חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק טו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיד עמוד ב

האשה שלום

גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקבעי למתני קטטה בינו לבינה פי' דמסתמא אע"ג דלא ידעי' אם שלום בינו לבינה או אם יש שלום בעולם הרי היא נאמנת ואיידי דבעי למתני סיפא קטטה בינו לבינ' מלחמה בעולם תנא רישא שלום בינו לבינה ושלום בעול' וסיפא דוקא רישא לאו דוקא:

הדר א' רבא רעבון גריעה ממלחמה פירש מעיקרא אמר דעדיף ממלחמה דסבר דברעבון ליכא למימ' כלום בדדמי כיון דחזא האי עובדא דאתתא דאמר בדדמי אם כן רעבון שייך בדדמי הא ודאי גריעה הוא ממלחמה. דאלו מלחמה כי אמרה מת במלחמה הוא דלא מהימנא אבל מת על מיטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו פירוש דבמלחמה אם חלה על מיטתתו ומת מהימנא דהשתא לא אמרה כלום בדדמי כדאמרה ברעבון מכיון דידעה שאין שום מאכל ומשקה עמו אבל אם אמרה במלחמה שירד בעלה במלחמה והוכה שם וחזר ומת על מיטתו לא מהימנא דהא אמרה בדדמי דכיון דחזאי דמחיוהא ברומח' מכה רבה אמרה לא חיי כדאמרי' לעיל וי"מ דאפי' בה"ג מהימנא שלא חששו דאמרה בדדמי בה"ג אלא כשהיא יראה מלשהות עמו ושבק' ליה ואתיא כההיא דרעבון דשבקא לגברא מפחד רעבון וכשלא הניח' לו שום מאכל והניחתו חולה אמרה בנפשה ודאי מת ובמלחמה כי חזאי במלחמה שהוא מוכה מכת חרב יראה לנפשה ואתיא ואמרה דמת כדדמי לה דבכה"ג לא חיי אבל כששב לביתו מקום שאין שם פחד ולא שבקא לי' הא ודאי כשאמרה מת על מיטתו היינו משום דחזיתיה דמית ממש דאל"כ כשיש שלום בעולם ניחוש שמא חלה והרי הוא גוסס וכסבורה שמת ואמרה בדדמי אלא ודאי כדאמרן וזה נר' יותר נכון ולד"ה כל שאמרה שמת בעלה במלחמה וקברתיו נאמנת שהרי אף ברעבון דגריע ממלחמה נאמנת וטעמא דמילתא משום דליכא למימר קברתיו בדדמי ואנן לא חיישי' בכלה שמע' דמשקרא במתכוין ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת וזה אינו ודאי כדמוכח סוגייא בהדיא:

איבעי' להו החזיקה היא במלחמה בעולם מי אמרי' מה לי לשקר איבעי' אמ' שלום בעולם או דילמא כיון דקי"ל חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקה וק' לרבוות' ז"ל תפשוט ליה דלא אמרי' בכי הא במקום חזקה מסיפא דמתני' דמלחמ' בעולם דכשאמרה מת בעלי אינה נאמנת דילמא אמרה בדדמי ואע"ג דאיכא מגו דאיבעי' אמרה מת על מיטתו וקברתיו ומתרצי' דלא דמו דהתם הנאמנות היא כדמפר' בדיבורא ותימ' מת על מיטתו או מת וקברתיו וחיישא דילמא מכחישין לה שלא מת על מיטתו או שלא היתה היא בקבור' כשתהא מוכחשת במקצת שלא יאמינוה במקצת הילכך לאו מיגו מעליא הוא אבל הכא כל היכא דממעט' בדבורא מהימנא טפי דהשתא הוא דאמרה מלחמה בעולם ומת שם ואלו בעיא שתקא ואמרה מת בעלי בלחוד ויש מקשים עוד דהכא לא איפשיט' בעיין ואלו בפרק האשה שנתאלמנה איפשיטא לן כה"ג דאמרי' מגו במקום חזקה גבי מתני' דעיר שכבשה כרכום שכל כהנות שבתוכה טמאות ואם יש שם מחבואה א' מצלת את כלן. ואסיקנא שאם אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאע"ג דחזקה דכל שאינה נחבאת טמאה כיון דאיבעי' אמרה נחבאתי ולא נטמאתי א"נ דשתקה טהורה השתא נמי טהורה ומהימנא ויש מתרצי' שאין כל החזקות שוות וחזקה דהתם קלישה טפי מחזקה דהכא עוד יש לתרץ לפי שיטה זאת דלא דמו דהתם אמרי' מגו לאוקמי אתתא בחזקת' שהיא בחזקת כשר' וטהור' וחששא הוא שחששו לאסרה במלחמ' שמא נטמא' הילכך כל היכא דאיכ' שום צד ושום מגו להאמינ' מהמנינן לה וכאמ' התם חשש' בעלמ' היא. אבל בזו שהיא בחזקת אשת איש וחכמי' הקלו בה הרבה להאמינה שמת בעלה משום עגונא כל היכא דאיכא רעותא ושום חזקה שלא להאמינה דילמא לא מהימנא משום מגו לאפוקי מחזקתה כנ"ל. ומיהו קשיא לן אשמעתי' טובא היכי שייך בהא לומר מה לי לשקר שאין אנו אומרי' כן בשום מקום אלא כשיש חשש טענת שקר ואלו הכא לא חיישי' כלל דמשקרא אלא דאמרה בדדמי וא"כ מאי מגו שייך הכא אלא ודאי שזה הלשון מושאל הוא ומפני שאלו שתקה היתה נאמנת אנו אומרי' מה לה להכניס עצמה לומ' טענה שיאמר שמשקרת בשוגג ובדדמי ניחא לה טפי בשתיקה אלא ודאי בתום לבבה אמרה כן מפני שהיא יודעת בעצמה שהיה הדבר כן ולקים יותר והשתא לא דמיא הא לההיא דפרק האשה שנתאלמנה כלל דהתם לשקרא הוא דהוה דחיישינן וכיון דאית לה מגו מהימנא להוציא מלבבנו מה שא"כ הכא שיש לחוש דאמרה בדדמי והשתא נמי לא דמי' למשנתי' דכיון דהוחזקה ודאי מלחמה קים לן דודאי אמרה בדדמי אבל הכא שהיא דהחזיקה המלחמה אין לנו לתלות כ"כ דאמרה בדדמי ואיכא לפרש דברים כפשוטן דמשום דהחזיקה מלחמה בעולם ונר' דבר של שקר דמלחמה קלא אית לה היה אפשר לחוש שמשקרת לומר כן מפני שהיא סבורה יותר כשתאמר שמת במלחמה כי הרבה מתים כן במלחמה ולהכי אמרינן מי אמרי' מה לי לשקר אי בעיא אמרה וכו':

והשתא לפי' זה אתא לישנא כפשוטא ולא דמיא למשנתי' מן הטעם שכתבנו ולא דמיא לההי' דפרק האשה שנתאלמנה דהתם כ"ע ידעי דניחא לה טפי למשתק או שתאמר נחבאתי משתאמ' לא נחבאתי ולא נטמאתי וה"ל מגו מעליא טפי:

דף קטו עמוד א

ת"ש עשנו עלינו בית עשנו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת פ' והא התם דאי בעיא שתקא ולא הזכירה עשן שהרי לא הוחזק לנו העשן ואלו אמרה מת בעלי נאמנת ואפ"ה בשהחזיקה לנו עשן ואנו חוששי' דאמרה בדדמי לא מהימנא ופרקי' שאני התם דאמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא ואם תאמר מאי פרקי' דמ"מ הרי היה לה מגו גמור דאי בעיא שתקא והוא טעמ' דלהוי סמכינן דאמרה בדדמי ולא סמכינן על מגו דידה ושפיר תפשוט בעיא ותירץ מ"ה ז"ל דהפרש יש בין טענת נזק שבא על הרבים או כשטוענ' נזק על שניהם לבדם כי כשטוענת בנזק שבא על הרבים ומתו רבים ומת עמהם טפי שייך להמצא ולא אמרה בדדמי אבל כשטענות נזק שבא על שניהם רגלים לדבר שלא להאמינה בדדמי דלמא תנצל היא יותר ממנו כיון שראוי לבא עליה הנזק כמו עליו והיינו דהדר פרכי' על הא מההיא דנפלו עלינו עכו"מז שהיא נאמנת ופרקי' דשאני התם דאיפשר לבא עליו הנזק לבדו ולא יגיע עליה דאשה כלי זיינה עליה והאי ת"ש בתרא לא מייתי לה למפשט עיקר בעיין אלא למידק על תירוצא דאמרן וכדפריש' ונכון הוא אבל אין זו שיטת הראשונים ז"ל אלא דכלהו ת"ש מייתי למפש' בעיין דאנן פרקי' דלא דמיא החזיקה מלחמה להא דאמרה עשנו עלינו בית דאלו התם ליכא טעמא כולי האי דאמרה בדדמי דאפשר היה דירד למלחמה ומת וחששא הוא דחיישי' בעלמא כשהחזיקה מלחמה דדילמא אמר בדדמי וכשיש לה מיגו לא חיישי' אבל הכא מתוך דבריה אנו למדין דאיכא טעמא רבה דאמרה בדדמי דקאמר' הוא מת ואני נצלתי אלמא אף היא מודה שניצולה ולא המתינה עד מותו וא"כ אמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי אתרחיש ניסא:

הדר פשטיה בעיין מההיא דנפלו עלינו ליסטי' דדמיא למלחמה ומשום דאית לה מגו מהימנא ופרקי' דהתם כדרב דימי דאמר בפ' מעמידין אשה כלי זיינה עליה וכדפרש"י ז"ל דכיון דאינה יראה מהם יכולה היתה להמתין עד שתראה אם תמות ועוד דחזיא דמית לא פרישת מינה ואתי כההיא דכתיבנא לעיל גבי שאומרת ירד למלחמה והוכ' שם וחזר ומת מאותה מכה על מיטתו שהיא נאמנת ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן לא מהימנא:

ההוא גברא דבשלהי הלולי וכו' ופסתא דידא דשריא פי' והכירה יפה דפסת' דידא דבעלה הוא והכין מוכח ממאי דאמרי' דדילמא חרוכא גברא אחרינא הוה וכו' ולא אמרי' דפסתא דיד' אחרינא הוא אלא דאמרי' דדילמא איתליא ביה נורא וחזא נפשיה בעל מום וערק מחמת כסופיה ואזל לעלמא ומסתברא דהלכת' כרב דמסתבר טעמיה ועוד דרב חייא בר אבין לא קאי במילתי' אלא דאמרי' מאי דהוה סבר למימר ופרישנא טעמיה במאי הוה תלי סברא דידיה וכן דעת מ"ה זכרונו לברכה אבל רוב הראשונים ז"ל פסקו להחמיר הלכה כר' חייא בר אבין:

איבעי' להו עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' דמהימנא וכו' דיש שפירשו דבעיין באומ' מת וקברתיו דליכא למימ' בדדמי והיינו דאמרי מי אמרי' טעמא דעד א' משום דלא משקר הוא דהמנוה רבנן בעדות אשה וה"נ לא משק' ומהימן דאלו לטענ' דאמ' בדדמי ליכ' לימחש כיון דאמ' מת וקברתי' או דילמא עד א' אפשר דמשקר וטעמא דהמנוה רבנן אינו אלא משום דאיתת' דייקא ומנסבא וכל ששומעת שמת במלחמה תליא בדדמי כשמעיד לה א' הא כל היכא שאין העד מעיד וקברתיו אלא שאומר מת במלחמה פשיטא לן דלא מהימן דאפי' תימא דטעמא דעד א' נאמן הוא משום דלא משקר הא איכא למיחש דאמ' בדדמי ופר"ה ז"ל והוסיף עוד לומ' דבאומ' מת במלחמ' אפי' שני עדים אינם נאמני' דילמא אמרי' בדדמי אבל מדברי רש"י ז"ל נרא' דמפרש בעיין באומ' מת במלחמה וכ"פ בתו' ז"ל וכן נר' עיקר בפי' רבותי' דהא בעיין אמתני' קיימא דמיירי באומ' מת במלחמה ועוד דגבי עדים ליכ' למימר דאמרי' בדדמי כיון דידעי ודאי דעלייהו סמכי' אינם מביאי' עצמם לבי' הספק ואנן ודאי מבעיין בין שאומ' סתם בין אומר וקברתיו מי אמרי' טעמא דעד א' משום דלא משקר וה"נ לא משקר ונאמן אפי' באומ' מת סתם שאין העד אומ' כלום בדדמי או דילמא עד א' עביד הוא דמשקר ולא המנוה רבנן אלא משום דאיתתא דייקא ומנסב' וכיון שכן הכא שאין עד א' נאמן אפי' באומ' מת וקברתיו דדילמ' משקר ואתת' מכיון דידעה שהוכה מכת חרב בלחוד תליא בדדמי ולא דיקא טפי ומינסבא ומה"ט אפילו שאלו אמרה היא מת בעלי וקברתיו היתה נאמנת עד א' לא מהימן דבדידה ליכא למיחש דמשקר' וגבי עד א' אנו חוששי' למשקר כי אולי לא ראה אלא שהוכה בחרב או ברומח והוא משקר לומ' שקברו וכ"פ מה' הר"ם ז"ל ובעיי' לא איפשיט' הכא ומי' מסתבר' דאיפשיט' לן לקמן כדכתי' רב אלפס ז"ל מההוא עובדא דאמרי' לקמן (יבמות דף קכ"א) דההוא גברא דטבע בדגלת ואנסבא רבה לדביתהו לבתר חמשא יומי אפומא דשושבינא ומעובדא דחסא נמי ולקמן (יבמות דף קכ"ב) נמי אמרי' מעש' בששים בני אדם כא' שהיו מהלכים לקרקו' ביתר והתיר נשיהם על פי עכו"מז מסיח לפי תומו וכו':

ואע"ג דהת' שעת חירו' הוה בששי' בני אדם נמי לא הוה אפש' אלא במלחמ' וכיון שהתירום ע"פ עובד כוכבים מסיח לפי תומו כ"ש ע"פ עד א' כשר והא דלא פשטוה בגמרי' מינה איכא למימר דילמא לא שמיע להו ורבא פשט לה מיהא מתנית' ואנסיבינהו להני נשי והכא ל"ג רבא אלא רבה והתם גרסי רבא א"נ דה"נ גרסי' רבא ומקמי דשמעה לההיא ולבתר דשמע' סבר לה ודכוותא דהא טובא בתלמוד מילי דלא פשטי' בדוכתיהו דאיבעי' לן ומפשטי בדוכתא אחרינא וכן הוא בירושלמי דעד אחד אמר נאמן במלחמה ואפילו באומר סתם מת במלחמה ושלא כדברי ר"ה ז"ל:

והא מים כמלחמה דמו והנשי' אפי' מאה כעד א' דמיין וקתני השיאו את אשתו פי' דקס"ד דבעדות טביעה בלחוד שהעידו שטבעו במים ומתו השיאו את נשותיהם ודחי ותסברא מים שאין להם סוף נינהו מים שאין להם סוף אשתו אסורה אפי' ע"י שני עדים כשרים כל זמן שלא העידו אלא שראוהו שטבע בלחוד וכו' :

אלא ה"ד כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזינינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' הוא דסמכי' וא"ת אכתי ניחוש דילמא משקר ודאי ש"מ דטעמא דעד א' משום דלא משקר וי"ל דהכא אמרי' סימן מובהק במקום המוצנע דלא אפשר להו למידע יתיה אי לאו דחזו השתא ואפשר נמי דאנן שפיר ידעי' ע"פ עדים שנפלו שני אנשים אלו במים אלא דלא ידעי' אם מתו או נצולו וכיון דהני נשי אמרין לן סימן מובהק שבגופא דלית לן למיחש למידי:

דף קטו עמוד ב

ההוא גברא דאיפקיד שמשומי גבי חברי' פי' ועדי פקדון היו לו א"ל הב לי שומשמי א"ל שקלתנהו והני אחריני נינהו מדקאמ' א"ל והני אחריני נינהו שמעי' כי ידוע היה בעדים שהיו עכשיו ברשותו שומשמי' אלא שלא היה ידוע אם אותם שהפקיד אצלו או אחרו' והיינו דא"ל והני שהם ידועי' אצלו אחריני נינהו א"ל והא כן וכן הויין ובחבית רמיי' כלומ' האיש לי סימני' שהם אותם דהא כן וכן הויין ובחבית רמיין וכיון שיש לי עדי פקדון ויש לי עדים שראו ברשותך שומשמי' ואני אומר סימן שהן שלי הו"ל כעדי פקדון וראיה וכההוא עובדא דחסא דאמרי הא קא יהיב סימנים ואמר רבא דהא לא הוי סימנא דדילמא אתרמויי אתרמו ואפי' למ"ד בפרק אלו מציאות דמנין ומקום הוי סימן ה"מ גבי מציאה אבל להוציא ממון מחזקתו לא:

מי דמי התם קאמרי סימני' פי' סימן מובהק וידוע דליכא למיחש לשקרא אבל הכא אמור אתרמוי אתרמי ושמעי' מינה שאלו היה נותן סימן מובהק מפקינן מיניה וה"ה דאפי' בלא עדי פקדון כיון דהוא מוד' בפקדון ויש עדים שיש הפקדון ברשותו שלו שהוא מודה והוא נותן בו סימן מובהק דתו לא מהימן לומר שקלתיה ולא מהימן בהא מפני שום מגו שהוא יכול לומר לא הפקדתני וכ"ע ומיהו כשלא נראה הכלי ברשותו וזה אומר בו סימן והלה כופר בו שאינו שלו יכול לומר בהא לא מפקינן ליה כיון דלא חזיוה וכדאית' בפ' חזקת הבתים גבי רמאי דפומבדית' (דף מ"ו):

יצחק ריש גלות' בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטוב' לאספמי' שכיב שלחו משם יצחק ריש גלותא דהוה אזיל מקורטובא לאספמי' שכיב מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי' ידוע היה לנו כי יצחק ריש גלותא שבכאן יצא מעירנו ושלחו מאספמי' כי איש א' ששמו יצחק ריש גלותא מת בעירם והעידו הבאים עמו כי יצא עמהם מקורטוב' לאספמי' אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטוב' והיינו דאמרי' חיישי' לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי' מי חיישי' שמא יצחק ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לכאן לקורטוב' ויצא והלך לאספמי' ומת שם או לא חיישי' ותלינן דיצחק שהיה דר בקורטובא הוא ומיירי כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו או שהוחזקו תרי יצחק ואין כאן שיירות מצויות דאי שהוחזקו תרי יצחק ויש כאן שיירות מאי טעמא דמ"ד לא חיישי' דהא בפ"ק דב"מ בין לרבה בין לר' זירא דכ"ע חיישי' היכי דאיכא הני תרתי לגריעות' ואי דליכא שיירות מצויות ולא הוחזקו דכ"ע לא חיישי' וכדאי' התם ובדאיכא חדא לגריעות' וחדא למעליותא הוא דאיפלגו התם דרבה סבר דחיישי' ור' זירא סבר דלא חיישי' ואביי ורב' נמי פליגו בהא וכיון דכן הלכתא כרבא ושמעי' מינה דהלכתא התם כר' זירא דסבר בחדא לגריעות' וחדא למעליותא לא חיישי' כן פי' קצת המפרשים ז"ל אבל ר"ח ז"ל שם פסק כרבה דבעי תרתי למעליותא ואלו הכא פסק כרב' וא"כ קשיא הלכתא אהלכת' ופי' ר"ה הר"ם ז"ל דל"ק ולא מידי ואיברא דהכ' כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון לא בקורטובא ולא במקום אחר ואביי סבר כרבא דהתם שחוששי' לב' יוסף בן שמעון ולב' עיירות אף על פי שלא הוחזקו וכמאן דחייש התם לשתי שיירות ואלו בקורטוב' עצמה לא היו חוששי' או שהיה ידוע להם שאין שם אלא א' א"נ דאי ריש גלותא ממש היא אין תרי ריש גלותא בעיר אחד אבל היה חושש שבא משאר מקומות לקורטובא והלך משם לאספמיא ומת ורב סבר דאפילו לרבה דחייש התם הכי ליכא למיחש דהתם הוא בגט שנמצא חוץ למחיצתו אבל כל שנמצא במחיצתו ובעיר המוזכר בגט אני אומר כאן היה וכאן נמצא ואין תולין באדם אחר או בגט אחר שאינו ידוע והכא הרי יש עדי' שראו ריש גלות' שמת שיצא מכאן ויש לנו בכאן חד ריש גלות' ואין לנו לתלות באדם אחר כלל. ואביי סבר דלא אמרי' כאן נמצא וכאן היה וכל הסוגיא מוכחת דבהא פליגי דעובדא דשומשמי' ושני ת"ח דלעיל אי אמרי הני נינהו או אחריני ואי אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וסמכו ענין לו הביא ממעשה הזה והיינו דאמרינן בתר האי שקלא וטריא מאי הוו עלייהו דשומשמי והכי נמי מוכח מעובדא דגיטא דמייתי אביי ואשכחן לרבא דס"ל בפ' המדיר כאן נמצאו וכאן היו וא"ת א"כ הכא ק"ל שומשמי חיישי' שמא פנו ולא אמרי' כאן נמצא וכאן היו ובפ' המדיר אסיק רב אשי נמי דלא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וא"כ אמאי פסקי' כרבא גבי הא דיצחק ריש גלותא וי"ל כי להוציא ממון מחזקתו לא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו אבל גבי אשת איש משום עגונא דאתתא אקילו ואמרי' כאן נמצאו וכאן היו משום דתרי יצחק חששא גדולה וכן ב' גיטי' וב' שטרי דנאני בר חבו שיש רגלים לדבר לומ' כאן נמצאו וכאן היו אמרי' ליה ואין כל המקומות וכל הדברים שוים בענין זה:

אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהדרעי ושלח ליה תבדק כלה נהרדעא פי' דסבר אביי דה"ק שתבדק כל ארץ נהדרעא שהוא עיירות רבות כדאמרי' עד היכן נהדרעא כל היכא דסגי נהר' דנהרדע' והא הכא שנמצא הגט בעיר נהרדעא הנז' בגט ואפ"ה חיישי' לגט אחר מגברא דשאר מקומות שבכל נהרדעא דשמיה כשמיה ואעפ"י שלא הוחזקו מפני שהשיירות מצויות ורבא אי איתא יבדק כל העולם כלו מיבעי ליה כי לפי דבריך ניחוש לנהרדעא אחרת דהא חיישי' לשתי שיירות אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי פי' שלא להחזיקו כטועה וקא א"ל דבר שאינו צריך ולעולם אינו צריך בדיקה אלא אותה העיר של נהרדעא שנמצא שם הגט וא"ת ואביי היאך לא ידע דאם איתא יבדק כל העולם מבעי ליה י"ל כי נמצא במקום שאין שיירות מצויות אלא לעיירות של נהרדע' בלבד ולפי' לא הי' חושש לארץ אחרת חוץ לארץ נהרדעא ורבא סבר דשיירו' מצויות מן העולם לארץ נהרדעא ושיירות מצויות מכאן לארץ נהרדעא הרי הוא כאלו שיירות מצויות כאן שיירות כל העולם ויבדק כל העולם מבעי ליה ויש שפי' דאביי סבר דתרתי יוסף בן שמעון חיישי' אבל לתרי שיירי לא חיישינן ואחרים פי' דאיהו סבר דר' יהודה נשיא' שלח תבדק כל העולם כלה נהרדעא שאפשר להיות שם ורבא א"ל שאין זה משמעות הלשון דאם איתא יבדק כל העולם כולו מבעי ליה והראשון הוא נכון:

ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתוב ביה חבו בר ננאי וכו' עד וחבו בר ננאי טובא איכא במחוז' וקא מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי פרש"י זכרונו לברכה וכיון דכן דגבי ממון אין חוששי' דילמא אחרינא הוא אע"ג דהוחזקו והוי כעין שיירות מצויות שהרי כלם בעיר א' דבאיסורי לא ניחוש שהיכא שלא הוחזקו מיהת ואעפ"י שהשיירות מצויות זה הענין פי' ז"ל ועל כרחו היה צריך לפרש לפי שיטת הראשונים דאי לא האי עובדא לכ"ע תיקשי דכלהו חיישי' היכא דשיירות מצוית והוחזקו ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל אתיא מילתא שפיר כפשוטו דרב מייתי ראיה מכאן משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו וכל דבר הנמצא במחיצתן מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וה"ה גבי גט או אדם שנמצא במחיצתו ואביי דחי דהכא לאו משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו אלא משום דהכא ליכא למיחש למידי דלמאי ניחוש אי לנפילה לא חיישי' פי' כיון שלא הוחזקו כלל כי הכא משא"כ בגט הנמצא בשוק דהתם חזיא ליה דנפלי ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבי אמאי אמרת שמא מסר לו חבירו לשום מתנה ולא זיכ' לו זיכה גמור הרי אותיות נקנות במסיר' ואם תאמר יביא ראיה על המסירה קסבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ומי' קשה לי בפרק גט פשוט אמר אביי צריך להביא ראיה על המסירה וי"מ דהא אליבא דרבא בר אבוה קאמ' לה דמגבי בהו ואינו נכון דכיון דלאו הלכת' הכי לאביי למה נחזיק לרבה בר אבוה בטעה ועוד דא"כ הכ' ה"ל למימ' קסב' אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראי' והנכון דהתם הוא בשטר שאינו כתוב לשמו של זה אבל הכתוב על שמו של זה שנתן לו חבירו אפי' אביי סוב' שאין צריך להביא ראיה על המסירה וכדפרישית בפ' גט פשוט ורבא מסתייע מהכ' קסבר צריך להבי' ראיה על המסירה אפי' כששמותיהם שוין א"נ סבר שאין אותיו' נקנות בכתיב' ומסירה וכדקי"ל אליבא דהלכתא וכיון שכן מסתמ' הכי ס"ל לרבה בר אבוה וע"כ הא דמגבי בהו אינו אלא משום דסבר דאמרי' של זה המוציאו היה מעולם וכאן נמצא וכאן היה והלכתא כרבא:

דף קטז עמוד א

ההוא גטה דאשתכח בסורא פי' במקום שאין שיירות מצויות שם אלא שהחזקו בתרי ענין ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לתרי נהרדעא ואף על גב דאשתכחו אחרינא אמר אביי דלא חיישי' ליה כיון שיש עדים שהיה עמהם רחוק מאוד מסורא במקום שנכתב שנז' בגט שנכתב:

רבא סבר שיש לנו לחוש לו כיון דתרוייהו נהרדעא נינהו ועקר חד מנייהו ואתא לסורא וכת' שם גיטו דחיישינן דילמא ההוא הוה מחגרא בגמלא פרחא או דמסר מילי:

והא דאמר' חיישי' לגמלא פרחא א"נ לקפיצה ע"י שם כדפרש"י ז"ל הני סניפין בעלמא נינהו ואינם עיקר שאפי' בדיני נפשות דכתיב והצילו העדה לא חיישי' להכי כדאיתא התם טעמא דמילי מסר הוא העיקר וכן כתב הראב"ד ז"ל והרי סוגיא מבוררת יפה מר"ה בשם רבי' ז"ל:

הא דאמרי' כי יתביתו בשילי כתובי בשילי כבר פי' יפה במקומו בפי' גט פשוט בס"ד. ולהמני' מדרב המנונא ויש ללמוד מכאן דמדרב המנונא נאמנת לגמרי להנשא כשם שנאמנת ברישא דמתני' והרי יכולה להנשא מדרב המנונא כשאמרה גרשתני אבל יש לדחות והכי פרכי' היאך אינה נאמנת בסיפא דמתני' כלל ומשמע שאם פשטה ידה וקבל' קדושין מאחר אין חוששי' לקדושיה דהא מדרב המנונא יש לנו לחוש לקדושי ב' וכבר הארכתי בזה בכתובות ובגיטין בס"ד:

דף קטז עמוד ב

איכא בינייהו דארגילה היא קטטא וה"ה דמצי לומר איכא בינייהו דאמרה מית וקברתיו אלא דחדא מינייהו נקיט איבעי' להו עד בקטט' מהו ואסיקנא בתיקו ומיהו כיון דכתיבנא לעיל דאיפשיטא לן דטעמא דעד א' במלחמה נאמן ואע"ג דאיהי לא דייקא איפשיטא לן דטעמא דעד א' נאמן משום דלא משקר וכיון דכן ה"ה דתפשו' לן ממילא בעיין דעד א' נאמן דהא חד טעמא הוא בהדי ההיא דלעיל אבל מדברי ר' אלה ז"ל נר' דהכא נקטי' לחומרא כיון דלא אפשר ולא מהימן ואע"ג דר' ז"ל כתב בדלעיל דאפשוט דמהימן וכן הרמב"ם ז"ל סובר ופסקו בכאן כי חוששי' שמא שכרה אותו מתוך שהיה קטטה בינה ובין בעלה ותימ' גדולה שאם היא הוחזקה לא הוחזקו כל ישראל ועוד דבגמ' לא חששו בכאן אלא דדילמא לא דייק' ומינסב' וסמכא על העד והנכון כמו שכתב דה"נ עד א' נאמן ותו לא מידי:

דף קיז עמוד א

שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ודעת מ"ה שאין מדרש כתובה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נכסי צאן ברזל ואעפ"י שאמרו בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתוב' דמי אין זה אלא לענין דברי' הנפרטי' שם כדפרי' להו התם וכמו שפי' ר"י ז"ל שם:

אדעתה דכתובה אתאי פרש"י ז"ל דבאפוקי ממונא סהדי בעי' וא"ת מ"מ נהמני' אנן אנשואין בלחוד מיהא ולא נדרוש לה מדרש כתובה י"ל דרבנן המנו' משום עגונא היכא דעיקר דעתה משום נשואי' כדי שלא תתעגן ואע"ג דגביא כתובה ממילא אבל בבאה משום כתובה ובעיקר עדותא ליכא עגונא לא המנוה. ועי"ל דהמנותא דדיקא ומנסבא משום שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה אבל זו שעיקר כוונת' משום כתוב' אולי לא תנשא ולא מיקלקלי' וגובה כתובה שלא כדין ובעדו' שקר ומסתבר' דה"ק אם הביאה היא עד א' לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה דאמרי' אדעת' דכתובה אתאי ולא שריא לה ואפי' את"ל דטעמא דעד א' משום דלא משקר לא הקלו חכמים להאמינו בדבר שבערוה אלא משום עגונא ומתוך חומר שבסופה וכדאיתא בפ' האשה רבה:

או דילמא משום דלא ידעה במאי משתריא פי' שסבורה היא שזו היא התרתה וזה תימ' גדול היאך אפשר שתטעה שום אשה בזה ויש לפרש שהיא סבורה דכ"ש דשרו לה טפי כשאינה מדקדקת בנשואין וכי היא מגלה דעתה שאין עיקר כוונתה להתירה לשוק ואי אפשר לה לתבוע כתובה בלחוד דהא כל כמה דלא משתרי' לא גביא כתובה כנ"ל:

או דילמא טעמא דבת חמות משום דאכלה אגירסנא דאם פי' שיורשת כתובתה ע"י בעלה וה"נ אכלה לגירסנא דבי נשא פי' יגיע אביה דאלו יגיע אמה ליכא למימר דאי איכא בני דאמא אינהו ירתי כסף כתובתה מתנאי כתובת בני' דכרי' ולא ירשנה בעלה של זו ואי דליכא בני דאמה כבר יירש הכל אבוה וגירסנא דבי נשא הוא ולאו דוקא דאכלה גירסנא השתא אלא לומר שהיא עתידה שתאכל:

אלא מאי מוסיף כלומר כיון דליכא טעמא דסניא ליה מאי מוסיף אותם שלא יהו נאמנות. אלא כלה סניא לה וכו' כלומר דר' יהודה ה"ק דטעמא דכלה ואשת אב אינו טעם א' מן חמותו ובת הבעל דטעמא אחרינא אית לה וכיון דכן אין לומר שתהא זו בכללה של זו ורבנן אהדרי דודאי חד טעמא אית להו דטעמא דכלה סניא לחמותה ואשת אב לבת הבעל אינו מטעם דאמר ר' יהודה אלא משום דכיון דחמו' סניא לה סניא כלה לחמות כדכתי' כמים הפנים לפנים וה"ה לאשת אב בהדי בת הבעל וזהו שאמרו לו שאין צריך להוסיפם בפי' ומסתברא דה"ה דאיכא בין רבנן ור' יהודה אשת אח גופא אי נאמנת על בת חמותה דאלו לר' יהודה נאמנת להעידה דהא ליכא טעמא דאכלה לגירסנא ולא מטעמא דתמלל מילי עלה ואלו לרבנן אינה מעידה עליה דהא סניא לה משום כמים הפנים לפנים ומתני' לא קתני אלא מה שמודים ר' יהודה וחכמים בעיקר דין שאינם חלוקים אלא בטעמא דסניותא בלחוד ומיהו בככלל מחלוקתם בטעם זה למדנו שחולקי' בעקר הדין באשת אח המעידה על בת חמותה וכ"ד מהר"ם ז"ל:

חמותה הבאה לאחר מכן פי' כגון שיש לבעלה אח מן האב ולא מן האם ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח ואותה אמו הויא חמותה. מהו שתעיד עליה שמת בעלה מי מסקא אדעתא שמת בעלה ונפלה קמי יבם וסניא לה מהשתא או לא וא"ת ותפשוט לה מיבמתה שאינ' מעיד' עליה דאלמא מסקא אדעתא דמיית בעל ונפלה קמי אחי בעלה ותהא יבמתה צרתה פרש"י ז"ל דשאני התם שעתידה להיות צרתה ממש ועבדא לה צערא בגופא חיישא אבל לצער ממון דלא הוי כולי האי דילמא לא חיישא:

דף קיז עמוד ב

ת"ש מת בעלי ואח"כ מת חמיו תטול כתובה וחמותה אסורה פי' ואע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי דכי הדרא ואמרה מת חמי לא הוי חמותה א"ה לא מהימנא עליה מ"ט לאו משום דאמרי' האי לאו בעל' מיית ולא חמיה מיית והא דקאמר הכי לקלקולא דחמות דלא תיתי בתר שעה וליטרדן פרש"י ז"ל דאע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי ולפי דבורה אין זו כלתה חיישי' דילמא לאו בעלה מית כלל ועדיין זו חמותה ומעיד' שמת חמיה כדי לקלקל לחמותה ואע"ג דהשתא בעלה במ"ה לא מצערה לה כלל וכאלו אינה חמותה דמיא א"ה חיישי' דילמא לכי אתי בעלה ממדינת הים חמיה הדרא ומצער' לה לדבר עליה דברים רעים וה"ה לחמות הבאה לאחר מכן דהא נמי אחר מכן הוא ופרק' שאני התם דרגיש לה צערה פי' שהכלה הזאת כבר הרגיש' צער חמותה ושונאתה שנאה ישנה ולא תפשוט מיהא חמות הבאה לאחר מכן שמעולם לא היתה חמותה עד כאן פרש"י ז"ל ולפי פי' זה ראיה דהוה מייתי תלמודא היינו אליב' דר' יהודה דסבר טעמא דסניא כלה לחמותה היינו משום דמצערא לה דממללא מילי עלה כדאיתא לעיל:

ומיהו שפיר פשטינן מזה אפי' לרבנן משום דבהא טעמא דאמרינן דחייש כלה לצערה דלאחר מכן לא פליגי רבנן ומיהו ק"ל טובא דאי מ"ה חמותה אסורה דחיישי' דילמא לאו בעלה מיית ולא חמיה מיית הוא גופא למה תנשא דהא אפי' במאי דאמרה מת בעלה משקרא ואומ' כן מפני שנאת חמותה כסבורה שנאמין אותה כשאומרה מת בעלי על מיתת חמיה כיון דהשתא אינה חמותה לפי דבריה וליכא למימר דבשתי מעמדות הוה ומעיקרא אמ' מת וכו' דא"כ מאי למימר' וי"ל דאע"ג דאמרה הכל תוך כדי דבו' כיון דהא דחמותה חששא בעלמא היא ולא מהימנא עלה לא מפסד' מהמנות' דנפשה שנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לגבי צרת' או לגבי יבמת' ויש שפי' שאני התם דרגיש לה צערה שהצער קרוב לה יותר לבא כי יותר הוא מצוי וקרוב שיבוא בעלה וחמותה ממדינת הים ותחזור חמותה לצער אותה מדמסקא אדעתא שימות בעלה קודם אחיו ושימות בחיי חמותו ונכון הוא ולכל הפירושי' מעיקרא הוה ס"ד דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפי' יש זמן מרוב' שהלכו בעלה וחמיה ממדינת הים והדבר רחוק לבני אדם שיחזרו לכאן וא"ה מסקא אדעתא דאתו תרוייהו הכא מקמי מיתת חמותה וכיון דהא מסיקנא אדעתא ה"נ מסקי אדעתיה דמית בעלה בחיי אביו ובחיי חמותו דמיתה שכיחא:

ה"ק עד א' אמ' מת והתירוה לינשא וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דינא איתיה אפי' כשהראשון עבד או אשה והב' עד כשר דמ"מ הא המני' לקמא כבי תרי ואיתי' בכלל מימרא דעולא וה"נ מוכח בכתובות בפ' האשה שנתארמל' דאמרי' אני וחברתי טהורה ואתא עד א' ואמ' את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עד לאו כל כמינה חבירתה משתריא אפומא דידה ואוקימנ' אע"ג דאידך עד כשר ומיהו האשה שאמרה מת בעלה והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד א' כשר ואמ' לא מת בהא ליתא לדעולא דאמירה דידה לאו עדות הוא ובמקום הכחשה לא המנוה כלל והרמב"ן ז"ל סובר דכל היכ' דקמ' עד פסול והשני עד כשר הרי זו לא תנשא ואם תנשא תצא ואמ' הוא ז"ל דההי' דכתובו' טעמא דבשבוייה הקלו וכן דעת קצת רב"ה ז"ל ורבותי ז"ל סוברים כלשון הראשון מפני שיש בירושלמי סיוע לזה כדכתיב בכתובות בס"ד:

מ"ד דאזלי' בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל וא"ת והא במ' סוטה פי' מי שקנה לה תנא משנה יתירה לאשמועי' בתר רוב דעות אפי' לקולא ותרתי למה לי י"ל דאנן ה"ק דכיון דאיירי הכא בהאי עניינא אסיק ליה כוליה ואורחי' דתנא הוא דאע"ג דתני חדא מילתא בחד דוכתא הדר תני לה בדוכתא אחריתי אגב אורחי' לסיומי כלהו דיני וכו'. והא דתניא עד א' אמר מת ועד א' אמר לא מת הרי זו לא תנשא י"א דכיון דקתני ואם נשאת תנא אשמועינן שאם נשאת לעד הראשון והיא אומרת בריא לי לא תצא וכדקי"ל גבי ב' אומר מת וב' אומ' לא מת וזה דעת הרמב"ם ז"ל ולא מחוור שלא אמרו כן אלא בב' כתי עידי' דאיכא בכל כת וכת עדות שלמה אבל עד א' בהכחש זה אינו כלום אא"כ בא בתחלה והתירוה על פיו וכדעולא וראיה גמורה לדבר דבפ' האשה שנתאלמנה תניא ב' אומ' מת וב' אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והוינן בה מ"ש סיפא ומ"ש רישא אמר אביי תרגימא בעד א' עד אחד אומר מת והמנוה רבנן כב' עדים כדעולא וכו' והשתא נחזי אנן אם איתא דאפי' כשבאו עדים ביחד משכחת לה שאם נשאת לא תצא אמאי אוקמא לההיא כשבא עד א' מעיקר' לוקמא כשבאו ביחד וכשנשאת לאותו עד המתירה וכדאוקימנא התם בההיא סוגיא דשנשאת לאחר מעידיה והא הויא רבותא טפי אלא ודאי דהא ליתא והא דלא קתני הכא ואם נשאת תצא כדתניא לעיל משום דבמתניתין לא מיירי אלא כשנשאת לאחר ואי קשיא לן הא דאמר בירושלמי עד א' אומר מת ונשאת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מפני שאמ' משנשאת שאלו אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רב יהודה דברי רבי מנחם בר יוסי אבל דברי' חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ אלמא לדברי חכמים אפי' הכחשת העד הראשון עד שלא נשאת כלל אם נשאת לא תצא ואפי' כשבאו מעיקרא בבת א' דאי כשבאו בזה אחר זה אפי' לכתחלה תנשא מדעולא כדאיתא לעיל וי"ל דההיא כשבאו בזה אחר זה ומאי עד שלא נשאת דקאמר עד שלא נשאת ממש ואחר שהתירוה לינשא ור' מנחם בר' יוסי לית ליה דעולא כלל וחכמי' אית להו כשנשאת ממש דוקא ופליג אגמרא דילן כ"פ הרמב"ן ז"ל:

דף קיח עמוד א

לא מת איצטריכא ליה ס"ד האי מימת מיית והאי דקאמר לא מת לקלקלא לצרה הוא דקא מכוונה וא"ת ולמה לן לתרוצי הכי נימא דצריכותא דמתני' משום המנותא דחברתא סד"א כיון דהאי אמר לא מת לא מהימנא לאידך קמ"ל דכל דלא מת בעדות אשה לאו כלום הוא ולאפוקי מאידך תנא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומר אלא מת לא תנשא וי"ל דהא ליכא למימר דאלו איתא דמשום האי צריכותא תנא לה הוה ליה למתנייא על סיפא ולמעבד פלוגת' ולמימר ר"מ אומר לא תנשא אלא ודאי ש"מ לצריכותא אחריתי הוא דתני לה ואידך טעמא דסבר דכל לא מת בהכחשה לאו כלום הוא ממילא נפקא לן וכו' :

בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא פרש"י ז"ל דרבנן המנוה לקמא פי' לפי' דמיירי כשבאו בזה אחר זה ואינו נכון דלישנא דא' אומר לא מת כשבאו בבת א' משמע ועוד היכי אסקי' לר' יוחנן בקושי' בפירכא דסיפא נוקמי' לסיפא כשבאו בבת א' כדדייק לישנא דידה ועוד שאלו באו בזה אחר זה הא ודאי לד"ה לא תצא מהיתרה הראשון כדאיתא לכ"פ התוס' וי"ל כל לא מת דעדות צרה בעדות אשה לא כלום הוא דלצערה לצרתה קא מכוין והא דפרכי' מסיפא דקתני אשה אומ' מת ולא אוקימנא דמיירי באשה דעלמא דלאו צרה כבר פרש"י ז"ל דכיון דסתמא קתני אשה אומר לא מת כל אשה במשמע ואפי' צרה ועי"ל דע"כ בצרה מיירי דאי באשה דעלמא פשיטא דעדות בהכחשה אינו כלום ולעיל דאמרי' לא תצא מהיתר' הראשון משום דבאו בזה אחר זה הא אלו באו בבת א' תצא מהתירא ולא תנשא. וה"ה לאשה ואשה דעד אומר מת ועד אומר לא מת כל עד במשמע בין כשר בין פסול. הילכך ע"כ האי מתני' בצרה מיירי והיינו' דסליק' כר' יוחנן בקשיא הא דתני ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ מת בעל נאמנת טעמא דמילתא משום דאיהו קיימא בחזקת ליבם ואלו שתקה ולא אמר' אלא מת בעלי היה דינ' שתתייב' הילכך אע"ג דרוב נשים מתעברו' ויולדת ולד מעליא כך אמרי' בריש פירקא דלקמן הכא אין לנו אלא חזקה וכיון דאי שתקה תתיבם הויא לה כהפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה ברור וכן סיפא ניתן לו בן במדינת הים ואמר מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנ' משום דאי בעיא שתקה ולא תתייבם:

דף קיח עמוד ב

לא זו הדרך מוציאתו מידי עביר' פי' לצאת ידי שמים עד שיתן כתוב' לכל א' וא' פי' ואתיא כפשוטה כמ"ד יש כתוב' לארוס' מתקנ' חכמים ולמ"ד אין כתובה לארוסה מיירי בשכתב לה אלא שקנו מידו סתם או שהלכו עדים למ"ה והא דרשב"א ות"ק כתי' בסדר נזיקי' בס"ד:

המזכה גט לאשתו במקום קטטה וא"ת ונשאל את פיה אם היא רוצה וזכות הוא לה וי"ל דבמילתא דהוי חוב אע"ג דלכי ידע' אמרה ניחא לי אין זכין לו למפרע וכדכתי' בפ' יש נוחלין מר"ה הר"ם ובהכי סליק פרקא תושבחתא למארי שמיא וארקא: