חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו עמוד א

אלמנה לכהן גדול

אלמנה לכ"ג גמ' אמאי ולהוי כקנינו שקונה קנין דתניא וכו' וא"ת לפום דעתא דמק' ליפרך מ"ש מסיפא דקתני בת ישראל לכהן עבדי מלוג יאכלו ואע"ג דדידה נינהו אלמא קנינו שקונה קנין ואוכל בתרומה וכו' י"ל דשאני סיפא שהוא אוכלתג"כ והויא לה ככהן עצמו אבל רישא שהיא אינה אוכלת היו להם לאכול מחמת קנינו שקנה קנין ולהכי פרכי' ממתני':

גרש"י ז"ל ועבדיו שקנו עבדים ופירשה רבי' ז"ל כשנתנום להם על מנת שאין לבעלים רשות בהם דאי לאו קנינו ממש הם דמה שקנה עבד קנה רבו ורבי' ז"ל חדא מיניהו נקט דלמאן דסבר התם דבעי שיאמר מה שתרצ' עשה ה"נ דאמר הכי ומ"ד התם דמה שקנה עבד קנה רבו עד שיאמר שיהא לדבר ידוע כגון מה שאת נושאת ונותנת לפיך ה"נ שנתנו להם עבדים ע"מ שאין לרב להם שום זכות אלא שישמשו לעבדים ואעפ"י שאין שום זכות והנאה לאדון הכהן בעבדים אלו השניים גזרת הכתוב הוא שיהיו אוכלים בתרומת כיון דקנינו הם ויש שפירשוה אפי' כשנתנום לעבדיו מתנה סתם וכגון שהפקיר עבדיו שקנו עצמם ונכסיהם לנפשם אלא שמעוכבים גט שחרור ובמסק' דכריתות (דף כ"ד) דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וה"ה להני:

גרש"י ז"ל אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל בתרומה גזרה שמא תאכל לאחר מיתה פי' לא תאכיל עבדיו בתרומה ולא נהירא דהא ליכא למגזר דבעודה תחתיו הית' היא אוכלת ולפי' עבדיה אוכלים אבל לאחר מיתה כיון דאיהי לא אכלה היאך תאכיל. והגרסא הנכונה לא תאכל בתרומה גזרה שמא תאכיל לאחר מית' דקסבר דבזכותו יכול' להאכיל כל ימי מגר אלמנות' בביתו ומדידה מקשי' דנגזור וכ"ש מעבדיה וגרש"י יש לפרש גזירה שמא תאכיל להם ותאכל היא ג"כ:

מעיקרא אכלי בתרומה דבי נשא אינסיבא ליה להאי אכלי בתרומה דגברי פירש ואף על גב דאנא לא הוה אכילנא לא אפסידי כלום מפני זכות שלי:

איתמר המכנסת שום לבעלה פי' נכסי נדוניא ששמם עליו בדמים ידועים וקבלם בנכסי צאן ברזל וכשב' לגרשה היא אומרת כלי אני נוטלת פי' בשווייה והוא אומר דמים אני נותן כמ' שקבלתי עלי רב יהודה אמר הדין עמה והלכתא כוותיה:

דף סו עמוד ב

הואיל וחייב באחריות' יאכלו פי' דכיון דחייב באחריותם כדידי' חשיב שאלמלא כן לא היו אוכלים:

אמר רב פפי (בנסחי דידן רב ספרא) מי קתני הרי אלו הן שלו פי' שתשמע מינה שהן חשובי' שלו הואיל וחייב באחריותן קתני לאו למימרא דסבר רב פפי דמשום חיוב אחריות בעלמא מאכילם ואע"ג דלא הוו קנינו ושלו דהא ודאי ליכא למימר שהרי הכתוב אומר קנין כספו אלא כך י"ל דלגבי אכילת תרומה בקנין כל דהו דחיוב אחריות זה סגי להיות קנינו ולאו דלהוו שלו לכל דבר. ופריך וכל היכא דחייב באחריות אוכלי בתרומה והתנן וכו' דקס"ד אלו דרב פפי דבכל חיוב אחריו' חשיבי כשלו לענין תרומה ואע"ג שאינא שלו לשאר דברים ולהכי פריך ליה מאחריות דעלמא ומשום חיוב אחריות אינו מאכיל:

כששכר פרה מישראל אלא ודאי טעמא דהכא משום דנכסי צאן ברזל כדידיה חשיבי בין לתרומה בין לשאר דברים וכנכסי מלוג שהוא מאכיל ואע"ג שאינה שלו בבת ישראל לכהן או משום קנינו שקנה קנין או משום דזכות שיש לו בנכסי מלוג עדיף מאחריות דהכא:

ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבידה באונסי' ובכחיש' ובפחיתת דמי מי מחייב זו ג"ה שלנו וגרש"י ז"ל. ומיהו ה"ה נמי שואל דמחייב באונסי' אינו מאכילה בתרומה דטעמא דמאכיל בנכסי צאן ברזל היינו משום דמחייב בכחישה ובפחיתת דמים ויש נסחאות דגרסי נהי דמחייב בגנבה ואבידה ואונסי' בכחישה ופחיתת דמים מי מחייב ואע"ג דשוכר לא מחייב באונסי' משום קיים לי' דאפי' שואל נמי כן הדין וכדפריש' ואגב אורחיה שמעי' מהכא לתרוייהו נסחי דבנכסי צאן ברזל אפי' בכחישה ופחיתת דמים דזילי דמיה מחייב וכן הדין דלהכי קבל עליו שאם הותירו לו כדאיתא במתני' וה"ה אם פחתו או הוזלו וכן הוא בתוס' אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והכי אמרי' בפרק איזהו נשך ובבכורות ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו והא דקתני אם מתו מתו לו לומר דאפילו מתו דהוי אונסא דשכיח ושאינם שוים כלום חייב לשלם וכן דקדק מהא רב אלפס ז"ל ומיהו ק"ל הא אשכחן בתוספתא הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלת בדמים ילדים נוטלת נערי' נערים נוטלת זקנים אלמא אעפ"י שהזקינו נוטלתם כמות שהם. וי"ל דתרתי קאמ' שאם הכניסת' בשומת דמים כדין נכסי צאן ברזל בפי' נוטלתם בדמי' שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא באחריו' סתם אז נוטלתם כמות שהם ופחתא ושבחא דידה נינהו. אבל ר"ח ז"ל כתב דאפי' בנכסי צאן ברזל אינו חייב בכחישתן כל זמן שמשמשין מעין מלאכת' הראשונ' כפשטה דהאי תוספת' ואין רבותי' מסכימי' עמו ולא הרמב"ן ז"ל:

אם רצה הבעל לא ימכר פי בין מקרקעות בין במטלטלים דהא גבי שומת כלים מייתי לה וכדפרש"י ז"ל במטלטלי' וש"מ שאם מכר המכר בטל בדיעבד כדקתני סיפא וה"נ אמרי' בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא לזבון אע"ג דזבין לא הוו זביניה זבינא ומכאן קושיא על הרמב"ם ז"ל שכתב שהמוכר נכסי נדוניית אשתו המכר קיים בדיעבד במטלטלים ואין רבותינו הראשונים ולא רבותי מסכימים בדבר:

מכרו שניהם לפרנסה פרש"י ז"ל שמכרו זה או זה ונקט לפרנסה שאין דרך שימכר אדם כלי תשמישו אלא לצורך פרנסה:

מעשה היה ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' הוא ז"ל לא מיבעי' אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא מוציאן הוא מיד הלקוחות מה שמכר הוא עצמו דמכירתו לאו מכירה כל זמן שהיא קיימת עכ"ל. ואין ספק דהא דנקט מרן ז"ל ומתה היא לרבותא נקטיה כי אעפ"י שירשה ונתרוקנו לו כל הנכסים יכול לבטל אפי' מה שמכר הוא בחייה וכ"ש שיכול לבטל אותו בחייה שהיא מוחזקת בחייה בנכסים ומיהו עדיין קשה מה שתפס רבי' ז"ל דלא מבעיא מכר הוא ומת או גרשה דלמה לי שמת או גרשה דהא ודאי אפי' בעוד' כאשתו תבטל המכר שלו והדברים ק"ו השתא הוא עצמו מבטל מה שמכר ואפי' לאחר מיתתה מפני כח שהיה לה בחיי' לא כ"ש שתבטל היא מכר שלו אפי' בחייו ואישותו אלא ודאי לא דק בה מרן ז"ל ובר מהא אין פי' מחוור דלישנא דמכרו שניהם לא משתמע זה או זה. ועוד כיון דפי' מרן ז"ל דאמרו חכמים הבעל מוציא מיד הלקוחות על מה שמכר הוא לבדו מאי האי דקתני מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה וכו' אגופא דרישא מצי למיתני מעשה היה ואי משום דחדית פרנסה הא לאו חידוש הוא לפי' רבי' ז"ל ועוד דליתני הכי מעשה היה ומכר א' לפרנסה וכו' אלא ודאי הנכון דמכרו שניהם ממש ואפי' לצורך פרנסתם ונקטה לרבותא ומיירי כמו שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות דמכר שלו לא חשיב כלום ואי מפני שחתמה לו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכתא דבנכסי צאן ברזל המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפילו לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבי' ז"ל ובפ' חזקת הבתים ובמסכת גיטין הארכתי' בס"ד:

רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד פירש והני לאו דוקא אלא הוא הדין לכל איסורי הנאה שהם איסור הגוף כגון תכריכי מת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ואם תאמר מאי מפקיע מידי שעבוד איכא הכא דהא אליבא דר' יהודה דידה חשיבה י"ל דסבר רבא דאפי' לרב יהודה דידיה חשיבי כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל אלא משום שבח בית אביה אלמוה רבנן לשעבוד' דידה שיהיו לה כאלו הם אפותיקי גמור בע"מ שלא יוכל למכור ושלא יוכל לסלקה בדמים ועשו כן משום שבח בית אביה ומ"מ כיון דדידיה נינהו אתי איסור שלו ומפקיע אפי' מידי שעבודא זה וא"ת היכי פריך רבא לעיל והא תניא כוותי' דר' אמי דהא האי ברייתא אפילו לר' יהודה אתיא שפיר דכיון דדידיה נינהו יוצאין בשן ועין לאיש דשחרור מפקיט מידי שעבוד י"ל דהא דאמר רבא השת' היינו בתר דאסברא ניהלי' רב נחמן להאי טעמא והיינו מאי דאמר ליה מיסתברא מילתיה דרב יהודה משום שבח בית אביה ואפילו לרב יהודה לא חשיב דידה אלא מדין שעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אבי' והשת' נמי אתי' לי' שפיר מתני' דתרומ' ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו ואפי' נדר על דעת רבים יש לו התרה דהאי דבר מצוה הוא משום פריעת ב"ח והר"י ז"ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודא דב"ח וכתובת אשה שלא יהא כל אחד וא' אוסר כל נכסיו על ב"ח וכתובת אשתו וכדאמרי' התם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפי' המדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודא:

דף סז עמוד א

הכניסה לו ב' כלים וכו' וכן הלכתא:

זו שמעתי וזו לא שמעתי פרש"י ז"ל זו שמעתי לאיסור וזו לא שמעתי לאיסו' אלא להתר ואינו מחוור דלא דייק לישנא הכי ועוד מדאמרי' בסמוך וזו לא שמעתי היא היא והאי לישנא לא משמע דשמע בפי' להתר אלא דמאידך שמע' לה וכדאמרי' בעלמא זאת אומרת היא היא ולא ה"ל לאורוכי כולי האי לתלמוד' אלא דליפרוך להא מדקאמר לא שמעתי לכך יש לפרש זו שמעתי בפי' לאיסו' וזו לא שמעתי לא לאיסור ולא להתר והיינו דפרכי' התם דאם איתא דטעמ' משום דילוד מאכיל מאי לא שמעתי היא היא והרי היא כאלו שמע כן בפי':

זו דברי ר' יוסי פי' דסבר דעובר יש לו זכיה בין לרב' בין לרב יוסף זו ולא סבירא ליה פי' דכל היכא דאמר שום אמורא זו דברי פי' אבל הוא לא סבירא ליה כההוא יחידאה דלהכי אוקמי יחיד אצל רבים מסתמא עד שיפרש התלמוד בהדיא דזו וסבירא ליה היא וכדחזינן זמנין מועטי' דפסקי אמוראי הלכה כיחיד במקום רבים:

המזכה לעבור קנה פי' אלמא במידי דזכיה דעלמא קנ' וכ"ש בירושה הבאה מאליה דעדיפא טפי כדאמר אביי בפרק יש נוחלין ירושה הבאה מאליה שאני ומיהו לית הלכתא כר' יוסי אלא כרבנן דהכי קי"ל דהמזכה לעובר דעלמא לא קנה כלל ואפילו לעובר בעצמו דאמרי' דקנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו דהא פרישנא בדוכתא דההיא אינה אלא בש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו ומתקנתא דרבנן היא וכיון דהמזכה לעובר לא קנה ה"ה אפי' בירושה דאביי הוא דהוה מפליג התם בין ירושה להקנאה בעלמא אבל רבא לא מפליג בה בדברי ר' בפ' יש נוחלין והלכתא כרבא וכי היכא שאין זכיה לעובר במתנה וירושה כך אין משתעבדי' לו דשעבוד וזכיה בהא מילתא דינם שוה וכדמוכח בפ"ק דגיטין בשמעת' דמעמד שלשתן ומיהו יכול אדם לזכות לעובר בקנה ע"מ להקנות וכדאיתא בנדרים וכדכתיבנ' התם בס"ד:

והודו לו פי' שהודו לו חכמים חבריו לר' יוסי כשהעיד כן אלמ' לא פליג עליה:

אמר רב אשי מי קתני קבלו ממנו הודו לו קתני אלא מסתבר טעמיה בהא. ומיהו הם היו מקובלים דעובר אין לו זכיה אלא שחזרו והודו לו מדקתני לישנא דהודאה כמודה לבעל דין חבירו בדבר שהיו חולקים ולעולם פלוגתא איכא במילתא ולא עוד אלא דאע"ג דהודו לו דמסתברא טעמיה לא הניחו קבלתם מדלא קתני וקבלו ממנו:

ה"ג ברישא זכרים יאכלו נקבות כלן לא יאכלו ול"ג כלם זכרים דכלן היכא דאיכא זכרים כלל יאכלו דלא חיישינן לחלקו של עובר כי אולי נקבה היא ואין כלום וכדאמ' בסמוך אבל כלן נקבות לא יאכלו מפני חלקו של עובר דכלהו תנאי אזלי בשיטת ר' יוסי שהעובר יש לו זכיה והיינו דלא מוכחין מהא מתניתין לעיל דפליגי רבנן עליה דר' יוסי ובשכל' נקבות ממ"נ יש לו לעובר זכיה כדמפרש בסמוך:

חדא ועוד קאמר פי' אין זה כענין חדא ועוד דעלמא דאינין טעמא דפליגי דאלו חדא טעמא הוא לזכר ולנקבה ואינו אלא כעין בין כך בין כלומר דבין שימצא העובר נקבה בין שימצא זכר היא פוסל דממה נפשך יש לו זכיה והא דקאמר חדא ועוד ה"פ דכשאמר כלן נקבות יאכלו נקט טעמא דנקב' פסול' דהא גבי זכרים יאכלו טעמ' משום חשש נקבה וא"כ קתני נקבות כלן לא יאכלו משום דנקבה דלא פסלה בזכרים פסלה בנקבה שהיא יורשה כמותן והדר נקט טעמ' אחריני דדמי דלקמן דשמא ימצא עובר זכר ויהא הזכר ג"כ פוסל ואעפ"י שלא ילדה זו אלא לעולם חוששים לזכר:

דף סז עמוד ב

קסבר ר"ש אין חוששי' למיעוט' פי' וק"מ איהו ור"י בהא וכדאמר' בסמו' דר"ש סבר אין חוששי' למיעוט' והקשו בתו' מדקאמר בפ"ק דכתבות מעשה בתינוקת א' שירדה למלאת מן העין ונאנס' ובא מעשה לפני ר' יוסי ואמר אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה אלמא לא חיישינן למיעוט. וי"ל דהא אוקימנא לההיא דבקרונ' של צפורי היה מעשה דאיכ' תרי רובי וה"ל אידך כמיעוט' א"נ דשאני התם דאיתת' בחזק' כשרות קיימא ומשום מיעוט' לא מפיק לה ר' יוסי לחזק' פסול' מדאמרי' בפ' מצות חליצה קטן וקטנ' לא חולצי' זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומר' איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואמרי' מאן חכמים ר' יוסי היא דסבר דלא מקשי' אשה לאיש וכיון דקטנה לר' יוסי חולצת ה"ה שמתייבמת דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא לא חיישינן למיעוט שמא תמצא אילונית וי"ל דמאן דסבר הכא דחוששי' למיעוט לית ליה האי סברא דחכמים היינו ר' יוסי ומ"ד לההיא מילתא סבר דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרן בסמוך א"נ דאילונית לר' יוסי מיעוטא דמיעוטא הוא דלא חיישי' ליה ור"מ סבר דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאלו למיעוט' דמעוט' אף ר"מ לא חייש כדאיתא בריש פ' בנות כותיים ובדוכתי' אחריני א"נ דאע"ג דקטנה חולצת לר' אינה מתייבמת דכל היכא דמשום ספקא הוא דאינה מתייבמת לא קריא שאינה עולה ליבום כיון שאם יבא אליהו ויאמר שאינה אילונית הית' מתייבמ' וכדאמרי' בריש פ' החולץ (יבמות ד' מ"א ע"א) גבי מעוברת:

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופו' ובורר להם חלק יפה פרש"י ז"ל יתומים קטנים שבאו לחלוק מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה וק"ל כיון שכלן קטנים למה להו למפליגינ' השתא שיהא להם שום חשש ערעור כשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפטרופוס בעי דליפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלשנא דאפטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק טפי לה"פ ובתוספות פי' וכפי' הר"ם הלוי ז"ל דהכא ביתומים גדולים עם קטנים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו ועוד דאפטרופוס ליתומים גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמי' הילכך ב"ד מעמידי' אפטרופו' א' ליתומים הקטנים שיטול לכלן עתה לכל אחד חלקו ויעשה לכלן מכל חלקיהם חלק א' גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו בניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר לומר שידקדק יפה בחלקו ושיטול החלק היפה להם ולא יהיה מוותר אל הגדולים כלום ומיהו חלוקת' כאחי דעלמא בהשואת חלקים וגורל:

אבל הר"ם הלוי ז"ל פי' דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנר' לו שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לזבורית אחר שיהיו החלקים שוים דעבדו להו רבנן האי ניחא מפני שהם קטנים כדעבדו בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה ואי על פי הגורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן ופי' נכון ומתקבל הוא וי"א שאפילו לת"ח וכהן עושי' כן משום וקדשתו ליטול מנה יפה ראשון וליתא דההיא לענין מתנות או לענין אורחים בסעודה של בעל הברית כדכתיב ולחנה יתן מנה אחד אפים וכאותה ששנינו אבל לא על המנו' ושנינו שלא יוליכנו בידם מנות והרבה כיוצא בזה וכ"פ הר"ם הלוי ז"ל:

ה"נ עבדי להו תקנתא כדרב נחמן שיעמידו אפטרופוס לעובר שיברור לחלקו כנגד העבדי' קרקע יפה. ואיכא מאן דהוה דייק מהכא שיש לאפטרפוס של יתומים רשות לחלוק בדינא דגוד או אגוד דהא שדה כנגד עבד אינו דין חלוקה שאין חולקים שדה כנגד כרם ואפילו שני עבדים שאין מלאכתם שוה אין להם חלוקה זה כנגד זה ואפי' הם שוים בדמים כדמוכח בפ"ק דבבא בתרא מעובד' דהנהו תרתי אמהתא וכדכתי' בס"ד. אבל הכא בדין גוד או איגוד ואיכא מאן דאמר שאין רשות לאפטרופוסים לחלוק בדינא דגוד או אגוד דההוא מזבן או זבוני הוא אלא אי מידי דלית ביה חלוקה הוא יהא עומד בשתוף עד שיגדילו וכן פסק הר"ם הלוי ז"ל:

והא דהכא לאו דחייא היא כלל דהכא לאו מדינא עבדי' ליה אלא בתקנתא דרבנן משום תקנתא דלא ליכחשו עבדי' וה"ה דכל היכ' דאיכא פסידא ליתמי יהבי להו לאפטרופס' רשות למפליג בדינ' דגוד או איגוד והכא עבדי' להו כעין חלוק' שמוכרים חלק' שבעבדי' ונוטלים קרקע והא טבא הוא לעובר דהא אפטרופוס' מוכרים עבדים ולוקחים קרקע ולא ידך קטנים דקיימי נמי איכא תקנתא דלא לכחשו עבדי וזה בכור:

כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקון רבנן ומיהו אלו לא הוה בן בהדה ליכא למימר הכי דדילמא האי עובר נקבה היא וכלן באות בכח ירושה ואיכא לעובר זכיה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו מכאן דקדק ר"י ז"ל דאיתא להא אפי' לאחר שהחזיקו ב"ד לבנות בנכסים מדלא אוקמה להא כשהחזיקום בנכסים דשוב אינו פוסל. ואינה ראיה דהא בחלקם של עובר לא מצו לאחזוקינהו להני ואלו בחלקו פשיטא שאין העובר פסול ומאי קמ"ל ומיהו עיקר הדין אמת כדברי רבי ז"ל וכדכתיבנא בפרק מי שמת בתחלתו בס"ד. מאי בת (דקתני) אם פי' דהאי בת דקתני היינו האם דקרינן לה בת כהן וה"ק בת כהן שנשאת לישראל ויש לה בן והיא מעובר' הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיא אוכלת שאין העובר פסול בה ובעבדיה כלום כיון דאיכא שום ילוד דאכלי מחמתיה ואין הבן מאכיל עבדי צאן ברזל שלו מפני חלקו של עובר וכל זה לשיטת ר' יוסי דסבר עובר יש לו זכיה ואין הלכה כמותו:

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחי הוא פי' וכיון דכן מחמת יבם מיהת לא אכלה וכדק' שאינו מאכיל אבל מחמת המת היינו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונ' בפ' אעפ"י כדאמרי' בירוש' זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמא למשנה ראשונה היבמה אוכל' ולא פליגא אמתני' דהכא דא"כ ה"ל למימר הכא דמשנתי' כמשנה אחרונה אלא ודאי כדאמרן דבמתני' לא איירי אלא שאין היבם מאכיל מחמתו וניחא אפי' למשנה ראשונה ביבמה מן האירוסי' קודם שהגיע זמן שהיא אוכלת משלו אוכלת בתרומה. ואף כשהגיע זמן ואכלו מחמתו בחייו ומת אומ' רש"י ז"ל דלא אכלה לאחר מיתה דקנין אחיו הוא וכיון שמת פקע קנינה ואינם אוכלות עוד כיון דמיתה קודם כניסה לחופה. ור"ת ז"ל כתב שאם התחילה לאכול בחייו ומת אוכלת לאחר מותו למשנה ראשונ' ובמקומו הארכתי בזה במ' נדרי' בס"ד:

ועוד כתב ר"ת ז"ל דקרא דנקטיה הכא אינו אלא אסמכתא דאלו מדאורית' זיקא באירוסין היא שמאכילה מן התורה ומדרבנן הוא דמיפסלא כדרך שפסלו בארוסה דעלמא וקרא דנקט אסמכת' בעלמא ושם פי' גם זה בס"ד:

והאירוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהויי' פרש"י ז"ל ומשעת הויי' אפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' ונסחי איכא בהדיא כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהוייה וק"ל לפי פי' רש"י ז"ל דאלו קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר בנבעלה לפסול לה מוקמי' ליה לקמן ולא בבת כהן שנתקדשה לישראל ואע"ג דבמסקנא דשמעתי' אמרי' ש"מ תרתי לא שמעי' מנה פסול בשעת הוייה בתרומה אלא פסול חזה ושוק וי"ל דכיון דפשיטא דקרא מיירי בבת כהן שנשאת לישראל נקטיה ליה ואע"ג דנפקא לן אלא מושבה אל בית אביה בנעוריה ויותר נאה לומר דהיינו הוייה דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו' דמיניה שמעי' איסור בת כהן לישרא' בלאו ועשה כדאיתא לקמן בסמוך בשמעתיה. ותשקה לאחיה ואחיותיה לאו דוקא אלא שיאכלו מן התרומה בשוגג ושלא במתכוין וכדפרי' בדוכתא בס"ד. וה"ה דמצי נקיט הכא טעמא דסמפון וחדא מינייהו נקט ומשום דסוגייא בכל דוכתא כעולא:

דף סח עמוד א

סד"א הואיל ומדאוריתא קניא ליה וביאתו ביאה ליכול קמ"ל. ק"ל היכי קני לה מדאורייתא דהא אמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר דגדול אלא דמדרבנן הוא. וי"ל דהא פרישנא דשורת הדין דאפי' בשומרת יבם היבם מאכיל במקו' אחי' כאירוסי' דעלמא ורבנן דגזרו עד שתבעל ולהכי אמרי' דכיון דמדאורית' קניא לה ואהא הקנו לו מן השמי' וביאתו ביאה נמי הרי בין מדאורי' בין מדרבנן ראויין לאכול קמ"ל דכיון דקנין הוא ואין ביאתו קונה מן התורה עשאוה כאלו הוא עדיין שומרת יבם דלא אכלה מדרבנן מיהת כאלו לא נבעלה ולא נכנסה לחופה כנ"ל:

כך הגרסא בספרי' שלנו רישא פסולי כהונה וסיפא פסולי קהל אבל פסולי כהונה לא פסלי. ורש"י ז"ל גורס ריש' פסולי קהל וסיפא פסולי כהונ'. וא"ת והא בסיפא קתני כל שאינו ראוי לבא בישראל וכו' וי"ל דממשנה יתיר' הוא דשמעי' לה כ"פ הוא ז"ל:

כתב רחמנא האי ללאו פי' ואע"ג דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמי' בלאו שאני הכא דפשטיה דקרא משמע בבת כהן לישראל ומיהו א"ה לא מוקמי' ליה ללאו יתירא נגמרי לאוקומי בתרי לאוין ועשה כיון דאפשר למדרשי במילתא אחריתי וכדאמרי' בסמוך:

דף סח עמוד ב

א"כ לימא קרא היא בקדשים לא תאכל מאי בתרומה ש"מ תרתי פי' א"כ דקרא לא אתא אלא לנבעלה לפסול לה שפסלה אפי' בתרומ' לימא קרא היא בקדשי' לא תאכל וכל קדשי' במשמע מאי בתרומת הקדשים הא ודאי למדרשיה ביה קרא כפשטיה דכי תהיה לאיש זר שנשאת לישראל שלא תאכל עולמית במורם מן הקדשים דהיינו חזה ושוק ואעפ"י שחוזרת לבית אביה וכ"ת ודילמא כולי קרא להכי הוא דאחא ונבעלה לפסול מ"ל י"ל א"כ לימא קרא לא תאכל שלמים א"נ בקדשים ומוקמי' בשלמים בתרומת הקדשים למה לי ש"מ תרתי ולשון הגמרא כולל שתי אלו ודוק:

כוליה בת קרא יתיר' הוא פרש"י ז"ל דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ומצי למכתב וכי תהיה לאיש זר פירוש לפי' דכי כתיב וכי תהיה לאיש זר הוא קאי על יליד ביתו הכתוב למעלה שכולל בניו זכרים ונקבות ואם תהיה הנקבה לאיש זר שלא תאכל בתרומה קמ"ל. וא"ת והא כיון דנבעלה לפסול לה זונה היא כדאית' בפרקין דלעיל איזו היא זונה גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות וזונה פסולה לכהונה כדאיתא בקרא בהדיא י"ל דסוגין הכא אליבא דר' אליעזר דאמר התם זונה כשמה והא דנקטי לה סתמא ולא אמרינן הניחא לרבנן אורחא דתלמודא הוא בהכי:

גלויי מילתא בעלמא הוא פרש"י ז"ל דלאו למימרא דילפי' איסורא דכהונה מתרומה אלא דכיון דפסלה רחמנא לתרומה משום קדושת כהונה ממילא שמעי פסול לכהונה וה"ק בתרומה קדושת כהונה לא תאכל ובכלל זה פסול לכהונה וי"א דדרשי' לא תאכל לשון תשמיש כדכתב אכלה ומחתה פיה ואינו נכון מדלא מפרש לה בגמ' והנכון כדפרש"י ז"ל:

ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות פי' דכיון דקרא סתמא כתיב אוקמי' בחמור שבפסולי' כגון חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד אבל לא בלאו גרידא שאין איסורן חמור ומיהו בחייבי מיתות ב"ד בלחוד לא מוקמי' לה דסברא הוא דלגבי הא חייבי כריתות ראויים ליפסל כחייבי מיתות ב"ד:

כי תהיה אמר רחמנא הנך דאית בהו הוייה פי' כגון חייבי לאוין דאלו חייבי כריתות ליכא מאן דאמר דתפסי בהו קדושין וכתב רש"י ז"ל דל"ג לאפוקי חייבי כריתות דאע"ג דהכא ליכא למשמע אלא חייבי לאוין דהוייה ולא ילפי' מיניה חייבי כריתות שאין מזהירין מן הדין מהא דלקמן נפקי לה חייבי כריתות מדכתיב כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה וכדנפקא לן מהתם עכומ"ז ועבד ה"ה חייבי כריתות נמי אין להם בה אלמנות וגרושי' ובחדא ממעטי' עכומ"ז ועבד וחייבי כריתות דהא שקולי' הם בדרשא דקרא דהי מינייהו מפקת כיון שהן שוין והכי סוגיין בכולי תלמודא דחייבי כריתות משוי להו זונה ופסלי לה ולית לן למדרש דכי תהיה לאיש דאתא לאפוקי חייבי כריתות דא"כ סתרי קרא אהדדי. והא דפרי' עכומ"ז ועבד דלאו בני הוייה נינהו לא ליפסלוה ה"ה דמצי למנקט חייב כריתות אלא משו' דמילתא דר' יוחנן דלעיל איירי בכותי שהוא עכומ"ז וכן בנתין ובמתני' תנן העבד פוסל משום ביאה כל זה מיסודו של רבי' ז"ל ועיקר:

דף סט עמוד א

כוליה ובת קרא יתירא הוא. ק"ל דאע"ג דיתיר הא צריכא ליה לכדרבי אבא בשלהי יש מותרות ונ"ל דה"ק דכיון דמיותר הוא לדרשא ולא אתא לגופיה כלל אפי' רב מודה דדרשי' בי' וי"ו יתירא לדרשא דדרשי' מיניה כל מאי דאפשר:

ומאי כי תהי' לאיש כי תבעל פי' דר"ע ליכא לפרושי בהוייה דקדושי' דהא לדידיה אפי' בחייבי לאוין אין כאן הוייה. וא"ת והא איכא חייבי עשה לר' סימאי. וי"ל דקושיין לר' ישבב. וא"ת והא איכא חייבי לאוין דלאו דשאר והא דפרכי' לה סתמא ולא אמרי' הניחא כבר כתבנו דאורחא דתלמודא היא:

מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול וכו' עד בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'. ק"ל דאנן דומיא דכ"ג שזרעו פסול לכהונה דרשי' ומהאי קרא לא מוכח אלא דבנו של מצרי שני כשר לקהל יש' אבל אכתי אימא לך שהוא פסול לכהונה וי"ל להא נפקא לן לר' יוחנן בקדושין שהוא כשר לכהונה מדכתיב כי אם בתולה מעמיו בתולה הבאה מב' עממים והכא לא דייק תלמודא ונקט חד קרא חלופי קרא אחרינא דהכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי וכדכתיבנא לעיל:

וא"ת ולר"ל דאמר התם דזרעו של מצרי שני פסול לכהונה מאי איכא בין ת"ק ור' יוסי וי"ל דר"ל דומיא דכ"ג מה כ"ג זרעו דאלמנה בפגום שבהם שהרי הולד כמו האם אף כל שזרעו בפגום שבהם לאפוקי מצרי שני הבא על בת ישראל שכשר לבא בקהל ישראל מיהא שאינו בפגום שבמולדיו דהיינו אביו אלא מאמו הכשרה והכא לא בעי למנקט אלא דרשא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה:

דף סט עמוד ב

עברה לא תאכל פי' דבעינן ושבה אל בית אביה בנעורי' וליכא:

וליחוש שמא עברה פי' בביאה זו דהא אשכחן דחיישי' לעיבור דביאה א' ואעפ"י שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה אלא ע"י מיעוך הני מילי בבתולה אבל בבעולה חיישי' והכא ישראל הבא על בת כהן תאכל בתרומה סתמא קתני ואפי' כשהיא בעולה מכבר והיינו דלא פרכי' לה להא על מתני' דהאונס והמפתה דאיכא לאוקומי באונס ומפתה דקרא מיירי בבתולה ואינה מתעברת בביאה א' ומסתמא אינן עושות מיעוך דמאי דאצטריך ר' יוסי לומר כאנוס' ומפות' שאינן צריכות להמתין ג' חדשים משום דלא שכיחא היינו באנוס' ומפות' דבעולה ולא באנוסה ומפותה דקרא כנ"ל:

מי לא תנן מפרישי' אותן אלמא לחדא ביאה חייש פי' דאע"ג דאוקימנא כשבעלו ושנו התם כיון דבתוך היו ביאה ראשונה לא חשיב' ממנינא:

אמר רבא בר רב הונא ליוחסין חוששין לתרומה לא חששו פי' דגבי תרומה לא מפקי לה מחזקתה מפני ספק ולהכי פרכי' מדתנן הרי זה גיטך וכו' דפסלי ומפקי לה מחזקתה דאכילת תרומה מספק דשמא ימות וק"ל ואמאי לא פרכי' ממתני' דלעיל דקתני ספק בן ט' שנים ויום א' ואוקימנא לומר שפסלה מתרומת בית אביה על הספק ונ"ל דלא פריך מינה משום דדילמא מצי מידחי ליה דשאני התם שנבעלה לפסול לה וכיון שיש כאן פסול ודאי וביאה ודאית ואין הספק אלא על השני' לא מכשירין לה דהא ריע מחזקתה וכדאמרן בעלמא דכל היכא דודאי נגע לית ליה חזקה דהכשרה לענין טומאה וטהרה כדכתיב' במס' נדה בס"ד:

בנשואין חששו בזנות לא חששו כלומר היכי קאמינ' לך ביוחסין דהתם חששו לעיבור ביאה א' מפני שהיתה ביאה בזנות דאשה מזנה מתהפכת ואפי' לר' יהודה דאמר התם שמא לא נתהפכה יפה יפה חששא גדולה היא ולגבי יוחסין גזר אבל לא גזר בה לפסלה מן התרומה א"נ דברייתא הכא ר' יוסי היא:

ובנשואין מי חששו והא תנן בת כהן שנשאת לישראל ומת פי' אחר שנכנסה לחופה ונבעלה מת בו ביום טובלת ואוכלת בתרומה לערב פי' טובלת משום תשמיש כדכתיב בקרא בהדי':

ואמאי אוכלת לערב ניחוש שמא עיברה והעובר פוסל אותה ובדין הוא דמצי לשנויי ליה דהתם בבתולה ושלא בעל ושנה אלא דכיון דסתמא תנן לה ניחא ליה לתרוצי כדקא מתרץ. וא"ת ובר מהני נמי היאך אוכלת בתרומה לערב ניחוש לפליטת שכבת זרע דהא אמר רבא בפ' יוצא דופן משמשת כל שלשה ימים אסור' לאכול בתרומ' א"א לה שלא תפלוט וי"ל דהא מיירי כגון שלא נתהפכה כלל והטבילוהו במטה שאלו עמדה כלל אסורה היא עד שלשה ימים וכדאיתא התם ושם הארכתי בפרק ד':

מאי מקולקלת למפרע עד מ' יום פירוש שאם אכלה בתרומה לאחר מ' יום צריכה לשלם קרן וחומש על כל מה שאכלה לאחר מ' יום:

והא דתנן נחתך העובר במעי' תאכל פי' וה"ה ילדתו ומת כדפרש"י ז"ל אלא דתו השתא לא מיירי בלידה והא דתנן העבד פסול משום ביא' וכו' כולה מתני' פשוטה היא:

והא דתנן ממזר פוסל ומאכיל פירוש פוסל מן התרומה בבת כהן שנשאת לישראל וכדמפרש ואזיל וכללא דמילתא דבת כהן לישראל כל היכא דאיכא מיניה אפילו זרע זרעה ואפילו פסול אינה חוזרת לתרומת בית אביה כדדייקי בגמרא מדכתיב וזרע אין לה וכן לגבי בת ישראל לכהן כל שיש שם שום זרע ממנו ואפילו זרע זרעה ואוכלת בתרומה מחמתו ואפילו אותו זרע הוא ישראל או ממזר שאינו אוכל וכדאמרי' בריש פרקין והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל ומפרש ואזיל כיצד יהא הזרע ממזר והא דנקט והלכה הבת ונשאת לעכומ"ז או לעבד א"נ מצי למימ' שנשאת לממזר או לאחד מחייבי כריתות אלא דאיידי דקת' רישא הלך הבן ונכבשה השפחה דלא סגי בלאו הכי כדי שיהא הולד עבד נקט הכא הלכ' הבת ונשאת לעכומ"ז או עבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ומדלא אשכח אנפא דממזר פוסל ומאכיל אלא באם אמו שמעי' דחייבי כרת פוסלי' בביאתן דאי לא פסלי בביאתן משכח' לה ממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישר' וילדה לו בן שהוא ממזר פוסלה מן התרומה בת ישראל שבא עליה אחיה מאמה והוא כהן וילדה הימנו בן שהוא ממזר מאכילה ומדלא נקט הכי ש"מ דביאת אחיה פוסלתה מן התרומה וז"ב וכן כתב רש"י ז"ל:

אתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמ' הולד מממז' ושמואל אמר הולד שתוקי רש"י ז"ל פי' בכלה שמעת' דלרב הולד ממזר ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן לה ולשמואל הולד ספק ממזר דמספקא לן אי מארוס הוא או מאיניש אחרינא ואגב שיטפי' הימנותי' למרן ז"ל דהא אסקינן בפ' י' יוחסי' דלרב דאמ' הולד ממזר לאו ממזר ודאי הוי אלא ספק ממזר ואסו' בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי שבודקי' את אמו ואם נאמר לכשר נבעלתי נאמנ' ואע"ג דרוב פסולי' אצלה וכאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא פירוש ואע"ג דדימיא מיניה נמי אכל לא דימא מעלמא בתר דידיה שדיא ליה:

מנא אמינ' לה דתנן ילדה תאכל פירוש מדתנן דבת ישראל שבא עליה כהן באונס או פיתוי וילדה אחרי כן תאכל בתרומ' בשביל בנה מכהן אלמא דההוא בן בתר בועל שדיא ליה:

היכי דמי וכו' אלא לאו דדימא מיניה פי' דדימא מיניה בלחוד דכיון דלאו דימא מעלמא נמי בתר דידי' שדיא ליה והא דאמרי' דהכא לדידיה התירא ולעלמא איסור' לאו דוקא דהא ודאי ארוסתו קוד' חופה אסורה לו היא מדרבנן ולוקה עליה אלא לגבי עלמא דאסור להם איסור תורה משום אשת איש קרי' להאי התירא. למימרא דיותר יש לתלות בזה שהוא התר מן התורה מלתלות בעלמא שהיא אסור להם מן התורה באשת איש ואי קשיא לן דלהאי לישנא אפילו בבא עליה אמרינן דפלוג רב ואלו בפרק קמא דכתובות אמרינן בההוא ארוס וארוסתו דהוא אמר מינאי והיא אמרה מיניה ואמרינן למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודו אלמא דכל היכא דתרוייהו מודו דמיניה הוא והכא פליגי רב יוסף התם ללישנא בתרא דהכא איתמר דאמרי' דהיכא דבא עליה כ"ע לא פליגי דבתר דידי' שדיא ליה ומיהו הר"ם ז"ל פי' שם דהוא אמר מינאי הוא ודאי שלא זזה ידה מתוך ידי אחר שבאתי עליה ולפירושו אתיא שפיר אפי' ללישנא קמא דהכא:

איכא דאמר בבא כ"ע ל"פ דהולד כשר פי' כיון שיש עדים שבא עליה או שהוא מודה ואעפ"י שאין הדבר נודע אם אחר כך חזר ובא עליה דכיון דאיכ' ודאי ביאה דיליה בתריה שדיא ליה ואפילו לרב:

כ"פ בארוסה שעברה פי' ואין כאן עדי ביאה דארוס וגם אין הארוס מודה הן שאינו בעיר או ששתק או שאינו זכור:

רב אמר הולד ספק ממזר ואפי' אמרה אמו לכשר נבעלתי אינה נאמנת ושמואל אמר הולד שתוקי שהוא בדוקי ונאמנת אמו לומר שהוא מארוסה:

אמר רבא מסתברא מילתי' דרב בדלא דימא מיניה פי' שאין רנון בעיר שמזנה עמו ולא דימא נמי מעלמא וכ"ש היכא דדימא מעלמא דדינא הוא דלא נשדי אבתריה ויהא ספק ממזר אבל היכא דדימא מיניה בתריה שדיא ליה פי' ואע"ג דדימא נמי מעלמא ותדע לך דהא אביי פליג ואמר לעולם א"ל כל היכא דדימ' מעלמ' אע"ג דדימא מעלמא קאמר דהולד ממזר:

אלמא אע"ג דדימא מעלמא הוה מכשר רבא אליבא דרב בדדימא מיניה ונסחי איכא דגרסי ליה בהדיא אשתכח דלרבא אליבא דרב כלה מילתא תליא בדימותא דארוס דאי דימא מיניה כשר ואע"ג דדימא מעלמא ואי לא דימא מיניה פסול' ואע"ג דלא דימא מעלמא ולענין פסק אנן כשמואל קי"ל דהא אוקימנא התם כאבא שאול דהי' קורא לשתוקי בדוקי ואפי' היכא דרוב פסולי' אצלה אי אמר' לכשר נבעלתי נאמנת. ופסק רבא הלכה כאבא שאול והיכא שנבדקה אמו או שהיא אלמת או שוטה הולד ספק ממזר אפי' לשמואל דלא מכשר ליה אלא בבדיק' אמו ואפי' כשהיא אומרת דמארוסה הוא אם הארוס מכחישה בבריא ואומר שלא בא עליה כלל אינו נאמן לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא בריא ובריא הוא והתורה האמינה האב על הבן לומ' שהוא ממזר מדכתיב את הבכור בן השנואה יכיר ואפילו בבנו המוחזק בכשרות גמור כ"ש בזו דאתרע ליה וכן כתב הרמב"ם ז"ל נמצאת למד דכל שהארוס טוען בבריא שאינו בנו הרי הוא ממזר גמור ואפילו האם מכשירתו וכל שכן בשותקת וכל שהאב אינו טוען כלום בבריא והאם אומרת בבריא שהוא ממנו הרי הוא כשר ואפילו הוה דימא מעלמא ולא דימא מיניה כלל כשמואל וכאב' שאול. שניהם שותקי' הולד ספק ממזר היא אומרת שהוא פסול והבעל שותק אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתה תורה לפסול אלא להכשר המסייע לה חזקא דגופא הילכך הוי הולד ספק ממזר ומיהו ספק ממזר הוה והיכא שהבעל טוען בבריא שהוא והיא מכשירתו י"א שהולד ספק ממזר כיון דבריא ובריא הוא וי"א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מתוך ידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתה תור' לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאי' לאמו חזקה דכשרות והיא לא כל הימנה לפוסלו אפי' טוענת שהיתה שוגגת וכ"ש אם טוענת שהיתה מזידה שאינת נאמנה על עצמה וטעמא דמסתבר הוא:

מעתה שניהם שותקים ספק ממזר ואם הוא טוען בבריא שהוא כשר אעפ"י שהיא מכחישו כשר. ואם הוא טוענת בבריא שהיא כשר והוא שותק כשר הוא טוען בברי' שהוא ממזר הרי זה ממזר ואעפ"י שמכחישתו היא טוענת בבריא שהוא ממז' אינה נאמנ' ואע"פ שהו' שותק והולד ספק ממזר ומאי דאמרי' שהיא נאמנת להכשירו לא תימא ליוחסי' ואהכשירו בבת ישראל אלא לענין ירושה נמי דכיון דארוסה היא והיא טוענת בבריא דמיניה כודאי משוינן ליה ובתר ארוס דהוי התירא שדיא לה. וה"מ בארוסה או באשת איש אבל בפנויה שילדה ואמרה מפלוני הוא אעפ"י שנאמנ' עליו להכשירו ליוחסין מדשמואל ואבא שאול כשהוא שותק או שאינו יודע או שהוא במדינת הים אינו נאמן עליו ליורשה ואפי' היכא דבא עליה דימא מיניה דכשם שזינתה עמו כך אפשר שזינתה עם כשר דעלמא ואין הנאמנו' שלה באדם מסויים יותר מאחר אלא הנאמנות הוא שנבעלה לכשר לה משום חזקה דגופא כדאית' התם ואפי' בפלגש המיוחדת לו נמי אינו נאמן עליו וכן עיקר:

דף ע עמוד א

אין לי זרע כשר וכו' פי' במ' קדושי' בס"ד דמארי שמיא ובהכי סליק לן פירקא תשבחתא למארי שמיא וארקא: