חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.


כיצד אשת אחיו

פי' כיצד דין ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו לפטור צרת' אבל לא פריש לן כיצד פוטרת צרת צרה דההיא לא סגיא בפחות מג' אחים שהיו בעלמא וכיון דפריש דין בפ' דרך כלל על כל העריות חזר ולא חש לפרש כן דין ערוה וצרתה כיצד לפרש דין נולד ואח"כ ייבם או ייב' ואחר כך נולד ופלוגתא דר' שמעון ורבנן וכולה מתני' פשוטה:

גמ' אמר רב נחמן מאן דתני ראשונה לא נשתבש קשה להו לרבינו ז"ל אמאי לא תני רב נחמן איכא דתני ראשונה ואיכא דתני שניה מאן דתני ראשונה לא משתבש כדאמר דוכתי בדכוותיה ויש שפי' שאין זה מוכח ורב נחמן רצה לקצר לשונו ונכון הוא ויש שפי' שאין כאן שתי גרסאות אלא שפירש רב נחמן דמאן דבעי למיתני הכי לא משתבש ומאן דבעי למתני הכי לא משתבש דשפיר שייך למקרי שניה או ראשונה וכן נראה קצת מפרשים ז"ל מאן דקארי לה לא משתבש ואין זה מחוור כיון שהמשנה פשוטה בגרסא זו לפנינו שקורא אותה ראשונה היה צורך להשמיענו שנוכל לקרותה שניה שהרי אין לנו לשנות ל' המשנה בכאן שחייב אדם לומר בלשון רבו ואחרים פי' דהא אשכחן תנא בפ"ד אחים דקארי להך ראשונה דמתני' שניה וקורא שניה דהכא ראשונה דתנן התם ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיות נשא נשוי נכרית את אשתו ומת השני' יוצאה משו' אחות אשה והראשון משום צרתה וכפי' רב נחמן דליכא שבושא בחדא מהני (והתם) הוה ליה לרב נחמן לפרושי התם בתר דתנינן להו תרוייהו י"ל דכיון שהיו המשניות שגורות בפי כל התלמידים רצה לפרשה מיד בכאן על משנה ראשונה ולפי שטה זו הא דאמר בסמוך מי לא עסיקי' דייבם לבסוף כנס ה"פ דאע"ג דתנינן בהדיא שכנס ואח"כ ייבם מ"מ לא נקט בדוקא ואין לשנות מפני כן ולקרא שניה:



אשת אחיו שלא היה בעולמו היכי כתיב אמר רב יהודה וכו' ק"ל למה לי קרא תיפוק לי משום דרכיה דרכי נועם כדאמרי' לקמן שלהי יש מותרות דאתינן למעבד ק"ו שנעשה מתים כחיים שאם היו לו בנים כשמת ומתו אחרי כן שתתייבם אשתו ומהדרי דלא אפשר משום דכתיב דרכיה דרכי נועם פי' דכיון דהיו לו בנים והתרתם אותה לשוק ונשא אין זה דרכי נועם ושלום שתחזור ותאסור אותה אם אתה אומר שתתייבם לאשת אחיו שלא היה בעולמו אם מת ולא היה לו אח כלל והרי הוא מותרת לשוק ונשאת אם נולד לו אח אחר כן ואתה אוסרה אין זה דרך נועם ושלום ואין לומר דהכא ימתין עד שימות אבי המת כי שמא יוליד ויהיו לו אחים דא"כ התם נמי נימא דתמתין וי"ל דהכא יכולה היא להמתין עד שימות חמיה אבל התם שיש לו בנים היאך נאמר שתמתין עד שימותו ותתייבם ואין זה מחוור אבל הנכון כמושפי' בירוש' דהכא כשהיתה אשת אבי המת מעוברת קאמרי שתמתין עד שתלד ויה' יכול לייבם א"נ דהכ' מיירי בשיש למת אחים אחרים שהי' זקוקה להם דמשום דרכי נועם ליכא שהרי אסורה מחמתה וזה יהיה יותר מחוור אלא שבתוספות הקשו דהא אשכחן אחיו שלא היה בעולמו בחד אח והוא שמודה בו ר' שמעון אף לרבי אושעיא וא"כ היכי נקטי לה הכא אסתמ' לכך אין לנו אלא כדברי הירוש':

יחדיו המיוחדים בנחלה פרש"י ז"ל שהם ראוים לירש זה את זה ולקמן כד פרכי דילף אחוזה אחוזה מלוט ואמרי' יחדיו המיוחדים בנחלה פי' רבינו ז"ל שראוים שניהם ליירש נחלה אחת ובודאי דלהני פירושי איכא פירכ' אבל חדא באנפי נפשי דלמאי דפריש שירשו זה את זה א"כ תקשי לן אחוה דלוט שיורשים זה את זה ולמאי דפריש שירשו שניהם נחלה א' תקשי לן דאחים מן האם יורשי נחלת אמן אם לא בעל אבל ישוב פירוש רבינו ז"ל דמיוחדים בנחלה תרוייהו משום שיהו ראויים לנחול נחלה אחת וראוי לנחול זה את זה וכל היכא דליכא הני תרתי לא קרינן ביה יחדיו אלא דמרן ז"ל פריש בכל חדא וחדא מהני דרשי מאי דצריך מן המקרא לפום האי דרשא בלחוד וזה ברור מאוד לפי קוצר דעתי ומיהו אכתי קשה שהרי אחוה דלוט ראוים ליירש נחלה אחת ג"כ וכן הרן ואברהם יורשים את תרח וליכא למימר דלוט את הרן אביו יורש בקבר דהא אמרינן בפ' יש נוחלים דיכול בר ברא למימר אנא אביה דאב' יריתנ' י"ל דא"ה כיון דירושת לוט את תרח ע"י מי שנחל היא באה וכי איתיה להרן לא ירית לוט לא קרינן בלוט ואברהם שנוחלין נחלה אחת:

גרסי בכמה ספרים רבא אמר אחים מן האם דמלישנ' קראי וה"פ לא צריכו קרא דיחדיו להוצי' אחים מן האם דמלישנא דאחים גופיה נפקא וכ"ת לאו מופנה לאיי אפנויי מופנה מדהוה ליה למכתב רעים וק"ל דלעיל משמע דההוא דבני יעקב בלחוד הוא דמופנה ולא ההוא דלוט ותו בתר דכתיב יחדיו למעוטי אחוה דלוט מופנה דלוט למה לי והנכון דהכ' על הא' קאי דדילמא ס"ד דהאי דלוט מופנה ושלא לתת לבעל דין לחלוק כתיב יחדיו וגלי לן דהתם אצטריכ' למכתב אחים כדי לקיים הענין שמדבר בו דהא קרי ביה באחים גמורים ואינו בדין שתהא מריבה ביניהם הא מהיכי תיתי ייבם. בנחלה תלה רחמנ' פרש"י דכתיב יקום על שם אחיו ודרשי ליה יקום לנחלה והקשו עליו דהא מאי אריי' דהתם לא אמר הכתוב כי הראוי ליירש ייבם אלא אמר כי המייבם ירש לאחיו ולסלק הנחלה מן האחים וגם לסלק' מן האב אליב' דמקצת תנאי כדאי' לקמן א"כ אנא אמינ' שלא לסלקה אלא בזה אח דאב' ואמא שייבם ויירש לא ייבם ולא יירש ועוד דא"כ למה ליה לר' יהודה יחדיו למעוטי אחים מן האם תיפוק ליה מדכתיב יקום על שם אחיו לנחלה והנכון דה"פ ייבום בנחלה תלה רחמנא מדכתב יחדיו המיוחדים בנחלה וגבי נחלה אין צד האם מעלה ולא מוריד וצד האב בלבד הוא שגורם וכן פי' הר"ם ז"ל חדא הואיל וחדוש הוא שחדשה תורה דקא משתריא ערוה עד דמייחדא באב' ובאמ' פי' ולא נדרוש המיוחדים בנחלה אלא נדרוש המיוחדי' לגמרי מן האב ומן האם וק"ל אדרבה אין לך בו אלא מקום חידושו לבד ולא התיר הכתוב אלא אחים מן האב דאיכ' חדא איסורה ולא אחים מן האב דאיכ' תרי איסורי ולעולם יחדיו המיוחדים לנחלה וי"ל דכיון דייבום בקורבה תלה רחמנ' כדי לקיים שם לאחיו הוה אמינ' דכל שקרובי טפי ראויים להקים שם וראויים להתיר בשבילם איסור אשת אח והלכך עד דמיחדי באבא ובאמ' לא מייבמי ולא נדרוש המיוחדי' בנחל' אלא מיוחדי' בקורבה גמורה קמ"ל אחים דילפי' מבני יעקב דמצד האב סגי הלכך יחדיו היינו מיוחדי' בנחלה כדפ' הרמב"ם ז"ל:

אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה פי' דאע"ג דחמות מן האירוסי' אסורה מדאוריית' הא שריא ואפי' מדרבנן ודייק תלמודא אלמא קסבר רב אין זיקה פי' דזיקת יבמה לא חשיבא קנין ואירוסין אפי' מדרבנן ואפי' יבם אחד דסתם שומרת יבם ביבם אחד היא:

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה פרש"י ז"ל דהיינו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא דקתני שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום דר' יהודה בן בתיר' א"ל המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ביבמתו כי היכי דלא ליפגע באחות זקותו ואמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ומדקאמ' הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ומשום הכי פרכי הכא דלימא רב הלכה כדברי האומר אין זיקה או לימ' ר' סתמא משום הכי כרבנן או לימא בהדי' הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' יהוד' בן בתיר' והיכי עביד לה מימר' באפי נפשה:

והקשו על רבינו ז"ל דכיון דלא אשכחן לרבנן דפליגי עלה בהדי' אלא מדשמואל הוא דדייקי לה לא הוה ליה למיפרך מינ' אליב' דרב לההי' דדילמא פליג רב וסבר דלא פליגי רבנן על בן בתיר' ואינה קושיא כ"כ דתלמודא לא הוה בעי לאפושי פלוגתא ומשמ' ליה דרב ושמואל לא פליגי בהא מילתא דלא הויא סברא אלא גמרא ובתוס' פירשו דאנן השתא לא מסיימי' שום תנא דקים לן דאיכ' תנאי טובא דסביר להו אין זיקה ואפי' בחד וזה יותר נכון:

ומהדרי דאי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרתי לפרש"י ז"ל אתי שפיר דר' יהודא בן בתיר' בתרי מיירי והא דרבנן פליגי עליה דאמרי אין זיקה היינו בתרי ולפי' דידן נמי יש לפרש שפיר דכל היכא דאמר הלכה כדברי האומר אין זיקה סתם מסתמא הוה מוקמי' לה דאין זיקה בתרי והא דרב ושמואל ס"ל במאי דקאמר דרבנן פליגי עליה דר"י ב"ב ופסיק הלכ' כרבנן א"נ דתלינן לה כר' יהושע דאמ' יכול א' משני' וכדר' אמי בר חמא דמפרש לה משום זיקה דכיון דאיכא דסבר אין זיקה בתרי ויש זיקה בחד אע"ג דאיכא מאן דסבר דאין זיקה ואפי' בחד אנן הוה מוקמ' לה חדא דהא הוא מסתברא טפי ועוד דתפסת מרוב' לא תפסת:

ופרכינן לימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ואפי' בחד פרש"י ז"ל דהיינו ר"ע דאית ליה הכי במס' נדרים דקתני גבי שומרת יבם שנדרה אינו מופר לה לא לאחד ולא לשנים ואינו מחוור דההיא אליבא דרמי בר חמא הוא דפריש לה התם מה"ט דסבר ר' עקיבא אין זיקה אפי' בחד אבל רבא ורב אשי פירשוה בטעמא אחרינא דאפילו תימ' יש זיקה אינו מפר לפי שאין היבמה גמורה ובעלה כיון שאין חייבים עליה משום נערה המאורסה וכדפי' התם לכך יש לפרש דהיינו רבי מאיר או רבי כדאיתא לקמן:

אי אמר הכי הוה אמינא אפי' מחיים פי כיון שאין זיקה אפי' מחיים מותר באמה ורשאי לקדש או לכנוס אותם קמ"ל לאחר מיתה מותר באמה אבל מחיים לא משום דאסור לבטל מצות יבמים פי' דכיון דסבירא לן אין זיקה אם היה מקדש לאמה היתה זיקתו גרוע של זו נפקעת לגמרי ונפטרה מן החליצ' ומן הייבום וכדאיתא בפ' ב"ש אליבא דר"ג דאמר אין זיקה המקדש אחות יבמה נפטר' והלכה לה ואסור לבטל מצות יבמית ונראי' דברי ר"י ז"ל שפי' דהכא סתמא קא"ל רבא ואפי' לר"ג דאמר אם מיאנ' מיאנ' ואם לאו תמתין עד שיגדיל ותצא הלזו משום אחות אשת אח דסבר אין זיקה ומותרת לבטל מצות יבמין וכדאי' לקמן בשמעתיה שאני התם כי בעל הקטנה היתה נשואתו כבר מנשואין דרבנן קודם שתפול יבמה זו לפניו ומש"כ בזו שבא לקדש אמה אחותה לאחר שהיתה זקוקתו וטעמא דמסתב' הוא ואע"ג דאמרי' התם אליבא ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ההיא בדיעבד אבל לכתחילה מודה הוא דאסור לקדש ואע"ג דאמר לקמן בשמעתי דלר"ג שתי אחיות שנפלו לשני אחים מייבם חד מינייהו ולא חיישי' דילמא אדמייבם חד מיית אידך ומבטל מצות יבמי' דאידך והתם בבת אחת נפלו עליו והוא מבטל מצות יבמים מאידך בידי' שאני התם דהוה כאילו היתה זו נשואתו כבר שאין טעמו של ר"י ז"ל לומר דמודה ר"ג בכל הבא לקדש אחות יבמה לכתחילה שהוא אסור הואיל ויבמתו היתה לפניו שזה נראה כבא לעקור מצות יבמי' דמה טיבו אצל הפנוי' ההוא מש"כ בדר"ג שהיתה נשואתו כבר ואשתו הראשונ' הוא מקיים ומ"ש רב אידך דמצות ייבום שלו הוא עה עסוק (צ"ל שם מסיק) כי אף זו שמייבם זקוקתו היא וזה ברור ויש שהיו סוברים לפרש עוד דמודה ר"ג בזו משום דהתם הוא דממילא מבטל מצות יבמי' לכי מיית חבריה דאלו בשעת ייבום לא מבטל ובאידך דקתני תמתין עד שתגדל ותצא לזו משום אחות אשה דבגדלותה של זו אידך נפקעת מאליה וזה אינו דההוא דר"ג דאמר בפ' ב"ש אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמים לא אתיא אלא כשבעל לאחר שהגדיל כדמוכח בפ' ב"ש וכדבעי למימר תמן אלא עיקר הטעם כמו שפי' ר"י ז"ל דתנן יבמתו שמתה:

באחותה אין באמה לא וא"ת מאי קושיא האי תנא סבר יש זיקה ורב סבר לה כמ"ד אין זיקה וי"ל דקים לן דההיא הלכתא היא דהויא סתם משנה שהיא הלכה ור' יהודה אמר שומרת יבם שמתה אסור באמה וכדמפרש טעמא דקסבר יש זיקה אפילו בחד ואפי' לאחר מיתה ודווקא אסור באמ' ואפי' לאחר מיתה אם קדשה אפי' מחיים קדושי' תופסי' לו בה דלא אלימי זיקה שלא יהיו קדושי' תופסי' בקרובתא והכי מוכח מההיא מדר' יהודה בן בתירא דאע"ג דסבר יש זיקה ואסור באחות' עד שיעשה אחיו הגדול מעשה קדושי' שקדש לאחותה קדושין הן והוא אסור ביבמתו משום אחות אשתו והמעשה תלוי באחיו ופרכי' ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה פי' שיאמר כן בסתם ומהדרי' דאי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בחד דאע"ג דאיכא תנא דסבר יש זיקה ואפי' בתרי אנן הכי אמרינן מטעמי דכתיבנא לעיל והא כי פליגי בתרי פליגי פרש"י דר"י בן בתירה ורבנן בתרי פליגי ובתרי אמר ר' יהודה בן בתירא דיש זיקה וק"ל דמ"מ הא איכא תנאי אחריני דסברי יש זיקה בחד ואין זיקה בתרי וי"ל דלא אשכחן בהדיא כן במתני' כדאשכחן בהא דר' יהודה בן בתירא בהדיא וכיון דכן סבי' לן דאפי' אמר רב סתם כדברי האומר יש זיקה משום דר' יהודה קאמר ליה וסבר לה כשמואל חבריה דפסק כוותיה א"נ ה"ק דכיון דבמתני' סתם אשכחן דפליגי בהדיא לימא בהדיא הלכה כר' יהודה בן בתירא קא משמע לן דזיקה בהדיא לא מפקעת פירש בלא שיעשו ביבמה שום מעשה או חלוצה או ייבום:



מתיב רב הונא בר בר חייא עשה בה מאמר וכו' וא"ת ומאי קושי' אי תנא דמתני' סבר אין זיקה אפי' בחד הא איכא תנאי דסברי דיש זיקה אפי' בתרי וכ"ש בחד תירצו בתוס' דקושייא משום דמתני' הלכת' כסתם משנה היא והא דהדר מותביה מבריית' משום דסברי דההיא ברייתא לפרושי מתני' אתיא ולכי מתיב ליה לפרושי מתני' דוק' קתני מאמר ולאפוקי ממאי דדחי רבא דמאמ' לאו דוקא ודחי' לה דההיא ר"מ היא ופליג אמתני':

וכשתמצא לומ' דלא פליגי ומתני' כברייתא דסבר אין זיקה לית הלכתא כמתני' דיחידא' היא כר"מ וסתם לן תנא משום דסתם מתני' כר"מ ולא משום דתהוי הלכת' והא דאוקימנא כר"מ ולא אוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה איבעית אימא משום דלא פליגי בה בהדיא ואי בעית אימ' והוא הנכון משום דבסיפא קתני דברי ר"מ וכדאיתא לקמן בתניא כוותה וכדפרש"י ז"ל וא"ת היכי חשבי' לסתם מתני' דהכא הלכה דהא סתם ואח"כ מחלוקת היא דבפ"ד אחים תני סברא דר' יהודה בן בתירא דפליג עלה וסבר יש זיקה ואפי' בתרי וקיימי לן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם י"ל דלא חשיב ההיא מחלוקת כיון שלא שנו שם אלא דברי ר' יהודה ומשום ר"י אמרו קתני וליה לא ס"ל וכפ"י בתוס' דודאי סתם ואח"כ מחלוקת היא והא דאותבי' ממתני' ומשום דסבי' לן דתנא דמתני' לדברי הכל קתני לה דאפי' למ"ד יש זיקה כיון שמת היבם פסקה זיקתו דמיתה בכדי פקעה כמיתת היבם לגבי אידך לגמרי וה"ה דכי מתה היבמה פקעה זיקתה לגבי קרובותי' ודלא כר' יהודה ומהאי טעמ' נמי מותבי' מברייתא ודחי דלעולם למאן דסבר יש זיקה לא פקעה בכדי וההיא ברייתא ר"מ הוא דאמר אין זיקה והה"נ דכי אמרי' מתני' ולא צריכי לדחויי דרבא ולהאי פירושה אתיא שפיר הא דהדר פרכא וסבר ר"מ אין זיקה והתנן וקושיי' על מאי דפרקי' אליבא דר' יהודה דפריש טעמא דמתני' משום דסבר אין זיקה ותקשי לך אידך סתמא דסבר יש זיקה וסתם מתני' ר"מ דבשלמא למאי דמותיב ר"ה בר חייא דאנן סברי דר"מ סבר יש זיקה מחיים דמתני' אלא דפקעה כמתני' וכמתנית' דהכא אבל לפי הראשונים קשיא לן טובא מאי פרכי השתא אליבא דר' יהוד' דהא לכולי עלמ' קשה דבמתנית' קתני בהדיא ר"מ סבר אין זיקה ובאידך תנן סתם יש זיקה וסתם מתני' ר"מ ויש מתרצי' דלדידן לא הוה קשיא דאנן הוה סברי' דאע"ג דסיפא דמתני' ר"מ רישא לאו ר"מ אבל לרב יהודה דדחי דכולה ר"מ קשה ואין זה מחוור דאנן אפשר דסברי מעיקרא דרישא דברי הכל וסיפא ר"מ אבל הוה סלוקא אדעתין דתהוו רישא רבנן וסיפא ר"מ ואחרים פירשו דהא דפרכינן השתא מדר' מאיר אדר"מ לאו על מאי דפרקי אליבא דרב יהודה אלא לדברי הכל פרכי לה דכיון דמייתי לה להא מתנית' דר"מ בעי' לברורי ואורחא דתלמודא בהכי:

דילמא אדמיית חד מיית אידך וקא בטיל מצות יבמין פי' דכיון דסברי אין זיקה מכיון שבנה לא נפטרה אחותה היבמה האחרת והלכה לה והקשו בתוס' והא ר"מ לא חייש למיתה כדאמרי' במס' סוכה גבי העושה בהמה דופן לסוכה וכדאמרי' נמי במס' גיטין דהא דקתני' דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטך שעה א' קודם למיתתי אסור' לאכול בתרומה מיד אתיא כר' יהודה דחייש למיתה ולא כר"מ דאמרי' נמי דר"מ לא חייש לבקיע' הנאד וכן בפ"ק דיומא אמר ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן פליגי עליה דלא חיישי למיתה ומסתמא הנהו רבנן ר"מ היא דסבר דלא חיישי למיתה תירץ ר"י לוי ז"ל דכי לא חייש ר"מ למיתה היינו דלזמן מועט כגון בקיעת הנאד דחששא דחד יומא הוא דלא שריא ר"מ אלא לשבת בלחוד וכן גבי דופן סוכה דחד יומא הוא וגבי יום הכפורים נמי חד יומא הוא ועוד דהתם איכא טעמא דא"כ אין לדבר וכו' וכן גבי תרומה נמי לא חייש שתמות לאחר שעה אבל מיתה דלאחר זמן מרובה חייש וגבי ייבום דילמ' לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה ומיית אידך וקא מבטלא מצות יבמי' ואחרים תירצו דר"מ לא חייש למיתה או לבקיעת הנאד כשיש בדבר שום הפסד ומשום צורך דבר כגון שלא להפסידה בתרומה וכן גבי בקיעת הנאד לצורך שבת דהא בערב שבת עם חשיכה מיירי שאין לו פנאי לעשר וגבי סוכה כשאין לו דבר אחר לעשות סוכתו וגבי יום הכפורים אע"ג דצור' הוא מ"מ אין לדבר סוף אבל הכא כיון דאפשר דמיית ואפשר בחליצה למה נביא עצמינו לבית הספק לבטל מצות יבמין כיון דאפשר דמיית אידך ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרי' לקמן דחליצה במקום ייבום לאו מילתא היא אלא אם כן אתה אומר דמצות חליצה קודמת למצות ייבום וכאבא שאול:

ואי אין זיקה תבטיל דהא ר"ג דאמ' אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אתי' ע"כ לההוא מאן דאמ' בפ' ב"ש דסבר ר"ג דקדושי קטנה כי גדלו לא גדלו בהדה ואי בעל לאחר גדלות גמרו קדושי' ואי לא לא הויא מקודשת וכיון דשרי לבעול אחר שתגדל ואעפ"י שהיא אחות זקוקתו קסבר אין זיקה וכדפרש"י ז"ל הכא וסברא נמי מותר לבטל מצות יבמין שהרי זיקת אחותו קדמה לקדושי' של זו והוא מבטל אותה זיקה בידים כשבועל דסבר ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אבל לההוא לישנ' דאמר דכי גדלה גדלי קדושיה בהדה דילמא לא שרי ר"מ לבעול וסבר יש זיקה וליכא בטול מצות יבמין דאדרבה מכי גדלה הא איגלאי מילתא למפרע שה"ל אחות אשתו ולא רמיא קמיא כלל וממילא מבטל זיקה מעיקר' והכא בכל דכן פרכי שפיר מיהא אדרבא דכיון דהתם שרי לבעול ולבטל בידים מפני שהיתה נשואתו כבר כדפריש זכרונו לברכה כ"ש הכא שאין עושה בטול חוצה לה אלא שמייבם יבימתו הזקוקה לו ג"כ ובמצותו הוא עסוק:

הא דרב יהודה דשמואל היא פי' דפסק כר' יהודה דאמר יש זיקה ומיהו לא מוכח מהכא דזיקה בכדי לא פקעה כדאמר ר' יהודה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לאורויי לענין יש זיקה מחיים דמדשמואל הוא דאילו רב אין זיקה ס"ל וכדרב יהודה ושפיר אתיא הא אפי' לפי התירוצי' ' האחרונים שכתבנו לעי' דאע"ג דבסוגיי' לא פרכי לרב יהודה אלא במאי דקאמ' דזיקה בכדי לא מפקע' מ"מ ה"נ אשמועי' רב יהודה דיש זיקה וצריך הוא לסיוע כזה ולומר דכשמואל היא:



המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' לייבם או לחלוץ ובהכי פקעה זיקה מינה לגבי דהאי ושמעינן מינה דבקדושי אחותה לא פקעה זיקתה מיניה למ"ד יש זיקה וההיא דאמרי' ור"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה והיינו משום דסבר אין זיקה והקשו בתוס' מהא דאמר לקמן בפ"ד אחין ואס"ד מאמ' לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה פי' בשתי אחיות הנופלת לפני שני אחים דקתני חולצות ולא מתייבמת פרש"י ז"ל כשיעשה זה מאמר ביבמתו ויקנה אותה קנין גמור להיות אשתו ולא יעשה בזה שום איסור שאין אסור במאמ' תצא אחות' מעליו ולא הויא הך אחות זקוקה ויכנוס אותה אלמא בשעושה קנין באחות' נפטרת היבמה וכי תימא דב"ש סברי אין זיקה והא מדקתני חולצות ולא מתייבמות היינו משום דיש זיקה דהא פגע באחות זקוקתו תירצו בתוס' דב"ש אין זיקה ס"ל והא דקתני ולא מתייבמות היינו משום דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלה מצות יבמין וסברי דאפי' בכי הא אסור לבטל מצות יבמים וכ"ת אם כן האיך פרכי זה יעשה מאמר ויקנה וניחוש דלמא אדעביד האי מאמר מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין יש לומר דה"ק יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שתיהן בבת אחד ופקעה זיקה דתרוייהו ואחר כך יתיבמו בהתר זו שיטת ר"י זכרונו לברכה עוד כתב הוא זכרונו לברכה ודוקא בקדושי אחותה לא פקעה זיקתה למאן דאמר יש זיקה אבל בנשואין דאחותה פקעה כי היכי דאמרי' הכא דפקעה כשיעשה אחיו מעשה ויהא טעמ' למלתי' דמר"ן ז"ל דדילמא יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה לא תוציא מקודשת כמקודשת אבל לנשואה שהם כנוסה אצלו אינו בדין שתוצי' המקודשת לזו מביתה אחר שנכנס' לביתו ואין דרך זו מחוורת לרבותי' ז"ל חדא דא"כ היאך הקשו שם להדיא זו יעשה מאמר ויקנה ודילמא ב"ש יש זיקה ס"ל כפשטא דמתני' ועוד אפי' במאמרות ניגזר דילמא מיבעי בלא מאמר וקא מבטל מצות יבמין כיון שחששו לזה וכדגזרי' בזה חולץ וזה מייבם אטו זה מייבם וזה חולץ וזה נכון בעיני בענין זה דודאי למ"ד יש זיקה לא פקעה זיקה משום קדושי אחותה ולא אפי' משום נשואי דאי נשואים מפקעי קדושי' נמי למפקע דקדושי' דאורייתא וזיקה דרבנן ואי זיקה דאוריית' מה שאינו נפקעת משום קדושי' אינו בטעם וכדין שהפקע משום נשואי' והיינו דאמרי' הכא המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ולא אמרי' לי' שיכנוס ופקע זיקה דאידך:

ודוחק הוא לומ' שאסרו עליו כניסה שמא יבעול בלא כניסה והא דמקשי לקמן בפ"ד אחי' זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנ' לאו כדפרשי' דבקנינא של זו פקעה זיקה דחברתה שעליה ותשתרי אידך אלא דכיון שקנה לזו ופקעה זיקתה דחברתה להתירה לשני וכן כשקנה חבירו ופקעה זיקתה מעליו וכדאמרי הכא כי כשעשה מעשה ביבמה הותרה אחותה ובדין הוא דכל שקנה א' מהם חבירו יכול לכנוס ליבם לחברתה אלא שגזרו שמא יבם בתחילה ולפי' אמרו שניהם מאמר בהתר ופקעי' בהכי זיקה דכל חדא מעל חברתה זה יתיר לחברו וזה יתיר לחבירו ואח"כ מתייבמו' וזה נראה ברור וזו נראה שיטת רבותינו ז"ל וכן פירש הרב יונה ז"ל:

אמר שמואל הלכה כר' יהודה ופסקו רבנן הלכה כשמואל וכרב יהוד' ועוד נברר זה בפ"ד אחי' בס"ד:

אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה פי דהא כתיב כי ישבו אחים יחדיו למעוטי וא"ת והיכי פריך הכי להדיא דילמא ר"ש לא דריש לה לההיא דרשא והכי הוה לן לפרוך כי ישבו אחים מאי עביד ליה י"ל דקים ליה לתלמודא דכלהו תנאי דרשי ליה לקרא הכי א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת ופריך טעמ' דנולד ואח"כ יבם משום דזיקה ככניסה דמיא לר' שמעון ואפי' מדאוריית' ופרש"י ז"ל וכן לשון הגמ' מוכיח דלהכי נקט בתרי ולא ייבם ולא מת ולא נקט ולא ייבם בין מת בין לא מת משום דאע"ג דלא ייבם אם מת מותרת לזה דכיון דזיקה ככנוסה דמיא הרי לא חל עליו מחמת הראשון כלל וכשמת השני נפלה ומחמתו ואיכא דמקשי' כיון דזיקה ככניסה דמיא אלא ייבם ולא מת ממילא אסורה לו על השלישי ולמה לי קרא דכי ישבו אחים יחדיו לאוסר' עליו כדאמרי הכא ולא קושיא היא דאי לאו דאמר קרא כי ישבו אחים יחדיו למעוטי אחיו שלא היה בעולמו הרי זה שנולד לאחר מיתתו ראוי לייבם כא' מן האחי' שהיו בעולמו ואין זיקתם מעכבת עליו כשם שאין מעכב' זה על זה:

קסבר יש זיקה וזיקה ככניסה דמיא פי' אפי' מדאורית' ולהכי שריא ליה ולא מתסרא משום אשת אח:

מתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא ליה לר' שמעון עד אלמא מספקא ליה פי' ואפילו כשיש שם מאמר וכ"ש בזיקה גרידתא דמספקא ליה ולא עוד אלא שנראי' דבריו משום מאמר הוא דמספקא ליה דאלו משום זיקה לחוד' פשיטא ליה דלא הויא ככנוסה כלל וא"ת מאי קושי' דהא אנן לא שרינן משום זיקה ככניסה דמיא אלא בנולד ובסוף ייבום שכנס לבסוף אבל הכא לא כנס כלל:

יש מתרצי' דליכא לאפלוגי כלל בהא מילתא דאי ס"ד דלא הויא ככנוס' לזה משו' זיקה עד שכנס לבסוף א"כ קודם שייבם היתה באיסור על השלישי שלא היה בעולמו של ראשון וכל שנאסרה עליו שעה א' הויא ליה כאשת אח שיש להם בנים ושוב אין לה התר ואין תירוץ זה מחוור דאיכ' למי' דזיק' בלא כניסה לא תניא כלל אלא מתלה תלה ומיהו כשכנס לבסוף קונ' למפרע משעת נפילה ואישתכח דלא נאסרה על הג' כלל מחמת הראשון והנכון דכיון דאמרי' בתרי ולא ייבם ולא מת דמשמע מינה דלא ייבם ומת שריא ליה וכדפרש"י ז"ל ממילא אשמועי' תלמודא דלא שמעון אליבא דר' הושעי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא כנס מעולם ומת וק"ל ומאי מקשי ליה מהא מתני' דעד כאן לא אמרי' לר' שמעון דזיקה ככניסה אלא בחד אבל בתרי לא ודילמ' ר' שמעון סבר יש זיקה בחד ואין זיקה בתרי וכדפ' אביי לקמן ומהדר ר' יוסף להקשות מזו י"ל דר' יוסף ראה להקשות חדא דמתני' דקתני כיצד אשת אחיו וכו' אמתני' קמיית' דמכילתי' קאי וההיא דג' אחים בעולם א' היא דלא משכחת לה בצאת צרה לרבנן אלא בהני ואע"ג דהכא קתני ב' אחים לאו דוקא אלא דהכא לא בא נפרש אלא דין האיסור ועוד דהא בעי' לעיל לר' שמעון כי ישבו אחים וכולו היכי משכחת להו ופרישנא בה תרי גווני או בחד אחא לחוד או בתרי אחי דלעולם דמית חד ואשתאר אידך ולא מייבם ולא מת ואם אית' דר' שמעון אין זיקה בתרי לימא דמשכחת לה עוד באנפא אחרינא בג' אחי' ומת א' מהם והשנים לא יבמו ואפי' מתו מסתברא ברביעי שנולד לאחר מיתה ומשום דזיקה לא ככנוס' דמיא בתרי יבמין אלא ודאי מ"ש דלא שנא בין בתרי לתלתא וכל שמתו כלם או א' מהם אע"ג דלא ייבם זיקה ככנוסה דמיא ומשתרי על זה שנולד ואביי דדחי ליה לקמן סברא דמתניתין דהכא דוקא נקט שני אחים ותלמודא דלעיל מאי דפשיטא נקט ובחד יבם פשיטא דיש זיקה בתרי מספיקא ליה ואי קשיא הא קשי' טובא לרבנן כלהו ז"ל מאי קא מדמי' הא דהכא דמיירי לענין אחי' שהיו בעולם אי הויא זיקה דהאי ככנוסה לגבי חבריה דההיא דלעיל דמיירי לגבי הג' שלא היה בעולם והא ודאי לדברי הכל דבר פשוט הוא דב' אחים או ג' אחים נמי שהיו בעולם אפי' תימא לכל חד וחד זיקה ככניסה דמיא אין זיקתו של א' מהם מעכבת על חבירו להפסיד זכותו ולאסרה עליו דא"כ לר"ש בטלת מצות ייבמי' מיבמה שנפלה לפני ב' יבמים וישתקע זה ולא נאמר שיפסיד זה שנזדקקה לו ג"כ מפני מה שנזדקקה לחבירו שכל שבא לייבם הותרה לו ואמרי הוברר הדבר כי לא נזקקה אבל לגבי זה שלא הי' בעולם ולא היתה ראויה לו מחמת הראשון אמרי' דזיקת אחיו ככנוס דמיא לענין שלא ימצאנה באיסור מחמת הראשון דסוף סוף בחד מהני הוי ואיסורה של ראשון כבר פרח לו:

ויש מתרצי' דודאי גבי ב' יבמים בעודם בחיים פשיט' לך שאין זיקתו של אחד מהם מעכבת על חבירו וכי מייבם חד וקאי אידך ולא מיבם הוברר לזה וכאילו לא נראית לזה מעולם אבל כשמת א' מהם קודם שיכנוס חבירו אם איתא דזיקה ככניסה בב' יבמים הכי נמי הויא ככנוסה דאמרי' אילו הי' קיים אותו (שמת) הוה כניס להו לדידה הוה כנוסה מעיקרא ונעשו יבמתו ואשתו שתי נשים מבית א' שאחד מהם פוטרת לחברתה דאלת"ה נפלה לפני ב' ולא יבמו ומתו תהא אסורה לזה שנולד שהרי לא כנס אחד מהם ולא יכנסו לעולם שכבר מתו ואלו לעיל מוכח דשריא לזה שנולד כדכתיבנא אליבא דרב יוסף ועל כרחך טעמא דשריא ליה כשלא יבמו ומתו משום דזיקה לחוד ככנוסה דמיא דאמרי אף על פי שאינו ראוי לכנוס עכשיו מ"מ אלו הוו קיימי הוו כנסי. הכא נמי בב' אחים שהיו בעולם ומת א' מהם עד שלא כנס אם איתא דזיקה ככנוסה דמיא נימא אילו הוה קאי הוה כניס בפי' רבותינו ז"ל וכן נראה מהרשב"א:

אבל שיטה זו אינה מחוורת דכיון דאמרת דב' יבמי' שהיו בעולם אין זיקתו של זה מעכב על זה מחיים ואע"ג דזיקה ככנוסה דמיא והיה זה ראוי לכנוס היאך נאמ' כי כשמת א' מהם נעשת לו כנוסה גמור' מפני שאנו אומרי' אילו היה כונס חי היה נמצא כחו גדול במותו מחייו וכונס את יבמתו בקבר ותקשי לן הא דאמרי' בסמוך גזירה שמא יאמרו שני יבמות הבאות מבית בתים א' מתייבמת ואחת נפטרת ומאי שמא יאמרו דהא לר"ש כן הדין ויאמרו אלא שרבותי' ז"ל תרצו בזה שכבר פרש"י ז"ל שמא יאמרו כן בשני יבמות שנפלו בבת א' בצמצום לפני הג' וקשה על פי' ההוא חדא דהשתא לא סביר' לן טעמ' בצמצום וכר' יוסי הגלילי ולקמן חדית ליה תלמודא. ועוד דהיכי עבדי גזירה אמטולתא דמילתא דלא שכיח היא ופי' בתוס' דהכי אמרי' בב' יבמות שבאו זה אחר זה ואשת הראשון היתה ערוה על השני שמת אחרי כן והשתא אין לשני על אשת הראשון שום זיקה בעולם וכשמת השני ונפלו לפני הג' ב' יבמות מב' בתים הן ואתי למיטעי ולומ' בהם שהאחת פוטרת לחברת' כשם שאמרו בב' יבמות שהיתה הראשונים כקר' וראוי לשני וגם זה דוחק דתלמוד' סתמא נסיב ב' יבמות אפי' כשרות משמע ולא עוד אלא דהא נמי לא שכיח כולי האי דניגזור אמטולתה ובר מכל דין הקושיא הראשונה חזק' מאד:

לכן פי' מר"ן הלוי ז"ל בשם אחיו הרב וכן פי' מקצת רבותי' ז"ל האחרוני' שבצרפת דמזיקה שיש עמה מאמר פרכי' דאם איתא לדר' שמעון זיקת ב' יבמים שהיו בעולם אעפ"י שמתו ולא כנסי חשיבה ככנוסה גמורה לגבי הג' שלא היה בעולמו של ראשון וליחשבה שמצאה בהתר גמור דינא דלגבי אינהו גופייהו ביש עמה מאמר שנאמר הובררה ונסתיימה לו ותהיה לו ככנוס' גמורה ואם מת ונפלו אשתו ויבמתו שעשה בה מאמר לפני יבם ה"א שתפטור א' מהם לחברתה כב' נשים הבאות מבית א' אבל בזיקה שאין עמה מאמר פשיטא דלאו ככנוסה דמיא לגבי היבם שהיה ראוי לה לא בחיו ולא לאחר מיתתו והשתא אתיא כפשטה מאי דאמרי' שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבי' בתים דמיירי בב' יבמות שלא עשו א' מהם מאמר עד שמת דאפי' ר' שמעון מודה דלא ככנוסה דמי' וטעו בה עלמא דסברי שאין הפרש בין זיקה לחוד עם זיקה דמאמר דמאמר ביבמה אינו כלום:

והאי טעמא דר"ש משום מאמר ואין מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים וכו' הקשו מקצת רבותנו ז"ל לימא ליה דליטעמי' דרבנן קאמ' על מ"ש חולצת ולא מתייבמ' למה אין א' מהם מתיבמת ממה נפשך ותירץ דעדיף מינה קמ"ל דאפילו אמר הכי לטעמי' דנפשי' לא קשיא דשני ליה לר' שמע' בין זיקת יבם א' לזיקת ב' יבמי' והקשו בתוס' לפום טעמ' דאביי אליבא דר' אושעי' לר' שמעון תיקשי לן הא דאמ' בפ"ק והרי אשת אחיו שלא הי' בעולמו דפלוגת' דרבנן ור"ש היא דקתני דמשני' דבנולדו ולבסו' ייבם דלא פליג ר"ש ופרכי' והאמ' ר' הושעי' חלק היה ר"ש אף בראשונה ופרקי' הא איתותב ר' הושעיה ולמה לן לומר דאיתותב דהא מתני דסתם כיון דמיירי בצרת צרה ע"כ בב' אחי' בעולם א' מיירי וכשמת א' מהם איכא ב' יבמין ואין זיקה בתרי ונאסרה על הד' שנולד לאחר מותו ותירצו דכיון דלר"י לא מצי לשנויי הכי נקט התם פירוקא דכייל לכלהו ואף לרב יוסף כיון דהכי קושטא דאיתותב ר' הושעיה. ומי שני ליה לר"ש לכאורה נר' דהאי קושי' משום דאביי הוא דאית' והא ליתא דבריית' אף לר"י קשה לר' הושעיה כדמוכח ומיהו למאי דמפלגי בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם ור"ש דקשה לרב יוסף אלא משום דאביי שני לה לעיל אליבא דר' הושעיא פרכי לה על פירוק' דאביי ובדין הוא דמצי מותיב רב יוסף מינה מעיקרא אלא דבעי לאותובי ממתני' מעיקרא א"נ דהא דלעיל אלימ' ליה דמקשה מזיקה ומאמ' וכיון דדחי לה אביי אותביה מהא:



לייבמה לקמיית' ותיפטר אידך משום אחות אשה מכאן נר' להקשות על פירש האחרון דכתיבנה לעיל דהא הכא מזיקה גרידת' דשני אחים בעולם א' פרכי לדר' הושעיה ומיהו לא קשיא דכיון דשני יבמות אלו צרות זו לזו לא הוזקקה אשת המת הראשון למת השני כלל דערוה היא לו ולא נפלה אלא לפני הג' וכיון דכן אם אית' דזיקה ככנוסה דמיא כיון דליכ' אידך דחזי' ליה נימא דלאלתר שמת הראשון הויא ככנוסה לג' וכשמת השני תצא הלה משום אחות אשה אלא ודאי ש"מ דזיקה לאו ככנוסה דמיא ואפי' בחד:

אמר רבא שנים שבזוג זה ושנים שבזוג זה פרש"י ז"ל כי ב' אחים נשאו בתחילה ב' אחיות ואח"כ נשאו אשה ובתה וכשמת הראשון לא הוזקקו לאחיו הנשוי כלל דשתיהן ערוה עליו וכשמת השני קודם שיכנוס הב' לאחת מהם ובאו כלם לפני הג' בונה לא' מן הראשונות איזו שירצו מהם דזיקה ככנוסה דמיא וחברתה אשת הראשון תפתר דבית א' הם ומשתי נשי השני לא יכנוס כלום כן האחת מהם נפטרה מפני שהיה ערוה על אותה שכנס כי הוא אחות אשתו או בת אשתו והשני נפטרה מפני שהיא צרת ערוה ויש שהקשה על רבי' ז"ל דהיכי קאמר רבא שנים שבזוג זה ושנים שבזוג זה כי הזוג השני כלו נפטר ואפי' לדברי רבא פוטר בשלשתן מבעי ליה וגלגלו על זה כמה דברים ופירושי' שאינן מחוורי' והנכון דלא קרי רבא זוג לשני נשים האחד אלא לאותם שהם קרובות זו לזו ונשאום שניהם ביחד בפעם זה קרי זוג שהאחיות הם זוג ואשה ובתה הם זוג א' וכדמפרשי בהא דאמר תלמוד' קא טעי רבא בארבעה זוגי:

מעתה יפה אמר רבא לפי דעתו בין מן השניה של ראשון שנפטרה בבית חברתה לא דבר רב' ולא בא ר"ש לדבר דהא פשיט' דב' יבמות מבית א' מהם ולא הוצרכתו אלא על פטור נשיו של שני וכשנפטרו שתיהן נפטרה בין זוגה שלכל א' מנשי הראשון כי נשי השני הן בנות זוגי' וזה ברור שלזה כיון רש"י ז"ל והוא פי' הנכון והשתא סבי' לן לפום האי פי' דאע"ג דאין זיקה לאשמי' ב"ב יבמין דיש זיקה שב' יבמות דהכא ב' יבמות יש בכל בית ובית ואפילו הכי אמרי' דזיקה דקמייתא ככנוסה דמי' ואולי שלזה כיון רש"י ז"ל והוא הפי' הנכון. חדא דאו או קתני ועוד פטר בארבעתן מיבעי ליה פי' שהרי נפטרו כל נשי השני שהן ד' לפי דבריך ועוד הא תני' ר"ש או' הרי כי מפני שנעשו צרות זו לזו פוטר באשתו בין בשתיהן של ראשון בין באשתו של שני ותמיה מילת' היכי טעה רב' בכל הני וי"ל דהא בריית' בתריית' לא שמיע ליה ובאידך דלעיל סבר דכלהו או דקתני לאו דוק' אלא ק' ב' אחים נשואים שתי אחיות ואשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה ולפי זה אין (לנו) אלא שני זוגות ודוק:

תניא כוותיה דר"פ ותיובת' דר' הושעיה שני אחים בעולם וקשיא מסיפ' כדפריש תלמוד' וריש' דקתני הראשונה יוצאה מוקים לה ר' הושעיה דר' מאיר היא ודלא כר' שמעון ואידך שעשה בו מאמר דקתני ר"ש או ביאתה או חליצתה של אחד מהן פוטרת צרתה מוקי' לה ר' הושעיה דעל כלהו בבי דריש' קאי ובכלהו פליג ר"ש דזיקה משוה לה ככנוסה אבל לרב פפא הא דר"ש לא קאי אלא עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח וכדפרש בגמרא לקמן ומספקא ליה אם המאמר קודם וקונה אם לאו והא דקאמר ביאתה או חליצתה של אחד מהן לא של כל אחד מהם קאמר אלא אחת מיוחדת כלומר אשת השני ובאלו קתני יש באלו אחת שפוטרת ביאתה או חליצת' את צרתה והיינו אשת השני ממ"נ שאם אתה אומ' מאמ' קונה הויא להו ב' יבמות הבאות מביתו של שני והאחת פוטרת צרתה ואם אין המאמר קונה הויא לה ראשונה אשת אחיו שלא היה בעולמו דהוה ליה נולד ולא ייבם חבירו דאיסור' ליה והא דקתני חלץ לבעל המאמר לא נפטרה צרתה אתיא ודאי דלא כר' הושעיה דלדידי' כי ליכא מאמר כלל הא דזיקה ככנוסה דמי' וק"ל אמאי לא אותבינהו לר' הושעיה מהכ' והנכון כמו שתירצו בתוס' דדילמא הוה דחי לה כדדחי לעיל דהא לאו מדינ' הוא אלא משום גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מב' בתים חדא מיבמת וחדא מיפטרה בלא כלום דאינהו לא חשבי לה לזיקה ולא למאמר וכיון שלא כנסה נראית להן (בבת) בית א' וכשהוא חולץ לה ופוטר את השנייה יאמרו כי מחמת הזיקה של ראשון חלץ לה ואעפ"כ פטר בה אשתו של שני וכן לכל שני יבמות הבאות מב' בתים ממש אבל עכשיו שחולץ לשנייה ואינו משגיח על הראשונה יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולפי' יוצאה בלא כלום ועוד יש מפרשי' דדילמא הוה דחי דדוקא בחליצת הראשונה לא נפטרה השנייה דאע"ג דזיקה ככנוסה דמיא לא אלימא חליצת זקוקה לפטור שניה שהיתה כנוסה גמורה כי החליצה פטור הוא ולא קנין וכדאמרי' בירוש' מה את סבור חליצה קנין או אינה אלא פטור הוא ולא קנין וכדאמרי' כלומר שמסלק זיקתו ממנה אבל אם בא על בעלת מאמר נפטרה צרתה והיינו דקתני אבל חלץ לבעלת מאמר ולא קתני אבל ביאתה או חליצתה של בעלת מאמר אינה פוטרת צרתה דאלמא חליצתה אינה פוטרת אבל ביאתה פוטרתה ודקתני רישא ביאתה או חליצתה של א' מהם פוטרת צרתה משום צרתה שניה קאמר וכדפריש ואזיל וכן פי' מהרשב"א ז"ל הך בבא דסיפא למאן קתני לה עד ליערבינהו וניתנינהו הנכון בזה בבא דסיפא ממש דהיינו כנסה ואח"כ נולד לו אח ואמרי' מכדי לא שני ליה לר' מאיר בין ייבם ולבסוף נולד ובין נולד ולבסוף ייבם וכיון שכן אמאי עביד מנייהו תרי בבי ליערבינהו להאי בבא בתריית' עם בבא שלמעלה דנולד ואח"כ כנסה וליתני בשתיהן שהן פטורות מן החליצה ומן הייבום אלא ודאי להכי פלגינהו משום בבא קמייתא דר' היא ובבבא דסיפא בלחוד פליגי. וא"ת אי מהא מותבי' ניתבי ממתני' דפליג נמי להו בתרתי וי"ל דשאני תנא דמתניתן דחזינן ליה דמערב דיני דדמו אהדדי ועביד מינייהו חדא בבא כל היכא דאפשר ליה וכד עריב ברישא עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה מאמר וקתני נמי כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או נולד לו אח ואח"כ כנסה והא ודאי מדקתני כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח לא הוה אצטריך כלל אלא דנקטה לטעמא שאין הפרש בינה ובן נולד לו אח ואח"כ כנסה וכיון שכן הוה ליה לערובי בהדייהו לר"מ אידך דכנסה ואח"כ נולד לו אח ומת אלא ודאי להכי לאערביה להך סיפא בהדייהו לאשמועי' דבה בלחוד פליגי וא"ת ולמה לן לאותובי מהא נותיב מעיקר לשונו של ר"ש דקתני הואיל ומצאה בהתר ולא חשיב מצויה בהתר אלא כשייבם ואח"כ נולד דאע"ג דזיקה ככנוסה דמיא כיון ששומרת יבם היא לא קרינן שמצאה בהתר וי"ל דדילמ' הוה דחי לדבריו דר"מ קאמר אודו לי מיהת בייבם ואח"כ נולד כיון שמצאה בהתר ושמא ייבם ולבסוף נולד פליג ר"ש אבל בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש ובסיפא דמתני' נמי דפליג ר"ש לאו בכולה סיפא אלא בייבם ולבסוף נולד אבל בסיפא דסיפא דהיינו עשה בה מאמר לא פליג ר"ש דהא מספקא לר"ש אם המאמר קונה אם לאו וכיון שכן הוה לי' ספיקא אם חשב נולד ואח"כ ייבם או ייבם ואח"כ נולד וחולצות או מתייבמת וזה ברור:



מה קדושי דעלמא מדעתה פי' לאו דוקא דהא ייבם קטנה שקדשה אביה לא בעי' דעתה ואפילו בנערה נמי אלא דעת' מקנה קאמרי' וכשיש לה אב אביה ידו חשיב ידה ואיהו הוא מקנה לה דאמרי' הכא נמי דעתה לאו דוקא שאם קטנה או גדולה נערה שנתאלמנ' מן האירוסין בדעת אביה סגי והלכתא כרבנן אלא הא דתניא כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא שמגרשה בגט ומחזירה נימא עדיין יבומים הראשונים עליה ועיקר הפי' דתרתי מקשה נימא עדין יבומים הראשונים עליה וכשמגרשה תהא צריכה חליצה עם הגט וגם לא יכול להחזירה דנימא מצוה דהוה ליה למעבד עבד' וחזר עליה איסור אשה ויש מקשי' אמאי לא פרכינן דנימא ייבומים הראשונים עליה ותאסר עליו בביאה שניה ומתרצי' דהא ליכא למימר דכיון דקתני ולקחה לו לאשה הא ודאי שמקיים ייבום ומקח שלו דהכתו' התירה לו שתהא כאשתו אבל כשבא להפקיר גירושי' בהך שייך לומר שיהו יבומים הראשונים עליה:



תו כתב רחמנא ויבמה כלומר ומיותר הוא לדרשה זו ובמאי מוקמי' ליה ומה ראית כלומר כיון שמקרא א' מרבה ומקרא ממעיט מה ראית לדרוש ויבמה לגבי אח הנולד ולמדרש ולקחה לו לאשה לגבי האח המייבמה אדרבה כיון דאיסור אשת אח שלא היה בעולמו חדוש הוא נימא דשריותא לגבי דידיה היא דכל שמצאה בהתר שריא ליה ולגבי יבם החמיר הכתוב מפני שבא להפקיע זיקתו הראשונה ולא חפץ במצוה ותברח ממנו ופרקי מסתברא שדי התירא (וכו') :

אלא מעתה פי' דאע"ג דלנולד לא הותרה כלל מחמת הראשון ומפני יבמתו של שני הוא שהותרה לו ולא חיישי' לאיסור אשת אח הראשון. אחותו מאמו ונשאה אחיו מאביו קודם לידתו נימא דלא תיחול עליה איסור אחותו הואיל ומצא' בהתר לגבי אחיו וכן אשת אחיו מאמו והא ודאי בחדא מינייהו סגי למפרך דתרווייהו חדא היא אלא נקטי להו תרוייהו לגזמי מילתא ואומ' פירכא דאיתא לר"ש מדברי' הרבה שהן אסורין והיה לנו להיתר:

האי איסורא דאית ליה היתרא פי' דאיסור אשת אח הוה ליה התירא לגבי היבם הזה והואיל ואשתרו ליבם לגבי חשבינן ליה ראשון נדח' לגמרי של' יחול על הנולדי' והואיל ואישתרי ליבם אשתרי להאי כיון שמצא' בהתר ולא מצאה באיסור מחמת ראשון אבל איסור אחותו מאמו לא אשתרי כלל לגבי יבם כי היכא דנימא דאשתרי לאידך כי לא הותר לייבם איסור אחות כן פי' בתוס' והוא הנכון ולא כדפרש"י ז"ל:

מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת פרש"י ז"ל אפי' צרתה וכ"ש היא ובודאי הכי מוכח בגמ' דמתני' פטורא דצרתה מיירי מדאמרי' כללא לאתויי צרת איילונית וכדרב אשי ומיהו ק"ל דסיפא דקתני איסור מצוה ואיסור קדוש' חוללת ולא מתייבמת בדידה בלחוד מיירי דאלו צרתה מתייבמת שאין צרתה פטורה אלא מערוה וכדנפקא לן מאחות אשה דכתי' בם לצרור וכן פירוש בירוש' בהדיא ובפ"ק לא פטרו צרת סוטה לרב אלא משום דכתיב בה טומאה כעריות ובמחזיר גרושתו אמרי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת ומשו' טומא' דכתב בההוא דמספקא לן וכיון דכן לא אתו רישא וסיפא בחד גוונא וי"ל דברישא גבי ערוה מצי למכלל באיסו' ערוה אפי' לצרתה שאף היא ערוה היא ויש בה כרת וכדאית' בפ"ק אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה אין צרת' בכלל שלא עשה צרתה כמותה שתהא בא איסור מצוה ואיסור קדושה:

גמרא כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי פי' דכיון דלא חזיא לייבום הויא ליה כאשת אחים שיש לה בנים והויא ליה היא וצרתה ערוה גמורה ולא נקט צרת מחזיר גרושתו דההיא אפי' לר' יוסי בן כפר חולצת אבל קשי' לי אמאי לא נקט נמי צרת סוטה אליבא דרב לפי' רש"י ז"ל שכת' במקומו ומדל' נקטי' אלא מאי דדמי' לט"ו נשים שהם ערוה לייבם ולא לבעל ולאפוקי צרת סוטה שנעשת צרת ערוה ונכתב בה ערוה וטומאה גם לבעל ואחרים פירשו דלא קרי ערוה אלא לאיילונית שלא נראית מעולם ליבם דמגופ' אסור' אבל סוט' שדבר אחר גרם לה לעשותה ערוה ולהעמידה באיסור אשת אח דלא קרי לה ערוה דנרבי לה ממתני' ולאידך לישנא למעוטי צרת איילוני' השתא חשבי' דכללא דמתני' סימנא בעלמא הוא ולא לרבות כלום אלא למעט דכל שאיסורה איסור ערוה בעריות של ט"ו נשים שאינם מחמת אשת אח חשבי' ערוה גמורה לה ולצרתה דדמיא לאחות אשה דכתיב בה לצרור אבל כשהאיסור ערוה שיש בה אינו אלא משום אשת אח דלא חזיא לייבום לא חשיב ערוה לעשות צרתה כמותה ואתא למעוטי צרת איילונית שהיא מותרת ולא חשבי לה צרת ערוה וכ"ש דמעטי צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר ונאסרה נעשת ערוה לבעל כמו לייבם ואפשר דבלישנא דכתב דוקא נקט צרת איילונית דאילו צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר כיון דטומאה כתיב בה כעריות הרי עשאה הכתוב כערוה דט"ו נשים והאי איפסיקא בפ"ק הלכתא דלא כרב אסי בהדיא ופסקו רבנן ז"ל הלכתא כרב וכדכתיבנא התם אחות היא דמאן אילמא באיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו חדא מינייהו נקט הוא הדין דתיקשי איסור קדושה דהא חייבי לאוין חזו לייבום בביאה ראשונה וכדאמרי' לקמן וקא פגע באחות זקוקתו הקשו בתו' מאי קושיא דדילמ' תנא דמתני' סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמים ותרצו בזה הרבה והנכון כמו שפי' הר"ם ז"ל דכיון דקתני אחותה משמע דוקא אחותה של ערוה או של איסורי מצוה וקדוש' הא שתי יבמות אחיות כשרות אין אחת מתייבמת וכיון שכן ע"כ ס"ל דיש זיקה או דאיסור לבטל מצות יבמי' ולהכי פרכי' דכיון דהכי ס"ל באיסור מצוה ואיסור קדושה נמי למה מתייבמת אחותה דהא חזיא ליה הא מדאורייתא ופגע באחות זקוקתו דאסור משום זיקה אז מבטל מצוה יבמית שנפטרה היבמה האחת והלכה לה:

אלא אחותה כערוה. וק"ל אדמייתי לה מהאי קושי' תיפוק ליה דמתני' היא בפ"ד אחים אסור בה ומותר באחותה:

איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות י"ל דטפי ניחא לי' לאכרוחי מסברא ודכוותא בתלמודא אמר רבא כל שאילו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע לא מיקרי הקשה רבי' ז"ל מאי קושי' דהא אע"ג דכי לא מקיים נקרא רשע כי מקיים שפיר מיקרי קדוש שהרי אמרו במדרש למה נסמכה פרשת קדושים לפרשת עריות שכל הפורש מן הערוה נקרא קדוש ותי' דאיהו נקרא קדוש אבל אין ראוי לקרא למצות איסור קדושה דמשמע שאין בה איסור אלא משום דרך קדושה בלבד ומאן דלא מקיים (לא) נקרא רשע ואינו עושה רשעות:

אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לן פירש שלא נקראת איסור קדושה לומר שאין בה אלא דרך קדושה אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם דלא ליגעו באיסור דאורית' ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמי' ורשע מיקרי:

קפסיק ותני לא שנא מן הארוסין ולא שנא מן הנשואים בשלמא מן הנשואים אין עשה דייבום דוחה ל"ת ועשה פי' ואע"ג שאינם שוים בכל סבי' לן דלא אתי עשה השוה בכל ודחי להו וי"א שכתבו דודאי עשה השוה בכל דחי לא תעשה ועשה דאינם שוים בכל והכא לרוחא דמילתא אמרי לה ויש קצת הוכחה לזה בפ' שני נזירים ויש מקשי' הא נמי תקשי ליה למה חולצת כיון דלא חזיא לייבום הויא לה כחייבי כריתות ומתרצי' דקס"ד דמדרבנן הוא דחולצת גזירה משום חייבי לאוין והנכון דהשתא לא נחית למפרך מידי בחליצה דאפשר הוא דאיכא דסלקה לחליצה ולא לייבום ויבום הוא דקשי' ליה וכי איפרקה כולה מסקנא אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידח' לא תעשה וחדא מינייהו נקט דהוא הדין דקשיא ליה גרושה וממזרת ונתינה וא"ת ואמאי לא ניחא ליה ודילמא מדרבנן הוא דאינה מתייבמ' גזירה אטו חייבי לאוין ועשה י"ל דלא שכיחי חייבי לאוין ועשה דניגמור חייבי לאוין גרידי אמטולייתיהו א"נ דאיהו עיקר טעמא בעי' למידע אם אסרנום לייבום מן התורה או מדרבנן לכן סתם לן קושיי' סתומי:

א"ר גידל א"ר ועלתה יבמתו דיבמתו הוא כתוב מיותר לדרש' כדפרש"י ז"ל:

גרסי' והיא ג"ה ואימא חייבי כריתות נמי כלומ' דיבמתו ריבה כל שאינם עולים ליבום דיעלו לחליצה בין חייבי לאוין בין חייבי כריתות וקשי' לי דטפי הוה עדיף ליה למפרך דדילמא קרא לחייבי כריתות דוקא דקי"ל שאינן עולות ליבום וריבה אותם הכתוב לחליצה אבל חייבי לאוין עולים הם בין לייבום בין לחליצה ותו ק"ל דכי פרקי בהא אמר קרא אם לא יחפוץ אקשי א"ה חייבי לאוין נמי ותמיה לן טובא דהא מקרא דאם לא יחפוץ לא מוכח מי עולה לייבום מי לא עולה אלא דכייל לקרא כי העולה לייבום עולה לחליצה ומי שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה וכיון שכן אם אין משגיחים אנו בקושי' זו על ייתור ביבמתו למה נאמר בחייבי לאוין שלא יעלו לחליצה ולייבום אדרבא כיון שהם עולים לייבום דאתי עשה ודחי ל"ת שיעשו גם לחליצה ואם אנו משגיחין על יתור יבמתו ושמעי' מי' לחייבי לאוין שלא יעלו לייבו' התם תיפוק לן שיעלו לחליצה מיהת ועוד כי פרכי' ומה ראית איבעי לומר דנימ' איפכ' ונדרוש יבמתו לחייבי כריתו' שיעלה לחליצה ונדרוש אם לא יחפוץ לחייבי לאוין שלא יעלו לייבום ולא לחליצה וזה היאך איפשר דכיון דלר' דרשי' יבימתו על חייבי לאוין הרי הן עולים בין לחליצ' בין ליבו' וכדאמרן:

ויש שפירש דלא גרסינן א"ה חייבי כריתות נמי אלא ה"ג א"ה חייבי כריתו' כלומר נוקים קרא בחייבי כריתו בלחוד וכן הגרסא במקצת נוסחאות והא דפרכי' א"ה חייבי לאוין נמי אם עולים לייבו' יעלו לחליצה כדדייק מלא יחפוץ ופרקי דאם כן יבמתו למה לי הרי מקרא א' מרבה לחליצ' שלא במקום ייבם ומקרא א' ממעט חליצה שלא במקום ייבום מוקמיה מיעוט' לחייבי כריתות ורבוי לחייבי לאוין ופרכי' מה ראית לומר דאם לא יחפוץ בא למעט יבימתו לרבות' אדרבא נימא דשניהם לרבות וקרא דיבימתו בחייבי כריתות שאינם עולים לייבום ודאי שיעלו לחליצה ואם לא יחפוץ לרבו' חייבי לאוין בין לייבום בין לחליצה משום דדילמא ממעטי' להו מייבו' מקר' דיבמתו ואתא אם לא יחפוץ ואוקימנא אדינייהו שיעלה לייבום ולחליצה ופרקי מסתברא בחייבי לאוין תפשי בהו קדושין וקרינן ביה יבימתו דאתא למעט ייבום ולאוקומי בחליצה וחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ליתא זיקה כלל ולא קרי' בהו יבימתו ודרשי' להו מאם לא יחפוץ שלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והפי' הזה יש בו כמה גמגומי' חדא דלישנא דפרכי א"ה חייבי לאוין ודאי משמע שיהא דינם כחייבי כריתות ממש ושלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והדרא קושיא קמייתא לדוכתא ועוד מאי קשיא ליה מה ראי' לומר דנוקים קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין דייבום דהא מאם לא יחפוץ ליכא שום משמעות להביא שום אשה לייבום אלא שבא לתת חליצ' במקו' ייבו' או לסלקה ממי שאינה בן ייבום ועוד דלשון מה ראית בשום מקום אינו בא לחדש ענין שלא דברנו בו אלא לומר שנהפוך את האמור בזה לזה:

והנכון בשמועה זו מה שנראה מפרש"י ז"ל דכולה דרשא דקרא על לקח' את יבימתו סמוך ומעיקרא דרשי מייתורא דיבמתו דיש לך שאינ' עולה לייבום משום דלא קרי' ביה לקחת פי' דלא שייכא בה קיחה בעלמ' שאסור לישא אותה וא"ה עולה לחליצה והיינו חייבי לאוין להכי פרכי דא"ה דיבמתו להאי אתא אפי' חייבי כריתות נמי דלא קרי' בהו לקחת נשמע מהכ' שיהו עולי' לחליצה ונוקים קרא בין לחייבי לאוין בין לחייבי כריתו' דהא שקולי' הם ויבאו שניהם ופרקי' דהא איכא קרא אחרינא דמרבה שכל שאינו עולה לייבום דלא קרי' ביה בעלמא לקחת לא יעלו לחליצה ומרבי' חייבי כריתות ופרכי' שפיר דהא קרא נמי יכול לרבויי חייבי לאוין דכיון דבעלמ' לא קרי' בהו לקתת שאסור לקדשם שלא יעלו אף לחליצה ומהדרי' הא כתב רחמנא יבמתו כלומר דאם כן יבמתו דמיותר מאי דרשי' ביה ופרכי' ומה ראית למידרש חייבי לאוין ואם לא יחפוץ חייבי כריתות שהרי אין באחד מן הכתובים הכרע לזה יותר מזה וה"נ מצי' למימר איפכא ופרקי מסתברא דחייבי לאוין דתפסי בהו קדושי' בעלמא וקרי' בהו בעלמא לקחת בדיעבד דליעבד הכא זיקה קצת להצריכם לחליצה ולא ליפקו בכדי אבל חייבי כריתות בעלמא לא תפסי בהו קדושי' ואפי' בדיעבד לא קרי בהו לקחת דלא תפסי בהו שום זיקה ושירבה אותם הכתוב לפטרם מן החליצה מאם לא יחפוץ והוו להו ג' דינים כל היכא דקרי' בהו לקחת אפי' לכתחלה עולים לייבום ולחליצה כפשטיה דקרא שאין אני קורא בהם לקחת בעלמא ואפי' בדיעבד כגון חייבי כריתות אינם עולים אפי' לחליצה מדוקיי' דאם לא יחפוץ וכי קרי בהו לקחת בדיעבד מיהת ולא לכתחלה כגון חייבי לאוין אין עולי' לייבום ועולי' לחליצה מייתורא דיבמתו וזה מה שפי' רש"י מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי' וקרי' בהו לקחת אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושי' ואפי' דיעבד. הא ייבם ונסב' לאו קיחה היא עכ"ל ויש שהקשה עליו דלמאי ס"ד השתא בחייבי לאוין לאו דמיין לייבום אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו ולקחה ואפי' דיעבד ואינה קושי' לפי מה שכתבנו דמר"ן ז"ל הק' דכיון דבעלמא קרי' ביה לקחת בדיעבד שפיר איכא למיקרי בה ולקחת למעבד נמי זיקה להצריך חליצה מש"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחי' לא ביבמה ולא בעלמא וכן פי' קצת רבותי' ז"ל ומיהו עדין קשה לפי' זה שהרי לא הזכיר התלמוד בדרשא קמייתא דיבמתו הא דלקחה כלל אלא כולי דריש ליה מייתורא דיבימתו וכדאמרי' מה ת"צ יבמתו. וא"ת ולמה לי דמייתי עלה מהא טעמא דתפסו בהו קדושי' לימא ליה דסברא היא לאוקומי זיקת חליצה בחייבי לאוין דקילי ולמעוטי מחייבי כריתות דחמירי וי"ל דהא לאו טעמא הוא דמאי קולא איכא בחליצה דנמעטינן מחייבי כריתות ומאי מקילנ' בחייבי כריתות כדמצרכי בהו חליצה הא ודאי אידך טעמא דנקטי עדיף טפי וא"ת ולמאי דאסקי' דחייבי לאוין עולין הן מן התורה בין לייבום בין לחליצ' קראי היכי דרשי להו וי"ל דהשתא ודאי הוה מוקמי' ביבמתו בין לחייבי לאוין ועשה דאינהו נמי קרי' בהן לקחת בדיעבד ולמסקנ' מוקמי' לה לחייבי לאוין ועשה בלחוד וקרא דאם לא יחפוץ לחייבי כריתות כדאמרי' השתא לצדדים קתני אבל לא מצי למימר דכלהו באיסור מצוה דבני חליצה וייבום מדאוריית' לדברי הכל דהא בהדיא קתני ברייתא איסור מצוה ואיסור קדושה ומיהו וכו' לעיל:



א"ה ממזרת ונתינה מאי איכא למימר חדא מינייהו נקט דה"נ מצי למפרך מגרושה דניחא ליה למפרך מהני משום דדילמא בכל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה:

אלא מעתה אשה שאין לה בני' לא תתייבם גזירה אטו אשה שיש לה בנים ק"ל א"כ בטלת תורת יבמין ממצות יבום ועוד כיון דאי אמרת הכי כל הנשים לא יתייבמו אמאי נקט לישנא דבתרייתא טפי מאידך ובתוס' פי' דה"ק אשה שאין לה בנים עתה כשמ' בעלה והיו לה קודם לכן לא תתייב' מדרבנן ונעשה מתים כחיים גזירה אטו אשה שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אח"כ שאינה מתייבמת ואנו עושי' מתים כחיים ופרקי' דבהא ליכא למגזר דלא טעו בה אינשי דהא ידעי דבבנים דבשעת מיתה תלה רחמנ'. ופרכי' אשת אחיו מאביו כלומר שלא מאמו לא תתייבם עד דמיחד באבא ואימא גזירה משום אחיו מאמו ולא מאביו דליכא אלא חד צד דאחוה ופרקי' דהא נמי מידע ידעי בעלמא דייבום בנחלה תלה רחמנא ואחיו מאמו אינו בן נחלה. ופרכי' אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתיבם גזירה משום אשת אחיו שהיה בעולמו הרבה פי' פירשו בזה לפי שיטתם והנכון שבהם מה שפי' בתוס' רב יהודה ז"ל אשת אחיו שהיה בעולמו אלא שהיה במדינת הים ולא היו מוחזקי' בו בשעת מיתה כלל ובא אחרי כן ניגזור ביה שלא תתייבם בו משום דדמי לאשת אחיו שלא היה בעולמו ופרקי דייבום בישיבה תלה רחמנ' ומידע ידעי ולא טעו בה ופרכי' כל הנשים שלא ילדו מעולם לא יתייבמו גזירה אטו איילונית שאינה בת לידה ופרקי' דאיילונית לא שכיח וליכא למגזר אמטולתה והפי' הזה היה נכון ומתוק אלא שהוא תימה היאך תפסו כל הקושיות הללו בגמ' סתומות ולא פי' באחת מהם הלשון שבו עיקר הקושיא ומתוך הדוחק י"ל דכיון דנקט בכל חדא וחדא לישנא דגזירה מידע ידיע דלא מיירי אלא בדכוותא דשייך בה גזירה ורש"י ז"ל ושאר המפרשי' תופסי' הדברי' כפשוטן ולא תיקשי לן היאך נבטל מצות יבמי' הא מבטלי' לה למ"ד מצות חליצה קודמת למצות ייבום ועוד כיון דבדידיה תלה רחמנ' ובידו לבטלה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש מלמדי' אותו שיאמר איני חפץ ואין זו עיקר. ומעיקרא אקשי' בלשון קושי' פרטית משום דאיכא דדמי לה ממש בההוא עניינא וכי היכי דנימא גזירה הא אטו הא ובסיפא שהוא דבר כללי נקטינן כל הנשים והשתא לא נקטי' אשה פרטית מחמת שום טענה שיש בה דלא אשכחן בה טענה פרטית אלא דנימ' דניגזור בה משום דאילונות וכן מפר' מר"א הלוי להר"ם בשיטת רש"י בשם רבותי' ז"ל:

אמר רבא גזיר' ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' פי' מדאורייתא מותרים בביאה ראשונה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואסורין בביאה שניה דהא איקיימא לה מצוה דרמיא עליה ואם תאמר כל יבמה נמי תיתסר בביאה שניה ותחזור לאיסור אשת אח דהא איקיים בה מצות ייבום מאי שנא הא מהא י"ל דביבמה דעלמא שאין בה אלא איסור אשת אח גזירת הכתוב היא שהתירו לגמרי במקום מצוה יבום וכדכתיב ולקחה לו לאשה כדי שלא יפקפק בדבר וגם שרוב נשים אינם מתעברות בביאה ראשונה אלא כשיש שם אחר לא התיר הכתוב כלום אלא שיהא כדינו וכיון דמשום דדחי עשה ללא תעשה הוא דאתי עלה אין לנו אלא בפחות ממה שאפשר לקיום מצותו הילכך לא שרייא אלא ביאה ראשונה ומיהו ביאה ראשונה כולה שריא דאע"ג דיבם קונה בהעראה כדאית' לקמן במכילתי' מ"מ אין הקמת זרע אלא בגמר ביאה וא"ת ובביאה ראשונה כלה ג"כ אין הקמת זרע דק"ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כלל ג"כ י"ל דהא אפש' להתעבר במיעוך כדאית' לקמן וכיון דאפשר בהא לא שריא ליה טפי:

מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא ק"ל דהא רבא גופיה אותיב מינה לעיל והיכי לא רמי לעיל לה דעתיה דלא למיטעי ביה והנכון שאמרו בזה דמ"ד האי לישנא הכא משמיה דרבא לית ליה ההוא לישנא דלעיל ומאן דאית ליה האי לישנא דלעיל מוקים האי לישנא דלעיל משמיה דרב אשי תדע דאמרי הכא אמר רבא ואיתימ' רב אשי הני אפשר להו בתשובה פרש"י ז"ל כשלא הוליד בן דאי לא הא קרינן מעו' לא יוכל לתקון כדאי' לקמן:



הא פסיק' ליה והא לא פסיק' ליה פי' בת חורגו פסיק. ליה לתנ' לאיסור' ולומר בת בתו אסורה לך שאין לה שום דבר התר אבל בת חמיו לא פסיק' ליה לאיסור' דזימנין דאי' ליה התר אם מתה אשתו וק"ל ולמ' ליה למיתני היתר' לאשת חמיו כלל ליתני האסורו' וממילא ידעי דכלהו שאר' מותרות וי"ל דנהי דלא פסיקא ליה למיתני בהדי' ואע"ג דבתו אסורה לו בדידיה לא גזרו בה רבנן רבותא אית בה בשל' אסורה ולהכי תניי' דלא נימ' גזרו מפני בתה ותנא תנא ושייר כדשייר בני ר' חיי' והא דקתני וחורגו מותר באשתו היינו משום דאצטריך למיתני שהוא מותר באשת חותנו ובירושלמי אמרו משמיה דר' חנינא דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכ"פ ר"ת ז"ל ובה"ג ובתו' כתבו כי (מי) שקדש אשת חמיו ועשה סעודה וצוה ר"ת ז"ל לגרשה והפסיד הסעודה ורבי' הר"ם ז"ל ואחרי' התירו כיון דבגמ' דילן לא אידכר הכי כלל ותדע דבירוש' ג"כ אסרו משום מראית העין חורגין הגדלים בבית אחת ואתא עובד' קמיה ר"ח ואמר יסבון באתר' דלא חכמין לון ובגמ' דילן במס' סוטה פליג עליה בהדי' דהתם אמרי' בשילהי פי' משיח מלחמה חורגה הגדלה בין אחים אסורה מפני מראי' העין ואמרי' ולא היא דקל' אית לה הרי בגמר' דאמרו מעיקרא כר' חנינא ומחו לה אמוחא וה"ה דפליגי על ר' חנינ' באשת חמיו דאסר בירוש' מדלא אדכריה הכא ובחורגין דשייך למגזר טפי הוצרכו לומר דלא שייך ולא חיישי' דאילו באשת חמיו פשיטא להו דליכא למיחש מפני מראית העין וכ"מ וכן עושין בכל ספרד:

אמר רבא ד' נשים שניות יש להם הפסק פי' שלא אסרו בהם דורות כלל ונקיט רב בידי' תלת פי' גמיר דהוו ארבע ולא דכיר לפרושי מינייהו אלא תלת. אשת אחי האב מן האב פי' שהיא שניה כדאית' לעיל ולא גזרו בה דורות דאשת אחיו מן האב מותרת לו ואשת אחיו מן האב פי' דאשת אחי אבי האם מותרת וכלתו מפרש לק' כלת בתו אסורה כלת בת בתו שרינן זעירי מוסיף אף אשת אחי אמו פי' שיש הפסק דאשת אחי אבי אמו שריא:

וסימניך פי' למידע ההיא דמוסיף זעירי לעילא דרב פרשי' אותה שניה שהוסיף זעירי היא דור א' למעלה עלה' דמתני' שאמ' רב דרב אמ' בשניה אחרונה שלו אשת אחי האם וזעירי אשת אבי האם שהיא דור א' למעלה. ואחרי' פי' מה שהוסיף זעירי היא שנויה בברייתא דלעיל על הראשונה שאמר רב וזה יותר נכון:



לא אסרו כלה אלא מפנ' כלה ופרישנא לא אסרו כלת בתו מפני כלת בנו ק"ל מאי קמ"ל דהא איכא אחריני נמי שגזרו זו משום דהוו חד שמא וכדמפרש לקמן ושוינהו כחדא גזירה וי"ל דהא קמ"ל שלא גזרו על כלת בתו אל במקום שיש בה ג"כ כלת בנו והיינו דמפרשי אמוראי כגון כלתה דכי פליגי שהיה בדורם כלומ' שהיו בבית כלת הבן וכלת הבת דאי לא מאי קמ"ל דאמרי' וכגון כלה וכו' וכי ליכא בעלמא כלת הבת אלא אלו אלא ודאי כדאמרי' מפי' הרב רבי' ז"ל ובלא ה"נ למה לא אסרו בלא טעמא דר' יהודה דלקמן דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו והכא בת בתו ערוה וראוי לגזור על כלת בתו. תירצו בתוס' דההיא דרב יהוד' ע"כ גזירה אחרינא היתה בימי התנאים ותדע לך דהא פשיטנא מינה לאיסורא אשת אחי האם מן האם ואלו בבריתא לא קתני אלא אשת אח האם מן האב וליכא למימר תנא ושייר שניות דבי ר' חייא דאי איתא אשת אחי האם מן האב ליתניה בדוכתא אשת אחי האם מן האם וכ"ש אידך אלא ודאי דלא אסירה ליה ולאחרים כן גזרו בה ונכון הוא:

איבעיא להו אשת אחי האם מן האם מהו פי' מי גזרו בה בדורו' אחרונים או לא הכא מאי פי' מי גזרו בהו ומשום דמקרו כלהו נמי כי דורי. אולם פרשי' לא גריס בי דורי דבתי משום דלזקנותו שהאדם קורא אולם בשם אמו ממש שייך לומר להיכרא אמא רבתי אבל הכא דודיו ממש שהם דודי אביו ואמו הוא שנקראים דודי רבתי:

וכללא הוא והרי חמותו וא"ת לפי שיטת התוס' מאי קא מקשה מכל הני דמני ואזיל שהם מותרת בברייתא דדילמא בדידהו גזרו בדורות אחרונים כמו שגזרו בהא דפשיטנא י"ל כי יודעים היו בהם שהם מותרות בזמנה היו עושים בהם מעשה ולא נסתפקו אלא באשת אחי האם מן האם לפי שהיתה רופפת בידם:

בת חמותו ערוה פי' משום אחות אשת בן חמיו מותרת לא דק שפיר בלישנא דהוה ליה למנקט בחדא אנפא או דילמא בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת או דילמא בת חמותו מותרת וטעמא דלא דק בלישנא משום דאיהו בעי למנקטינהו תרוייהו ומשום דלא לודיק בלישנ' ארכב' אתרי רכשי. ומ"ש הני ומ"ש הני פי' למה גזרו בדורו' אחרונים בזו של אשת אחי האם יותר מאלו כיון דבכלהו איתיה לכללא דרביא והא לפום מאי דאסיקנא ההיא דרב יהודה לא אתמר דרך כלל בכל הנשים אלא בנשי אחי האם או האב לבד דכיון שאחות האב או אחות האם משום צד אסורות מן התורה לעולם גזרו על נשות הזכרים שבהם ג"כ לעולם והיינו לישנא דבכל שבנקבה:

ילמדנו רבי' אשת אחי אביו מן האב ואחות אבי האב מהו וכו' איידי דנקט אשת אחי אבי האב דאלו מהם ליכא ערוה למטה דידיה נקט אחות אבי האב דהוא הדין דמבעי' ליה אחות אבי האם או אחות אם האם דלמטה דידה נמי איכא ערוה מן התורה אחות האם ונקט חדא והוא הדין אידך והא דאמרי' בסוף דהני תרתי דדמי להדדי חדא היא הוא הדין נמי להנך דלא בעיא בפירוש דכלהו דמו להדדי וחשיב להו חדא ולא חש תלמודא לפרושי הא משום דפשיטא ליה וק"ל לרבותינו ז"ל היכי לא פשטינן בעין מדר' לעיל דמנו שניות שיש להן הפסק ולא מני הכי כלל אדרב' משמע דכיון דאמ' דאשת אחי האם מן האם יש לה הפסק מכלל דאשת אחי האב מן האב אין לה הפסק וי"ל דהא אמרינן לה לא איירי אלא בשנייות דאיתניין במתני' דלעיל והא דלא איתניא התם:

אמימר אכשר באשת אחי אבי האב וכו' והלכתא כוותי' וכן פסק ר"ח ז"ל וכן דעת ז"ל שלא כתבן לאיסור מ"מ לדידי חזיין לי וכתיבן לאיסורא פי' עכ"פ יש לך לומר דתרתי אלו בכלל שיתסרי לאיסורא או דילמא בהני תרתי חשיב חדא או דנימא דלא חשיב ההוא דר"י לפי שהיתה גזרת אחרונים דאי לא מנית הני תרתי מהיכן הוו שית סרי אפי' תימא דנימני ההיא דר' יהודה ליכא אלא ט"ו וא"ת והיכי פריך ליה דהא איכא דר"י כיון שלא היתה בגזירה ראשוני' ז"ל י"ל דקים להו שכבר נגזרה בדורו של מר בריה דרבנא ונוהגים בה איסור:



שניות דר' חייא יש להם הפסק או לא נר' מפרש"י ז"ל שאפי' משלישי שבבנו ושבבתו מיבעי' ליה ואינו נכון בעיני רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דא"כ ליפשוט ליה לאיסור שהרי אפי' כלת בנו גזרו עד סוף כל הדורות כדאית' לעיל וכ"ש דורות של בנו ובתו ממש ועוד דהא למעלה אם אמו אין לה הפסק וכן אבי אביה לדידה והוא הדין למטה בבנים וכן אמר בירוש' אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל לכן פי' הוא ז"ל דאשלישי ורביעי שבאשתו מבעי' לי' וכיון דלא איפשיט' הוה לי' ספקא דרבנן ולקולא ולהאי פי' ק"ל הא דאמרי' ת"ש שלישי ורביעי שלישי ורביעי אין טפי לא היכי מצי דייק הכי דהא קתני רישא שלישי שבבנו ובתו וע"כ לא הוי דווקא ותלמודא נמי היכי דחי לה בלשון דילמא וי"ל דאדרב' מאן דקבעי לה סבר דאי לאו דשלישי ורביעי דסיפא דווקא לא הוה תני האי לישנא שאינו דוקא אלא משו' סיפ' דהוי דוקא נקט ג' דריש' בלאו דוקא ודחי דדילמא כל שלישי ורביעי דקתני לאו דוקא וסיפא דומיא דרישא שסמ' תנא בלישנא משום דברישא ע"כ לאו דווקא שמעינן לסיפא דלא הוי דוקא:

שניות מיבעיא ליה יש לפרש שהן רחוקות ולדידהו נמי שרי בעכו"מתן מיבעיא הא איכא דבעכו"מתן אסרי שניות כגון הנוצרים הללו אסרי להו עליהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ויש לפרש שניות שהן רחוקות מאד ואין איסורן אלינו אלא משו' קדושה והרחק' מיבעיא דלא אסרי עלייהו ואפי' אסירי בעכו"מתן דאי בשניות אסירי מהאי טעמא שלא יאמרו באנו מקדושה חמור' לקדושה קלה ראוי היה לאסור עריות ממש עליהם בלאו האי טעמא והפי' הראשון נר' נכון יותר וכיון שלא גזרו שניות אפי' על הגרים עצמם כ"ש שלא גזרו בהם עלינו נושא אדם אשה גיורת ואם אמה או בת בתה ושאר כל השניות וכדכתב הרמב"ם ז"ל:

מאי שנא גיר שנתגייר כקטן שנולד דמי פי' אכולה מילת' יהבינן טעמא והא דשרי' בעריות היינו אפי' במה שנוהגי' שפוסלין להעיד בעכו"מתן דלגבי הא מילת' ליכ' למיחש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדוש' קלה ובאיסור עריות הוא דאיכא למימר הכי ושורת הדין הוא דבעכו"מתן כשרין להעיד דבר תורה כדאמרי' בסנהדרין בן הנהרג מפני קרוב וכ"ש בממונו וכיון דכן אין לחוש בזה לעכומ"תן כשנתגיירו וכן דעת מהר"ם ז"ל וא"ת ומעיקר היכי פרכי' מ"ש הערו' דהא שנא ושנא דבעדות ליכא למי' שהא יאמרו באנו מקדוש' חמורה וכו' וי"ל דקושי' מאותם עריות דליתנהו בעכו"מתן וגזרו בהם בגירותן משום דילמא אתי לאחליפי בישראל כדאיתא בפ' נושאין וכן נראה מפרש"י ז"ל:

מתני' מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואין צריך לומר פי' אותו האח הממזר זוקק את אשת אחיו לייבום ואין צריך לומ' אם המת הזה ממזר והכי מוכח האי פי' מסיפא דקתני מי שיש לו בן ממזר פטר את אשת אביו וכי היכי דפוטר דסיפא קאי על הממזר ה"ה לזוקק דרישא ומיהו חייבי לאוין הוא דממזר אסור בבת ישראל וחולצת ולא מתייבמ' ואחיו היא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן בת העכו"מז וש"מ דדוק' אחיו' שיש לו מן השפחה ומן בת העכומ"ז דלא חשיב אחיו כלל דולד כמוה הא אחיו משומד זוקק את אשתו לחליצה ולייבום וזוקקי' ואעפ"י שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושי' (דאי) משום דפלח לעבודת כוכבי' ואי לאו דלאו אחיו הוא היה זוקק לייבום וכן כתבו מקצת הגאוני' ז"ל ומיהו הדבר מתמי' מי שעובד עבודת כוכבי' ובועל בת עכו"מז ועובר על כל התורה היאך מקיים זרע לאחרים והיאך מקיימי' לו זרע שלא ימחה שמו בישראל ראוי היה לומ' שלא תהא אשתו עולה לייבום ולא לחליצה כלל ואשכחן בפ"ק דגזרו עליהם שיהיו כעכו"מז לכל דבריהם משום בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וכ"ש מי שכופר בכל התורה בפרהסיא אלא דהת' לא גזרו אלא על אותם עשרת השבטי' א"כ כ"ש באלו שהיה לנו לומר שאינם בבל הקמת זרע מן התורה ואע"ג דכתי' להקים לאחיו שם בישראל ההוא בישר' דרשי' לקמן במכילתי' לדרש' אחרינ' ובפ"ק דקדושי' אלא דאנן לית לן למדרש טעמא דקרא וכיון דמשומד שקדש את בת ישראל וקדושיו קדושי' וישראל זוקק חשיב לייבום וזוקקין לה צריך חליצה מיהת דחזינן לרב יהודה גאון ז"ל שכתב אי כד נסבא בעל הוה יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה לייבום דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה לחליצה ע"כ וראוי להחמיר ובנו לכל דבר אמר בירושלמי בנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניות פירוש שגזרו בבניו ובכלותיו משום שניות:

גמר' פשיטא אחיו תנן קשה להו לרבנן ז"ל היכי פשיט' לי דהא אצטריכי' לרבוייא בה פסול מדכתב בן אין לו עיין עליו ולקמן נמי באיסור אחותו אצטרי' מולדת חוץ לרבות אחותה מחייבי כריתות ויש מי שתירץ דלאו מסברא פשיטא לן משום דהא תנינן במ' קדושין דכל שיש לאחרים עליה קדושים הולד אחר הזכר ואשכחן בתלמודא דאמר פשיטא בה"ג ומהדברים דאצטריך דאע"ג דבן ואח הוא לשאר דברים הוה ס"ד דלענין ייבום לא חשיב אח ולא גמרי מבן אין לו נמי דאדרבה ניגמור אחוה אחוה מבני יעקב. ופי' תלמודא ואמ' ה"נ ופרקי' מדלענין ייבום מפטר פטר מיזקק נמי זקיק פירוש דסברא היא דלא נעביד הא ג"ש ונגמור מבן אין לו דכיון מקיש זרע דממזר הוי בר הקמה דיבם נמי שבא להקים זרע שאפי' הוא ממזר יהא בר הקמה:



ואין מטמא לאשתו פסולה וק"ל הא דתניא בתוספת' דמכילתי' אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירו' ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה:

ויש מתרצי' דההיא מדרבנן דאמור שיהא מטמא לה כיון דיורשה דעשאו כמת מצוה וכדאמרי' גבי אשת קטן דיורש' ומטמא לה שעשאוה כמה מצוה וכדאית' בפ' האשה רבה וכן אמר גבי שניות מדברי סופרים ויש מרז"ל מקשי' על זה שאין הנדון דומה לראיה שגבי קטן כיון דמדאורייתא קרובין ירתי לה ורבנן אמר דירית לה הבעל לא בעו קרובי' להטפל בקבורתה מימר אמרי בעל ירית בעל קביר והויא כמת מצוה ובשניו' מדאורית' אשתו היא וראוי גם להטמ' לה וכיון דלא בעו קרובי' שירש הבעל ויקברו הם אבל כל היכא דמדאוריתא ירית ומדאוריית' אסור לא יטמא לה קפדי קרובים והעולם ומטפלים בקבורתה כמו שמטפלים בקרובי כהן שהוא יורשה ואינו מטמא להם כגון אחותו בעולה ודודו ובן דודו וכיוצא ולא והנכון דבתוספתא ה"ג ויורש' ואינו מטמא לה והתם לאפוקי קאי פי' בהן קרי' בה שארו מאי טעמא ובן אין לו עיין עליו:

ויש מקשי' אמאי לא אמרי' הכא פשיטא כדאמ' לעיל ולפום פי' קמא דפריש לעיל איכא נמי למיקשי הכי דהא פשיטות' דהתם מהכא נפקא לן ולא קו' דהא פי' תלמודא לעיל דאחיו ממזר דינא הוא שלא יהא זוקק משום דגמרי אחוה מבני יעקב אי לאו משום דגמר מן הדין דפטור וכיון דתנא עלה תנא על האח הלמד שהוא זוקק צריך הוא למיתני נמי הבן המלמד דפטר וכל שכן לאידך פירוש דפריש לעיל דאנן מההוא מתניתין דקדושי' הוה ס"ד דאחיו הוא ואתיא בתר הכי למימר דאדרבה נילף אחוה אחוה מבני יעקב ופרקינן דאי הכי נמי דגמרי' מבן דפטר וכיון דכן צריכין אנו להביא ראיה על הבן דאי לא נימא דגמרי' אחוה מבני יעקב וליגמר בן מאח דכיון דאח לא זקיק בן נמי לא פטר ולהכי לא אמרי' פשיט' אלא דשייליה מ"ט דכתב ובן אין לא עיין עליו פי' וכיון דר' רחמנא בן פסול דפטר הא עדיפ' דניגמר אח מבן מדגמר אחוה אחוה מבני יעקב כיון דההי' ג"ש איכא לאוקמי במילתא אחריתי למעוטי אחין מן האם וק"ל דהכא דרשי' ובן אין לו עיין עליו לרבות בנו ממז' ואלו אנן צריכינן לרבות בן הבת ובת הבן כדדרשי' גבי נחלה בפ' יש נוחלין וכדרשינן נמי בספר' אהכ' גבי ייבום. תו ק"ל דהתם בסיפר' דרשי' מבן אין לו אפי' בתו של' ואלו לענין נחלה לא דרשי' מינה אלא זרע של בן ויש מתרצי' על הקושי' הראשונ' דבן אין לו תרתי שמע מינה ואינו מחוור דהא בפ"ק דקדושי' גבי וזרע אין לה דרשי' מינה זרע פסול ופרכי' והא אפיקת' לזרע זרעה ופרקינן זרע זרעה לא אצטרי' קרא בני בנים הרי הם כבנים ולא אמרי' ש"מ תרתי ויש מתרצי' דהכא לא צריך קרא לבן פסול דהא פשיט' דכל שיש קדושי' הולד' ימותו כדפריש במ' קדושי' מקראי וסתם בן אפי' פסול במשמ' וזרע הוא דלא משמע אלא זרע כשר וכי איצטריך קרא לבני בנים כדרשינן בירוש' והכא אסמכיה לקרא ולאו דוקא ומאי דאמרי' שהבת פוטרת לייבו' היינו מק"ו דבת הבן וכדפריש ביש נוחלי' ולפום מאי דכתיבת לעיל גם זה אינו מחוור בעיני דודאי הכא אצטריך קרא לרבות בן פסול כי היכי דלא נגמר אחוה אחוה מבני יעקב ולילף בן מאח והנכון בעיני יותר דהכא לא מצריך קרא אלא לבן פסול מטעמא דאמרן אבל בני בנים הרי הם כבני' ולענין ירושה אצטריך קרא לבני בנים להקדים לבנות אבל הכא לענין ייבו' דאמ' קרא ולא ימחה שמו מישראל פשיטא דכל היכא דאיכא שום זרע אין שמו מחוי ומהאי טעמא נמי נפקא לן דלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו דלענין נחל' הוא דחדית רחמנא ומשום דאמרה בת הבן אנא במקום אב קאמינ' ואקדי' לבת כמותו אבל לענין ייבום פשיטא דכל זרע שיש לו משום צד דכי הדדי' נינהו ותנא דסיפא אסמוכי לבת ולבני בנים אקרא דאם אין לו ולאו דנפקא ליה מהאי קרא:

תנו רבנן הבא על אחותו והיא לו בת אשת אביו פי' שהיא בת אביו מן הנשואין בין שהיא מאמו או מאשה אחר' לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו דאף על גב דאתי בקל וחומר אין מזהירים מן הדין ופריש רש"י זכרונו לברכה דלאחותו בת אביו ובת אמו מארוסתו הוא דאיצטריך קרא דאלו מן הנשואין מבת אשת אביך מולדת בית נפקא ובת אשת אביך בין שהיא אמו בין שהיא אשה אחרת משמע והקשו עליו דא"כ האי בת אשת אביך אצטריך לאחותו בת אביו ואמו מן הנשואים והיכי מייתיר לרבנן ולר' יוסף וכו' וי"ל דהכי קאמר דאי לאו דכתב רחמנ' אחותך היא הוה פטרינן אחותו בת אביו ואמו מן הארוסי' ומוקמי' בת אשת אביו לאחותו בת אביו ואמו מן הנשואין ולא מייתר לדרשא אחרינא ומיהו בתר דכתב רחמנא אחותך היא לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו בין מן הנשואים ובין מן הארוסי' משמע כדדרשינן גבי אחותך בת אביך או בת אמך וכדפרש"י ז"ל לעיל הילכך אייתר לה בת אשת אביך לרבנן לחייבו שתים ולר"י למעט שפחה ובת עכו"מז ויש בזה הרבה פי' וזהו הנכון יותר בעיני בשיטת מהר"א הלוי ז"ל והר"ם ורבו הרמב"ן ז"ל:

מדרבא נפקא דרבא רמי פרש"י ז"ל י"מ דלענין בן חשוב בנו מן הארוסי' ה"ה לגבי אחוה ואינו מחוור כל הצריך דאנן נמי שפיר ידעי' דאחיו הוא לכל דבר אלא דאמרי' דלגבי ערות אחותו אתא קרא ומעטי' כדכתב בת אשת אביך לפי' פי' ה"ק דכיון דהכא כתב רחמנא ערות אחותך בת אביך הא ודאי כל דאשכחן דנקרא בת אביו בכלל ונוקים מיעוטא דבת אשת אביך לילד שפחה ועכומ"ז ולמאי דהוה ס"ד השתא דאינו חייב על אחותו מארוסתו היינו משום דנוקים קרא דאחותך בת אביך או בת אמך ואידך דאחות' היא שאחותו מן הנשוא' דוקא והא דקמ"ל שאין מזהירין מן הדין יש מקשי' א"כ היאך לוקים על בהמה שאין לה סימני' טהרה דהא לא כתיב בה לאו אלא דאתא בק"ו ומתרצי' דכיון דכתב בה לאו הבא מכלל עשה מאותו תאכלו דכתב בבהמה טהורה שפיר מזהירין מן הדין:



ואימ' פרט לחייבי לאוין פי' ונימא דלא תפסי בהו קדושי' אמר רב פפא חיבי לאוין תפסי בהו קדושי' דכתי' עד אמר רחמנא כי תהיינה לאיש ופליגא האי דרשא אההיא דאמרי' בשילהי פ' האומר גבי בת עכו"מז ולדה כמוה מנא לן אמר קרא כי תהיינה לאיש וילדו לו כל היכא דקרינא ביה וילדו לו דרשי' כל היכא דהויא בה הויי' לשום איש כגון חייבי כריתות ומיתות ב"ד קרינא ביה וילדו לו כל היכא דלא קרינא ביה תהיינה לאיש שאין קדושי' תופסי' בה לשום איש כגון שפח' לבת עכו"מז לא קרינן ביה וילדו לו וכיון דמצרי' לההי' דרשא ליכא למדר' תו מינה ההיא דרב פפא ולרב פפא חייבי לאוין דתפסי' בהו קדושי' מכי תהיינה לאיש וחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי' דגמרי' מאחות אשה דכתי' לא תקח. והא דולדה כמוה נפקא ממולדת חוץ כדדרשי בסמו' ומאן דדריש כי תהיינה לאיש כי התם נפקא ליה בקדושי' תופסי' בחייבי לאוין מדגלי רחמנא מחייבי כריתות ונפקא ליה ולד הולך אחר הזכר בחייבי כריתות מכי תהיינה לאיש וילדו לו וא"ת א"כ מולדת חוץ למה לי י"ל דאי לאו מולדת חוץ הוה דרשי' כי תהיינה לאיש זה הכתוב מדבר בפנוי' שקדשן דלדידי' תפסי בה קדושי' ותו לא שמעי' מכי תהיינה מיעוט' לולד שפחה ובת עכו"מז:

בין שאמר לאביך קים בין שאומר לאביך הוצי' וא"ת א"כ מהכא מרבי' אחותו מחייבי לאוין נמי כי שקולים הם ויבאו שניה' ואמאי אצטריך רב פפא לדרשא דלעיל וי"ל דאין הכי נמי אלא דרב פפא בעא לפרושי קושטא דמילתא דחייבי לאוין תופסי' בהו קדושי' ולא מעטי כלל מבית אשת אביך ובר מהא דהאי לישנא דנקט לישנא דתלמודא בין שאומר לאביך הוציא לאו דוקא דמולדת חוץ משמעותו כל מי שהוא חוץ שאינה צריכה גט דלא תפסי בה קדושי' כגון חייבי כריתות אלא דנקטי לרווח' דמילתא כיון דהני קושטא דמילתא שאף חייבי לאוין חייבי עליהם ומיהו לא אצטריך קרא אלא לחייבי כריתות וכדאמרן ומה ראית כלומר דקראי לאו מוכחין בה כלו' אל מי מרבה או למי ממעט וסברא דמכרע' נמי ליכ' ומהדר' מסתבר' וכו' :

כי יסיר את בנך וכו' כבר פי' במס' קדושי' בס"ד כי יסיר לרבות כל המסירי' וק"ל א"כ נימא דשאר עכו"מז אסורי' לבא בקהל לאח' גירותן דהא כי כתיב לא תתחתן בם היינו בעכו"מתן דבגרותן אית להו חתנות וי"ל דלא תתחתן בם בין בגירותן בין בעכו"מתן משמע וכתבה רחמנא לאסור שבעה עממין דכתיב לעיל מיניה אפי' בגירותן אבל כשריבה בקרא דכי יסיר שאר עממין לא ריבה אותם אלא בעכו"מתן שהם בני עשר' דמכיון שנתגיירו שוב אינם מסירים:

אלא לרבנן מאי איכא למימר פרש"י ז"ל דלדידהו כיון דלא דרשי טעמ' דקרא בכמה דוכתי כר' שמעון אלא דר' שמעון אזיל בתר טעמא דקרא ומחדש דינים כפי הטעם כי ההוא דפליג גבי משכון אלמנה דרבנן שבקי קרא כפשוטי' דלא פליג רחמנ' בין ענייה לעשיר' וכבר פירשנו במקומו' אחרים בס"ד:

מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי ר"ש ובמס' קדושי' בסוף פ' האומר ומייתי לה אפי' לרבנן מכי תהיינה לאיש אלא דהכא לא אוריך תלמוד' לאוקמ' בשיטת רב פפא דלעיל דלית ליה ההיא דרשא וכדכתיב לעיל והכין אורח' דתלמודא בדוכתי' טובא כדכתיבנא בכמה דוכתי אחריני בסיעתא דשמיא:



מתני' מי שקדש אחת משתי אחיות וכו' מת ולו אח א' חולץ לשתיהן פי' לשתיהן וא"א לייבם דאי מייב' ואחר חליץ דילמא פגע באחות זקוקתו ואי חליץ והדר מייבם דילמא פגע באחות חליצתו שהיא אסורה מדברי סופרים וכיון דלא קתני חלץ לא' מהם וכנס לחברתה לא יוציא כדקתני באידך כנסו לא יוציאו ש"מ דההיא אפי' בדיעבד יוציא דילמא כנס לאחות חלוצתו ואע"ג דספיקא דרבנן דדילמ' בדין ייבם הכא קנסו רבנן בדיעבד לאלומי לתרוייהו תדע דאיכ' דוכתי דספיקיה דרבנן אפילו לכתחלה שרי ובכלה מתני' אסר לכתחלה בהדי' דכיון דמילת' דפירסום היא וגזרו באחו' זקוקה אטו אחות אשה דאורייתא שהיא בכרת וגזרו באחות חלוצה אטו אחות גרושה דאורייתא שהיא בכרת אלמוה לגזרתם להוציא אפי' על הספק ואפי' בדיעבד כל היכא דאיכא ספיק' שהיא באיסור תחתיו:

היו שנים אחד חולץ ואחד מייבם פי' ולא גזרו אטו מייבם ואח"כ חולץ כיון דאפי' מייבם ואח"כ חולץ ספיקא ואפשר דבדין מיבם:

קדמו וכנסו אין מוציאים מידם פי' ואפי' מן הראשון דדילמ' בדין ייבם ובדידיה פגע ואפי' את"ל דנסיב אחות זקוקתו הא' כיון דייבם אחיו לזקוקתו פקע זיקתיה מיניה ואישתרי' ליה וכדמפרשי בגמ' דבכי הא לא קנסינהו על הספק להוציא:

שנים שקדשו וכו' היחיד חולץ לשתיהן והשני א' חולץ וא' מייבם ופריש בגמר' דלא גזרו בתרי אטו חד וטעמא דמילת' משום דאפילו גבי חד דמייבם ספיקא דרבנן הוא ופריש בגמ' דדוקא בחלץ היחידי לשתיהן והדר מייבמי דאידך דאי לא אסור שיהא זה חולץ וזה מייבם דחיישי' דילמ' אות' שייבמו היא הראוי' ליחידי ופגע ביבמה לשוק שהיא בלאו מן התור' ובהא ודאי אם קדמו וכנסו עד שלא חלץ היחידי לשתיהן יוציאו משום ספיקא דאוריית' ומיהו כיון דהא נמי ספיק' הוא לא גזרו חולץ יחידי ואח"כ מייבם דאידך אטו זה חולץ וזה מייב' ואח"כ היחיד חולץ והא דקתני וקדמו וכנסו אין מוציאים מידם היינו כשעשו כן לאחר שחלץ היחידי ומטעמ' דאידך קדמו וכנסו לרישא ובדין הוא דלא הוה צריך ליה דמדריש' שמעי' ליה אלא דסיים ענינ':

אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה וכו' פי' דבהכי ה"ל לכל חד וחד מהני זוגי זה חולץ וזה מייבם ולהכי פרכי בגמ' הא תו למה לי אשמועי' רישא דכל שמת והניח ב' אחים זה חולץ וזה מייבם:

קדמו שנים וחלצו פי' השני אחים דתו ליכא משום יבמה לשוק לא יבמו השנים אלא זה חולץ וזה מייבם והא נמי מרישא שמעי' לה אלא דמפרשו כלהו בבי ומפרש ואזיל וא"ת ולרב דאמר לקמן בפ"ד אחים דחליצה פסול' צריך לחזר על כל האחי' היכי תנן במתני' זה חולץ וזם מייבם דהא קמייתא דחליץ חליצ' פסול' היא לו דלא חזיא לייבום דילמא פגע באחות זקוק' וה"ל במתני' כל שיהא א' מהם חולץ לשתיהן וי"ל שלא אמרו חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים אלא שהיא פסולה משום ודאי זיקה כההי' דנפלו שני אחיות יבמות אבל הכא דמשום ספיקא דקדושיה הוא לא דאי האי דחליץ היא המקודשת חליצה כשר' היא לגמרי ואם אינ' המקודש' הא לא בעיא חליצה מינייהו כלל וזה ברור ופשוט:

גמרא ש"מ קדושי' שאין מסורי' לביאה הוו קדושי' פי' דקס"ד דהכא כשקדש סתם א' מב' אחיות או ע"י שלוחו או ע"י אביה ולא סיים לאיזו מהם מקודשת וא"א לכנוס אחד מהם דלא ידע הי מינייהו אשתו והי מינייהו אחות אשתו וכיון דקתני דצריכו' גט על הספק אלמא קדושיו קדושי' ופלוגת' דאביי ורב' היא במס' קדושי' וא"ת ולמה אינם מסורים לביאה מתחלתה דהא כיון שאמר א' מהם יכול הוא לברר את מי והובררה שזו היא שקדש למפר' למאן דאית ליה ברירה מיהת והא אביי ורבא אית להו ברירה בפ' כל הגט וי"ל דהכא כשלא בירר אפי' לבסוף כגון שתלו במי שיברור האב או אדם אחר וליתיה בעולם שיברור א"נ דהכא בשקדש סתם ולא אמר איזה שארצה או שירצה פלוני דבהא ליכא דין ברירה א"נ והוא עיקר דמאן דס"ל בהא דקדושי' שאין מסורים לביאה לא הוו קדושי ונסיב לה מקרא מסורי' מתחלת' ממש בעי' (היינו) משעת קיחה:

הב"ע כשהוכר ולבסוף נתערב דייקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני אינו ידוע וא"ת אכתי הוי תיובתי' דאביי דאמ' קדושי' שאין מסורים לביאה הוו קדושי י"ל דהכא הכי קאמר דייקא נמי דקתני דלא מיירי שלא הובררה מתחלתה מדלא קתני אינו ידוע אבל אינו יודע משמע הכי ומשמע הכי ודכוות' אמרי' בפ"ק דדייק נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו ולא קם אליבא דהלכתא נמצאו שני לשונות משמע או דנמצאו מעיקרא או שנמצאו בסוף אבל שהיו לא משמע אלא שהיו מעיקרא:

גר"ח ז"ל וג"ה מ"ש מהא דתנן ארבעה אחים שנים מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים האחיות הרי כלן חולצות ולא מתייבמו' ול"ג אם קדמו וכנסו יוציאו ולהאי גירסא קשי' מדקתני שאין מתייבמו' שתיהן וקס"ד ששורת הדין שזה חולץ וזה מייבם דהא בחליצה דקיימתא פקע זיקא מאידך אלא דגזרינן חולץ ואח"כ מייבם אטו מייבם ואח"כ חולץ ולהכי פרכי' דמ"ש דבמתני' שרינן זה חולץ וזה מייבם ולא אסרו אטו זה מייבם וזה חולץ דדילמא פגע באחות זקוקה ופרקי' דהתם אי למאן דאמר דטעמא דמתני' משום דיש זיקה הא יש זיקה ודאי וראוי לגזור בו ואי למאן דאמר דטעמא דמתני' משום דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמיי' הא איתא ודאי להאי טעמא דתרוייהו יבמות ניהו אבל הכא דליכא אלא חדא יבמה ודאי וכי מייבם והדר חליץ דילמא לא עביד איסורא כלל לא גזרו בה חליצה בתחלה אטו חליצה בסוף ורש"י ז"ל גורס ואם קדמו וכנסו יוציאו דלא עבדי' פירכא מדקתני חולצות ולא מתייבמת ונראה שטעם דבריו ז"ל דהא אסק' ר' יוחנן בדוכת' דהתם לאו משום גזרה היא אלא דקסבר ההוא תנא שכל יבמה שנאסר' בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה קודם שתחלץ עשאום חכמים כאשת אח שיש לו בנים שוב אין לה התר ואפי' חלצו לחבירתה דפגע זיקתה לא תחזור להתר אלא קושיי' מדקתני התם קדמו וכנסו יוציאו מש' דהתם עשו חיזוק לתקנתם אפי' בדיעבד והכא לא ופרקי' דהתם אי למ"ד יש זיקה ואי למ"ד אסור לבטל מצות יבמים אבל הכא איסור כל חד וחד דידיה איתרמי ליה ופי' הוא ז"ל דשאני התם דאליב' דההוא תנא כבר נאסרו שתיהן לאח' נפילתן שלא להתיר' לכתחלה או משום זיקה או משום איסור לבטל מצות יבמין וכיון שנאסרו אין להם התר ואפי' דיעבד נמי עומדין באיסורא מדרבנן מה שאין כן בזו דהאי דאסרי משום ספק אחות זקוקה לאו אשת אח היא וכל דפקעה זיקתה על ידי חליצת אחותה או ייבום שלא הותרה לגמרי אפי' לכתחילה וכן ראוי לגזור על ספיקא בדיעבד כלל כיון דהא פקעה זיקתה כן פירוש רבינו ז"ל ואזדא לטעמיה שפי' שם דמתני' דקתני ולא מתייבמות ופריש התם משום שאסרו בשעת נפילה שוב אין להם התר ולא משום גזירה דדילמא מייבם ואח"כ חולץ דאיתיה אפי' לרב דאמר אין זיק' ואסור לבטל מצות יבמים וזה אינו כדבעי' לפרושי בדוכתה בס"ד:



דלא אתמר ההיא דהתם אלא לר' יוחנן דאמר יש זיקה ולפי גירסתו של רבי' ז"ל בכאן לא היה צריך לפרש כן אלא דנימא דהכי פרקי דהת' אי למ"ד יש זיקה היתה שם זיקה ודאי ואי למ"ד אסור לבטל מצות יבמי' היה שם איסור ודאי וכיון דכן קנסו פי' ואפי' בדיעבד מש"כ בזו דאימור לא עשה א' מהם איסור ואפי' הראשון דכל חד וחד דידי' איתרמי ליה ולגר"ח ז"ל וג"ה הראשו' יש לפרש הכי פרכי' הכא מריש' דקתני ולא מתייבמו' דקס"ד דמשום גזרה היא לא ידעי סוגיי' דלקמן דפרישנא לא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל א"כ דפרכי' אליבא דמ"ד אין זיקה דטעמא דמתני' התם אליבא דידיה משום גזירה כדבעי' למימר בס"ד:

קדמו וכנסו אין מוציאי' מיד' תני שילא ואפי' שניה' כהני' פי' דחד מיניהו ודאי נסיב חלוצה שהיא אסור' מדרבנן דפרישי' טעמ' כיון דלא ידעי' מאן מינייהו נסבה וכל חד וחד באנפי נפשא ספקא היא לא מפקינן מינה בדיעבד מיהת כדפרש"י ז"ל דאלו לכתחל' אין לומר זה חולץ וזה מייבם בכהנים משום ספק חליצה וק"ל מ"ש מרישא דמתני' כיון דלא קתני אם חלץ לא' וכנס לא' לא יוציא מכלל דיוציא כדפרי' במתני' ואמאי והרי ספק אחות חלוצה דרבנן היא וי"ל דשאני התם דאחו' חלוצה אסורה משום אחות גרושה שהיא בכרת ולפיכך גזרו על ספיקא ואפי' בדיעבד אבל הכא דחלוצה לכהן אסורה משום גרושה שאינה אלא בלאו לא החמירו בספיקא בדיעבד והא דמסקינן הכא דחלוצה דרבנן ואלו במכות מנינן לה באלו הן הלוקין כדת' גרושה וחליצה לכהן הדיוט וכן לעיל כפ' גבי איסור קדושה לא קשי' דבאשגרת לישן דגרושה נקטיה חלוצה:

הא דתנן מצוה בגדול לייבום אומר היה מה' הר"ם ז"ל שזהו כשגדול הגון לה אבל אם אינו הגון לה וא' מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למד' מצות חליצה קודמת למצות ייבום וכל שיש לגדול אשה אחר' בזמן הזה אין המצוה בו וקטטה ומריבה איכא בבית ויבם שאינו הגון דמי לגבי אידך:

ת"ר והיה הבכור מצוה בגדול לייבם פי' וה"ק ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור ולקמן מפרשי' מהיכא נפקא לן דהאי והיה הבכור איבם דאיירי קאי ולאפוקי לקרא מפשטיה:

או אינו אלא שמו יוסף קורין לו יוסף פי' שעל בן הנולד קאי שיקראוהו על שם המת אע"פ שבכל התורה כלה אין מקר' יוצא מפשוטו פי' דכל היכא דלא סתרי אהדדי מקיימינן להו לתרווייהו והכא אפשר היה לקיימן שתיהן ואפ"ה לא מחייבי לקיומי פשטיה דקרא כלל וגמרא גמירי לה כדפרש"י ז"ל:

אלא אתיא ג"ש ואפיקתיה פי' והיא הנותנת דאפיקתיה להא דכתב והיה הבכור מפשטיה דלאו על בן הנולד קאי אלא על היבם דאי על בן הנולד קאי למאן מזהר רחמנא אי ליבם לקום על שם אחיך מבעי ליה ואי לב"ד יקום על שם אחי אביו מבעי ליה דהכא ליכא למימר דלב"ד מזהר רחמנא דלומר ליבם יקום כי הבן יקום על שם אחיו דהתם הוא היכא דיקו' על שם המת ממש אבל השתא דאתא ג"ש ואוקמיה בנחלה אין לב"ד לומר לייב' שיקיימנו בנחלת המת כי ב"ד הן המורידים הנחלה למי שראוי לירד והיינו דלא שיילינן בגמ' מהיכא נפקא לן דהאי והיה הבכור על הייבם קאי ולא צדק מי שפי' דגמרא גמירי לה:

ואימא בכור לייבם פשוט לא לייבם כלל ופרקינן א"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי פי' דהא כל כי האי אינו בכור ואפי' היה בעולמו אינו מייבם ופרכינן ודילמא למעוטי בוכר' דאימא פירש ודילמא בוכר' דאמר רחמנא היינו אפילו בוכרא דאימא ובלבד שהוא אחיו מן האב דבעי אחים דומיא דבני יעקב ואע"פ שקטן ממנו בשנים מייבם כיון שהוא בכור לאמו מיהת אלא דמיעוטי' קרא היכא שלא היה בעולמו:

ופרקי' ההיא לא מצית אמרת דייבום בנחלה תלה רחמנ' פירש"י ז"ל וממילא משמע דהאי בכור היינו בכור הראוי לנחו' וליטול פי שנים שהוא בכור מן האב ולא פי' רבינו ז"ל היכי משמע הכי דהא לא תלה רחמנא בנחלה אלא שיהא האח המייבם ראוי לנחול עם המת כדנפק' לן מדילפינן אחוה אחוה מבני יעקב או מדכתיב יחדיו ולא תלה הכתוב שיהא ראוי לנחול פי שנים ועדין אני אומר דתרתי בעי רחמנא שיהא אחיו מן האב הראוי לנחול עמו ושיהא ג"כ בכור או מן האב או מן האם וי"ל דכיון דעיקר הייבום בעינן הא חזינן שתלה בצד האב לבדו שהוא אחיו המיוחד בנחלה ולא בעי מיחדי באבא ובאימא הרי גלה לנו הכתוב שאין צד האב גורם ייבום כלל וא"כ היא הנותנת דאיקפיד רחמנא עליו שיהא בכור שלא הקפיד אלא על בכור מן האב א"נ דאם איתא דקפיד רחמנא אבכור אינו אלא מפני שהוא נוטל פי שנים וא"כ סברא הוא דעל הבכור שנוטל פי שנים בעלמ' הוא דקפיד דהיינו בכור מן האב דבכור מן האם לבדו אינו נוטל פי שני':

ואימא כי איכא בכור תתקיים מצות ייבום פי' ואפי' בפשוטים שהיו בעולמו ומשום האי גוונא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו וכי ליכא בכור ליכא מצות ייבום כלל דעיקר מילת' בבכור כדכתיב והיה הבכור וכי מייבם חד מן הפשוטים כשיש שם בכור חשבינן דשליחותו דבכור עביד דומה לאותה שאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

הא אמר קרא ומת א' מהם פי' דמשמע בין שמת גדול או הקטן דליכ' בכור כלל ופרכי' ואימא דקרא בדאיתא קטן פי' דאע"ג דא' מהם אפילו קטן במשמע הא הדר פריש קרא שיהא הבכור ושבקיה לקרא ואיהו מפרש נפשיה ופרקינן הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו וק"ל מאי קאמר דההו' מיעוט' אצטריך להיכ' דאיכא בכור דאפשר בפשוטים וקטנים וקטנים מן המת כדאמר לעיל והנכון כדפרש"י ז"ל דכי ישבו אחים דממעיט אשת אחיו שלא היה בעולמו גבי ומת אחד מהם כתיב דמיירי בשני אחים מהני לא נשאר אלא א' ומדמעיט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו מכלל כי האח הנשאר קטן ממנו שאלו היה בעולמו היה מייב' אשתכח דהכא ליכא בכור כלל ואיכא מצות יבום באחיו שהיה בעולמו:

וכי ליכא בכור קדים קטן זכה פי' ובהא הוא דמשכחת לה דמעיט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו ומיהו כי איכא בכור קדים קטן לא זכה דנהי דבכור אינו מעכב כלל היכא דליתא היכא דאיתיה מעכב ופרקינן אמר קרא כי ישבו אחים הוקשה ישיבת אחים זה לזה כלומר בכל ישיבת אחים שישבו בעולם אחד תלה רחמנא דכל שהיה בעולמו עמו היא ראוי לייבום לעולם ובהאי פירוקא לא קאמרי' ולא מצטריכי' טעמא דלעיל לאפוקי מבכור:

ופרכי ואימא כי איכא בכור נהדר אגדול וכו' כלומר דדרשת והי' הבכור למצוה שיהא למצוה בגדול נימא שאין מצוה זו אלא בבכור בלחוד היכי דאיתיה אבל לא בגדול שאינו בכור וכי תימא הכי נמי והא דקתני מצוה בגדול היינו בבכור אלמה תני אביי קשיש' מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים אצל קטן לא רצה חוזרים אצל גדול זו פרש"י ז"ל ופירוש דע"כ הולכים אצל קטן לא בעי למימר קטן שבכלן דהיכי קפיד קרא לרדת מן הגדול שבכלן אלא ודאי היינו שהוא קטן מן הגדול אבל גדול הוא משאר אחים ואשמועינן דלעולם הגדול גדול קודם ואפי' אינו גדול שבכלן וכ"ש דלא קפדי אבכור. ויש גרס' אחרת שהוא נוטה לפרש"י ז"ל מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים אצל גדול לא רצה חוזרים אצל קטן אבל מצינן נוסח' ג' מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים על כל האחים לא רצה א' מהם חוזרין אצל גדול ולפי גרס' זו קשיין מדקתני חוזרים אצל גדול ומשמע לי גדול בשנים אע"פ שאינו בכור וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל כי הוא כתב שאם נסתלק גדול שבאחי' יד השאר שוה ואין מחזירין אחר הגדול שבהם ואין גרסא זו מחוורת מטעמ' דכ' רש"י ז"ל דהא מצי לדחויי דגדול דקתני אביי קשיש' היינו בכור כדמצינן לדחויי בברייתא דלעיל דאיכא הא דקתני' במתני' בפ' החולץ לא רצה חוזרים אצל הגדול ונותביה מהתם ואמאי נקט הא דאביי קשיש' אלא ודאי אידך נוסחא עקר דלעולם אפילו כשיסתלק הגדול שבכלן מחזירין אחר הגדול שבשאר האחי' והגדול קודם וכן הלכה:

כבכור מה בבור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו פי' לאו מלישנ' דקר' אמרי הכי דאדרבה קרא בכור ממש קאמר אלא הכי אמרי סברא היא דכי היכי דאיכ' בכור מצוה בו מפני בכורתו כשיש שם גדול שאינו בכור שיהא מצוה בו מפני גדולתו כיון שאין צד הבכורה עכוב כלל במצות הייבום לא באת הבכורה בכאן אלא מפני הגדולה בלחוד והשת' אתי שפיר מאי דפרכינן בסמוך א"כ בכור דכתב רחמנ' למה לי לימא גדול דאלמא לא דרשינן לשון בכור השתא בעיקר בכורה כלל יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם פי' דהאי יקום מיותר הוא לדרשא דכל מי שיקום לייבם להקים שם לאחיו קרינן ביה על שם אחיו המת דהיינו נחלה כדברי ר' לעיל ע"ש:

אלא בכור דאמר רחמנא למה לי פי' דהא אין לשון (זה) בכאן משמש כלום לא לעיכובא ולא למצו' ולשון גדולה בלחוד וא"ת וא"כ עדיפא ליה שיאמר בפי' והיה הגדול ופרקינן דלגריעותא הוא דכתב בכור מהבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק פרש"י ז"ל מהבכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו אלא במוחזק לאביו כשמת כדכתב בכל אשר ימצא לו פי שנים וכו' אף ייבם הנוטל חלקו וחלק אחיו מנכסי אביו אינו נוטל אלא במוחזק ויש שומעין מדברי רז"ל דיבם נוטל חלק אחיו מנכסי אביו שמת לאחר מיתת אחיו והקשו עליו דהא בפ' החולץ גבי הא דאמר רב יהודה אם יש שם האב הנכסים של אב ופריש טעמא מה בכור אינו נוטל בחייו בנכסי אביו אף ייבם אינו נוטל בחיי אביו ופרכי' אימא בכור לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים אף ייבם לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים פירש כשמת האח בחיי אביו ומהדרי מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו כתיב ואע"ג דההיא אליבא דר' יהודה אמרי לה ה"ה אליבא דרבנן דהא קרא נקטינן דכתי' על שם אחיו ולא על שם אביו. ומיהו מלשון רש"י ז"ל שכ' שם יראה דההיא אליבא דר' יהודה בלחוד איתמר כי ז"ל פי' אף ייבם לאחר מיתת אביו ומודה ר' יהודה דנוטל פי שנים מדקאמר מרן ז"ל מודה ר' יהודה נראה דקימ"לן דרבנן אמרי הכי אבל אינו מחוור ומיהו מן הלשון שכתבו ז"ל בכאן לא קשה דרבנן אמרי הכי וכו' לא קשה כולי האי דדילמא נכסי אביו דקאמר הכא היינו נכסים שנפלו לו לאביו עד שלא מת וירד הוא ואחיו כנחלה אלא שלא חלקו עדיין מ"מ עיקר הדין דכשמת בחיי אביו אין לו לייבם כלום בנכסי האב מחמת המת כלל בנכסי האח המת הוא שנוטל ובלבד בנכסים שהיו מוחזקים לו אבל לא בראוי לו אם מת בחיי אביו או בחיי אבי אביו ויד כל האחים שוה בו וכן פי' כל המפרשי' ז"ל ועיקר:



הא גיורתא מיהא הויא כו' ואע"ג שלא נתברר לנו אם נתגיירה שלא מחבתן דהא מדקתני ונתגיירה ולא קתני ואח"כ נתגיירה משמע אפילו נתגייר' לאלתר שרגלי' לדבר לחוש וכיון דאם איתא דלשם כך לא הויא גיורת היכי קתני לא יכנוס הוא דמשמע דאחרים כונסים ועוד היכי קתני אם כנס אינו מוציא הא ודאי היה לנו להעמידה בחזק' של בת עכו"מז עד שיתברר לנו שנתגייר' בלב שלם:

הלכה כדברי האו' כלן גריס פי' דגמרא גמירי' לן דרבנן פליגי על ר' נחמיא וסתם מתני' כרבנן הוא והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כעכו"מז למ"ד גרי אריות הם ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיה' היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם אבל הא הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזק' הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוא גיירות הוא אליבא דרבנן:

משום דרב אסי דאמר ולזות שפתים הרחק וכו' פרש"י ז"ל דכי כניס לה הוו אלומי קלא דמעיקר' דקושט' הוה והיינו דאמרי' לקמן אם כנס לא יוצא דברננה לא מפקי על הספק ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דנטען בקול או בעדי כעור בלבד וליתא דבתוספתא קתני לה בהדיא אפי' כשבא על בת עכו"מז ועל השפחה ובהא נמי' אם כנס לא יוציא ואי משום דקתני נטען היינו שטען באמ' וכדקתני סיפא הנטען מאשת איש ואוקמ' רב דאיכא עידי טומאה והכא הכי פי' משום לזות שפתים שיאמרו כל העולם לשם זנות נתגיירה זו ולשם זנות כונס אותה ומיהו אפילו בהא אם כנס לא יוציא דמשום רננה זו לא מפקינן כיון דגיורת מיהא הוי' ומותרת היא לו ולא שנא שיש לה בנים ממנו או שאין לה בנים וכן פי' ר"ה ז"ל והא דתנן הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אם כנס הנטען יוציא אמרי' עלה בגמרא אמר רב ובעדים פי' דמתני' כשיש בה עדי ביאה וטומאה ממש ולפי' אם כנס הנטען אחרי כן יוציא דהא אסירא ליה מדאורייתא כשם שאסור' לבעל אסורה לבועל:

אמר רב אשי אמינא כי נאים ושכיב אמרה רב להאי שמעתת' דתניא כלומר דהא מתני' פליג עילויה ואע"ג דרב תנא הוא ופליג עלי' וקא סבר רב ששת דהא מתני' דמייתי קושטא היא והלכתא ומאן דפליג עליה קא טעי ול"ג בהא ברייתא והוציאה דהא אוקימנ' אדליכא עדי טומא' ולדברי הכל הוציאוה בב"ד משמע וב"ד בעדי' הוא דמפקי כדאיתא לקמן בשמעתיה הילכך והוציאוה תנן וגרסי' שהוציא' הבעל מעצמו מפני שהי' לבו נוקפו וה"ק ואע"ג דאתא אחר ואפסקי' לקל' לכתחלה לא יכנוס פי' וכדקתני אם כנס לא יוציא דווקא כנס בדיעבד וק"ל אי משום הא תנא עדיפ' ליה דליתני בהדיא לא יכנוס וי"ל דתנא ברא סרכא דלישנא דמתני' נקט:

בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא פרש"י ז"ל שיש לה בנים מבעלה הראשון דאתי לאתויי לעז ממזרות על בניה ונרא' מדבריו ז"ל דמשום בנים דאית לה מן הנטען לא חיישי להו דאפי' היה אמת שזינתה עמו בעודה עם בעלה בנים שהיו עתה מן הנטען לאחר שנתגרשה מבעלה אינם אלא חייבי לאוין בלבד שהיא אסור' לבועל כזונה וכשריה הם אבל הגאונים ורבי' נסים ז"ל פי' (אע"ג) אפי' כשיש לה בני' מן הנטען חיישי' ללעז דידהו שלא להוציא לעז על הספק דמ"מ מזוהמים עבדי להו שבעה ואם באו עדים של טומאה אפי' שיש לה כמה בנים תצא וא"ת פשיטא דהא אסורא לו מן התורה ומשום לעז בנים לא שרי איסורא כלל י"ל דאע"ג דעדי' אלו אינם יודעים אם היה באונס או ברנון אשמועי' שתצא ולא אמרי' אולי אנוס' היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי' איתתא בחזקת כשרה קמ"ל דאדרבה סתם מזנה בחזקת רצון היתה והכי מוכח בהדיא בפ"ק דכתובות גבי הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמרי' משום דפתח פתוח כעדים דמי וכל דאיכ' עדי' בעילה קרי להו עדי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתה מסתמא עוד י"ל דלא נקט' אלא למידק מינה בלא עדי טומאה אם יש לה בים לא תצא:

רב אוקים לה למתני' כשיש לה בנים ויש לה עדים פי' רב לא אתא לאשמועי' דבעדים מפקינן אלא לומר דבלא עדים לא מפקינן משו' דבר מכוער כשיש לה בנים מיהת וכדקתני הך מתניתא:

ואי' בעית אימא הא מתני' מני ר' היא פי' מתני' בתרייתא וי"ג הכי מתני' מני ר' וכן גורס רש"י ז"ל והכל ענין א' ופרש"י ז"ל לעולם רב אפי' כשאין לה בנים קאמר שאין מוציאין מן הנטען שכנס אלא כשיש שם עדי ביאה והני מתנייתא דשמע' מנייהו דכשאין שם בנים מפקינן מן הנטען בלא עדי ביא' ר' היא דסבר דאפי' בעל מפקינן בקלא או בעדים דבר מכוער וכדקתני הואיל ומכוער הדבר תצא כלומר תצא מבעלה ואפילו בע"כ וכ"ש שמוציאין מן הנטען דהא ודאי עדיף בעל דה"ל קלא דלבתר נשואין דאמרינן בשלהי מסכת גיטין דלא חיישינן ליה אפילו בנטען ה"ל קלא במקמי נשואין ואיכא למיחש לה זו שיטת רש"י ז"ל מתוך מה שכתב הוא ז"ל דהכא ק"ל במנאפים עד שיראו מנאפים ולא קשיא היא דהתם לחיוב עונשין:

ועוד הקשו עליו דהא קי"ל כר' יוחנן בן נורי דאמר בשילהי מס' גיטין נאמר כאן ערוה ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור וליכא למימר דדבר מכוער הוי דבר ברור חד' דלישנא לא משמע הכין כלל ועוד דדומיא דדבר ברור בעריות בעלמ' קאמרי' ועוד דהא אשתו זינתה בעד א' קי"ל דשרינן לה עליה אא"כ מהימן ליה ולבו נוקפו כדאית' בקדושין ולא עדיפי דבר מכוער מעד א' דבזנות ממש שנאמר באיסורין דעלמא ועוד הקשה ר"ת ז"ל דהא קי"ל שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה וההיא נמי כשקינה לה ע"פ שנים ונסתרה ושהתה עמו כדי ביאה לא אסרינן ליה עלי' בעל כרחיה ואפי' במקנ' על פי עדים ומחל על קנויו קודם סתירה אעפ"י שנסתרה אח"כ שריא ליה ואין לך דבר מכוער גדול מזה ולא עוד אלא דאיכא דמאן דהוה סבר התם דאפילו לאחר סתירה אם מחל על קנויו מחול ועוד דהא רב סתמ' קאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי ולכולי עלמא אמר לך דאי לא הכי הוה לן למימר וקסבר רב דב"ד בעדים ועוד דאי רב אליבא דנפשיה בלחוד קאמר אמאי אמרינן דמתניתא בלחוד הוי כר' אפילו מתני' הוי שפיר כר' ואע"ג דתני הוציאה דהא אמרת דלר' ב"ד בלא עדים בשל ביאה מפקי לה אלא ודאי מכל אלו נרא' דלכולי עלמא אין ב"ד מוציאין מן הבעל בעל כרחו כשאין לבו נוקפו אלא בעדי ביאה וכ"פ הרי"ף והגאונים ור"ת ז"ל:

והכי הכי קאמר דלעולם אליבא דרב אפילו מנטען אין מוציאין אלא בעידי ביאה ואעפ"י שאין לה בנים ולדידיה מתני' אפילו שאין לה בנים ומשום דאיכא עדים הוא דאם כנס נטען יוציא אבל תני מתניתא דמפקי מנטען בלא עדים דטומאה בשאין לה בנים אליבא דר' הם שהוא מחמיר לבני נטען משום דהוה לה קלא דמקמי נשואין להוציא ממנו כשאין שם בנים אע"פ שכנס בקלא או בעדי דבר מכוער והא דקתני ר' הואיל ומכוער הדבר תצא אי בעית אימא תצא מנטען קאמר ולישנא קלילא נקט דאמתני' קאי אי בעית אימא תצא מן הבעל לומר שאם רצה להוצי' מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה כעוברות על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא ולא עוד אלא דההיא צריכה התרא' להפסידה כתובתה כדאסיקנא במסכת סוטה אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה והא דאמרינן בירושלמי דכתבות (פ' המדיר הלכה ו') מגפפים סוטה. מנשקים סוטה. תרעא טריק סוטה. מגוף צריכה ע"כ ההיא שאסורה לצאת ידי שמים:

ומ"ש שם בירוש' על הא אבל בכלם אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בר אהבא בשם ר' מעשה בא לפניו ר' ומר מה בכך בעיין קומוי אפי' רואים אותו נותן פיו על פיה וכו' אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן:

ההוא נמי שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי והשתא להאי שיטתא אתי שפיר מאי דאמר רב נחמן לקמן מתני' נמי הוציאה קתני כלומר שלא הוציאו' ב"ד וא"ה קתני שאם כנס נטען יוציא בע"כ דלהאי פי' משכחת לה שלא תצא מן הבעל בע"כ ואם הוציאה מדעתו וכנסה נטען יוציא כגון דאיכא דבר מכוער אבל לשיטת רש"י ז"ל ורב אחא גאון ז"ל דקאי כוותיה אין הפרש דלעולם אליבא דר' ולא לדידן אליבא דהלכתא בין בעל לנטען והם צריכים לומר דההיא דרב נחמן פליגא וקסבר דכל שהוציאה בעל מדעתו מוציאים מן הנטען אם כנסה משום דאלימא לקלא והוא דוחק גדול וכל הני עובדי דבשלהי אלו נדרי' כעובדי דתוחלי ועובדא דגברא דעל לביתה וכי אתא מרי ביתא ערק כדאמרן התם דאסרה להו לכלהו כשרצ' לגרש אם בא לצא' ידי שמים אבל כשטוען ואומר כי אשתו מותרת לו ומכחיש את הדבר אין אוסרי' אותה עליו אלא בעדי טומאה והרי זה ברור וכן דעת הר"ם ז"ל ודעת ר' הגדול וכן העלו בתוס':

רוק למעלה מן הכילה ארוכל יוצא קאי כדפרש"י ז"ל והא דקתני כמה זמנין ר' אומר תצא ולא כייל להו כלהו בחדא בבא משום דהכי איתמר ע"י מעשה כל חדא באנפי נפשא ודכוותא בתלמודא והלכתא כרב:



והלכתא כר' קשה הלכתא אהלכתא לא קשי' הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק וקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער נר' פי' דכיון דאיכא תרתי לריעותא עבדי כר' להוציאו מן הנטען הא נמי כשאין לה בנים כדקתני במתני' דלעיל ואוקימנא כר' ומשום דהת' פרישו לה לא אצטריך תלמוד לפרושה:

הכא קלא דפסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כר' פי' וה"ה בקלא דלא פסיק וליכא עדי דבר מכוער אלא דנקט הא דעדיפא טפי דאיכא עדי' בדבר מכוער וא"ה עבדי' כרב דלא לאפוקה אפי' מנטען כשכנס תדע דלא פסקי' הלכה כר' אלא בדאיכא תרתי קלא דלא פסיק ודבר מכוער וש"מ בחדא מנייהו דלא מפקינן ולרב אפי' בתרתי לא מפקי' אלא תלמודא אכרע במקצת כרב ובמקצת כר' ואפי' בדאיכא תרתי לגריעות' אי אתא א' ואפסקיה לקלא לא מפקינן כדאיתא במתני' קמייתא דלעיל:

וקלא דלא פסיק עד כמה פי' צריך שימשך הקול אמר אביי אמר לי אם דומי מתא יומא ופלגא ולא אמרן דלא פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר קול הראשון ונמשך יומא ופלגא קלא פסיק חשיב לאוסר' בדבר מכוער וכל היכא דאיכא אויבים בעיר בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואפש' דאפי' לכתחל' ל' חלה לאוסר' על הנטען כ"כ דליכא דבר מכוע' אבל בדבר מכוע' ודאי אסרי' לה לכתחלה על הנטען ואפילו לרב ולרבנן דלא איפליגו אלא בדיעבד:

תנן התם המוציא את אשתו משום שם רע כנס מהו שיוציא א"ל תניתוה הנטען מאשת איש וכו' איכא למידק מאי קא מדמי ההיא להא דנטען מאשת איש דההיא דהתם מיירי כשנמצא שם רע שאינו שם רע ושור' הדין דשריא ליה אלא גזירה דרבנן הוא שלא יחזיר מתרי טעמי דפרישו התם או משום קלקולא דלא לקלקלא היום או מחר לומר לא גרשתיה על דעת כן ונמצא גט בטל ובניה ממזרים או משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו פרוצות בעריות ובנדרים מה שאין כן בזו דנטען מאשת איש דאיכא עדים בדבר מכוער ואולי הוא אמ' ומקיימ' באיסור ודילמא בהא הוא דאם כנס יוציא משום חשש איסורא אבל בההיא דהתם דליכא איסורא אלא תקנת' בעלמ' כנס לא יוציא ואם באנו לומר דכיון דהא והא מדרבנן היא שזה לא יחזור וזה לא יכנוס וילפי מהדדי לגבי דיעבד וכדמשמע בפשטה דלישנ' שאמרו בסמוך הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס לא יוציא הכי נמי אמור רבנן לא יחזור ואם כנס יוציא כדפרש"י ז"ל. אדרבה נדמיי' לנטען מן השפח' דכיון דמדינא שריא ליה ואע"ג דהות רננה כנס לא יוציא דברננה לא מפקי' וכ"ש הכא דאשתכח ברננה דשקר' הות והנכון שאמרו בזה דמתני' דהתם דאמר רבנן לא יחזיר סתמא איתמר ועיקר' כשלא נודע תדבר אם קול אמת אם לאו ואמור רבנן לא יחזיר משום חשש איסירה כיון שרצה להוציא ומיהו אלמוה רבנן לדינא משום קלקולא או משום תקנת בנות ישראל דאפילו נמצא שאין הדבר אמת לא יחזיר ובעיין הכא כשלא נתבר' הדבר וכנס אם מוציאי' ממנו מפני הלעז הראשון כשם שמוציאי' מן הנטען או לא ואם בזו אין מוציאים כ"ש כשנמצא (שאינו) שם רע ואם בזו מוציאים אפשר דבאידך שנמצא שאינו שם רע הדין שלא יוצי' ואשתכח דכלה מילתא דהאי דינא תליא בעיקר המשנה שאמרו לא יחזיר כשלא נתברר הדבר ולהכי מייתי למפשט ממתני' דהתם ואתא רב נחמן לומר דכיון דמנטען מפקי' ה"ה דמפקי מן הבעל ודחי דמאי קא מדמי' דמתני' דהכי קתני הוציאי' דמשמע ב"ד וב"ד בעדים מפקי מבעל וכיון דכן מפקי' מנטען שכנסה ואלו במתני' דהתם ליכא עדי טומאה ומהדרי דרב נחמן סבר דמתני' נמי הוציאה קתני כלומר דליכ' עדי טומאה ואפי' הכי מפקי' מנטען וק"ל כיון דמנטען בעי דמפשט לגבי בעל אמאי שבשה למתני' דאמר רבי לעיל להדיא דקתני הוציאו' ליפשטה ממתני' דר' דקתני בהדיא דמפקי מנטען בלא עדים וי"ל דכי אמרה רב נחמן אכתי לא איפסיק' הלכתא כר' ולהכי לא פשיטא ליה ממתני' דמתני' היא ודילמא רבנן פליגא עליה ואקשי' ואכתי מי דמי התם בועל הכא בעל כלומ' וגבי בועל הוא גנאי יותר לקיימה מבעל שהחזיר ואפילו בלא ההוא טעמא. ומהדרי דהתם אמור רבנן לא יפטרו כלומר דכיון דרבנן השוו דינם לחוש לקול שמא הוא אמת לאוסרה לכתחלה בין על הנטען או על הבעל אחר שהוציאה מדעתו הדין נותן שילמדו זה מזה כשכנסו דהא שקולים הם ויגיד עליו רעו:

והשתא ס"ד דטעמא דאסור לכתחלה דאמור שזה לא יכנוס וזה לא יוציא היינו משום דכיון דגרשה בעל אלומי קלא וכיון דגירושי' הם עיקר איסור זה הדין שוה בו לנטען לאו משום אלימי קלא דגרושי דבעל אלא משום אלומי קלא דכניס' נטען וכיון דכן גבי בעל שהחזיר ליתיה לההוא טעמא אדרבא כשהחזיר אכחשיה לקלא קמא דאמרי' קים ליה במילתא דליתיה דאין אדם רוקק בכוס ואח"כ שותהו וכן הלכתא דבעל שהחזיר לא יוציא היינו כשכנס ממש אבל לא כשקדש בלבד ומינה דכי אמרי' כנס יוציא היינו אעפ"י שהכניס' לחופה והיכ' דהחזיר בעל וחזר וגירשה אמר בירוש' שמותר להחזירה שאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה פי' שיצא לעז על שיהו לה אחר שהחזירה וש"מ דכי ליכא בנים לא יחזיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל:

טעמא דממדינת הים דעליה סמכינן פי' וכיון דכן חיישי' דמשקר הא בארץ ישראל דלא עליה דידיה סמכי' ישא את אשתו וא"ת והא בא"י עליה סמכי' שתנשא אשתו אע"ג דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כדאיתא התם י"ל דמ"מ כיון דאי אתי בעל ומערער משגיחים ביה וישאר העד מוכחש הא מירתת ולא משקר וא"ת והא בא"י נמי אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כמדינת הים מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחים ביה וכדאמרי' התם לא צריכת ואי עבדת מהניא וכדפי' בדוכתא בס"ד וי"ל דאין הכי נמי ותנא אורחא דמילת' נקט והכי קאמר טעמא דבמדינת הים כדין מדינת הים שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דעל דידיה סמכי' וה"ה לא"י דכוותא הא מא"י כדין א"י וה"ה ממדינת הים דכוותה שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם:

והא מת דלא עלי' דידה סמכי' פי' דהא אי אתא בעל מתכחשי' והוה לן למימר דליהמן וישא את אשתו דה' מירתת כדמירתת במביא גט בארץ ישראל ולא עוד אלא דגבי מת מירתת טפי שהרי בא בעלה ואינו יכול להכחישו ולהעיז פניו בפניו והיכי קתני לא ישא איש את אשתו והא דקתני טעמא דלאו עלה דידיה סמכי' משום דאיתת' דייק' ומינסבא לאו דוקא דה"ה את"ל דטעמא דעד א' משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דאית נמי לקושיין דהכא אלא חד טעמא מתרי טעמי דאיתמר התם נקטי' וכוותייהו בתלמודא:

ופרקי' התם ליכא כתבא ודילמא משקר אבל הכא איכא כתבא פי' דלא עבידי לזייופי שטרא וכיון דאיכא תרתי למעליות' דאיתא כתב' ועוד דלאו עליה סמכי' ואית ליה לאירתותי מבטל המכחיש ליה נאמן וישא את אשתו:

דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח פי' שהנשי' שאין נאמנו' לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ולהשיאה ופריך טעמא דמה בין גט למיתה כתב מוכיח וק"ל א"כ יהא נאמן לישא את אשתו אף במדינת הים משום דאיכא כתב' דהתם נאמנות להביא את גיטה ואפי' במדינת הים ואע"ג דסמכי' עליה וי"ל דאנן לא אתינן לדמויינהו לגמרי אלא דאתינן סעד וראייה דאיכא לאיפלוגי בין גט למיתה ומיהו לא דמו גט דהתם לגט דהכא דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישי' לא מעיליה נפשא לשיקרא כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה ואע"ג דאיהי מהימנא טפי מינה מ"מ חששא ומירתת' אבל הכא דחיישי' שמא יצרו תקפו ודאי כיון דעליה סמכי וליכא כתב' חיישינן דילמא משקר הא לאחר תנשא:

רשע הוא פירש ואפי' לרבא דאמר רשע וחמס בעי' בהא מודה דקריא רחמנא לרוצח רשע כדכתי' אשר הוא רשע למות וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע וכ"ת שאני עדות אשה דהקלו בה רבנן והאמר רב מנשי' גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה וא"ת והא במסיח לפי תומו כשר הוא כדכתב רב אלפס ז"ל בפ' האשה רבה ודין הוא דלא גרע מעכו"מז מסיח לפי תומו וא"כ לימא דמתניתין במסיח לפי תומו י"ל דדומיא דמביא גט קתני שאומר בפני נכתב ובפני נחתם דרך עדות דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משום עצמו רשע פירוש ומהימן במ"ש פלוני רבעו אבל אינו נאמן במ"ש לרצונו דבתרי גופי פלגי' דיבורא וא"ת ומ"ש מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה דעדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסי' היינו מחמת ממון אינן נאמנים במ"ש אנוסי' היינו ונימא דאנוסי' היינו מחמת נפשות וי"ל דשאני הכא כשאומר הרגתיו מעי' שהוא הרג וכי אותו פ' מת וכן שני עדויות דאפשר זה בלא זה וכיון שכן פלגי' דיבורא ואעפ"י שהעיד הכל בדיבור א' ומהימנינן ליה שמת אותו פ' אבל אין מאמיני' שהרגו הוא וכן אתה אומר כשאומר פ' רבעו לרצונו אב' כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון הכל עדות אחד דמחמת ממון פי' הוא לאנוסים דאלו אנוסי' היינו פי' שכן סובל או מחמת ממון או מחמת נפשות וכיון שכן לא פלגי' עדות א' לשתים להיות גורעים ומוסיפים ודורשים וא"ת והא קיי"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה י"ל דהכ' מה שמעיד על עצמו שנרבע לרצונו או שהרג אינו עדות אלא הודאה ולא נתבטל כלום ממה שהוא נקרא עדות דהיינו מי שמעיד על חבירו וכדאמרי' התם גבי נמצא א' קרוב או פסול לעדות בטלה א"כ רובע יציל ופרקי במקיימים דבר הכתוב מדבר בדינא דעדים והני אינם עדים וא"ת וכי נרבע ממש לרצונו בעדים למה פסול לעדות אליבא דרבנן דהא אמרינן התם שאינו נפסל אלא בדבר של חמס שהוא רע לשמים ורע לבריות וי"ל דכל עבירה שעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרי' התם דמודה רבא במשומד לאכול נבילות לתיאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ומסטר ה"נ לא שנא דמסהיד מפני תאותו וא"ת דהא אמרי' התם דחשוד על העריות כשר לעדות ומשמע התם דרבא סבר לה הכי כרב נחמן י"ל דהתם חשוד בעלמא ששמועתו רעה להתייחד עם העריות ועדי דבר מכוער:

והא דאמרינן דהתם עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר היינו מפני שמלקי' על לא טובה השמועה כדאיתא במס' קדושי' אבל בועל הערוה ממש לדברי הכל פסול לעדות כיון דעביד לתיאבון וכדאמרינן ודייקא נמי דקאמר התם החשוד על העריות ולא קאמר הבא על הערוה וכדכתי' בלקוטים סנהדרי' בס"ד כל זה משיטת ר"י ז"ל הידוע בעל התוס':



באומר אני הייתי עם הורגיו פר"י ז"ל לאו דוקא אבל שכל האומר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו דאילו קטליה איהו הוה אומר הרגתיו ויש כיוצא בזה במס' גיטין באומר מעת שאני בעולם וכדפר"ת ז"ל וכן בפ"ק דנדרים באומר יאסר פי לדבורי וכדכתיב התם בס"ד:

משם ראיה באומר אני הייתי וכו' וא"ת מה ראי' לר' יהודה דהא מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה אפילו פסול לעבירה של תורה י"ל דכיון שאומר אמרי' לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא:

והא ליסטים קתני פי' אפי' לרבנן פרכי' כיון דקתני מעשה בליסטים א' מכלל דבר ברור היה בעדים שהיה ליסטי' וכ"ע פסול לעדות:

ביחיד מומחה יש שפי' סמוך ויש שפי' מומחה וסביר ונקט רשותא מבי נשיאה לכ"ע וכבר ביררתו' במס' נדרים ובמקומות אחרים בס"ד:

מ"ש מהא דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר פי' דכיון דבשעת העדות לא נתברר שהיו נוגעים בעדות לא פסלי' השתא למפר' מספיק' דדילמא ההיא שעת' לאו מהאי טעמ' אסהידו ואע"ג דקתני התם אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ההיא לעצה טובה ומידת חסידות וא"ת והא במס' גיטי' אמרי' עלה דמעשה לא עבדי אבל דיבור' עבדי ומתני' דיבור' הוא וי"ל דהתם דיבור שאין בו גמר עדות קאמרי' כדפרישנ' התם ויש אומרים בשדה מקח דומיא דגט אשה ומיאון דמתני' שלקחו א' מהם וכטעמ' דאמר בירוש' שאין שנים מצויין לחטו' בשביל א' אבל מ"ה הר"ם ז"ל היה אומ' דסתמ' קאמר ואפי' כשלקחו שניהם והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' במס' גיטי' באומ' אמרו דכשר ולא תנשא לכתחלה חיישי' שמא תשכור עדים ופרכי' ומ"ש מהא דתניא עדים החתומים על השטר לא חששו חכמים לדבר ופרקי' מעשה לא עבדי דבור' אמרי ומדק' מדמינן לה לההי' דשמא תשכור עדים ואתי למימר דכי היכי שלא חשו חכמים באלו שלא נחשוב שם מכלל דהכא נמי בשנים שלקחו מיירי דומי דהת' דמיירי בשנים שהעידו וחיישי' ששכרתם דלא לימא ליה שאני הכא שאין השנים חוטאי' בשביל אחד אבל התם חיישי' שמא שניהם העידו שקר להנאתם ששכר' אותם ומיהו אין הראיה מחוורת כל הצור' דדילמ' עדיף מינה משני ליה דמעש' לא עבדי אבל דיבור' אמרי:

איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י ז"ל דאכולה מתני' קאי בין למביא גט ולאומר מת וכו' ובין לחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ולפום פשט' דסוגיי' הכי משמע מדקתני לה סתם והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי קא מייתי ראיה להתיר' מן הנטען על השפחה ונתגיר' שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקי' דשאני התם דאפי' נתגיירו לשם כך והיית' הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מש"כ במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש הוא ובאיסור עומדת אצלו אדרבה נימא דדמי' הא לנטען מאשת איש דאם כנס יוציא לפי פירוש התוספות דאחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה בלחוד דהתם נמי אפילו הויא בקושטא דמ"ה אסר לה מכל מקום הרי גרשה בעלה בגט גמור ועל מנת שלא תחזור לו וכדאיתא במס' גיטין על מתני' דהמוציא את אשתו משום נדר ולהכי מהימנינן ליה לנטען מן השפחה ומן בת העכומ"ז נמצא סעד לדבריהם דבתוספת' קתני החכם שאסר את האשה וטען מן בת עכו"מז ומן השפחה ועכו"מז ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו ולא קתני בהם המבי' גט והאומר הרגתיו הרגנוהו אלמא בהנהו אם כנס יוציא כיון שיש חשש איסור ואע"ג דקתני התם המעיד על השבוייה ונשאה שאם כנס לא יוציא התם משום דשבוייה מנוול' נפשה לגבי שבאי ותו שאינה אלא איסור לאו לכהנת אקילו בה רבנן ומסתברא כדפרש"י ז"ל לפום סוגיי' והא דמדמינן ליה לנטען מן השפח' ולא מדמי' לה לנטען מאשת איש טעמ' דמילת' דמנטען מאשת איש אינו חשש בלבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ורגלי' לדבר לחוש דכי נסבא אלימי לקליה אבל במביא גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכחה ושום קול שאומר כן כדי שישאנה אלא חשש שבלב וכי העם מרננים ומפקפקים ולהכי לא חששי' ליה אלא ברננה בעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לן אלא כנדה ולא דדמי רנני להדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שבא עליה ונתגיירו והתם ליכא איסורא ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו היכא דאיתא חשש איסורה אלא דמשום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבי' ליה לרבנן לרננה שאין להוציא משום אומדן וחשד שבלב בלא שום ידים מוכיחות לאיסור ואסיקנא דכלן שנתגרשו נשיהם מותרות לישא אותן כל היכא דמקמי הכי הות להו קטטה עם נשותיהם או דילמא לא הות קטטה מעיקרא ורגילה היא בקטטה ואם מתו נשותיהם מותרים לישא לאלו ומיהו אם היתה חולנית כשהעיד חיישינן וכן משמע בירושלמי:



מיתה אגרושין וגרושין אמיתה פי' שלא הוחזקה במיתת בעלה שני פעמים וכל האי שקלא וטריא משום מיתה דאלו בגירושין אע"פ שנתגרשה כמה פעמים מותרת לינשא לאחרים דבמיתה הוא שחש דילמא מזל גורם או מעין גורם וכדאיתה לקמן במכילתין ובגרושין ליתנהו להני טעמא דאיהו הוא דמגרש לה בעל כרחה שאין האיש מוציא אלא ברצון וא"כ אפילו מזל גורם לא שייך בה וכ"ש דלא שייך מעין גורם והא פשיטא ואיידי דנקטינן מיתה אגרושין וגרושין אמיתה דלא נימא דמיתה אמיתה נמי ורש"י ז"ל לא פירש כן:

והא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ואחות' פי' ואע"ג דמשום זנותא לא מיתסרין עליה קרובותי' כדאית' לקמן פ' נושאי' על האנוסה מ"מ לאחר שנשא קרובותי' קיים נטענת עליו באיסור כרת או מיתה משום נשואי קרובותיה ומפני כן חשו לדבר שמא הנטען יזנה עם הנטענת שלו ע"י שהיא רגילה בביתו ולא אסרו עליו אלא בחיי הנטענת בלחוד מטעמא דאמרן ודעת הרמב"ם ז"ל דלא דוקא איסור דאמה ובתה ואחותה אלא ה"ה תולדותי' אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בנה ובת בתה. ותניא בתוספתא דבכל אלו אם כנס לא יוציא כיון שאין כאן חשש איסור שבגופן אלא חשש הנטענת שתזנה עמו בסבתן:

נשים דלא אסרי שכיבתם אהדדי פי' שאין האשה נאסרת על בעלה מפני שיזנה עם קרובותיה לא קפדי אהדדי וא"ת והא קי"ל דבעל אשתו משמרתו בפ' אין מעמידין וכי תימא דההיא בעכו"מז דוקא הא בעלמא כשיודע' שהי' נבעלת לבעלה כי הכי אמרינן דאשה מתקנאה בירך חבריתה וי"ל דהכא חיישינן שמא כן הסכימו והתנו בניהם שלא וקפידי והיא הודת לו בדבר וכיון דלא אסרה שכיבתו אהדדי:

ופרכינן א"ה אביו נמי פי' דקס"ד דדוקא נקט מותרת לבניהם ולאחיהם אבל לא לאביהן ובשלמ' לפירוקא קמא לא קשיא דאיכ' למימר אבא לגבי ברא לא שכיח דאזיל אבל ברא לגבי אבא שכיח דאזיל ולפיכך אסורות לאביו ומתרות לבנו. אבל לאידך טעמ' דקפיד' השת' קשיא ופרקינן דה"ה דלאביהן דמתרות ולרבות' נקט בניהם ואחיהם דלא בזיז מינייהו כולי האי כדבזיז מאביו שמוראו עליו כמורא שמים ובהכי סליק פרק' בס"ד: