חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק יג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות: פירוש אין נזקקין למיאון לנשואות ואף על פי שמאנה בפנינו אין כותבין לה גט מיאון להתירה. אבל אם הוזקקו להן וכתבו להן אף על פי שאינן רשאין הוזקקו וכיון שהותרו לא תצא מהיתרה הראשון. והיינו דקתני אין ממאנין ולא קתני נשואות אין ממאנות. והיינו דאמרינן לקמן (בע"ב) בגמרא אמרו להן בית שמאי פישון הגמל במדה כפושה מדד לפיכך מדדו לו במדה כפושה. ואם איתא דאפילו כי מאנה שלא בפניו אין מיאונה מיאון, וכי מפני שמדד במדה כפושה והיה מאבד פירות נכסיה התירו אשת איש של דבריהם. אלא שמע מינה אם מיאנה מיאנה. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם לפיכך מדדו לו במדה כפושה, וקשיא כי כפושה אלו עושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו, אמר רב יצחק הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנשואין על דבית שמאי מיאונה מיאונין, ואיכא למידק דאם כן לארוסות נזקקין להן למאן אפילו לכתחילה, והא תני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מג' דברים מן המיאונין ומן הפקדונות ומן הערבות. ולקמן (קט, א) נמי בגמרא מקשינן מינה על מתניתין דמלמדין את הקטנה שתמאן בו. ואפשר לומר דהכא נמי במיאון דמצוה כדמשני על ההיא בגמרא. אי נמי דהתם לא מקשינן אלא משום דקתני מלמדין את הקטנה, וכיון שצריך להתרחק מן המיאונין היאך מותר לנו ללמדה למאן והיא יושבת לבטח עם בעלה. אבל הכא כשבאה לפנינו למאן אין נמנעין מלהזקק לה, דמה הנאה יש בשנתרחק ממנה, והלא אם אמרה בפני שנים בשוק אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאור ואפילו אמרה כן בפני החנוני כדאיתא בגמרא (קח, א) הלכך אנו נזקקין לה. ומיהו בירושלמי (שם) מצאתי שמקשים אותה דגרסינן התם ובית דין יושבין במיאון לא כן תני ברח משלש והדבק בשלש וכו' תפתר דהוו עסיקין במילי חורי ואתא עובדא קומיהון.
מדקתני אין ממאנין אלא ארוסות שמעינן דאפילו ארוסה צריכה מיאון. והכי נמי מוכח מדאיבעיא לן בגמרא (קח, א) עמדה ונתקדשה מאי, ואסיקנא דבין עמדה ונשאת בין עמדה ונתקדשה אין לך מיאון גדול מזה. והדר אמרינן ועדיין תיבעי לך אי דאינסיבא מעיקרא או דהוה מיקדשא מעיקרא, ואתינן למיפשט מכלתיה דאבדן דאמרוד כו' ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה. ואמרינן מאי לאו דאינסיבא מעיקרא ודחינן לא דהוו מיקדשן מעיקרא. אלמא מן הארוסין צריכה מיאון. ואמרינן נמי לקמן (שם) איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי אוחי. ובגטין פרק התקבל (סה, א) אמר רבא וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאונין.
אבל הרב ר' יהודה בר ברזילי כתב בתשובה לרב אלפסי ז"ל (סי' רסז) זה שאמרה המשנה (להלן בעמוד ב) השיאתה אמה או אחיה לדעתה ולא אמר דקדשתה, דקדושי קטנה אינן כלום ואין קדושין מועילין אלא לאחר הנשואין, ואחר נשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה למאן, והרמב"ן נ"ר הראה פנים להעמיד דברי הרב ז"ל דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא בשקבלה היא קדושיה, אבל בשקדשוה אחיה ואמה ואפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואין צריך מיאון, לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן, אבל כשהכניסוה לחופה לדעתה אף על פי שקבלו הם הקדושין, הרי זו צריכה למאן. והיינו מתניתין דקתני שהשיאתה אמה ואחיה ולא קתני שקדשתה אמה ואחיה. והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס (שם) כל שאינה יכולה לשמור קדושה אינה צריכה למאן, דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאון. והא דתניא בגמרא (קח, א) איזהו מיאון כל שאמרו אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי, לאו למימר שהם קבלו אותם, אלא לפי שהיא ממאנת אומרת כן, כלומר הם פתוני לקבל ממנו הקדושין וצ"ת[1].
גמרא. וב"ה מידע ידעי דנשואי קטנה לאו כלום הוא: תמיהא לי מי הזקיקו לשמואל לאוקומי פלוגתייהו במאי דלא סבירא ליה, דהא איהו אית ליה דיש תנאי בנשואין, דהא איהו הוא דאמר (כתובות עב, א) קדשה על תנאי ובעל סתם אינה צריכה הימנו גט, ולא עוד אלא דלשמא יאמרו יש תנאי בנשואין לא חייש, כדמוכח בפרק האשה רבה (לעיל קז, ב) וכמו שכתבתי שם בשמעתא דמאי הוה ליה למיעבד והוה ליה למימר כאן ובית הלל אין הכי נמי דיש תנאי בנשואין כי היכי דלוקי בית הלל כותיה. ואי נמי למימר ובית הלל לשמא יאמרו לא חיישינן. ונראה לי דהכא לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין כמחלוקת רב ושמואל קאמר, אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יעכב עליהם המקח אם לא קאמר, דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכולי עלמא כנ"ל.
אמר ר' אושעיא ממאנת למאמרו ואין ממאנת ליזקתו: פירוש לבית הלל, ולבית שמאי אפילו למאמרו לא ממאנה, אף על גב דממאנה בקדושין דעלמא משום דכיון דלא סגיא דלא אגידה ביה מחמת זיקה מיהת, מאי טעמא תקינו לה רבנן מיאונין לזו, הלכך אפילו למאמרו לא מאנה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו לכשתגדיל.
ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מצי עקרה: כלומר לא פלוג רבנן בין ביאה ומאמר של זו משאר קדושין דעלמא.
זיקה דרחמנא רמיא עליה לא מצי עקרה: כלומר אבל זיקה כיון דהיא לא מיאנה בו בבעל בחייו לא תקינו לה רבנן מיאון, משום דכיון דלא מיאנה בו בחייו כבר גלתה דעתה דניחא ליה בנישואיו, והלכך הוו להו כקדושין גמורין, וכל שקדושי אחיו קדושין גמורין זקוקה היא ליבם בעל כרחה. ולר' הושעיא לא שנא אמרה איני רוצה בנשואך ולא שנא אמרה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך, לעולם לא כל כמיניה למאן אחר מיתתו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך לעולא ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא מיאנה ולא אקשינן לר' אושעיא מינה.
עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מאי טעמא דנשואין קמאי קא עקרה: לפי שעד עכשיו היתה חפצה בנשואין, ועכשיו שמת והוזקקה מחמתה לאחיי? אינה חפצה בנשואין הראשונים. ולא שנא פרשה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך המת, ולא שנא מאנה סתם, לעולם מיאונה מיאון, ומיהו אסורה לאביו ולשאר קרובי המת משום דנראית בשעת נפילה כאשת המת. וכדמתרצי מתניתין אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מאנה ביבם אסורה לאביו, מאי טעמא דבשעת נפילה נראית ככלתו. והוא הדין לכל שאר הקרובים האסורים באשתו של מת, אבל ודאי אם מאנה בזה מותרת לשאר האחין, משום דלא עקרה זיקת כל הבית אלא זיקתו של זה ועדיין זיקת שאר הבית קיים, והרי היא כאשת המת לגבי שאר האחין, ומניה דידיה דהאי דמאנה בו אפטרה לגמרי, שאם מתו שאר האחין מותרת לעלמא ולקרוביו של זה שמיאנה בו מותרת לגמרי. וקסבר עולא שיש מיאון לחצי זיקה, כשם שיש מיאון לזיקה של מת בממאנת בכולן. ואי קשיא לך לעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו והא אסיקנא לקמן (קח, ב) דאין מיאון לאחר מיתה ואפילו במקום מצוה, דאמרינן התם ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנשואין הראשונים יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או אין מיאון. ואסיקנא דר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא אסרי. כבר תירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות דהתם נמי טעמא כדרמי בר יחזקאל משום שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו. ויש מפרשים דהתם היינו טעמא משום דאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עליה ביבם או בבעל, אבל כשמת בלא יבום והיא מותרת לשוק במה תמאן ולמה תמאן הרי רצתה בו כל ימי חייו.
והממאנת ביבם כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' גירושין הי"ז) שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו, אבל מותרת היא לשאר הקרובים, כשם שהיא מותרת לשאר האחין בשמיאנה באחד מן היבמין, ושלא כמו שכתבנו למעלה. ואינו מחוור דטעמא דשריא לשאר האחין, היינו משום דלא דחיא נפשה מכולה ביתא אלא מזיקתו של זה בלבד, ועדיין נראית כאשת המת, והלכך שריא לאחין משום יבום. אבל לשאר קרובים ודאי אסורה כשם היא אסורה להאב. וגדולה מזו כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל לקמן (קח, ב סי' קלא) שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שנראית בשעת מיתה כשאת אחי אמו, וכמ"ש למעלה, ואפילו הכי שאינה לזה אל שניה דדבריהם, וכל שכן לשאר הקרובים שהיא ערוה להם דבר תורה.וכן כתב בעל ההלכות (גדולות הלכות מיאון) כדברי רבינו אלפסי ז"ל אף על פי שאין ראיה מאשת אחי אמו לפי הפירוש השני שכתבנו.
בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין: פירוש בבית דין כלומר מומחין והכי איתא בגמרא. ואם תאמר לבית שמאי מאי שנא מיאון מגט דעבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק המגרש (פח, ב), יש לומר לבית שמאי כיון שהן מתרחקין מן המיאונין תקינן כן הרמב"ן ז"ל.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג: כתב ר"ח ז"ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. ודייקינן מדקתני מכשירין שמע מינה דיעבד אמרו עד כאן. ומדבריו נראה דאפילו בדיעבד דוקא בשנים אבל בפני אחד ואפילו בדיעבד לא. ואין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (קח, א ד"ה אצל חנוני) אפילו שגרה בעלה אצל חנוני דליכא אלא חנוני אין לך מיאון גדול מזה, דאלמא דאפילו בפני אחד מיאונה מיאון. ואם תאמר מנא ידעינן בעדים שומעין מבחוץ, כדאמר לעיל בשלהי מצות חליצה (קה, ב) בינו לבינה מנא ידעינן, אמר ר' יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ.
מתניתין. השיאה שלא לדעתה: ירושלמי (ה"ב) איזהו דעתה עבדין לה גנון (פירוש, חופה) ומלבשין לא קוזמרין ומדכרין לה גבר. איזהו שלא לדעתה עבדין לה גטן ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר.
השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן: פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (מ"ב) שלנו אינה צריכה למאן, כלומר אינה צריכה מיאון בפני שנים, אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה. ואין פירושו מחוור דנשואין הן הן מיאונין כדאמרינן בגמרא (קח, א). ור"ח ז"ל פירש מדקאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן, שמע מינה דכפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שרי לעלמא ואפילו גדלה, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לדברי ר' יהודה בן בתירא דקאמר רב יהודה אמר שמואל בתרייהו הלכה כמותו ע"כ. הנה שהוקשה לו ז"ל נמי מה שהוקשה לנו לומר דאלו לינשא לכתחלה נשואין הן הן מיאונין כדר' יהודה בן בתירא. ומיהו מה שדקדק ממנה רבינו לומר דכפנויה היא ואפילו גדלה תחתיו ולא בעל, אין אני רואה הכרח בדבר זה. לפי שיש לפרש דאינה צריכה למאן דקאמר, לומר שאם מתה אינה יורשה ואינו מטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה וכענין שאמר ר' אליעזר בכל קטנה, וזה פירוש נכון.
ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון, דאינה צריכה מיאון דקאמר אינו אלא לדברים אלו בלבד כמו שכתבתי והויא לדידיה קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה כקטנה דעלמא אף על פי שיודעת לשמור קדושיה לר' אליעזר, דאף על גב דקאמר אין מעשה קטנה כלום, אפילו הכי אמרינן בגמרא (להלן קח, א) דאפילו לדידיה בכדי לא תיפוק, אלא שאין מעשיה כלום לדברים אלו. ומשום דקאמר ר' חנינא בשאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון, אבל היודעת צריכה מיאון. אמר ליה ר' אליעזר דכל קטנה יודעת [הרי היא] כשאינה יודעת לא עשו ולא כלום, וזו כזו לדברים אלו, ומינה דזו כזו מיהא וכלהו לא נפקי בכדי כנ"ל (עיין נמוק"י).
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס: איכא למידק דהא יודעת לשמור קדושיה משמע כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, וכדתניא בגטין פרק התקבל (סד, ב) קטנה היודעת לשמור גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת, ואיזו היא קטנה היודעת לשמור גיטה כל שמשמרת גיטה ודבר אחר, ופירשה רב כהנא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא כל שמבחנת בין גיטה ודבר אחר. והיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וכדאמר רבא התם (סה, א) אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. וקשיא לן דהא אמר רבא התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, כנגן בקטנה מתקדשת למיאונין, (כגי' הרי"ף גיטין שם סי' תקס) דאלמא כל שקדושה פחות מבת שית או בת שבע דהיינו זמן הפעוטות אינה צריכה מיאון. ומיהו לפי גירסת הרב בעל ההלכות ז"ל דגריס התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת לא תקשי לן, דלרבא יודעת לשמור את גיטה היינו כפעוטות. אלא דאכתי תיקשי לן דהכא משמע דמיאונין וגרושין חד זמן אית להו, וזה ביודעת לשמור גיטה וקדושיה, ואלו רבא חלקן שם בפרק התקבל.
והרבה תירוצין נאמרו בזה בספר המאור (יבמות כאן ועיין גיטין שם). ול"נ דיודעת לשמור קדושיה דהכא ויודעת לשמור גיטה דהתם לאו חד שיעורא, ואף על פי שהלשון אחד הענין מתחלף, וכמוהו בתלמוד. ובמכלתין אמרו בריש פרק כיצד (יז, ב) יבום בנחלה תלה רחמנא, ובפרק החולץ (מב, א) אמרינן מידי יבום בנחלה תלה רחמנא, הנה שהלשון אחד והענין מתחלף. דהתם בפרק כיצד פירושו יבום באחין הראוין לירש תלה רחמנא ולא באחין שאינן ראוין לירש. ובפרק החולץ פירושו שאין הדבר תלוי ביורש ממש, כלומר שלא במקום אב שהוא יורש ממש אבל במקום אב שהאב קודם לנחלה שאין היבם יורש לא ייבם, קא משמע לן דאין הדבר תלוי ביורש ממש. והכא נמי יודעת לשמור קדושיה פירושו שיודעת לשמור כסף קדושיה במקחה וממכרה שלא תתאונה כפעוטות. והתם קאמר שיודעת לשמור גיטה, כלומר להבחין בינו ובין דבר אחר. וכן מוכח מן הירושלמי (ה"ב), וכבר הארכתי בה יותר בפרק התקבל (שם בד"ה אמר רבא) בס"ד. והרמב"ם ז"ל כתב כאן בפירושי המשנה שלו (מ"ב) שאינה יודעת לשמור קדושיה היא שתהיה משש שנים ולמטה, ויש לנו לבודקה לפי דעתה וסכלותה אחר השש שנים עד עשר שנים, אבל אחר עשר שנים היא צריכה למאן על כל פנים אפילו היתה סכלה ביותר, ופחות משש אינה צריכה למאן ואפילו יודעת ע"כ (ועיין ריטב"א).
ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה מאי לאו דהוו נסיבן מעיקרא: איכא למידק מאי קא דייק מהא, דשאני הכא דמיאונין גמורין הן מדקאמר אינהו הוו גוברייכו דידכו דהוה ליה כאלו אמרן בפירוש לא נהוו גוברין דידן אלא דידכו, ובהא ליכא מאן דפליג. ואם תאמר דהכי קאמרי אינהו ליהוו גוברייהו דידהו, כלומר דהני דקאתו לא הוו גוברייהו אלא דהני נשי טעו בהו ומשום הכי קאמרן אמן אני להוו גוברין. והוה ליה גלוי הדעת דגוברין אוחרנין בעו ומשום הכי קאמר רבי דאין לך מיאון גדול מזה, דלא בעינא דממאנה בהדיא אלא בגלויי דעתה בלחוד סגי. וכל שכן בשעמדו ונתקדשו ממש לאחריני דהוי מיאון טפי. הא ליתא חדא, דבכלהו נוסחאי דואקני גוברייכו דידכו גרסינן. וכן הוא בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. ובירושלמי (ה"א) נמי איכא כי האי עובדא דגרסינן התם ר' בא בשם ר' חייא בר אשי מעשה בתנוקת שירדה לכבס בנהר, אמרי לה הא אירוסיך איעבר, אמרה תלך אמה ותנשא לו. ובא המעשה לפני חכמים ואמרו אין מיאון גדול מזה. ועוד דבודאי באומרת רוצה הייתי לינשא לפלוני אין זה מיאון, דבעמדה ונתקדשה בלא שמיאנה בפירוש חדית ביה ר' יהודה בן בתירא דהן קדושיה והן מאוניה, ופליגי רבנן עליה, אבל גלויי דעתא דבעי לאינסובי לאחריני לא שמעינן.
והא דאמרינן לקמן היכי דמי עכבה שהיא מן האיש והיכי דמי עכבה שאינה מן האיש אמר רב יהודה אמר שמואל תבעוה לינשא ואמרה מחמת פלוני בעלי זו היא עכבה שהיא מן האיש מחמת בני אדם שאינם מהוגנין לה זו היא עכבה שאינה מן האיש. כלומר ואינה כאשתו. לאו למימרא דאי אמרה הכין לא בעיא מיאון, דבכדי לא נפקא, אלא דאינה כאשתו ליורשה וליטמא לה ולמציאתה ולהפרת נדריה קאמר, וכדאמרינן בסמוך, ולר' אלעזר נמי אי לאו אשתו היא מיאון נמי לא תיבעי ופרקינן אלא בכדי תיפוק. ור' אלעזר בן יעקב דקתני במתניתין כל עכבה שהיא מן האיש הרי היא כאשתו וכל עכבה שאינה מן האיש אינה כאשתו. מכריע הוא בין לר' אליעזר ור' יהושע. דתניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה כו'. כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון. ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום, בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'. כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון. ואתי ר' אליעזר בן יעקב ואמר דזמנין שהוא כאשתו לדברים אלו כר' יהושע אלא שיוצאה במיאון, והיכי דמי כגון שהעכבה מן האיש. ופעמים שאינה כאשתו לדברים אלו כר' אליעזר אלא שצריכה מיאון.
ועוד יש לי לפרש דהא דאמרינן מחמת פלוני בעלי ומחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי, בשתבעוה לינשא לאחר מיתת בעלה קאמר, ולומר שאם תבעוה לינשא ואמרה מתאבלת היא על בעלה כדרך הנשים הממתינות מפני האיבול, זו היא עכבה שהיא מן האיש, כלומר וצריכה להמתין שלשה חדשים ונוטלת כתובתה. ואם מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה כאלו אינה אשתו ואינה צריכה להמתין ואינה נוטלת כתובה. וכדגרסינן בירושלמי (ה"ג) תנא ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאלו היא אשתו בגט. כלומר כאלו היא אשתו ויוצאה בגט. וכל שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו במיאונין. כלומר, וכאלו יוצאה במיאונין. ותניא ממאנת אין לה כתובה יוצא בגט יש לה כתובה, ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כו'. ויש ספרים דגרסינן בהדיא תניא כותיה דשמואל ממאנת אין לה כתובה כו' יוצאה בגט יש לה כתובה כו'.
ומה שפירש רש"י בההיא אינו מחוור. אלא מסתברא לי דהכא הכי קא מוכח, משום דלרבנן דרבי יהודה לא הויא ממאנת עד שתוציא מיאונין בפיה ותאמר אי אפשי בפלוני בעלי, וכל שלא אמרה כן אף על פי שדעתה ניכר מתוך מעשיה, כגון שנתקדשה או שנשאת אין זה מיאון. ואין צריך לומר גלוי הדעת או מיאון היוצא מכלל דבריה ולא שהוציאה אותו בפיה בפירוש בלא מעשה כלל, כזו שאמרו אינהו נהוו גובריכו דידכו, שלא הוציאו מיאונין בפיהן, אלא שמכלל דבריהן אתה שומע כן, דלדברי רבנן אין זה מיאון, אבל לר' יהודה כיון שאינו מקפיד בהוצאת מיאונין בפיה אלא בדברים המוכיחין כן, הוא הדין למי שאמרה דברים שמשמען שאינה חפצה בבעל זה שהוא כמיאון. דהא רבי בהני דקאמרן אינהו נהוו גוברייכו דידכו שמשמען של דברים אינהו נהוו גוברייכו ולא גוברין, קאמר דאין לך מיאון גדול מזה כנ"ל.
אמר רב יצחק בר אשיאן ומודה רב שמותרת לאחיו של זה שנאסר עליו פשיטא: כלומר דהא טעמיה דרב על כרחין הא דאסירא לו או משום אסור מחזיר גרושתו וכדהוה סלקא דעתיה דר' ישמעאל, דאם איתא אף לו נמי שרי' מקל וחומר, השתא לאחיו של בעל שני דמאנה בו שריא ואף על גב דאשת אח בכרת לאיסור לאו לא כל שכן, וכדמקשה ואזיל ר' ישמעאל. אלא טעמיה דרב על כרחין משום דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו הוא, ואם כן פשיטא לאחיו מותרת.
רב אשי אמר היינו טעמא דר' אלעזר דגזר הנך אטו יתומה בחיי האב: כלומר, שהשיאה אביה בעודה קטנה ונתגרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלה, דקסבר ר' אלעזר דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ומדינא אינה מתיבמת, דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. והלכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא, דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו, וגדולה אטו גדולה מיחלפא. אבל ודאי משום יתומה בחיי האב והחזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא לא גזר, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא. אף על פי שרש"י ז"ל לא פירש כן בכתובות פרק המדיר (עד, א ד"ה משום) גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם ושם (בד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד.
בעא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מהו: ומסקנא היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. כלומר, לר' אלעזר ומינה לרבנן ליתומה בחיי האב ועדיין קטנה היא, דהיא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת. וכן כתב הרב אלפסי בהלכות. אבל הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות להרמב"ן) כתב דצרתה נמי חולצת ולא מתיבמת, דעד כאן לא אמר ר' אלעזר בצרה שמתיבמת אלא משום דגרושה עצמה אינה תורה אלא גזרה ולא גזרינן גזרה לגזרה, אבל יתומה בחיי האב דלכולי עלמא ערוה היא, ודאי גזרינן צרתה אטו היא והלכך שתיהן חולצות ולא מתיבמות. ויש לומר דלר' אלעזר ודאי איכא למגזר צרת קטנה אטו היא, משום דקסבר דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, והלכך אי שרית ליה בצרה אתי ליבומי היא גופא. אבל לרבנן ליכא למיחש למידי, דהא לדידהו אין אדם טועה בקדושי קטנה, והלכך אי גדלה אצלו ובעל אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואפילו היא גופה שריא לאחין דסמכינן בהא, וכל שכן דלא גזרינן צרתה אטו היא ואי עדיין קטנה היא דהא כולי עלמא ידעי שאין קדושי קטנה כלום וגירושה גרושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה והלכך צרתה מתיבמת כדברי רבינו אלפסי ז"ל ושפיר דמי. ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קדושיה וגירושה תורה חזרתה אינה תורה, צרתה מהו, רב אמר אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ר"ל אמר צרתה מותרת, אמר ר' אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן ולא אשכחית בר נש דכותי אלא ר"ל דאמר צרתה מותרת. רב המנונא הוה יתיב קמיה דרב אחא בר אחוה אמר ליה צרתה מהו אמר ליה מותרת, אמר ר' אבא בר ממל מסתברא כמאן דאמר צרתה מותרת ברם כמאן דאמר צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה בה כנגדו מותר בצרה צד שלא קנה בה קנה כנגדה היתר בצרה. אמר רב שימי וכי יש מה נפשך בעריות. מאי כדון כל יבמה שאינה כולה לחוץ צד הקנוי שבה ידון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה. הנה שרבו שם המתירין ועוד שאפילו האוסרין, לא אסרוה משום גזרה, אלא משום צד קנוי וצד שאינו קנוי ועשאוה קנויה ומשויירת. ואנן הא אסיקנא לקמן (קי, ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה, הלכך אפילו לטעמיה דר' שימי יש מה נפשך בעריות. כ"כ הרמב"ן ז"ל (בספר הזכות).
הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה אף על גב דלא בעל: פירוש, ומקודשת דאורייתא היא ולפיכך דוחה אחותה הגדולה הזקוקה דאורייתא. קשיא לי כיון דמתחלתן לא היו אלא מדרבנן, לאחר גדלות במה היא מתקדשת דאורייתא, ויש לומר דעשאום כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות, וכאותה ששנינו (קדושין נח, ב) הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, דאם בא אחר וקדשה תוך שלשים מקודשת לשני לעולם, ואם לא קדשה אחר בתוך ל' יום ולא חזרה בה מקודשת היא לו דאורייתא לאחר שלשים יום, ואף על פי שנתאכלו המעות והכא נמי דכותה. וטעמא דמלתא משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקדושיה, ואף על פי שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת דבר תורה מכי יתן איש אל רעהו פרט לקטן (שבועות מב, א). אפילו הכי כיון דתקינו לה רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קדושיה, ולפיכך כשגדלה גדלו קדושין בהדה דבר תורה, והוא שקדשה בכסף כדהתם ואף על פי שלא בעל. כנ"ל[2].
דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין לאו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה אמר ליה רבין לא מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא: איכא למידק למה דחיק ומוקי לה בהכי, לימא קדושיה תלוין דאי ממאנה לא הוו קדושין, ולכי גדלה אף על גב דממאנה אין מיאונה מיאון וכדתנן בפרק בא סימן (נדה נב, א) תינוקת שהביא שתי שערות אינה יכולה למאן. יש לומר דלא משמע ליה הכי לישנא דקדושיה תלוין דהא דממאנה בעודה קטנה ומכי הגדילה אינה יכולה למאן. לאו משום תליה דקדושין היא, דהא בין בתחלה בין בסוף קדושיה דרבנן נינהו כל זמן שלא נבעלה אליבא דרב, אלא דמכי גדלה לא תקינה לה רבנן מיאון, הלכך מוקי ליה בקדושין עצמן דעד שגדל ובעל קדושיה תלוין, אי בעל הוו קדושין ואי לא בעל לא. ולעולם משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, ולא נחלק אדם בדבר אלא ר' יהודה דאמר (נדה שם) עד שירבה שחור על הלבן. והיינו דתנן בשחיטת חולין בפרק קמא (כו, ב) כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום שיש חליצה אין מיאון. ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל לר' יהודה יש מיאון במקום חליצה עד שירבה שחור על הלבן. ורבי ישמעאל דאמר (נדה שם) יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה, דאלמא אפילו לאחר גדלות ממאנת. התם דוקא בקדושי תנאי, אבל במיאון דעלמא לא תקינו רבנן אלא בקטנות או עד שירבה שחור על הלבן לר' יהודה. ומכי גדלה תקינו לה רבנן נשואין גמורין ואינה ממאנת. והכי משמע בשלהי פרק נושאין על האנוסה (לעיל ק, ב) דקאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כר' ישמעאל ולא קאמר בממאנת.
והא דאתמר בפרק בא סימן (שם) מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ובנה מורכב לה על כתפה וכו', ואסיקנא נמנו וגמרו דאין הבת ממאנת משתביא שתי שערות. לאו למימרא דלר' ישמעאל ממאנת, אלא הם רצו לרמותן, ואסקוה דאפילו לר' ישמעאל אינה ממאנת משהביאה שתי שערות.
וכתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דכתב (ר"ח מובא באו"ז ח"א סי' תרפ"ה ולהלן ד"ה ולדבריהם) דהא מלתא כיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא ספיקא הוא ועבדינן לחומרא, דאף על גב דלא בעל ראשון משגדלה אינה יוצאה במיאון מראשון אלא צריכה גט מזה ומזה, דהא תניא קדושיה תלוין. ואף על גב דפרקינן מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן.
ואיכא למידק מאי קאמר דאשנויא לא סמכינן אלא עבדינן לחומרא, דאדרבה שנויא דשניא חומרא הוא, דעד כאן פליגי רב ושמואל אלא בקדושי שני אי תפסי וצריכה גט מיניה או לא, דרב ששת סבר דאף על גב דלא בעל הראשון כי גדלה גדלי קדושין בהדה ומקודשת לראשון דבר תורה ואינה צריכה גט משני. ודייק לה מדתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין, דמשמע ליה בשקדשה בלבד ולא בעל, דאפילו הכי כי גדלה גדלי קדושין בהדה והויא לה מקודשת דבר תורה. ושנינן אלא מלתא דקטנה מיתלא תליא אי בעל אין אי לא בעל לא. דלא מפקינן לה משני בלא גט. אלמא שנויין לחומרא הוא ולאצרוכה גט אפילו משני, דאי מראשון לא נחלק אדם מעולם בגמרין דלכי גדלה אפילו לא בעל שאינה יוצאה במיאון וכדכתבינן לעיל. ושמא מפני שמצא הרב ז"ל לבעל מתיבות ז"ל שכתב בשמעתין (מובא בספר הזכות להרמב"ן) מהא שמעינן דהיכא דלא בעל אע"ג דאתיאת שתי שערות והגדילה כמה ממאנת. וכן מקצת מן הראשונים סבורים כן והם מסתייעים מדאותבינן עליה דרב מדתניא קדושיה תלוין, ודחקינן לפרוקה מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא, ולא פרקינן קדושיה תלוין עד שתגדיל דאם מאנה יוצאה במיאון עד שתגדיל ולכי גדלה לא נפקא במיאון. ולרב ששת גופיה אי ס"ד דמשגדלה לא ממאנה אף על גב דלא בעל מאי קא קשיא ליה קדושיה תלוין לימא תלוין למיאונין.
ולדבריהם הא דפרק קמא דחולין (כו, ב) כל מקום שיש חליצה אין מיאון הכי פירושו כל המתקדשת בזמן חליצה אינה יכולה למאן הא נתקדשה קודם לכן אף על פי שהגדילה והגיעה לעונת חליצה ממאנת עד שתבעל. ואנן כבר פרישנא לה לההיא לעיל דליכא ראיה מינה כלל. ואף ר"ח ז"ל נראה שסובר כן דשמעתין משמע דעד שבעל יכולה למאן, שכן כתב מלתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא. אי בעל נתקיים הזווג ביניהם ואי לא בעל אחר שגדלה לא נתקיים הזווג ביניהם, ולא היא בשתי שערות נסתלק ממנה תורת מיאון לעולם בין בעל בין לא בעל ע"כ. ולפיכך הוצרכו הראשונים ורבינו אלפסי ז"ל לומר דלא סמכינן אשנויי דרב דמשמע מינה דבעל לא ממאנה, הא לא בעל ממאנה, ואף ר"ח ז"ל כ"כ מפורש וזה לשונו, ומסקנא דקטנה שנתקדשה אי בעל אחר שגדלה קנייה קנין גמור ואי לא בעל (קנאה) [ספיקא הוי] דהא תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין ואף על גב דשניא ליה אשנויי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה אבל בתורת מיאון אחר שהביאה ב' שערות אין בה ע"כ לשון ר"ח ז"ל. ודברי רבינו אלפסי ז"ל ודבריו אחדים. ולעולם בעל אינה צריכה גט משני, לא בעל צריכה גט משניהם, מראשון מדבריהם ומשני דבר תורה דלא גדלי קדושין בהדה. וטעמיה דר"נ משום דהמקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה דקסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרק כיצד. והא דאמרינן דבעל אינה צריכה גט משני, דוקא בשלא נתקדשה בפני הראשון, הא נתקדשה בפניו צריכה הימנו גט כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה כאלו אמרה לו גרשתני דמי כדאיתא בשלהי פרק המגרש בגיטין (פט, ב). ואפשר נמי דבכהאי גוונא אפילו מראשון אינה צריכה גט, דכמגורשת מראשון גמורה חשבינן לה, ואפילו להתירה לכתחלה לעלמא וכמו שכתבתי בגיטין פרק התקבל (סג, ב ד"ה ולהימנה). וכן מוכח לקמן בפרק האשה שלום (קטז, א) גמ' קטטה בינו לבינה כמו שאני עתיד לכתוב שם (בד"ה אלא) בס"ד.
אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה: פירש רב האיי גאון ז"ל בתשובה (מובא בתוס' הרא"ש וברמב"ן) דרב ששת הוא דקאמר לה, והכי קאמר אף על גב דאנא עדיפנא מיניה בברייתא הוא עדיף מינאי בפלפולא. דהא מלתא דתרצה שפיר. ואף הראב"ד ז"ל כן פירש דרב ששת אמר לה והכי קאמר אנא אמרי דאנא עדיף מיניה, כלומר הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו כן אלא הוא חכם יותר ממני שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב. ורש"י לא פירש כן וזה יותר נכון.
רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן: פירש רש"י ז"ל (בד"ה וקא אפקעינן וכו') דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוו קדושין. ואיכא למידק הא אמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (מה, ב) בעובדא דהוא אמר לקריביה והיא אמרה לקריבה, אדאכלי ושתו אתה קריביה וקדשה, ואי לאו דאמרינן התם דשלא לדעת האב נתקדשה היתה מקודשת. ובפרק קמא דקדושין (ס, א) איבעיא לן סוף ביאה קונה או תחלת ביאה קונה, ואמרינן למאי נפקא מינה אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ביני ביני, ומסתברא דלא דמי דהתם באתא קריביה אי לדעת אביה קדשה ודאי הדין נותן שתהא מקודשת, דאטו מי שנתרצה לקדש את בתו לראובן אינו יכול לחזור ולקדשה לשמעון. וכן היא שנתרצית להתקדש לראובן אם חזרה אין שומעין לה, הא ודאי הרשות בידה. והלכך אם פשטה ידה וקבלה קדושין קודם גמר ביאה מקודשת, אי סוף ביאה קונה. אבל הכא שהיתה אשתו, דרבנן תקינו לה נשואין, וגדלה אצלו ולא מיחת שהיא כאשתו גמורה שאינה יכולה לצאת מביתו אלא בגט, אם בא זה ושבשה וקדשה לעצמו אחר שנתרצית לזה לחזור ולינשא לו נשואין גמורים, הרי זה כחוטף אשה מבעלה. וזהו שכתב ז"ל החוטף אשה מבעלה, דאלו קודם שנכנסה לביתו ולא נתקדשה לו, ודאי מקודשת לשני זה, כההיא דאתי קריביה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אין זו אשתו.
ואין הדין הזה אלא בנשואי יתומה בלבד, והוא שחטפה ואף על פי שלבסוף נתרצית ונתקדשה לו מדעת, וכדאמרינן אתא חבריה וחטפה מיניה, ולאו למימרא שכפאה עד שנתרצית לו, דהא משמע הכא דמום דחטפה מחבריה הוא דאפקוה מיניה בלא גיטא, הא לאו הכי לא. והתם בפרק חזקת הבתים (ב"מ מח, ב) אסיק רב אשי תלויה וקדיש קדושיו לאו קדושין ואפילו בפנויה בעלמא. אלא הכא משום דפיתה ושבשה ונשתבשה ונתקדשה לו, אבל אי לאו דשבשה ונתקדשה לו מדעת, אין זה חוטף אלא היא הוא דאינה רוצה בו ורוצה הוא בחברו וצריכה גט משני והיינו דרב תניא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קיז, א) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפים אותה ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים. אמר להם הלל הזקן הוציאו כתובות אמותיכם הוציאו כתובות אמותיהם ומצא שכתוב בהן, לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו ולא עשה בניהם ממזרים.
מתניתין. קטנה וחרשת: הכי גריס רש"י ז"ל בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה. ואם תאמר כיון דאסיקנא בגמרא (להלן בעמוד ב) דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת, מפני מה פסלה ביאת החרשת את הקטנה שכנס ראשונה, אי קנויה היא אין אחר ביאה כלום, ואי לא קנויה היא נכרית בעלמא היא. הלכך תיתי קטנה תותיה וחרשת תיפוק בגט, ואיכא תקנתא לתרוייהו. תריץ מתניתין משום גזרה דילמא אתי למיבעל חרשת ברישא. והכי נמי מתרץ לברייתא בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל.
אבל בספרי הגאונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל גרסי לא פסל את הקטנה, ובבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה גרסי פסל את החרשת. ואינה מחוורת חדא דאם כן מאי קא משמע לן רב חסדא דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה חתנו' היא, דעל כרחין כיון דחרשת אינה פוסלת את הקטנה וקטנה פוסלת את החרשת, שמעינן מינה דטעמא משום דקטנה קנויה ואינה קנויה ולפיכך לא מיפסלא ממה נפשך כדאמרן. ועוד אדמהדרינן למידק הכי מברייתא לידוק ממתניתין. ועוד דבהדיא קתני בברייתא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות יבום פ"ה הכ"ז) בא היבם על הקטנה תחלה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים את הקטנה שנבעלה תחלה ע"כ. ולא הבנתי טעמו שאם לומר שהיא קנויה מפני שהיא ראויה לאחר זמן, והלא נסתפקו בגמרא ואמרו שהיא קנויה ואינה קנויה,והיה לו לומר מפני שהיא קנייה ואינה קנויה ותשאר אצלו ממה נפשך ועוד דברייתא הויא תיובתיה כמו שכתבתי.
וכי תימא הכי נמי בפקח ואחר כך נתחרש מי מצי מפיק כו': בדין היה לו להקשות אמאי מוציא את אשתו בגט והא אשת איש גמורה היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ואשת אחיו נמי אמאי אסורה לעולם אדרבה פטורה מן החליצה ומן היבום. אלא סירכא דשמעתין נקט דלקמן מקשינן נמי מי מצי מפקי.
כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ: פירוש מוציאה בגט לכשיחליץ את הקטנה, משום דחליצתה של קטנה פוסלה עליו דשמא עדיפא מינה דדלמא קניה גמורה היא. והא דאמרינן אס"ד חרשת קנויה ואינה קנויה וקטנה קנויה ומשויירת תיתיב חרשת גביה, לעולם קאמר, דאף על גב דקטנה קנויה קצת, כיון דאפשר דחרשת קנויה גמורה, תו לא פסיל לה חליצה דחברתה שאין לאחר ביאה כשרה כלום ועוד דחליצה דקטנה לא עדיפא לפסול החרשת דקנויה גמורה ועדיפא מינה, ואף על גב דחליץ לקטנה לא חיישינן לשמא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, דמה בכך יאמרו.
הא דתנן ר' (אליעזר) [אלעזר]אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו: למאן דאמר בריש פרקין (קז, ב) דממאנת בין למאמרו בין לזיקתו, הא בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן אכולה מתניתין קאי, וכדקתני בכולן משום דכשממאנין את הקטנה אהני מיאונה לאכשורה לצרה ויתבא צרה תותיה לעולם. אבל למאן דאמר (לעיל קז, א) אינה ממאנת לזיקתו, לא קאי אקטנה וחרשת, דכי ממאנין את הקטנה מאי אהני לן, דהא מכל מקום הקטנה צריכה חליצה לזיקתה והיא אוסרת את החרשת, וכיון ששתיהן אוסרות זו את זו אף על פי שלא בא על אחת, מפני מה ממאנין את הקטנה ועוקרין את הביאה והזיקה עדיין במקומה עומדת. ואם תאמר כדי שאם תמות הקטנה תהא החרשת מותרת, כולי האי לא עבדינן שנמאן את הקטנה כדי להתיר את החרשת הזאת אחר מיתה. אלא ודאי לא קאי אכולה מתניתין אלא (ארישא) [צ"ל: אסיפא. ועיין רמב"ן] דמתניתין דשני אחין נשואין שתי אחיות גדולה וקטנה ונפלו לפניו שתי יבמות גדולה וקטנה ובא יבם על הגדולה, וכיון דתרתי נינהו שייך בהו בכולן, ולמאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא יבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחר על הקטנה, מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו, שהרי עקרה הזיקה במיאונה לגמרי וכמי שלא היתה צרתה כלל.
וקיימא לן כמאן דאמר ממאנת אף לזיקתו, וקיימא לן נמי כר' (אליעזר) [אלעזר] דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן כדאיפסיקא הלכתא בגמרא. וכן פסק הרב רבינו אלפסי ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (שם הלכה כח) בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין את הקטנה למאן בו והחרשת יוצאה בגט. וזה תימא שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה, ועוד שהוא ז"ל כתב (שם הלכה ל) גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור עד כאן. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאת קטנה ואין מיאונה דקטנה מתירה, מאי שנא גדולה, והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאונה מתירה אף בחרשת כן וצ"ע (עיין לחם משנה שם).
רבא אמר בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורא ליה ולבתר שעה שריא לה: מדברי ר"ח ז"ל (עיין בפיר"ח סוף אוצה"ג עמ' שלב) נראה דהא דאמרינן קרי כאן להקים לאחיו שם לסיועיה לר"מ קאמר. והא דמקשה רבא נמי מי איכא מידי דהשתא אסורא ולבתר שעה שריא, לר"מ הוא דמקשינן ולאוקומי דברי חכמים. וזה לשונו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ דחייש למיעוט, קטן שמא ימצא סריס ובעינן להקים שם וליכא. וליתא להא דר' מאיר דקיימא לן כרב דאמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסירא, והא דנפלה לפני קטן כיון דאסירא ליה לכשתגדיל ע"כ.
ואינו מחוור בעיני דהא טעמא דר' מאיר משום שמא ימצא סריס הוא, ואם יבא אליהו ויאמר דלאו סריס הוא שרי. וכיון שכן הרי אני קורא בה יבמה יבא עליה דאיגלי מלתא למפרע דלאו סריס הוא וראוי ליבום הוה והרי זה כשאר כל הנשים (לעיל מא, א) שאסורות להתיבם עד שיעברו שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואפילו הכי קרינא בא יבמה יבא עליה. וטעמא כדאמרן דאיגלאי מלתא למפרע דראויה להתיבם הות. ואף על גב דהתם אלו אתו אליהו ואמר דלא מיעברא אין משגיחין ביה כדאיתא התם בפרק החולץ (מא, ב) משום דהא דלא משגיחינן ביה היינו טעמא משום דגזרינן אפילו בקטנה. ומיהו כל שכן הכא דאלו אתא אליהו משגיחין ביה, דקרינן ביה יבמה יבא עליה. וגדולה מזו אמר ר"ל (לעיל לה, ב) דחולץ למעוברת לא שמא חליצה וביאת מעוברת לא הויא ביאה משום דכתיב ובין אין לו עיין עליו, ואפילו הכי בשהפילה או שנמצא ולד שאינו של קיימא חולצת או מתיבמת, ולא קרינא ביה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה. וטעמא דמלתא משום דלא אמר רחמנא אלא שיעיין עליה אם תלד בן קיימא אם לאו ושתמתין עד שתלד. ואפילו הכי כשילדה ולד שאינו של קיימא מותרת. ולא משום דאיגלי מלתא למפרע, דאי מהאי טעמא לא היתה צריכה חליצה לאחר שהפילה, דהא איגלי מלתא למפרע דראויה לחליצה הות וחליצתה כשרה. אלא טעמא דר"ל משום דאמרה תורה עיין עליה, לומר שלא תתיבם עד שתדע אם תלד בן קיימא אם לאו, ואפילו אם יבא אליהו ויאמר לא משגחינן ביה, וכל שכן הכא דאלו אתא אליהו משגחינן ביה.
אלא מסתברא דאדרבנן דר' מאיר הוא דקיימינן ולא לר"מ כלל. והכי קאמר, לרבנן דמכשרי בקטן וקטנה תיפוק ליה משום דבעינן להקים לאחיו שם בישראל וקטן לאו בר הקמה הוא. ופרקינן משום דכתיב יבמה יבא עליה כל ?דהוא? שהוא בא לכלל הקמה. ורבא [אמר] בלאו הכי נמי לא מצית אמרת דבעינן בר הקמה השתא, כיון דאתי לכלל הקמה דאי לא תימא הכי מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה, ואפילו אם יבוא אליהו ויאמר דאתי לכלל הקמה. מכל מקום השתא מיהא לאו בר הקמה הוא ולבתר שעה שריא כנ"ל (ועיין לעיל לו, א ד"ה אמר רבא).
בשגיטה יוצא מתחת ידיה: כלומר גט סתום והיא אומרת לא נבעלתי ואין גט זה מועיל אלא לפסול זיקתו ולהתירה לשוק. והוא אומר גט גמור הוא שלאחר ביאה. ובשגיטה נמי יוצא עכשיו מתוך ידו לתוך ידה, שאם לא כן לאחר שלשים יום נמי אמאי אין כופין אותו לחלוץ. וכי במקום איסורא לא מוקי איניש נפשיה. והכי איתא בירושלמי (הי"ד) דגרסינן התם ר' חנינא בשם רב והוא שיהא הגט יוצא מתוך ידו לתוך ידה, הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה ודרב אשי נמי הכי, מיפרשא התם גט לזיקתו. כלומר התם כשהגט יוצא מתחת ידה והיא נאמנת לומר לא נבעלתי אינה צריכה אלא חליצה. אבל הכא דבעי גט אחר משום ביאתו, דכיון שאמר בעלתי והוא לאחר שלשים יום שהיא נאמן, אם כן גט הראשון שיוצא עכשיו מתחת ידה אינו מתירה שהרי משויא נפשה חתיכה דאיסורא. ואף על פי שלדברי שניהם דיה בחליצה, כיון שאמר מתחלה בעלתי והמנוה, דהא לאחר שלשים יום היו מטילין אותה לחומרא, ומצרכינן אותה גט משום בעלתי דקאמר וצריכה חליצה משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא. ונראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה רב אשי) שהוא מפרש גט לזיקתו בשכתב לה מפורש גט לזיקתו והוא אומר בעלתי אחר הגט. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא לדבריו נמי צריכה חליצה דהא ביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה.
טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה: הא דלא אמרינן בתרוייהו יעשו דרך בקשה, היינו טעמא משום דבהשמים ביני לבינך דהיינו שאינו יורה כחץ, אי אפשר לה להביא ראיה, והלכך יעשו דרך בקשה, כלומר יעשה סעודה ויפייס. אבל בטמאה אני לך יכולה היא להביא ראיה. אי נמי התם מוכחה מלתא דמשקרא דאין דרכן של נשים לפרסם כן, ולפיכך חוששין שמא עיניה נתנה באחר. אבל בהשמים ביני לבינך הרי היא באה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה. הרמב"ן ז"ל.
איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו: פירש רש"י ז"ל מי אסורה ליבם מפני נדר זה או לא, מי אסקא אדעתה דמיית בעל ואף היא נתכוונה לאסרו עליה או לא. ואיכא למידק אם כן היכי אתינן למיפשט ממתניתין אי ס"ד דמסקא אדעתה מבקשים מיבעי ליה, אלא מאי לא מסקא אדעתה כופין אמאי, והא לא מסקא אדעתה והנאת תשמישיה לא אסרה אנפשה ותהא מותרת לו. ותירץ הראב"ד ז"ל (עיין בהשגות הל' אישות פי"ד הט"ז) כופין אותו משום שאר הנאות שאין אדם דר עם האסור לו בכל שאר הנאות חוץ מתשמיש. ויש מי שהקשה עליו (הרמב"ן כאן) דאם כן ליבעי נמי מההיא דבעל אחותה מי מסקא אדעתה דמייתה אחותה. ועוד וכי הנודר מכל הנשים מי שרי באותן שהיו נשואות לבעל בשעת הנדר. ותו למה ליה לאתויי הכא מתניתין דנטולה אני מן היהודים מה ענין הוא אצל אסור הנדר. אלא העיקר כמו שפירש ר"ח ז"ל ליבם מהו מי כופין אותו לחלוץ או לא, רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ ושמואל אמר הרי הוא כבעל ואין כופין אותו לחלוץ. וכן פירש רבי' אלפסי ז"ל בהלכות.
ומיהו אנא תיובתא לא חזינא לפירושו של רש"י ז"ל, משום דאיירי במתניתין ביבמה שאסרה הנאות יבמה עליה בנדר, אייתי נמי מתניתין דנטולה אני מן היהודים שאוסרת נפשה בנדר אכולי עלמא ואפילו אבעלה. ועלה קא מיבעיא להו האי אי אסקא אדעתא הנאת ביאת יבמה או לא. והיינו דלא בעי אי אסירא אבעל אחותה דביבם נמי איירינן. והיינו נמי דלא איבעיא ליה בנודר הנאה מכל הנשים.ותו דאפשר דההיא מיפשט פשיטא להו דאסירא, משום דאפשר דמיית בעל, אי נמי מגרש לה, אבל יבם דלא שריא אלא במיתת אחיו בלא בנים בלבד ולא בגרושין, כולי האי לא מסקא אדעתה. וכענין שאמרו כאן הב"ע באשה שיש לה בנים דכולי האי לא מסקא אדעתא. ואסיקנא דלא מסקא אדעתה כרב ומתניתין דקתני הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין את היבם שיחלוץ לה לא שנא יש לה בנים לא שנא אין לה בנים. וכדברי ר"ח ור' אלפסי ז"ל אף בנטולה אני מן היהודים כן שכופין את היבם וחולץ לה. ולדברי רש"י והראב"ד ז"ל בנטולה אני מן היהודים לא מיבעיא דלא כייפינן ליה ליבם לחלוץ, אלא אדרבה אינה צריכה הפרה דמשרא שריא ליה, וה"ה שמותרת לבעל אחותה שהיתה חיה בשעת נדרה.