיק לי' משום דדחי לא תעש' גריד' דלא שנא בין איסורא רבא לאיסורא זוטא ולהכי מתמהינן דאי מהאי טעמא איסורא רבא מדחי וי"ל פי' חמור מקל להקל עליו הא ודאי לא ידחו ומשו' דלא מודינן לה בעיקר דינא מתמהינן הכי ולא אמרי' מ"ל אבל באידך קים לן דהכי דינא בכל התור' אלא דאמרי' מנ"ל וא"ת וכיון דאפי' איתא לא ילפי' מיהא לנדון שלפנינו למה לי' למי' השתא כלתו גרידא מ"ל וי"ל דאע"ג דלא נפקא ליה מינ' כלום כיון דאתא לדידיה בעי לצרוכי א"נ דהכי קאמר מ"ל דדחי דדילמא מצית לאתויי מדוכתא דשמעי' מיהו אפי' ל"ת שיש בו כרת והכי קאמר בתוספתא ולמה הביא ראי' דדחי ל"ת שיש בו כרת מדכתיב עליה ולימא הכי טעמא דאמר רחמנא עליה דלא דחי הא לאו הכי הוה אמינא דדחי דהא דכוותא דייקי' לקמן גבי אמר לו אביו לבשל לו או לשחוט וגבי לא תבערו אש ותריץ דאנן השתא על תנא דמתני' קיימים דאפי' מקמי דכתב רחמנא עליה קאמר שומע אני אפי' על א' מן העריות וזה ברור ופשוט:

דף ד עמוד א

וסמך ליה גדילים תעשה לך פי' למישרי כלאים בציצית וא"ת ודילמא איפכא למסרי אפילו בציצית וכדרשינן בסמוך סמוכים דחסימה לעשות לא תחסום ביבמ' ומאי שנא דהכא דרשי' להתיר' ולקמן דרשי לאיסורא י"ל דלעול' דרש' אתיא למאי דאיצטריך לן ולאפוקי מסבר' דילן דאי לא לישתוק והכ' מסברא לא דחי עשה דציצית לא תעשה דכלאים ולקמן מסברא חוסמי' ליבמ' כדי לקיים מצות יבום ואחרי כן אם תרצה להיות מורדת תהא כאותן שכופי' אותם להוציא כיון שהוא רוצה לקיים מצות יבום שאין חוסמי' אותה כלומר כשמורדת בו שלא להתייבם אין נותנים כפי' ואחר כן אומרין לה שלא לכוף אותה ולא עוד אלא שכופין אותו לחלוץ לדברי רש"י כשם שכופי' לבעל ובדוכתא יתבאר בס"ד:

וסמיך ליה לא תחסום ר"י ז"ל פי' דמהא שמעינן דרב לא בעי מופנ' ולא מוכח דהכא ליכא שום מופנ' ומוכח נמי ליכא דהיכן מצינו פרשת יבמי' עדיף טפי מהאי אי גבי איסור אשת אח לא כתיב רחמנא בשום דוכתא הנדחה אבל הנדחה לא ומילה ופסח וקרבן שדוחי' שבת יוכיח והכי נמי משמע מהא דבן עזאי דבסמו' דהתם ליכא דשפיר שייך למתני חייבי מיתו' הדדי ומופני ליכא דאע"ג דכתי' איש אשר יתן שכבתו בבהמ' מות יומת הא אמרי' בסנהדרין כל שוכב להקיש שוכב לנשכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר ואמר רב יוסף דהא רב יהודה בכל התור' לא דריש ובמשנ' תור' דריש ופרש"י דטעמא דדריש במשנ"ת היינו משום מופנ' או מוכח וה"ה ודאי כל התו' כי איכ' מופנ' או מוכח אלא דבכל התור' לית לי' מוכח לא מוקד' ומאוחר וכלה כחדא פרש' ובמשנ"ת משמע לי' שנכתב על הסדר ויש שם לדון דין מוכח תוספות ועיקר:

וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו יש גרסאות דגרסי ורבנן אי הוה סמיך לי' כדקאמר ונוסחי דוקני לא גרסי' לי' הכא ומיהו בפ' נושאים על האנוס' איתי' ורש"י הביאו בכאן דרך פירושו:

ואי משום דמופנ' מכדי לכתוב לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו למה לו הקשה ר"ת ז"ל והא מצי לאוקומי בשומרת יבם של אביו ולעבור עליה בלאו שלישי לבד מאיסור דודתו ואיסור יבמה לשוק וכדדרשי לי' רבנן ואיבעי לי' למימר דלית לן לאוקומ' בלאו יתירא א"נ למה לי למייתי עלי' משום סמוכים בלאו הכי נמי איכא למימר הכין וי"ל דאי לאו סמוכי' הוה מוקי לה בלאו יתירא וקא עדיף טפי מלשוויי הפרש בין אנוסת האב לאנוס' הבן א"נ לר' יהוד' כנף ראויה לא משמע ליה כפר"ת נ"ל דמודה ר' יהודה דלא יגל' כנף אביו לשומרת יבם של אביו היא והכא יתורא דאביו דריש וכדדרשי לקמן יתור' דיחדיו ונוסחי איכא דגרסי לכתוב לא יגלה כנף אביו למה לי וזה כדפרי' רבינו תם וגבי ציצית אי אפשר משום דמוכח וכו' וי"מ דהשתא לר' יהודה קיימי' דמודה בלאוין דציצית משום דמופנ' ומוכח וכלה סוגיא אליבא דידי' דאלו לרב לא בעי מופנ' ולא מוכח כדכתיבנא ור"י ז"ל פי' דאפי' לרבא נמי דמוד' דהוי בנין אב לכל התור' כי הא בעו מופנ' ומוכח ונכון והויין כולה סוגיי' לרבנן נמי דאע"ג דכתיב סמוכי' לעד לעולם אסמכת' בעלמא הוא והיינו דלא שיילינן לר' יהודה מאי דרי' בי' ויש מקשי' היכי ילפי' מציצית לכל התור' דילמא עשה דציצית שאני שהי' שקולה כנגד כל המצו' וי"ל דהא לא חשיבא חומרא דהא תנן הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וכו':

דף ד עמוד ב

לכתוב רחמנא גבי ציצית פי' לגדילים תעשה לך כיון דאית בי' הלכות ציצית גדיל גדילים עשה גדיל ופתלהו מתוכו:

בפירש"י כל העלא' אסר רחמנא אפי' מוכרי כסות פרש"י שאין מתכוון להנאת חמום והקשו עליו בתוס' דא"כ היכי אמרי' קמ"ל דשרי דהא סוגיי' אף לר' יהודה דאסר בהא משום דבר שאין מתכוון כדאיתא בפ' כל שעה ואפי' לר' שמעון דשרי התם היינו לאו מהאי קרא דלא תלבש שרו אלא משום דשרי בכל דבר שאין מתכוין כדאיתא התם לכן פריך כל העלא' אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות שאין נהני' כלל אלא מצטערי' קמ"ל דשרי אבל כשהוא נהנה אלא שאין מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא:

ותיתי שעטנז מהעלאה פירש לאו בגזירה שוה אלא שילמוד סתום מן המפו' וכבר הא בלא מופנה למדי' ואין משיבין אצטריכי סלקא דעתך אמינא כדרבא דמי קמ"ל ק"ל והא אפי' לפום הא סברא דרבא כלאים בציצי' שרי דהא קאמר צמר ופשתים פטרי בין במינו בין שלא במינו ויש בכלל זה צמר ופשתים לצמר ואדפרכי עלה דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא הא הוה עדיפא לי' למפרך וי"ל דהשתא סבי' לן דהכי קאמר דצמר ופשתים פוטרים שלא במינן ובדבר שאינו כלאים כגון כלך ושיראים וסירקון ולאפוקי שאר מינים שאין פוטרים שלא במינם כלל ואע"פ שאין בהם כלל וי"מ דהשתא ס"ד דהקו' דאצטריך עלה משום דס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה כדרבא ולא מיתורא דגדילי' כדאמרי' לעיל וכי פרכי' דתנא דבי ישמעאל לית ליה דרבא אמרינן סלקא דעתך דכי דייקי' דויקי' דרבא הדרינן דיתורא משום דגדילים הוא כדמעיקרא לעיל ואין זה מחוור דהשתא לא קיימי' עלה דמתניתין אלא על לא תעשה גרידא דעלמא והנכון כדאמרי' בשיטת רש"י ז"ל ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. קיימא לן הא ניחא צמר לפשתים למצות תכלת שאי איפשר אלא בצמר וכיון שאין אפשר לקיים שתיהן יבא עשה וידחה לא תעשה שאין אומר לו שיפשוט טליתו אלא פשתים לצמר אחוטי לבן הוא ואפשר בשל צמר ואמר ריש לקיש דכל שאפשר לקיים שתיהן אין דוחה עשה לא תעשה כדאיתא במנחות:

יש שפי' כתוס' דהא פליגא אדריש לקיש ויש מי שפי' דהכא מיירי כגון שאינו מוכח כלל חוטי צמר ואין לו למלול מטליתו דבעי טווי הלכה למשה מסיני וכל כי האי גוונא אי אפשר לקיים שתיהם קרי' ביה ודעת מ"ה כלשון אחרון:

דף ה עמוד א

תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו פירוש לרבנן דסברי דכל בגד כל שאר מיני' משמע האי צמר ופשתים לאו מופנה דהא אצטריך למעוטי כלאי' משאר מיני' ויליף שעטנז דהעלאה משעטנז דלבישה דסתום מן המופנה וא"כ מנ"ל יתורא דאתי עשה ודחי לא תעשה וא"ת וכי ליכא מופנה הא איכא מוכח וי"ל דקושיי' למאי דאמרי' אי משום דמופנה וי"מ עוד דכי אמרי' לעיל אי בעית אימא משום דמופנה דוקא ומוכח לא מעלה ולא מוריד ואינו מחוור וקושיין השתא אפי' לרבנן דפליגי אפי' לר' יהודה דלא בעי בעלמא מופנה דלא מוכח דבמינים דהוי בנין אב מופנה או מוכח כדפי' רש"י ז"ל:

נפקא ליה מראשו דתניא וכו' יש גורסי' דהשתא נמי אאידך ראש דלקמן למדרשי בנזיר בלאו השוה בכל ודוק וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' והיינו דאיכא איסורא דלא תקיפו ואצטריך ראשו למשרייה במצותו ואכתי אצטריך סד"א כהני' הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות קמ"ל ולמאי דס"ד מעיקרא דאין הפרש בין כהני' לישראל בזה אמאי נקט תנא ופאת זקנם לא יגלחו ולא נקט לא תשחית את פאת זקנך דכתיב בישראל וכדנקט קרא דישראל וי"ל דאנן ס"ד דרבותא איכא קצת דדחי אפי' לאו דכהני ומיהו לאו רבותא כולי האי דלאצטריך להו קרא ולא יליף מדישראל דראשו' תו ק"ל נפרוך דאצטריך לכהנים גופייהו משום דאית בהו עשה ולא תעשה דהיינו עשה דקדושי' תהיו לאלהיכם וכדאי' במס' נזיר וי"ל דהכא לא חשיב רבותא דמאי טעמא אמרי' בעלמא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום דאמרי' מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא הא אלים דעשה במצותו שוה בכל ואית ביה שלום הבית ולהכי הוה סלקא דעתין דלדחי אפי' עשה ולא תעשה שאינן שוים בכל וכדאמרי' בבבא מציעא גבי כבוד אב ואם דמשום דהוקש כבוד אב לכבוד המקום הוה סלקא דעתין דדחי עשה ולא תעשה:

אלא אתיא מראשו דהך תנא פרש"י דהני ראשו אחרים דכ' במצותו פי' לפי' דאי לא מהיכא תיתי ליה לתנא למדרשיה בנזיר מידי נזיר כתיב הכא אלא ודאי משום דמהאי מראשו וזקנו נפקי ישראל וכהן אייתר הא לנזיר והיינו דאצטריך כלהו:

ותני חדא תני להו שומע אני אף נזיר מצורע כן תלמוד לומ' בראשו פי' רש"י דאע"ג דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא כיון דאם אינו ענין לכך תנהו ענין ללאו השוה בכל ולא דק בה מרן דודאי לאו דבנזיר שוה בכל הוא כיון שנוהג בין בכהני' בין בישראל בין באנשים אעפ"י שאינו נוהג אלא בנזיר אין בכך כלום ותדע דאי לא הוה מפרש לה תלמודא כדפירש"י לעיל:

מה לנזיר מצורע שכן בשאלה פי' דלאו שלו קל לידחות וא"ת וניתי מכהן ומנזיר מיבעיא וי"ל דשאני גלוח דמצורע שכן גדול שלום הבית דמצור' אסור בתשמיש המטה וכדאמ' דכוותא בפ' שלוח הקן דאי לא תימא הכי כלומר דאי אמרת דהאי לאו פרכא היא שאין חכם נזקק להתיר נדר של מצוה אלא לצורך דברי גדול או דבר מצוה או פקוח נפש:

ה"נ איכא לפרוך מה לנזיר פי' ואנן מעיקרא הוה ס"ד דכיון דנזיר איכא עשה ולא תעשה אע"ג דאפשר בשאלה עדיפי תרוייהו בלא תעשה גרידא בעלמא דלא אפשר בשאלה הילכך גמרינן מיניה ללא תעשה גרידא אבל לא גמרינן ללא תעשה ועשה ותלמודא מהדר דכי היכי דלא גמרינן לחדא:

דף ה עמוד ב

והאי יחדיו מבעי ליה לתוכף תכיפה א' אינו חיבור וא"ת דילמא דמבעי ליה אפי' לתכיפה א' וי"ל דקושטא נקט דלא משמע יחדיו בפחות משתי תכיפות א"נ דבכלאים ושעטנז דהיינו ערובי שפיר משמע לאסור תכיפה א':

ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז פרש"י ז"ל שיהא הצמר והפשתים שוע ביחד וטווי ביחד וארוג והקשה ר"ת ז"ל א"כ כלאים דשריא רחמנא בציצית משום דקשר העליון דאורייתא היכא משכחת לה בעי' שוע טווי ונוז וליכא ועוד דשרא רחמנא בבגדי כהונה ארוג איכא שוע וטווי ביחד ליכא ועוד דלשון נוז לא משמע אלא שזור וכדתניא נלוז ומלוז הוא אביו שבשמים כלומ' לשון עקש ופתלתול וכדאמ' בסנהדרין מנזייתא דמר לא אמרי' ביה לא מידי אבל ר"ת פי' שיהא הצמר והפשתים כל א' בפני עצמו שוע טווי ונוז ואחרי כן מחובר יחדיו והשת' איכא כלאי' בבגדי כהונה דשזורי' היו וכן בציצית כי כל בגדיהם היו מחוטי' שזורים וכן חוטי ציצית צריך שיהיו שזורים והא דאמרי' בהאשה האי חוטי' דכתנא דאבד בגלמיה ואנפקי' ולא ידע אי אנפיק או לא בתיק שפיר דמי מאי טעמ' מדאוריית' שעטנז אמר רחמנא עד שיהיו טווי ונוז פר"ת ז"ל דהאי בחוט שאינו שזור קאמר וגלימא בזמן התלמוד לא היה שזורה אלא ר' דשיפתא דגלימא כדאית' בפ' בתרא דערובין גבי המוציא תכלת בשוק וזו שנינו במס' כלאים אין אסור כלאים אלא שוע טווי ונוז וארוג כדכתי' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז לאו למימרא דמשוע ונזו נפקא לן ארוג אלא מלשון יחדיו הוא דנפיק וצ"ע:

יש גורסים משעטנז קא נפקא כלו' דמשעטנז דהעלאה גמרינן לשעטנז דלבישה שיהא שוע טווי ונוז דליתא דשאני העלאה דלא נפיש' אהניית' ורש"י ז"ל גורס כלה משעטנז נפקא ופירושו הוא דשורת הדין אין צריך לכתוב אלא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו ולאפנויי לדרשא דהכא כתב שעטנז ומיהו אי משום האי בלחוד מסתייה דלכתוב כלאים ומפנה לדרשא כתב שעטנז למדרש שוע וטווי ונוז והקשו בתוס' דילמא כולה כתביה רחמנא משום שוע טווי ונוז וליכא מופנה לדרשא לכך פי' דאדלעיל מהדר דלעולם יחדיו מופנה לדרשא דלחבור דשתי תכיפות משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזי' אלמא כשנעשו הצמר והפשתים בגד א' קאמר וה"ג אלא כולה משעטנז נפקא וא"ת והשתא דאתיא מיתורא דיחדיו דדחי עשה לא תעשה גרידא ואפי' לאו השו' בכל ראשו וזקנו וראשו גבי מצורע מאי דרשי ביה בשלמא ההוא תנא אפשר דלא מייתר ליה האי יתור' דיחדיו דקסבר דחבור משעטנז לא נפקא שפיר א"נ דשאני ציצית דהיא שקולה ככל המצות וחשיב להא חומרא כעשה אלא לדידן דדרשי' האי יתורא דציצית מאי איכא למימר וי"ל בראשו אצטריך הא גופה דהקפת הראש שמה הקפה וזקנו למילף מניה דגילוח מצורע בתער באיסור השחתת זקן דהתם הכי דרשי' ליה בנזיר בפ"ג מינים ואידך ראשו דנזיר אצטריך משום דאית ביה עשה ולא תעשה דהוה ס"ד דאע"ג דאפשר בשאלה לא הוה דחי להו לתרווייהו אלא לא תעשה שיש בו כרת היכא דאשכחן דדחי כלו' בשום דוכתא וא"ת ונגמר מיבמה דאשת אח ונהי דלא גמרי' מיניה לשאר עריות דשאני חד מתרי לאוין כדאמ' לקמן מיהו נגמר מיניה לעלמא והשתא נמי לא אתיא אלא למילף היכא דאשכחן דדחי אפי' חד לאו שיש בו כרת בכל הני דמתני' דכל כי האי גוונא דאשת אח שאי אפשר לעולם אלא בדחי' בשום צד לא חשיבא דחייא כיון שא"א לקיים עשה דלא יטמא אלא בדחיית לאו דלא יטמא וכן פי' ר"י והרמב"ן ז"ל:

מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ופי' וכאלו יש בה מצות עשה דומה והשתא לא נקיט שכן יש בה כרת כדנקט גבי פסח משום דהאי טעמא עדיף להו ומיהו בסמוך דצריך ליה נקטיה מה למילה ופסח שכן כרת וא"ת הא כרת יש במילה אינו במילה בזמנה הדוחה שבת אלא במילה דגדול שאינו מל את עצמו שאינו דוחה שבת שיהא מילה שלא בזמנה וי"ל דמ"מ כיון שיש כרת במצוה זו לגבי גדול מצות עשה דחמירא ככרת חשיב הכא ובכל דוכתא ומיהו כי מצי נקט אידך טעמא דר"ג בריתות עדיף ליה משום האי פירכא מה לתמיד שכן תדיר וא"ת והא מוספין וקרבנו' צבור דדחו וי"ל דהנהו נמי לגבי אידך דעלמא תדירי' חשיבי:

מה להנך שכן ישנן לפני הדבר פרש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדבר פי' לפי' דאף ע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגים בה לאו בתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אע"ה אפי' ערובי תבשילים ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל תמיד הוה וק"ל והא איכא מוספים וקרבנות צבור שלא היו לפני הדבר ועוד למאן דסבר עולת ראייה הוה מאי איכא למימר וי"ל דניחא ליה לאשמועי' האי טעמא דתמיד נמי היה לפני הדבר כדכתיב ויעלו עולות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומיהו בלאו ה"נ מצי למימר מה להלן שכן תדיר דלגבי יבום ואפי' שלא במקום ערוה תדיר חשיב כ"ש במקום ערוה:

כלכם חייבים בכבודי פירש"י ז"ל דנפקא לן מאני ה' והק' בתוס' חדא דאני ה' יש לדורשו נאמן ליפרע או לשלם שכר כדדרשי' בעלמא ותו אמאי לא נקט ליה ופירשו דנפקא לן מלישנא דתשמרו לשון זרוז. מאי לאו דאמר לי' שחוט בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי וא"ת ולמאי דס"ד השתא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת למה לי דכתב רחמנא דדחי ל"ת גרידא כדאמר לעיל וי"ל דס"ל השתא בציצית לא מייתר א"נ דשאני ציצית שהוא עשה קל שאינו שוה בכל וראשו וזקנו אצטריך כדפרי' לעיל וא"ת ולמאי דס"ד השתא תפשוט דאתי עשה ודחי ל"ת ועש' דתרווייהו איתנהו בשבת וכ"ת כדאמר באלו מציאו' שאני מצות כבוד אב ואם שהוקש' כבודם לכבוד המקום ואלים למדחי אידך עשה א"כ נפרוך השתא דאף ללא תעשה לא נגמור מהאי טעמא ותו דעשה של שבת אלים טובא דשקולה שבת כנגד כל התורה כולה וא"ת דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דאידך עדיף לן דלא מיירי אלא בלאו דמחמ' ומיהו מעיקרא דמייתי לה הוה ס"ד הכי דמורא דאב חמיר למדחי אפי' עשה ול"ת שיש בו כרת כשאין עשה מיהת ותו לא אצטריך עליה ודחי בלאו דמחמר פי' שאין בו כרת ופרכי' א"ה לא דחי אלא הא דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא נגמר מהכא דלא דחי וא"ת דלימא דשאני הכא דשבת עש' ולא תעש' וי"ל דלגבי מצות כבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דהשב' לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא וקמ"ל דכי מוקמי' ליה בבישול ואפ"ה לא אמרי' דנגמר מיהא ולא דחי ואדרבא אמרינן דגמרי מהא דדחי ואלו הכא אמרי' דנגמר מינה דלא דחי ונעשה ממנו בנין אב וי"ל דגבי בישול שיש בו כרת לא אתא קרא לעשות בנין אב דלא דחי דא"כ לשתוק קרא דהא כן הדעת נוטה דאע"ג דאשכ' דדוחה לא תעשה גרידא אנן סביר' לן ודאי דשאני איסורא רבא מאיסורא זוטא אבל הכא דהוה ס"ד דדחי מההיא דציצית ואידך דלעיל אתא קרא למימר דלא נגמר מהתם אלא דנגמר מהכא לכל התורה דלא דחי והנהו חדוש נינהו וא"ת ואם באת לומר בהפך דהנהו בנין אב לקול' והא דהכא חדוש עליך להביא ראי' וזה ברור וע"ז הדרך הולכת כל השמועה ודוק:

דף ו עמוד א

יכול אמר אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר פרש"י ז"ל שא"ל כן לא לבטלה ולא לשום (מצוה) ואינו נכון דא"כ למה ישמע לו אפי' בדברים של רשות וכ"ש לעשות עבירה או לדחות מצוה שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו כדאמר התם כבוד אב מאכילו ומשקהו מלבישו מנעילו לכפר"ת ור"י ז"ל שאמרו שא"ל הטמ' לכבודי לבשל לו במקום טומאה כשא"א זולת כן או שא"ל אל תחזיר אבדה זו (או) ובשל לי או שחוט לי. מה להנך שכן הכשר מצוה פרש"י ז"ל לעולם דא"ל שחוט לי בשל לי ומיהו לא גמרי' לעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת כי הא דיבור שידחה לאו דעריות דמה להתם שכן תלוי בבשול זו שלמות כל המצוה שא"א לעשות מצוה זו אלא בעקירת שבת אבל הכא הא אפשר דחליץ והק' עליו חדא דלשון הכשר לא משמע הכי שפיר אלא מתקן ומכין כענין שאמרו מכשירי מצוה פי' (מכשירי) מילה מכשירי אוכל נפש ועוד דחליצ' במקום ייבום לא כלום הוא ועוד דא"כ מצינן אשה עול' לחליצה ולא לייבום דדכוותי דהא פרכי' לרב' פ' כיצד גבי אסור קדוש' חולצת ולא מתייבמת דאתא לפרושי משום דאפשר בחליצה. לכפר"ת ובחידושי' כדמפרש ר"ח ז"ל דאלאו דמחמר קאי דאמר נגמור מינה דלא דחי ואמרינן דשאני התם כי כשא"ל חמר בשבת להביא לו גוזלות או דבר שצריך לו אין זו עקר מצות כבוד אלא הכשר כבודו דאלו בשול ושחיטה דלא סגיא דלאו דידהו בגופיה דאכילה והשתא חשיבי ואע"ג דאינה הכבוד עצמו לגמריה אבל להביא הדברים הצריכים לו כיון דאפשר לעשות מצות כבוד בגוזלות ודברי' אשר בכאן (נראה שצ"ל ודברים אשר אין בהם מצוה אלא) הכשר מצוה בעלמא חשבי:

דף ו עמוד ב

אה"נ ואת שבתותי תשמורו מיבי' לכדתני' ק"ל לההוא תנא דדריש ליה לבנין בית המקדש נגמר מיהא מהת' ואי אתיא לומ' דסבי לן כדאידך תנא דמייתי השתא לא היל"ל למנקט האי לישנא דמיבעי ליה אלא הכי הוה ליה למימר ולאידך תנא דתניא מא"ל וכדא' לעיל הניח' לתנא דבי רבי ישמעאל וי"ל דה"ק דעיקרא קרא לד"ה היינו לכדתניא בסמוך ותנא דדריש ליה לעיל לבנין בית המקדש אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא דלימא מאידך דכבוד אב ואם נפקא ואורחיה דתנא הוא בהכי אלא סד"א תיתי מהבערה. עיקר הברייתא כך היא לא תבערו אש בכל מושבותכם מה תלמוד לומ' משום ר' ישמעאל אמ' תלמוד א' זו אלא דתלמודא עאל בגווה דמתנית' לברורי מאי קאמר ומאי קמ"ל לתנא והכי אורחא דתלמודא:

מאי לאו ר' נתן היא דאמר הבערה לחלק יצתה פי' ולעולם כרת ומיתה יש וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו אש הא לאו הכי הוה אמינ' דדחי פי' דאי לעשות בנין אב לדיליה ולעלמא דלא דחי לישתוק וכדפי' לעיל. וק"ל א"כ נגמור מיניה דדחי עשה ול"ת ותו דהא בעידנא דעקרי לאו לא מקיים עשה דשריפתה של בת כהן היא המצו' ולא תבערו היא הפתילה והנכון דאין הכי נמי דמצי למפרך הכי אלא דאינך עדיפא ליה למפרך. ור"ת פי' דמשכחת ליה דבעידנא לא מקיים עשה כגון שפתחו פי הנדון והפתילה נתונה בכלי כעין הצנור והאש תחתיו וכשהוא מבעיר ומתיך העופרות נכנס לפיו של נדון וכאידך נ"ל דהוה ס"ד דכיון דמיתת רשעים תיקון ישראל וקיום העולם אלמא דינם למדחי אפי' עשה ומיהו מכיון דדחי הכא עשה ול"ת נגמר מהכא לעלמא דדחי ל"ת שאין עמו עשה מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנים זה פי' והוצרכנו לטעם זה לאשמעי' דבשול בדבר המתפר' והמתרכ' באש שייך ולא בדברי' של אוכל דוקא ומהכא גמרי' למאן דשרי סוכתא דאתונא דחיוב משום מבשל כדאיתא פ' כלל גדול:

דף ז עמוד א

הדר אמר קבורת מת מצוה גופה דוחה שבת מק"ו ת"ל ולא תבערו פירוש ואשמועינן קרא דלא נעביד דאי קרא דרציחה לדחות שבת ומינה שמעינן נמי לקבורת מת מצוה שלא תדחה שבת בק"ו דהא ההוא ק"ו לא איכא למפרך ביה מרציחה שיש בה אותו ק"ו עצמו ואינו דוחה שבת מה לי חומרא רבה מה כי חומרא זוטא פירוש היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראיה מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל ושקלי' וטרינ' הכא אשכחן דדוחה עשה ול"ת שיש בו כרת דהפרש איכ' בין חומר' רבה לחומר' זוטא וכדפי' לעיל וזה ברור מאד:

אלא סד"א תדחי אשת אח זו כלומר אל' להכי אצטריך עליה משום דסד"א ומשום הכי קתני תנ' שומע אני וכן מתפרש כל סד"א דשמועה זו ופשוט הוא:

והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' דהא כתיב קר' אחרי' שהוא כולל לכל אוכל שום קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכר' יצאו קדשי בדק הבי' פי' הרי שיצא ולמד היתר על כל הכלל שאין כרת באכילת קדשי בדק הבית שלא בטהרה ה"נ האי אשת את בכלל כל העריות ולהכי נקט כל דבר שהיה בכלל השלמים ולא נקט הרבה שיש כיוצא בו בתלמוד מפני שזה הכלל יצא ללמד היתר על הכלל ואעפ"י שלא יצא ללמד על עצמו כלום וכ"ש אשת אח שיצא ללמד התר על עצמו שילמד התר על הכלל כלו:

מי דמי התם כלל באיסור ופרט אבל הכא כלל באיסור ופרט התר פירש"י ז"ל דהתם שהכלל באיסור והפרט בהתר הפך הכלל ואין לומר בו למה יצא דלגופיה אצטריך אין לומ' שיצא ללמד על הכלל וק"ל הא דאמרי' בפסחים תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' וכו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמ' הוה ליה למימר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא פי' דבר שהיה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו והא התם שהכלל באיסור והפרט בהתר ויצא ללמד על הכלל כלו. ונ"ל דשאני התם שאין הכלל באיסור מפורש שאפילו שבעת ימים מצות תאכלו משמע רשות ודע שלא מצינו פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל לסותרו כולו והכ' הא עקר ליה שאין באכילת כל ז' חובה אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא ולהכי כתיב בהדיא ששת ימים וכו' שהוא רשות ואמאי דהא נפק בדבר שהיה בכלל משביעי אלא ודאי מפני שדומה לכלל באיסור פרט בהתר אצטריך לומר שהלשון הזה שפיר משמע רשות ואין זה אלא גלוי מילתא:

הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו פירש"י ז"ל ולא לדמות כלל אליו וע"כ יש לנו לפרש כן לפום שמעתין דאתינן למימר דלגמר כלליה מיני' ומיהו ק"ל דהא איכא מ"ד בזבחים דאיהו לא הדר לכלליה אבל כלליה גמר מיניה וה"ל למימר הכא הניח' למ"ד כלליה גמר מיניה וכדאמרי' בעלמא ורש"י ז"ל פי' במס' זבחים דכי אמרי' התם כלל גמר מיניה היינו דבר שאינו חדש כבהן יד וכבהן רגל דכ"ע לא גמר מינה דא"כ היינו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על כל הכלל ואי לא אהדרי' קרא הוה אמינ' למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפקל"נ. זה הלשון ותימה מאד דתנן אתינן למימר דאי לא מהדר ליה קרא לא היה הדר לכלליה ולא גמר כלליה מיניה ואילו אנן אמרי' דאי לא מהדר ליה למאי דנפק למילף מעלמא נפקא ולמאן דלא נפק לא נפק למהוי כההוא דנפק למילף מינה וי"ג מאי דנפק נפק ומאי דלא נפק ל"נ אבל אין הגירס' הזאת בכל המפרשי' אבל יש לפרש דרבותא נקט דאפי' מדברי' שהן בכלל הראשון וישנם באותו שיצא ללמוד ממנו לא היה ללמוד מן השני לחזור ראשון עד דמהדר ליה קרא בזבחים התם דאפי' נותן דמיו ואימורין שישנן בחטאת כמו בכלל הרא' לא היינו דנים אותם באשם מצורע אי לאו דאהדריה קרא וכ"ש ודאי בעלמא דלא גמר מיניה שום דבר חדש וא"ת מ"מ השתא דאהדריה קר' לילף כלליה מיניה וי"ל דשאני הכא דלא גמרי' מכפר ממכשיר ותו דהא אמעיט רחמנ' זאת תורת האשם וא"ת א"כ גמרי' מהכא דלא גמר כלליה מיניה י"ל דהא פרישנ' דאנן בתורת טעמא אתינן דכיון דבדידיה אמרי למאי דנפק נפק בלחוד אי לאו דאהדריה קרא ולפי' לעלמא דלא הדר לכלליה כצ"ל:

דף ז עמוד ב

אלא ס"ד תיתי ערוה במה מצינו מאשת אח. ק"ל דהא אמרי' לעיל דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ויש שפי' דהא דלעיל דחייה בעלמא היא כלומ' אי דמיא אדרבה להא דמיא ומיהו אפי' להא דמיא ע"כ לשונם והרמב"ן ז"ל בורח לפרש זה התירוץ וכבודו במקומו מונח שאין פי' מחוור ואינו שיטת רש"י ז"ל ותוס' כמו שיתבאר מדבריו שכתבנו למעלה וה"פ לפי משנ"ל ומה שמצאתי בתוס' בע"ד האמת הא דעריות דנאס' כל פרט בלאו בפני עצמו אעפ"י שיש מקומות שנאמרו בו דרך כלל לשום הקש וכן שבכללו נעש' לשום הקש כההיא דר' יונה דלקמן מ"מ אין כיוצא בזה נדון שהיה בכלל באיסור העיקרי לא היה בכלל אלא שנפרט כל פרט לעצמו ואנן הוא דאתינן למימר שאף זה כיון שבכלל עריות הוא דבר שהיה בכלל נדון ודחי דאי חשבי' דבר שהיה בכלל לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ומיהו קושטא דמילתא דלא דמי לחד מינייהו אלא מזה מכל מדות המצות הוא ודחי דאף במה מצינו לא אתיא דלא גמרינן תרי איסורי מחדא איסורא להקל עליו הכא תרי איסורי פירש אפילו תימא דאמרי' לעיל מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא שאני הכא שהן איסורין מוחלקין:

מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח פי' שמיני לגילוח וכשעלה מטבילתו לגמרי בהערב שמש דמוצאי שביעית לח' והוא נדון כמחוסר כפרה בלבד ויכול ליכנס אפי' במחנה לוייה ואינו אסור אלא במחנה שכינה שהוא משער ניקנור ולפנים ששם עזרת ישראל וכדאמרי' במס' כלים עשר קדושות הן עזרת ישראל מקודשת ממנה פי' מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס שם וחייבים עליה חטאת פי' שהנכנס שלא כראוי למחנה שכינה הוא בכרת לפיכ' שגגתו חטאת מה שאין כן במחנה לויה שאין על כניסתו כרת ואפי' לזב ומצורע נמצא שהמצורע בשמיני יכול ליכנס לעזרת נשים הסמוכ' לשער ניקנור כי זו ממחנה לויה היא וקתני שאם חל ח' שלו בערב פסח ויש לו להביא קרבנותיו היום ולעשות הזאת בבהונות שיושב בעזרת נשים ומכניס בהונותיו לעזרת ישראל ומזין עליו ונטהר לגמרי ויאכל פסחו לערב ואירע לו קרי ביום השמיני הזה אעפ"י שטהר היום לקריו כיון שלא העריב שמשו הרי הוא טבול יום שאסור ליכנס לעזרת נשים ואם הוא כן נמצא שלא יוכל היום להזות עליו ולהביא כפרתו ויהא אסור בקדשים כדתנן הביא כפרתו אוכל בקדשי' ונמצא נדחה מעשהו לפי' אמרו חכמי' אעפ"י שאין טבול יום א' נכנס זה נכנס ומוטב שיבוא עשה שיש בו כרת דהיינו פסחו וידחה עשה שאין בו כרת כניסת טבול יום למחנה לוי' וכדפירש"י ז"ל שאין כרת אלא במחנ' שכינה כדאיתא במתני' דכלים כדכתבתי לעיל וחייבי' עליה חטאת כלומ' מה שאין כן בשאר כניסות במחנה לויה והא דנקט וראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ או נבלה פירש"י ז"ל דהתם אפי' טמא מת יכול ליכנס למחנ' לוייה כדאיתא בפסחים ובנזיר מדר' ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו והק' בתוס' דההיא מדאורי' אבל מדרבנן אסור דחיל מקודש מהר הבית שאין עכומ"ז וטמאי מתים נכנסים לשם וי"ל דהתם כשלא טבל אבל כשהוא טבול יום אפילו מדרבנן נכנס שם שלא אסרו אלא טבול יו' דזב ובעל קרי ומצורע והא דקתני האי תנא שיש בכניסת טבול יום לעזרת נשים עשה שיש בו כרת יש נוסחאות מפירש"י ז"ל דהיינו עשה של תורה מדכתב וישלחו מן המחנ' כל צרוע וכל זב וכל טמא והיינו מחנ' לוייה ותניא בספרי וכל זב לרבות בעל קרי דקסבר דטבול יום דזב כזב וטבול יום דבעל קרי כבעל קרי דכשם שאסור בקדשים אסור במקדש ואפי' למחנה לוייה ור"י דאמר ד"ת אפי' עשה אין בו פליג אמתני' דלעיל:

והקשה עליו ר"ת ז"ל ובתוס' חדא דר' יוחנן היכי פליג אמתני' דהא לאו תנא הוא כדמוכח פ"ק דכתובות ועוד דהא תנן דהר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נכנסי' לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם אלמא אפי' טבול דזב נכנס להר הבית ולא נאסר אלא לעזרת נשים וידוע הוא כי מחנה לוייה הוא מפתח הר הבית עד שער ניקנור כדאיתא בספרי ובתוספתא דפרק בתרא דזבים ואילו טבול יום דזב ובעל קרי עצמו נאסר במחנ' לויה מן התורה בכל מחנה לוייה היה נאסר יש בכללן הר הבית:

ועוד הביא ראיה דטבול יום אינו אסור בכל מחנה לוייה מההוא דתנן במסכת תמיד אירע קרי באחד מהם כדאיתא התם לכפר"ת ור"י ז"ל דטבול יום דזב ובעל קרי מותר מן התורה בכל מחנ' לוייה ורבנן גזרו עליהם בעזרת נשים בלבד משום גדר וסייג לעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה ור' יוחנן לא פליג אלא דהוא מפרש ובדין הו' דהוה ליה לתנא ברא למתני יבא עשה של תורה וידח' עשה של דבריהם אלא משום דפעמים דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה או יותר נקט אידך טעמא ויבא עשה שיש בו כרת וכו' ובודאי דהאי שיטת דר"ת ז"ל נראית נכונה אלא שלשון הסוגיא נדחק דהאי לישנא דנקטי כדר' יוחנן אינו לשון פי' אלא לשון מחלוקת ור' יוחנן אמר ותו מדקתני עש' שאין בו כרת:

ורבינו שמשון ז"ל כתב דר' יוחנן חולק הוא ונ"ל במתני' דמס' כלים ומס' תמיד דמשמע דטבול יום מותר מן התורה במחנה לויה דקסבר האי תנ' דטבול יום דזב אינו כזב וה"ה לטבול יו' דבעל קרי ומשני דקיימי מתני' כוותי' פליג אברייתא ותנא ברא לית לי' ההוא תנא מתניית' וסבר דטבול יום דזב וטבול יום דבעל קרי ופלוגתא בפ"ב דזבחים דאיכ' מ"ד דאפילו מחוסר כפורים דזב כזב דמי וכ"ש טבול יום ועוד בנזיר בפ"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובתו' שאנץ האריך הרבה בענין זה והא דכתיב ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה וגו' ואמרי' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנ' זו מחנ' לויה וכתיב על טבילתו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כלומר לאחר שהעריב שמשו למ"ד טבול יום דזב אינו כזב מוקים לה במחנה שכינה וכן לר' יוחנן ואמר תנא מוקים לה במחנה לויה דחצר פי' עזרת נשים שחדשו בה דברי' ואמר טבול יום אל יכנס למחנה כלומ' למקום זה בלבד:

ואמר עולא מה טעם פי' דבהאי טעמא תנא שרי דטבול יום נכנס שם להזאה לבהונות של מצורע זהו לע"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ הרי התירה בטבול יום עשה שיש בה כרת שמכניס ידיו למחנה שכינה והיכי קתני שלא התירו אלא עשה דכניסה לעזרת נשים שאין בו כרת ולהכי פירש עולא דהא לא חשיב תנא התר הואיל והותר כניסת בהונות למצורע ואפי' שהוא אסור שם הותרה נמי לקריו והיינו דאמרי' דמדאורי' אמרי' הואיל ואשתרי חד איסור' אשתרי תרי איסורי ודחי דלא דמיא לעיל דהתם איסור דמצורע קדים ואתו עליה טבול יום וכיון דאשתרי הראשון הותר לקריו שהוא אחרון וכיון דכן ניחא הכא דכוות' שנשא מת דאסור אשת אח קדים ואפילו בהא נמי דוקא שנשא מת לאשתו ומת ואח"כ נשא חי אחותה דאשתכח דאשתרי אסור אשת אח מעיקרא וחזיא ליה ליבום דכיון שכבר נפלה ליבום והותרה לו לא אתי אסור אחות אשה ואסר לה אבל אם נשא חי קודם שימו' אחיו המת דלא חזיא ליבום מנא תיתי דלימא הואיל ואשתרי אשתרי אדרבה אמרי' דכיון דנוסף ביה איסור קודם התר הראשון דלא לישתרי כלל:

דף ח עמוד א

מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות פי' ואעפ"י שכיון שנכנס ליל ח' כבר יצא מצרעתו מפני שלא נגמר עיניינו ראוי בלילה להביא קרבנותיו לא חשבי' לי' שריותא דבהונות וכסבור שעדיין לא מת הראשון כי אפילו הוא גוסס שרוב גוססים למיתה כשנשא חי מ"מ איסור אשת אח היה עומד בקיומו לגמרי והבא על אשתו באותה שעה חייב משום בא על אשת איש או על אשת אח והק' בתוס' ומנא לן דמודה עולא בהא ונקיטינן לה הכי להדיא מי לא מודה עולא וכל כי האי לישנא אינו נאמר אלא בדבר פשוט ותימ' דפשיטא להו דכי פרכי' התם רב הושעיא לעולא ממתני' דלעיל אהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו ומשמע דה"ק ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום ח' שכבר הותר לצרעתו אלמא כולה טעמ' דעולא תליא לפי שהיה ביום ח' שכבר הותר לצרעתו תו ק"ל למאן קאמרי דמודה עולא לאיסור דהא בפלוגתא דהתם טפי שארי מיניה דסברי ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפי' ראה קרי בלילה שרו וי"ל דהאי מודה אסוגיין דהכי קאי משום דאתי לתרוצי קושיא דאצטריך עליה משום דהוה אמרי' הואיל ולהכי (אתא) דמודה עולא לדידן בנדון דידן יש לפנינו שהוא כעין ראה קרי בליל ח' דלא אמרי' ביה הואיל:

איבעית אימא אתי' בהק' דר' יונה מה היא שרייא אף כל הערי' שריין אין זה מדברי ר' יונה אלא דר"י אתמר להקיש כל העריות לנדה לעשות העראה כביאה גמורה ואנן אמרי' דאין היקש למחצה ואמרי' נמי האי היקש' אע"ג דהוי לקולא ולהכי אצטריך עליה:

רבא אמר ערו' לא צריכ' קר' פי' לאוסרה במקום יבום שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואליב' דכ"ע אמרה והיינו דפרכי' בסמוך ממתני' דר'. וק"ל נהי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הא איכ' היק' דר' יונה דמורי היתר' וכן הואיל דעולא וצריכי קר' לאיסור' י"ל דרב' לית ליה הואיל דבבר ביאה במקצת לא שמה ביאה וקסבר דההוא היקש' דר' יונה כיון דבמקום כרת נכתב חומר' אין עושין ממנו הקשא לקולא לסתור כרת שבו:

צרה נמי לא צריכ' קר' פירש"י ז"ל לא צריכ' קרא דעליה לאוסרה במקום ייבום פי לפי' כיון דכתב רחמנ' לצרור הרי עשה צרת ערוה כערוה גופ' ויש בה כרת ותו לא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת הלכך קרא דעליה לא צריכ' אבל קר' דלצרור צריכ' וצריכ' דאי לא הרי אין בה כרת ואינה אל' אשת אח דאשתרי כבר במקום יבם והק' בתוס' א"כ בצרה גופ' לא צריכ' דעליה כי היכי דלא קתני פטורות כדדייק רב אשי לא ליתני פוטרות צרותיהן וליתני ט"ו נשים וצרותיהם פוטרות צרות צרותיהן ותימא כיון דעיקר איסור' הוא צריכ' קרא דלצרור כדאמר ומאחות אשה גמרי שאר עריות איסור צרה ולא שמעינן האי איסורא דצרות בשום דוכת' ניח' ליה לאתנייה הכא:

אימא ערוה גופ' של' במקום מצוה תשתרי פי' מאחות אשה פרכי' דתשתרי שלא במקום מצוה כדשריא צרתה דהאי קר' דכתיב עליה דגמרי' שריות' דצרה על אחות אשה נמי כתיב דא' נתגרש את אשתו שרי' אחות אשתו דאשה אל אחותה באישו' משמע להכי כתב רחמנ' בחייה דאפי' נתגרשה אשתו כל שבחייה אסורה אחותה. ול"ק במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה תשתרי אחות אשתו אפי' בחייה כשם שמותר צרתה וגזר' הכתוב הוא למשתרי טפי במקום מצוה. א"כ לא יאמר עליה פי' דהא בלאו האי תנא תני כיון דאיכ' דינ' במקר' חדא לאוסרן שתיהן וחד לאסור האחד בלבד סבר' הוא למשרי איסור' בשתיהן שלא במקום מצוה והתר' דחד' במקום מצוה אלא ע"כ את' קר' לאפוקי מסבר' דילן לאיסורי מילת' וממאי דהאי עליה לאיסו' דילמא להתירא לכאורה אין הלשון הזה בא בדקדוק דהא אסקה רבא דכי כתיב עליה דהתירא כתיב והכא הוה לן למי' וממאי דהאי עליה להתר צרה ואפילו במקום מצוה ויש לומר דמשום דעיקר המקרא ופשוטו לאיסור היא אלא שאני אומר דלאיסורא לא אצטריך אלא לדיוקי' דהתירא נקטי' פשוטי' דקרא ואמרי' לאיסורא וה"ק קרא ואשה אל אחותה לא תקח שלא במקום עליה. ק"ל האי מוסיפים ודורשים הוא דקרא במקום עליה הוא דכתב וי"ל דה"ק דעיקר דרשא היינו מיבמה יבא עליה לאמר רחמנא יבמה יבא עליה וכאלו נקוט עליו ואינו מן המנין דאנן נמי כי דרשי' קראי לאיסור חשבי' עליה יבמה כאלו הוא מיותר לדרשא דאשה אל אחותה לא תקח במקום עליה דיבמה ומשום דהאי קרא הוא דקשי' להתרא מפרשי' ליה אבל עיקר התרא מיבמה יבא עליה נפקא ודכוות' בתלמודא כדכתבי' בפ"ק דפסחים ופ"ק דקדושי' ועוד דצרה מלצרור נפקא. ק"ל מאי שנא דנקטי' הכא האי לישנא ולא פרכי' לצרור מאי עביד לי' כדפרכי' לק' האי עליה מאי עביד לי' מעליה נפקא וי"ל דעליה לא מוכח כלום אלא מופנה לדרשא ואין הכרח למדרשיה לג"ש דידן אבל לצרור ליכא למדרשיה אלא בענין אסור צרה והיינו דמהדרו דאין הכי נמי ואיסור צרה אתי' ומיהו לעניינא אחרינא כדכ' ש"מ:

דף ח עמוד ב

מאי ולקחת כל היכא דאיכא תרי ליקוחי וכו' דמדכתב רחמנא ולקחת מכלל דנפלו שתים לפניו ואמר שייבם האחת ולא סיים אותה לומ' שייבם איזו שירצה ועליה תאמר וייבמה כל היכא דאפשר ליקח איזו שירצה אי חייבים פי' פר העלם דבר של צבור הכא כשטעו ב"ד בהוראה ועשו צבור על פיהם שמביאי' פר ושעיר על עבוד' כוכבים ועל שאר מצות פר לבדו כדאית' בהוריות אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטא' למעוטי פסח ומילה שזדונם בכרת ושגגת' בחטא' אינם ובעבוד' כוכבים זדונו כרת למעוטי מגפף ומנסך ושגגתו חטאת למעוטי עבוד' כוכבי' או מקבלו באשה באינו עושה מעשה:

דף ט עמוד א

מנא הני מילי כלומ' שאין קרבנות אלו באין אלא על דבר שזדונו כרת נאמר כאן עליה:

מה להלן דבר שחייבי' עליו על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ובתוס' מחקו דל"ג ושגגתו חטא' דהא בההיא דיבמה כרת הוא דכתב שגגתו חטאת מהכא גמר לה ויש לקיים הגירס' דה"ק מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת כדכתיב התם וכיון שכן יהיה שגגתו חטאת כדכתיב הכא וזה מן הלשונות שבתלמוד שמתחלף פירושם:

אתא מעיני עיני פי' וכהאי גוונא לא חשיב למד מלמד כדברי ר' בפי' מסכת הוריות בס"ד אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח במשמע ולמד תחתון מעליון הק' בתוס' מה לי שילמוד מן העליון תיפוק לי' דמגופה כתיב כרת בעבודת כוכבי' דכתיב בה והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה ומגדף היינו עבודת כוכבי' כדמיקרי' ליה ר' יהושע לבניה בסמוך ותימ' דהאי דרשא נקטי' לה אפי' לר' עקיב' דאמר מגדף זה מברך את השם וא"ת א"כ מנא ידעי' שעיקר הפרשה מדבר בעבודת כוכבים לענין הקרבן י"ל דהיינו מדכתב וכי תשגו ולא תעשו כל המצוות זו עבוד' כוכבי' ששקולה כנגד כל המצוות כדאית' הת' ועוד הקשו דהא ר"מ דדריש מגדף זה מברך את השם אשכחן בפ' גדול דדריש תורה אחת כדר' יהושע בן לוי לענין עבודת כוכבים ותימא דהתם מן את השם נפקא ליה אלא דלא דייק ונפק' ארישא בעושה עבודת כוכבים כדנקיט ר' יהושע ודכוותא בתלמודא:

יכול נחלוק בקרבנותיהם פי' להביא קרבן חלוק לעצמם על עבודת כוכבים והני מרובי' לאו היינו צבור דהנהו חלוקי' נינהו אלא צבו' דהתם היינו רוב שבט א' ושטעו בהוראת ב"ד ומרובי' דהכא היינו עיר אחת ושטעו בשגגת מעשה לעצמן וזה פשוט מאוד:

ליתו פר צבור כשאר מצות הוא דמייתו ק"ל דהא אנן לא אמרי' אלא שהי' חלוקים בשגגת עבודת כוכבי' מיחידים וי"ל דמ"מ זיל בתר טעמא דכיון דאתה בא לחלקו בקרבנם כמו בענשם כשהם מזידים כשם שבענשם שהם בסייף וממונם אבד חלוקים מכל שאר מיני מיתות כך הדין חולק שיהיו חלוקים בקרבנם מכל חייבי חטאות כך תירץ הר"ם ז"ל וליכא למימר דלייתו שאר מינים שאין לנו בזה אלא מיני בהמות. שבירר הכתוב לכפרה על עון כזה ואפי' עגל וכשב כשאר חיות חשוב לענין זה:

לייתו איפכא פי' דכי הא לא חשיב עיכובא לכפרה כיון שהמינים עצמן.

ובפלוגתא לא מיירי וק"ל והא קתני ואי אתה יכול לומ' בחמותו ואם חמותו שמיאנו ופליג עליה ר' ישמעאל שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה כדאית' בכמה דוכתי וי"ל דהכא הכי קאמ' דבעיק' מצינו וכללו שנותן בדברים אלו לא מיירו בפלוגתא והיינו דפרכי' לה מכלל דתני אסור מצוה חולצת ולא מתייבמת והא דקתני מדקתני ב"ש מתירין את הצרות לאחין הכי פרכי' דאיסור צרות פלוגתא דב"ש וב"ה היא וקתני ליה בכלל' דריש פרקין שהן אסורות.

והרי איסור מצוה ואיסור קדשה דפליגי ר' עקיבא ורב' וקתני פירש קושיא מאיסור קדשה דהיינו חייבי לאוי' דקתני חולצ' משום דחייבי לאוין מדאורית' בני יבום ניהו אלא דרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וקשי' לן דר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסים בחייבי לאוין דינם כעריות שהם חייבי כריתות שפטורות מן החליצה ומן הייבום אפי' מן התורה והק' בתוס' הא מנא לן דאפי' חייבי כריתות טעמא דאין עולות לייבום היינו משום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת ובחייבי לאוין גרידי ליתא להאי טעמא וא"כ מ"ל דפליג גם ר"ע וי"ל דכיון דעיקר עריות צרותיהם מאשה אל אחותה נפקא והתם כתוב לא תקח ה"ה לכל שישנן בבל יקח שאין בהם ליקוחין שדינם כחייבי כריתו' דגלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי' וה"ה לכל דכותיהו:

דף ט עמוד ב

והאמר רב יהודה אמר רב וכן תני ר' חייא בכולן אני קורא בהם וכו' מפו' יפה בפירש"י ז"ל היאך אני קורא בהם כך ברור הוא (במצוה) בציור השכל למי שיש לו מוח בקדקדו ועיקר קושיי' מהא משום דמשמע לן דר' חייא על מתני' דר' קאי דהוא רבי' על סברי' דרבי ואליבא דר' תני בכולן הני כללי כיון דכן ע"כ ר' בפלוגתא מיירי דהא לא משכחת האי כללא באשת אחיו שלא היה בעולמו אלא לר' שמ' כדמפרש תלמודא אלמא מתני' מיירי בפלוגת' ואפי' במילת' דפליגי רבנן כיון דבתו באונסי' הוא משכחת לה. וק"ל והא אדרבא בתו באונסי' מיירי כדפרש"י ז"ל במשנתיה ואין לומר דהכא אמסקנא קמייתא דלעיל דקורבי (קאי) ותני דהא במתני' פי' רבינו ז"לכן ולהכי נקט תלמודא לעיל דבתו אתיא מדרשא אלמא הכי קי' להו דבתו באונסי' מיירי י"ל דר' יהודה מספקא לי' אי כייל בתו מנשיאתו עם בתו או עם בת אשתו ואיהו לא בעי לפרושי בבא לחצאי' ומשום הכי שביק להו לכולהו שתא בבי אבל ר' חייא ורב ספרא לא להא חיישי' א"נ דקיים להו דכלי' בתו היינו מארוסתו ומסתייע לעילוי (לנוי) בכללא בת אשתו כפשוט' ולמשכ"ת בתו מן הנשואי' שהיא בכלל:

דף י עמוד א

וסימניך מת נולד וייבם מת נולד וייבם פי' ושתי נשים המתייבמות היו אחיות ונפלו לפני אחים שנולדו בין מיתה לייבום הראשון הנולד אסור ביבמה ראשונה דהויא ליה כאשת המת שלא היה בעולמו ונולד קודם ייבום שלה ומותר ביבמה השנית דהויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו והא אפי' לרבנן והנולד השני אסור בשנייה לפי שהיא אשת השני שלא הי' בעולמו ונולד קודם ייבום שלה ומותר בראשונ' אע"פ שלא חי הבעל דמת בעולמו מפני שנולד לאחר ייבום שלה והיינו כר' שמ' דשרי ייבום ואח"כ נולד האסור לזה מותר לזה לא משכחת לה פי' בשתיהם אסור על כל אחד מהם האחת משום אמו והשנייה משום אחות אמו שם רב אשי אמר לעולם לית לי' הני כללי ובפלוגתא מיירי פי' וכיון דכן שפיר הוה מצי למתני אמו אנוסת אביו דאי משום ר' יהודה דאסר הוא בפלוגת' מיירי ואי משום דלא משכחת לה בתרתי הא לית לי' כללי דר' חייא. שם מאן שמעת ליה דא"ל האי סברא ר"י משום הכי לא מתני וק"ל ללוי לא חזי הא דמתני' ר"י היא וי"ל דאיהו סבר אמו דקתני בשיש עריות היינו נשואת אביו וקתני נשואת אביו שהיא אמו ואשת אביו שאינו אמו ור' אהדר לי' דלית ליה לתנא למעבד הכי כיון דאפשר למכללינהו תרוייהו באשת אביו לר' יהדא נמי משכחת לה דאי עביר ונסיב וא"ת והא משכחת לה דלא עברה כגון שקדש' בלבד ובקידושי' ליכא עביר' והויא יבמה מן האירוסין י"ל דמדרבנן אסור לקדש אשה שאינה בת ביאה שמא יבא לידי ביאה וי"מ דסוגיי' דהכא במסקנא דלית לי' לר' יהודא דהיא דר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסים בחייבי לאווין אבל למאי דסברי התם דר' יהודה אית ליה דר' עקיבא אפי' בדיעבד לא משכחת לה שהרי לא יש בה קדושי לאחיו וכוונה דעלמא הית' אצלו ואין בה מצות יבום עי"ל דאפי' למאי דאמרי' התם דר' יהודה אית ליה דר' עקיבא מ"מ תנא דהכא לא סתם לן כוותי' כההוא אלא במאי דאוסר ארוסת אביו בלחוד וזה נכון:

אנס כלתו פי' אשת ראובן בנו דנקיט בסמוך ונקט אנס כדי שלא יהא שוטה. ועוד כיון דלא תפסו בה קידושין אין נשואי' שלה אלא זנות ואונס אע"פ כן פתקה לה במתני' פי' ואפי' לר' יהוד' ואע"ג דלא אתיא אלא בדיעבד ונסיב והיינו אעפ"יכ דהוי לשון רבות' ומשום הכי אמרי' בסמוך ללוי דאי תנא קמא (דאי לא קתני) וכן נרא' בסמוך מפירש"י ז"ל לפי שאינן בצרת צרה וא"ת ולר' שמ' האי ישנה בצרת צרה אם נולד לו אח לאחר שקדש וכדשרי ביבם ואח"כ נולד ואע"ג דלא שרי ר' שמ' אלא כשייבם בהתר שכן הדין לר' שמ' כי הנולד לאחר הייבום דינו כדין הייבום שהייבם שדח' מעליו איסור אשת אח דחה שלא יחול מכאן ואילך על הנולדים מכאן ואילך מ"מ אף כשחלץ א' מן האחי' וחזר הוא וקדשה ונולד לו אח לאח"כ כשם שהיא בלאו בלבד לגבי היבם שחלץ כך היא בלאו בלבד כלפי הנולד וכדאמרי' לקמן במכילתן החולץ ליבמת' וחזר וקדש' צריכ' חליצ' מן האחים מן אחים הנולדי' מעכשיו כמאן כר' שמ' כלומר דה"ל לגבי חייבי לאוין שהן בני חליצ' וייבום הילכ' אם חלץ זה ליבמתו וחזר וקדש' ויש לו אשה אחר' ומת והרי שתיה ערו' על האחי עמד אותו הנול' בדיעב' ויבם את צרה דהיינו אשתו של חולץ ויש לנולד הזה אשה אחרת ומת בלא בנים מגו דראשונה אסורה בכרת משום דהוה צרת ערוה דידהו צרתה פטורה והרי ישנה בצרת צרה וי"ל דלא קתני בדיעבד אלא פלוגתא דסביר לן כוותיה ובהא לא קיימא לן כוותיה דר' שמואל:

דף י עמוד ב

אתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה הוא אינו חייב על חליצה כרת ופי' משום קדושין גרידי לא שייך כרת כלל ומלקות נמי ליכא משום לא יבנה אלא דאנן אתינן למימר דין ביאתם עליה ועל צרתה כדי לדון על קדושיו כשמת בלא בנים ולו אשה אחרת ר"ל דאמר האחים חייבים על חליצה לדידהו בכרת וכיון שהיתה אשתו הויא לה אידך צרת ערוה ושתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום אבל לר' יוחנן אף החליצה אינה אלא חייבי לאוין והויא ליה היא צרה באיסור קדושיה וחולצת ולא מתייבמת וצרתה מותרת:

אמר קרא אשר לא יבנה בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה מכאן ואילך את אשת אחיו וה"ל לאו גמור נתקו הכתוב מכרת ללאו גרידא. וסבר ר"ל דלגבי חולץ הכתוב במקרא ולגבי חליצה גופה הוא דנתקו הכתוב ללאו אבל לגבי שאר אחים באיסור כרת כדקיימ' קיימא ור' יוחנן סבר דאע"ג דקרא בחולץ וחולצת משתעי כיון דאיהו ואיהי שליחותא דידהו עבדי דינם כמותם:

וליטעמיך פי' דהשבת לה (לא) מתרצא אימא סיפא אנא ודאי משבשת' היא וליתני לדברי ר"ע אין לה עליו כלום פירש דאע"ג דאשכחן טובא דאמרינן רישא רבנן וסיפא ר' פלוני הכא בבבא יתירתא קשה לן למה לי למיתני בבא דסיפא כלל ליתני ארישא גופא של דברי ר"ע אין לה עליו כלום:

דף יא עמוד א

רש"י גריס ז"ל מאן אחרים הילודים פי' שנולדו אחר חליצה כמאן כר שמעון ובכולה סוגייא גריס רש"י ז"ל באותן שנולדו אחר החליצה או אחר הקדושין ילודים ובאותם שנולדו קודם לכן ואפי' קודם החליצה גורס נולדים ויש גורסי' להפך וכאידך גרסא מסתברא טפי דבמס' נדרים אסיקנא דלשון ילודים לשעבר משמע לאותן שנולדו כבר ולשון נולדים משמע בין על אותן שנולדו כבר בין שעתידים לילוד וכיון שא"א לתלמוד לומר על שתיהן נולדים שלא לערבב הענין ולהבדיל בין לשעבר בין להבא מיבעי לן למימר ילודים על שנולדו כבר ונולדו על אותם שנולדו אח"כ ואפשר לדברי רש"י ז"ל שהוא גורם הילודי' וכהוא שפיר משמע אפי' כשעתידים להולד כדכתיבנא. כל הבן הילוד והא דאמרי' כמאן כר' שמעון פי' דלר' שמעון דין האח שנולד אחר החליצה כדין עצמו וכשם שאם ייבם בהתר ונולד לו אח היא מותרת לאח הזה לאחר מיתתו בלא בנים כך ר"ש (סבר) כשחלץ וקדש נולד לו אח כיון דלגבי הייבם היא בלאו גרידא גם לגבי הנולד הזה הוא בלאו גרידא וחייבי לאוין בני חליצה וייבום מדאוריתא הילכך חולצת:

עמד א' מאותם שנולדו קודם החליצה וקדש אין לה עליו כלום כמאן כר"ל פי' דסבר דלגבי אחים בכרת קיימא ואין קדושין תופסי' בה וה"ה דמצי לאוקומה אף כר' יוחנן וכגון שקדשה אותם שנולדו לאחר מיתת הראשון קודם חליצה דבדידיה אף ר"י מודה שהיא בכרת אצלו דלאו שליחותא דידיה דחולץ כלל דהא לא נפק קמיה ולא חזייא ליה ואפי' לר"ש וליכא למימר ביה דאי בעי חליץ אלא דבעי לאוקומי אף בנולדים קודם מיתה ורש"י ז"ל כתב עמד א' מן הנולדים שהיו בשעת חליצת ראשון ודקשה אין לה עליו כלום כמאן כר"ל דאמר דאחים חייבים על חליצת כרת ע"כ. וה"פ עמד א' מן הנולדים קודם מיתה שהיו בשעת חליצת ראשון והא דאמרינן כמאן כרבנן דמשמע כרב' דוקא היינו משו' דאוקים לה כשנולדו אחר חליצת וקדושי' דאלו מוקים לה כשנולדו בין מיתה לחליצת קדושיה אף לר"ש ולר' יוחנן בכרת אצלו ואין לו עליו כלום:

אתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחים על צרתה וכו' פרש"י ז"ל דהאי עשה היינו מדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דדרשינן במכילתיה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וה"ל לאו הבא מכלל עשה קאמר והקשה ר"ת ז"ל דהא גופא דקרא לאו הוא כדאיתא לעיל והיכי דיינינן מאי דנפיק מיניה לאו הבא מכלל עשה דאי כתיב ולקחה לו לאשה ויבנה את בית אחיו הוה לן למדרש וזו ודאי קושיא גדולה והוא תמה היאך נעלמה מעיני המאור הגדול רש"י זכרונו לברכה ושאר הגאונים ז"ל אך נראה לי דמשמע להו שהכתוב אמר ככה יעשה לאיש כדי שלא יבנה עוד את בית אחיו שהיה לו לבנות ומבית אחיו שהיה לו לבנות דרשינן בית אחד היה לו לבנות ולא בית בתים ועוד הקשו דלגבי אחים שלא בנה אחד מהם אלא בית אחד היכי קריא שבנה שני בתים דלחייביה בעשה ונראה כי רש"י זכרונו לברכה נשמר מזה דכיון דסבר רבי יוחאי דאידך שליחותא דכולהו עבד הרי הבית שבנה הוא כאלו בנאוהו כל האחים ומיהו אין ענין זה מתחוור ועוד הקשו עליו דאמר לקמן בפר"ג אין אחר ביאה וחליצה כלום ואוקי' משום דלאחר ביאה קם ליה בבית אחד הוא בונה וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסי' בחייבי לאוין ואם אותה דחייבי עשה הוא א"כ אשכחי' לר"ע דסבר אין קידושי' בחייבי עשה ותנן נמי כוותיה ואלו אנן לא אשכחן הא בפרק אלו נערות ובמסכת קידושין אלא לר' ישבב לחוד ואפי' בר' ישבב גופי' מסתפקינן להא התם דאפשר דלאפוקי מדר' סימאי קאתי בלחוד לכ"נ לר"ת כגרסת ר"ת דלגבי חד אמר בלאו והיינו לאו ממש מדכתב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שחלץ ולא בנה כלום בין שבנה לאחד מהן דכיון שלא בנה לצרתה שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בפ' החולץ בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים לא מבית אחיו נפקא ליה אלא כי האי טעמא נקט וה"ק אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאם וגירס' רבותי':

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה פרש"י אסורה מן התורה ופטורה מן החליצה ומן הייבום וכדנקיט רב אשי לקמן צרת אילוני' אסור' והיא פטורה לדבריו אפי' מן החליצה וכ"ש צרתה משום דבעי למנק' טומאה כתיב בה בעריות נקט לישנא דאיסורא וקסבר רב סוטה גופה מן התורה אסורה להתייבם וכיון שכן צרתה כמותה משום דכתיב בה טומאה בעריות ונקט איסור' בצרה לאשמועי' תרתי איסורה ואיסור סוטה גופה. והא דאותיב רב חסדא מדר' שמעון דקתני ביאתה או חליצה של א' מהן פוטרות צרתה פרש"י ז"ל דר"ש סבר דצרתה שרייא לייבם ואפי' לכתחלה ואע"ג דת"ק דידיה קתני אחים של זה ואחים של זה חולצת ולא מתייבמת הני מילי בסוטה גופה אבל צרתה אף (לכתחילה) מותר שמתייבמת לכתחלה אלא דסבר דלא מיפטרא משום חליצתה וביאתה דסוטה כיון דביאתה וחליצתה פסול:

א"ל רב יהודה לרב חסדא אמינא לך אנא דסוטה דאורייתא ואמרת לי את סוטה דרבנן כגון זו שהלך בעלה למדינ' הים ונשאת על פי עד א' דשריוה רבנן לאינסובי והויא כאנוס' ופריק דהכי קא מקשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם איתא דצרת סוטה ודאי אסורה להתייבם מן התורה והוה להו לרבנן למימר צרת סוטה דרבנן שלא תתייבם מיהת ותצא בחליצה ונימא בה חולצת מן התורה ואינה מתייבמת מדבריהם וא"ת ומהכא משמע ליה לרב חסדא מלישנא דר"ש דצרת סוטה דרבנן שריא להתייבם לכתחלה כדפרש"י ז"ל י"ל דלישנא דפוטר' צרתה הכי משמע צרתה הראויה לחליצה וייבום א"נ דהיינו רבותא דר"ש דהאי צרתה לא חזיא לכתחלה פשיט' שהוא פוטרת צרתה דאמאי לא אבל בתוס' הקשו דא"כ אמאי אצטריך למיתני סיפא והוולד ממנו אינו ממזר כלומר דל"ד שבא ממנו ואפי' הצרה הא כיון שהי' כשרה לייבום פשיטא שאין הוולד ממנו ממזר וי"ל כי רש"י ז"ל גורס שם והוולד ממנה וכן הוא בקצת נוסחי ור"ל מן הסוטה עצמה ומיהו בירושל' קרי לחליצתה פסולה ואפי' לר' שמ' והם ז"ל פי' דקושיי' הכא מדשרינן לצרה בחליצתה של סוטה ואי איתא דסוטה ודאי אינה בת חליצה כלל והוה להו לרבנן למימר דסוטה דרבנן שתהא ביאתה וחליצתה גריעא שלא תפטור צרתה כיון שהצרה כשרה ואינה סוטה אפי' מדרבנן וזו כסוטה דרב' שתהא חליצתה כמו שאינה וכאלו היא סוטה ודאי:

הדר אותי' רב יוסף מדקתני נכנסה עמו לסתר ואם מת חולצת ולא מתייבמ' אלמ' אפי' סוטה דאוריי' היא גופה עולה לייבום מן התורה ומדרבנן הוא דאינה מתייבמת וכ"ש צרתה שאינה פטורה מן החליצה ומן הייבום ופרוק דאיהו לא אמר אלא בסוטה שזינתה ונבעלה בודאי וכדמפרש ואזיל זו שיטת רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשה יפה לפי' ז"ל גם סוגיא דשמעת קמיית' דמכילתי' הכי מדפרכי' ולרב אסי לתנינהו ואמר ולרב אסי מיעוטא למעוטי מאי וכדכתי' התם ויש שהקשו עליו התם האי משום טומא' דכתוב בה מיפטרא היא וצרתה מן החליצה ומן הייבום תקשי לן מחזיר גרושתו לר' יוסף בן כפר דכתיב ביה טומאה ואפילו הכי בצרתה חולצ' כדאית' לקמן בשמעתין ועוד דכמה שקלינן וטרינן על מתני' דנכנס עמו בסתר דמייתי' לעיל דפרכי' ותתייבם יבומי כלו' דהא אין בה ליבם שוה איסור ופרקי' והלכה והיתה לאיש אחר ולא לייבם כלו' ורחמנ' אסרה על היבם ודלעיל מיניה קאי דכתי' כי מצא בה ערות דבר והקשו. א"ה חליצה נמי לא תבעי פי' דהא אמרת דמדאוריית' אינו עולה לייבום כלל א"ל רב יוסף אילו אתו לבעל מי לא בעיא גיטא מניה ה"נ בעיא חליצה מניה פי' ולא אסרה הכתוב אלא בעון חייבי לאוין בבעל עצמו ואסור' בביא' שניה ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפי' חולצת ואע"ג דההיא בסוטת ספק איתמר ואילו רב יהודה לא אמר אלא בסוטת ודאי כדאיתא הכא מ"מ כללא כייל רב יוסף דכל דבעיא גיטה מבעל בעי' חליצה מיבם ואלו סוטת ודאי גיט' בעי' מבעל ועוד שהמקר' ההוא אפי' על סוטה ודאי נאמר ועליה קאי אשר לא הוטמא' הכתוב בסוף הפרשה אליבא דרבנן וכדאית' לקמן ויש מתרצי' מרבותי ז"ל לית ליה האי דרב יוסף וס"ל דכי כתיב והית' לאיש אחר ולא ליבם גבי סוטה ודאי היא ולא ליבם כלל ושלא תהא עולה לייבום כלל וכיון דכן וכתיב בה טומא' בעריות עושה צרת' כמות' ומעתה לא תיקשי נמי הא דמחזיר גרושתו לרב יוסף בן כפר דהת' היא גופה לא אסרה הכתוב על היבם וכיון דכן טומאה דכתב בה די לאוסרה בביאה שניה ולעשות צרתה כמותה שלא תתייבם וי"מ דרב יהודה אמר צרת סוטה אסורה להתייבם קאמר אבל צריכא חליצה ואפי' היא עצמה דחייבי לאוין בעלמא היא וטומא' דכתיב בה היינו לעשות צרתה כמותה לאוסרה בביאה שניה מדאוריית' בחייבי לאוין והא דפרכי' משמעת' קמייתא ולרב ולר' אסי ליתנייהו אגב ריהטא דרב אסי נקטי' דרב והא דאותיב רב חסדא מדר"ש מפרשי' כפירש"י ז"ל דשרי צרתה להתייבם וליכא למימר אדמותבי' מר"ש נסייעיה מדתנא קמא דקתני חולצין ולא מתייבמים שכבר פירש"י ז"ל דבדידי' הוא דפליגי רבנן אבל בצרתה מודו דשרייא להתייבם ואפי' מדרבנן והא דמותיב רב יוסף מדנכנס עמו לסתר הכי קא מותב דכיון דלא קתני היא או צרתה חולצת מכלל דהוא חולצת אבל צרתה או חולצת או מתייבמת וזו שיטת מהר"א הלוי ז"ל והדבר תמוה מה ענין (ז"ה) רב עם רב אסי דלנקטה בשמעתא קמייתא אגב דידיה בטיעותא:

דף יא עמוד ב

לרבות סוטה שנסתרה פי' והכתו' תרתי קאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה היות לו לאשה כלומר אחר שגרשה והיתה לאיש אחר ולא אחרי הוטמאה שנבעל' תחתיו:

נבעלה טומא' כתיב בה בהדיא ונסתר' והיא נטמא' וכולי תמיהא מילת' טובא אדרבה לומר ליה דבסוטת ספק כתיב בה ונטמאה ג' פעמים דהא בפ' סוטה כתיב' ולא עוד אלא דהכא אמרי' דבסוטה ודאי הוא דאיכא לאו ומדכתב לא יוכל בעלה אחרי אשר הוטמאה ואנן אמרינן בפרק כשם גבי סוטה ספק שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה לוקה מדאורייתא קאמר ופריש' התם דלהכי כתיב בה טומאה לעשות הספק כודאי וי"ל דלעול' לא קרא הכתוב טומאה אלא לזנות ודאי אלא שהכתוב אמר גבי סוטת ספק שספקה וסתירתה חשוב לאוסרה לבעל ולבועל ולתרומה כאלו נטמאה ודאי וא"ת הרי עשאה כודאי ותפטור צרתה כמותה י"ל דלהכי אסורה הוא שעשאוה כודאי ולחומרא ואפי' ללאו אבל לפטור לצרתה או לאוסרה ולפוטר' מן הייבו' לגמרי לא עשאה כודאי ור' יוסי בן כפר לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנויי זנאי מטעם אישות:

והויא כתיב בה פרש"י ז"ל באותה הנאסרת לבעלה כתיב בפרשה והיתה לאיש אחר וכתי' או כי ימות האיש האחרון אשר לקח לו לאשה וכתי' בתריה לא יוכל בעלה אלמא באותה שיש בה הויה ואישות לאחרים דהיינו שגרש הראשון הכתוב מדבר ואינו מחוור דהא מודו רבנן דלא יוכל בעלה על מחזיר גרושתו קאי ובענין כל הפרשה הכתוב למעלה ומיהו במקרא הזה ריבה הכתוב גם סוטה שנבעלה דכתיב אשר הוטמאה והנכון כמו שפרש ז"ל דכתיב לא יוכל בעלה כתיב לשום בעל לקחתה להיות לו לאשה אלמא צריך הבעל לעשות בה הוייה ואשות והיינו לפי שגרשה ואילו כשזנתה תחתיו מאי לשוב לקחתה להיות לו לאשה והלא לא גרשה מעולם ומיהו רבנן סבר דה"ק קרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב עוד לקחת' ולהשיבה או לקחת להיות לו לאשה אחר גרשה או לשוב אליה אחרי אשר הוטמאה והפרישוהו ממנה:

אלא לאו כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא וא"ת היכי קתני חולץ לפסולה למשרייה לכשר' דהא אמרינן בפ' ד' אחים דכי איכא חליצה פסולה וחליצה מעולה בעיא חליצה מעולה לפטור צרה י"ל דההיא למאן דסבר יש זיקה והשתא סבירא לן דהאי תנא סבר אין זיקה ומיהו למאי דדחי' בסמוך אתיא אפי' למ"ד יש זיקה ובדכותא כדפרש"י:

ומאי (לאו) ניהו מחזיר גרושתו וא"ל מהיכן משמע זו טפי משאר חייבי לאוין וי"ל כדפרש"י ז"ל דאי שאר חייבי לאוין פשיט' דצרתה מותרת לגמרי ומאי קא משמע לן וא"ת עוד ולפום לישנא בתרא מ"ל דהא ר"י בן כפר הי' דילמ' רבא היא דפשיטא לן דלדידהו שריא וכיון דמייתי מתני' למפשט בעין ודאי אפי' על לישנא בתרא פשטי' י"ל דלפום לישנא בתרא אי רבנן היא פשיט' דשריא דהא לית ליה בם טומאה כלל ודינא כשאר חייבי לאוין שצרותיהן מותר' משום דר' יוסף (טו) ומעיקרא דס"ד דפסולה פסולה הוה משמע לן דלהכי קתני חולץ לפסולה לאשמועי' דאפי' בחליצה פסולה משתריא כשרה ואפילו לכתחלה ומיהו עיקר רבותא דתנא לאשמועי' שמותר לייבם את הכשר' תריץ הכי היא חולצת צרתה חולצת או מתייבמת וא"ת צרתה היאך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו מוטב שיחלוץ לפסולה י"ל דודאי תנא לא סבירא ליא השתא ההיא דרב יוסף אי נמי דכי מתרצים הכי נקטינן אורחא דמילתא למיתני חולצת או מתייבמת לומר דחזיא להכי ולהכי ומיהו הדין נותן שאם בא לחלוץ יחלוץ לפסול מדרב יוסף:

בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו פי' מהו להתייבם אליבא דרבנן בעי ליה וסתים לה סתומי משום דהלכתא כוותיה והיינו דהדר ותיבעי לך היא גופא ואלו לר' יוסי בן כפר מאי תבעי ליה בהיא גופא דהא טומאה כתיב בה ופשיטא שאינה מתייבמת והא דאתינן למפשט ממתני' דל"ק דהיא חולצת וצרתה מתייבמת ודאי אתרוייהו לישני דבעיין מהדרינן דתפשוט מיהו דאלים ק"ו למדחי נפשה ולא אלים ק"ו מדחי צרתה וא"ת היכי מינייהו בעיין אליבא דרבנן לגבי היא גופא לפום הדא לישנא דילמא האי מתני' ר' אליעזר בן כפר היא אבל רבנן לא אלים ק"ו אפי' למידחי גופה י"ל דהשתא ס"ל דכר' יוסף אפי' צרתה דחיא כיון דכתיב בה טומאה כלישנא קמא דלעיל א"נ ניחא לן למדחייה אפי' אם תמצא לומר דהויא רבנן מלמידחיי' לומר מדר' אלעזר בן כפר היא:

דף יב עמוד א

היא גופא שריא דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה פי' מיאנה ביבם מותרת בשאר יבמים ומיהו לההי' יבם גופיה תהא אסירא ולא מדינ' דהא ממ"נ שריא דהיא עקרתינהו לנשואין קמאי דמתני' א"כ הויא לה אנוסת אחיו ושריא ליה ואי לא עקרתינהו לנשואי' קמאי על כרחה אגידה ביה ולאו כל הימנה לעקור זיקתו אלא ודאי מדרבנן הוא דאסירא משום דלא מיאנה עד השתא נראי' לבני אדם דאשת אחיו כאלו עקרת לזיקתה ולא עקרתינהו לנשואי' אבל שורת הדין דעקרתינהו לנשואי' קמאי:

מיאנה בייבם נמי נשואי' קמאי עקרא פי' דהא לא סגיא למעקר זיקא אלא בהכי משום דתני רמי בר יחזקאל וכו' והא דלא אוקי' כדר' אושעיא דאמר לקמן שאינה ממאנת לזיקתו ואינה יכולה לעקור נשואי' דבעל לאחר מיתה ולא לעקור זיקת ייבם כדבעי לפרושי ז"ל משום דסבי' לן דהלכת' לאחר מיתתו כרמי בר יחזקאל וליתא לדר' אושעיא דשמואל נמי לית ליה כר' אושעיא כדמוכח לקמן במכילתיה בפ' ב"ש:

מיאנה בבעל מותרת באביו פי' דהא עקרתינהו לנשואין ואינה כלתו אלא אנוסת בנו דשריא ליה:

מיאנה בייבם אסורה לאביו פי' ואפילו אמרו שהיא ממאנת בבעל כיון דלאחר מיתתו הוא דאמר הכי לייבם אפילו הכי אסורה לאביו מטעם דמפרש ואזיל שנראית לעולם ככלתו כיון שלא מיאנה בבעל מחיים ומדרבנן הוא דאסירא:

ה"נ משעת נפילה נראית כצרת בתו וא"ת כיון דאפילו צרת בתו ממאנת אינה אסורה אלא משום גזרה כי אסרי צרת ממאנת דעלמא שאינו צרת ערוה הויא ליה גזרה לגזרה י"ל דהא כולה חדא גזרה הויא וחדא חשיבא ליה אליבא דשמואל ומיהו רבא פסק לקמן דצרת ממאנת דעלמא שריא דהוי גזירה לגזירה ולא אסירא אלא צרת בתו ממאנת דהויא חדא גזיר' ואפי' שמואל בייבום הוא דאסירי מהאי גזירה אבל חליצה בעיא ואפילו מדאוריתא וזה ברור:

ובתו ממאנת בייבם דאמרינן פרש"י ז"ל שמיאנה באביה שהיא יבמה פי' לפי' דאע"ג דלגבי אביה לא שייך מיאון כלל דהא לא חזיא ליה ולא נפקא קמיה אפילו הכי מפני שעשתה מעשה מיאון בעלמא חשבינן ליה כממאנת וי"מ שלא נצרכה אלא כגון שיש שם יבמים אחרים ומיאנה באחד מהם דאע"ג דשורת הדין דעקרתינהו לנשואין קמאי וצרתה מותרת א"ה חשבינן כאלו לא עקרתינהו וצרתה אסורה לאביה כדי שלא יבא לטעות לייבם צרת בתו שאינה ממאנת שלא מצינו לה בכל התורה כולה פי' דהא בכל התורה כולה פי' דהא מדינא מאמר השני אינה קונה ואינו זקוקה אלא מחמת הראשון וכל אחד מהם ראוי להתייבם אלא איסורא דרבנן היא מפני שנראית כאשתו וכאלו המאמר קונה קניין גמור ואם כן בא לייבם שתיהן כדינם:

ואמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות והתורה אמרה שלא יבנה ב' בתים מאח א' ואם בא לחלוץ לא' מהם ולייבם האחרת דילמא אתי למימר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלון וכדאיתא לקמן בפ"ד אחים בהדיא הילכך אמור רבנן שיחלוץ לשתיהן דלפטור א' מהם מחליצה אי אפשר דשורת הדין כל חדא וחדא בעיא חליצה מדאוריתא:

הא דאוריתא הא דרבנן פי' צרת אילוני' אסורה מן התורה דכיון דאילוני' דלא חזיא לייבום כל קיימא (דקיימא) עליה באיסור אשת אח לגמרי וכאלו הוא משאר עריות וצרת ערוה פטורה והא דרבנן כדפרשינן:

דף יב עמוד ב

ואפילו צרת בתה איילונית ואפילו הכיר בה דלא הוי מקח טעות דרבא מוסף והולך הוא וא"ת והאיך אפשר להתירה כיון דנשואי בתו קיימא הוי צרתה צרת ערוה גמורה דאסירא פרש"י ז"ל בשם ב"ה ז"ל דכיון דבתו אילונית היא ולא חזיא לייבום כלל ואפי' אינה ערוה (הוי) אלא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא וכדפי' בירושלמי:

והא דקתני שנמצאו ופרקינן תני שהיו כלומר שנמצאו אילונית קתני שלא הכרתיו עד עתה ואע"ג דאמרינן לקמן לעיל דייקא נמי דקתני שנמצאו דוקא כל דהו הוה עבדינן מדלא קתני בהדיא שהיו אבל השתא אמרי' דלא נחית תנא לההוא דיוקא ובצרת סוטה לא דק התלמוד והראב"ד ז"ל פסק' חולצת ולא מתייבמת וסמך על ההיא דרב יוסף במסכת סוטה והנכון דהלכתא כרב לפום שיטתא דרש"י ז"ל ומיהו למעשה ראוי להחמיר:

שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש במוך כדי שלא יתעברו פי' לפי' בשאר נשים אסורות לשמש אע"ג דלא מפקדי אפרייה ורביה מ"מ אסורות הן להשחית הראוי להוליד אע"ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דה"ל מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דהוה ליה כמשמש על האבנים או על העצים וכי ליתא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה ומיהו אין פי' רבינו ז"ל מחוור דאי ג' נשים מותרות לשמש במוך קאמר א"כ כי אמרי קודם הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת היינו שאינה מותרת לשמש במוך ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום ועוד דרבנן דאמרי א' זו ואחד זו משמשות כדרכה אתו למימר דאפילו הני ג' אינם מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל היאך מכניסות עצמם משום שומר פתאים ה' והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר וכדפר"ת ז"ל ופחות מכן ויותר על כן אינן חייבות אלא דפעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאע"ג דאמרינן אין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דוקא ולד שיהא ראוי ובר קיימא:

מניקה שמא תגמול את בנה פי' וכל דאיכא סכנה כלל לית לן למסמך דמשמש לה כדבעי:

איזו היא קטנה פי' לדין זה מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד פי' ואפילו הביאה סמנין למאן דסבר תוך הפרק כלפני הפרק וק"ל כוותיה פחות מכאן או יותר מכאן משמשת כדרכה והולכת פי' יותר על כן משמע כדרכה כשהביאה סמנים ג"כ דאי לא עדיין קטנה היא למיאון ואי אתה אומר שיכולה להתעבר ולילד בלא סכנה:

מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי כדאמרינן והא דלא פי' לה משום דפשיטא ליה דשנים בלא סמנים קטנות גמורות היא:

מדקתני שמא תתעבר ושמא תמות האי לישנא משמע דגרסי' במתני' שמא תתעבר ושמ' תמות ולפי זה הא דפרקינן בסמוך שמא תתעבר ותמות לישנ' דמתני' מתרצינן וכדפרש"י ז"ל ודוחק ועוד דברוב' דנוסחי אשכחן דלישנ' דמתני' שמא תתעבר ותמות ומורי הר"ם מפרש שכן היא הנוסח' אלא שאינן משמע לן דשמא אתרויהו קאי וכאלו אמר בפירוש שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בהדי' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בסמוך דלא אמ' הכי אלא שמא תתעבר ותמות ודאי דשמא דקתני אתתעבר בלחוד קאי:

א"כ מצינו חמות ממאנת פי' כי הקטנה זו תלד ויקדשנה אביה לאחר ואח"כ תמאן היא קודם הזמן אינה מאמנת כל עיקר ואע"ג דאשכחן בדורות הראשונים דאוליד בר תמני' דההי' ע"י נס הוה ומיעוטא דמיעוט' נינהו דליכא למיחש ליה כלל תדע דהא קיימא לן דפחות מבן ט' שנים אין ביאתו ביאה וא"ה דהוה בדורות הראשוני' דאוליד בר תמני אלא ודאי כדאמרן:

תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת פי' כל שנתעברה תוך זמן זה ואפי' ילדה לאחר כי הכל הולך אחר זמן העיבור תדע דכל זמן זה אמרינן שמשמשת במוך ולא אמרינן שתשמש כדרכה כל שהיא זמן לידתה לאחר שתגדיל ובירוש' אמרו שאם נתעברה בקטנות וילדה בגדלותה היא חיה ומת בנה ומדל' עביד ליה רבא בר ליואי להאי גבול מכל' דלא ס"ל הכי וכפר"י ז"ל:

והא תני רבה בר שמואל שכבר ילדו פרש"י ז"ל וכיון דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו משמע דעדיין קטנה היא וראויה למאן אלמ' שילדה ושמא דקטנה יולדת וא"ת ודילמ' משום אילונית הוא דקתני שכבר ילדו י"ל דהא לית' דבאיילונית לא שמעי' תנא שום רבות' וכיון דכן לא הוה נקיט אלא לישנא דדייק גבי קטנה וה"ל למיתני שכבר גדלו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ופרכינן ואלא קשיא וה"פ וכיון דאמר' דאפש' דהויא קטנה וילדה קשיא מתניתין למה אמרו שאינה ממאנת ומ"ש מקטנה בעלמא אבל ליכא לפרושי דקיימא לן דאם כן מצי חמות ממאנת דהא רבה בר שמואל שילדה קאמר שאינה ממאנת מאיזה טעם שיהא ויש אומרים דהכי פירושה ואלא קשי' דרבה בר ליואי דאמר שהיא מתה וקשה לפי' זה דמשני רב ספרא בנים הרי הם כסימנים מאי קמשני לרב' בר ליואי וי"ל דה"ק דרב' בר ליואי לא אמר אלא דעל הרוב היא ועוברה מת מפני שהיא קטנה ומיהו פעמים שיולד' מפני שממהרה להגדיל יותר משאר נשים והבני' היו סימני גדלות שלה ונכון כמו שפי' וההי' דרב' בר ליואי פליג אדרבה בר שמואל ולדידיה שמא תתעבר ותמות ודאי קאמר:

אמר רב חסדא בנים הרי הם כסמנים פי' לאו כסימנים השתא קאמ' דא"כ למאן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וקי"ל כוותיה עדיין קטנה היא והדרן קושיא לדוכתיה אלא ה"ק הרי הם כסימנים של גדלות כי בודאי מיהרה להגדיל קודם לשאר נשים וכן פי' רב אלפס ז"ל ועיקר וכן כתב ר"י הזקן ז"ל דלרב ספרא בני' כסימנים משע' עיבור קאמר והא דקתני שמא ילדו ולא קתני שמא עיברו משום הכי ילדה וחית' הוא שהוכיח על תחילתה שמיהרה להגדיל וכבר גדלה קודם שנתעברה תדע דהא כתיבנ' לעיל דכל שהיא קטנה בשעת עיבורה אינה חיה ואעפ"י שתלד כשתגדיל ואפי' לשיט' הירו' אין העוב' חי מיה' ואנן השתא אתינן למימר כי גם העוב' חי ומפני שגדלה אינה ממאנת והיינו שלא מצינו חמות ממאנת אלא ודאי כדאמרן והא מתרצה שפיר שמעתא דיש בגר בקבר שבפ' נערה שנתפתת' כדכתב' התם בס"ד וא"ת א"כ הא דאמרי' איכא דאמרי בנים עדיפי' מסימנים ופרישנא דנפקא מיניה לרבי יהודה מאי נפקא להו מינה כיון דבני' כסימני' משעת עיבור ע"כ כשילדה בוגרת היתה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ובבוגרת מודה ר' יהושע שאינה ממאנת וי"ל דנפקא מינה כגון שמיאנה בין עיבור ללידה דלמ"ד בנים הרי הם כסימנים מיאנה מיאון לר' יהודה ולמ"ד עדיפי מסימנים אין מיאנה מיאון אפי' לר' יהודה ועוד צריך לפרש לפי שיט' רבינו ז"ל דמיירי בשלא נבעל לאחר שנתעבר' דאי לא אפילו תימא דבנים הרי הם כסימני' שוב אינ' יכול' למאן ואפי' לר"י למ"ד בפרק יוצא דופן דמודה ר' יהוד' כשנבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן ורב זביד אמר אין סימנים אלא שיש סימנים פי' דבנים בלחוד בלא סימנים אינן (סי') גדלות ומתני' ודרבא בר שמואל הכי מתרצה דכל שילד' חזקה הביאה סימנים וגדולה היא שלא תמאן וא"ת ואפי' היה לו סימני' אינה גדולה דקי"ל תוך זמן כלפני הזמן וי"ל דרב זביד כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכדפרש"י ז"ל והנכון דרב זביד ה"ק שאין בני' בלא סימנים של גדלות וכל שילדה ודאי הגדילה והביאה סימני' גדלות גמורים דאע"ג דבשערות כאלו לנשים דעלמא שומא ניהו תוך זמן. וא"ת כיון דשכיח להביא סמני גדלות תוך זמן למה אמרו בכל שאר נשים שיוכלו למאן ולא חששו שמא מיהר' להגדיל וי"ל דהא מיעוטא דמיעוטא הוא ולית לן למיחש לה כלל אלא ביש ראי' ועדו' גמור' כזה והיינו ליד' כן תירץ רבי' הרמ"בן ז"ל:

דף יג עמוד א

משום צער לידה חיישינן יש מקשים מדקאמר דאפשר דהיה לה שערות והויא לה קטנה ואפשר נמי דלא הוו לה שערות ולא בדקנוה קודם לידה לא מצי לה שערו' והויא לה קטנה אליבא דרב זביד דבעיא סימני' עם בנים וא"כ הדרן קושי' לדוכתי' כי מצינו חמות ממאנת אז דתקשה לה למה אינה ממאנת וכ"ת שזה דבר שאינו מצוי הוא שנוכל לעמוד על עיקרו של דבר דצער של לידה היינו משעת קשוי שהוא במ' ובנ' יום או ב' שבתות ואי אפשר שתהא ידיה בין עיניה כל זמן זה וכיון דעל הרוב אין בני' בלא סימנים והמיעוט שאפשר אין לו בדיקה שפיר אמרי' שלא מצינו חמות ממאנת דכל שלא נבדקה אנו אומרי' חזקה היו לה ב' שערות ונשרו ולא עוד אלא דצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור והיינו צריכים לבדוק מקוד' עבור עד שעת לידה וזה א"א והנכון דרב זביד אין כל בני' בלא סימני' כלל קאמר ואילו בדקנו קודם לזה היינו מוצאי שערו' והא דאמרי' ונבדוק כוונתין לומר דכיון דאפשר וקרוב הדבר לבדוק אותה עתה כשתמאן שנבדוק ולא נסמוך על החזקה ומתרצי' דה"נ אלא דבדיקה דהשתה לא מהניא ליה דחיישי שמא נשרו משום צער לידה וקודם לידה לא היו יודעים שעתיד' למאן כדי שנבדוק אותה וחיישי' דקאמרי' לאו דוקא אלא דנקטי ליה אגב אידך דאמר שאין חוששים בעלמא שמא נשרו וכן פירש מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל:

רב אשי אמר סברא הוא ור' יהודה נמי לא סגיא דלא ידע הא סברא אלא דנקיט קרא לסמוך בעלמ' וזהו מה שפי' רב אשי:

זו ואין צריך לומר זו קתני פי' לאו דוקא דליכא למימר הכי בתרי פרקי אלא לומר דכיון דפירשה הכא לא נחת התם לכלה מילתא אלא דנקט חדא וה"ה לאידך:

ותמאן השתא ותעקרינהו לנשואי' קמאי והתייבם צרתה ק"ל דאמאי דהא מתני' אבא שאול הוא דאמר מצות חליצה קודמת למצות ייבום וי"ל מדקתני מתני' חולצות ולא מתייבמות משמע שאינה יכולה להתייבם וכדאמר בפ"ד אחים לא מתייבמת קתני דליכא דין ייבום כלל ולהכי פרכינן שהרי יכולה לבא לידי ייבום:

לימא מסייע ליה מתני' לר' אושעיא דאמר אינה ממאנת לזיקתו ק"ל לפי מה שפירשו בירושלמי דמודה ר' אושעיא שאם עקרת נשואי המת בפי' שיכולה למאן לזיקתו אפי' לר' אושעיא קתני מתני' שתמאן בנשואי המת בפי' ותתייבם צרתה אבל י"ל דתלמוד דידן לית ליה שיטתא דירושל' אלא אפי' בעוקרת נשואי המת בפי' סבר רב אושעיא שאינה ממאנת שאין מיאון אלא מחיים דבעל:

צרת ערוה שאני כדרמי בר יחזקל וכו' דגזרת חכמים היא שאפי' שתמאן לא תתייבם צרתה משום דמשעת נפילה נראית כצרת ערוה ואי שרית לה אתו למשרי צרת הבת בעלמא ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי מתני' בשמתה והכי מוקים לה בירושל' אלא דניח' לן לאוקמי מתני' אפילו כשהיא בחיים כיון דהלכתא כרמי בר יחזקאל:

דף יג עמוד ב

מאי טעמא דב"ש א"ק וכו' יש מקש' למה לי' מה"ט לומר לצרור לכדר' שמעון ועליה לכדר' ולקחה ויבמה לכדר' יוסף ב"ח שמגרש' בגט ומחזירה. ולאו קושי' היא דרב אושעי' לאו מידי קשי' ליה אלא דניח' ליה לפרושי טעמא דב"ש מהאי טעמא טפי מדנימא דלית להו חדא מהנהו דרשי דלעיל:

וב"ה מיבעי ליה לכדר' יהודה אמר רב ק"ל הניחא לרב אלא לשמואל דאמר קדושי' תופסים ביבמה האי קרא מאי דרשי' ביה ב"ה י"ל דיכלין למפרק הכי אלא דניחא לן לאסוקה אליבא דרב וכמסקנא הא אוקימנ' לרבות הארוסה ותו לא קשה אפי' לשמואל:

החוצה מכלל דאיכ' פנימי פ' דקרא משמע לן תהא אשת המת החוצה שאינה קרובתך לאיש זר אלא הפנימי' שהיא קרובתיך מכלל דערוה אסיר' ליבם וצרתה מותרת:

כל תיב' שצריכ' למ"ד בתחילת' הטיל לה ה"א בסופ' הקשה בירושלמי והכתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו לדיוטא התחתונה שבשאול כלומר כאילו אמר לשאול לשאול ב' פעמים להורידם למטה למטה ויש שהקשו דכיון דכתיב הכא החוצה דאיכא ה"א בתחילתה היכי שייכי בה ה"ה בסופה במקום למ"ד ותימא שכן כתיב להחלונות כלו' מצינו בתחילתה למ"ד וה"א וה"ה לה"א בתחלתה וה"א בסוף:

לרבות את הארוסה יש מקשים למה לי קרא לרבות את הארוסה תיפוק לי' דאשת המת בין מן האירסין בין מן הנשואים משמע וקושי' זו מפורשת בפ"ק דיומא דאמרי התם ומתקינן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דברי ר' יהודה משום דכתיב וכפר בעדו וכו' ביתו זו אשתו ואמרי התם דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ופרכי' דארוסה לא תתייבם פי' דהא כתיב את בית אחיו ופרקי' החוצה לרבות הארוסה ואידך החוצה לא דריש פי' ואע"ג דב"ה וק"ל בכמה דוכתי דדרשי ה"א ל"ק שלא כל המקומות שוין זמנין דאתי ה"א לדרשא וזמנין שהוא מתיקון הלשון ודרכו כי הא דהכא ומסרו הכתוב לחכמים:

רבה אמר טעמא דב"ש לפי שאין איסור חל על איסור וקס"ד דהכי קאמר שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח וליכא הכא צרת ערוה אלא צרת אשת אח בלחוד דלא חשיבא ערוה ולהכי פרכי' ניחא נשא מת ואח"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים. וק"ל דבלאו ה"נ תיקשה ניחא צרת אחות אשה וכיוצא בה דהוו קורבי דע"י קדושי' אבל צרת בתו וכיוצא בה שכן קורבי על עצמו מאי איכא למימר דהא אינהו קדמי לעולם לאיסור אשת אח י"ל דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דניחא לן למפרך מאחות אשה גופא דדילמא משני לה דאידך דב"ש מתירין את הצרות היינו צרות עריות שע"י קדושי' ובמסקנא לא תריץ רבא דאפי' קדם איסור עריות לאיסור אשת אח שרו ב"ש ובההיא מתרצי' כלהו פרכי וכדפרש"י ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' דכל היכא דתיקום לן דצרות אחות אשה שריא ממילא משתרו צרות דכלהו מאחות אשה ילפי' ולהכי פרכי' דניחא דשריא אחות אשה היכא דמת בתחלה אבל היכא דנשא חי מתחלתה הרי צרתה אסורה וילפי' מינה שאר צרות לאיסורא דמוקמי קרא דלצרור ועליה בהכי ונכון הוא:

ואכתי ק"ל נשא מת ואח"כ נשא חי היכי ניחא דאי אמרת דלא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח ולהוי מיפטרא צרתה א"כ ערוה גופא תתייבם וי"ל דהא אמרינן לקמן בפ"ד אחים אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי איפקע איסורא דאשת אח כלומר דשריא לה להתייבם אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה היא ולפום האי טעמה לית להו לב"ש דרשא דעליה עליה למיסר צרת ערוה ולא דרשא דלצרור ומוקים להו לכדכ"ש ולכדר' כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על אחות אשה הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר דחשיבי לה כאילו אין כאן אשת אח כלל לגבי הא מילתא וכן אתה דן לגבי בתו וכל קורבי עצמו וכדפי' לעיל ולב"ה כל היכא דקדי' איסור אחות אשה חייל איסור אשת אח עליה באיסור מוסיף דמגו דאיתסרה לגבי שאר אחים איתסר עליה ועוד דכיון דלגבי שאר אחים הויא אשת אח ושריא להו כצרת ערוה במקום מצוה חשיבא ואפי' לגבי דהאי וכל היכא דנשא מת וא"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח לגבי ייבום שריא ר"ח ז"ל (רחמנא הילכך) לגבי יבום כמאן דליתיה וחייל איסור אחות אשה למיסריה לדידה ולמסרה לצרתה כנ"ל וי"א דלב"ה אע"ג דאין איסור חל על איסור בעלמא הכא אתא קרא דלצרור וקרא דעליה עליה לומר דחייל למיסר צרת ערוה במקום מצוה ולא מחוור לי דהא אפשר לפרושי הני קראי כדר' שמעון וכדר' וא"כ אמאי מוקמינן להו בחידוש שיהא איסור למסר צרה:

תהא מגילה נקראת וכו' א"ל ר"ל לרבי יוחנן קרי כאן לא תגודדו לא תעשה אגודות אגודו' פי' והוה להו לאנשי כנסת הגדולה לקבוע זמן אחד לכל ישראל יש ספרים שגורסים א"ל האי לא תתגודדו מיבעי ליה וכו' כלומר א"ל ר' יוחנן ולאו למימרא דר' יוחנן לא דריש לא תעשו אגודות אגודות שהרי זו הלכה רווחת היא אלא ברורי מילתא בעי ולחדודי לר"ל תלמידו ונוסחי דוקני לא גרסי א"ל והתלמוד הוא דמברר ליה להאי דרשא היכי נפקא לן הכין והכין אורחיה דמילתא:

א"כ לימא קרא לא תתגודדו פי' לפי' דאע"ג דכתיב ויתגודדו כמשפטם והוא לשון חבורה הכא שהגדידה על מת מסתייה דלכתוב לא' תגודדו כלומר לא תגודדו בשרכם על מת כדכתב ולא תשימו קרחה:

מאי לא תתגודדו שמא להכי נמי הוא כלומר למשמע מינה תרוייהו ופרכי' ודילמא כולה להכי הוא פי' שלא תעשו אגודות אגודות ומנא לן שלא לעשות חבורה על מת ומהדרינן אם כן לימא קרא לא תגדו כלומר אי לאגודות אגודות בלחוד אתא לימא קרא לא תגודו מלשון יגדו על נפש צדיק מאי לא תתגודדו ולא כתיב תגודדו אתיא כפל התיו לדרשא דאגודות אגודות ומדלא כתיב תגודו וכתיב תתגודו כפל הדלית לדרשה דחבורה זו שיטת רש"י זכרונו לבכרכה. ויש מרבותי מקשים על זה היכי מצי למימר דכולהו לאגודת בלחוד אתא דהא גבי מת כתיב והיכי עקרינן ליה מיניה ולפי' פי' דה"ק אימ' דכוליה לחבורה הוא דאתא כדאמינא לך מעיקרא ופריק א"כ לימא קרא לא תגדו כלומר לשון חתיכה וחבורה מדכתיב גודו אילנא ולפי' זה קשיא דנהי דעבדינן צריכותא דליכא למדרשיה כוליה לענין חבורה אכתי איכא למיקשה דדילמא כוליה לאגודות אגודות כיון דכוליה צריך וכיון דעקר מעניינ' דקרא עקר לגמרי ואי אתיא לפרושי דכי אמרינן א"כ לכתוב רחמנ' לא תגדדו ה"ק א"כ דלאגודות אתא לכתוב קרא לא תגודדו מלשון גדודים לא אתי שפיר א"כ למאי דפרכינן דמיבעי ליה לחבורה מהדרי ואמרי דא"כ לכתוב קרא לא תתגודדו וי"ל דאנן פשיטא לן דאתא כוליה לאגודות מכיון דכתיב תתגודדו ולא כתיב תאגדו ורגלים לדבר שהכתוב בענין מת ולא אצטריכי לומר דדילמה כוליה לגדידה וחבורה ומעיקרא אתינן למפשטיה מדלא קאמר תגודדו וכי לא ניחא לן בהאי תירוצא אתי למי' דילמא לא תגדו מלשון גודו אילנא וכן כתוב בשם רב האיי גאון ז"ל ואין פי' זה מחוור לפי הגמר' ועוד דהיכי לא ניחא לן במאי דאמרינן דלכתוב לא תגודדו לשון גדידה ושריטה וניחא לן במאי דאמרי דלימא קרא לא תגדו לשון גדו אילנא והנכון בעיני כפרש"י ז"ל ודקשיא להו היכי עקרי ליה ממת דכתיב גביה לא קשיא דהא שקלא וטריא דתלמוד' הוא לברורי מילת' כל היכ' דאפשר טפי ועוד דדילמא ה"ק קרא בנים אתם לה' אלהיכם וכיון שאתם בני אב א' ואל א' ראוי הוא לכם שלא תעשה אגודות אגודו' וכאלו יש כאן שתי תורות ושני אלהו' וראוי הוא ג"כ שלא תשימו קרחה בין עיניכם למת כיון שאתם עם קדוש לה' אלהיכם:

א"ל ר' יוחנן לריש לקיש עד כאן לא שנית מקום שנהגו וכו' נראים דברים דר' יוחנן לפום דעתיה דר"ל מהדר ליה לדידך דסבי' לך דכי הא דמגיל' הוי' אגודו' אגודות היכי לא תיקשי לך הא דבמקו' שנהגו והיכי לא תיקשי לך ההיא דב"ש וב"ה דצרות וריש לקיש אהדר ליה טעמ' דהנהו לא קשו ליה אבל ר' יוחנן סבר דאי קשי' הא הנהו דמקשינן ובודאי דכי היכי דהנהו לא קשו האי נמי לא קשי' ומי' לא פי' לנו ר' יוחנן אמאי לא קשי' הא דמגילה וההי' דב"ש וב"ה דצרו' כיון דסבר ר' יוחנן שעשו כדבריהם וליכ' למימר דרבי יוחנן לא דריש כלל לא תעשו אגודות אגודות חד' דהלכה רווחת הוא בכל התלמוד ושפיר מוכחינן לעיל מן המקר' ועוד היכי תהוי כוליה סוגיית דלקמן דלא כר' אבל הנכון דר' יוחנן מתרץ לה כדתרצי אביי ורב' וכי פירשו לה אליבא דר' יוחנן פי' לה:

אמינא לך איסורא ואמרת לי את מנהגא פרש"י ז"ל דההיא מנהג הוא שנהגו וקיימו חכמים דבריהם מפני המחלוקת וא"ת מאי טעמ' שקיימו חכמים דבריה' הא איכא איסורא ומפני המחלוקת שביניהם לא היה להם לעשות מחלוקת בין ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורות ומוטב שיאמרו שיעשו בכל או שלא יעשו בשום אחד וי"ל דהכי אמרינן שאין לומ' אגודות אגודות ותורה כשתי תורות אלא במה שהיה תחלתו מנהג שנהגו העם ותקנו חכמים דבריהם שלא לנהוג היתר לפניהם מפני המחלוקת שהרי אלו לא רצו כל העיר לחזור ממנהגם לא היו חכמים מקפידים עליהם כ"כ והא דאמרינן דגבי מגילה איסורא הוא פרש"י ז"ל משום דבני י"ד לא מצו למקרי בט"ו וכן בני ט"ו לא מצו קרי בי"ד ולא נקט רבינו ז"ל בהא דין כפרים ויפה כיון דהנהו ודאי לאו איסורא נינהו דקולא הוא שהקלו עליהם מפני שמספיקים מים ומזון לחבריהם שבכרכי' כדאיתא התם ואם לא רצו להקדים ובאו לקרוא בי"ד הרשות בידם וגם אינה תקנה קבועה שהרי בזמן הזה אינה מפני שמסתכלין בהם כדאיתא התם ומיהו ק"ק דכי אתחיל ר"ל למיפרך ממתני' דמגילה פי' שם רבינו ז"ל גם בני כפרים כי שקורין בי"א בי"ב ובני עיירות בי"ד ובני כרכים בט"ו נעשת תורה כשתי תורות וי"ל דמעיקר' נקט מתניתין ריש לקיש פרכי מכולה אלומי קושיא ואף מכפרים ועוד לתת מקום לתשובתו של רבי יוחנן וכשבא רבי יוחנן וחילק בדברים או לר"ל ופי' וחזר רש"י ג"כ ופי' שאין עיקרה אלא מפני י"ד וט"ו דאיכא איסורא אבל יותר נראה דמעיקרא נמי מי"ד וט"ו הוא דפריך בלחוד בדבריו דהכא אלא דנקט ליה כולה מתני' משום מקצתה וכדבעינן לפרושי לקמן והתם לאו איסורה:

והא קתני הלילה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין פי' ואיכא דעביד כב"ה והוו להו אגודות אגודות כדפרש"י ז"ל. תמיהא מילתא מאי קא מתמ' ר' יוחנן לריש לקיש דמ"מ דפריך ממנהגא שפיר אהדר ליה ר"ל ובדין תמה עליו אמינא לך אנא איסורא ואמרת לי מנהגא ונ"ל כי רבי יוחנן כי א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו רישא דמתני' נקט ואין כוונתו אלא משום סיפא דאיסורה ור"ל הוה סבר דמריש' גופה הוה פריך ליה ולהכי א"ל רבי יוחנן ולא תנינן התם נהי איסורה שפיל לסיפא דמתניתין דמינה היא דאמינא לך:

ג"ה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ולא גרסינן אלא דאע"ג דההוא תירוצא דהשתא מתרצא לן אפילו רישא דמתני' מ"מ תירוצא מתרצינן דבמנהגא ליכא למימר אגודו' תירוצא רויחא שפירא הוה וכדא"ל ר"ל בתמיהות' וצריכא ליה למילי דעלמא דליכא טעמא והרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ואלו הוה אמרינן אלא הוה משמע קצת דלא ניח' לן בההוא תירוצא והדרי מינה:

הדר א"ל ר' יוחנן לריש לקיש ב"ש מתירין את הצרו' לאחים וב"ה אוסרי פי' דסבר ר' יוחנן דכלן עשו כדבריה' ואפי' ב"ש כדמפרש בסמוך ואמאי לא חיישי לאגודו' ולאו למימרא דמשום אגודות אגודות עשו כב"ה לגמרי או ב"ה כב"ש דכיון דמאי דשרו הני הוי איסורא דאורייתא דהני וכל כת וכת מהן עומדים בשמועתם אי אפשר להו לנהוג היתר במה שאסור להני אלא הכי קאמרינן שהיה להם לומר שתהא צרת ערוה חולצת ולא מתייבמת מהאי טעמא דאגודות אגודות:

דף יד עמוד א

אמר ליה ר"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם פי' לא עשו כדבריה' להקל אלא שהצריכן חליצה דפחות מכן לא אפשר כיון שעמדו בשמועה וא"ת ואם ב"ה עשו כדבריהם לפוטרה שלא בחליצה עדיין יש אגודות אגודת י"ל דהשתא סבירא לן שאפי' ביה לא עשו כדבריהם להקל אלא שהצריכו חליצה א"נ דהשתא סבירא לן דלאחר בת קול הוה וסבירא לן דמשגיחין בבת קול ואין לעשות כדברי עצמן ואפי' להחמיר אלא פטורו' בלא חליצה והראשון יות' נכון בעיני מוהרר"ם ז"ל:

ורבי יוחנן אמר עשו ועשו פירוש בתוספות עשו הם ועשו אחרים כמותן אפי' להקל וכ"ש להחמיר:

ובפלוגתא רב אמר עשו אלימא קודם בת קול מאי טעמא דמ"ד לא עשו פי' דס"ד דשקולים הם בחכמה ובמנין וא"ת ולימא ליה דמשו' הכי לא עשו כדי שלא לעשות אגודות אגודות י"ל דהשתא בפלוגתא דרב ושמואל לא נחתו לדין אגודות אלא לעיקר הדין ממש דאינהו דקים להו דלית בה משום אגודות כדמפרשינן במסקנא והיינו דלבתר דפרישנ' טעמא דפלוגתא הדרינן למימר ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו כנ"ל מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא פי' מ"ה ז"ל דכיון דב"ה רובא לא עשו כדבריה' לקולא בעד המרובים אבל לחומרא עשו דכיון שעומדי' בשמועה לא סגיא בלאו הכי וכדאמר במסכת עדיות דעקביא בן מהללאל שהיה חולק עם חכמים בד' דברים ובשעת פטירתו אמר לבנו שיעשה כדברי חכמים להקל ואמר לו אתה למה לא חזרתה בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובי' ומוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין בין לקולא בין לחומרא וכן יש ראיה ממה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים גבי תנורו של עכנאי שעמד רבי אליעזר בשמועתו בעד המרובים והביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר בשמועתו ושרפום וברכוהו מפני שהפריז בדבריו להקל כנגד המרובים ושלא ירבו מחלוקות בישראל וגם הוא לא היה מפריז לטהר כדבריו אלמלא בית המדרש ואמת המים נחרבו בדבריו וגדול' מכולן בת קול:

ב"ש מחדדי טפי פי' וכיון דכן הוו להו כשקולי' ואלו עושים כדבריהם ואפי' להקל וגם מורים לאחרים ואלו מורים ועושים כדבריהם וכההוא דאמרינן נפקי שיפורי דמר ושרו שיפוריה דמר ואסרי ובההוא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהן שקולים דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכ' אחרת כיוצא בה קי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאית' פ"ק דעבודת כוכבי' ממוהר"ב הר"ם:

ולמ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודו' פי' קרי כאן בדב"ה וב"ש לא תעשו אגודות אגודות והא דלא נקט ההיא דמגילה שהקשה ר"ל י"ל דהשתא אשקלא וטרי' דרב ושמואל קיימי וכי מתבררא הא ממילא מתברר' הא דמגילה:

א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר א' הם כך הגרסא בכל הספרים ותמיה לי מילתא מאי כשתי בתי דינים ה"ל למימר שתי בתי דינים הם ואביי נמי היכי טעי בהאי וי"ל דאביי סבר שאין אגודות אגודות בבעלי מחלוקת עצמן לעשות כפי מה שנראה שהוא אמת שכן התירה לו התורה וליכא למימר אגודות אלא באחרים הבאים לעשות כדבריהם כי אע"פ שיכולי' אלו לעשות כאלו ואלו כאלו כיון שהן שקולים מ"מ משום אגודות אגודו' יש לכולן לתפוס שיטה א' לחומרא כשהן בעיר א' והאי לישנ' דקאמ' שתי בתי דינים חד מורו כב"ש וחד מורו כב"ה ורבא אהדר לי' שאם יש לב' בתי דינים אלו שאתה אומר משום אגודות אגודות אף לב"ש וב"ה עצמה יש אגודות אגודות בב' בתי דינים אלא דלא שאני לן בין הא להא:

והקשו בתוס' ואמאי לא פריך ממגילה ובני כפרים כשמקדימי' לקרוא ביום הכניס' הרי בעירות הם קורים והוו להו ב' בתי דינים בעיר א' כי אלו קורין ביום הכניסה ואלו קורים בזמנם ויש שתרצו בזה תירוצים הרב' ובתוס' תירצו בכלל דבריה' דמגילה לית בה משום אגודות כלל דלא שייך אגודות ותורה כשתי תורות אלא בדבר של מחלוקת שאין אלו מודים אבל בדבר שכולן מודים אלו לאלו ולכל אחד ואחד יש טעם לדבר לעשות כמו שעושה אין בו משום אגודות אגודות הא למה זה דומה ללולב שניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד ותקיעת שופר שהיתה במקדש בחצוצרו' ובמדינה בלא חצוצרת וכיוצא בזה תירץ בירוש' בפ' מקום שנהגו וטע' נכון הוא ומוסבר מאוד אלא דקשה ליה דהא ר"ל פריך ממגיל' ולא אדכר ליה שום גבר' האי טעמא ואיהו נמי לא חזיא ליה וי"ל לפי שיט' זו דר' יוחנן ואמוראי מהאי טעמא לא חשו למיפרך מתני' דמגיל' ולא אדכרוה כלל ור"ל סבר דאע"ג דאיכא טעמא לכפרי' וכן לעריות וכן לכרכים לעשות כל א' לעצמו אין הטע' הכרחי כל כך וכיון שהדבר ביד אנשי כנסת הגדולה לתקן מוטב שיתקינו לכלם זמן א' או שיעשו בי"ד ובט"ו כנ"ל לפי שיטת התוס' הזאת ומ"מ המחוור בזה מה שנרא' מדברי רש"י ז"ל האמורים למעלה ור"ל לא פריך מבני כפרי' דכמנהגא דמי וכיון שאם רצו עושים כבני עיירות ועיקר קושייתו מכרכים ועיירות דהוו להו ב' בתי דינים לב' עיירות ותו לא קשיא פי' דאביי דפרכי בדכוותה משמו של הרשב"א ז"ל:

ת"ש במקומו של ר' אליעזר היו כורתים והא מאי תיובתא לאו מי אמרינן מקומות מקומות שאני פי' והא ב' בתי דינים ב' עיירות הן ובלאו הכי נמי מצי פריק דהשתא במקומו של ר' עקיבא הרואה אומר ברזל הוא דלית ליה אלא דאידך עדיפא ודקארי לה מאי קארי לה שבת אצטריכא ליה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל כן הגירסא בכל הספרים והלשון הזה מתמיה מאוד דאנן השתא אתינן למימר מאי ס"ד דמאן דמותיב מינה והוה לן למימר קסבר משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי והיכי שייך לומר בהא דשבת אצטריכא ליה ותו מאי קא משמע לן ועל כרחינו בא לומר שהתלמוד ביאר לנו שלא הביאו ענין זה לקושיא אלא ללמדנו שאף זה מכלל דיננו שמותר לעשות אגודות אגודות וכ"ת דהא נמי פשיטא וליכא לאורוי בה הא לא לתיובתא ולא לסיוע הא ליתא דודאי צריכא לאשמועי' דלא נימא דמשום חומרא דשבת כמקום אחר דמי וכן הסכים מהרשב"א ז"ל ומסתברא דצריכותא בין לאביי הוה אמינא הוו כב' בתי דינים במקום אחד ולרבא ה"א דהו כב"ד אחד בעיר א' ולהכי סתים לה תלמודא ולא אדכר לא ב"ד א' ולא ב':

ת"ש דר' אבהו עד אנן הכי קאמר ר' אבהו היכי עביד הכא הכי והכא הכי פי' דס"ד דר' אבהו כר' יוחנן רביה ס"ל שהיה אוסר. וק"ל אי ה"ט הוא דק"ל מאי שיאטי' הכא בהא דאגודות דאיירי בה וי"ל דמייתו לה אגב אורחיה דזמנין דשרי למעבד דין אגודות מפני כבוד רבו והא דפרכי מעיקר ולא אמרת מקומות שאני ק"ל דגבי ר' אבהו דעביד הכי והכי לא שייך האי טעמא כלל ואינו מזה השם דאגודות אלו עושים כך ואלו עושים כך ואין א' מהם עושה כלל שתי תורות והוה לן לאתמוה מאי שייכי הא הכא כלל ומאי קארי לה ונ"ל דאנן ס"ד דקושיי' דמדר' אבהו שמעיד במקומו של ר' יוחנן עושים כך ובמקומו של ר' יהושע עושים בהפך וכדי שלא לשנות ממנה גם עושה ר' אבהו כמקום שהלך לשם ולהכי מהדרי' מאי קושיא דהא מקומות מקומות הם:

והא איכא שמעי' פרש"י ז"ל כשרואה לר' אבהו דמטלטל שרגא במקומו של ר' יהושע ר"ל ויעשה הוא כן במקומו של ר' יוחנן פי' ויקפיד ר"י רבו דהא ידע דמאי דעביד שמעי' דר' אבהו מיניה גמר ליה ופרקי' דמודע לשמעיה שלא יעש' כן בפני ר' יוחנן משום כבודו וי"מ והא איכא שמעי' דחשיד לר' אבהו כדחזי ליה דעבד הכא לקול' והכא לחומרא ואתי איהו נמי למסמך למעבד הכי במילי אחריני ופרקי' דמודע לשמעיה דלא ליטעיה ולא לחשדיה וזה יותר נכון:

לעולם עשו דמודעי להו פי' כי כשהיתה האשה ההיא מבני צרות היו מודעי' להם ופרשי ממנה וכדפרש"י ז"ל ובלשון מוכרח זה הפי' אבל הוא תמוה דאנן השתא פרכי' היכי נסבי מינייהו ועל הנשואות להם אנו שואלים והוה לן למימר דמודעי להו ונסבי פשיטא ומאי רבותא הוא אם עשו כדבריה' והרי יש להם עדות בדבר ואפי' למאן דסבר כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו דוקא חשוד אבל דבר שנאמר סבור להורות ולעשות כדין חס ושלום שיהא פסול להעיד בדבר הלכך רבותא דמתני' שאנו נושאים מן הסתם וסומכים על שתיקתם של ב"ש שאלו היתה אסורה להם היו מודעים להם ופרשי וכדאמרי' לקמן ואין נמנעים מן הסת' דמודעי' להו ופרשי והיינו דאמרי בסמוך סד"א צרה קלא אית לה כלומר ואינם סומכים על שתיקותם אלא על החזקה דאלו הות צרה קלא אית לה וזה ברור:

הנ"מ וכו' ורש"י ז"ל כתב דמחמרי בה' בטהרות טפי מב"ש ולפי פי' זה יש לגרוס בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דהא טהרות דב"ש לב"ה טומאות נינהו אלא לאו ש"מ דמודעי להו ופרשי ויש לרבי' ז"ל לפרש כן לפי שיטתו זו הנ"מ דאת"ל עשו טעמא דלא נמנעו היינו משום דמודעי להו ופרשי מדק' הטמאו' וב"ה היכי לא נמנעו מב"ש דהא טהרות דב"ש לב"ה טומאו' נינהו והרי ב"ש עשו כדברי עצמם כליהם טמאים אלא ע"כ טעמם משום דמודעי להו ופרשי ופרכי' ומאי אולמיה דהאי ברייתא מקמייתא פשיטא דאת"ל עשו הכא והכא טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא ואם באנו לומר לא עשו בשניהם י"ל דלא סמכי' אטעמא דמודעי להו ופרשי בשום דוכתא ופרק דאת"ל עשו לא הוה שמעי' מקמייתא שפיר דטעמא משו דמודעי להו ופרשי דדילמא טעמא משום דצרה קלא אית לה ולהכי נקטי אידך מתני' דלא אית לה טעמא דקלא זו שיטת רש"י ז"ל ואינה מחוורת לרבי' ז"ל חדא דלא אמרי הכי נמי מסתברא אלא היכא דאיכא הכרח לדעת לבעל דינו והכא ליכא שום הכרח דהא מצי בעל דינו למימר ליתא בתרוייהו:

דף יד עמוד ב

לא עשו ב"ש כדבריהם ותו ליכא למשמע כלל טעמא דמודעי ופרשי והק' בתוס' דלהאי פי' ב"ה מחמרי טפי בטהרות והא ליתא דבכל דוכתא מחמרי ב"ש בטהרות טפי וכדאיתא במס' עדיות שלא שנו שם כחומרי ב"ה אלא ג' חבי' של מים מגולגלי' ומשנת אדם נתון תחת הסדק ומשנ' דם נבלות וכלהו אידך ובמס' אהלות כולה ב"ש לחומר' וב"ה לקולא והא דשוקת יהוא ג"כ בכללה לפי' גורסי' כגירסת הספרים דגרסי בשלמ' דב"ה מב"ש לא נמנעו דטמאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו אלא דב"ש אמאי לא נמנעו מב"ה דהא טהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ובהא ליכא למימר לא עשו דהא לד"ה ב"ה עשו כדבריהם וכליהם טמאי' לב"ש הילכך ע"כ יש לך לומר דטעמא משום דמודעי להו ב"ה לב"ש ופרשי ה"נ מודעי להו ב"ש לב"ה ופרשי והשת' אתי שפי' דאמרי' הנ"מ דהא איכ' הכרח כיון דב"ה לדברי הכל עשו כדבריה' ופרכי' ומאי אולמיה דהא מהא כלומ' אי כדבריך הוא דב"ש נמי עשו כדבריה' וטעמא דלא נמנעו ב"ה משום דמודעי להו ב"ש ופרשי ל"ל לתנא למיתני תרתי לאשמיעינן דינו דמודעי להו ופרשי ופרקי דמקמיית' לא הוה שמעי' שפיר טעמא דמודעי להו ופרשי דהא טעמ' משום דצרה קלא אית לה הלכך תנא אידך לברורי ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה וצ"ע:

מאן מודי אלימא ב"ש לב"ה פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו פי' דעל כרחין האי הודאה מעין המחלוק' היא ולא שמעינן כי אעפ"י שנחלקו בניהם בדין הצרות מודים הם לענין בניהם של צרות שהם כשרי' דב"ש לב"ה אודו לב"ש ולהכי פרכי דאי ב"ש מודו לב"ה שבני צרותיהם כשרי' מאי קא משמע לן לר' אליעזר ואי ב"ה מודו לב"ש שבני צרותיהם כשרים להני הא ליתא דחייבי כריתות נינהו לב"ה:

ת"ש אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות האי ת"ש מהדר לברורי סוגייא דלעיל אם עשו ב"ש כדבריהם או לא אלא שהכניס התלמוד בנתים גופא דר' אליעזר דאייתי' לעיל ולא בעא למנטר עד סופא דשמעתא דאורחא דתלמודא משום דשמעתי' אדי ואדי איכא טוב' וזמני' דעביד תלמודא הכי בצרות ובאחיו' הא דאחיות בפ"ד אחים אפליגו בו בתרתי גווני כדאיתא התם. ובספק אשת איש ובגט ישן ומגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף רש"י ז"ל פי' בספק אשת איש ב' פירושי' ואין א' מחוור כל הצורך דבשום דוכת' לא קאמרי לממאנת ספק אשת איש אלא כשמה נסיב לה ומאי דפריש דשכיב מרע שנתן את הגט במהיום אם מת ונתייחד עמה בפני עדים הרי זו בכלל ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כי שם נחלקו בפי' ואידך מכללא נפקא והכי פריש לה באנפיה נפשיה ואקדים לה נמי ויותר נר' לרב"ה ז"ל כפר"ח ז"ל דכלל ופרט קתני בספק אשת איש כגון המגרש את אשתו ולנ' עמו בפונדקי וגט ישן כדי נסבא ובדידיה ליכא ספק אשת איש שאין בו אלא משום שמא יאמרו גטה קודם לבנה ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה לד"ה כדאי' התם ספק אשת איש לשון מושאל הוא דלגבי גט ישן מפני שהולד הזה מסופק אם היה מבעלה כשהיתה אשת איש או אחר שנתגרש' ממנו בדרך זנות וכיילי אגב אידך ספק איש דנקט בדוקא:

אא"ב עשו מ"ה נמנעים פי' מדר' שמעון מייתי ראיה דאלו מתנא קמא דילמ' משום דמודעי להו ופרשי וזה היא אהבה וריעות שביניה' שלא היו שותקין מהם כ"ש להניחם לעשות מה שהוא אסור להם לפי דעתם של ב"ה ואעפ"י שהוא התר גמור לדעת דידם ואין לך אהבה וריעות גדולה מזאת וכדאמרינן בסמוך:

ג"ה המדוייקים ותסברא בשלמא ב"ה מב"ש נמנעו דבני חייבי כריתות נינהו אלא ב"ש מב"ה למה נמנעים בני חייבי לאוין כשרים נינהו והכי פירושו ותסברא דהא מתני' מתרצתא היא דניגמר מינה והא קתני שנמנעו אפי' ב"ש מב"ה דהא אסיפא דרישא קאי ואלו ב"ש מב"ה למה נמנעו ופרקי' כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרת עצמה ולא גרסי' אלא כדאמר וליתיה בשום נסחאות דמייתי לה מעיקרא הוא דקאמר דלעולם מתני' מתרצתא ותפשוט מינה דעשו ב"ש כדבריהם ודקא קשיא לך למה נמנעו ב"ש מב"ה מן הצרות עצמן היו נמנעים שלא להנשא לאחת מהם אלא בחליצה וא"ת בלא הכי נמי לימא ליה דהא נמנעו ב"ש מב"ה היינו מההיא דאפליגי בדינר (ובשוה דינר) כגון אשה שנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון בדינר דלב"ש אסורה לשוק משום אשת איש גמור' דשמעון ולב"ה מותרת לגמרי י"ל דאין הכי נמי דאפשר לשנויי הכי משום פשיטותא דמתני' משמע דאכולה מתני מהדר במאי דאיכא טעם מניעה מיהת דאלו בגט ישן ואחיות ליכא טעם מניעה ולהכ' אתמה מעיקרא ותסברא ותלמוד בעי נמי לתרוצי לה לפום קושיי' כגון דאפשר ומ"מ אפשיטא מהא מתניתא דכיון דקתני שנמנעו ב"ה מב"ש מפני הצרות וספק אשת איש שביניהם כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ודינר ושוה דינר מכלל דעשו ב"ש כדבריהם להקל שאם לא כן למה נמנעו וליכא למימר שנמנעו מן הצרות עצמן שלא לייבם אותם דכיון דאמרת ב"ש לא עשו כדבריהם להקל לייבם אותם פשיטא דב"ה נמי לא עשו כדבריהם לייבמם אלא ודאי שמעת ומיהו משום דאי פשיטא בשנויי דחיק כדרב נחמן בר יצחק ולומר דכולה ר' שמעון היא לא חשבי לה פשיטתא שפירת' ושקלינן וטרינן בה ותו דלא אפשיטא אלא לר' שמעון בלחוד ודילמא דרבנן פליגי ומכלל דברינו אתה למד דליתא לההיא נוסחא דלא גרסי' ותסברא ונר' לאלתר כדאמר רב נחמן בר יצחק כלומר לעולם לא עשו ומתניתא כדאמ' רבי נחמן בר יצחק דוק ותשכח כנ"ל וכן דעת מ"ה הר"ם ז"ל:

ומ"ש ודאי דאסור ספק נמי איסורא פרש"י ספק כגון אשת איש דמגרש את אשתו דהוי ספק אם בא עליה לשם קדושין ופרקי' לא תימא מן הספק אלא מן הסתם כלל מסתם צרות ושאר נשי' דנסבי להו סתם דנסבי עלייהו דאי איסורה להו מודיעי להו ופרשי ובתוס' פי' וכן הרמב"ן ז"ל מ"ש ודאי צרה או ודאי אשת איש לדידהו דנמנעים משום איסור ודאי אפילו כשהדבר ספק להם אם יש במשפחה זו מאותה שהתירו ב"ש או ב"ה היה להם לימנע דכל משפחותיהם בחזקת נטמעות הן אלא אימ' מן הסתם וכדפרש"י ז"ל ומאי קמ"ל פי' בראשונה דסמכי על שתיקותה ויודעים להם דלא שבקו להו למיספי מידי דחשיבי להו איסור' דאהבה וריעות היו נוהגים זה בזה פי' דאלו מדינא נהי דאסיר למיספ' להו בידי' כדאמר בחולין חס ליה לזרעי' דאב' בר אבא למיספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרושינהו כיון דלדיהו התר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסני להו לחברינהו לא עבדי:

הקמ"ל דכלה ר' שמעון הי' פי' הקמ"ל תנא דהא בריי' ואיכא דלא גרסי דהא קמ"ל הולד פגום לב"ש פי' פגום מן הכהונה מק"ו דעבדי לק' מאי דפרכי עליה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת לכהונה ואף לתרומה לא חשיב לה פירכא:

דף טו עמוד א

מאי מה נעשה פי' דבצרות שהתירו ב"ה לשוק בלא חליצ' ליכא למימר מה נעשה לבניהם שהרי כשרים הם לבא בקהל ישראל אף לרבי יוחנן שאינן אלא חייבי לאוין ודי להם תקנה בזה ומהדרינן אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרות עצמה פי' לעולם לא עשו ב"ה לדבריהם להקל אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל ומה נעשה לצרות עצמן שהשיאו ב"ה לשוק בלא חליצה קאמר דרכיה דרכי נועם כתיב פי' ואע"ג דהא לאו מאיסור כולי האי הוא מדחי איסור' כדאי היא תקנת כיון דקי"ל דהלכתא כבית הילל:

תאבני אימתי תבא צרת הבת לידי ואשאנ' קס"ד שייבם אותה א"א עשו ב"ש כדבריהם ע"ד ר"ט כמאן פי' כמאן עביד מעשה אימא ואשיאנה כלומר ה"ק אימתי תבא צרת הבת של אחרים לידי ואשיאנה לעצמי בלא חליצה כב"ה ואי בעית אימא יש תנאי בביאה איכא ביניהו פרש"י ז"ל שקדש הערוה על תנאי שאין עליה נדרים דת"ק סבר אינה מקודשת דלא אחליה לתנאי ולפי' צרתה מותרת ואחרים סברי דאחליה לתנאי כשבעל וקדושיה קדושין ולא נפטרה צרתה אלא מפני שהיתה הערוה אילונית וקא מפליגי הני תנאי בפלוגתא דרב ושמואל שבפרק המדיר ומיהו לא אתי שפיר לישנא דיש תנאי בביאה להאי פי' ובחידושי פי' הראב"ד ז"ל כי התנה עם הערוה כשבעלה לשם קדושין ולא נתקיים התנאי ופליגי ת"ק ואחרים אם חל תנאי בקדושי ביאה מי אמרינן כיון שאי אפשר ע"י שליח אין תנאי חל עליו כדאמר גבי חליצה או דילמא שאני ביאה דאיתקוש הוויות להדדי וכדאית' בפר' המדיר ולקמן במכילתן ת"ק סבר יש תנאי ואחרים סברו אין תנאי וקדושין גמורי' ולא נפטרה צרתה אלא מטעם איילונית ואע"ג דהת' בכתובות ובמכילתין אמרי' בלא שום פלוגתא דיש תנאי בביאה דאיתקוש הוויות להדדי אליבא דההוא תנא דהתם אמרי' לה דס"ל כרבנן דהכא ונהג בו ב' פטורי' אחד כב"ש:

ש"מ עשו וא"ת והא אפי' למ"ד לא עשו היינו שלא עשו להקל אבל להחמיר עשו והכא להחמיר הוא י"ל דנהי דאינהו גופייהו עושים כדבריהם להחמיר לא היו מורים כדבריהם להחמיר וכ"ש בר"ע שהוא מדב"ה לא היה לו לעשות כדבריהם כלל ואפי' אם הוא מסופק הלכה כמאן ובדין הוא דמצי למפרך וליטעמיך הא תרתי דסתרן אהדדי הוא וכדפרכינן בפ"ק דר"ה אלא דלא חיישי' ופרקינן כדפרקי' התם דר"ע גמרי' אסתפק לי' ובדין הוא דמצי למימר דהא רבי יוסי בר יהודה פליג התם ואמר לא מנהג ב"ש וב"ה נהג בה אלא מנהג ר"ג ורבי אליעזר נהג בהא דהאי תירוצא ניחא ליה טפי וכי הוא מוכרח אליבא דהאי תנא וההוא נמי בדוחק בא שם דאמרינן כריך ותני כדאית' התם והא דמייתי מהא דפוחת את המעזיבה ומההיא דשוקת אלמא עשו משו' דאע"ג דלחומרא היא למ"ד לא עשו לא היו להם לעשו' בפרהסיא כ"כ כיון דסגיא להו בלאו הכי והיינו דפרקינן דלאו בפרהסיא היא כי הרואה אומר לאפושי אוירא או לאפושי מיא עבדי ומהאי פי' שמעינן דלמ"ד לא עשו עושים היו כדבריהם לחומר' בדרך צינעא ודרשי כשל ב"ש וב"ה שהם ב' בתי דינים ואפשר דמרן ז"ל לא נקטה אלא לומר שלא היה להם לעשות בפרהסיא אפילו להחמיר שלא יראה אדם במחלוקת ואגודות כן נראה מלשונו קצת:

שוקת יהוא פרש"י ז"ל אבן חלולה היתה ולא היה בה מ' סאה אלא עירוב מקו' שהיה לה בנקב כשפופר' עם מקוה טהורה ממעיין שבצדה וברייתא סתמא נקט אפילו בחקק' ולבסוף קבעה אי אורחא דמילת' וכיון שכן אף משום שאיב' יש בה אפילו כלי אבנים כלי גללים דטהורים פוסלים הם במקוה כשיש להם במקוה כדאיתא במתני' דהמניח כלים תחת הצנור ומיהו בעירובי מקואות זה יש לו טהרה מזה וכדאמרינן בפ' חומר בקדש מטבילין היו על גבי כלים ואוקימנא כשהיה סמוך להם עירוב כשפופרת הנאד ומיהו אם זה מעין היה כדברי רש"י ז"ל צריך היה כמוציא רמון בההיא דירוש' דמסכת יומא בים שעשה שלמה כדאיתא במסכת י"ט ודוכתי אחריני אלא שיש לפרש דההיא הצריכו התם כרימון כדי שלא יטמא מן הטבל בו כדפר"ת ז"ל והנכון דהכא נמי מקוה היה עירוב מקואות כשפופרת הנאד וכעבים וכחלל אשמועינן שישערו בנקב זה מפני שהוא חשוב בענין זה להוציא משקה ובתר הכי אשמועינן שיערו שהוא כב' אצבעות חוזרות בתוכו וכדפרש"י ז"ל:

דף טו עמוד ב

אין אני אוכל זתים פרש"י ז"ל ראה אותה לחין והכיר שהיה ממשקה של זתים מגולגלי' שהוא מכשיר לפי דעתו דאלו מוחל ראשון דכ"ע אינו מבשל ולפי' מוסקים בטומאה וחשש שהיה החבית טמאה משני טומאת עם הארץ שנגע על גבה והוא תימא דחבית כלי חרס הוא שאינו מטמ' מגבו במגע י"ל דבעם הארץ החמירו שיהא מטמא אותו מדבריהם מגבו וצ"ע ומיהו אין צריך לפי' דבלאו הכי נמי אפשר לחוש שמא נגע בתוכה א"נ שהיא עצמה טמאה לפי שמוסקים בתחל' בטומא':

שהיו בני צרות פי' בני צרות שהותרו לשוק בלא חליצה כדברי ב"ה וכדפרש"י ז"ל ובניהם כהנים גדולים דקסברי שאין הולד פגום לכהונ' דקל וחומר מאלמנה פריכא הוא וא"ת לרבי יוחנן בן נורי דפסיל לעיל מאי איכא למימר י"ל דאיהו לא חזי האי עובדא א"נ דאיהו סבר שלא ברצון ב"ש נעשה אלא שהיתה יד ב"ה תקיפא אבל לר' יהושע דברצון ב"ש נעשה והיינו דפשיט מיניה כשרים לכהונה למפשט ולד מחזיר גרושתו פי' נקט האי משום דדמי ללאו דשומרת יבם שאין בו כרת ואינו זר אצלה מעיקרו דאלו בחייבי כריתות או לאוין שאין זר אצלם מעיקרא כגון זר או ממזר ועבד ונתין הרי הן מתחללת בביא' לכהונה ותרומ' כדאית' לקמן במכילתין ושפיר איתא לק"ו דאלמנה בלאו שום פירכא וכדפרש"י ז"ל:

דף טז עמוד א

והא ר' יוחנן הלכה כסתם משנ' פי' ואע"ג שיש מחלוקת ר"מ ורבנן במשנ' זו גבי כותיים ובהא דרק' נמי יש מחלוקת רבי יהודה וחכמים בסתמא דבין הגויים ליכא שום פלוגתא וסתם משנה חשיב לרבי יוחנן וכשאמרו בירושלמי כי אם יש מחלוקת בצרה לא אמר ר' יוחנן זהו יש מחלוקת על הסתם וזה פשוט: