חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א

הערל

הערל פרש"י ז"ל שמתו אחיו מחמת מילה דאף על גב דאסור ליה לממהל ערל הוא ולא יאכל בתרומה דערלות באונס מעכבת. והקשו עליו ז"ל דהא איבעי לן בגמרא ערלות שלא בזמנה דהיינו תוך ח' ימים אם מעכבת אם לאו ולא איפשיטה לן דתפשוט ממתני' דהכא דמעכבא דהאי נמי לאו בר ממהל הוא ועוד דהא בריש פ' אלמנ' לכ"ג דאמרי' דכל שאינו אוכל אינו מאכיל הקשו והא ערל וכל הטמאים דאינם אוכלי' ומאכילי' ופרקי התם פומייהו כאיב להו כלומר עומדין הן ליתקן ולאכול וכדפרש"י ז"ל שם. ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה הא לאו בר ממהל היא ועוד הא אמרי' בגמרא דחלצתו חמה אינו מעכב לבעליו באכילת הפסח משום ערלה עד שיעברו עליו ח' ימים שנותנים לו להבראה אלמא כיון שהוא מסוכן למילה ולאו בר ממהל הוא לא חשיבא ערלו' לפי' פי' ר"ת ז"ל דערל דמתני' היינו שלא נימל מפני פחד המילה שראה אחרי' שמתו במילה וערלות באונס לבו היא ומ"מ אינו מסוכן למילה ובר ממהל הוא אבל היכא שמתו אחיו מחמת מילה דלאו בר ממהל הוא דינו כערלו' שלא בזמנה:

וא"ת א"כ טומטום יאכל בתרומה דלאו בר ממהל הוא. וי"ל דטומטום הרי אפשר לו ליקרע ולימהול ובר ממהל הוא קצת ומיהו מפני שאינו עומד לימל לגמרי אינו מעכב לאדון כדאמרי' בגמ' בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני דבשעת עשייה ליתה ובשעת אכיל' איתיה אלמא כ"ז שלא הי' נקרע לא הי' מעכב וכן חליצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיו' נמול לאח' הבראותו חשוב ערל לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומ' ומפני שבשעתו אינו בר ממהל אינו מעכב לאדון ונמצאו ג' דיני' בדבר ומר"ן ז"ל היה אומר דבירוש' משמע כפרש"י ז"ל ולא דמי לערלות שלא בזמנה דהתם לא נכנס בזיקת מילה כלל ואפי' היה אפשר לומ' שלא יהא חשוב ערל כלל מש"כ בערל שמתו אחיו מחמת מילה שנכנס בזיקת מילה אלא שהאונס פוטרו והא דאמרי' בפ' אלמנה דפומא כאיב ליה ועומד הוא ליתקן ולאכול היינו משום שאפשר שיבלע בו דמו או שיתחזק ויתחלפו סמניו וכמעשה ר' נתן דאמר לה המתינו לו עד שיבלע בו דמו והמתינו לו ומילתהו וחיה. וההי' דחלצתו חמה כל תוך ז' דהבראה אינו מעכב התם לבעלים הוא דאינו מעכב אבל הוא עצמו לא יאכל מכיון דלאו בר ממהל הוא השתא וכדאמרי' גבי טומטו' שאינו אוכל ונשיו ועבדיו אוכלי' ואינו מעכב לאדון וכדכת' לעיל:

פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו ונשיהם לא יאכלו פרש"י ז"ל דאשתו לא תאכל משום דשויי' חללה בביאתו כשנבעל' לפסול לה וחללה אינה אוכלת בתרומה ואינו נכון דהק"ל שאין חללה אלא מאיסו' כהונה ואחרי' פי' משום דשויי' זונה בבאתו והא נמי קמ"ל דהא אמרי' בפ' אלמנה דלא פסיל בה לתרומה אלא בחייבי לאוין דהוא זר אצל' מעיקר' ותדע לך דלא מני התם בפרק אלמנה בברית' דבן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי וכל הפסולים בביאה ומיהו למאן דמוקים מתני' בגמ' במחלוק' שנויה ור' אליעזר היא לק'. והא לדידיה אפי' פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה וכ"ש זו אבל לר' יוחנן דמוקים לה כר' מאיר לית ליה דר' אליעזר כדאיתא בפרק הבא על יבימתו גבי כ"ג לא ישא את האלמנ' וי"א דר"מ סבר לה כר' מתיא בן חרש דאמר התם שאפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך משוי לה זונה ולא בעי זר אצלה מעיקרא ולפי' זה הוייא מתני' דלא כהלכתא. והנכון דלא בעי זר אצלה מעיקרא אלא באות' שאינ' פסולי קהל וכגון מחזיר את גרושתו וכדפרכי' התם ואימא נבעלה לפסול להו חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר את גרושתו דאלמה לא קשי ליה אלא מחזיר את גרושתו דחייבי לאוין דפסולי קהל לא בעי זר אצלה מעיקרא ולהכי לא איצטריך למתניי' בברייתא פ' אלמנה משום דכיון דקתני נתן וכותי ה"ה לכל פסולי קהל:

גמרא אומר איש איש לרבות את הערל פי' ריבה הכתוב את הערל כטמא דלקמן בפרקי' אמרי דלר"ע לכל דבר נתרבה ערל כטמא למעשה וכו' וק"ל דלר"ע ערל דכת' רחמנ' גבי פסח תיפוק ליה מדכתיב טמא ביה בהדיא וי"ל דהא דדריש ר"ע איש איש בתרומה לרבות ערל כטמא לכל דבר היינו משום דגבי פסח השוה אותם הכתוב בפי' דאי לא הוה דריש איש איש למילי אחריני א"נ דברה תור' כלשון בני אדם. א"נ דכ' רחמנא ערל בפסח בפי' שלא יהא פסח דוחה את הערלות ברוב צבור כשם שדוחה את הטומא' כנ"ל:

עוד הקשו בתוס' דהא דאמרינן בסנהדרין ודוכתא אחריני דבר זה מתורת מרע"ה לא למדוה עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני היאך לא למדנו מתורת מרע"ה דהא ערל כטמ' מדכתיב בהדי' שאסר לבא בקודש ותי' דההי' אליב' דר' אליעזר הי' אבל לרבי עקיב' מתור' מרע"ה למדנו:

משום דה"ל תושב ושכיר אוכלי' בפסח וק"ל נהי דמופנ' לג"ש היאך יהא פשוטו של מקר' הפך הדין דכתיב לא יאכל בו וק"ל שאוכלי' בו מי אתי' ג"ש ועקר' ליה לפשטי' דקר' לגמרי דהא דכוותאי פרכי' באלו נערות גבי אשר לא אורשה והכא מפקי' ליה לקרא ממשמעותא טפי מהתם תי' בתוס' דג"ש אשמועינן דנוקים קרא בתושב ושכיר ערלים או עכו"מז ומשום הכי לא יאכלו בו ואע"ג דהא כתיב ערל היינו דאמרי' דמופנ' לג"ש והיינו דאמרינן אלימא תושב שכיר ממש כלום כפשוטיה שהם ישראלים נימולי' כהנהו דגבי תרומה משום דה"ל וכו' אלא לאפנויי ולאו בתושב ושכיר ממש:

דף ע עמוד ב

אלמא לא קני ליה רביה קנין גמור וא"ת והא אמרי' בפ"ק דקדושי' זאת אומרת ע"ע גופו קנוי י"ל דהתם גופו קנוי קצת לענין שהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כדפרכי' התם אבל אינו קנוי לגמרי להיו' ידו כידו לכל דבר שהרי יוצא בשש וגרעון כסף על כרחו והיינו דנקטי הכא קנין גמור וא"ת ואפי' תימא דהוה קני ליה רביה קנין גמור היאך נפטר מפסח מי גרע עבד עברי מעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדו' שחייב בפסח דהק"ל נשים בראשון חובה וה"ה לעבדי' וי"ל דסוגיי' כמ"ד נשים בראשון רשות והוה אמרי' דתושב ושכיר לא יאכלו בו אינו אסור אלא לומ' שאינו חייב לאכול בו:

שדי חד אלמד וחד אמלמד וא"ת והיכי עבדיה ג"ש כי האי גוונא דהכא כתיב תושב ושכיר והכא כתיב שכיר י"ל דאתא כר' ישמעאל דאמ' זו היא שיבה זו היא ביאה א"נ דשאני הכא דלהכי כתבינהו תרוייהו בחד דוכתא לאשויינהו למעבד מינייהו ג"ש:

מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מיעכבא וערלות דאחרים מעכבא בו וא"ת ומעיקרא מאי הוה עבדי' דהא ודאי רבא טעמ' רבה קאמר י"ל דהוה ס"ד דדילמא גזירת הכתוב היה להחמיר עליו בערלות בני ביתו כדי שלא יפשע למול אותם:

גרש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו משומדות פסולות בו ואין משומדות פוסלת במעשר:

דף עא עמוד א

כל ערל לא יאכל בו אינו אוכל אבל אוכל במצ' ומרור ול"ג תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי דכיון דמופנ' לג"ש איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו ויש גורסי' וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בפסח ואין ערלות פוסלת במעשר וליתא דהא אמרי' בסמוך דכתב רחמנא ממנו לכדרבי יצחק דאמר לקמן דערלות פוסלת במעשר:

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. וא"ת הא למה לי קרא גרע עכו"מז מהול ממשומד וי"ל דדילמא משומד גרע טפי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

והני מולים נינהו והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר לערלי ישראל פירש"י ז"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולשון בני אדם לא מיקרו ערלים והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי מייתי מהכא דגבעוני וערבי לא חשיבי מולי' דדילמא שאני הכא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וי"ל דלגבי עכומ"ז בפי' קרא אותם הכתוב ערלים לכל דבר כדכתי' כי כל עכומ"ז ערלים וכל עכומ"ז ריבה אפי' ערביים וגבעונים:

לאתויי גר שמל ולא טבל פי' דסבירא לן שאינו גר ומיהו מילתו מיל' כיון שהיתה לשם יהדות וא"ה פסלו הכתוב מפני שהוא עדיין עכומ"ז דאלו ממשומד לא נפקא כדכתב לעיל:

דברה תורה כלשון בני אדם. פי' דסבר דאע"ג דאיכ' למדרש כי הכא לא דרשי' כפל לשון וכבר כתבתי בכ"מ:

מהו לסוך שמן של תרומה פי' דסיכה כאכילה כדדרשי' בעלמא וגם לרבו' הסך ומה שכתב רש"י ז"ל מדכתי' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וכדכתב בפ' ר"ע לענין י"ה ליתיה דההיא אסמכתא וזכר לדבר בעלמ' הוא וכדפרכי' התם ובמ' נדה בס"ד:

א"ר זירא ת"ש וכו' דבעינן בערלות דגופיה אם מעכבת בו שפיר הוה פשיט ליה ר' זירא דכיון דלגבי אדון מעכבת כ"ש דמעכבת לגבי נפשיה ומיהו רבה דחיי' לראיה דר' זירא ולא קמה הא דר' זירא אבל בעיא דר' חמא בר עוקבא לא איפשיטא וכן כתב ר"ח ז"ל:

דף עא עמוד ב

ר' פפא אמר כגון דכייב ליה עיניה לינוק' ואיתפח ביני ביני פי' בין עשייה דהיינו שחיטת פסח לאכילה דבשעת עשייה דכיון דכייב ליה עיניה לאו בר ממהל הוא. ובשעת אכילה דכיון דאיתפח דהא חזי לממהל דמשום כיבא דעינא בעלמא לא יהבי ליה זמן להבראה כלל דהכא בכיבא כל דהו עסוקי' דאלו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה דשורייקי דעינא בליבא תלו כדאיתא בפ' אין מעמידין במ' עכומ"ז ושמעינן מינה דמשום צער וחולי כל דהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה וכן כתב הגאון ז"ל דכל תינוק שהיא מצטער בין מחמת חולי בין משום דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא:

שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשרים ערלים פי' כי אבותינו היו טמאים מתים והצרכו להזאה וקבלוה כשהם ערלים ועלתה להם אותה הזאה להתירם כשמלו מערלתם לאכול בפסח וא"ת מהיכן היו אבותינו טמאים מתים פרש"י ז"ל שהיו טמאים מחמת מתי מדבר והקשו עליו ז"ל דבמתי מדבר לא נתעסקו בהם כי הם עצמם נכנסי' לקברותיהם מחיים כשהכרוז יוצא וכדאיתא באיכה רבתי וי"ל דאה"נ לא סגיא אלא דאילו מחיים כשהלכו לעסוק בהספדם. וי"מ כי אבותינו היו טמאי' מתים ממלחמו' מדין ושאר מלאכים שבעבר הירדן דאומות העולם מטמאי' הם במגע ובמש':

בעשרה לא מהול משום חולש' דאורח' פי' וא"כ מלו בי"א ואם לא הזו הזאה ראשונה עד י"א לאחר מילה א"כ הזו הזאה שנייה ביום י"ד של ניסן לשחיטת הפסח ואכילתו לערב הא ליכא בין הזאה להזאה ד' ימים אלא א"כ הזו עליהם בעשור או קודם לכן כשהם ערלים ומלו מי"א ועד י"ד ועלתה להם הזאה דמעיקרא בעודם ערלים. וא"ת ולמה לא הביאו ראיה ממלחמת מדין שאמר להם הכתוב תתחטאו ביום הג' וביום הז' וי"ל דדילמא מצוה להתחט' כשימולו ולא נתחטאו עד שמלו א"נ שנתחטאו באותה שעה שהיו מולים מיוצאי מצרים שהרי לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן ששים:

ודילמא לא עבוד פסח כלל לא ס"ד דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח. ק"ל ומעיקרא היכי פרכי' לה כלל וזיל קרי בי רב הוא ועוד נימא דדילמא עבוד פסח אותם שהיו מיוצאי מצרי פחות מבן כ' או יותר מבן ששים ונ"ל דהכי פרכי' ודילמא לא עבוד פסח כלל אותם שהיו ערלים כשעלו מן הירדן ופרקי' דהא כתיב ויעשו בני ישראל אלמא רוב ישראל עשו אותו והנשארים מיוצאי מצרים לא היו רוב ישראל. ולהכי הדר פרכי ודילמא פסח הבא בטומאה היה דהא רוב ישראל היו טמאים שלא היה להם פנאי לטהר להזות:

אמר רב אשי תנא בהדיא וכו' ועל הא סמיך ר' בנאה ומייתי ראייה מאבותינו:

א"ר יצחק לא נתנה פריע' מילה לאברהם ק"ל שהרי אמרו במדרש דלהכי כתיב גבי ישמעל בהמולו את בשר ערלתו לפי שלא נתמעך ע"י אשה והוצרך לפרוע מילתו וי"ל דהשת' סבי' לן דר' יצחק לית ליה ההיא דרשא דדריש את בשר ערלתו במילת' אחריתי. א"נ דאברהם אבי' מעצמו עשה כשם שקיים אפי' ערובי תבשילין:

שנאמר בעת ההיא אמר ה' ליהושוע וכו' וא"ת א"כ אף מרע"ה לא נצטו' ואמאי נקט אברהם י"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חדוש והנכון כי מרע"ה נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמ' הדבר ע"י יהושוע:

א"כ מאי שוב ומאי שנית לאקושי סוף מילה וכו' גרש"י ז"ל ופירוש הוא ז"ל אם כן דבאותם דלא מהול כלל מיירי מאי שוב ומאי שנית ולדבריך דדרשא האי לישנא דריש לן נמי מאי שנית. ומהדרי דשני' אתא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולפי גרסא זו ופי' זה לא אדחויי הא דר' יצחק וי"ג ודילמא לאקושי סוף וה"פ דמעיקרא אמרי' דא"כ דקר' מיירי בהנהו דלא מהול כלל מאי שוב ומאי שנית ודחינן ודילמא להכי כתב שוב ושנית לאקושי סוף מילה. ואידחייה לה לדר' יצחק ויש שאין גורסי' ודילמ' וגורסי' אלא לאקשויי סוף מילה וה"פ ולדבריך מאי שנית אלא לעול' בין שוב ובין שנית לא אתא אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה:

אף סוף מילה מעכבת פי' ציצין המעכבין את המילה וזה היאך אפשר והא תניא לה המול ימול לרבות ציצין המעכבי' את המילה ותי' ז"ל ציצי' דמילה עצמה והכא ציצין דפריעא דאינהו נמי מעכבי:

אי בעית אימא משום חולשא דאורחא פירש שהדרך סכנה להמול וכיון דע"פ ה' יחנו וע"פ יסעו לא היו יכולים למול ע"מ להתעכב עד שיתרפא וכ"ת א"כ למה נענש מרע"ה על ערלת בנו לפי שלא מל אותו בדרך י"ל לפי שהיה יכול להתעכב במקום אחד עד שיתרפא הנמול שהרי לא קבע לו הקב"ה זמן לשוב במצרים:

דף עב עמוד א

אי בעית אימא דלא נשיב להו רוח צפונית פי' לאו דלא נשיב כלל דא"כ אין העול' מתקיים כדאיתא בבבא בתרא בסמוך אמרי' שנשבה בחצי הלילה אלא לומר שלא נשבה ביום לבדה כמנהגה אלא עם שאר הרוחות:

אי בעית אימא משום דניזופין הוו פרש"י ז"ל מפני עון העגל והקשו בתוס' שהרי נמחל אותו עון והשרה שכינתו בתוכם לאחר מיכן וצוה על המשכן לפי' פי' כי נזיפתן היה מפני דבת המרגלי' בשנה השני' לאחר שהוקם המשכן וכל מ' שנים לאו דוקא והכי אמרי' בעלמא כי מאותה שעה ואילך לא היה הדבו' עם משה מפני שהיו נזופין ומ"מ בין למ"ד משום חולשות דאורחא בין למ"ד משום רוח צפוני' לא היה זה אלא לאח' השנ' השני' כשהוק' המשכן והוקמו הדגלי' ואז היו נוסעי' וחונים והוה להו חולש' דאורחא:

ואיבדור ענני כבוד אבל קודם לכן הילודי' במדבר מולים היו וכשקבלו ישראל את התור' לא היה בהם ערל ומה שאמ' בהגדה על מי מנה עפר יעקב שראה בלעם המדבר מלא ערלות של ישראל ואמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המכוסה בעפר הארץ ומכאן התקינו לכסות הערלה עם הדם בעפר וכדאית' בפרקי ר' אליעזר יש לפרש כי הערלות היו מאותם שמלו קודם השנה השנית ומיהו ק"ל דשמעי' מה שאמרו בהגדה ר' ישמעאל אומ' וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולי' היו שלא כתקון והיו כורתי' את המילה ולא היו פורעי' ולכך הכתו' אומ' לא מלו וכשב' לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וכו' :

אלמא סבר ליה שכלם מלו במדבר אלא שלא פרעו את המיל' עד שבא יהושע ונצטוה בכך. ואין שיטת הגמרא שלנו אלא דלא מהול כלל משום חולשא דאורתא או משום דנזופי' היו והרבה מדרשות יש שחולקי' על התלמוד ואגמ' דילן סמכי' ואפשר שהמדרש שאמרו בבלעם אזיל בשטית' דאידך מדרש ולפי שיטתנו כל ישראל עשו את הפסח בשנה השנית שלא הוה בניהם ערל אבל מכאן ואילך לא עשו פסח הערלים אבל המולי' עשו פסח ואעפ"י שהיו בזכריו ערלים הק"ל דערלות זכריו באונס מעכבת בו כדאית' לעיל:

ויש שואלים היאך אכלו בשר במדבר אותם שהיו ערלי' דהא בשר תאוה נאסר לדור המדבר ושלמי' אסור לערל ואינה שאלה דדילמא אה"נ שלא אכלו בשר ומיהו היה להם לאכול בשר חיה ועוף שאינן קרבין שלא נאסר בשר תאוה אלא בראוי לבא אל אהל מועד וכדאית' בפ"ק דחולין (דף ט"ז ע"א)

דלא ליבדור ענני כבוד פי' לאו משום דתקיף אלא מתוך שנוח' היא ויפה נבלע' בענני כבוד ומתפזרים ומאיר העולם ויש שואלים וכי לא היה הב"ה יכול להשיב רוח צפונית ולא ליבדור ענני כבוד וכשם שלא נצחה הרוח עשן המערכה וי"ל שלא היה רוצה הב"ה לעשות נס זה שלא לצורך כיון דדינא דאוריתא דמילה דספ' סכנה אפשר לשהות' וכ"ש כי לאחר שהיו נזופי' לא היו ראוים לעשות עמהם נס זה:

שומר פתאי' ה' ולפום האי טעמא מאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה' מהר"ם. וה"ה שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן:

אמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומ' פי' משוך שהיה מהול ואח"כ נמשכה ערלתו או בידים או ע"י חולי עד שכסתה את הערלה כלומר את העטרה. ונראה כאלו אינו מהול גרש"י זכרונו לברכה תניא דמסייע ליה וכו' ופירוש הוא זכרונו לברכה דסייעתא מדקתני משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלי' ורצה לומר שאכלו מן התורה דאלו מדרבנן דכ"ע לא אכיל וכדאיתא לקמן בשמעתין. ורב הונא היינו עקר חדושיה דמדבר תורה אוכל בתרומה ועל הא אצטריך לסיועי' והכי מוכח לישנא דכב הונא דאי לא הל"ל אמר רב הונא אעפ"י שאמרו משוך אוכל בתרומה דבר תורה מדבריהם גזרו עליו זו שיטת רש"י ז"ל ונכונה היא לפום גרסתו. אבל אנו מצאנו ברוב הנסחאות מתיבי טומטום אינו אוכל עד קתני מיהת ערל ונולד כשהוא מהול אוכלי' ותיובת' דרב הונא תיובת' ומיהו ק"ל להאי נסחא מאי תיובת' דהא איכא ברית' לעיל כרב הונא דקתני משוך צריך שימול ועוד היכי אמרינן לקמן משוך דרבנן וי"ל דאנן נמי מודי' דצריך שימול מדרבנן מפני שנר' כערל אלא דס"ל דא"ה אין זו מעכב באכילת תרומה ואפי' מדבריהם והיינו דאותביה מהא דקתני סתמא משוך ונולד כשהוא מהול אוכלים וסתמא קתני שאוכלים ואפי' מדבריהם במשמע:

אימור דאמרי' לחומרא פי' להצריך גט לקדושיו לאסור קרובותי' על המקדש כשנתקדש':

דף עב עמוד ב

דכ"ע משוך מדרבנן וה"ה מצי למימ' משוך דאוריתא ופליגי בה כדפליגי בקטן שעב' זמנו שהוא דאורייתא אלא משום דס"ל דקושט' דמילתא דמשוך דרבנן נקטי הכא:

ומר סבר לא דרשי' וביום פי' לא דרשי' לרבות לאלו וא"ת ולמשוך דרבנן מא"ל דהא קרא לא מיירי ביה וי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

ואפי' למאן דלא דריש דוביום השמיני ליתא חדא דהא פליגי בה בהדיא ועוד דהא השתא גבי נות' קיימי' והנכון כדפרש"י ז"ל וו' וה' דוהנותר ביום השלישי דריש לרבות אפי' הנשר' לאחר זמנו ששריפ' ביום ומ"מ גלי לן ר' אליעזר דלגבי מילה פליגי תנאי אי דרשי וו' אי לאו והיינו מאי דא' לעיל כדאוקימנא פלוגתא דתנאי בהכי דהויא כי הא דיתיב ר' יוחנן וכו' ומשו' מאי דמשמע מר' אליעזר בן פדת נקטי לה וכדפי' רש"י זכרונו לברכה:

ומה טבול יום שאסור בנגיעה תרומ' מותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה ואסור בפרה כדלקמן ויש לומר דהשתא לישנא קיטא נקטי' והכי מצי למימר ערל שמותר בנגיעה דתרומה וקדשים אינו דין שמותר בפרה ואלו מחוסר כפורים אסור הוא בנגיעה דקדשי' מיהת:

דשקל תרי ויהיב חד פי' הכי גמירי ליה להאי דינא ומשום הכי משמע להו למדרש הכין. התם משום דמאיס פירוש ולעולם ההיא אפי' מדרבנן אתיא וק"ל דבמ' חגיגה אוקימנא כר"ע דמתרבי ערל כטמא וי"ל שזה מן הסוגיו' המתחלפו' בתלמוד ומסתברא דכסוגיי' דהתם ק"ל דהויא בדוכתא ולרבנן ערל מותר בראייה:

דף עג עמוד א

מכלל שהוא טמא פי' מייתור דהטהור דרשי' ליה דליכתוב והזה בלחוד דממיל' ידעי' דטהור בעי' אלא ודאי לימד דבטהור כל דהוא דהיינו טבול יום וכן לימד על כלל כלו דקי"ל דכל מעשי' של פרה בטבול יום אלא במה מצינו לא ילפי' דמה להזאה שכן כשרה בזר:

או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף. ק"ל מאי קא מספקא ליה דהא פשיטא דאי בתורת ק"ו אין למדין קל מחמור להחמיר עליו ואי בתורת ג"ש לגמרי דיינינן לה י"ל דהיא גופא מספקא ליה ליה אי יליף פסח ממעשר בתורת ק"ו או בג"ש ולא ידע מאי דדריש ר' יצחק לקמן ממנו ממנו לג"ש:

והנכון דשפיר ידע דבג"ש יליף אלא דמספקא ליה אם היא מופנ' ואין משיבין לו או לא מופנ' הוא ולמדין ומשיבי' וכדפרכי' התם עלי' דר' יצחק:

התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים פי' חייבים עליהם מיתה זר האוכלן וכן כהן שאוכלן בטומאת הגוף כדכתי' ומתו בו כי יחללהו ובכורים איקרו תרומה שנא' ותרומת ידיך אלו בכורים אבל מעשר מותר לזרים ואין בו מיתה אפילו לאוכלו חוץ לירושלים וכן יש חומש בתרומה לזר האוכלה בשוגג כדכתי' בקרא בהדיא וה"ה לבכורים שנקראו תרומה אבל אין באכילת מעשר שום חומש ואפי' לאוכלו קודם פדיון חוץ לירושלים ואין חומש במעשר אלא בפדיונו בלבד. והא דקתני ואסורי' לזרים ק"ל ל"ל למתנייה דהא פשיטא כיון שיש מיתה על זדונו ורש"י ז"ל פי' בפרק הזהב דנקטי משום דבעי למתניתין מש"כ במעשר דגבי מעשר אפי איסורא ליכא וא"ת והא במס' חלה קתני הכי ואע"ג דלא קתני בה מש"כ במעשר וי"ל דנקטי התם אגב ריהטא דהכא ויש שפי' דה"ק ואסורים לזרים אפי' לאחר פדיון כלו' שאין פדיון מועיל בהם מש"כ במעשר שמותר בפדיון לאוכלו חוץ לירושלים ולא נהירא חדא דה"ל למיתני בהדיא ואין להם פדיון ועוד דלקמן אמרי' בשמעתין דהאי תנא ושייר דיש להם פדיון מש"כ במעשר והנכון כדברי רש"י ז"ל ובירושלמי פי' שלא נצרכה אלא לחצי שיעור שאסור לזרים ואין בו מיתה ולא חומש וזה יותר נכון:

והם נכסי כהן פי' להוציאו לכל צרכיהם ולקדש בו את האשה מש"כ במעשר שאין בו לא אכילה ושתיה וסיכה ואסור ליקח בו חלוק ובהמה טמאה ואין מקדשין בו את האשה וסתמא כר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו ואע"ג דהא קולא בחרומה ובכורים תנא מני מאי דאיכא בנייהו בן מעשר בין לקולא בין לחומרא:

ועולין באחד ומאה פי' מש"כ במעשר שהוא בטל ברוב או חד בתרי מדאורייתא או בס' מדרבנן כדהוי לח בלח ובדין הוא דהוה ליה למיתני ואין עולין אלא בא' ומאה אלא דנקט לישנא דאידך וחומרא זו מדרבנן היא דאלו מדאוריתא כל מין במינו חד בתרי בטל. וכדאמרינן בהדיא בפ' הנזיקי' (דף נ"ד ע"ב) אפילו בערלה וכלאי הכרם החמורים יותר שהם בא' ומאה ואפי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל היינו לח בלח כדיליף מדם הפר ומדם השעיר וכדפרי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו ע"א) תנינן בהדיא דטומאה דרבנן ואעפ"י דבספרי אמרי' תרומה בא' ומאה מדכתיב את מקדשו דבר המורם ממנו וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדפר"י ז"ל ועיקר וכבר פירשנו זה בכמה מקומות. ותדע דלקמן אמרי' תרומה עדיפא שכן מחפ"ז ואמרי' ואידך נפישא ולא נקטי בתרומה הני חומרי שעולה בא' ומאה וברכת נטילת ידים משום דחומרי דרבנן נינהו:

וטעונים רחיצת ידים פי' אפי' לנגוע ומדרבנן שעשו סתם ידים שנייו' לתרומ' שהשני עושה בה שלישי מש"כ במעשר דלנגוע לא בעי רחיצת ידים אבל לאכילה בעי כדאית' בהחולץ ובסוטה:

והערב שמש פי' האי חומרא דאוריתא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכדמוכחין לקמן מקראי. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום פירוש שאין נאכלין אלא בירושלים ותרומה נאכלת בגבולים וכו' :

וטעונים ודוי פי' שיש בבכורים מקרא בכורים ובמעשר ביערתי הקדש מן הבית וכו' וק"ל שהרי גם התרומה יש לה ודוי דאמרי' וגם נתתיו ללוי זה תרומה גדולה ותרומת מעשר וי"ל דהתם ע"י גלגול דמעשר וכ"פ בירושלמי דמסכת בכורים:

וחייבים בביעור ק"ל דהא תרומה נמי צריכה ביעור כדתנן כיצד מצות ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליהן ומעשר ראשון לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכ"מ. י"ל דלא דמו דאלו ביעור דתרומה היינו להוציא' מרשותו לתתה לבעליה אבל ביעור דמעשר ובכורים הוא לבערם מכל העולם כביעור חמץ והיינו דתנן שמתבערים בכ"מ. דתדע דקתני הכא ור"ש פוטר כלומ' פטר בכורים מן הביעור ואלו התם קתני ב"ש אומ' בכורים ניתנין לכהן כתרומה אלמא פוטר מביעור גמור כמעשר קת':

דף עג עמוד ב

ואיתקש בכורים למעשר פי' ואע"ג דנקראו תרומה איתקוש למעשר לחומרות אלו שיש במעשר יותר מתרומה דהיינו אנינות וביעור. אבל לר"ש לכל מילי קרנהו רחמנא תרומה חוץ מן הדברים המפורשים בהם דהיינו הכנת מקום ודוי וא"ת למה אין תרומה למדה מבכורים לענין בכורים דהא אשכחן בפ' העור והרוטב דילפא מינייהו לענין משקה היוצא מהם במותם י"ל דהכא בהדיא גלי קרא וגם נתתיו לרבות תרומה שפטרו הכתוב בנתינה לבעלים. וא"ת כיון דאיתקוש בכורים למעשר למה אין מיתה באוכל מעשר בטומאת הגוף ולילף מבכורים י"ל דבהדיא אקיל רחמנא גבי מעשר לענין טומאה מדכתיב אם טבל ועלה אוכל במעשר מש"כ בתרומה ובכורים אלמא אין הקישן לענין טומא' אלא לדברי' אחרי' א"נ דגבי תרומ' כתיב טומאתו בו ולא במעשר וכדאמרי' בפ' יש מותרות (יבמות דף פ"ו ע"ב) לגבי מעשר ראשון וכן לגבי חומש דלא שייך אלא בדבר שהוא אסור לזרים ונכסי כהן טעמא רבה הוא דקני מתנות כהונה נינהו ואלו מעשר משלחן גבוה זכה ביה ישראל:

והיכן מוזהר על אכילה איני יודע פי' דכיון דמתודה לרבותא שלא ביער ולא הדליק בהם בטומאה משמע דה"ק וכ"ש שהוא טהור שאסור ליהנות בהם והיכן מוזהר בזה איני יודע ת"ל ולא תאכל בשעריך. זהו תשלום הבריתא אלא שהתלמוד נכנס בנתים לברר שלא נסתפ' ר' ישמעאל אלא באזהר' דאוכלן בטומאת עצמו וכדפרש ואזיל והכי אורחיה דתלמודא וכדפרש"י ז"ל:

דף עד עמוד א

ור"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים פי' וכשם שהחמיר בו לענין זרות החמיר בו לענין ערלות:

ומאן דפליג עלה דר"ע תנא קמא דיוסף הבבלי פרש"י ז"ל מאן תנא דפליג על ר"ע לענין ערל שהזה דלר"ע קדושו פסול ואיהו תני לעיל הזאתו הזאה ומהדרין דהיינו ת"ק דר' יוסף הבבלי דקתני מחוסר כפורים כשר בפרה ופליג בהא על ר' עקיבא דבמתני' דלעיל דקתני מחוסר כפורים אסור בפרה ואוקימנא כר"ע וכי היכי דפליג עליהבמחוסר כפורים דפרה פליג עליה נמי בערלות דפרה. והקשו עליו חדא דא"כ הוה ליה לתלמודא למיבעי הא כדאיירי בערל שהזה ואמאי נטר עד הכא ועוד לימא ר' אליעזר היא דלא מרבה ערל בטמא כדאית' בריש פרקין ועוד משום דפליג עליה במחוסר כפורים אמאי פליג בערלות דהא לא שייכי בהדדי כלל דהא אשכחן ערל אסור בתרומה ומחוסר כפורי' כשר בתרומה לכ"פ מאן תנא דפליג על ר"ע בהא דמחוסר כפורים דפרה דאוקימנא כר"ע ת"ק דר' יוסי הבבלי דר' עקיבא קאי כר"י הבבלי ות"ק פליג עליה וכדק' בהדיא:

אימא ליקח לו ארון ותכריכי' פי' דבמת אסור אבל ברי כיון דנטמא מותר להוציא' בצרכיו ליקח לו חלוק אבל סיכה אסור בין מחיים בין במיתה:

אמר רב הונא ממנו מגופו ורב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי ולהאי מסקנא דרב הונא דרב אשי קמ' ליה כר' סימאי דבסיכה הוא שחלק הכתוב בין חי למת אבל בארון ותכריכי' שוים הם ואסור לכלן וכן הוא בירושלמי דמסכת בכורים לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם לוקח לו ארון ותכריכי' דבר זה אפי' לחי אסור וק"ל דבספרי דריש ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכי' דברי ר' אליעזר וי"ל דפלוגתא דתנאי היא ורבנן פליגי על ר' אליעזר ורב הונא ורב אשי מכרעי בנתיים ואף ע"ג דבמשנת בכורים תני הכי ולא מסיים בה דברי רבי אליעזר דקים ליה דאליבא דרבי אליעזר איתניא:

ומיהו הא לא מחוור מדלא אדכרו בשמעתי' והנכון דהתם עיקר איסורא קתני למי אסור ליקח לו ממנו ארון ותכריכי' למת ולא למדין מיניה דבהכי משתעי קרא דלמת אסור ולחי מותר אלא לשניהם ועיקר קרא בסיכה היא דלמת אסור ולחי מותר וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

תרומה נמי אינה בחללה פי' כל שנבעל' לפסול לה שנתחלל' מתרומ' וכהונה קריא השתא חללה ולא דייקי בלישנא ועל כלהו משנינן דלאו זרעא דאהרן חשיבי כיון שנתחללו דאס"ד דבחלל' שנולדה מפסולי כהונה דיקא בחללה דאורית' פרכי' ומשנינן תקשי לן אכתי דהא אינה נבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא שנפסלה מן התרומה אלא ודאי כדאמרן:

שכן מחפ"ז פי' מיתה חומש פדיון זרות שאינם במעשר ולא נקט שעולה בא' ומאתים וטעונה רחיצת ידים ורגלים מה שאין כן במעשר משום דחומרי דרבנן לא נקיט וכדפרי' לעיל וא"ת אמאי לא נקט שנוהגת בשאר שני שבוע משא"כ במעשר וי"ל דהכא גבי חומרי לא נקיט אלא חומרי שבגופא לאחר שהיא תרומ' כנ"ל. אדרבה מעשר עדיף שכן בכלל שאסור לבער מהם בטומאה וכדפרש"י ז"ל:

וגיורת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו פי' קושיין מגיורת לרבנן שהיא פסולה אף לב"ה דאי לא הוה אכלה מחמת בעלה כהן וקושיין משפחה משוחררת דאי לא הוה אכלה בטבילת גרים:

דף עה עמוד א

כתב רחמנא עד מלאת וכו' וא"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת דאפילו בבני כפרה דהעריב שמשו אוכל בתרומה ותו לא בעי אידך י"ל דילמא הא דביולדת אקיל רחמנא מפני שהותרה מכללה וא"ת לכתוב רחמנא עד מלאת ועד אשר יטהר לחוד י"ל דאכתי לא ידענא האי אשר יטהר במאי כתיב וא"ת וליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר ותו לא בעי עד אשר יטהר וי"ל דההוא לגופיה אצטריך לחייב לאו על האוכל תרומה בטומאה:

חד בזב וחד ביולדת וצריכה פי' וכיון דהשוה אותם הכתוב לענין קדושין תו לא אצטריך למכתב בתרומה חד בזב וחד ביולדת:

יולדת שהותרה מכללה פי' היינו לרב דאמ' בפ"ד דנדה (דף ל"ה ע"א) מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתור' טהרתו דאלו ללוי כיון דאמר שתי מעיינות הם לא הותרה בזה כלום מן הרבה שנאסר כי זה המעיין טהור הוא לגמרי וה"ל כדם הנחירים ולוי מוקי' קרא כתנא דר' ישמעאל בכפל שתי ראייו' ובמצורע מוסגר לענין תרומה דאלו בנגיע' מעשר חמור מלטמ' אותו לפי שיש לאו לאוכלו בטומאת עצמו מש"כ בתרומה:

ואיפוך אנא פי' ואע"ג דאכילתם בטומאת הגוף מותר' אפשר דנגיעתו בטומאה אסורה דמשכחת לה שפיר דאכיל ולא נגע או ע"י מפה או שתחב לו חבירו בבית הבליעה וזה ברור:

הא דתנן איזהו פצוע דכא ולא פריך תנא איזהו דך טעמ' דמילתא משום דלא מפריש אלא הנהו דאית בהו חדא פצוע כל שנפצעו אפילו אחד מהם וכרו' שפכה שאם נשתייר אפילו כחוט השערה כשר:

ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו פרש"י ז"ל נפצעו שנעשה בהן מכת חרב או כלי ואפילו נקבו פי' נקב שאין בו חסרון כיס דהיינו סתם נקב ולבתר הכי קתני חסרו ואומ' בתוס' דדוק' נקב מפולש דהיינו סתם נקב כדאמרי' במ' סוכה (דף ל"ו ע"א) וכן בחולין (דף מ"ז ע"ב) וכן כתב בס' המצות:

א"ר ישמעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמי' בכר' ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד אלא כסריס חמה וכשר פי' ר"י ור"ת ז"ל דר' יוחנן בן ברוקא מילתא פסיק' קתני כל שאין לו אלא ביצה א' ואפי' ניטלה בידי אדם ומעשים בכל יום שכורתי' הרופאים ביצה א' והוא חוזר ומוליד ובירושלמי אמר מי יתן לי בעל ביצה א' ואטהרנו ובלבד בשל ימין ופריך דחסרון ביצה של שמאל הוא דלא פסיל אבל אם נחסר ביצה ימנית פוסל ואעפ"י שלא פירשו ובגמ' שלנו סומכי' בזה על הירושלמי להחמיר וא"ת הא קתני רישא דברייתא וכן במשנתי' שנפצעו בצים ואפי' א' מהם פסולי' י"ל דר' יוחנן בן ברוקא פליג וק"ל כוותיה כיון שהיה מפי חכמי' בכרם ביבנ' א"נ דלא פליגי וטפי עדיף בנכרתה כל הביצה מהיכא שנפצע או שנדכה או שנקבה וכדאשכחן דניטל הטחול כשר ואם ניקב בסומכיה טריפה וזו שיטת הראב"ד ז"ל אבל בה"ג ור"ה ז"ל כתבו דבידי אדם פסול ק"ו מניקבה והא דר' יוחנן בן ברוקא בידי שמים והא דפרכי' סריס חמה ס"ד היינו משום דסתם סריס חמה כל שהוא לקוי ממעי אמו ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר ופרישנ' דה"ק הרי הוא כסריס חמה שאין בו חסרון ולקות בבציו שהוא כשר כיון שהוא בידי שמים מיהת והא דקתני כל שאין לו אלא ביצה א' ר"ל שאין לו כן מתחלת ברייתו והיינו דמדמי ליה לסריס חמה שהוא ג"כ בידי שמים ומה שהביא מן הירושלמי ההו' כשאין בו בידי שמים הוא. אדרבה אשכחן בירושלמי פצוע אית תנויי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תנוי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הוון בעון מימ' מן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ומן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו'. אלמא אף ר' ישמעאל לא הכשיר אלא בידי שמים ומה שאמרו חכמים הללו כי הרבה יש שנכרת ביצה שלהם כן אנו אומרים כמו שאמר בגמ' צא וחזר על בניהם מי הם ואלו היה הפרש שאמרו בין ניקבה או נכרת' לגמרי לא סגיא דלא הוו מפרשי לה בגמרא ולא עוד אלא דלקמן אמר רבא פצוע דכא בכלן כרות בכלן וקתני בין שנכרתו בצים ואלו לפירש רבינו תם ורבינו יצחק זכרונו לברכה היה לנו לפרש דדוקא שנכרתו שניהם. והא דדומיא שנפצעו בצים קתני דמיירי אפי בביצה אחת אפי' לר"ה והרמב"ם ז"ל שהוא הבקי שברופאים כן כתב דכל שבידי אדם פסול אבל בידי שמים הכשיר אפי' כשאין לו אפילו ביצה אחת ולדבריו זכרונו לברכה הא דקתני כדר' יוחנן בן ברוק' כל שאין לו אלא ביצה אחת משום דהא שכיח חסר לגמרי לא שכיח וכן כתבו רבותי בשם ר"ה הרמב"ן ז"ל:

ולא קרינ' הפצוע פירוש דהפצוע משמע שהוא פצוע מעיקרו מדלא מנו ביה דורות ש"מ באותו מקום הוא פי' דלהכי לא מנו ביה דורו' מפני שאין לו בנים שאינו מוליד:

ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעל' מעטרה פרש"י ז"ל ניקב למט' מעטר' והנקב הולך באלכסון תחת העטרה ויוצא למעלה מן העטרה לצד הגוף סבר ר' חייא בר אבא לאכשורי הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מן העטרה כלל מעכב והרי פצוע דכא כיון שיש בו נקב מפולש כלל ואחרי' פי' שאין הנקב הולך באלכס' אלא שהנקב בסו' הגיד למטה סמוך לבשר העטר' ממש מתחת ואין הנקב עובר מצד לצד ואלו היו רואי' אותו כאלו הוא עובר הנקב מלמעלה מן העטרה כלפי הגוף כי הוא בתחלת העטרה ממש וסבר ר' חייא בר אבא לאכשורי כיון שאינו מפולש לגמרי וא"ל רב אשי עטרה כל שהיא מעכבת ואפי' כבענין זה פסיל ולישנא דשכנגדו וכו' אתי שפיר לה"פ:

הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשר ופסקו הגאונים ז"ל הלכת' כרבינא והא דאמרי' בסמוך דשפייה מר בריה דרב אשי כקולמוס ואכשרי' פליג אדרבינא ולית הלכתא כוותיה ואפשר דלא פליג אלא דעביד הכי לרוח' דמילתא דכקולמוס טפי עדיף:

גרסינן ורבינא לשבושי נפשיה הוא דעבד פי' לשבש במרימר לדעת אם הוא מחודד ובנסחי דוקני גרסי' לשמוטי נפשי' הוא דעבד פי' כי מפני שאמר רבינא דבר חדוש הוא להכשיר שתיהם ירא פן יקיפנו מרימר בהויות ואמ' לו כן כדי שיחשב בו וישמוט ממנו:

דף עו עמוד א

משום דאתו ממולאי פרש"י ז"ל לשון כרותים ואומללי' שהם ממשפחת בני עלי שנכרתים בחצי ימיהם ור"י ז"ל פי' ממולאי שם מקום כדאמרי' במדרש ר"מ הלך לממולא חזנהו להנהו דהוו שחורי ראש אמר להם מדבית עלי אתון ועסקו בתורה:

ניקב בעטרה עצמה ונסתם כל שאלו ניקרי ונקרע פסול פי' שנקרע למעלה מן העטרה פסול וזהו פיסול החוז' להתרו ולהכשירו פי' ה"ר אלעזר ממיץ ז"ל דאינו פסול לבא בקהל שאין זה פצוע דכא שהרי אמרו בספרי הפצוע דכא אינו חוזר לברייתו ולקמן בפ' אמרי' כי סריס אדם אין לו רפואה אלא לומר שהוא פסול מלהוליד ובניו ממזרים וכן כתב בעל ס' המצות אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל פוסלים אותו לקהל:

זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ולא מצי למימר למעוטי ריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתה שהיא טריפא דדומיא דהא דגיד בעי' שהסתימה היא מגופו של גיד והיינו דלא פליגא הא אמאי דק"ל דריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתא שהיא כשרה וכדאיתא בדוכתא בפ' אלו טריפות:

ואמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה פרש"י ז"ל משום זונה ולא מחוור דהא רב הונא לית ליה דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו וכ"ש בזו דגריע מינה טובא כדאמרי' בסמוך לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל במ' שבת גבי אבוה דשמואל דלא שבק להו לברתי' דגניין בהדי הדדי קאתי לומר דטעמ' משו' דר"ה דפסל' לכ"ג משו' השרת בתולי' והויא כבוגר' שכלו קצת בתולי' ואע"ג דכ"ג בימי ר"ה לא הוה אמר לה לענין הלכת' כדאמר ר' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ט ע"ב) ואבוה דשמואל הוה בעי לנטורינהו לקדוש' גמורה:

והא דאמרי' הכא ואפילו אליבא דר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה כו' הכי פי' אפי' לר' אליעזר דמחמיר בפסולי כהונה לומ' דפנוי הבא על הפנייה עשאה זונה התם הוא משום דאיכא מעשה איש אבל הכא פריצות בעלמא הוא ואפי' לכ"ג לא פסילא ולרבותא נקט לה רבא אע"ג דלית הלכתא כוותיה ואע"ג דלא שייכא כדרב הונא להאי:

הדר אמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' בעכומו"תן לית ליה חתנות פי' דודאי חתנות דאסר רחמנא בגרותן הוא וישראל כשר אסור הוא בנתינה וגיור' מן התורה וכיון דשרי בה פצוע דכא על כרחך טעמ' דמילתא משום דלא קאי בקדושתיה וש"מ דפצוע דכא כהן מותר בגיור' למ"ד דקהל גרים לא איקרו קהל ולא פסלי ליה עליה משום זונה כדמעיקרא דהא לא קאי בקדושתיה לאחר שנפל וכן הלכתא הלכך פצוע דכא אפי' כהן מותר בגיור' ונתינה אעפ"י שהן איסור מן התור' לכהן ברור ולישראל ברור כשנפצעו אשתרו להו בנייהו לפי שיצאו מקדושתם וכיון שכן ה"ה שהם מותרי' בממזרת כיון דממזרים לא איקרי קהל והני יצאו מקדושתם דמה לי נתינה מה לי ממזרת הא והא איסור תורה הוא כישראל ברור וכן אמר בירושלמי בפי' דלמאן דשרי פצוע דכא בנתינה מותר נמי בממזרת ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהוא מותר בגיור' ונתינ' ואסור בממזר' כי הוא סובר דגיורת לכהן ונתינה לישראל אסור' מדבריהם וממזרת אסור תורה ולא הותרו לו אלא איסור מדבריהם וליתא כדמוכח סוגיין במסקנא ובכל דוכתיה נמי אסור תורה וכדבעיא למימ' קמן וגיורת נמי איסור תורה היא לכהן כדכתב בפרק הבא על יבמתו:

דף עו עמוד ב

ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה פרש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיורת מצרית ראשונה היא ואפי' הכי קרינן ליה חתנות ולא נהיר' דמאי קושי' דאנן לא אמרי' אלא דבגיורת שאין קדושי' תופסי' לא קרי חתנות אבל כל שהוא בגיור' דקדושין תופסין אעפ"י שהוא באיסור לאו חתנות שייך ביה כדשייך בממזרת ודכוותה בחייבי לאוין שאין בהן כרת אלא ה"פ ולמה גיירן שלמה כיון דסוף סוף לאחר גיורתן עדיין היא אסור' משום מצרית ראשונה אלא ודאי לא גיירה וא"ה קרי' ליה חתנות וקשי' לרבא:

וכ"ת הנך אזדו לעלמ' והני אחרים נינהו פרש"י ז"ל כי כל המצריים טבעו בים וכי אזהר רחמנא על מצרי ראשון ושני משום ערב רב הוא דאזהר ואינו נכון שהרי לא טבעו בים אלא אותם שיצאו למלחמ' עם פרעה אחר ישראל. ויש שפי' דמ"מ רובם טבעו ולא נשארו אלא מיעוט ומן האומות אחרות הוא שנתישבו שם וליתא דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי. והנכון דלרבותא נקט לה דלא מצית למימא כי בימי שלמה המלך כבר מתו או הלכו להם כל המצרים שנשארו במצרים בימי משה והני אחריני נינהו דהא א"ר יהודה מנימין הי' אומר וכו' אני מצרי ראשון וכו' פי' אלמא עדיין המצרים קיימים:

והקשו בתוס' מאי קושי' דהא בתוס' דמ' קדושין מסיים בה א"ל ר"מ מנימין טעית בהלכה משעלה סנחריב בלבל כל העולם ואת כל האומות לא יש עמוני ומואבי במקומם אלא עמוני נושא המצרי ומצרי נושא עמוני וכו' מכל אלו נושא מכל משפחות האדמ' והא בפ' תפל' השחר (דף כ"ח) גבי גר עמוני שהתירו ר' יהושוע לבא בקהל מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם כולו וכל דפריש מרובא פריש ותירצו דהשת' על שלמה להנשא בת פרעה קיימי שהם היו קודם בלבול סנחריב וכ"מ בכאן. ומיהו ק"ל על ההיא תוספת' דמ' קדושי' מאי דתני' בתוספת' דמ' ידים גבי עמוני שבפ' תפלת השחר א"ל ר"ג לר' יהושוע גר מצרי כיוצא בזה מהו א"ל מצרי נתן קצבה שנ' מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ולפי אותה תוספת' דמסכתא קדושי' מצרי נמי לא אימעי'. ונר' דלתוספתא דמס' קדושי' הא דקתני מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים לא מצריהם גמורי' כי סנחריב בלבלם כלם והעביר המשפחות מערים לערי' אלא על אותן אומות שהיו במצרים שישב שם סנחריב שהגלה אותם נבוכדנצר אח"כ אומר הנביא שיקבץ אותם אחר מ' שנה ואידך תוספת' דמ' ידים סוברי' כי על מצרים ממש קאמר כעין שיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל ויש שפסקו הלכה כתוספת' דמ' ידים וכן כתב בה"ג ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כי המצריים מותרים משעל' סנחריב ובלבלם שסמך על התוספת' דמ' קדושי' וק"ל דהכא אמרי' דבעכו"מותן לית להו חתנות ואלו במ' עבודת כוכבים ומזלות אמרי' בנותיהן דאורית' הוא דכתיב לא תתחתן בם הוא לאוסרם אפי' בגירותם דאית להו חתנות וכ"ש שיש בכלל זה איסור לאו דלא תקח בעכו"מתן וקושיין התם אליבא דר"ש דאמר כי יסור לרבו' כל המסירי' דאלו לרבנן לא מיירי אלא בשבעה עממים ואנן אמרי' לה התם על כל אומות העולם:

ממזר כתיב פרש"י ז"ל שיש בו מום וזרות כלומר שנבעלה אמו ממי שהיה זר ונכרי אצלה:

איש דרכו לקדם ואשה אין דרכ' לקדם הכי קתני בתוס' דמשמע הכא מן המקרא הוה כי המואבי' לא קדמו לישראל בלחם ובמים. ואלו במשנה תורה כתיב אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבים בער ותימא כי המקרא לצדדים כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וכו' דהא ודאי לא שכרו עמונים את בלעם אלא ע"כ לצדדי' כתיב קרא והא דאמרי' הכא גבי רות המואבית ואש' אין דרכה לקדם חדא מינייהו נקט דאפי' לחם ומים אין דרכה של אשה לקדם וכ"ש שאין דרכה של אשה לשכור וכן אמרו בירושלמי' בפי' ואין דרכה של אשה לשכור וכן עיקר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה:

דף עז עמוד א

והא"ר אבא א' רב ת"ח אפי' שמור' הורא' ובא אם קודם מעש' אמר שומעין לו ואחר מעשה אין שומעי' לו ואומ' בתוס' דדוקא מילתא דשייכ' בדידיה כי הכא כי הוא נשא בת ישי כדכתיב אשר בא אל אביגל בת נחש שהיא בת ישי כדאית' בבא בתרא ודוק:

שאני הכא שהרי שמואל ובית דינו קיים פרש"י זכרונו לברכ' ומילתא דעביד' לאיגלויי הוא ולא משקר בה ולא נהירא דודאי טעמא דאין שומעי' לתלמיד חכם אינו משום דחיישי' אשקרא כי ח"ו אלא דחישי' שמא מתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אמ' בדדמי כסבור שקבל מרבו וכי איתיה לרבו קיים ודאי שדייק שפיר ולא אמר אפי' בדדמי וכל הני מילי אי אמר מגמ' אבל כשאומר מסברא והביא ראיה לדבריו שומעי' לו וזה פשוט:

אמר עולא א"ר יוחנן בת גר עמוני כשרה לכהונה פי' ואפילו לכ"ג אם היא בתולה כיון שהורתה ולידתה בקדושה:

אמר ליה רבא בר רב יהודה וכו' פי' דקס"ד דקאמר ר' יוחנן בבת גר עמוני שנשא גיור' ולהכי פרכי' דאי כר' יהודה אמר לה הא ליתא דהא אמר בת גר זכר כבת חלל זכר שהיא פסול' אפי' לכהן הדיוט וכדאי' במ' קדושין (דף ע"ו) ואי כר' יוסי פשיטא הא א"ר יוסי אף גר עמוני גיורת בתו כשרה לכהונ' ואפי' לכ"ג ומאי אשמועי' ר' יוחנן:

וכ"ת הני מילי בהנך דראויין לבא בקהל פי' וכ"ת דאי לאו דר' יוחנן ה"א דההיא בר' יוסי בהנך גרים שהן ראויין לבא אבל בהנך שאין ראויין לא קאמר ר' יוסי:

מ"ל כלומר מהיכא הוה אתיא לן למימר דפסיל ר' יוסי בהנהו שאין ראויין לבא בקהל. דיליף מכ"ג באלמנה פי' ומשום שיש פגם דאסור לו הבת פסולה לכהונה ה"נ שיש בהם פגם דאיסור קהל בתם פסולה לכהונה:

מה לכ"ג וכו' עד מה הצד השוה שבהם שכן יש בהן צד עבירה פי' הילכך בלאו דר' יוחנן פשיט' לן מדר' יוסי שהיא כשירה לכהונה ומה אשמועי' ר' יוחנן דילמא ודאי בעמוני שנש' את ישראל אשמועי' ר' יוחנן דאע"ג דביאתה בעבירה מכשרי לר' יוסי א"ל אין ולקמן מפרשי' בגמ' טעמא וגלי בה קרא מדבעי' כי אם בתולה מעמיו:

דף עז עמוד ב

אני שונה כי אם בתולה מעמיו להביא בתולה הבא מב' עממי' פרש"י ז"ל מדלא כתי' בתולת עמיו וכתב מעמיו היינו ממקצת עמיו ואעפ"י שאמה מישראל שביאתה בעבירה ואליבא דר' זכאי דלא שרי אלא בתולה מכנה (פרש"י ממכונה) שביאת' בכשרות להא לא צריכא קרא כדאי' לעיל אלא דנקט ליה לאסמכתא לדידיה לא הוצרך הכתוב לרבות התר לגיור' מכנה אדרבא פריש ליה דאתא למעוטי גיורת הבא מב' עממים דקרא דמעמיו משמע שיהו אביה ואמה מעם א' ומשני עממים וכו' פי' תלמודא מסיים לה למיפשט מינה דר' יוחנן אמר כשרה בבת גר עמוני שנשא בת ישראל דמהאי דאהדר ר' יוחנן לר' זכאי שמעי' לה שפיר:

א"ד הכי אמר ליה ר' יוחנן לר' זכאי אני שונה כי אם בתולה מעמיו להבי' בתולה הבאה מב' עממי' פי' שאביה מעם א' מדכתיב מעמיו ממקצת עמיו. ומעם שיש לו שני עממי' פי' כלומר שהיא בת עמוני שיש בהם שני עממים חלוקים דזכרים אסורים ונקבות מותרות ודייק לה מדכתיב עמיו ולא כתיב עמו ולפי האי לישנא בתרא לא אכשר ר' יוחנן בהדיא אלא בת גר עמוני שנש' בת ישראל ולהכי שיילי' בגמרא דלהאי לישנא מהיכא תיתי לן מאי דאמר רב דימי בשם רבי יוחנן דבת מצרי שנשא בת ישראל כשרה לכהונה:

השתא אמה כשרה היא מיבעי' פי' השתא אמה שלא נולדה בקדושה כשרה היא שהורתה ולידתה בקדושה מיבעיא:

ורבנן מחלל דחייבי עשה פי' וכך היא תשובתם עריות יוכיחו מה לעריות שכן כרת חלל מחייבי עשה יוכיח מה לחלל שכן יצירתו בעבירה עריות יוכיחו וחזר הדין אבל ר"ש לית ליה דר' אליעזר בן יעקב וקסבר דאין חלל מחייבי עשה ולה"ק לחכמים לא כי כלומר לדידיה לית ליה דר' אליעזר ואין תשובתם תשובה ומיהו הלכה אני אומר וא"ת ואכתי ליתבו' מחלל דחייבי לאוין דמודו ביה כולי עלמא בקראי בהדיא ולא יחלל זרעו דבהא נמי ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן יש בו כרת וי"ל דמ"מ איכא למיפרך שכן איכא בהם איסור לאו שהוא חמור ויש בו מלקות מש"כ במצרי ואדומי וכדפרש"י ז"ל:

בנים ולא בנות פי' דבנות מותרות לאלתר וא"ת אדרבה משמע ולא בנות לאיסור אפי' בדור שלישי י"ל דהאי בנים בדור ראשון ושני משתעי וה"ק מן הבנים אשר יולדו לגרים אלו דור שלישי בלבד יבא להם בקהל אבל בנים ראשוני' ושניים אסורים ובנים ולא בנו':

כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל מצרי שני במאי יטהר פירוש דכיון דמצרית ראשונה הוה אמרי' שהיא כשרה לבא בישראל הויא לה קהל גמור ומצרי אסור בה כמו שאסור בבת ישראל או בגרים דשאר עממיא והיכי משכחת להו דורות. וא"ת ותיקשי לן לדר' אליבא דר' יהודה גר עמוני היכי הוו להו ג' דורות דכיון דעמונית כשרה הויא להו ג' דורות דכיון דעמונית כשרה הויא להקהל לר' יהודה ואסור הוא בה כשם שאסור בבת ישראל וגיורת דעלמא דהא לדברי כל באי עולם עמונית כשרה וי"ל דהשתא דאסיקנא דמצרית פסולה אף עמוני נושא מצרית ראשונה או שנייה ובלאו ה"נ נושא נתינה או ממזרת כדאיתא בפ' עשרה יוחסי' (דף ס"ט) וא"ת במצרי' נמי נימא שנושא נתינה או ממזרת י"ל דא"כ לא הוי דור ג' כשר אחר הפגום שבהם הולכים אבל בעמוני ומואבי לא בעי' בהו דור כשר ולא כתיב בהו:

דף עח עמוד א

בנה ג' הוי כשר וא"ת הא קתני בברית' להם הלך אחר פסולה י"ל דרבה בר חנה סבר דההיא במצרי שנשא בת ישראל שביאתם בעבירה אבל בשנשא מצרית שאין ביאתה בעבירה הולכים אחר הזכר וכדתני' בפ' האומר כל שיש קדושי' ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ומ"ה אותבי' ליה מר' טרפון דממזר בשפחה אין עבירה והולכי' אחר הנקבה ואלו היה נמי עבד שבא על הממזרת היה ולד ממזר באמו:

הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני ראשונה וכו' וא"ת מאי כדי שיהיה בן בני ראוי לבא בקהל וי"ל דלמאי דמתרץ ר' יוחנן הא הכי קתני אשיאה לבני אפי' מצרית ראשונה ויהא בן בני ראוי לבא בקהל ולישנ' קלילא נקט ר' יוחנן ודכותא בפ"ק דגטין תני עדיו וכדכתיבנ' התם:

בנה שני הוא בתר אימיה שדינן ליה וקס"ד דטעמא משום דעובר ירך אמו ואין חוששין לזרע האב והיינו דפרכינן מההיא דהפרי' חטאת מעוברת וכו ומהכא שמעי' נמי שלא אמרו להם הלך אחר פסולם אלא כשנשא בת ישראל שביאתה בעביר' דאי לאו מאי מותבי' ליה מחטאת שאני הכא דכתיב להם הלך אחר פסולם והא דפרקי' נמי שאני התם דכתיב יולדו נימא שאני התם דכתיב להם אלא ודאי כדאמרן:

וא"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר פי' דכי אמרי' ולד חטאת למיתה אזלא כשהקדיש' ריקנית ונתעברה אבל כשהקדישה מעוברת חשבי' ליה דמפריש ב' בהמות לחטאתו כי א' מהן לחטאתו והב' לאחריות ומתכפר בא' מהן והב' תרעה עד שתסתאב ותצא לחולין:

אא"ב בתר אבוה שדינן לה ה"ל כמפרי' ב' חטאו' פי דחשבינן העובר כאלו פריש מן האם ועומד בפני עצמו:

בתר אימיה שדיא ליה ה"ל ולד חטאת פי' שאינו חשוב חלוק לעצמו ולהקריבו א"א שאין מקריבין ב' בהמות לחטאת א' אלא דיינינן ליה כולד חטאת דאזיל למיתה:

טעמא דכתב רחמנא אשר יולדו הא בעלמא שדינן ליה בתר אבוה פי' ולא אמרי' עובר ירך אמו הוא. אלא הא דאמר רבא וכו' וא"ת מאי קושי' דהא פלוגתא דתנאי היא אי אמרינן עובר ירך אמו הוא אם לא וכדאיתא בפ' אלו טרפות ובדוכתי אחריני י"ל דפרכי' מהא משום דקים לן דהלכתא כר' יוחנן וא"ת ולמה לן למפרך לרבא מהאי דיוקא ניפרוך ליה מההי' דתנן דמוכח' בהדיא דעובר לאו ירך אמו הוא וי"ל דלא קים לן בהדיא דתהוי הלכתא ומדידיה אדידיה הוא דפרכי' לעיל מיניה ומיהו בתר דקי"ל דהלכתא כר' יוחנן בהא דהכא שמעי' דהלכתא כוותיה בההיא דחטאת ולא אותבינהו לר' יוחנן במ' תמור' אלא למימרא דלא הויא ד"ה אבל עיקר מימרא דלא איתותיב דלא תהוי הלכתא. עי"ל דאי מותבי' מההיא דחטאת דר' יוחנן דילמא ה"א דההיא בר בר חנה היא דאמר בתר אבוהי ורבא דאמר כרב דימי דאמ' בתר אימיה שדינן ליה והוה מצטרכינן למימר דאפי' לרב דימי שאני הכא דכתיב אשר וכיון דהוה מצריכינן להאי דיוקא ניחא לן למפרך מיניה והא דאמר דהלכתא כר' יוחנן דלא אמרי' עובר ירך אמו לא תיקשי לן הא דאמרינן ולד הנוגחת ונרבעת אסור וההיא דאמרינן פרה שהזקינה גוב' מבשרה. והא דאמרי' בערכי' האשה שיוצאה ליהרג אין ממתין לה עד שתלד כבר תירץ אותם ר"ת ז"ל יפה כדאיתא בתוספו' וכתבנוהו באלו טרפות בס"ד:

התם משום דר' יצחק פי' דלאו משום דעובר ירך אמו אלא משום דטבילת אמו עולה לו ולא הויא חציצה דא"ר יצחק רובו שאין מקפיד עליו בהויתו אינו חוצץ והכא ודאי אין הולד מקפי' על מעי אמו אדרב' ניחא ליה בגויה כל זמן שלא הגיע זמנו לצאת לאויר העולם ואע"ג דרבנן גזרו ברובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד הכא דמילתא דלא שכיח' אוקמו' אדינא דאוריתא ואגב אורחי' שמעי' מהכא דההיא דר' יצחק איתא אפילו ברוב כל הגוף ולא ברוב כל שערו בלבד כדפרש"י ז"ל בפ"ק דערובין ודיינו דלא אמרי' הכא שערו אלא דנקטי' המ' רובו אבל כולו חוצץ וכפר"י שם:

דף עח עמוד ב

שאני עובר דהיינו רבותי' פי' ואהני לה הא מיהת דאפילו בכולו לא הוי חציצה ואע"ג דלא אמרי' עובר ירך אמו הוא וכבר כתבנו בפרק החולץ שאין ללמוד מכאן על טבילה הקודמת למילה שהיא כשרה:

מן הנולדים בארצכם לא מן הגרי' פי' דאשר בארצכם אתושבי' דשאר אומות קאי וא"נ משמעות הכתוב כן אשר הולידו בארצכ' תקנו ולא שתולידו אתם מהם שהם גרי' בארצכם ורש"י פי' בענין אחר שאינו מחוור כ"כ:

יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי פי' דבעשירי גמרי' שהממזר אסור לעולם בעמוני שכתוב בהם עד עולם וכיון דכן דון מיניה ומיניה דמה התם נקבות מותרות אף ממזר גם כן מעשירי ואילך נקבות מותרות. ופרכינן דאם כן נימא שתהא ממזרת מותרת מיד בעמוני ומואבי' ומהדרינן דכי גמרינן גזירה שוה מעמוני ומאבי לאסור הזכרים היינו מעשירי ואילך וכיון שכן מעשירי ואילך הוא דגמרינן נמי שריותא דנקבות ומתניתין דקתני דממזרים אסורים לעולם בין זכרים בין נקבות פרישנא דסבור דון מינה ואוקי באתרא כלומ' דון מינה איסורא מעשירי ואילך ואוקי באתרא דמעשירי ולמעלה כמעשירי ולמטה דאסורים בין זכרים בין נקבות ופלוגת' דתנאי בפ' העור והרוטב ודוכתי אחריני אי אמרי' דין מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתר' וסתם מתני' הכא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא וכיון דכן הכי הלכתא בכל דוכתא:

דידיע ולא ידיע עד תלתא דרי חיי פירוש עד ג' דרי ולא עד בכלל והיינו דקאמר מי יתן לי דור ג' ואטהרנו דמסתמ' בעו מיניה בההוא דידיע ולא ידיע דהוי מילתא בינונית ושכיח טפי:

נתינים דוד גזר עליהם פרש"י ז"ל שגזר עליהם חתנו כדכתי' והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראויים לבא בקהל והכי מוכח קצת מדאמרי' לקמן כל שאין בו ג' סימני' הללו אינם ראויים לדבק בהם אלמא בדיבוק וחתנו' אסרם דוד ולפי דברים אלו נראה דנתיני' אינם אסורי' בחתנות מן התורה גם בפ' אלו נערות פי' רבי' ז"ל הבא על הנתיני' אסור' כדאמרי' בפ' הערל דוד גזר עליהם והק' ר"ת דהא כתיב לא תתחתן בם ואסיקנא לעיל דבגיורת אית להו חתנות וכ"ת דקרא מזהר להו דרא דמשה שהם אסורים כדאמרם משה גזר עליהם ופרש"י ז"ל כיון דקרנהו חוטבי עצים לאו בכלל גרים הם אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו התם גזירה הוה כדאמרי' גזר עליהם האי משום קרא דלא תתחתן בם ה"ל למימר משה אסרם וה"ל למנקט קרא דלא תתחתן בם ואמאי נקט דמחוטבי עצים ועוד הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה אלמה בני מלקות דאוריתא דליכא למימר דנקיט ליה אגב ממזרת כדנקיט התם חלוצה דרבנן אטו גרושה דמאי שייכא נתינה בממזרת דלא נקט אגב דידה ועוד ה"ל למיתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא א' ועוד דבפרק משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומ' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואמרי' עלה בגמ' לרבי יוסי עברה דרבנן לא הדר. לכפר"ת דנתיני' אסורים בחתנות מן התורה אלא שהיו כגרים משוחררי' מצרי ואדומי אלא שבאו משה ויהושע ודוד וגזרו עליהם שעבוד:

ומיהו אינה כשפחה שאין לו קנס דאלו שפחה קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופו קנוי לאדון והא דאמרי' אין ראוי לידבק בהם אינו דיבוק של חיתון אלא קירוב ואסורים להיות לעם א' כדאמרי' בהגדת דנזיקי' מהו לידבק לו להתגייר ולהתקרב בהם וכשבקש בימי ר' להתיר שעבודן דאלו אסור חתנות דאוריתא הוא וזה יותר נכון:

ומיהו עדיין קשה לשיטה זו דמשמע דמדאורית' נתיני אסורי דורותיהם עד עולם משום לא תתחתן בם והא לא משמע מדלא כתיב בהו דורו' ולא כתב בהו עד עולם וכדאמרי' לעיל ודילמא האי דלא מנה ביה דורות דאיהו הוא דאסור בריה ובר בריה שרי ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא לה"פ אעפ"י שנתיר חלקנו אין אנו באין אלא להפקיע שעבודם בלבד כי הם באיסור חתנותם היו עומדין מדאורי' משום לא תתחתן בהם וא"כ יתירו חלקם עכשיו וכשיבנה בית המקדש יעבדו למזבח:

לכן נרא' התירוץ כמו שפי' ר"ת ז"ל דנתיני' ראשוני' אסורים מן התורה אבל דורותיה' כשרים ומשה וגזר עליהם שעבוד כדי להרחיק' ולעשות סייג לאיסור' ולכן לא גזר אלא לההו' דרא כלומ' לנתיני' הראשונים ויהשע גזר עליהם שעבוד על דורותיהם מפני קולקולם וממילא נאסרו בחתנות כעין עבדים וזהו בזמן שבית המקדש קיים ודוד הוסיף עליהם עד עולם שעבוד וממלא נאסרו כעין עבדים ולשיפק' שעבודם פקע איסורם נמי וכשבקשו להתיר נתיני' בימי ר' היינו להתירן אפי' מאיסורם כדמשמע לישנא דלהתיר וזה הפי' עיקר מפי' מורי הר"ם וא"ת למאי דס"ד דרבא דלעיל גבי פצוע דכא דנתיני' גרי' אינם אסורי' מן התורה היכי לא פרכי' ליה ממתני' דאמרי' לעיל בפ' אלו הן הלוקים ובפ' משוח מלחמה וי"ל דלא גמר לן כולי האי עד דהדר ביה מהכרחא דקרא כפי' ר"ת ז"ל:

דף עט עמוד א

וכי משוא פני' יש להצילו מדיני נפשות אם הוא חייב שיתחייב אחר במקומו. והכתי' לא יומתו אבות על בני' ובני' לא יומתו על אבות והיאך הסכימה שכינה כשקלטם הארון להרגם ולעקור מצוה זו ומהדרי' מוטב שתעקר אות א' מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא פי' שכל הוראת שעה ולמגדר מילת' שרי וב"ד מכין ועונשי' שלא מן התורה ואין זו עקירה ממש אלא שתעקר לפי ראות בני אדם קאמר והא דאמרי' אות א' לאו דוקא דהא מקרא מלא עקרינן א"נ משום דלא עקרינן למ"ד אלף דבני' לא יומתו על אבות והאלף היא מאותיות הספר שאינה נהגות:

ואין ספק כי שבעה אלו שקלטם ארון חייבי מיתה היו מצד אחר ולכן נתגלגל' להם חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות:

פשטו ידיהם בגרי' גרורי' פי' כשירדו לחייהם ונטלו פרנסתן מעלה הכתוב כאלו הרגם כדאית' לעיל:

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים והקשו רז"ל והא אמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ותירצו דהללו בב"ד הדיוטות נתגיירו וק"ל דבדיעבד כלם גרים כדאית' בפ' כיצד ומסתברא דקושיא מעיקר' ליתא לההוא שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה היינו בסתם דמסתמא אינם עושי' אלא מפני פחד מלחמת דוד או לשלחן מלכים ועושר שלמה אבל באלו הדברים הוכיחו שנתגיירו מפני מה שראו בזה קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה ולכן קבלום:

דף עט עמוד ב

בימי ר' בקשו להתיר נתיני' ויש שואלים והא ק"ל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול מחבירו כלומר ממנו בחכמה ובמנין ורש"י ז"ל נשמר בזה שאין זה בטול תנאי ב"ד אלא שמפקירי' ישראל זכות שיש להם עליהם וכמפקיד עבדו וממילא משתרי איסור חתנות שבהם ואפי' למ"ד מפקיר עבדו צריך גט שחרור הא פרישנא שאין אלו עבדים קנויי' אלא כעין עבדים:

ואפליגא דר' חייא בר אבא פי' הא דאמ' חלק המזבח מי יתיר דמשמ' דאפי' לאחר החרבן היה חלק המזבח אסור פליג לר' חייא בר אבא דאמ' חלק המזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר:

ואפשר שאף לר' חייא בר אבא אינו מותר אלא בזמן שהבית חרב וכשיחזור יחזור לשעבודו והכי מוכח לישנא והא דאמ' חלק עדה לעולם אסור יש שפי' אסור לעולם ואין ישראל יכולי' להתירו שכן התנו ב"ד של דוד אבל רש"י פי' אסור עד שיתירוהו:

מכדי שמעי' ליה לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו פי' דלא תפסי בהו קדושי':

וחייבי כריתות לאו בני חליצה וייבום נינהו פי' וה"ה חייבי לאוין כר"ע ובפ"ק פי' הטע' כדעת ר"י ז"ל:

דיקא נמי דקתני העיד וכו' פי' מדקתני ויבמה כלומר שהתירוהו ליבם ואפי לכתחלה:

אלמא בקהל ה' עסקי' פי' אלא אפי' באותן שאסורי' לבא בקהל קא ר"ע שחולץ או מייבם ואי בגירות מיירי כר' יהודה ס"ל דאמר קהל גרים איקרי או מיירי בבת ישראל:

אלא אמר רבא לעולם בבתי ישראל וכגון שנפלה לו לייבום. ונפצוע דכא בסוף פי' דכיון דבשעת נפילה הוא חזייא ליה תו לא משתליף זיק' יבום מינה. ואתקיף ליה אביי וניתי איסור פצוע דהשתא ולידחי עשה דייבו' מי לא תנן רבן גמליאל אומ' אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה:

אלא אתי איסור אחות אשה ודחי פי' ואע"ג דבשעת נפילה חזיא ליה דלא הויא אחות אשה דקדושי' קטנה אינם כלום ד"ת כי הדר גדלה וגדלי קדושי בהדה או דבעל ונתקיימו קדושיה מכאן ולהבא מידחיא יבמה משום אסור אחות אשה א"נ ליתי השתא איסור פצוע דכא ולידחי זיקא דמעיקרא ויש מקשי' מאי קא מקשה אביי לימא ליה רבא דההיא דר"ג משוס דס"ל אין זיקא וקי"ל למדחייה השתא אבל ר"ע ס"ל יש זיקא דאע"ג דאמרי' בדרי' פי' נערהה מאורסה גבי הא דתנן שומרת יבם שנפלה לפני יבם א' או לב' יבמי' ר"ע אומ' לא יפר לא לא' ולא לב' דר"ע סבר אין זיקא אפי' בחד ההיא סברא דרמי בר חמא היא אבל רבא ורב אשי אסקוה דטעמא דר"ע לאו משום דאין זיקא אלא משום דאין היבמה גמורה לבעלה דהא אין חייבי' עליה משום נערה המאורסה והכי אשכחן גרס' דגרסי לעיל אמ' רבא כגון שנפלה לו ואח"כ נפצע ואע"ג דאיכ' נסחא דגרסי רבא והכי ודאי מסתבר דהא רב יוסף אתא ופריק בתרי' מ"מ מהיכ' אתיא ליה אביי דר"ע סבר אין זיקא אדרבא לוקמי דהלכתא דק"ל יש זיק' ויש מתרצי' דמהכא שמעי' דאפי' למ"ד יש זיקא נהי דמשום קדושי' אין היבמ' נפטרת והולכת לה כדאמרי' למאן דסבר אין זיקא אבל בנשואי אחותה ודכוותא נפטרת יבמה לשוק והולכת לה. דאתו נשואי' שהם קנין גמור ופקעי זיקא דלא הויא אלא כקדושי' וכסברת רב"ה ז"ל שכתבנו בפרק קמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"ג אלא במאי דקאמ' דלכתחלה תמתין עד שתגדיל הא שבעל וכנסה לחופה דכ"ע נפטרת יבמה והלכה לה:

וסברא זו רחוקה מאד בעיני מ"ה ז"ל בשם רבותי' ז"ל כדכתי' בפ' כיצד דאי למ"ד יש זיק' זיק' כקדושי' היכן אשכחן דאתו נשואי לאה ועקרו קדושי רחל אחותה ואי לא חשיבא כקדושי' אפי' קדושי אחותה לידחו לה דאמאי לא ועוד מדקאמר ר' יהודה בן בתירא בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותו אומ' לו תמתי' עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ומשום דסבר יש זיקא ואמאי יכנוס לאלתר בחופה ונפטר' יבמה ותלך להו וכי תימא משום דאסור לבטל מצות יבמין דילמא אדכניס הוא מיית אידך וקא מבטלא מצות יבמי' הא לא אתפרש הטעם בשום דוכתא כדר' יהודה בן בתירא ובעיקר קושייתנו מתרץ מ"ה זכרונו לברכה דאפילו למאן דאמר יש זיקא נהי דלא נפטרה יבמה והלכה לה מכל מקו' מוד' הוא דלא חזי ליבמה לכתחילה ואלו במתני' דייקינן מעדותו של יהושע בן בתירא דלר"ע היא בת ייבום היא והיינו קושיי' ולא עוד אלא דלמ"ד יש זיקא אפי' בדיעבד אם בעל' לא קנו דביא' פסול' וצריכ' גט וחליצ' וכבר ית' דאי תניא אליבא דר"ע קתני ואם בעלו קנו:

אלא אמר ר"י האי תנא דבי ר"ע סבר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר פי' הלכך מתני' אפי' בנפצע ואח"כ נפלה לו כיון דלאו אינו לאו דשאר לא בחייבי כריתות דהא תפסי בהו קדושי' ואפי' אליבא דכ"ע אליבא דהאי תנא דלית ליה דר' סימאי וחייבי לאוין גרידי בני חליצה ובני יבום נינהו. וק"ל דמ"מ הא קי"ל דחייבי לאוין גרידי חולצת ולא מתייבמת דגזרי ביאה ראשונה אטו שניי' ואלו במתני' משמ' דמייבם אפי' לכתחילה וכדדייקי לעיל. י"ל דאותו ב"ד ס"ל דלא גזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לבטל מצות יבמי' מחייבי לאוין ואפשר שבזו בלבד הפריזו במדתם ואוקמ' דין תורה לגלויי מנה מילתא דסריס אדם בר חליצה ויבום הוא מדאורי' להוציא מדעתו של ר' אליעזר כנ"ל. והנכון דהשתא הדרינן מההיא דיוקא דלעיל וחולץ דוקא:

איקרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא פי' וקושי' היאך סריס חולץ והיאך חולצי' את אשתו משום דה"ל שעת הכושר מעיקר' כיון דהשת' לא חזי והיינו דהדרינן דא"כ שאין הולכי' בתר מעיקרא ובעי' דלהוי השתא בר הקמה אין לך אשה בישראל חזי ליבם שהרי נעשה בעלה סריס חמה קודם מיתתו אלא ודאי כיון דמעיקרא הית בר הקמה עולה אשתו ליבום ה"נ בסריס אדם ממש לא שנא ומתשובתו של רבא הא אתה למד דקושיא גם כן מסריס היאך חולצי' לאשתו. והא דנקטי' איקרי כאן להקים לאחיו שם בישראל דקאי לחולץ חדא מיניהו וה"ה דקשי' לן דכיון ששמו של מת מחזי השת' כשמת לפי שנסתרס לאו בר הקמת שמו הוא אעפ"י שקודם לכן לא היה מחזי דבתר שעת יבום ושעת מיתה הוה לן למיזל ורבא אוכח דגבי אחיו המת לא אזלי' ע"כ (בתר) שעת מיתתו וה"ה לגבי יבם א' החולץ ומיהו הדבר תמוה אפילו לדברי רבא היאך למדים מסריס אדם המת ליבם שהוא סריס אדם דגבי סריס המת שפיר איכא למימ' דכיון שהיה לו שעת הכשר מעולם שהיה ראוי הוא בעצמו להקים שמו שיקימוהו לו אחיו עכשיו אחר שנסתרס אבל כשהיבם עצמו סריס אדם שאין לו רפואה ואינו בר הקמה כלל לא היום ולא לעולם היאך הוא מייבם עתה מפני שהיה ראוי להקים שם קודם לכן למאי דאוקימנא מתני' כשנפצע ואח"כ נפלה לו וצ"ע:

היכי דמי סריס חמה פי' האמור במשנתי' דאלו סריס חמה דעלמא הא ידעי' מאן נינהו ולקמן נתפרשו סימני' הרבה ואלו הכא לא תפסו בו אלא סימן א' אלא ודאי מפני שר"ע תלה טעמו דסריס אדם חולץ מפני שהיתה לו שעת הכשר וא"כ לא כל סריס חמה הוא פסול שאף הוא יש שהיה לו שעת הכושר ומסתברא דהאי ה"ד אינו לשון שאלה אלא מדבריו של ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן וכדכוותא בתלמודא כדכתיבנא בפרק אלו מציאות ובפ' לא יחפור:

דף פ עמוד א

אמר אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה פי' זה סימן מיוחד ומובהק למי שהיה סריס חמה ממעי אמו:

אמר רב יוסף היינו דשמעי' ליה לר' אמי דמפריש דסריס חמה הוא כל שממעי אמו לקוי ולא הוה ידענא מאי ניהו סריס זה שהוא מפרש דאלו לענין לבא בקהל ה' כל סריס חמה כשר. ואפי' לא היה לקוי ממעי אמו אבל השתא ידענא דר' אמי על סריס חמה דמשנתי' קאי:

וליחוש שמא הבריא בנתים פי' אפי' יש בו סימן זה שאמר אביי למה אינו חולץ ואין חולצים לאשתו ניחוש שמא אחר שנולד הבריא וכבר היה לו שעת הכושר ונצרכינהו חליצה מספק ופרקי' דכל כיוצא בזה שהיה בתחלתו לקוי ודאי הוא ג"כ עתה לקוי אחזקתו מוקמי' ליה דמילתא דלא שכיח הוא שהבריא בנתים:

בחד אבר חיישי' בכוליה גופא לא חיישי' פי' כי אבר א' מצוי הו' שיבריא אבל סריס חמה הכחישות דכולי גופא לא שכיח שיבריא כשהיה כן ברייתו ורמינהי בן עשרים שנה וכו' והוא הסריס אוקימנא בבבא בתרא ובמ' נדה כשנולדו לו סימני סריס חמה ודיקא נמי דקתני והוא הסריס ולא קתני והוא סריס וכשלא נולד לו סימני סירוס מוקמי' לי' בחזקת קטן עד רוב שניו דהיינו לו' שנים כדאי' התם:

ת"ש דתניא ר' אליעזר אומר פי' וכיון שאומר ראה בני אדם מתרפאים מזה על הא ודאי סמיך ודלא כההיא ברייתא וכפרש"י ז"ל בפי' שני ואע"ג דבמתני' קתני מפני שיש לו רפואה לאו הכרחה הוא כי הא שאו' כן שיש בודאי מתרפאים דאלו במתני' מסברא א"ל וכדפרש"י ז"ל:

איתמר אכל חלב מן י"ב עד בן י"ח שנה פרש"י ז"ל בתינוקת מיירי שגדולתה בי"ב שנים כשיש לה שערות ואלו תינוק אינו נעשה אפי' ע"י סימני' גמורי' אלא בי"ג שנה ויום א' ולהכי נמי נקט עד בן י"ח שנה משום דמיירי בתינוקת וכדברי ר' אליעזר דאמ' הנקבה כדברי ב"ש והא דנקט בלשון זכר שנולדו בו סימני סריס ואמרינן נעשה למפרע איידי דאיירי בלשון זכר דקתני אכל חלב סיימא כולה בלשון זכר. ויש שפי' שבתינוק מיירי כפשוטי' והא דקאמר מבן י"ג היינו כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכשנולדו לו סימני סריס חשבינן ליה כאלו הביא שערות בשנת י"ג שהיא תוך הפרק דחשבי' ליה לגדול משנת י"ב ויום א' ואינו מחוור חדא דהכא לרב קאמרי' ואיהו ס"ל בפ' יוצא דופן דתוך זמן כלפני זמן ואמאי הוא נקיט לה דלא כממריה ודלא כהלכתא:

ועוד אפי' למ"ד תוך זמן כלאח' זמן ה"מ כשהביא ב' שערות ממש משנת י"ג ומהר להביא קודם לכל אדם אבל הכא שלא הביא אלא סימני סריס דהיינו לדון כגדול מזמן רוב התינוקות דהיינו מזמן י"ג ואילך ועוד דהיכי נקט ועד י"ח כב"ש ואפי' כר' אליעז' אכרע ביה כדברי ב"ה ולפי' הנכון כדפרש"י ז"ל והא דנקט לה בתינוקת ולא נקט לה בתינוק וכשאכל חלב בשנת י"ב ועד עשרים משום דרב נקט הכי לרבות' דאע"ג דתינוקת יש לה ג' זמני' קטנות נערות בגרות השתא כשהביאה סימני אילונית עבדינן לה גדולה כבגרות למפרע דאפי' נערות לא יהבי לה ולהאי רבותא נמי נקט לה כרבי אליעזר:

ולאחר מכאן הביא ב' שערות פי' לרבותא נקטה לה משום דרב כי אפי' הביא ב' שערות לא אמרינן עד השתא הוה קטן והשתא נעשה גדול אלא דיינינן ליה שהיה למפרע גדול בר עונשי' משנת י"ב לנקבה או י"ג לזכר שהיה ראוי להביא ב' שערו' וכ"ש אם לא הביא לאחר מכאן ב' שערות:

ושמואל אמר קטן היה באותה שעה דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משנת י"ח ואילך שהוא מוחזק בסריס ולשמואל ה"ה דאמרי' הכי אעפ"י שלא חזר והביא ב' שערו' דלשמואל שנתברר להיות סריס או אילונית הוא זמן גדולתו בשנת י"ב או י"ג של בריא והא דתניא לה הרי הוא כסריס לכל דבריו רב מפרש לה שנעש' סריס למפרע ושמואל מפרש לה שהוא כסריס מכאן ולהבא:

מתקיף לה רב יוסף ולרב אילונית לר"מ יהא לה קנס פי' דבשלמא דשמואל דסביר' לי' דעד השתא נדון כהשתא בקטן או קטנה אין לתת להם זמן נערות לאחר י"ח או לאחר עשרים אבל לרב דחשיב לה גדולה למפרע כדין בריאה היה לנו לדונה בנערה ששה חדשים דתחילת שנת י"ג ויהא לה קנס למפרע באותו זמן:

אלמא תניא במ' כתובות דלכ"ע אין קנס לאילוני' משום דאין לה נערות וקטנה אין לה קנס אלא ודאי דמיהא איכא למשמע דליתא לדר':

א"ל אביי הכי אמרי משמך אילונית מקטנותה יצאת לבגר פי' ואפי' לרב נמי אין נותני' נערות אלא למי שיש לה סימני נערות שהביאה שערות בזמנה אבל לא לאילונית דאילונית הוא סי' גדולות ואין לה אלא קטנות ובגרות בלבד ומקטנותה יצאה לבגר למפרע:

א"ל נדרש משמך הכי א"ל יהא רעוא בכלהו אלין מלין מעליתא תדרשון משמאי דתניא אין הסריס נדון וכו' עד שמקטנותה יצאת לבגר פי' וכיון דאשכחן דבמתני' הכא בהדיא מסתמא הכי ס"ל לרב ותו לא מידי:

א"ר אבהו סמני סריס ואילונית ובן ח' אין עושים בהם מעשים עד שיהו בן כ' פירוש סימני סריס ואילונית שלא הביאו ב' שערות ונולדי' בהם סימני איילוני' אין עושים בהם מעשה לומר שהן סריסי' גמורי' לדונם כגדולים עד שיהו בן כ' שנה שלמו' ולא הביאו שתי שערות דהשת' נדוני' כסריסי' וגדולי' אבל מקודם לכן נדונים כקטנים וג' דרכי' הם לענין גדולות הא' שנים ושערות מבן י"ב שנה ויום א' לנקבה מי"ג שנה ויום א' לזכר והדרך השני כשלא הביא שתי שערות גם לא נולדו בו סימני סריס וגדולתו אחר שהגיע לרוב שנותיו דהיינו אחר ל"ו שנה והדרך הג' שלא הביא ב' שערות ויש לו סימני סריס ואילונית דמן כ' שנה ואילך נדון כגדול והיינו דקאמר סימני סריס ואיילונית אין עושי' בהם מעשה עד שיהו בן כ' דקאמר דסמני סריס ובן ח' אין עושי' בהם מעשה עד שיהיו בן כ' פרש"י ז"ל דבן ח' ודאי שגמרו סמני שערו וצפרניו אין עושי' בהם מעשה לדונו כבן קיימא לכל דבריו והרי הוא עומד בספק נפל עד שיהא בן כ' שנה. והקשו עליו דהאיך אפשר לומר כן שיהא גבור ואיש מלחמה ועושה עסקיו בשוק ונדון אותו בספק נפל ועוד דא"כ הא דרבי אבהו דלא כר' ודלא כרשב"ג דלקמ' כדמוכח בסמוך וא"כ ר' אבהו דאמר כמאן דאפי' כרבנן דפליגי עליה דר' ורשב"ג הא לא אתי:

לפיכך הסכימו רבותי לפי' של ר"ח והראב"ד ז"ל שפי' שאין עושין בו מעשה לדון אותו כגדול עד שיהא בן כ' ואף על פי שהביא ב' שערות שומא בעלמא נינהו וכעין סריס חשבי ליה לענין זה והיינו דערבינהו כחדא ואתיא דרב אבהו כר' ורבי שמעון בן גמליאל ופרושי מפרש סברא דידהו דנהי דהוי בן קיימא אינו נדון כגדול עד זמן זה ודוק' בבן ח' ודאי כלישנ' דר' אבהו וכדרהטא כלה סוגיין אבל כשהוא ספק בן ח' בן ט' בחזקת בן ט' קאי והוי גדול בשנים ושערות שאל"כ לר' אבהו אתה מסתפק בקדו' רוב בני אדם עד שיהו בן כ' שנה שמא קטן הם וזה אי אפשר ודעת רוב הפוסקי' דהלכתא כר' אבהו. וכן ח' מי קא חיי והא תנן בן ח' הרי הוא כאבן הב"ע כשנגמרו סמניו פי' שערו וצפורניו והשתא אפשר דחיי אליבא דר' וכדתניא איזהו בן ח' שאמרו עליו שהוא כאבן ונפל גמור כל שלא כלו לו חדשיו פי' שידוע לנו בודאי שנולד לח' חדשים כגון שבעל ופירש ומילתא פסיקת' תני כל שהוא בן ח' חשוב נפל ואפי' נגמרו חדשיו וסימניו ואפילו שהה יותר מל' יום מדלא פריש מידי:

דף פ עמוד ב

ר' אומר סימניו מוכיחי' עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' וזה הוכחה על שהוא נפל שאלו גמרו סימניו אינו נפל ואינו נדון כבן ח' אלא אמרינן בן ז' הוא דלז' חדשים נגמרה צורתו אלא דאשתהי ולא יצא לאויר העולם עד שיהא בן ח':

אלא הא דעבד רבא תוספאה וכו' ואכשרי' לגמרי פי' דאמר בר ט' הוא ואשתהויי אשתהי כמאן כר' דאמר משתהא העובר כלומ' היכי עביד עובדא לקולא כר' דהוי יחידאה ולא חייש לדרבנן דלהוי ספק מיהת והיינו דלק"ל לר' אבהו דאתיא נמי כר' כיון דמסתבר טעמיה דר' אסתבר ליה ר' אבהו כותיה ואמר כותיה ליכא תמיה אבל דרבא תוספאה ק"ל משום דעבד עובדא ולא עוד אלא דאפשר דר' אבהו כרבי ס"ל אלא דהא מפרש דאפילו לר' אין עושים בו מעשה להחזיקו כגדול עד שיהא בן כ' שנה וזה ברור:

ומהדרינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהא דאזיל בשיטתיה דר כר' עביד פי' כיון דמסתבר טעמייהו וכדחזינן לשמואל דפסק כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל פי' וכללא כייל רשב"ג כל ששהה אפי' שהוא בן ח' שלא כלו לו חדשיו דקסבר דאלו הוה נפל לא הוה חיי ל' יום אלא ודאי בר ז' הוא ואשתהויי אשהוי:

ומ"מ לא נתפרש לנו יפה מדברי רשב"ג אי מכשיר בשהיי' לחודא כשנגמרו סימניו ושהה אפילו מכשיר בשהייה לחוד בלא גמר סימניו אי מכשר נמי בגמר סמניו בלא שהיה כרבי אבל הנראה יותר לפי לשונו של רשב"ג דבשהייה גרידתא מכשר ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סמניו דההיא עדיפא משהייה לחודה וכיון דקי"ל כרשב"ג ק"ל כר' נמי וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל ולתי' זה אין לנו בן ח' אלא כשלא גמרו סימניו ולא שהה ל' יום אבל י"מ דרשב"ג כשנגמרו סימניו מיירי ותרתי בעי ופליג אדר' דסגי ליה בגמר' סמניו וכבר איפסיקא הלכתא כרשב"ג מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאע"ג דשהה ל' יום וגמרו סמניו נפל הוא ולא אמרי' אשתהויי אשתהי והוו להו רבנן לחומרא ורשב"ג לקולא ואלו לעיל בפ' החולץ משמע דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דאמרי' גבי מת הבן בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת ותלינן שלא היה הבן נפל ואמרי דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי' אע"ג שלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן עבדי' לקולא כרבנן וה"נ משמע בהדיא בפ' ר' אליעזר דמילה דרשב"ג לחומרא ורבנן לקולא דלא בעי שהייה ל' יום ומיהו לקמן דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי כשהוא בן ח' ודאי וכשהוא ספק בן ט' בן ח' דרשב"ג מיקל בבן ח' ודאי דסגי ליה בשהייה וגמר סמניו ומחמיר בספק דהוי נפל עד דלשהי ל' ורבנן פליגי בתרוייהו דבן ח' ודאי לא מהני לי' שהי' ולא גמר סימני' וכשהוא ספק בן ט' בן ח' מכשירין בלא שהייה ואפי' בלא גמר סימני' והלכתא בין לקולא בין לחומרא דבהא דהכא דהוי לקולא עבד רבא תוספאה עובדא כוותיה וגבי ההיא דהוי לחומרא פסק שמואל הלכת' כוותי' כדאיתא בפ"ר אליעזר:

וי"א דלרשב"ג כל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אעפ"י שגמרו סימני עביד ליה ספק נפל מדאמר' בפ"ר אליעזר על ההוא דרשב"ג דא"כ לרשב"ג מימהל היכא מהלין בשבתא כיון שהוא בתוך ל' יום ופרקי' דמהלין להו ממה נפשך וכיון דמתמהי' להדיא היכי מהלין מכלל דבסת' תינוקות מיירי שגמרו סימניהם דאי לא היכי מהלין תינוקות שגמרו סימנים ולפי' סברא זו כש' דלא מכשר בבן ח' ודאי בגמר סימנים לחודייהו כשל' שהה ופליג אדר' וכפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה הרמב"ם ז"ל שפוסק דגמר סימני' לחוד סגי אפשר שהוא סובר דהתם בתינוק שלא גמרו סמניו ופרכי' אלא דלא פריך לה תלמודא. א"נ דאפילו תימא דרשב"ג פליג אדר' הלכתא כר' וראוי להחמיר:

מ"מ ג' מחלוקות בדבר ר' ורבנן ורשב"ג וכן שנו בתוספ' מחלוקתם בפי' וקי"ל בפ"ר אליעזר איבעי לן אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ושקלו וטרו בה טוב' ופסקו לה במסקנ' מדקאמר שמואל הלכת' כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ואמאי לא פשטוה מהאי תוספת'. וי"ל דבריתא לא שמיע להו א"נ דמן התוספת' מוכח דפליגי בספק בן ט' ספק בן ח' ולקול' והכי מוכח' סוגי' דקתני דבספק שקלי' וטרי' כנ"ל וכל דקי' לן בגוו' שכלו לו חדשי' דכ"ע ולד מעליא הוא שלא גמרו סימניו וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אף על פי שגמרו סימניו לרשב"ג ספק נפל הוא בין ל' יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספקא אלא דמשמע דמספקא סמכינן על מה שאמרו בגמ' שאף הם היו נהוגים כן מדאמרינן מימהל היכי מהלי בשבתא ומהדרינן ממה נפשך כרב אדא אם חי הוא שפיר מהלין ואם נפל הוא מחתך בשר בעלמא וליכא אלא שבות דרבנן והא דתניא ספק בן ט' ספק בן ח' מחללים עליו את השבת איכא למימר כשלא גמרו סימניו א"נ כדאמרינן התם דתרגימו לה מר בריה דרב' ורב שחומי שלא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר וכן המנהג פשוט בעולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

עיינו ביה כרב נחמן פי' שלא הביא ב' שערות למטה ואי בשרו מעלה הבל איתי' ליה כרת. אלמא שלא הביא ב' שערות אינו סריס אעפ"י שלא הביא ב' שערות אינו סריס עד שיהו כלן בו כמאן כרב יהודה. ופרקינן רב נחמן סיכי דקנא הוו ליה פי' והא דאמרי' דכשהביא ב' שערות דכ"ע בעי' שיהו כלן בו היינו אפי כשהבי' ב' שערות בזקנו וכן הלכת' וקי"ל כרבי יוחנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל:

טעמא דבעלה הוא פרש"י ז"ל משום דנפסלה לכהונה שהרי נבעלה לחייבי כריתות והויא לה זונה הא לאחר כשרה לכהונה ודלא כרב המנונא דאלו לדידי' כאשת איש שזינתה וזונה פסולה לכהונה אבל לדידן אע"ג דחייבי לאוין הוא לא הויא זונה ליפסל לכהונה חשיב זר אצלה מעיקרא אבל בחייבי כריתות לא בעינן זר אצלה:

ונראה דהא דאמרי' הכא לימא תהוי תיובת' דרב המנונא ואע"ג דלית הלכתא כותיה משום דאיהו דאמר כר' עקיבא כדאית' במס' סוטה וסתמא דריש כר"ע להכי פרכי' ופרקי' לה:

דף פא עמוד א

והא דתנן אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה איפליגו בה ר"ל ור' יוחנן דר"י סבר מאכילה אפי' בתרומ' דאורי' דזכר מעליא הוא ונשואי' גמורי' ור"ל סבר דאנדרוגינוס לר' יוסי ספק' הוא ומאכילה בתרומה דרבנן אבל לא בתרומה דאורייתא ומשום דפריש ר"ל דמאכילה בתרומה דאנן תרומה דרבנן היא:

אמרינן דא"ל ר' יוחנן לר"ל מסתברא תרומה בזמן הזה דרבנן פי' דתרומת הארץ בזמן הזה אפי' בדגן ותירוש ויצהר מדרבנן היא לפי' שבטלה קדושה מן הארץ וליכא למימר דמפרש' מתניתין בתרומת חוצה לארץ או בתרומת פירות שהיא לד"ה דרבנן דהא מתני' סתמא קתני מאכילם בתרומה וכל תרומה במשמע:

א"ל אין שאני שונה עגול בעגוליה עולה. פי' דעגול תאנים של תרומה עולה במאתים ואעפ"י שהוא דבר שבמנין כיוצא בו מדאוריתא לא בטיל. והא אע"ג דדבר שבמנין בטיל אלו היתה תרומה בזמן הזה דאורייתא היו גוזרים בו משום תרומת דגן דהויא מדאורייתא בזמן הזה דדבר שבמנין כיוצא בו לא בטיל:

א"ל והלא אפילו חתיכה בחתיכות עולה כלומ' דעגולים בעגול שהוא עולה אינו מן הטעם אלא משום דכיוצא בו בעגול אפילו מדאורית' בטיל דלא חשיב דבר שבמנין:

מי סברת כל שדרכו לימנות שנינו את שדרכו לימנות שנינו פי' ועגול אינו מאותם שדרכו לימנות לעולם לא בטל:

מאי היא דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלן ידלקו פי' ואפי' נתערבו באלף דסבר ר"מ דחבילי תלתן דבר שבמנין הוא ולא בטלי. ולא מצי למימר שימכרו לעכו"מז חוץ מדמי איסור שבהם לפי שהם דברים הנקחים מן עכו"מז ושמא יחזור וימכרם לישראל וכ"פ בירושלמי. וא"ת תוליך הנאה לים המלח ואידך לישתרי כדאמרי במ' עבודת כוכבים דפת שאפאה בעצי ערלה ועצי אשרה ובגד שארגו בכרכר של עבודת כוכבים או שצבעו בקליפי ערלה י"ל והוא שאין בו אלא שבחו של איסור אבל כשיש שם גופו של איסור והוא איסור דאוריתא לית ליה תקנתא בהולכת הנאה לים המלח א"נ דרבנן דהכא לית להו כר' אליעזר דאמר התם יוליך הנאה לים המלח:

ויש גורסי' כאן נתערבו באחרים ואחרים באחרים כלם ידלקו וליתא דכל שהוא ספק ספקא על ידי תערובת מותר ואינו אסור אלא באיסורי עבודת כוכבים ומזלות בלבד וכדאיתא בפרק התערובת ויש לקים הגירסא כגון שנפלו שם רובן של ראשוני' דחד ספיקא חשיב וקמ"ל בנתערב תרי רובא וכ"נ בתוס':

דף פא עמוד ב

ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו פי' שדרכו לימנו' לעולם ואינם נמכרים באומד ורוב המפרשי' הסכימו דפלוגת' דר"ל ור' יוחנן היינו לר"מ ולפי' תפסו לשונו ובו נחלקו אי אמר ר"מ שדרכו אוכל אבל לרבנן את שדרכו בטל שלא אסרו הם אלא ו' דברים השנויי' במשנתי' בלבד שהם חשובי' מאד והא דאפליגו ר"ל ור' יוחנן אליבא דר"מ היינו משום דסבירא ליה דהלכת' כוותיה וסוגיא כוותיה בכולי תלמודא דדבר שבמנין לא בטיל והא דתניא בפ' בתרא דעבוד' כוכבים ומזלות אלו דברי' אסורי' ואסורים בכל שהם לא אתיא כולה לרבנן אלא כר"מ ומיהו מודו רבנן דבעלי חיים לא בטיל כדמוכח בריש פ' התערובות גבי חטאות המתו' ושור הנסקל שנתערבו באחרים כלם ימותו הילכך מתני' בעבודת כוכבים ומזלות קתני שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור אי בעלי חיים נינהו מודו רבנן ולא בטיל אבל עבוד' כוכבים ומזלות ויין נסך ועורות לבובין ושער נזיר ובשר בחלב לא אתיא אלא כר"מ וכן מאי דקי"ל בחתיכה הראוייה להתכבד בה לפני האורחי' דלא בטלה כדאיתא בפ' כל הבשר הויא דלא כרבנן וזו שיטת התוס' והיא שיטת רבינו ז"ל והיא נכונה:

וי"מ דהכא ר' יוחנן אליבא דרבנן פליג והלכתא כוותיה ומתני' דמסכת עבודת כוכבים ומזלות כרבנן היא מדלא אמרי' התם ר"מ היא וששה דברים דמנו רבנן במתני' לאו דוקא אלא שדברו בהוה ובמצוי להם וה"ה לכל כיוצא בזה ור' יוחנן סובר כי אותם דברים שאמ' חכמי' הם דדרכם לימנות לעולם והם וכיוצא בהם אסורים בכל שהם ור"ל סבר דהני לאו דוקא אלא ה"ה כל שדרכם לימנות ברוב הפעמים ולאפוקי מחבילת תלתן דר"מ שאינם נמנים אלא במיעוט הפעמים ומתני' דמ' עבודת כוכבים ומזלות לר"ל אתיא שפיר דהא בפ' התערובות אמרי' בהדיא דשור הנסקל וחטאו' המתות אינם אלא מאותם שכל שדרכו לימנו' אלא דאמרי' דאי בעלי חיים נינהו בעלי חיים לא בטילי ואם מתים נינהו מיירי בחתיכ' הראויי' להתכבד בה בפני האורחי' וכשבשלן וכן ההוא דבשר בחלב מיירי בחתיכה הראוי' להתכבד בה בפני האורחי' ומצד הכנתה לאכיל' גורם לה להיות כדבר שדרכו לימנות וכן יין נסך מוקמי' לה בחבית סתומה וצורה חשיבה של עבודת כוכבים ומזלות ובעור חשיב מאד א"נ והוא הנכון דכל שהוא מפני עבודת כוכבים ומזלות חומר איסורן גורם להם לאסור אפי' במשהו ולהיות הם דבר שבמנין ושער נזיר כבגד חשיב וכדאמרי' בשלהי מ' תרומה על כיוצא בזה דתנן האורג מלא הסיט מצמר בכור ידלק הבגד משער נזיר ידלק ואוקימנ' בצפירתא ופרש"י ז"ל שעשה בו צורת צפור דבר חשוב מאד ובחדושי' הארוכים הארכתי בזה בהרבה מקומות:

מאי חתיכה דתניא חתיכה של חטאת וכל מאי דשקלי וטרו בשמעתי' בהא דחתיכה היינו משום דבר שבמנין ויש מקשי' ותיפוק ליה משום חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים ויש שפי' שלא אמרו אלא בחתיכה שכיוצא בזה ראויה להתכבד בה דאלו היא' גופא אסירה היא וכ"ת שהתכבד בה בפני האורחים עכומ"ז בשר בחלב דאסור ד"ת לעכו"מז דאיסורי הנאה מא"ל אלא ודאי ר"ל שכיוצא בזה בחתיכה דהתירא מתכבדים בה בפני האורחים הוא וקשה לי אם כן הכא בין ברישא בין בסיפא לא תעלה ולפיכך פירוש דחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אם תתבטל קאמר ורישא שנתערבה בחתיכות טהורות אם תתבטל הרי הוא חולין וראויה להתכבד בפני האורחים עובדי כוכבים ומזלות וישראלים וכפ' הרב בעל הלכות התרומות וזו שיטה מהרשב"א ז"ל ואינו מחוור למהר"א זכרונו לברכה אלא פי' שזו החתיכה היא טעמא ראויה להתכבד בה כל האורחים ישראלים אלו היתה מותרת ובריתא דהכא י"ל דמיירי בשאינה מבושלת א"נ דאפי' מבושלת כיון דרישא אינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת טומאה אינה נעשית חתיכה ראויה:

קתני מיהת רישא תעלה וק"ל לר"ל ופרקי' דרישא בשנימוחה. א"ה מ"ט דר' יהודה פירוש דבשלמא לדידי פליג וסבר דכל שדרכו לימנות אינו עולה אלא לדידך קשיא דהא מסתמא הא ר"מ הוא בר פלוגתי' דר' יהודה דאי רבנן מאי איריא חתיכה זו אפילו סיפא נמי דהא לרבנן לא מיתסר אלא ו' דברים בלבד:

דף פב עמוד א

טהורה בטהורה עדיפא ליה פרש"י ז"ל בלשון אחר דאע"ג דשתיהן טהורו' ושייך בהו בטולא טפי דאשכחן במ' תרומות דתרומה בחולין טהורין הכל מודים שעולה ובתרומה טמאה בטהורה חולקי' ב"ש וב"ה ועוד דעדיפא ליה למתני חומרא שאינה עולה ואפי' בנימוחה והטעם הראשון הוא הנכון כדבעי' למי' ולשון הגמ' מוכיח כן דאמרי' טהורה בטהורה עדיפא ליה ולא אמרינן נימוחא עדיפא ליה:

גרש"י ז"ל והיא גר"ח ז"ל ומקצת נוסחאות. ור"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופי' הוא ז"ל דבשלמא לר' יוחנן דמפרש לה בחתיכה שלמה אמר לך דאע"ג דחתיכה זו אינו דבר שבמנין דכל שדרכה לימנות היא כיון דבסיפא הפסדא מועט דאע"ג שלא תעלה חזו כלהו לכהני' אפקוה מדינ' ועשאוה כאלו היא דבר חשוב ממש ואמרי לא תעלה ברישא שאם לא תעלה הפסד' מרובה דלא חזי אלא לשריפה אוקמוה אדינא ואמרו שתעלה ובעגול בעגולי' אע"ג שהפסידו מועט דהא אכלי ליה לכהני' כיון שאיסורן מדבריה' דתרומת תאנים דרבנן אוקמוה אדינא אבל לר"ל דמפרש בבריתא כולה כשנימוח' סיפא נמי למה לא תעלה דהא ליתיה לאיסור בעיניה ופריק רב שישא ברי' דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן וסיפא באיסור' דאורית' פי' דסיפא כיון דאיסורא דאורית' הוא סברי רבנן דמין במינו לא בטיל כסברא דרב יהודה וברישא דאיסורה דרבנן הוא דאפליגו רב ורב יהודה וה"ק על פי' זה חדא דכיון דעל ר"ל פרכי' למה לך למימר ולר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בדידיה עסקי' השתא והכי ה"ל למימר מ"ש רישא ומ"ש סיפא ועוד דהא אנן ל"ק לן על ר"ל אלא סיפא ולמה ליה לרב שיש' לומר רישא בטומאת משקין דרבנן לימא סיפא משום דמודו רבנן דמין במינו לא בטיל וכי פרכי' א"כ רישא במאי פליגי לימא רישא בטומאת משקין דרבנן דהכי אורחא דתלמודא:

ומיהו בזו י"ל דרב שישא לאו בל' קושי' איתמרא אלא שפירוש הוא הברייתא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא והביאום בכאן לפרש קושייתנו וכיוצא בו בתלמודא ומי' אכתי קשיא דלא שמעי' לרבנן בשום דוכתא האי סברא דמדאוריתא מין במינו לא בטיל כלומר ומינה דרבנן לטעמייהו דאמרי בטיל והיכי הדרי' השתא לומר דרבנן נמי סברי מין במינו לא בטיל בדאוריתא ולא מפרשי לה בהדיא ועוד כי מה שפי' רבי' ז"ל דלר' יוחנן ניחא בריתא דשאני ליה בין הפסד מרובה להפסד מועט ה"ל לתלמודא לפרושי ה"ט דמהיכא ידיע לן ועוד כי כיוצא בזה אמ' רב אשי לקמן ולא קיימא לן:

לפיכך הסכימו גדולי רז"ל לג"ה שגורסי' ולר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא וה"פ דבשלמא לר"ל רישא כשנימוחה וסיפא כשלא נימוחה אבל לר' יוחנן דמוקי רישא נמי בשלא נימוחה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אם בדבר שבמנין היא בתרוייהו לא תעלה ואם אינם דבר שבמנין וכו' ופריק רב שישא דרישא איסור דרבנן וכיון דאינה דבר שבמנין בטלה כדינא דכל שדרכו לימנות היא אבל סיפא דאיסור דאורייתא חומר איסור וקדושה עושה אותה שדרכה לימנות ולא בטלה וכו':

רב אשי אמר וכו' והא דרב אשי בדותא היא ולא אמר מעולם דלמאן יש לה מתירין פי' דדבר שיש לו מתירים היינו שיש לו התר אפי' למי שנאסר עכשיו משא"כ בזה ומדלא מתרצי' דבטעמא דר"א דבעי למימר דרישא אין לו מתירין לשום אדם והפסדו מרובה וסיפא יש לו מתירין לקצת בני אדם והפסדו מועט ולכך לא תעלה שמעי' דליתי לההוא פי' והרי זה נכון מפי' רבי' הר"ם ז"ל דהלכת' כר' יוחנן דאת שדרכו לימנות שנינו ומיהו מאי דאמרי' בסוגיי' דדבר שבמנין בדרבנן בטיל לית הלכתא הכי אלא כתנא דליטרא קציעו' דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ואיתא בזבחים ובפ"ק די"ט (דף ד) ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין דבר שבמנין בכל שדרכו לימנות קי"ל כוותיה דדבר שבמנין שדרכו לימנות אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"פ הרמב"ם ז"ל ויש חולקי' עליו אבל רבותי הסכימו בדבריו ז"ל:

וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאוריתא פי' דקס"ד דמשו' דסבר ר' יוחנן הכי מפרש לה למתני' הכי:

והתניא שתי קופות וכו' עד שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו פי' דכיון דספיקא הוא היאך נפלו תלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא וכדמפרש ואזיל ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה פי' דאיכא כדי בטול דאורייתא דחד בתרי בטיל ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה כלל אלא שהם שוה בשוה והכי מוכח לקמן מפרכא דפרכינן ליה ממקוה:

בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי רבוייא הוא דבעיא פירוש בשלמא ר"ל אע"ג דקתני ליה סתמא וכיון דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן הוה ליה למשרי בלא רבוייא דהא ספיקא דרבנן הוא וספיק' דרבנן לקולא מ"מ יכול לשנויי דעשאה כעין של תורה לחומרא והצריכו בו רבויה דלא למיטעי באיסורין דאוריתא. אלא לר' יוחנן קשי' פי' דכיון דסבר דתרומה בזמן הזה דאורית' ספיקא דאוריית' הוא ואיך אפשר למתלי בהתירא ולקולא בלא רבוייא וא"ת לימא ליה דבריתא בתרומת חוצה לארץ שהיא מדרבנן לד"ה וי"ל דהא ליתא דא"כ פשיטא דלא בעי רבוייא ור"ל נמי לא הוה אמר דבעי רבויא דהא קי"ל דתרומת חוצה לארץ מבטל' ברוב ואפי' לכתחילה ואפי' לאוכל הזר וכדאמרינן בבכורות פ' עד כמה:

דף פב עמוד ב

אמר לך ר' יוחנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי עד מאן תנא סדר עולם ר' יוסי פי' ובעי ר' יוחנן לאוקומי לר' יוסי בשיטתיה ומיהו איהו ודאי כרבנן ס"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן. וא"ת ור"ל לא סבר מתני' דסדר עולם י"ל דאיהו סבר דסדר עולם לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא והא דבעי לאוקומי סברא כרי יוסי במתני' בשתי קופות בתרומה דרבנן ולא כמתני' דסדר עולם משום דהכי הלכתא במתני' דקופות ובעי לאוקומי ר' יוסי כהלכתא שמעי' מיהא אגב אורחיה דבין לר"ל ובין לר"י הלכתא דתרומה בזמן הזה דרבנן כנ"ל וסוגיין בפרק אלו עוברין נמי אמרי' להדיא הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן והאי לישנ' מוכח דהכי הלכתא מדלא אמרי' הא מני ר' יהודה היא דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וכן פי' הרמב"ם ז"ל ושלא כדברי הראב"ד ז"ל:

ואיכא למדק על מתני' דקופות מהא דתניא במ' תרומות פ"ד שתי קופות שתי מגורות שנפלה סאה של תרומה בתוך א' מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלה מעלות זו את זו ע"כ ומיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולפיכך הקלו בזה לחשבון כאלו הן קופה אחת כיון שיש בכל אחד ואחד מהן רבויא ואף על גב דליכא נמי שאני אומר ואס"ד דהכא גבי שתי קופות בעי ריבוא כסברא דר"ל פשיט' דאמר' שאני אומ' דהא עדיפא מינה טובא ההיא דהתם וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דעדיפא משאני אומר דמיירי בשתי קופות של אדם אחד שהם עומדים להתפנות ולהתערב זו לתוך זו ואפילו בב' עליות עשאום כאלו הם מעורבות כבר וכ"פ ר' שמשון ז"ל וכדתניא בתוספת' דהתם פ' סאה תרומ' ב' קופות בב' עליות אפי' הן בשתי עיירות מעלות זו את זו ב' מגורות בעליה א' יעלו ר יהודה אומ' לא יעלו ופי' בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות וקתני סיפא דתוס' בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומ' בתוך מאה נפלו וק"ל למה לי שיהא בא' מהם מאה בלאו ה"נ מעלות זו את זו אלא וודאי דריש' מיירי כשהן של אדם אח' שעשויין להתפנו' וסיפא כשהן של שני בני אדם שאין עשויות להתפנות ואין מעלי' זו את זו ולהכי בעי שיהא בא' מהן מאה דאיכא למימ' שאני אומ' ולר' יוחנן מיירי התם אע"ג שאן בהן רבויה כלל ואיידי דתני שיש בזו מאה נקט שאין בזו מאה ולר"ל מאה הוא דליכא אבל רבויא איכא והא דהכא בשתי קופות כב' בני אדם דמייא כיון שאחד מהן תרומה ולהכי בעי שאני אומ' ובעי רבי' אליבא דר"ל:

ויש מקשי' עוד מהא דתנן הדורס ליטרא קציעות ע"פ חבית ואינו יודע באיזה חבית דרסה דאיפליגו בה אם צריכה מאה פומי או אם התחתונו' מעלות את העליונות ואמאי כין דספק הוא באיזה חבית דרסה נתלי בכל א' מהן לקולא ונימא לא נדרסה בזו אלא בזו ניזיל בכל א' מהן לקולא דספיקא דרבנן הוא והא איכא רבויה והנכון שלא אמרו שאני אומ' אלא כשאפש' לתלות בהתר גמור לומ' התר לתוך התר נפל מש"כ בההיא ליטרא קציעות שאי אפשר לתלות אלא באיסור:

וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי רבויא והא תנן פרש"י ז"ל דהשתא קס"ד דטעמא דלאו בעי רבוי' לאו משום שאני אומ' אלא משום דא"נ הוי איפכא שנפלה תרומה לתוך חולין לא בעי רבוי' בדרבנן ולא נהיר' כלל דהא בהדיא קתני מתני' שאני אומ' חולין לתוך חולין נפלו אלמא ה"ט דמינתא ועוד היאך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבויה כלל דהא בכלהו איסור דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה בשמנו של גיד דבעי ס' וסתם יינם במשהו ביין נסך ותרומת תאני' במאה שלא הקלו בענין זו אלא בתרומת ח"ל או בחלת חוצה לארץ שבטלו ברוב ומ"מ צריכה היא רוב מיהא כדאית' בירושלמי דסוף חלה הורה ר' אבהו בביצה שהיא צריכה רוב וא"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה א"ר זעירא מתנית' אמרא אפי' בא"י דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב וליתא לדר' זעירא ואפי' לר' זעירא היינו בתרומת ח"ל בלבד שאין לה עיקר מן התורה כלל ושאינה אלא במקצת מקומות ח"ל אבל בתרומה בזמן הזה שיש לה עיקר מן התורה ליכא למ"ד דלא בעיא רובא ואפי' מאה בעי' לפום פשטא דמתני' דמ' תרומה דכלהו בזמן הזה דרבנן:

ומיהו הצריכו לרש"י ז"ל לפרש מאי דקפרי' בסמוך איבעי' אימא שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר דעלמא מאן דמותיב סבר דטעמא דהכא לאו משום שאני אומר הוא אבל א"א לומר כן מטעמי דכתיבנא אלא ה"פ דאנן ס"ד דגבי הא דמקו' איכא למתלי לקולו' לומר שאני אומר סאה שנתן הוא סאה שנטל כי משום דסאה שנתן הוא של משקין ומי פירות (דקאפו) לא נתערב במי מקוה וכשנטל היא היא שנטל ובעי רובא ופרקינן דשאני הא דאיכא למימר שאני אומר דנפלה תרומה לתוך תרומה אבל לגבי מקוה אין שאני אומר שלא ברור כ"כ כיון שהמשקה מעורב:

נתן סאה ונטל סאה כשר פרש"י ז"ל גבי שאר משקין ומי פירות קאי והיא שנישנית בפ"ז דמס' מקואות ותדע שאלמלא כן הק"ל דמקוה שלם אינו נפסל בשאובה כלל ויכול למלאת בכתף ולתת לתוכו אפי' אלף כמוהו. וק"ל כיון דמתני' במי פירות היא מאי פריך מינה דההוא פסולה דאורייתא הוא דמדאוריתא מיא בעי' למקוה וי"ל דכל זמן שלא שנו מראה פסול דרבנן הוא ומדאוריתא אפי' כל היום כולו כשר דקמ' קמא בטיל ורבנן הוא דאחמירו ובעי רובא בהכשר' כך תי' הרמב"ן ז"ל ובת ו' מאי לאו דנשיי' רובו פי' שנתן בו י"ט סאין מי פירות דאיכא כ"א סאין דמקוה ואיכא רוב דמיא דהתירא ומאי עד רובא דקתני עד שיגיע לחלק המשלים רוב של מקוה דהיינו עד ולא עד בכלל אלא ודאי אע"ג דלא בעי תרי פלגי בהתרא רובא מיהת בעי וקשה לר' יוחנן דאמר אעפ"י שלא רבו כלל וכדפרש"י ז"ל לעיל ופרקי' דלא לישקול רובו כלומר אלא שיהיו עשרים בעשרי' ועוד רובו דקתני עד ועד בכללי שיטיל שם עד אותו חלק המשלי' לרוב דהוא ליה ך' בך' ומדלא פרקי' דמאי עד רובו שיתן שם כ"א שמעי' דאפי' ר' לא שרי אלא כשהן שוה בשוה וכדקאמרינן אעפ"י שלא רבו בדוקא נקטי ולאו סירכא דלישנא דריש לקיש נקט:

ואי בעית אימא שאני הכא דאיכא למימ' שאני אומר ולענין הלכה ודאי קיימא לן כרבי יוחנן דכל היכא דאיכא למימר שאני אומר והוי איסורא דרבנן ואפילו באיסורין כעין של תורה פשיטא דלכ"ע בעי רביה ואף ברביה יש להסתפק אי אמרינן שאני אומר ונראי' דברי האומרים דשרי ברביה כיון דאיכא רבויה ספקא דרבנן הוא דאפילו נפל איסורא לתוך היתר חד בתרי בטיל כשהוא מין במינו מיהת וכדאמר' ר"ל בזבחי' אי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו וה"נ סוגיי' בכולי תלמודא דמדאורית' חד בתרי בטיל והא ראיה דבדאורית' אמרי' שאני אומר ע"י רביה מסוגיי' דפ' אלו עומדין דפרכי' על מ"ד בכזית בכדי אכילת פרס דאורי' אמאי אמרי' שאני אומ' ופרקי' תרומה בזמן הזה דרבנן אלמא מעיקרא הוה מוקמי' לה בתרומה דאוריתא ואפ"ה אלו סבירא לן דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאוריתא שפיר אמרי' שאני אומר כיון דאיכא שיעור בטול דאורי' וכ"ת דהתם באכילת פרס הוא דשרי' ברבי' (הא לאו הכי) לא י"ל דהת' הוא משום דס"ד דמיירי במין בשאינו מינו דהתם ודאי לא סגי מדאורי' בחד בתרי עד דאיכא בטול טעמא ובדין הוא דיכלי לשנויי התם דמיירי במין במינו דסגי מדאורית' ברוב אלא דניחא לן לאוקומי בקושטא דמילתא בתרומה בזמן הזה מדרבנן מ"ה שמעינן מינה דכל היכא דאיכ' שעור בטול דאוריתא אמרי' שאני אומר אפילו באיסורין של תורה ואי מין במינו הא סגי ברביה וחד בתרי ואי מין בשאינו מינו הא קי"ל בסוגיי' דפ' אלו עוברין דכזית בכדי אכילת פרס דאורית' וכ"פ גדולי רב"ה ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל:

ומכאן אתה דן לשני קדרות א' של שחוטה וא' של נבל' ולפניה' חתיכה של נבלה וחתיכה של שחוטה ונפלה זו לזו וזו לזו ואין ידוע לאיזו מהם נפלה דתלינן לקולא כיון דאיכא רביה ואפי' חתיכה חשובה דאפילו בדבר שבמנין דאוריתא חד בתרי בטיל בסתם יינם כי ה"ג אע"ג דמשו' חומר' דיין נסך הוי במשהו אפשר דאמרי' שאני אומ' בלא רביה בכל איסורין דרבנן ואפשר דבאיסורי משהו החמורו' לא אמרי' שאני אומ' אפי' באיסורין דרבנן בפחות דרביה ומיהו ברביה אמרי' אפי' באיסו' של תורה וכל היכא דליכ' למימר שאני אומר הא פרישנא דאפי' באיסורין דרבנן לא סגי לן ברביה ושיעוריהן כעין של תורה כעין שומנו של גיד הנשה וכיוצא בו ומיהו הרמב"ן ז"ל מיקל להתיר ברביה בלחוד באיסורין שאין להם עיקר מן התור' כגבינ' ופת של עכומ"ז וכעין חלת חוצה לארץ שהתירו לבטלה ברוב מפני שאין להם עיקר מן התורה וכדאמרי' בשמעתי' שאני הכא דאיכא למימר שאני אומ' כלומר ומ"ה לא בעי רביה הא אלו ליכא למימ' שאני אומ' בעי' רביה וסגי לן ברביה והאי דיוקא לא מיחוור דאנן לא דחינן אלא משום דל"ל שאני אומר סגי לן בלא רביה אבל בדליכא למימר שאני אומר הדרי' לדינא ובעי שיעור בטול ברובה וזה ברור. וחלת ח"ל טעמא אחרינא הוא מפני שאין איסורה בגמ' תדע שלא התירו בשום איסור' דרבנן לבטלו ברוב אלא התם וכההיא דעצים שנשרו לתוך הדקל בי"ט וכדמפרש טעמא בפ"ק די"ט. מעתה אין לנו ראיה לבטל אפי' איסורי' של עכומ"ז כגון חלב וחמא' וגבינ' בפחות מששי' ומיהו לענין פתן ובשוליהם כיון שאין איסורן שוה בכל כדפי' בדוכתא אפשר דבטיל חד בתרי וכן נראה בעיני וכן הסכים ע"י הר"ם ז"ל:

תנן אנדרוגינוס נושא וכו' פי' אלמא זכר מעליא הוא וק"ל לר"ל ופרקי' תני אם נשא פי' בדיעבד חוששי' לנשואים להצריך גט ולכל דבר שבחומרא ופרכי' והא נושא קתני ומהדרי' ולטעמיך מאי אבל לא ניש' כלומר וליטעמיך דדוקא לישנא הכי מתפרש לך אבל לא נישא דמשמע לכתחלה פשיטא דכיון דקתני נושא לכתחלה וחשיב ליה זכר מעליא אלא ע"כ ה"ק אינו נישא בדיעבד ומדאינו נישא דסיפא בדיעבד רישא נמי בדיעבד ומהדרי הא ליתא אלא רישא דוקא שעשה לכתחלה ואינו נושא אפי' בדיעבד ואגב רישא נקט סיפא לישנא לכתחלה. הדר פרכי' לר' יוחנן והא מדקתני סיפא אנדרוגינוס חייבי' עליו כזכר מכלל דת"ק ספוקי מספקא ליה אם הוא זכר או נקבה וק' לר' יוחנן ופרקי' בין מר ובין מר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא פרש"י ז"ל וכן ר"י ז"ל שהוא ספק אלינו ורמב"ן ז"ל פי' בריה מחודשת לגמרי שאינה לא זכר ולא נקבה וכתב עוד והלשון מעיד על פי' בריה מחודשת לגמרי וכבר הארכתי בשלהי פרק המפלת:

דף פג עמוד א

מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגי' ש"מ הדר ביה פי' דאי לא הדר ביה ותנא דמתני' ותנא דברייתא פליגא מה נפשך אי פליגי נמי בדר' שמעון אמאי שבקיה לר"ש בר זוגיה ואי לא פליגי בדר' שמעון אלא בדר' יוסי בלחוד א"נ אליבא דתנא ברא ר' יוסי ור' שמעון מפלג פליג וה"ל לתנא ברא לאיתויי סברא דר' שמעון וסברא דר' יוסי דפליג עלי' ברור וזה מובלע בפרש"י ז"ל:

דהא שמעי' לה לשמואל דחייש ליחידאה פרש"י ז"ל דפסק הלכה כר' יהודה בן בתירא דיש זיקא בפ"ד אחי' ואע"ג דרבים פליגי ותמיה מילתא טובא וכי כל המקומות שוים הם ליחיד וי"ל דהכי אמרי דכל היכא דמסתבר טעמא דיחידאה וסוגיי דאמוראי כוותיה והכא ודאי מסתבר טעמא דרבי יוסי דמתנית'. אמר בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פרש"י זכרונו לברכה כרבי יוסי דמתניתין דאמר זכר מעליא ולית להו לבי רב הא דאמ' לעיל משמיה דרב ליתא למתני' מקמי בריתא וכן בתוס' ולא מחוור דשפיר מוכחי' לעיל דר' יוסי מהדר פירש מדשבקי לבר זוגי ועוד דאמאי מוקמי פלוגתא בכדי אההיא דלעיל הנכון הל' כר' יוסי דבריתא וכ"פ רב אלפס ז"ל וכפר"ח ז"ל והא דאמ' רב הונא משמיה דרב נחמן אנדרוגינוס חייבים עליו משני מקומות שפיר אתיא אפי' לר' יוסי דבריתא וכדבעי למימר לקמן בס"ד:

אין נוטעי' ואין מבריכי' וכו' פי' בארוכ' בפ"ק דר"ה בס"ד. ומתני' דקשו פי' במקומו במ' נידה בס"ד:

המסכך גפנו על גבי תבואו' חברו הרי זה קדש פי' אם השהה אות לדעת עד שהוסיף א' במאתים וחייב באחריותו פי' מדינא דגרמי וסתם מתני' ר"מ היא דדיין דינא דגרמי וכדאיתא בפ' הגוזל ולא חשיב מזיק גמור מפני שאינו אסור לשעתו ואינו חשוב גרמא בנזיקין שהוא פטור כיון שזה הגפן בעצמו הוא אסור וברי הזיקא בלא שום מעש' מחודש ואי משום היזק שאינו ניכר הקי"ל דבמזיד חיי' בקנס' דרבנן כמטמא ומדמע בידים כדאית' בפ' הנזיקי' וכן קנס לר"מ בדינא דגרמי א"נ כיון שהערוב נראית שם היזק ניכר הוא וכמו שפי' בפ' הגוזל משמו של רבי' הר"ם וקרובו ה"ר יצחק הלוי ז"ל. אמרי בי רב מני רב הונא והא דאסי' בסנהדרי' דאמרי בי רב הממנונא ה"מ היכא דאיכא מימרא אמר רב הונא אמרי בי רב א"נ היכא דאיכא מימרא דרב הונא דפליג על אמרי בי רב הא לאו הכי אמרי בי רב היינו רב הונא כדפרש"י ז"ל ואינו נכון וסברא זו מפורשת בסנהדרי' כפי' ר"ת ז"ל:

דף פג עמוד ב

אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה מב' מקומות פי' כדין הבא על זכר מתיבי ר' אליעזר אומ' אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר בד"א בזכרות שלו וכו' שלא תאמר חייבי' על ב' מקומות מזכר קאמ' לכ"פ בד"א בזכרות שלו פי' באחוריו אבל בנקבות שלו פטור פי' פטור מדאורית' אבל לוקה מכת מרדות כדכתב הרמב"ם ז"ל:

מ"מ קשה לרב הונא וק"ל מאי מקשה מדר' אליעזר לדרב הונא אמ' רב דהא אמר רב הונא אמר רב כר' יוסי ס"ל וכדאמרי בי רב משמיה דרב ואמרי בי רב היינו רב הונא כדאית' לעיל ור"י ור' אליעזר מיפלג פליגי ואפי' לסברא דר' יוסי דמתני' כדאית' לעיל בהדיא בשמעתי' דר"ל ור"י וכ"ש לסברא דר' יוסי דבריתא וי"ל דכיון דנקיט לה רב הונא סתם ולא קאמר לדברי ר' יוסי משמ' לן דה"ק לכ"ע גזרת הכתוב לחייב עליו משני מקומות דאי זכר מעליא הוא או בריה בפני עצמה או ספקא כדיני דעלמא לענין משכב זכור עשאו הכתוב בב' מקומות כזכר ולקמ' אמרינן מהיכא נפקא לן ולהכי פרכי' ליה מדר' אליעזר ומהדרי' דאיהו דאמ' כר' סימאי דס"ל נמי הכי בדרשא דקרא ור' אליעזר דריש ליה באנפא אחרינא וס"ל דאדרבה לד"ה יש להם לומ' שלא יתחייב עליו אלא במקום זכרותו:

מ"ט דר' סימאי ורבנן כלומר ר' אלעזר סברא דתלמודא דהלכתא כוותיה ומ"ה קרי ליה בלשון חכמים וכן פירש הרמב"ם ז"ל הלכה כר' אליעזר ואעפ"י שהוא פסק הלכה דאנדרוגינוס בריה כר' יוסי הא פרישנא דר' אפילו לדברי האומ' בריה א"ל מגזרת הכתוב וכדבעי' לברור בסמוך:

אעפ"י שיש ב' משכבות את זכר כתי' פרש"י ז"ל וה"ק זכרותו של מי שיש לו ב' משכבות לא תשכב ושיילינן ורבנן דהיינו ר' אליעזר זכר גרידא מנא להו פי' כיון דקרא באנדרוגינוס מיירי וק"ל לר' סימאי נמי באנדרוגינוס מיירי ואמאי לא קא בעי זכר גרידא מ"ל וי"ל דר' סימאי הא דכתיב ואת זכר זכר ממש דריש ליה ושמעי' מיניה לעלמא זכר גריד' אבל לר' אליעזר דריש ליה לשון זכרות כדפרש"י ז"ל הילכך לר' סימאי עקר המקרא בא לחייב על הנקבות ולעשות כזכרות ושפיר משתמע דזכרות גרידא חייב אבל לר' אליעזר שפוטר על הנקבות אדרבה הודיעך הכתו' שלא תתחייב אלא על זכרות מי שיש ב' משכבות כנ"ל:

אשה שלא כדרכה מנ"ל פי' כיון דהאי משכבי דרשי' ליה במשכבי אנדרוגינוס ובעיין בין לר' סימאי בין לר' אלעזר כדפרש"י ז"ל ועיקר נפקא להו מאשה פי' דה"ל למכתב ואת זכר לא תשכב משכבי א"נ תשכב משכבי זכר מאי אשה לרבות ולחייב ב' משכבותיו. ולר' סימאי אנדרוגינוס השוה הכתוב אי נמי לחייב בשתיהן על שתי משכבות זה משום זכר וזה משום אשה אבל לר' אלעזר ה"ק קרא את זכרותו של מי שיש לו ב' משכבות לא תשכב שאם כן אתה מחייב עליו כשם שאתה חייב במשכבי אשה:

לא לכל א"ר אלעזר אנדרוגינוס זכר מעליא הוא שאם אתה אומר במוקדשי' יקדש פי' אם הקדיש למזבח באמת אנדרוגינוס יהא פשוט קדושת הגוף ואלו לר' אלעזר שמעי' דלא קדיש כלל קדושת הגוף אלא בקדושת דמים בלבד שיפדה בלא מום ומותר אחר פדיון בגיזה ועבודה:

ומ"ל דלא קדש וכו' ר' אלעזר אמ' טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאים בגדי' בבית הבליעה פי' דמליקתן כשרה לגמרי ואינה כנבלה לטמא בגדים בבית הבליעה שהיה ר' אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה פי' כגון בקרבן בהמ' אתה מוציא טומטו' ואנדרוגינו' מן הכלל. ולא קדשי כלל פרש"י ז"ל דבעי זכר ודאי ונקבה ודאית אבל בקרבן העוף לא הוזכר בו זכר ונקבה פי' לפי' דאתיא כי הא דאמרי' בשלהי פ' המפלת גבי טומטום ואנדרגינוס שראו לובן ואודם שאין חייבי' על ביאת מקדש דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית וכדאמרי' נמי דמה"ט אינם כערך איש ולא כערך אשה ויש ברבותי' הצרפתי' ז"ל שהקשו דההו' טעמא א"ל למ"ד שהם בריה או שהם ספק וכגון טומטו' שהוא ספק אבל לר' אליעזר כיון דגבי משכב זכור דיין ליה כזכר מעליא וכדקת' וחייבי' עליו כזכר הא זכר ודאי לכל אדם דאמאי לא גמירי מיניה לעלמא. והנכון בזה דר' אליעזר לא גמר מקרא דלעיל שיהא כזכר מעליא דאדרבה אפשר לומר שאלו היה זכר מעליא חייב היה על משכבותיו כמו האשה על משכבותיה ואפשר הוא שהוא בריה או אפשר שהוא ספקא וכיון דכן אינו קדוש דבעי' זכר ודאי אלינו וכדממעטינן התם טומטום מפני שדידן ספק אלינו לא קדשי' בתרומה ולא מקדישים לעשות תרומה וכן הוא מפורש יפה בפרש"י ז"ל ובהכי סליק לן פרק הערל בס"ד: