חידושי הריטב"א על הש"ס/יבמות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לה עמוד ב

החולץ ליבמתו

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' והא דלא קתני החולץ למעוברת י"ל משום דכונס ליבמתו לא מתניא ליה בכונס את המעוברת דלאו עסקינן שיביא עצמו לספק אשת אח ואפי' לספק קרוב לודאי דרוב נשים מעוברות יולדו' ולד של קיימ' ובן כרת הוא ולא בן קרבן א"נ דלרבותא נקט ונמצאת מעוב' דאעפ"י דבשעת חליצת' לא היתה נראית למעובר' יהיו העולם סבורים כי חליצתה כשרה א"ה כשילדה ולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ואעפ"י שאתה מצריכה כרוז לכהונה סמכינן אהכרזה כיון דאיכא ולד דמוכח ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה:

אין הולד של קיימא כגון שהפילה או שילדה חי ולא שהה ל' יום והוא ספק בן ט' ספק בן ח' ולא נגמרו סימניו שאילו נגמרו סימניו או דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו אפי' לא נתקיים אלא ליום א' ולד מעליא חשיב וכדאיתא במ' נידה וכדבעינן לברורי לקמן במכילתן בס"ד:

ופסלה מן הכהנה פי' ואפי' בדיעב' מפקינן לה אם נשאת לכהן הכונס ליבמתו ונמצאת מעובר' פי' כשכנסה תוך ג' חדשים לעיבורה דאילו לאחר ג' חדשים כיון דלא היה עוברה ניכר לשלישי ומיהו כדאמרינן במס' שבועות בבועל אשתו ופרשה נדה אם בעלה סמוך לנדתה אנוס הוא ופטור:

גמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה והא דלא נקט ונמצאת מעוברת משום דהכא ליכא מהנהו טעמא דנקט התנא דפריך לעיל וכיון דכן הא עדיפא ליה איכא כח דהיתרא לרבי יוחנן דאע"ג דחלץ למעובר' מפורסמת דבההיא שעתא דחליץ לה היתה בחזקת דלא חשיבא חליצה דרוב נשים מעובר' אפי' הכי הויא חליצה ואינה צריכה חליצה מן האחין:

ור"ל א' צריכא חליצה מן האחים ק"ל למה להו למנקט מן האחים וכ"ת משום דאפילו תימא דלא הויא חליצה לפטרה לשוק מ"מ פסל' בחליצ' זו עליו ועל כל האחים דלא גרעא מגט דעלמא וחליצה דעבדי לה השתא לפטרה לשוק חליצה פסולה היא וצריכא לחזר על כל האחים לר"ל ור' יוחנן והא ר' יוחנן לית ליה הכי אלא כשמואל ס"ל דחליצה פסולה אינה צריכא לחזור על כל האחים כדכתבנא לעיל בפ"ד אחין וכ"ת דר"ל ס"ל הכ' ואגב לישנא דר"ל נקטיה כדר' יוחנן א"כ ה"ל לר"ל למימר צריכא חליצה ממנו ומכל האתי' וי"א דר"ל לא פסלה בחליצה הראשונה על האחי' אלא עליו לבדו משום דעבד בה מעשה כל דהו הלכך הויא חליצ' אחין כשרה וחליצתו פסולה וקסברי דאפילו למיפטר נפשה חליצה מעולה בעיא א"נ כגון דאית לה צרה בעיא חליצה מעולה אבל דעת הגאון ז"ל דהיא וצרתה פסולה עליו ועל כל האחים ואפילו לר"ל ולפי זה הא דנקט הכא אחים לאו לעיכובא אלא דהכי עדיף טפי כיון דאיהו כבר חליץ לה זימנא אחרינא וכן כתב הרמב"ם ז"ל שחולצות ממנו או מן האחים:

ור"ל איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ק"ל למהר"ם מ"ט דר"ל בהא דהא שפיר קאמר ר' יוחנן ובכולי תלמודא אמרינן לה ואילו הכא קי"ל כר"ל ותירץ הוא ז"ל דר"ל חליצה ראשונה מסופקת היא דודאי אם בשעה שחולץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההיא עיבור כמאן דליתיה דמי וחליצ' שחלץ לה כשרה אלא דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אחרי כן גורם להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצ' היא כלל ולהכי קאמר דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ור' יוחנן סבר דכל שהפילה אין העיבור הראשון כלום ובתוס' פירש דריש לקיש סבר דכל שהיא מעוברת משום צדדים הוא דלא תועיל לה חליצ' שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן בעולם וכדנקיט בתר הכי מקרא דבן אין לו עיין עליו אמר הכי מעיקרא מסתברא ולה"ק דאיגלאי מילתא נמפרע לא אמרי'

בן אין לו עיין עליו אם יש לו בן כל דהו ואפילו ממזר ועיין עליו שלא יהא שום צד בין בשעת ביאה ולא בשעת חליצה:

אלא לדידך אמאי פסלה וא"ת וליקשי ליה מרישא אמאי'. אסור בקרובתיה י"ל דמרישא ליכא למפרך דדילמא רישא לאו משום חליצה אלא משום דקסבר האי תנא יש זיקה או דחיי' או אפילו לאחר מיתה. ולפי' מ"ה ז"ל ק"ל אמאי פסלה מן הכהונה דהא חליצה הראשונה מסופקת היא ואולי היתה חליצה גמורה וי"ל דאי משום ספיקא בדיעבד מיהא לא תיפוק דהא ספק חליצה לכהן לא גזרו בה בדיעב' כדאית' בפ' כיצד ולה"פ ודאי היינו דלא אקשי' ליה מרישא דכיון דחליצה מסופקת היא דין הוא שיאסר בקרובותיה באחות חליצה אפילו בספק ואפי' בדיעבד גזרו בה כדפרי' בפ' כיצד וכ"ש דלישנא דאסור בקרובותיה לא משמע בדיעבד כדמשמע לישנא דפסלה מן הכהונה:

מדרבנן ולחומרא פי' דמאן דחזא דחלצה ספק חליצה כשרה הות וסבר דחליצה כשרה לכהונה ואע"ג דמכריחינן על דלא הות חליצה דילמא לאשמוע' בהכרז' כדאי' לקמן וא"ת א"כ אפי' ולד של קיימא נמי נפסלה לה מה"ט וי"ל דכיון דאיכא ולד דמוכח ואית ליה קלא סמכינן עליה ועל ההכרזה:

בשלמא לדידי וכו' היינו דקתני ונפסלה מן הכהונה פי' דלא נקט לישנא דהיתרא אינה צריכה חלוצה אלא נקט לישנא דאיסורה ופסלה מן הכהונה לאשמועינן דאפילו תימא דצריכה חליצה פסולה בחליצה ראשונה מיהת לחומרא אלא לאידך לישנא דהיתרא ה"נ למיתנא ומינה שמעינן בכל דכן נפסלה לכהונה:

היינו דקתני יקיים פי' דקס"ד דהכי משמע יקיימה בביאה הראשונה:

מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי ופרש"י ז"ל דלא סגיא לה בביאה ראשונה דביאת מעוברת אין שמה ביאה ואיכא למידק למה לי' לתלמוד' למימר דלא סגיא מתני' לימא מאי יקיים יחזור ויקיים וי"ל דאלו אמרינן הכי הוה משמע דדחויי בעלמא מדחי לה להכי נקטינן דלא סגיא דאדרבא לשון יקיים משמע שצריך לקיום הדבר ולבעול מדלא קתני רצה מוציא רצה מקיים וכדדייקי לקמן לאידך לישנא וי"מ דה"ק יחזור ויקיים עכ"פ דכיון דלא סגייא ליה ביאה ראשונה אילו מוציאה עתה בחליצה מוציאה על ביאה ראשונ' שתהא כאשת אח שלא קיים בה מצות יבום וא"ת ור"ל היכא אתיא ליה מתני' שפיר דהא לדידיה כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה הויא לה ביאה באשת את שלא במקום מצוה והיה מן הדין שיתחייב בקרבן ואילו מתני' לא תני חיוב קרבן אלא כשהיה ולד של קיימא וי"ל דר"ל נהי דביאת מעוברת אינה ביאה לקנות בה ליבימתו מפני שהיא גרועה ומשום דכתב ובין אין לו עיין עליו מ"מ כיון שהפילה ונמצאת שהיא זקוקה לו לא חשיבא ביאת אשת אח שלא במקום מצוה דהא אשתו היא והותרה היא לבסוף ואפילו כשחלץ אותה עתה אינו חייב עליה וכ"ש כשחזר וכנסה. ותדע לך שאילו היתה אותה שעה ביאתו עליה ביאת איסור אשת אח שיש לו בנים היאך יכול עתה לכונסה והא כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה היא כאשת אח שיש לה בנים אלא ודאי כדאמרן דביאה גרועא חשיבא לקנות אבל ביאת איסו' באשת אח שיש לה בנים לא חשיבא:

אמר אביי בביאה כ"ע לא פליגי דלא פטרא פי' ואפי' רבי יוחנן ולית ליה לאביי הא דאמרינן לעיל דאיתביה ר' יוחנן לר"ל מה טעם מייבמין וסבר דחד מתלמודיו דאותבה אליבא דרבי יוחנן דסבר דרבי יוחנן אפילו בביאה פליג וא"ת ולאביי מאי טעמא דמודה רבי יוחנן בביאת מעוברת דלא שמה ביאה טפי מחליצה דהא סברא וקרא דנקטינן ליה לעיל א"כ איתנהו בביאה כמו בחליצה וי"ל דקסבר דכיון דביאה דאיסורא היא שמא תלד ולד של קיימא דין הוא דביאה דאיסור לא תקנה אבל בחליצה ליכא איסורא:

דף לו עמוד א

דכל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינה עולה לייבום אינו עולה לחליצה וא"ת אביי היכי מעיד בה דכ"ע היא ומקרא דרשינן בפ' כיצד בהדיא והכין סוגיא במכילתין כולה ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שעולים לחליצה ואין עולים לייבום התם מרבויי דיבמתו היא כדאיתא בפרק כיצד וי"ל דאביי סבר דכיון דלבסוף הובררה לו וראויי' לייבום אלא שהיתה צריכה להמתין כדי שיתברר ולא יהא באיסור עולה ליבום קרינן ביה ורבה אהדר ליה דבהא נמי דרש"ל כל שאינה עולה ליבום שלא תהא עולה לחליצה לעולם אין חליצה אלא כשיכול לייבם באותה שעה ממש:

אפשר איתא להא דר"ל וכו' פי' דקי"ל כוותיה והסכימו עליה רבנן ולא תנינן לה במתני':

נפק דק ואשכח וכו' עד אלא לא תחלוץ אמאי פי' דקס"ד דהכי קאמר לא תנשא אפילו בחליצ' והיינו רבות' דידי'

ה"ג וכן היא גרש"י ז"ל אלא לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' פי' ממ"נ אם ילדה ולד של קיימא הא ולד פוטר אות' ואם ילדה ולד שאינה של קיימ' נפטרה בחליצת הראשון דהא אמרת דחליצת מעוברת שמה חליצה ול"ג תחלוץ בתוך ג' ותנשא לאחר ג' ונראה דטעותא היא דהא איכא למיחש שמא תלד ולד של קיימא שלדברי הכל חליצתה פסולה ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכן מחק רש"י ז"ל:

וליטעמיך תחלוץ ותנשא לאחר ט' פי' וליטעמיך דסברת דטעמא דאינה חולצת תוך ט' הוא מפני חשש פסולה דחליצה אם לא יהא ולד של קיימא תחלוץ לאחר ט' מיהת ממ"נ דאי איכא ולד הולד פוטר ואי ליכא ולד הרי חליצה זו פוטרת לגמרי. וא"ת ודילמא ה"ג דהא הכי קתני שלא תנשא עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה וכיון שעברו ג' חדשים שוב אינה צריכה לידע כלום וי"ל דא"כ מאי עד שתדע דקתני הכי ה"ל למיתני לא תנשא ולא תתייבם שמא מעוברת היא צרתה אלא אימא עד שתדע אמיתת הדברים קאמר או שילדה ולד של קיימא או שהפילה או שלא היתה מעובר' כלל:

שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה וא"ת והא מוכח לעיל דכל היכא דאיכא ולד דמוכח סמכי אהכרזה דולד דחברתה שהיא במדינת הים לא מוכח עלה מידי וכאילו ילדה היא ולד שאינו של קיימא. ושמעינן מסוגייא דהכא דחליצת מעוברת דלא שמה חליצה היינו אפילו בחולץ לאחת והיתה צרתה מעוברת היא. וא"ת ואמאי מעגנינן לה עד שתדע אמיתת הדברים תחלוץ ותנשא הא פסולה לכהונה וי"ל דחיישי' דלמא לא קיימ' באיסור' מכיון דידעי דילד' צרתה ולא הית' חליצת' כלום:

הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת וכבר פי' במסכ' מכות דאיכא אחריני דהלכתא כר"ל משום דסוגייא כוותיה או דתניא כוותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולפי' אמרו שאין למדין מהן אפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכ"ת ולמה הוצרך לפסוק הלכה כר"ל בהא דשמעתין כיון דתניא כוותיה י"ל דלא נקטה אלא משום אידך תרתי. פי' במקומם בס"ד בבא בתרא הילכך הא דתנן אם אין הולד של קיימא יקיים היינו שיחזור ויקיים בדברים ר"ל ומיירי כגון שהפילה או שנולד לח' ודאי ולא נגמרו סימניו הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא דחיישינן לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג וצריכה חליצה להתירה לשוק מדרשב"ג דחשיב ליה נפל עד שנדע בבירור שכלו לו חדשיו דבהא ודאי קיימא לן דולד מעליא חשיב:

דף לו עמוד ב

תניא משום ר' אליעזר אמרו שיוציאה בגט כדגרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דאע"ג דביאה מעליא היא ויבום גמור הוא קנסי' להוציא משום דעייל נפשיה לספק כרת ומיהו יוציא בגט בלחוד דבהכי סגיא ליה וק"ל דא"כ אתיא דר' אליעזר כר' יוחנן וכ"ת דאה"נ וי"ל דאמרינן בתנא קמא דאמר יקיים דהיינו יחזור ויקיים הוה לן למימר לעיל דתנאי היא ויש נסחאות דגרסי יוציא גרידא וה"פ קנסינן ליה להוציא או בחליצה כר"ל או בגט כרבי יוחנן דלא נחת רבי אליעזר לההוא עניינא כלל ולפי גרש"י ז"ל פי' בתוספות דה"ק יוציא אפילו בגט ומשום דדמיא לכניסה בביאה או כבעלת מאמר צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וכן מפרש מהר"ם ז"ל דאפי' לר"ל ביאה ראשונה מסופקת היא והלשון דחוק לפי' זה:

והנכון דהא ר' אליעזר אפילו לר"ל אמרה וה"ק כי אחר שיחזור ויקיים יוציא בגט כדי לקונסו ולאפוקי דלא כייפי' ליה להוציא בחליצה קודם שיחזור ויקיים שלא ליתן לעז על ביאתו הראשונה וכדפי' לעיל וכ"כ הרב פנחס הלוי ז"ל ואע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר ילפינן מיניה שאם לא רצה לקיימה לגמרי שאומרים לו שיוציא בגט אחרי שיחזור ויבעול:

והרמב"ם ז"ל נראה שהוא הולך בשיטת התוס' ולמד עוד משם דלרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר אם ילדה ולד פי' מוציאה בגט וחולץ לביאתו וחליצה לזיקתו והפריז רבינו ז"ל על המדה דאי ולד של קיימא הוא שגמרו חדשיו או סימנין כ"ע ידעי דלאו ביאה הוא וחיוב קרבן יש בה ואי ולד שאינו של קיימא הוא אינו חייב להוציא ואפי' ילדתו חי כדרבנן קי"ל ונראה דרמז"ל מדבר כשהוא ספק בן ט' ספק ח' ולא גמרו סימנים דמטילין אותו לחומרא שלא יקיים ומצריכים אותו גט וחליצה כשיטת התוס':

ר"מ ור' אלעזר אמרו דבר אחד פי' דתרוייהו קנסו בנושא מעוברת חברו שלא ברצון חכמים ואפילו לבתר דנסתלקה חששא דאיסורא או חששא דתקנת ולד:

ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"ת והא איפכא שמעינן ליה לר"מ בריש פ' אע"פ (כתובות דף נ"ו) שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובשל דבריהם תנאו קיים וי"ל דהתם גבי מילי דממונא אבל באיסורא החמירו בשל דבריהם יותר דלא חמירי להו לאינשי כאיסורין של תורה:

דייקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש וקשה לי דמשמע מיהא דלישני דהפרשה בלא גט משמע ואילו במס' סוטה משמע להפך דתניא וא"א יכול הוא להפרישה ולאחר זמן להחזירה וי"ל דאנן הכי קאמרינן דלישנ' דיוצא לא משמע אלא בגט אבל לישנא דיפריש תרוייהו משמע וכיון דפריש תנא הכי הוציא בגט שמעינן דלישנא דהפרשה דהתם בגט הוה:

גרש"י ז"ל מת בתוך ל' יום ולא גרסי' מת ביום ל' דלההוא לישנא משמע דדוקא משום דמת ביום ל' שהוא כלאחר ל' וליתא דהא ק"ל דיום ל' כלפני ל' (בכורות דף מ"ט) ועוד דהא פרישנא טעמא דאם אשת כהן היא אינה חולצת משום דסמכי' על רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דחשבי' ליה ולד מעליא ולדידהו אפי' מת בתוך ח' ימים נמי כיון שהוא ספק בן ט' בן ח' ולד מעליא הוא:

דף לז עמוד א

גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן פי' דבדיעבד מיהת שלא תחלוץ כדי שלא תצא מבעלה הכהן וכיון דמשו' דרבא הוא דעבדינן ליה אם הוא בן ח' ודאי שלא גמרו סימניו לרבנן נפל הוא ותצא מבעלה כהן וחולצת ואם הוא בן ט' ודאי אפילו לכתחיל' תנשא בלא חליצה דולד מעליא הוא וכן הדין שהוא כספק בן ט' ספק בן ח' אם נגמרו סימניו ולד מעליא הוא ותנשא לכתחילה לא אתיא הא אלא כשהוא ודאי בן ח' אלא שנגמרו סימניו ושערו וצפרניו. א"נ בספק בן ט' ספק בן ח' אלא שלא נגמרו סימניו דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא והכא משום אשת כהן סמכינן על דרבנן דרבים נינהו דשורת הדין דתהוי הלכתא כוותיהו אלא דמחמרינן כרשב"ג ואסיקנא דמעוברת חברו ומדנקט חבירו דאמור רבנן להוציא בגט עד שיעברו ימי הנקה אפילו כשנשאת לכהן יוציא בגט אעפ"י שאוסר' עליו עולמי' וא"ת דמתני' בשכנס יבימתו ונמצאת מעובר' לא קנסו עליו חכמים שיהא מוציא בגט או בחליצה ואע"ג דמתסר עליו וי"ל דכיון דלא הוכר עוברה וסבר היה לעשות מצוה לא רצו לקונסו לאוסר' עליו ולבטל מצות יבמין ותו דכיון דאיכא חששא איסור אשת אח בהפרש' סגי' ליה ומופרש בדיל מיניה ובשל דבריהם הוא דהוצרכו לעשות חיזוק וכדפרישנ' לעיל אליבא דר"מ ומיהו אם הוכר עוברה בהא קנסינן ליה להוציא בחליצ' ואע"פ שאין הולד של קיימא וכן דעת מה' הר"ם ז"ל:

קדשה בתוך ג' חדשים וברח פליגי וכו' פרש"י דכיון דברח גלי דעתי' דלא בעי לכנוס עד שיגיע זמנו ולא צריך למכפייה ליתן גט ונראה מדבריו שאלו כנס ממש כייפינן ליה בשמתא עד שיגרש או יהיה בנדוי עד שיגיע זמנו לכנוס וכן כתב הראב"ד ז"ל והוסיף עוד לומר שקונסים אותו לאחר זמנו שלא יכנוס עד שיעברו עליו כמנין הימים שעמד עמה בתוך תשעים שאם לא כן מה הועילו כשבעל באיסור ואין זה דעת ר"ה ז"ל וגם בתוס' ודיינו שנכוף אותה לגרש עד זמנו לבד ואילו איתא להא לא סגיא דלא מפרש לה תלמודא. ויש מי שפי' דאפי' כשכנס נמי עירוקיא מסתייה וקדשה לאו דוקא ודכ"ע אם קדש ולא ברח משתמתי' אותו עד שיגרש או יעמוד בנדוניו כל ל' יום אבל הרמב"ם ז"ל נר' שהוא סובר שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא אפילו בכנוס אלא שמפרישין אותו כשברח עירוקיה מסתיי' להצילו מן השמתא דעבר אדרבנן ואינו מחוור דכונס את המעוברת נראה ודאי דמשמתי' לי' ואפילו ברח עד שיוצי' מפני שהוא ודאי וזמנו ארוך אבל כנוס תון ג' חדשים הוא ספק וזמנו קצוב שאפי' בעיר יכולים להשתמר מ"מ מודה הוא בזה שכופין אותו בגט מפני שזמנו ארוך והכא דמשמתין למקדש או כונס תוך ג' חדשים כיון שעברו ד' חדשי' ונמצאת שאינה מעוברת שרינן ליה וכניס לה אבל אם נשאת מעוברת עומד בנדויו עד שתלד ותניק כ"ד חדשים או עד שיגרש וימתין עד שתפיל או עד שתלד ותניק כ"ד חדשים ודעת קצת רבותי ז"ל דכל שהיא קטנה ואינ' ראוי' לילד שאין המתנה אלא משום גזירה דר"מ אם עבר וקדש וכנס לא כייפי' ליה לגרש ולא משמתינן ליה אאיסורה דעבר כדי שלא יוציא אלא כופים אותו להפרישה ג' חדשי' כיון שזמנו קצוב ובתו' מגמגמים בזה:

ולימא הלך אחר רוב נשי' ורוב נשי לט' ילדו ויהא חייב חטאת שמנה ולמה נפטר באשם תלוי וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה פרש"י ז"ל דקים לן דמתני' בהכי מיירי פי' מלישנא דמתני' לא דייק לן מדקתני ונמצא מעוברת דההיא תוך ג' חדשים הוה ועדיין לא הגיע לשליש ימיה דא"כ אנוס הוא כדפרשי' לעיל. ושמעי' מדרבא שאם הוכר אח"כ עובר' לשליש ימיה חייבים בחטאת שמנה וא"ת וכיון דמהאי טעמא הוא דאתי עלה רב משום דאיתרע לה רובה מאי האי דאמר ליה דידן לז' ילדו והיכי הדר ואמר הכי קאמינא י"ל דה"ק דידן כשאירע להו כעין משנתי' כשלא הוכר עוברה לשליש ימיה לז' ילדו ודידן דקתני לאו דוקא:

מאי קאמר כלו' היאך אפשר להשיאו שלא יהא ספק ממזר דלא תיקשי הלכת' אהלכת' פי' דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כדפר"שי ז"ל ושמעי' מהכא דההוא כללא איתיה אפי' במתניתין כדכתיבנא בכמה דוכתי':

דף לז עמוד ב

יתר על כן אמר ר' אלעזר וכו' פי' יתר על כן דאפי' בנשואים דמפרסמא מילתא חייש שמא ישא קרוב לקרובתו שהיא ערוה לו:

והאמ' רב תבעוה לינשא וכו' פי' במס' נדה בס"ד:

ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא"ת והרי אסורה היא ביחוד כיון שלא בעל עדיין כדתניא וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וליכא למי' דההיא באינשי דעלמא ולא מצורבא דרבנן דזהירי דהא סתמא קתני לה לכל אדם. תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דחששא בעלמא היא וכיון דכן שרי ליה לצורבא מרבנן דזהיר. וק"ל כיון שהיא אסורה לו היאך יש לו פת בסלו ואפשר שמפני כך פר"שי מאן הוה ליה ליומא לימים שאשב בכאן כי דעתו להתעכב בעיר יותר מזמן טבילתה וכיון שכן יש לו פת בסלו חשיב כיון שהיא ראויה לו אחר שתטבול וכן היא בכתו' גבי מורדת ושמעתי כי יש מגדולי צרפת ואשכנז שיחיו שמחזיקי' אותו כנ"ל והנכון דה"ק ייחודי הוו מייחדי להו וכי הוו מודעי להו דלא בעי להם אלא לייחוד בלחוד ובהכי לאו מחמדת לראות ואינהו נמי מזדהרות דהא שפיר דליכא חשש איסור ולא תערובת בנים אלו עם אלו אלא למשתק על דפקיעי בשמיהו ומיהו כיון דשרו להו ולא מחמדן ואילו רצו לבעול הרשות בידו הרי יש להם פת בסלם:

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא עד ה"ל ממון המוטל בספק וחולקי' פי' דבהני נכסי שניהם מוחזקים ביחד ואין לאחד מהם חזק' ודררא דממונא יותר מחבירו כי אעפ"י שהאח קודם להיות ראוי לירוש' בחיי אחיו מ"מ לא חל זכותו כלל אלא לאחר מיתה וא"ת וכיון דהכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמאי לא עבדא שודא דדייני דהכי דינא דכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואית לכל חד מינייהו דררא דממונא כדאיתא בפ' חזקת הבתים י"ל דכיון דמחמת ירוש' הם באים ודאמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למעבד שודא דדייני ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקי' בהם ודינא דכל דאלים גבר ליכא נמי הכא מהאי טעמ' דתפסי בה תרווייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד. ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח בפ' ח"ה ובפ"ק דמציעא ביררנו דיניהם בס"ד:

היינו מתני' דתנן הוא לא יירש אותם והם יורשים אותו פי' ספק בין ט' לראשון או בן ז"ל שני שמתו הראשון והשני זה הספק אינו יורש לאחד מהם דשאר היורשי' דכל חד וחד מדחי ליה ואמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את כדאמרי בסמוך ואם מת הוא יורשי' אותו בייחד הראשון והשני או יורשיהם ככל ממון המוטל בספ' וכדין ספק ייבם בנכסי מיתנ' דאמרי' לעיל:

והכא איפכ' התם אמרי לי' יורשים דכל חד וחד אייתי ראיה דאחונא את פי' מפני שאנו יורשים ודאי ואתה ספק והכא אמר להו ספק לבני ייבם אייתי ראיה דאחוכון אנה ושקילו כלומר כי אני יורש אפילו לפי דבריכם ואתם ספק ועליכם להביא ראיה:

אמר ליה רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק והכא ספק וספק אינהו פי' דודאתו של ספק אינו בנכסי המת מפני שהוא יורש ודאי יותר מהם אלא משום דאתי ממ"נ אבל גם הוא אינו בריא יותר מהם מכח מי הוא בא לירש ובכי האי גוונא לא חשיב בריאות לעשות מוחזק וברית בכל הנכסים אלא דאי דמי למתני דהת' וכו' ומ"מ בענין ספק ובני יבם בנכסי המת דאמרינן מעיקר' לא ביררן התלמוד מה דינו ופרש"י ז"ל נראה לו דיהבין ליה מנתא דמודה ליה ואידך חולקים כדין הייבם והספק ומשום דהדר דינא לההיא דספק דלעיל שביקי' תלמודה ואילו מאי דאודי ליה פשיטא לד"ה דיהבי ליה:

והא דתנן לא יורש אותם הני מילי כשהיו לכל חד מהם בנים שהם ודאי ראוין לירש ואפי' היה זה הספק ודאי אבל בשאר יורשים שאינם יורשים ואינם ראויים במקום בן ספק הוא וחולקי' דאי דמר לאו דמר ואעפ"י שיורשי' הללו כתבו הרשאה זה לזה כיון שהטענ' שבאים לזכות על ה אינה ודאית וממ"נ הוא דאתו לא חשיבי אלא כספק וספק הם כדפרשי' לעיל כך פי' מהר"ם ז"ל וכן נר' מפרש"י ז"ל:

מ"מ נמצאת למד שיפה כחו של ספק עם בני היבם בנכסי מיתנא יותר מכחו עם היבם. דאיהו ויבם חולקים בשוה ועם בני היבם שקיל מנתא דמודו ליה עם פלגו ומנתא דנפיל ליה בנכסי:

ספק ובני יבם שבאו נחלו' בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא הלשון מוכיח בפי' דדוקא בתר דפליג יבם עם הספק בנכסי מיתנ' הוא דאיפליגו ר' אבא ור' ירמיה (אבל אי לא פליג) מודה ר' אבא לר' ירמיה דיכי' ספק למימר אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנ' אע"ג דאילו הוו ספק ויבם גופייהו הוו פלגי בנכסי יפה כחו עם הבנים מכוחו עם היבם כדאשכחן בהא דלעיל שיפה כחו עם הבנים מכחו עם היבם ולהכי נקטי' הכא לבתר דפלג יבם בנכסי וכדפר"י ז"ל ויש מקשי' דהא מדמה הא דר' אבא ור' ירמיה לההיא דאדמון וחכמים בחד דאתי מכח ד' ור"א דאמר כרבנן דאמרי קם דינא כלו שיהא דין אחרון כדין הא' וכאילו בא לדון עמהם דהתם לא דן עמהם מעולם אלמא דכוותה הכא אמרי' שיהא דין הספק עם בני היבם עצמו ונ"ל שזו אינה קושיא דהכא גבי יבם וספק שדינם בנכסים על הספק ומן הספק הם חולקים מפני שיד שניהם שוה כל כמה דלא פלגו על ספק זה אין לנו לומר קם דינא שיעמדו בני היבם במקום היבם ודיינו לומר בתר דפלגו אבל בההיא דהתם הד' ראשוני' כל א' ואחת קם בשלו והוא ודאי ומוחז' בשדהו וכאילו הדין כבר נפסק ועומד מהר סיני ומה צריך עוד לדין אחר הא ודאי כמאן דפלג ודן עם התובע דמי וזה ברור:

אי אחיכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו פרש"י ז"ל דאם אית' להא אימא ליה לאהדורי לאמצע מאי דשקל מנכסי מיתנ' וכגון שהיו נכסי המת מעטי' ונכסי היבם מרובים דעדיף טפי מנתא דשקיל בכלהו נכסי מההוא פלגא דשקל בנכסי המת לחוד וכי א"ר אבא קם דינא היינו משום דקם דינא ולא יכיל למימר ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי מאי דשקל אבוכון ממילא איבטלה ליה אידך טענה ואי אחוכון אנא הבו לי מנתא דהא אמרי' ליה אייתי ראייה דאחונא את ושקיל ונכון הוא וי"מ דאפי' כשנכסי המת מרובים הוה אתי עליה ממ"נ ואיהו ה"ק להו לפי דבריכם שהייתם אומרים אחוכון אנא ושקליתו פלגו ובנכסי המת הבו לי מנתא בהדייכו ואנא לא מהדרנא לכו ולא מידי שאני איני מודה בזה כי אפי' לפי דבריכם לאו אחוכון אנא ופלג' דשקל אבוכון אית לכון לאהדורי ואי אחוכון אנא הרי אתם מודי לי במנא הבו לי ההוא מנא וא"ר אבא קם דינא ואינו יכול לתבוע פלגא דשקל אבוהון שהוא עיקר תביעתו וכ"ש דבטלה תביעה בנכסי היבם:

ר' אבא דאמר כרבא (בגי' כרבנן) פי' שדין אחרון כדין הרביעי שבא מכחם ור' ירמיה דאמר כאדמון כלומר שאין דין אחרון כדין הד' שבא מכחם פלוגתא דאדמון ורבא גופא פירשו' במקומ' בס"ד. ומאי דפרש"י ז"ל אי' שתקת ולא אעלם עליך בדמים יקרים פי' כן ז"ל משום דאי לא מאי אהנייה לאידך שתיקתו לימא ליה לכי אהדרת כדאמרי' בפ"ק דב"ק אבל זה אינו נכון דאפילו תימא דיכול להפסי' לו למחר אין להם לחכמים לדון עכשיו (אלא) במקומם ושעתם ולא להטיל פשרה בניהם ולמה אמרו יקח לו דרך במאה מנה הא ודאי שפיר מצי למימר לכי מהדרת ועוד דהאי דאמר מהדרנא שטרי למרייהו לא סגי לאהדורי שטרא אלא א"כ חזרו ומכרו להם שהלוקח שדה מחבירו אע"פ שהחזיר לו את השטר לא חזרה מתנתו וא"כ כשחזר ומוכרה לבעלי' הראשונים או לאחרוני לא עדיפי מכחו ואי עדיף טפי מפני שכל אחד ואחד מדחה לו א"כ הוה ליה הלה מפסיד זכותו והיכי שבקי ליה רבנן למעבד הכי ולא קנסי ליה אלא ודאי דהא דאמרי מהדרנא שטרא למרייהו יפוי טענתו הוא וה"ק דכיון דאתי מכח ד' שהפסיד זכותו עמהם דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו בין מה שהוא שלו ודאי בין מה שזכה בו מחמת הספק ואדמון ספק (סבר) דליכא למיחש הכי במה שהראשון זכה בו מחמת ספק ויכול הלה לומר מ"מ אורחי גבך הוא:

לא אמר אדמון התם אלא משום דא"ל ממ"נ דרכאי גבך הוא פרש"י ז"ל ובטענת בריא הוא בא במאי דתבע מיניה כי בודאי אורחי גבי וכתובע לחבירו מנה שנתערב לו במעותיו אבל הכא מי איכא למימר הכי נהי דאתי עלייהו (ממ"נ) מ"מ אינו בריא בתביעתו מאיזה כח הוא בא ואם יש לו אצלם מנתא דכלהו נכסי או פלגא דנכסי מיתנא ובב' טענות הוא שבא עליהם ממ"נ אומר לו בכ"א מהם הבא ראיה זה ענין פי' ז"ל שפי' בקוצר כמנהגו והוא נכון והלכתא כרבי אבא ובההיא דהתם הלכתא כאדמון:

דף לח עמוד א

הוי יבם ודאי וספק ספק פי' כי אפי' לדברי הספק היבם הוא ודאי בנכסי' ליטול פלגא מיהא וכיון שכן אין אומרים שיחלוקו בחצי האחר אלא אמרי' שעומדים כל הנחסים ברשותו כי הוא יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי דא"ל הבא ראייה שאתה יורש ושקול ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מטעמא דאמרן אבל בדבר שהאחד ודאי שלא מחמת ירושה אין אומר בהם כן וכ"ש אם ודאי של זה מחמת הודאת חבירו שאין אומר כן אלא נוטל מה שהודה וחולקי' השאר ביניהם וכדמוכח ממתני' דשנים שאחזו בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביעי ולפי מה שאמרנו שאין הדין כן אלא ביורש אפי' יש לשם עדים שהמחצה שלו אין אומר אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקי' וזה נוטל רביע וכן לב' שטרות דיוצאות על שדה א' בשם א' ויש תוספת דיקל' בשטר הא' אין אומרי' אין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל והקשו בתוס' מהא דאמרי' בפ' מי שמת נפל הבית עלי' ועל אמו יורשי האם אומרי' הבן מת ראשון יורשי הבן אומרי' אמו מתה ראשון אלו ואלו מודי' שהנכסים בחזקת' אר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתם והא התם דיורשי האם דהיינו שאר בנים שהיו לה ודאי בנכסים ואפילו מתה האם ראשונה ויורשי הבן דהיינו אחין מאביו ספק כי אם מתה האם אחרונה אין להם כלום שאין הבן יורש אמו בקבר ואפ"ה אמר ת"ק יחלוקו לימ' דת"ק דהתם לית ליה הא דהכא והא דתניא כר"ע והא היכי אפשר דמאי דאמרי' הכא טעמא רבא הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי יורש ומי' כבר פרש"י ז"ל התם דיורשי האם דהתם אינם בניה אלא שאר אחים ובית אביה שהם ג"כ ספק בנכסי' שאם מתה האם בתחלה אין להם כלום והא דסתים לן סתומי ותני יורשי האם דמשמ' כלהו יורשים י"ל משום דפשיטא מילתא לכ"ע דליכא לאוקומי בבני' ואיידי דקתני יורשי הבן נקט נמי יורשי האם ונכון הוא אבל בתוס' אינו נרא' להם משו' דקתני סתם יורשי האם ולכך פי' הם וכן פי' הרמב"ן ז"ל דאפי' תימא יורשי האם בניה ולא דמי להא דהכא דהתם כל אחד ואחד הוא יודע מאיזה כח הוא תובע וכי הוא הראוי ליירש למי שהוא תובע מכחו כי אלו באים ליירש הבן ואלו באים ליירש האם ואין הספק אלא על הנכסים אם הם של בן או של אם וכיון שכך סבר ת"ק דה"ל ממון המוטל בספק וחולקים וחנן אומר שהנכסי' בחזקת' של בניה אם מפני שהוחזק' נחלה באותו השב' כדמוכח התם בגמ' וזה נכון יותר:

מתני' שומרת יבם שנפנו לה נכסים מודי' ב"ש ובי"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובת' פי עיק' כתובת' ותוספ' ונכסי צאן ברזל שאף אלו נקראים כתובה בהרבה מקומות בתלמוד מפני שהם כתובי בה וכדאמרי' תקנו קבורת' תחת כתובת תדע דהא לא לישתמיט הכא דלא ליתני מה יעשה בנכסי צאן ברזל שלה כדקתני באידך אלא ודאי כדאמרן ובנכסי' היוצאי עמהם כשאר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וא"ת אמאי לא קתני עם יורשי האשה כדקתני בפ' מי שמת במתני' דנפל הבית עליו ועל אשתו י"ל דהכא אין יודע לגמרי מי הם יורשיה וזהו ספקא אם היבם יורשה או בני משפחתה ולהכי נקטי יורשי האב ובה"א נכסי' בחזקתם וכתוב' בחזקת' יורשי הבעל וכו'. כך הגרסא במקצת הספרים וכן נראה שגורס רש"י ז"ל במס' כתובו' ולפי' ג' לתלתא בבי קת' נכסי צאן ברזל בחזקת' ולא פי' בחזקת מי ובב' בתרא נחלקו בה גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ואסיק בר קפרא שהם בחזקת שניהם ומאי דלא פרישו לה בגמ' דהכא משו' דסמיכו על פי' דפרישו בגמ' התם ויגיד עליו רעו בודאי דתנ' גופיה לא בריר ליה דין חזקת נכסים דאי לא למאן דפריש התם שהם בחזקת הבעל ליערבינהו וליתנינהו בהדי כתוב' ולמאן דסבר שהן בחזקת האשה ליתנינהו עם הנכסים הנכנסים ויוצאי' אלא ודאי כדאמרן וכ"פ בתוס' שם וכתובה דהיינו עיקר כתוב' ותוספ' בתזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האב. והקשו על גרסא זו מ"ש מרישא דכייל להו לנכסי צאן ברזל בכלל כתובה כדפירשתי והדר פליג להו וקרי להו נכסים סתם ולאידך קרי כתובה הל"ל בהו בפרט נכסי צאן ברזל כדפריש באידך ותו דבכה"ג הוה לי' לפרושי בנ"מ בחזקת מי ולא לסמוך על סוגיי' דבבא בתרא דהכי אורח' בעלמא וי"ל והיא גרסת הגאונים ז"ל נכסים בחזקת' כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה בחזקת יורשי האב ולפי גרסא זו לא קת' אלא תרי דיני וכלל ואח"כ פרט הוא וה"פ נכסים אלו יעמדו בחזקת' מן הספק כיצד כתוב' דהיינו עיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורש' הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וצ"ע ובגמרא נפרש ב"ה:

גמרא מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי פי' קושיי' על דב"ש מ"ש דברישא דלא פליגי ומודים שהנכסי' בחזקת' ומ"ש סיפא דפליגי ואומר שחולקים ואפילו למאי דס"ד השתא דב"ש אכולהו נכסים פליגי בסיפא מ"מ קושייא בנכסי מלוג דסיפא לרישא שהיא בנכסי מלוג שנפלו לה נכסי מלוג הם והיינו דלא ק' מב"ה לב"ה ובחזקת שלה מוקמי' להו וכדפי' רש"י ז"ל שלא כאותו פי' אחר ואינו מחוור לי ואע"פ שאין הלכה כב"ש כדאי הוא לעורר על דבריהם כדאמרי בכל דוכתא מ"ט דב"ש וזה פשוט:

וגירסת הגאונים ז"ל ומקצת הספרים אמר עולא רישא דנפלו לה כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו לה כשהיא נשואה ואיני יכול להלום גירסא זו דלפום האי גירסא כולה מילתא תליא בנפילת הנכסים אימת נפלו לה בין שהיא עכשיו יבמה מן האירוסים או מן הנשואים וא"כ למה הוצרך רבא לפרש דזיקת אחותה עושה ספק ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה ואם נאמר דעולא תרתי קאמר שנפלה לה כשהיא ארוסה בחיי בעלה והיא עדיין יבמה מן האירוסי' וסיפא דנפלו בחיי בעלה כשהיא נשואה והיא יבמה מן הנשואי' הו"ל לפרושי כי אין זה במשמעות לשונו ועוד דבכולה שמעתין לא משמע דאיכא דמוקי' לה לסיפא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד הוא דחדית ליה ופריך עלה רבא ולא אשכחן דפליג עליה דעולא כדפי' לאביי והנכון כדפרש"י ז"ל וכ"כ בתוס':

רישא דנפלו כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו לה כשהיא נשואה פי' רישא ביבמ' מן האירוסים וסיפא ביבמה מן הנשואי' ולענין נפילת הנכסים לא פריש כלום דמוקי' לה למתני' כפשטא שנפלה לה כשהיא שומרת יבם:

וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה פי' לכתחילה והוקש' לו לרש"י ז"ל מאי ספק עושה זיקתה בנכסים אלו הא אין זיקא עוש' בהם כלום דכשם שמוכרת ונותנת בחיי' וקיים כך אם מתה יורשה דבהכי מפרקי' מתני' דכשם שמוכרת ונותנת וכו' ותי' רבינו ז"ל דהל"ל זיקת ארוסה אינה עושה כלום אלא משום דלא נטעי לומר דאפילו חליצה לא בעי ונה"ק שעושה ספק ארוסה ואין התי' מחוור ויותר היה לו לומר דאיידי דנקט זיקת נשוא ספק נשוא נקט בהא ספק ארוסה והנכון יותר דקושטא דמילתא נקט דזיקת ארוסה או נשואה ספק הם דלא ידעי' או ייבם או יחלוץ ואם דינא כארוסה או כנשואה דעלמא או לא ובארוסה שכחה יפה וכח הבעל גרוע והיא חשובה מוחזקת גמורה בנכסים שהרי אם מכרה ונתנה קיים. השתא שהיא ספק פקע זכותו שאין ספק כדאי למחות בידה כלום ולפי' מוכרת ונותנת וקיים אבל בנשואה שכחו של בעל גדול אף כשזיקת' ספק יש לייבם צד זכות בנכסים והם כנכסי' העומדים בספק ולב"ש חולקי' ככל ממון המוטל בספק ולב"ה מספקא מוקמי' להו בחזק' דידה עדיפא מידו כיון שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכיון שכן אם מתה הוי בעל לגבי יורשיה כספק יורש לגבי ודאי יורש והה"נ אם מכרה ונתנה בחיה שאינו מוציא מיד הלקוחות לב"ש אלא מחצה ולב"ה אינו מוציא כלום. ומיהו לכתחלה לא תמכור לד"ה כיון שיש בהם ספק נשואי' דיבם. וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דאמ' עולא דזיק' ארוסה עושה ספק ארוסה לענין שמוכרת ונותנת לכתחלה קושטא הוא וליכא מאן דפליג עליה בכל שמעתתא ולא מהאי טעמא איפריך כלל וכיון שכן הלכה היא. ולא תימא בנכסי' שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דארוסי ומדטעמ' דפי' ר"י ומאי דפרש"י ז"ל דמימר' דעולא כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם משום סיפא דנשואה נקטה ולא משום רישא וכן דעת רבותי ועיקר:

דף לח עמוד ב

אמר ליה רבא אדמפלי' בחזק' (בגופ' וכו') ע"כ סבר אביי דאליבא דב"ה ידו של בעל מחיי' בנכסי' כיד האשה בשוה ואפי' כשמת הבעל הורע כחו שהיא ספק נשואה וידה עדיפא מידו ולפי' נכסים בחזקת' אבל לב"ש ידו עדיפא מידה בחייו ובשמת ואחתי ליה לייבם חדא דרגא הוי ידו כידה ולפי' חולקים ורבא אמר דלכ"ע ואפי' לב"ה ידו של בעל עדיפ' מידה ואם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אף ב"ה מודים דחולקי' דה"ל ידו של בעל כידה וה"נ פליגי אביי ורבא בהא בריש פי' אעפ"י דאביי סבר ידו כידה ורבא סבר ידו עדיפא מידה ואמרי התם דנפקא מינה לשומרת יבם והיינו כדאמרי:

דף לט עמוד א

אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר פי' דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים וכדפרש"י ז"ל דאעפ"י דלבתר הכי עביד בה מאמר מ"מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים וה"ל כשנפלה לה עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים לד"ה:

סיפא דעבד בה מאמר פי' קודם שנפלו לה נכסים ולב"ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשוא' לחלוק בנכסים ולב"ה אינו עושה כלום שאינו אלא מדבריהם ולפי' אומרים ב"ה שהנכסים בחזקתם ואפילו לאחר מיתה ואפשר דלב"ש בחיים אינה מוכרת כלל כיון שעומדת לכנוס אין לה למכור כלל ומפני שמתה דלא קיימא לכניסה אין ליבם אלא מחצה ולהכי קתני מתה תדע דבסמוך אמרי' דלאביי קשיא מתה דה"ה בחייה ולפירות אלא לרבא ל"ק מתה והיינו מהאי טעמא דאמרן ולפום האי אוקימתא לגבי נכסי צאן ברזל שהם כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דינו של יבם בהא כדינו של בעל שהרי אם פחתו פחתו לו ג"כ ובהא לא אחתי שום דרגא והדין בהם בכאן כפי הדין שאמרו בבא בתרא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו ועוד יש אחרת דבין מחיים לאחר מיתה אליבא דרבא דדוקא מתה שהללו באים ליירש אבל בחייה לגבי פירות אין לו בה' כלום דהויא איהי ודאי ואיהו ספק והיינו דאמרי' דלרבא ל"ק מתה וכדפרש"י ז"ל ובתוס'. ויש במשנתי' ג' דינים כדכתי' לשיטת רש"י ז"ל בפי' דמתני' לעיל וזו שיטת קצת רב"ה ז"ל אבל רב אלפס ז"ל והגאון ז"ל הולכים בשיטה אחרת דאביי אמר דלכ"ע ידו של בעל כידה. וב"ש סברי דכיון דיד שניהם שוה דמחיים ה"ה לגבי יבם וכיון שכן חולקים בין בחיים ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב"ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנת זכותה לבעל כך כשמת היא נתרוקן זכותו לאשה וכלן לחזקתה בין לפירות בין לגופא בין מחיים בין לאחר מיתה. ומתה לאו דוקא היה בחיים ולפירות ורב סבר דודאי ידו של בעל עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו וכיון דאיכא יבם דקאי בהדיא הילכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפילו ב"ש מודי' שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מית' וכי פלוג כשנפלו לה כשהיא שומרת ובדעבד בה מאמר ופלוגתא במאמ' כדפי' ר"י לעיל מעתה לגבי נכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי נכסים שנפלו כשהיא תחתיו דבעל לד"ה נכסים בחזקת יבם וכדת' כתובת' בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אף נכסי צאן ברזל ומתני' תרי קתני בלחוד ומה שנחלקו בבבא בתרא בחזק' מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי יבם במקום בעל קאי בנכסי צאן ברזל ק"ו בנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזה כפי הגירסא והפי' שפיר' במשנתיה לשיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו גדולי רז"ל והוא הנכון:

נמצאת למד כפי פסק הלכה לשיטה זו דנכסי צאן ברזל לעול' בחזקת יבם וכן נכסי מלוג שנפלו כשהיא תחתיו דבעל אבל כשנפלו כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר הרי הם בחזקתם ומוכרת ונוטלת לכתו' ואם מתה אין היבם יורש בהם כלום וכל זה ביבמה מן הנשואין אבל ביבמה מן האירוסים אפי' נפלו לה נכסים כשהיא תחת הארוס אין ליבם בהם כלום לא בחיים ולא לאחר מיתה אם מתה כשהיא שומרת יבם כדפריש עולא לעיל דההי' ד"ה היא כדפרי' לעיל והפסק הזה אליבא דרבא דקי"ל כותיה דאביי ורבא הלכה כרבא בר מי"על קג"ם דאע"ג דאמר רב אשי דזיקה נמי מתני' כוותיה דאביי ה"ק לא מתה דלא קשה לרבא כיון דכן לא מבטלי' משום דהא הכלל התפוס בידינו כן אביי ורבא דהלכה כרבא. ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם כדפסק בר קפרא בפ' מי שמת וכן נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו בחזקת שניהם וחולקים וזה ההפרש שיש לענין הפסק בין שיטת רש"י ז"ל ושיטת רב אלפס אבל בשאר הדיני' הכל דין א':

מאי לאו ברשות יבם ויוצאים מרשות הבעל וא"ת והא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דליכא יבם כלל וקתני האי לישנ' וי"ל דהתם אגב גררא נקטיה:

ואע"ג דקתני מתה אדמפלגי במתה לפלגו מחיים ולפירות פי' אלא ודאי מתה דנקט דוקא דאילו מחיים ליתיה להאי דינ' וכדפריש לעיל ויש למ"ה ז"ל בהלכה זו שטה אחרת משונה קצת משיטת הראשונים ז"ל והיא כתובה בחדושין הארוכי' שלי:

בחליצה אין בגט לא פי' אף בחליצה אין בגט לחודיה לא דאילו בחליצ' לחוד' לא ס"ד דא"כ ביאה מאי אהני מי גריעה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי כדאמרן מורי הר"ם ז"ל:

איתמ' ביאת קטן וחליצת גדול פירש"י ז"ל דלאו קטן ממש אלא גדול הוא בשנים וסימנין אלא דכפי אחיו הגדול קורא אותה קטן דאילו קטן ממש הא לאו בר יבום הוא לר"מ שמא יסריס וסוגיין לר"מ נמי היא מדאמרי' דשהויי מצוה לא שהינן להמתין עד שיגדיל ואילו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל וזו אינה ראיה לפי דלעולם אימא לך דהכא בקטן ממש שהוא בן ט' שני' ויום אחד דביאתו ביאה והא דלא בעי שהויי והא דקתני ובקטן עד שיגדיל מיירי בקטן פחו' מבן ט' שאין ביאתו ביאה ומה עד שיגדיל עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד שהוא נדון כגדול לענין יבום אבל יש להדיא ראיה לפי' רבי' ז"ל מהא דאמרי' בסמוך ת"ש לא רצה מהלכי' אצל כל האחי' אלמא ביאת קטן עדיף ואם אית' דביאת קטן דאמרי' קטן ממש הוא פחות מבן י"ג שנה ויום א' מנא ליה דמתני' באחים קטנים מיירי דילמא כולם גדולים אלא שזה גדול מזה אבל ביאת קטן בן ט' שנים ויום א' אין מחזירין אחריו ומיהו גם לזו יש לדחות דאנן משמע לן דכי קתני מחזירי' על כל האחים שראוין ליבום פי' ולרבנן קטן בן ט' שנים ויום א' בר ייבום הוא ולפרש"י ז"ל ק"ק כיון דקי"ל כרבנן היכי נקטי' לה לסוגייא כר"מ דלית הלכת' כוותיה וי"ל משום דאפי' לרבנן נהי דפחות מבן ט' ביאתו ביאה לקנות ביבמה לא משמע דתהוי עדיפ' מחליצת גדול אבל בתוס' פי' שמעתי' כפשט' בקטן בן ט' שנים ויום א' וכן נראה ולב"ה פחות מבן ט' שנים אין ביאתו כלום ולא חליצתו ומ"מ סוגיי' כמ"ד מצות ייבום קודמת למצות חליצה דאי לאו היכי אמרינן דביאת קטן עדיפי מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן ומכאן ראיה לפסוק דמצות יבום יבום קודמת למצות חליצה:

אמאי חוזרי' אצל גדול פי' דבשלמא אי אמרת דמתני' לא רצו לייבם אבל לחלוץ רוצי' חוזרים אצל גדול לחלוץ דמצו' בדידיה טפי אבל לדידך דאמרת שלא רצה לחלוץ מה חוזרים עוד אליו ופרקי' דחוזרי' בו למכפייה שיחלוץ מיהת ופרכי' וניכפיינהו לדידהו פי' ונכפיינהו לדידהו ולא נטרח בי דינא זימנא אחריתי ופרקי' כיון דמצוה בגדול לדידי' כייפי' לעשות מצוה כל היכא דאיתיה כי ליתי' לדידיה כייפינן למאן דאיתיה וגדול גדול קודם לכוף כיון דגדול גדול קודם לחלוץ כדכתי' לעיל בפ"ד אחים:

דף לט עמוד ב

ת"ר (בגירסת' תנן התם) מצות יבום קודמת למצות חליצה וכו' חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין פרש"י דאסיפא קאי דאע"ג דמצות חליצה קודמת אי תרוייהו ניחא להו אין כופי' אותם לחלוץ אבל ר"ת ור"ח ז"ל פי' דארישא קאי דאע"ג דמצות יבום קודמת אין כופי' עליה אם לא רצו לייבם אלא לחלוץ אבל אסיפא דאמרו מצות חליצ' קודמת דילמא פגע בערוה וכופין לחלוץ והא דמייתי ראיה דרב יהודה סבר אין כופי' מדאמרינן ליה אי ניחא ליה לייבומי יבם ק"ל מנא לן דלמ"ד מצות יבום קודמת אין כופי' דילמא משום דסבר מצות חליצה קודמת ומש"ה אין כופי' י"ל דודאי למאי דקי"ל מצות חליצה קודמות כופי' היו אלא לפי שהיו מכירין בהם שהיו מתכוני' לשם מצוה לא היו רוצים לכופן ואומר להם אי ניחא ליה ליבומי יבום בדורות הראשונים ואלו היו כופי' בדורות הראשונים על מצות יבום לא היו אומר אי ניחא לך:

ורב יהודה דאיתקין בגיטין למימר אי ניחא לך בדורות הראשונים למילתא בעלמא דמוקמי' להו ולקיומי פשטיה דקרא בפר"ת ז"ל וכל זה דוחק ולישנא דנקט רב לומר ואין כופי' משמע דאסיפא שזה לשון אע"פ היא והיינו דקאמר אעפ"י שחזרו לומר מצות חליצה קודמת מפני חשש זה שאינם מתכוונים למצוה מ"מ אין כופים מפני כן לחלוץ ואתיא כולה סוגייא כפשטיה ומיהו כתב רש"י ז"ל שאם היבמה נותנ' אמתלא לדברי' שאין היבם הגון לה כופי' אותה לחלוץ אע"ג דלא ניחא ליה וכדאמרי' יבמה שנפל' לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ומוכה שחין לאו דוקא אלא ה"ה לכל שאינו הגון לה וכדאמרי' נמי בפ' אעפ"י שיבמה שנפלה לפני אח בורסקי שיכול' לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך אי איפשי לקבל וכדאמרינן נמי שאין כותבי' אגרת מרד על שומרת יבם ומכל אילן טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובה זו שיטת רבינו ז"ל ולא נהירא דשאני התם דמוכה שחין או בורסקי שכופים אותו להוציא בעלמא ומנא לן דהנהו לאו דוקא וה"ה לאמתלא אחרת ועוד דמהתם משמע שיכולה לומר כן ואין סותמים לה טענותיה לכוף אותה ליבם אבל היכי משמע מהתם שכופי' אותו לחלוץ ובאידך נמי דפסקינן הלכתא שאין כותבים עליה אגרת מרד להפסיד' כתובתה אבל לכוף אותו לחלוץ מנא ליה תדע דההיא אפילו בשלא נתנה אמתלא אמרי' שאין כותבים עליה אגרת מרד ור"י ז"ל ואחרים מב"ה ז"ל כתבו שאין כופי' לחלוץ אלא במוכה שחין ובעל פוליפוס וכל אותם שכופי' להוציא באשה דעלמא וגם בזה י"א דאין כופי' כי היאך כופי' לחלוץ והכתוב תלה בדידי' ואי משום דרב ששת דיבמ' שנפל' לפני מוכה שחין שאין חוסמין ההיא שלא לכופה אם רוצה להתעגן. ויש מביאים ראיה לזה דאמרינן גט מעושה כשר חליצה מעוש' פסול' והא ודאי גט מעוש' דכשר היינו באותם שכופי' להוציא ודכוותה אמרינן דחליצה מעושה פסולה ואין ראיה זו כלום כדמוכח בהדיא בפ' מצות חליצה מ"מ כן שורת הדין נותנת לפי פשוטן של שמועו' שאין לנו כפיה לחלוץ בכל שרוצה ליב' אלא שמטעי' אותו כל מה שאפשר דחליצ' מוטע' כשרה ומיהו כשאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כו' פי' אותו לכנוס או לפטור כדאיתא במתני' לעיל. ומיהו לרש"י ז"ל שפי' דהא דקאמר אין כופין לחלוץ כששניה' רוצים לייבם ותימא לי כולי האי דהא אעפ"י שהיא רוצה לחלוץ אין כופי' אותו כשלא נתנה אמתלאה לדבריה כדפי' הוא ז"ל דאילו כשנתנה אמתלאה כופי' אותו וי"ל דמ"מ מתני' דקתני מצות חליצה קודמת למצות יבום לא מיירי אלא בבאין לעשות בין חליצה בין יבום ושואלים מי ראוי להקדים דאמרי' להו מה שראוי להקדי' והיינו דפריש רב דווקא קדימה שמשום מצות חליצה אבל אין לנו כפיה משום זאת כיון ששניה' רוצים ביבום שגם זה מצוה:

דף מ עמוד א

אינו אלא כאחד מן האחי' מבעי ליה סד"א הואיל ואפסדה מיבם פי' לא קאמרי' דלעולם אתא תנא לאשמועי' שלא יפסד חלקו ולא פשיטא הוא דסד"א הואיל וכו':

והא דתנן הכונס את יבימתו זכה בנכסי אחיו פי' דיקום על שם אחיו פי' דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וא"ת למה לן למיסב עלה הרי קם וי"ל דתנא דמתני' אתא לאשמועי' שזכה בנכסי' ואע"פי שיש שם אב שהוא נוחל בעלמא להכי פרישנא טעמא דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וכיון שכן יש במשמעו אעפ"י שיש שם אב ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' במשנתי' דה"ק זכה בנכסי' אעפ"י שגרשה בו ביום וכיון שכן להכי אצריכיה לומר יקום אמר רחמנא והרי קם ומיהו אמרי' בירושלמ' שאם היא אסורה לו שאינו רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמו' שעשה מאמר בזו וכנס לזו לא זכה בנכסי':

על שם אחיו כתיב וכיון דלא שקיל תו לא שקיל ותי' רבתי הוא דהאי מאי דשקיל אחרי כן בנכסי אביו על שם אחיו הוא שנוטל חלקו וחלק אחיו וי"ל דהיינו מאי דאמרי' דעל שם אחיו משמע לאחיו כשמת דהא על אחיו הרי הוא כתב בנחלת אחיו כדגמרי' בג"ש בפ' כיצד וא"כ הראוי לנחול אותו כשימות ולא שיטול חלקו כשימות אחיו אחרי כן:

היכא דאיכא אב לא תתקיים מצות יבום פי' דכולה פרשה תלויה זו בזו ומהדרי מידי בנחלה תלה רחמנא כלומ' לא תלה אלא נחלה ביבום:

פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וא"ת והא כמה אמוראי דפסקו לעיל כר' יהודה והיכי מתמהי על מאן דפסק כרבנן שמתרצי' דכיון דלא אמר הלכה כחכמים משמע לן דקסבר דליכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה ולהכי אמר ליה לפי דבריך אינך צריך לפסוק כלום דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואינו מחוור והנכון דאפי' איכא כמה אמוראי דפסק' הלכה כיחידאה כל היכא דתנא לה סתמא כל כמה דלא נפסק כיחידאה מסתמא משמע לו דס"ל דהלכת' כרבנן ואינו צריך לפסוק כדבריהם:

ולמאי דאפכת אפכת שפיר פי' כיון ששנו הלכה כרבי יהודה שפיר אפכת לומר אין הלכה כר' יהודה האי לישנא עדיף טפי מלמימ' הלכה כחכמי' או כי היכי דתיפוק מדברי הפוסק הלכה כר' יהודה או משום דלא תשנה הרבה בגרסא שאמרו לך ומפני זה כפל רב נחמן לשונו לומר למאי דאפכת שפיר אפכת ופסקו רבוותא ז"ל הלכה כרב נחמן דבתרא:

דף מ עמוד ב

איבעי להו גזרו שניות וכו' וליתני האחין מותרין בכולן פי' ליתנינהו לכלהו אמה ואם אמה ואם אם אמה וליתני האחין מותרין בכולן והשתא הוי תאני כוליה איסורא וכוליה היתירא קשיי' פי' דודאי ק"ק דהכי הוה עדיף לברורי ומיהו למאי דק"ל דגזרו שניות כעריות כדאסיק לקמן דאמרי' דפשיט' ליה לתנא שגזרו שניות כעריות והא רמיזא לה במתני' דדחויי כדלקמן דדחי ליתנינהו ומ"ה לא בעיא לתריצו הכא וקתני עריות לחוד משום היתרא דאחין מ"ה רב"ה ז"ל:

מאי לאו משום דהויא ליה כלת בנו וא"ת וכיון דמשום מיתנא מיתסרן היכי איצטריך תנא למתנא משום חולץ לחוד י"ל דאע"ג דלא צריך להא אצטריך למילף מינה לעריות ושניות דעלמא דשייכי משום חולץ לחודיה כגון בן בנו או אחיו מן האם או אבי אמו:

ופרקי משום מיתנא דהויא לה כלת בנו פי' ואיסור קורבא דאית לה מני ואזיל אע"ג דהשתא לא איירי אלא משום מאי דאסירא משום חולץ:

אמימר מוקים לה בבר ברא דאבא פי' דהא דקתני ובבנו ובנו לאו אחולץ קאי אלא על אביו דקתני רישא קאי והכא קאמר ואסורה באביו ובבנו של אביו שהוא החולץ ובן בנו של אביו שהוא בן החולץ והיינו דפרכי דא"כ היינו אחיו ובן אחיו דקתני בתר הכי:

אמימר אוקים לה משום חולץ פי' משום אבי אביו וקסבר גזרו שניות כעריות וא"ת אמאי לא מתרצי' כדלעיל דמוקים לה בבר ברא דאבא י"ל דהא לא אפשר דבנו ובן בנו של אביו דבר תורה והכי קתני להו ר' חייא כ"ד שהם שניות מדברי סופרים ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו וכ"ת דהנהו אחים מן האם כדאיתא לעיל הא ליתא דהא קארי להו דבר תורה אלמא מאחים מן האב הנאסרי' משום מיתנא דבר תורה הם וזה ברור וכיון דקי"ל כאמימר קי"ל נמי שגזרו שניות כעריות והא אסיקנא נמי בסמוך הכי:

מתני' מותר אדם בקרובת צרת חליצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו פי' כגון צרת אחות חלוצתו ופי' רש"י ז"ל אפי' כשהיתה אחות חליצתו נשואה לאיש נכרי ומת הנכרי כשם שאסור באחות חלוצתו כך אסור בצרתה והקשו עליו דהא אין צרה ערוה אסורה אלא מאח ואפי' באחות גרוש' ואחות אשה כה"ג שנשאת לנכרי מותרת וגדולה מזו גרושה עצמ' שנשאת לנכרי והיאך יאסר בצרת אחות חלוצתו בכה"ג:

הא ודאי כד ניים ושכיב רב אמרה להא אלא פי' כגון שני אחין נשואין פי' אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואח"כ מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חליצה דרבנן ואסור ג"כ בצרתה וחולצת ולא מתייבמות וכדאיתא בפ"ד אחי' דף כ"ז:

גמ' אמר רב טובי בר קיסמא (י"נ קיסנא) אמר שמואל הבא על אחות חליצה הולד ממזר פי' סבר כר"ל דאמר בפ"ק דצרה כדקיימא קיימא באיסור אשת אח ולא כר' יוחנן דאמר התם דחליצה שליחותה בכלהו עבדא ולית בהן אלא משום לא יבנה אא"ב צרה בראי קיימא משום הכא שרי באחותה פי' דלא חשיבא הא כחליצה למיסרא באחותה משום אחות חליצה ואחות אשת אח היא דשריא בכל דוכתא:

לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן ותסברא פי' דראייה דמתני' ראייה היא וכי אחות חליצה דאוריתא היא פי' כי היכי תקשי לך למה אינו אסור באחות צרת חליצה כמו באחות חלוצה כלומר הא אין איסור זה אלא מדרבנן ובחליצ' גופא גזרו בצרתה לא גזרו:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא דאזלה בהדא לבית דינא גזרה בו רבנן הא דלא אזלה בהדא לבית דינא לא גזרו בה רבנן זו גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דהשתא על מתני' הוא דשיילי' לברורא מ"ש דשרי תנא בקרובת צרת חליצתו דהא תרוייהו נכריו' נינהו והיא וצרתה נשואות לנכרי ומהדרינן בקרובת חלוצתו דהיינו אחותה או אמה אזלה בהדא לבית דינא לעשות צרתה כחליצה וסבורי' העם שזו היא חלוצתו ואי שרית בקרובותי' אתו למשרי קרובות חליצ' עצמה אבל צרת חליצ' לא אזלא בהד' לבי דינא וליכא למגזר בקרובותי' ואין פי' זה נכון חדא דאי להאי חיישי' תהא אחות חלוצה אסור' לעולם ואפי' לאחר מיתת חלוצתו וכיון דסבורי' העם שהיא חלוצתו אם אתה מתיר' יתירו חלוצה עצמה וכ"ת ה"נ והא אנן תנן ובאחות' בזמן שהיא קיימ' ולזה אפשר לומר דלא עדיפא אחות חלוצה מאחו' גרוש' דשרי' לאחר מיתה. ועוד אמאי אחין מותרי' בקרובותיה ועוד דזמנין דאזלא צרת' בהדה לבי דינא דלא ידעי למאן מינייהו חלץ ובדידה שייך למיטעי דאמרי לדידה חלוץ כיון דידעי דנפלה קמיה ועוד שלפי פי' הנכון שפי' במשנתי'. אין אנו צריכי' לשאול מפני מה אסרו צרת קרוב' חלוצתו כי לא אסרוה אלא כשנשאוה לאחיו דהויא לה כצרת אחות גרושתו שהיא צרת ערוה במקום מצו'

והנכון כמו שפי' בתוס' דאסוגיי' דלעיל קיימי כיון דמדאוריית' צרה כחלוצ' דמיא למיקם בלא תעשה לחוד כשם שגזרו חכמים על קרובת חלוצה למה לא גזרו על קרובת צרת חלוצה וגרסי הכי הא דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה והא דלא אזלה בהדא לבי דינא לא גזרו בה כלום שלא רצו לגזו' אלא בחליצה גופה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה דה' דמיא לגרושה דאוריית' שנעש' בה מעש' וא"ת ולה"פ היכי שייך לישנא דרישא וסיפא דנקטיה לכולה בעיין על מה ששנינו שהיא מותר בקרובת צרת חלוצתו ומ"ש רישא וסיפא אית בה י"ל דברישא דמתני' קתני שהוא אסור בקרובת חלוצה ועלה קאמרי מ"ש רישא דאסר קרובת חלוצה ומ"ש סיפא דקתני מותר בקרובת צרת חלוצתו ונוסחאות יש דלא גרסי אלא מ"ש כלומר מ"ש צרה מחלוצ' גופא והכל הולך אל מקום א'

ולענין פסק אע"ג דשמואל כר"ל הלכה כר' יוחנן דהא דאמרי' ר"ל ור' יוחנן הלכה כר" יוחנן כללא דוקא הוא אע"ג דאיכא אמוראי דקיימי כוותיה וכן כללא דאביי כדמוכח בכמה דוכתי וכפי' רב אלפס ז"ל ולא כדברי הראב"ד ז"ל שפוסק כר"ל משום דשמואל קאי כוותיה:

דף מא עמוד א

משום ר' יהודה בן בתירא אמרו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' דסבר יש זיקה ואפילו בתרי כדאמרי' בפ' כיצד דליכא לפרושי טעמי' משום דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין דלמאן דסבר הכי כיון שקדש אחותה נפטרה יבמה ממנו והלכ' לה ומותר לאלתר באשתו שקדש:

עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' או שיחלוץ או שייבם וגדול לאו דוקא אלא דנקיט הכי מפני שמצו' בו ודוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעא זיקת' מיניה אבל משום נשואי' דעביד באחות' לא פקעי כדכתיב לעיל ולפיכך צריך להמתין:

אימא אבל פירוש דלשון וכן הוא כמו באמת מלשון כן בנות צלפחד דוברות ולשון אבל כן בהרבה מקומות אבל שרה אשתך:

איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו פי' ארישא קאי דקתני מתה יבמתו מותר באשתו דהשת' עסקי' שמתה אשתו בחיי אחיו דלא אידחייא יבמה מהאי ביתא ולא נפטרה לשוק אבל בסיפא דקתני מת היבם יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ליכא למימר שאם מתה אשתו יהא מותר ביבמתו דכיון דהשת' ליכא יבם אחרינא אלא הוא כי נפלה קמיה לחוד אידחיי' מיניה לאיתסורי עליה משום אחות אשה דהא קדושי אשתו דאוריית' נינהו וכיון שנאסר עליו באותה שעה נאסר' עליו עולמית. מאי טעמא דרב דשרי פירוש דטעמא דמאן דאסר ברור הוא דקסבר דכיון דנאסר עליו שעה א' נאסרה עליו עולמית:

משום דהויא יבמה בשעת נפיל' ונאסר' כשקדש אחותה וחזרה והותר' כשמת' אשתו תחזור להתירה הראשון וא"ת ואליבא דרב למה ליה למינקט שהותרה בתחלה דהא שרי בריש כיצד אף כשנאסרה בנפילתה ואח"כ הותרה י"ל דהת' דאיסור' משום זיקא דרבנן אבל בזו שאיסורה דאוריית' משום קדושי אחותה אילו נאסר' איסור זה בתחלת' לא היה לה התר כדאמרי' התם בהדי' דמודה רב באיסור דאוריית':

לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרת ליה ר' אלעזר היא דאמ' וכו' פי' ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דתניא המגרש אשתו והחזיר ומת משום ר' אלעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת והתם בפרק ב"ש איתמרו ביה תרי טעמי איכא מאן דאמ' כר' אלעזר מספקא ליה דילמ' נשוא' הראשון מפילין כיון שגרש' נאסר' על אחיו משום אשת אח ושוב אין לה הית' או דילמא מיתה מפלת ולא נאסרה על אחיו לאחר נפילה:

ואיכא מאן דפריש דפשיט' ליה לר' אלעזר דמיתה מפל' והא מדינא שריא ליבם אלא דגזר גדול' אטו מגרש את אשתו קטנה שהשיאה לו אביה שגירושיה גמורים מן התורה וקיימא באיסור אשת אח ואין חזרתה אלא מדרבנן ואינה יבמה מן התורה כלל אלא אשת אח שלא במקום מצוה וסוגיין הכא ללישנ' בתרא דאיסורא של זו אינו אלא מדרבנן גזירה אטו קטנה והויא לה יבמה שהותרה בשעת נשואין ונאסרה כשגרשה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון דאילו ללישנא קמא איסור דר' אלעזר משום חשש איסור תורה דנשואין הראשוני' מפילין ובאיסור תורה מודה רב שלא תחזור להתירה הראשון והא דנקטי' לה סתמא משום דלישנא בתרא דאמרן עיקר לרב אשי ותניא כוותיה:

וא"ת ולהאי לישנא שייך שפיר לישנא דהותר ונאסרה דמהו התר דתחלת' כיון דמיתה מפלת וי"ל דאה"נ מיהו לרב לא שאני ליה בהא כדאי' בפ' כיצד ועוד דדייקי לישנא דר' אליעזר דתני התם הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לא שאני ליה בין שנאסרה בתחלת' או שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה והא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דג' אחין הקשו בתוס' אמאי לא אקשי' ליה אמתני' דד' אחי' שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתייבמות כדאותיב מיניה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פ' ד' אחי' (דף כ"ז) וי"ל דרב המנונא בתרא הוא והוא ידע ר' יוחנן לבר מהלכתא ואמר אחיות איני יודע מי שנאה. א"נ דאי מהתם ה"א משום דבחיי אחותה ואסור לבטל מצות יבמין אבל הכי דלאחר מיתה וליכא למימר הכי שרי וא"ת והתם בפ"ד אחי' אמאי לא אותבוה לר' יוחנן מהאי י"ל משום דהא דמתוקמא כר' אלעזר כדאיתא התם בהדי':

הדר אמר רבא אימור כר' אלעזר דבשעת נפיל' לא חזא דמקמי מיתת אחין איתסר' עליה ובההיא הוא דאסר ר' אלעזר גדולה אטו קטנה ולדידיה ליכא איסור נפילה כלל ולהכי שרי אבל היכא דחזיא בשעת נפילה כי הא דידן מי שמעת ליה לר' אלעזר דאסר ופליג עליה דתימא אנא דאמרי כרבנן הא ודאי לא שמעת ליה כלל דפליג בהא וא"ת ברייתא דלעיל למאן לרמייה לא ר' אלעזר ולא רבנן אלא ע"כ לא דמיא מתני' דלעיל דאותיב רב המנונ' לאידך דפליגי ר' אלעזר ורבנן ואנא אמינא לך במגרש פליגי מטעמי דכתיבנא לעיל אבל מתני' ד"ה היא והדר קושי' דרב המנונא לדוכתה ופרקי דודאי אשכחן לרבי אלעזר דאסר היכא דחזיא בשעת נפיל' דתני' ר' אלעזר אומר מת' אשתו פי' וכיון דכן שפיר איכא למימר דמתני' דלעיל ר' אלעזר היא ואנא דאמרי כרבנן:

ואמרינן דא"כ לימא דשמואל ורב אשי דאמור כר' אלעזר ומהדרי אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן אלא במגרש דלית בה לרבנן שום איסור נפילה אבל מתני' דג' אחין ואידך דר' אלעזר דקתני מתה אשתו אסו' ביבמתו אפי' רבנן היא וא"ה הלכת' כרב דר' יוחנן קאי כוותיה בריש פ"ד אחין:

מתניתין היבמה לא תחלוץ וכו' מפרש לה בגמ':

רבי יהוד' או' הנשואות יתארסו פי' דלא גזר ארוסה דלית בה חשש עיבור אטו נשואה ובנשואה נמי לא גזר אירוסין אטו נשואין:

רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו פירש חוץ מן האלמנה מפני האיבול פרש"י ז"ל ר' יוסי אנשואי' קאי ולא למעוטי ארוסה מלהנשא דהא בהבחנה טפי מקיל ר' יוסי מר' יהודה כדאית' בשלהי פ"ד אחין ולא אתא ר' יוסי לאפלוגי אלא בנשואה. ואין זה מחוור דמאי מקל בהבחנה ר"י טפי מר' יהודה בשלהי ד' אחין בטעמ' דרבא דקסבר אשה מזנה מתהפכת ור' יהודה חייש שמא לא נתהפכ' יפה ותרוייהו לא גזרו זנות אטו נשואין משום דלא שכיח אבל בגזירה דהכא דגזרי אירוסין אטו נשואין אפשר הוא דמחמיר רבי יוסי טפי מרבי יהודה תדע דהא אתי לומר בגמר' דאיכא בנייהו נשואה ליארס דר' יהודה שרי ור' יוסי אסר ולא פרכינן מההיא דשלהי פ"ד אחין דמקל רבי יוסי טפי מר' יהודה אלא ודאי דההיא לאו ראיה היא מטעמא דאמרן ומתני' שפיר איכא לאוקומי כפשוטה דכל הנשים יתארסו נקט בדוקא דלא גזרי אירוסין אטו נשואין ובנשואין אסר אפי' בקטנה ובתולה ובכלהו נשים דרישא מיירי ולא שרי בהו אלא אירוסין וגזר נשואין דארוסה אטו נשואין דנשואה ולא גזר אירוסין אטו נשואין ואפילו בנשואה ולא גזר זנות אטו נשואין וכדבעי' למימ' לקמן ויהא מחמיר בגזרו' מר' יהודה:

דף מא עמוד ב

גמ' בשלמא לא תתייבם שמא יהא ולד של קיימא וקא פגע באשת אח שלא במקום מצוה פי דכיון דבבעילות איכא חשש איסור תורה גזרי אפילו בבתולות וארוסות:

ה"ט שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת מכריזות כרוז לכהונה פי' וכיון דכן חיישי' להא לכתחלה ולא סמכי' אהכרזה ומיהו בדיעבד לא חיישינן וכדתניא בהדיא ולא פסלה מן הכהונה דאיכא ולד דמוכח וכדכתיב' בריש פרקין:

תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר וא"ת אמאי לא פרכי הכי בריש פרקין כדפרישנא בה"ט גופיה מתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וי"ל דהתם אע"ג דקתני האשה וכל אשה במשמע אפי' גרושה מ"מ שפיר מצי לאוקומי באלמנה ולישנא דעלמא נקט דמרגלא בפומיה האשה בכמה דוכתין אבל הכא דקתני היבמה כל יבמה במשמע בין אלמנה בין ארוסה ולא עוד אלא דכיון דתני סיפא בנשים דעלמא וכן שאר כל הנשים א' גרושות וא' אלמנות דכוותיה מיירי גבי יבמה בין גרושה בין אלמנה בין בתולה וכל גוונא:

אלמנה גרושה מא"ל וא"ת ור"ל נמי ארוסה למה לא תחלוץ דהא ליכא למיחש בה שמא היא מעוברת ואין חליצה ואי ס"ל דגזרינן אטו נשואה לר' יוחנן נמי משום גזירה וי"ל דלר"ל דנשואה איכא חשש פיסול תורה בן אין לו עיין עליו גזרו בארוסה אבל לרבי יוחנן דנשואה גופא גזירה שאתה מצריכה כרוז לכהונה ליכא למגזר תו באריסה אמטולתה:

אלא משום דר' יוסי וכו' פי' דלר' יוחנן כילה מתני' משום דר' יוסי דכיון דלא תתייב' לא תחלוץ דכל שאינ' עולה לייבום אינה עול' לחליצ' דתני' מעשה באדם א' עד שאמר לו תחלוץ ומה בכך קרא עליו ר' יוסי המקרא הזה ואם לא יחפוץ האיש לקחת כל העולה ליבום וכו' ואיכא למידק דמשמע דהא מתניתין לא אתא לא כר' יוחנן ולא כר"ל דלר' יוחנן אם איתא דאמרינן בכל דהא בכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה א"כ אפילו בדיעבד חליצתה פסולה ואילו איהו מכשר אפילו בחליצה מעוברת ברורה כדאיתא בריש פרקין. ואי כר"ל למה באו עליו רבי יוסי מן המקרא הזה יבא עליו מדכתיב אין לו עיין עליו ודרשי' ליה אפילו לענין חליצה כדאיתא בריש פרקין י"ל דלעולם אתיא בין לר' יוחנן בין לר"ל ור' יוחנן הך דרשא ליתא מדאורייתא דודאי משום ספק לא חשבינן לה שאינה עולה ליבום ומדרבנן בעלמא הוא כי עשאוה כעין של תורה וקרא אסמכתא בעלמא. ומודה ר' יוחנן דמדרבנן לא תחלוץ לכתחלה ותמתין כיון שאין המתנה אלא ג' חדשים והא דפרכינן עליה שהאש' שהלך בעלה וצרתה ולא פרקינן דהתם לכתחלה ומודה ר' יוחנן משום דההיא חששא רחוקה וזמנה ארוך טובא ועדיף לן לשנויי כדשנין התם ואי בעית אימא ר"ל והא דלא מהדר ליה מדכתיב ובן אין לו משום דהשואל הזה לא היה חכם ולא היה מקבל אותה דרשא וסבירא ליה דההוא לענין יבום דוקא כדכתיב א"נ כי היה אומר תחלוץ ומה בכך ואפי' דאינה מעוברת כלל וחליצתה כשרה לד"ה ואם תמצא מעוברת ולד של קיימא תחזור ותחלוץ ואהדר ליה מדכתיב אם לא יחפוץ ונקטי לאסמכתא בעלמא מדרבנן:

מתיב ר' חנינא הספקות חולצת ולא מתייבמת עד וקתני חולצות ולא מתייבמות עד וקתני חולצות פי' אלא משום ספקא דרבנן לא קרינן ביה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואפילו לאוסרה לחלוץ מדרבנן וא"ת מאי קושיא ליה דהתם לפי שהוא דבר דלא עביד לאיגלוי ונמצאת עגונה כל ימיה והויא ליה כאחות חליצה ואחות זקוק' ואיסור מצוה ואיסור קדושה דכיון דמעגנת לעולם חולצות ולא מתייבמות ולא אמרו בהם חכמים כל שאינה עול' ליבום אינה עולה לחליצה וכדפרשי' בסמוך. ועוד דהא מתני' היא בפ' כיצד דף ל' ואדמותיב מברייתא לותביה ממתני' והנכון דהני ב' פרכי חדא מתרצה מגו חברתה דאיהו משמע ליה דתנא דברייתא להכי קתני הספקו' לרבותא אפילו באותם שהוכרו ולבסוף נתערבו ויש להם עדים שידעו לברר ספקן וא"ה קתני חולצות ולא משהין לה וכיון דמשום ספיקא היא דמתסרו אעפ"י שאינן עולות ליבום עולות לחליצה:

הכי השתא התם אם יבא אליהו דאמר הא קדיש בת חליצה ויבום היא אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר דלא מעיברא מי משגיחינן ביה יש מקשין בתוס' והא דאמרינן בריש פרקין דאם יבא אליהו ויאמר דאפולי מפלא בת חליצה ויבום היא וכ"ש אם יבא ויאמר דלא מעיברא ולאו קושיא היא כההיא דאמרינן לה אדינא דאורייתא אבל מדרבנן אמרי לה שגזרו בה כבר וכדמסיים ואזיל בטעמא דיהיב למילתיה מקטנה שגזרו בה רבנן אטו גדולה אליבא דת"ק דסתם מתני' ר"מ דגזר קטנה אטו גדולה כדלקמן:

עמד בדין וברח ניזונת משל יבם פרש"י ז"ל דקנסינן לי' מפני שברח והקשו עליו שהרי אמרו בירו' חלה כמי שברח הלך למד"ה כמו שברח וחלה אמאי קנסינן לי' דהא אנוס היא לכ"פ נזונת משל יבם דכיון שעמד בדין הויא ליה לגבי יבם כארוסה שהגיע זמן ולא נשאת שאוכלות משלו עד שיכנוס או יפטור והא דנקט וברח משום דאלו איתיה הכא היו כופין אותו לכנוס או לפטור מיהו מ"ש בירוש' דחלה והלך למדינת הים כמי שברח היינו דומיא דברח דוקא שכבר עמד בדין קודם לכן ונתחייב במזונות אבל אם חלה והלך למדינת הים קודם לכן אונס הוא וכדאמרינן בפ"ק דכתובות בשמעתא קמייתא דכל אונסא לא אכלה ואפילו באונס דידה וה"ה להלך למדינת הים ואפי' הלך שם אחר מיתת אחיו וכ"ש אם הלך שם קודם לכן דקי"ל בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם:

נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה פי' דאנוס הוא ואינה כארוסה שהגיע זמן שהיא נזונית משלו כיון שהחוב מחמת עצמו ואין בו חשש צררי וכשם שגובין ממנו מזון האשה והבנות:

דף מב עמוד א

רבא אמר גזרה שמא ישאו אחותו מאביו פי' כי אולי הוא בן ז' לב' ואמרינן שהוא בן ט' לראשון ומסבא ליה בתו של ב' שיש לו מאשה אחרת שהיא אחותו מאביו א"נ איפכא שהיא בן ט' לראשון ודיינינן ליה שהוא בן שבעה לשני ומסבא ליה בתו של ראשון מאשה אחרת שהיא אחותו מאביו:

וייבם אשת אחיו מאמו פירוש כי היא בן ט' לראשון דיינינן ליה בבנו של ב' וכשימות בן אחר שיש לב' בלא בנים יאמרו לזה שייבם את אשתו ונמצא מיבם אשת אחיו מאמו. א"נ איפכא שהוא בנו של ב' ודיינינן ליה בבנו של ראשון וייבם אשת בנו של ראשון שהיה לו מאמו של זה נמצא מייבם אשת אחיו מאמו:

ויוציא את אמו לשוק פי כשימות הב' בלא בנים אחרים חוץ מזה הספק יאמרו שהוא מותרת לשוק משום דדינינן ליה להאי ספק בנו של ב' ואולי הוא בנו של ראשון:

ויפטור את יבמתו לשוק פי' כגון שיש לו בן אחר לראשון ומת בלא בנים ויאמרו כי זה הספק בנו של ב' הוא ואין לו לאותו המת אחין מן האב ואשתו פטורה לשוק ואולי כי זה הספק בנו של ראשון ואשת המת זקוקה לו. א"נ איפכא שימות בנו של ב' בלא בנים ואין לב' בן אחר ואולי הספק הזה בנו ואשת המת זקוקה לו ויאמרו שהוא בנו של ראשון וכי אשתו של מת פטורה לשוק לפי שאין לו אחין וגבי גר וגיורת משכחת לה שישא אחות מאביו שהוא בן ט' שנזרע בגירות ושרו ליה בבת אביו הגר שנולדה ונזרעה לו בגיירות מאשה אחרת ואולי הוא בן ז' שנזרע בגיירות והיא אחותו מאחיו:

וכן אולי ייבם אשת אחיו מאמו פי' אביו שנולד לו בן בגיירות גמורי' וימות בלא בנים ויאמרו שזה אחיו מאביו כי בן ז' לגיירות הוא ואולי הוא בן ט' לעכו"מז ונשא אשת אחיו מאמו שלא במקום מצוה ואולי שהוא אחיו כי הוא בן ז' ויאמרו שהוא בן ט' ויפטרו אשת המת לשוק בלא חליצה אבל לא משכחת לה שיוציא את אמו לשוק דלא משכחת לאמו שתהא נופלת לפניהם:

ואי לז' ילדה בר ז' לבתרא הוא פי' דאילו הוי בן ראשון הוי ליה נולד לח' שהוא נפל:

א"נ לתמניא ילדה איכא למימר דבר ז' לבתרא הוא ואשתהויי אשתהי חדש א' ואיעברא פי' שלא נתעברה מן הב' אכא לסוף חדש וא"ת ונימא ליה דאפילו לז' ילדה דילמא בר ט' לקמא הוא וכבר היתה מעוברת מן הראשון חדש אחד קודם מיתתו דמילתא פסיקתא קתני ואפילו לא עמדה עם הראשון אלא יום א' בלבד דליכא למיחש להכי. וא"ת בבתרא נמי מצי למימר שאפילו לא נבעלה לו אלא פעם א' פי' דילמא בר ז' לבתרא הוא ונשתהה העובר עד חדש ח' דהא איכא מאן דסבר להכי לק' במכילתי' וי"ל דההיא פלוגתא היא ולא בעי לאוקמה בפלוגתא:

ותמתין ב' חדשים ומחצה ותנשא דאי לז' ילדה בר ז' לבתרא הוא פי' דאלו הוי בר קמא ה"ל נולד לט' חדשים ומחצה. והשתא קס"ד שאי' הולד משתהה אחר ט' אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא וא"ת ואמאי לא פריש מה"ט צריכה להמתין ג' חדשים שמה מעוברת וקיימא למניקה וי"ל דדיינו לאיסור מטעם הנקה דלבסוף מעוברת גמורה ולא בספק מעוברת ואפילו בגדולה ונשואה כ"ש דנגזור בבתולה וארוסה כדאיתא במתני':

דף מב עמוד ב

אמר אביי בושה לבא לב"ד פי' רבינו שמשון ז"ל דדוקא באלמנה שהוא בושה לתבוע ליורשים אבל גרושה מעוברת או מניקה מותר' לינשא דלא כסיפא ליה למתבע לבעל וחייס איהו שפי' על בריה למסמסיה בבצים וחלב ועוד דהא אמרינן בפ' אעפ"י שאם נתגרשה אינו כופה להניקה אם מכירה התינוק כדמפרש התם כיון דלא מצי למתבעי אלא ע"י שליח כדאי' בכתובות בפ' האשה שנתארמלה אף היא בושה לתובעו ע"י שליח וכן כתב רב אחא ז"ל ובשאלתות ולדבריה' י"ל דתלמודא פריך מאלמנה דקס"ד דא"ה יכולה לתבוע ליורשים ואנן פרקינן דאפילו לבעלה הוא בושה לבא לב"ד:

גרסינן הלכה כר' יהודה אבל י"ג הלכה כר' יוסי וכדגרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דבדין הוא דמצי למנקט ר"י אלא משום דר"י נמוקו עמו:

מכלל דיחידאה פליג עליה פי' מכלל דת"ק דפליג וגזר אפי' ארוסה שלא ליארס יחידאה היא כלומר דאי לאו יחידאה היא לא הוה לך למסתר לסתם מתני' דאע"ג דבדוכתיה טובא פסקי הלכה כיחיד במקום רבים התם הוא דאיכא טענה רבה דמסתבר טעמא דיחידאה אבל בהא דמסתבר טעמא דת"ק אם איתא דסתמא דרבים נינהו לא הוה לן למפסק כיחידאה:

א"ל אין יחידאה היא דהא תניא הרי שהיתה רדופה לביה אביה וכו' עד דברי ר"מ ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד. כך הנסחא בגרסות מדוייקות וכן הוא בתוס' בפי' אבל יש מוחקי' אותה משום דקים להו בריתא דשלהי פ"ד אחין דגרסי בה יתרות על בנות ג' ויום א' אלמא גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה ואפי' בזנות וגיורת דלא שכיחי וגורס כאן רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא ואין גרסא זו נכונה דהא בתוספות גרסי רבי יהודה ועוד דאם כן רבי יהודה כר"מ ס"ל וגזר קטנה אטו גדולה ואפילו בעכו"מז וזנות היכי לא גזר במתני' בבת ישראל ארוסה אטו נשואה זה אי אפש' לשום פנים ועוד דכיון דאמרת דר"י מודה בגזרות ר"מ דהך ברייתא מוקמת סתם מתניתין כר"מ דברייתא אמאי חשובא יחידאה דהא רבי יהודה כר"מ ס"ל וכתב דמ"מ הא גליה דעתיה ר' יהודה במתני' דל"ל דת"ק דהא פליג עליה בהדיא בארוסה א"כ אף הכא אמינא דר"מ פליג בה נמי כדפליג ר' יהודה דהא בסברא דר"מ דבריתא שאומרים ר"מ ור' יהודה ויש לדחות דכיון דאמרי בעלמא בסתם מתני' ר"מ היא מסתמא ואשכחן ליה בהדיא דגזר קטנה אטו גדולה ור' יהודה פליג בארוסה בהדיא סברא דתנא דסתם מתני' להוי ר"מ לחודה וכי היכי דגזר בקטנה גזר בארוסה אטו נשואה דאי לא מתניתין אמאן תרמייה ע"כ דכיון דקתני רבי יוסי כל הנשי' דהיינו כל הנשי' יתארסו דרישא דהוא בין קטנה בין גדולה בין ארוסה בין נשואה ודוקא אירוסין שרי אבל נשואין לא אלמא גזר ארוסה בנשואין אטו נשואה וכן קטנה אטו גדולה והיכי קתני הכא ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ומאן דקאמר דיתארסו דמתני' לאו דוקא עליו להביא ראיה הילכך הגירסא הנכוכה רבי יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד ובריתא דפ"ד אחין לא גרסינן ביה יתרות וכדכתי' התם ובתוספתא נמי ל"ג ליה והשתא אתי שפיר דמאן דפליג על ר יהודה ורבי יוסי יחידאה היא דהיינו ר"מ לחודה דגזר בקטנה אטו גדולה ומינה נמי דגזר אירוסין דארוסה אטו נשואין דנשואה ולאפוקי מר' יהודה דלא גזר ושרי ארוסות לינשא מיד דהא לא גזר אפילו ברדופה לבית אביה שהיא גדולה לא גזר בה שום נשואין וכדקתני במתני' ארוסות ינשאו שפיר גרסי' ליה הלכה כר' יהודה או כרבי יוסי ומיהו אכתי אין רבי יהודה ורבי יוסי שוין וכפרי' לעיל וכדפרש"י במתני' ומאן דגריס הלכה כר' יוסי מ"ה נקטי דלא בעו למפסק כרבי יהודה דמקל טובא ולא נקטי' משום דנמוקו עמו כדפרש"י ז"ל:

סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם פי' קרי ליה סתם ואח"כ מחלוקת מפני שמחלוקת בצדה ופרש"י ז"ל וכיון דמייתי עלה הא דאמרו מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שמעינן מינה דההיא דכוותא דהא אפי' שיש מחלוקת באותה משנה אין הלכה כסתם וק"ל דהא בפ"ק דביצה אמרינן דהלכה כרבי שמעון לענין שבת משום דסתם לן תנא כוותיה דתנן מחתכין את הדלועים ובאותה סתמא מחלוקת ר' יהודה בצדה ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה בע"ש אסורה וכו' דילמא לר' יוחנן לא קשיא דאנן ה"ק דלא פסק ר' יהודה בסתם משנה אלא בסתם שאין בה מחלוקת אבל לדידן תיקשי דהכא עולים דכל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכ' כסתם ובכל דוכתא נמי פרכינן ליה ואמרי הכי ודילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא וכדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים ובשאר דוכתי ואלו בההיא דביצה פסקי' כסתם מתני' וכן בפ' כל הכלים פרכינן נגר הנגרר נמי סתמ' היא ואעפ"י שיש מחלוק' בצדה והנכון בזה מה שקבלנו מרבינו הר"ם בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם לאו למימרא דבשום דוכתא אין הלכה כסתם אלא כלפי שאמר מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם כלומר שאין הלכה כסתם לעולם מסתמא עד דפסקו אמוראי דלא כוותיה בהדיא קאמר בתר הכי דסתם ואח"כ מחלוקת אין אומרים הלכה כסתם לעולם אלא פעמים כך פעמים כך. ובירושלמי פי' דכל היכא דהוי פלוגתא דאמוראי וסתם כן תנא בחד מיניהו ואח"כ כשהזכיר בר מחלקותו הן באותה משנה או במשנה אחרת הזכירו בלשון יחיד ודאי הלכה כסתם כי לפי שראה דבריו שנאן סתם ושנה דברי חבירו בשמו והויא כאותה שאמרו ראה ר' דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים לומר שהלכה כמותו כיון ששנה דבריו בלשון חכמים ודברי ר"ש בשמו ומה לי ששנו בלשון חכמים או ששנאו סתם הכל דרך א' הוא אבל כשסתם דבריו הראשונים והזכיר חברו בלשון חכמים אין הלכה כסתם ועכ"ז מקשינן לר' יוחנן מן הסתם ששנה דברי חברו בשמו דאיהו לא כלל לו הלכה כסתם משנה אלא בסתם שאין בצדו שום מחלוקת והאי מאי דפרקי ליה הכא דלא תיקשי ליה סתם מתני'. וכלשון הזה אמרו בירושלמי על דברי ר' יוחנן שהקשו לו כעין שהקשינו בכאן ואמרו ולמה הוא מורי ליה כיחידאה ר' שמואל בר אניא בשם רב אדא דתימא בשאין מחלוקת אצל סתם אבל יש מחלוקת אצל סתם לא ברי הלכה כסתם. ועוד שם הדא דתימא יחיד אצל יחיד אבל יחיד אצל חכמים לא ברי הלכה כסתם פירש כשהיא סתם ואח"כ מחלוקת וכפי מה שפירש:

דף מג עמוד א

הא דתנן מסרק של פשתן יפה מפור' ברש"י ז"ל דבאותו לשון עצמו פי' רבינו שמשון ז"ל במשנת מ' כלים:

הא בגווי' הא בברייתא פרש"י ז"ל בלשון הא' פי' שנים הבולטים מכאן ומכאן לימין ושמאל חוץ ממה שכנגד הקתא קרי ברייתא וצריך ג' או משום דאין בהם חיזוק או משום דחיצונה כמאן דלית' דמיא מפני שהיא רחבה אותם שהם כנגד הקתא קורא גוייתא וסגי בשתי שנים ופי' כי שורות שני המסרק החיצונו' קרי בתרייתא ובהם עיקר המלאכה וצריך ג' ושורה הרואה פני' הקתא קרי פנימית וסגי לה בשתי שנים שאין עיקר המלאכה בפנימיות אלא ללקוט הצמר שלא יפול וכפי' רבינו שמשון ז"ל אלא משום דמסיימי בה ר' ישמעאל כלומר דלעול' משנה זו מתרצת' היא והא דאמרינן ר"ל ור' יוחנן זו אינה משנה לאו למימרא שאינה משנה כלל ושאינה מתרצתא כדמשמע האי לישנ' בעלמ' אלא ה"ק זו אינה משנ' סתומ' שתה' הלכה ולא נשנית סתם:

דווקנו גרסי בה דברי ר' ישמעל ואסיקנא דהלכתא צריכה להמתין ג' חדשים שלמים חוץ מיום שמת בעלה או נתגרשה ומנין הגט מיום הכתיבה ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים וכדפ' הרמב"ם ז"ל והלכתא כרבי מאיר דגזר קטנה אטו גדולה וכסתם מתני' דקי"ל כר"מ בגזרותיו ומיהו בזנות אף ר"מ לא גזר כדכתי' בפ"ד אחין דאנוס' ומפותה אינן צריכות להמתין ג' חדשים דאשה מזנה מתהפכ' אבל יש מרבותי' הפוסקי' ז"ל שאוסרי' אף במזנה כשהיא גדולה ושלא במקו' הדח' ראוי להחמי' שלא תנשא מיהת:

והלכתא צריך להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארס' בו ודיני מניקה איתנהו בפ' אע"פי ושם כתבנו בס"ד. ולענין גרוש' פלוגת' דר"ת ורבי' שמשון ז"ל אבל מניקה מזנה י"א כי לד"ה צריכ' להמתין דכסיפא למתבעיה וצ"ע במקומה אם כופין להניק כיון שאינו אשתו ובתשובות הגאון ז"ל כתוב שאם פירש' מלהניקו ג' חדשים קודם מיתת הבעל אינה נקראת מנקת חבירו:

והא דתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנ' מפני האיבול אמרי עלה בגמרא אמר רב חסדא ק"ו כלומ' דהאי סברא דרבי יוסי דאסר אירוסין ל' יום משום איבול איכא למיפרך עלה מק"ו ומה במקום וכו' גרש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ופי' הוא ז"ל מקום שאסו' לכבס דהיינו שבת שחל ט"ב להיות בתוכ' שאסור לכבס אפי' בלא גיהוץ מותר ליארס כדתניא לקמן מקום שמותר לכבס דהיינו אבילו' דיחיד שלא אסרו כיבוס אלא ז' ימי אבילות וגיהוץ הוא שאסרו כל ל' יום ובכלים חדשים ולבנים אינו דין שיהא מותר ליארס לאחר ז' ימי אבילות ואלו ר' יוסי אוסר ליארס כל זמן האיבול שהוא ל' יום כדתני' לקמן וכמה איבול שלה ל' יום ויש ספרים שגורסים ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס. וא"ת היאך מותר לספר באבילות דיחיד תוך ל' יום והלא גזרת תספורת ל' יום כדילפינן פרע פרע מנזיר פי' הגאון ז"ל דבזכרי' הוא דגזרו אבל בנשים מותר לספר לאחר ל' יום מפני שנוול הוא לה והכא מנשים עבדי ק"ו דאבילות ישנה אסורות לכבס ולספר ובאבילות חדשה מותרות וק' לפי' זה דא"כ מאי ק"ו דא"ל כי מה שאסרו לנשים לספר ולכבס באבילות ישנה והתירו לכבס באבילות חדשה אינו משום קולא דאבילות חדש וחומרא דאבלות חדשה אלא בתורת טעמא דהתם מפני שבת שחל ט' באב שלא תספר ולא תכבס אינו נוול כל כך וכבר אסרו לה ג"כ ז' ימי אבלות אבל ל' יום אינו נוול ולא י"ל דלגבי אירוסין אבילות חדשה חמירא לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל ואם איתא לאידך נסחא עיקר קושיין ועיקר ק"ו היינו מכבוס כפרש"י ז"ל הוא מותר ככל אדם ותספורת כדי נסבא לאשמועינן אגב אורחא דתספורת לאחר ז' מותר בנשים והפי' ומה מקום שאסור לספר ולכבס לכל אדם מותר לארס מקום שמותר לספר לנשים מיהת ולכבס כיבוס שאינו גיהוץ ואפילו באנשים אינו דין שמותר ליארס:

אימא ר' יוסי אומר כל הנשים ינשאו פי' דה"ק כל הנשים יתארסו וינשאו חוץ מן האלמנה שלא תנשא מפני האיבול אבל באירוסין אין כאן איבול אלא תוך ז' ופרישנא דה"ק כל הנשים ארוסות גרושות ינשאו פי' לאו דגרש"י במתני' גרושות דא"כ היכי קתני עלה חוץ מן האלמנה דהא בגרושות איירי' אלא פרושי מפרשי' דכל הנשים דנקט משום גרושות ארוסו':

דף מג עמוד ב

א"ה היינו רב יהודה פי' דקס"ד דכיון דלא גזר ר' יוסי ארוסה אטו נשואה לא גזר נמי אירוסין אטו נשואין ופרקי דאיכא בנייהו נשואה ליארס דרבי יהודה שרי ורבי יוסי אסר דאע"ג דלא גזר רבי יוסי אירוסין משום נשואה משום דבדיד' גופא ליכא למיחש אבל גזר הוא אירוסין אטו נשואין דאיכא למיחש בדידה גופא שאם תתירנ' ליארס תבא לינשא ואע"ג דמתני' קתני כל הנשים יתארסו דמשמע דשרי בנשואות ליארס ואנן מפרשי' איפכא דארוסות הוא דשרי להנשא השתא דסביר' לן דמתני' בטעות איתניא וה"ק כל הנשים שנתארסו מותרות חוץ מן האלמנה:

אלא מסיפא פירוש דמסיפא מוכח דלישנא דרישא ולישנא דמתני' כפשוטים כל הנשים יתארסו תנאי היא פירוש ותו ליכא למפרך לר' יוסי מקל וחומר דאיהו סבר דמתני' דלקמן דאסור לארס באבילות ישנה גם כן ומתני' דלעיל ר' יהודה היא דשרי אירוסי' אפילו באלמנה. א"ה מלישא לינשא נמי סעודת נשואין הוא דאסור פי' אלא ע"כ נשואין לחוד אסור ודכוותה נקט אירוסי' אפי' בלא סעוד' דבחד גוונא תני להו ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר שאסור לינשא אלא כדי ללמד על ליארס באירוסין דומיא דנשואין בלא סעודה היא דאי לא למה לי למיתני דאסור להנשא:

ומהדרין הכי השתא התם נשואין בלא סעוד' איכא שמחה אבל אירוסי' בלא סעוד' מי איכא שמחה פי' וכיון שכן ע"כ כי קתני נשואין היינו ללמד על אירוסי' דהיינו דלהוי בהו שמח' דומיא דנשואין ולנ"מ דלכ"ע מותר לארס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ולא אסרו אלא לעשות סעודת אירוסי' וכן הלכתא מדאסיק רב אשי הכי ומיהו נרא' דביו' ט' באב עצמו אסור לארס ובירושל' התירו ליארס אפי' בו ביום למי שאין לו בנים כדי שלא יקדמנו אחר בתפלה:

אלא אמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבי' פרש"י ז"ל דאבלות ישנה דט' באב קילא אי משום דהויא אבלות ישנה אי משו' דהויא אבלות דרבי ולעולם מודה ר' יוסי דמארסי באבלות ישנה ותו ל"ק ק"ו דלעיל ואין פי' זה מחוור דנהי דאבלות דהתם קולא מ"מ אכתי איתיה לק"ו מכבוס לאירוסי' דהתם דקיל' אסרו כיבוס מפני שהוא חמור והתירו ארוס שהוא קל וא"כ במקום אבלות חדשה שהתירו כיבוס דין הוא שיתירו אירוסי' ועוד הקשו עליו ז"ל דלא ה"ל למימר תרי זמני שאני והכי ה"ל למימר שאני בין אבלות ישנה ואבלות דרבים לאבלות חדשה ואבלות דיחיד לכ"פ דרב אשי תרתי אמר שאין לדון אירוסי' מכבוס כלל דלענין כיבוס שאני בין אבלות שנה לאבלות חדשה דאבלות ישנה קילא ליה והוצרכו להחמיר ולאסו' אפי' כיבוס בלא גיהוץ ולא עוד אלא דכיון דזמנו קצר אסרו לספר בכל אדם ואפי' בנשים דלא הוו ניוול כולי האי בזמן קצר כזה אבל באבלות חדשה דחמירא ליה ולא אתא לזלזולי ביה התירו כיבוס לכל אדם והתירו נטילת שער בנשים מפני שזמנו ארוך והוי נוול ולא מצו למיקם בה. אבל לענין אירוסי' הוא בהפך דבאבילות חדש' כיון דבאבילות דיחיד הוא אם אתה מתיר ליארס יבא לינשא או לעשות סעודת אירוסי' ואין מי שימנע לו כי אין לאחרי' עסק באבלות אבל אבלות ישנה שהיא אבלות דרבים אעפ"י שירצה להקל באבלותו מפני שמחתו לא ירצו האחרים להקל באבלותו מפני שמחתו וליכא למיחש בנשואי' ולא לסעודת אירוסי' ודמיא למאי דאמרי' בפ"ק דכתוב' (דף ד') שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה דבאבלות דידיה אין אשתו מונעתו ואתו לזלזולי ביה ובאבלות דידה אעפ"י שיתגבר יצרו עליו אשתו מונעתו וכן הלכתא כדאסיק ר' אשי. דאירוסי' לרב יוסי אסור תוך ל' יום מפני האיבול דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי והא דתניא התם ל' יום לנשואין דמשמע דשרי לאדם י"ל דהאי ר' יהודה היא דאיהו איירי עלה התם א"כ דלרבותא נקט נשואי' דאע"ג דיש בהם גמר מצוה אסירי ודכוות' אמרי התם גבי אין נושאי' נשים במועד דה"ה לארס ולרבותא נקט נבואי' ואבלי' אבלו' אביו ואמו יש אם לו בנים גדולים אסור ליארס אשה תוך י"ב חדש אבל אם אין לו בנים או שהם קטנים מותר ליארס אשה תוך ל' יום ולכנס' תוך ל' יום וכבר הארכתי במקומו בס"ד:

דף מד עמוד א

ושבקי' ליה והא תניא ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנ' לו וכו' פי' והא נמי עצה ההוגנת לו שלא יכנסו נשים הרבה דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו וא"ת ומאי קושיא דהכא לא קתני לכוף אותו אלא להשיאו עצה בעלמא הוא וי"ל דכיון דתני מתני' לישנא דהרשות בידו מכלל דאפי' להשיאו עצה לא צריך כלל:

לא צריכא אפשר ליה פי' שהוא עשיר ויכול לזונם וקי"ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בסיפוקייהו ופרכי' דאי בדאפשר ליה מיירי מתני' מאי אירייא ד' אפי' טובא נמי פי' שאין לשום בזה שום מנין כי הכל לפי מה שאפשר לו ומהדרין דאה"נ ותנא עצה טובא קמ"ל דהיכי דנמטיי' לכל חדא וחדא עונה בחדש פרש"י ז"ל דעונת דתלמיד חכם מערב שבת לע"ש וא"ת והא מתני' בכל אדם הוא שסיים והיכי סגי לכל חדא וחדא עונה לחדש וי"ל דה"נ כיון דאשה הקנו לו מן השמים וליבום רמיא קמיה בעונ' כל דהוא סגי ליה ואפי' בפחות בזה אלא דאנן מנסבי ליה עצה דלית ליה לגרועי פחות מעונה לחדש לכל חדא אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל א' כפי מה שהוא דינו כמה שאמרו בפי' אע"פ (כתובות דף ס"א ע"ב) ואו' רבי ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסב' ליה דלא לינסוב אחריתי וה"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל. ובתוס' כתבו כי ר' גרשון החרי' על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכופה על החר' שלו אבל ביבמה לא החרים כדכתב לעיל משיאין לו עצה וקרוב בעיני שלא התיר הרמב"ם ז"ל לישא נשים הרבה בזמן הזה אלא לפי מנהג ארץ הישמעלי' שנוהגים בכך:

נייבם לתרוייהו וניחלוץ לתרוייהו וכו' וגרסי' מקצת ספרים ויחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ובתו' מקשים על גי' זו דכיון דאמר דבית א' הוא חולץ ממילא משמע לן בחליצה א' תפטר כולה ביתא והיכי הדר ומייבם ועוד דכיון דפרקי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה מכלל דליכא בצרה אלא משום לא יבנה ותקשי לר"ל דאמר צרה בכר' קיימא ור"ה ז"ל כתב משום הני פרכי לא מחקינן גרסא דאע"ג דאמרת בית אחת הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים לא משמע עד שיפטרו ב' בתים בחליצת בית א' כיון שאין שתי נשים יוצאות בגט של א' מהם אלא דאמר רחמ' שלא יעשה בשתיהם מעשה חליצ' ול"ל דלא תיפוק חדא מיניה בכדי וא"ת היא הנותנת דלחלוץ לחדא ולייבם לחדא ומהדרי רח' אמר' דכיון שלא בנה בית זה בתחל' קודם שום חליצה אין לו לבנותו הילכך א"א ליבם לצרה ותפטר ע"כ בחליצת חברת' ומיהו איפטורי הוא דמפטרי לשוק אבל לגבי אמה אכתי אימא לך דבאיסורה קיימא בכרת כסברא דר"ל וא"ת בלא ה"ט אי אתה אומר שייבם לא' מהם ויחלוץ לחברתה היאך אני קורא בחברתה אם לא יחפוץ האיש לקחת וחליצה דמשמע דבדידי' תלה רחמנא י"ל דבאשה אחת תלה רחמנ' בדיד' או בשתים שייבם לאיזו שירצו מהם. וא"ת אמאי פרכי' כל הני פרכי משום דלא ניחא לן דתיפוק צרה בכדי כיון שעלתה ליבום והא ע"כ כשהם שלש או יותר כלהו נפקי בכדי חוץ מן השתים וכיון שא"א לייבם שתים ולא לחלוץ שתים יש לומר דאה"נ אין דנין משא"א ובשתים דאפשר לעשות מעשה בשתיהן לא תיפוק מינייהו בכדי:

ולייבם חדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ מייבם כל העולים לייבום עולת לחליצה וכל שאינה עולה לחליצה וא"ת ומעיקר' היכי לא ידעי הא טעמ' שהוא פשוט בכל התלמוד וי"ל דקס"ד דהא כבר עלתה לייבום בשעת נפילה שאלו רצה לכנסה היה רשאי וכיון שכן עולה לחליצה קרינן ביה והשת' מפרקי ודבעי שתהא עולה לייבו' בשעת חליצה ממש:

גרסינן מקצת ספרים בעוד שלא יאמר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש מוחקי' אותה דאנן בדינא דאורייתא קיימי'. והיכי שייך ביה האי גזירה דרבנן ולא קושי' היא דאנן אמרי' דבאורייתא פטו' מן החליצ' ואפשר נמי קפידא ואיסו' דאוריית' הוא שלא לחלוץ ולבזות כי אם לצורך ועוד טעם א' מדבריה' שהוא אסור לחלוץ ולבזות כדי שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש נסחא דמחקי ועוד לחודי' ועולה יפה עם הפי' שכתבנו דה"ק אינה עולה לחליצ' מדאוריי' ואיסור נמי שלא יאמרו וכו' :

ויאמרו דילמא מייבם והדר חליץ ונסחי דלא גרסי' האי קושיא ותיריצא סמכי' אמאי דאתפריש כבר בפ"ד אחי':

ואימא כי איתא חדא תתקיים מצות ייבם כי איכא תרתי לא תתקיי' מצות ייבום פי' דהכי עדיף ומסתבר טפי דלא תיסק חדא מיניהו ליבום מטעמא דתפוק כלהו לייבום וליסקו כלהו בהדי בר מחדא וא"ת והא כיון דאמר רחמנא בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתי' ואמר דבית חליץ דבית א' הוא ולא ב' בתים מכלל דב' בתים חדא מינייהו מתייבמת או חולצת מיה' וי"ל דאנא אמינא דהיא גופא אמר קרא שאין ראוי לבנות ולחלץ אחת ולייב' א' והיא הנותנ' דכי איתא ב' בתים דלא ליסקו ליבום ולא לחליצה אלא יבמתו יבמתו ריבה פי' ריבה לנו דכי איכא ב' יבמות תתייבם חדא מינייהו דליכא למדרשיה למיעוטא דיבמתו חדא תתייבם ושתים לא תתייבם א' מהם דאם כן לישתוק קרא מיני' וא"ת והא יבימתו מבעי לי' לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אעפ"י שאין עולים ב' לייבום כדפי' בפ' כיצד י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא האי דרשא כלל והנכון דתרוייהו יבימתו מייתרי דמסתיי' דליכתוב אם לא יחפוץ ועלתה השערה:

אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו ואיכא למידק האיך אפשר לחלוץ לפסולה והא אסקי' לה בפ"ד אחים דכל היכא דאיכא חליצ' מעולה לא מיפטרא צרה בחליצה פסולה ויש לומר דקימא לן הההו' לישנ' דאמרי' בפ"ק דכשר' כשר' לעלמא ופסולה פסולה לעלמא אבל לדידיה שתיהן כשרות וא"ת ולההוא לישנא אחריתי דאמרי התם דכשרה כשרה לו ופסול' פסול' לו כגון מחזיר גרושתו מא"ל והיכי לא פרכי' עליה דחליצה גרועה לא פטרה צרה וי"ל דכיון דהא מילתא סברא דאמוראי היא כדאית' התם בפ"ד אחי' לא בעי' למפרך מיניה להדיא ומיהו אפשר דהאי טעמא נקיט התם מההיא לישנא ולא עוד אלא דלישנ' דמתני' אתי שפיר טפי דכשרו' שתיהן לו דאי לא פשיטא דלכשר' הוא דמייבם ובתו' כתבו שלא אמר דחליצה פסולה לא פטרה צרה אלא כשהפסולה דידה היינו משום זיקה דרבנן ולאלומי פסול' זיקת דרבנן אי נמי כשהפסולה על עצמו בגט או מאמר אכל אשאר פסולין לא אמרו וכן אמרו בתוספתא היתה א' מהם איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או שבא עליה נפטרה צרתה וכן כתב בה"ג ולזה הסכים מה' הר"ם:

והא אר"ל כאן שנה ר' אחות חליצה מדברי סופרים וא"ת ומאן לימא לן דההיא ר"ע היא דפרכי' הכי בהדיא י"ל משום דהויא סתמא ואמר דסתמ' כלהו סתמי אליבא דר"ע:

אי אמרת בשלמ' איירי בה היינו דקתני וכו' וא"ת אי איירי בה תיקשי לן למה נצרכ' כיון דמחייבי לאוין גרידייהו ממזר כ"ש הוא שהוא ידוע לכל שהוא חייבי כריתו' וי"ל דלרבנן קאמר כשם שהוא ממזר שזו לדבריהם כך הוא ממזר מדידיה מאידך שהם חייבי לאוין:

וכ"ת קאי סתים לן כשמעון התמני פי' והא עדיפא טפי לר"ש ממאי דקתני באידך הלכה כדבריו דהק"ל הלכה מפי משנה. וא"ת מאי עדיפותא מהאי סתמ' כיון שהוא סתם ואח"כ מחלוקת וי"ל דהא כתיבנא דזמנין דהלכה כסתם כשהוא יחיד אצל יחיד:

הכתוב קראו ביתא ולפי' ר"ע דן אותה כאחות אשתו ממש לחייב עליה כרת ולאשמועי' הא הוצרך לומ' שהולד ממנה ממזר וסתמא דלעיל לא איתני' אליבא דר"ע וכי היכא דאיכא טובא סתמי דלא הוו כר"ע ולא נאמרו הכללות אלא מן הסתם ועל הרוב ומ"מ ליה הלכתא כר"ע אלא כרבנן דאמרי' דמגרושתו בלחוד הוי ממזר ובסתם מתני' דלעיל דבכי הא סתמא ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם שהרי שנאה לסתמא בלשון חכמי' והכי סוגיין בכולי תלמודא דאחו' חליצה מדברי סופרי':

הכל מודים במחזיר גרושתו שהולד פגום פי' לכהונה מאן מודים שמעון התמני וכו' וק"ל ולימא נמי ר' יהושע דסבר דאין ממזר מחייב' לאוין וכריתות י"ל דהא לא אפשר דבהדיא שמעי' לה דמכשר אפילו לכהונה בפ"ק דמכילתי' דאמר מעידני על משפחות שהיו בירושלים מבני צרות דב"ה והיו כהנים גדולים וכן במס' נידה בפ' תנוקת (ד' ט') ששאלו בני אלכסנדרי' לר' יהושע בת משולחת שהחזירה מהו לכהונה מי אמרי' ק"ו וכו' ואמר להם שהיא כשרה דהיא תועבה ואין בניה תועבה:

דף מד עמוד ב

מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בין להנשא לכהן הדיוט בין לתרומת בית אביה אם היא כהנת משא"כ בזו דכבר היא פסולה ועומדת לכהונה דגרושה היא ואי לתרומת בית אביה לא מיפסלא אלא כשנבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא כדכתיב כי תהיה לאיש זר וכדאיתא לקמן במכילתין:

איכא למיפ' מה לאלמנה שכן עצמו מתחללת וא"ת כיון דהא איפרי' האי ק"ו דאלכסנדרי' לר' יהושע על בת משולחת אי אמרי ק"ו מאלמנה למה הוצרך ר' יהושע לבא עליהם משו' היא תועבה ואין בניה תועבה תיפוק לה משום דאפי' דרשת ואין צרתה תועבה מ"מ הוי ק"ו פריכא י"ל דלרווחא דמילתא בעי לשנויי ליה מקרא וס"ל נמי דתרוייהו ש"מ היא תועבה ואין בניה תובעה ואין צרתה תועבה:

מאן הכל מודים שמעון התמני וכו' עד אבל הני דלא תפסי בהו קדושי' כחייבי כריתות דמי פי' דמשום הכי לא מצי למימר מאן מודים ר' יהושע דהא איהו אפי' מחייבי כריתות לא עביד ממזר וא"ת ודילמא חייבי כריתות לר' יהושע משום דתפסי בהו קדושי' אבל הני כחייבי מיתות ב"ד דמי והולד ממז' ואמאי לא קאמר מאן מודים ר' יהושע נמי י"ל דליכא למ"ד קדושי' תופסים בחייבי כריתות דהא קרא כתיב ואשה אל אחותה לא תקח ובהדיא תנינן לה בקדושי' ולא פליג בה ר' יהושע ובהדיא אמרי' בפ"ד מיתות מי איכא למ"ד קדושי' תופסי' בחייבי כריתות ולק' (דף נ"ג) בפר"ג לר"ל איצטריך לאשמועי' דאין קדושי' תופסי' בחייבי כריתות והא דאמרי' בעכומ"ז ועבד לא תפסי בהו קדושי' כבר פירשתי במס' קדושי' בס"ד:

דף מה עמוד א

אלא אמר ר' יוסף וכו' כלומר אין לן להכריע שיהא הולד ממזר אלא מהא דאמר בשם ר' ורב יוסף סייע' למילת' ואמר דברי ר' יהושע וכולה סוגיי' עד דאמרי ליה אביי מאי חזית דסמכת וכדפרש"י ז"ל:

והא דאמרי' הולד פגום לכהונה פרש"י ז"ל שאם הית' נקבה היא חללה שפסולה לכהן הדיוט ואם היא כהנת מיפסלא מתרומה דבי נשא ונראה מדבריו ז"ל שאם הוא זכר אינו נפסל כלל וכי קאמרי' שבנה פגו' לאו דוקא אלא בתה קאמר וכן פירשוה בירוש' בפי' בנקבה אבל רבי' הרמב"ן ז"ל היה אומר דכיון דמק"ו מאלמנה מייתי ליה אף אם הוא בן פגום לכהונה שהוא חלל פוסל בביאתו אשה שבעל ודוקא אמרי שבנה פגום:

רבי נתן ור"י הנשיא מורו ביה להתרא נראין דבריו דהיינו להתר גמור ואפילו לכהונה והיינו דאמר רב שימי דליתן ליה ברתיה וכן ר' יהודה דאמר וכו' והיכי לא חייש לפסול כהונה דק"ל שאין הכהן צריך לבדוק אלא במי שקרא עליו ערער אלא ודאי כדאמרן וא"ת והא איכא ק"ו דאלמנה וכ"ת דאיכא למפרך דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת אבל הכא אינה מתחללת דליתא דלר' יוחנן בשם ר' ישמעאל הא ליתא דסוגיי' בכולי תלמודא דההיא דר' יוחנן וכ"מ מתני' דשנויי פסולה לכהונה משום חשש בעולת עכומ"ז כדאי' בפ"ק דכתובות ודוכתיה אחריני והנכון דהנהו סברי דאע"ג דהיא מתחללת בביאה זו אין הולד מתחלל דרחמנא אפקריה לזרעא דעכומ"ז וכביאת בהמ' חשיב והולד נגרר אחר האם וכאלו כלו ישראל דבן בתך הבא מן העכומ"ז קרוי בנך:

דף מה עמוד ב

והא אמרי' נהרדעי וכו' מאן דמכשר אפי' באשת איש מכשר פי' וכיון דכן אעפ"י שזו חשובה אשת איש דקידושין תופסין בה מפני צד חירות אין הולד נעשה ממזר מפני צד עבדות שבו וכ"ש מפני צד אישות כיון דאשתו הוא:

ג"ה ומאן דמכשר סבר מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קדוש' לאחרני תפסי בה קדושי' אף כל דבדידיה לא תפסי לו קדושי' האב אחריני תפסי לאפוקי הני דלא תפסי להו כלל ויש מקשי' אדרבה כל שאת' גורע קדושין יש לך לעשות הולד ממזר יותר ולפי' מוחקים גרסא שמצאו בשאלתות דרב אחא מה אשת האב שזרעו מיוחס אחריו אף כל שזרעו מיוחס אחריו לאפוקי הני שאין זרעו מיוחס אחריו פי' דכי אמרי' דעכו"מז יש ייחס ה"מ בבת עכו"מז אבל בבת ישראל אין לו ייחס דהוולד כמוה ואינו קרוי בנו אלא בנה דבן בתך הבא מן העכו"מז קרוי בנך ונראי' דבריו שאין למחוק הגרסא מהראשוני' וכולם חדא טעמא הוא אם הגירס' האחרונ' וה"ק וכיון דאין קדושי' תופסי' להם בשום מקום אין הולד נגרר אחריהם כלל ואינו מתייחס אחריהם ונגרר כוליה אחר אמו וכאלו הוא ישראל גמור וזה נראה לי ברור והלכתא הולד כשר בין בפנוייה בין באשת איש י"מ דכש' לגמרי קאמ' ואפי' לכהונה בכל הני דלעיל דמורו להתיר. וי"מ דכיון דלא קאמר אלא כשר בכל הנהו קמאי דמכשרי ופריש ר' יוסף דכלהו דמכשרי מודו דהולד פגום ה"נ דילמא לקהל הוא דמכשרי נקטינן לחומרא והולד ספק חלל כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרי' ביה וא"ת והק"ל שאין ממנין מלך אלא א"כ אביו ואמו מישראל אלמא לא הוי מקרב אחיך עד שיהא אביו ואמו מישראל ואע"ג דמשום תשים מרבה שאר משימו' מ"מ מקרב אחיך אמלך ושאר משימו' קאי ומאן פלגיה דלא למדרשיה בתרוייהו ובחד גוונא והנכון כמו שפרש"י ז"ל דמקרב אחיך על מלך בלחוד קאי ובודאי דמשמע מקרב אחיך מן המקורב' שבקרבך שיהא אביו מישראל וכי הדר כתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי ופי' דלשאר משימות להנתן עלינו למי שאינו מאחינו כלל וכל שאמו מישרא' אחינו הוא והא דנקט מקרב אחיך קרי' ביה היינו משום מאי (דפרוך) דפריש בסיפא דקרא. דאטבלה לההיא איתת' לשם אינתותא פי' לשם טהרת נדה ולא הזכיר לשם יהדות וכדפרש"י ז"ל ועיק':

והא דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה וכו' מי לא טביל לקריו משמע לפום פשטא דאעפ"י שלא הטבילוה ב"ד כיון דאיהו הדר טבל לקריו ואיהי טבלה לנדותה בהכי סגי להו וק"ל לרבנן קמאי וקמאי דקמאי ז"ל דהא בעיא טבילה בב"ד כדאי' לקמן דאמרי ליה זיל האידנא ותא למחר לפי שאין טבילה בלילה:

דף מו עמוד א

אפקעיה לשעבודיה כדרבא וסברא דרבוותא ז"ל שכותבי' שטר על דמיו מדין מזיק שעבודו של חבירו וכדאמרי' בגמ' במסכתא גיטין גבי עשה עבדו אפותיקי לחבירו וכ"ש הכא דמשתרשי ליה דמיעבד ובודאי שאם ידעו ב"ד שהו' עבדו של זה והטבילוהו שלא מדעתו חייבים לשלם לו מאי דאפסדו' מדינ' דגרמי וכן דן מה' הר"ם ז"ל:

הא דרבא פי' בהרבה מקומות בארוכה:

מתיב רב חסדא מעשה בבלורי' הגיורת שקדמו עבדים וטבלו לפניה פרש"י ז"ל מדלא קא' בפניה ושלא בפני' דלפניה היינו שנפלו קודם טבילתה ועודה בת עכומ"ז ולאחריה שטבלה לאחר שטבלה ונתגיירה ולעולם עבד של ישראל בין בפניו בין שלא בפניו לא קנה עצמו ער שיפרש ורב אלפס ז"ל גורס בפניה ושלא בפני' והא והא לאחר שנתגייר וא"ה קונה עצמו כסתמ' כשטבל בפניו ושלא בפניו. צריך לפרש אבל עכו"מז לפניה פ' שנמכר לישראל קני ליה קנין גופיה כדמפרש ואזיל וכיון דצריך גט או כסף ולא סגי במחילה גם אינו רשאי לטבול אלא כדין עבד ישראל מדעתו וה"ה אם לקחו מן העכו"מז שלקחו מן המלחמה כה"ג עכו"מז קונה אפי' ישראל וכ"ש עכו"מז כדאית' במס' גיטין:

בהדי דדלי רישא שקלו זולטא דטינא ואנחו ארישא פי' לרווחא דמילתא עשו כן להחזיקו עבד בפני הכל שלא יהא שום פקפו':

חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אכירגא דאינשי ומשתעבדי בהו וכו' פרש"י ז"ל כי האנשי' עכו"מז וכשלא היו נותני' כסף גולגולתם היה הגזבר תופסים ומוכרם לעבדים להני דבי פפא שהיו עשירי' וקא מבעיא ליה אם הוא קנין דלכי נפקי מיניה צריכין גיטא דחרותא ושלא יוכלו להתגייר שלא מדעתם ובכלל זה ג"כ אם יוכל להטבילם לשם עבדות בע"כ כדין עבדים כדבעי' למימ' לקמן אלא דחדא מגו תרי בעי' ואין פי' זה נכון חדא דא"כ למה לן למקפד ולמנקט דמשעבדי בהו עבידתא יתירתא כיון דעכו"מז נינהו ועוד דלישנא דאינשי לא משמע משום עכומ"ז ועוד דפ' איזהו נשך הביאוה לענין רבית וגם לר"ח ז"ל שפי' בגרים ותושבים יש להקשות כן והנכון דהכי אינשי ישראלים היו וקא מבעיא לן אם כח במלך וגזבר שלו למוכרם לעבדי' שיהא נדון כעבד עברי שגופו קנוי וצריך גט שחרור או אינו קניין ואינו אלא כחוב בעלמא ואין להם להשתעבד בהם כדין עבד עברי ולא יותר מכדי המס שפרעו בשביל' ואם עשו יש בו איסו' עובד בישראל ואיסו' רבית ונקט עבידת' יתירתא מפני שהיו משתעבדי' בהם יותר מכדי הכרגא ופשיט ליה דמכירת הגזבר מכירת עבד גמור כי המלך קנאם במלחמות ועל מנת כן הניחם בארצו שאם לא יפרעו המס שיוכל למוכרם לעבדים הילכך הרי הם לעבדי' גמורי' וצריכי' גט חירות ממנו כדין עבד שגופו קנוי וא"ת והקי"ל שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג י"ל דההיא לענין דיני העבד לצאת בשש וסימני' או להתירו בשפחה אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שעבוד ולהצריכו גט או לקנות עצמו בכסף ולא סגי במחילה:

ועובדא דאושפיזא דרב אדא דלא ליפרע כרגא ולזדבן כעבד עברי דאעפ"י שעשירים היו הרי יכולים להבריח נכסיהם אלא שהענין כמו שאמרנו דמ"ה לא משתרי בשפחה מפי הר"ם עובדא דר' חייא בר אבא דאיקלע לגובלא וכו' פי' במס' עבוד' כוכבי' בס"ד:

שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו פרש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינ'. ויש שואלים ומנא לן שמלו קודם מ"ת וי"מ דהא כתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ומהכא דריש ליה בכריתות ומשמע דדרשי' היוצאי' שנמולו ביציאתן והרמב"ן ז"ל מפיק לה דהא כתיב ביה ובריתך ינצורו ובמדרש מצינו גבי מתבוססת בדמיך נתן להם דם פסח ודם מילה מצות שיתעסקו בהם וכיון דאשכחן שהיו מולין ולא אשכחן להו שטבלו קאמ' ר' אליעזר כי במילה זו בלבד נכנסו תחת כנפי השכינה ובודאי כי כל אותם שמלו במצרים כגון שבט לוי וכמצא בהם לא הוצרכו להטיף דם ברית ומילתם מילה גמורה וכבר נצטוו עליה כשהיו בני נח ומיהו טביל' היו צריכי' למאי דקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וכ"כ הרמב"ם ז"ל (א"ה ובתי' הרשב"א יבמות יש דגם שבט לוי הטיפו ד"ב)

שכן מצינו באמהות פרש"י ז"ל בנשיהם של יוצאי מצרים ויש מקשי' דהא ק"ל שאין קורי' אמהות אלא ד' כדאית' במ' ברכו' ותירצו דההיא בתפל' לומ' מרים אמנו ויוכבד אמנו:

אעפ"י שא"א ראיה גדולה אתה למד ממנה פי' דכיון דעיקר פסח היו במצרים והוא היה אב לכל הפסחים ודאי שפיר גמרי' מיני' לשאר פסחי' וכן נמי לענין טבילת גרים שפיר גמרי' מטביל' אבותינו שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסי' תחת כנפי השכינה הא בעלמ' דכ"ע אפשר לומ' שאין למדין אפשר משא"א וכן ראיתי כתוב:

דף מו עמוד ב

ואין הזאה בלא טבילה פי' וקסבר ר' יהושע דההיא קודם מ"ת הואי דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד לאחר מ"ת הואי שאין מוקד' ומאוחר בתורה וזו סברת ר' אליעזר:

ולרבי יהושע טבילה באמהות מנא לן פי' שזכה בה לר' אליעזר והודה לו עליה כדאית לעיל דאלו בהא דזריקת הדם לא הודה לו מכיון שחולק עליו לגיירותן של זכרים:

לתקוני גברא לא מתקינן פי' ואיסור דרבא היא משום שבות וא"א והא אמרי' במס' י"ט שאין מטבילי' כלי בשבת מפני שנר' כמתקן כלי אבל אדם טמא טובל מפני שנראה כמקר וי"ל דשאני הכא שהוא תיקון גמור להכניסו תחת כנפי השכינה ויש בו משום שבות אבל התם דלא הוי תקון גמור שריא מטעמא דנר' כמקר ולכ"ע לא מוהלים גר בשבת דמלאכה גמורה ומילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ולא אפי' י"ט שני אבל הרמב"ן מתיר למול בי"ט שני למי שלא הי' יכול למול קודם לכן משום שהיא מצוה ואפי' הכי מסתבר דלא מקילי' בגר כיון שאינו גר עד שיטבול וימול דילמא פריש קודם טבילה וכן דנתי לפני מהר"ם והודה לדברי וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וק"ל דהא מדלא קאמר עד שיטבול משמע דשמעי' מהכא דתרוייהו בעי' ואלו לפום פשטא לא שמעי' מהכא אלא דלא סגי במילה בלא טבילה אבל אפשר הוא דסגי בטבילה לחודה וכדסבר ר' יהושע לעיל וי"ל דאמוראי בתראי פשיטא להו דטבילה לחודה לא סגיא ולא הוצרכו ללמוד אלא על מילה בלא טבילה וא"ת ומ"ל דמעכב בדיעבד שאינו גר דילמא הכא לכתחלה ולמצוה דהא אפי' לר' אליעזר מודה להטבילו ואפי' בשבת כדאית' לעיל י"ל דאם אינו מעכב ה"ל כגמר הדין שגומרים אותו בלילה ולמה הוצרכו להשהותם עד למחר:

וש"מ אין מטבילים גר בלילה ונחלקו המפרשים ז"ל אם הטבילהו בלילה אם עלה לו ונראים דברי האומר שאינה טבילה דכיון שהוא הגיירות בתחלת דין הוא שאם דנו אותו בלילה שאין דינם דין והרמב"ם ז"ל כתב דיצא בדיעבד ואינו נכון:

דילמא דאקלעי וא"ת שלשה נמי לימא דילמא איקלעי י"ל דא"כ לא היה מקפיד רב ספרא לומ' כי שלשה היו אלא ודאי לעכב אבל מה שהזכירם בשמותם משום דלא סגיא דלאו הכי וא"ת כיון דמשפט כתי' ביה היכי אפשר דסגי בלאו מומחי' דהא מאוריתא הדיוטות פסולות לדין ואין דיניהם דין אלא דשליחותייהו קא עבדי בדיני ממונות במילתא דשכיח' ואית בה חסרון כיס ובגיטי' וקדושי' משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותו דההוי מילתא דשכיחא וצריכא תר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים כי כן היתה באבותינו אבל בזמן הזה מעכבה דהא לדורותיכם כתיב ונודע מלדורותיכם:

דף מז עמוד א

בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה הקשה ר"ת ז"ל. וליהמין במגו דאי בעי אמר ישר' אני כדמוכח מההוא עכומ"ז דסליק ואכיל פסחי' בירושלים בפ"ק דפסחי' והפה שאסר הוא הפה שהתיר ותי' דהכא מיירי בדמוחזק לן שהוא עכו"מז הא לאו הכי כל שבא ואמ' ישראל אני או גר אני נאמן וסומכי' על פיו לכל דבר דמילת' דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר וכן מעשים בכל יום:

נאמן אתה לפסול את עצמך וא"ת והא אין אדם משים עצמו רשע י"ל דזהו בישראל גמור אבל לא בזה שלא נתברר שהוא ישראל אלא שהיה מוחזקת בכך ימים רבים א"נ דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשוויי נפשיה חתיכה דאיסורא להיות אסור בבת ישראל וכן לכל שאר חומר עכו"מז:

ואין אתה נאמן לפסול את בניך וא"ת אפי' היה כדבריו למה נפסלי' בניו והק"ל דעכו"מז ועבד הבא על בת ישר' הולד כשר ואי לכהונה השתא נמי מפסלי דהא ר' יהודה הוא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר י"ל דר' יהודה לטעמיה דאשכחן ליה בפ"ד מיתות (דף נ"ג) דסבר כר' עקיבא דכל חייבי לאוין הוי ממזר דהא דריש לא יגלה כנף אביו בארוסת אביו כדדרי' ר"ע ולא בעי חייבי לאוין דשאר ואע"ג דאנוסת אביו שאר היא וי"מ דהכא גר וגיורת ושניהם היו טועני' כן שאם היתה מאמינם הרי הם בני עכו"מז גמורי':

מכאן א"ר יהוד' פי' בבבא בתרא בס"ד:

נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך פי' הרמב"ן ז"ל ואין אתה נאמן לפסול בניך במקום שיש להם בני בנים והראיה מדאמרי' ואינו נאמן על בנו גדול ופרישנ' הגדול כל שיש לו בנים אלימא על הבן עצמו אינו נאמן אם הוא גדול שיש לו בני בני' ולגבי עצמו נאמן הוא אפי' בבנו גדול דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וכן כתב ר"י ז"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל:

ההיא לענין יכיר תניא פי' שנאמן על בנו קטן ולא על הגדול אפי' לר' יהודה:

ומודיעים אותו קלות וחמורות פי' וסברא דרבוותא ז"ל אם לא הודיעוהו אינו מעכב וה"מ בפ' כלל:

דף מז עמוד ב

גרסי' במקצת הספ' וכל דבר שחוצץ בטבילה חולץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ויש מוחקי' נדה ובעל קרי דהא היינו כללא דרישא דאמרי' כל שחולץ בטבילה כלומ' בטבילה דעלמא ויש לקיים האי גרסא דה"ק כל הדברים שהוזכרו שחוצצים בטבילה שוין הם כאלו לגמרי דמו כנדה ובעל קרי:

ולא נתן להשבון פי' דלא מיתקן לאויה בחזרה כי היכי דמתקן בישראל ולפי' נהרג עליה והא דנקט פחות מש"פ לרבותא נקט לה דאפי' על פחות מש"פ קפיד מש"כ בישראל דמחיל ליה וכפרש"י ז"ל אבל ר"י ז"ל מפרש בענין אחר ואינו נכון:

שהויי מצות לא שהינן וא"ת ולמה משהין אותו למולו בתחל' ולהמתין עד שיתרפא יטבילוהו בתחלה וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דה"ל כטובל ושרץ בידו דאפילו בדיעבד מעכב. ותדע דהלוקח כלים מן העכו"מז שצריכים להטביל ולהגעיל הגעלה קודמת ואע"ג דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרי' לקמן בפ' הערל גיורת מעוברת שטבלה בנה צריך טבילה ואמרי' לה התם אפי' למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא כן כתבו קצת רז"ל בה' ומר"ן הר"ם דחה ראיה זו דשאני התם דכשהו' במעי אמו אין בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה וכשנולד מלין אותו אינו אלא כמו ישראל שהוא ערל דבלאו הכי נמי הוא ישראל הא בכל שצריך מילה בשע' גיירותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל:

לתנא תני ג' פי' דתנא לא מני אלא ת"ח. הצריכים להודיעו מצות דאי הדר ביה ישראל משומד הוי ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושי' ושמעינן מיניה דישראל משומד כישר' נדון וקדושיו קדושי' גמורים וה"ה דגטו גט אפילו לקדושים שקדש בגיותו ומסתברא דלדיני ממונות שהקנאותו וחיובים כלם כישראל הוא נדון מיהו אם דין המלכו' שהוא קונה ומקנה העכומ"ז דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפ"ק דגיטי' וישר' שחטא וחזר בתשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת בפני ב"ד לכתחלה ואעפ"כ הוא טובל מדרבנן משום מעל' דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתוב בתוס' האחרון:

בד"א שלא קבלה עליה פי' דהשתא צריך כל המעשים הנז' בפרשה ובזה יוכל לגיירו אפי' בע"כ שכן גזרת הכתוב ואע"פי שטבילת גרים דעלמא אינו בעל כרחם לד"ה:

רשב"א אפי' לא קבלה עליה כופין ומטבילה לשום עבדות פי' ולא הצריך הכתוב כל המעשים ההם אלא למי שאינו רוצה להטביל לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות. הא דר"ע היא בכל עבד שהוא קנוי קנין הגוף וכן אמר בפירקי ר' אליעזר העבדים כמולין ברצונם ושלא ברצונם ודכ"ע אינו יכול לשחררו ולגיירו לשם גיירות בתחל' בע"כ ולא נחלקו אלא בשחרור אחר עבדו' ואסיקנ' דאפי' לרבנן מטבילין לשחרו' אחר עבדו' בע"כ בתר דשייך והורגל במצות:

דף מח עמוד א

ואי אתה מל בן איש בע"כ פרש"י ז"ל דהא פשיט' אלא דכתב רחמנ' ואיש להאי דרשא ללמוד ממנו דעבד גדול נימול בע"כ לשם ואין זה מחוור ועוד פי' דהא אתא קרא לאשמועי' שהאדון מטביל עבד ואפי' הוא גדול בע"כ וזה אינו מחוור דהא פשיטא כי אין לו רשות בבנו גדול. והנכון דהאי בין איש עבד הוא אלא שעדיין לא מל לשם עבדות וקאמ' שאינו יכול לגיירו בתחלה שלא לשם עבדות בע"כ. והא אפי' רשב"א מודה כדכתי' לעיל. שם ביפת תאר דלא שייכא במצות פי' שלא הורגל' בהם כי חזר ושחררו לאלת' אבל עבד דשייך והורגל במצו' שעבדי' חייבים אפי' רבנן מודו:

דתניא א' עכו"מז וא' לקוח מן העכו"מז צריך לקבל פי' דסתם לקוח מן העכו"מז דין הוא עכו"מז גמור ולכן אם בא לגיירו לגמרי צריך לקבל:

לקוח מישר' פי' דמסתמא כבר מל וטבל לשם עבדות:

ברשות ישראל אינו צריך לקבל פי' אם בא ישראל הלוקח לשחררו לגמרי:

מני אילימא רשב"א הא אמ' לקוח מן העכו"מז אינו צריך לקבל פי' שהרי יש לו תקנה לדבריו לכופו ולהטבילו לשם עבדות ולחזור ולשחררו לאלתר בע"כ:

אלא לאו רבנן היא דלא מודו בהא וש"מ בלוקח מישראל דשייך והורגל במצות מודו ומעתה לא איפליגו רבנן ורשב"א בדרשא דקרא דעבד איש כלל ומי' אליבא דשמואל פליגי בה משום דמשמע דמיירי קרא שיכול לכופו ולשחררו לאלתר אליבא דרשב"א ורבא מוקמי' ליה לדשמואל דאי לא שמואל דאמר כמאן ומי' אין הלכה כשמואל ואר"י ז"ל דכיון דעבי' עבד לשחררו בע"כ אע"פ שלא טבל בפני ג' טבילתו טבילה כיון שכבר טבל לשם עבדו בפני ב"ד והיינו דאמר בקדושי' גר נמי לאו בידו דמי יימר דמזדקק ליה בדיניה. ופרכי' אלא מעתה האומר לשפחה הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי ה"נ דהוו קדושין. ואם איתא דעבד נמי צריך ג' בשחררו מאי קאמר דהא התם נמי דילמא לא מזדקקי' ליה בדיניה כי המשחרר עבדו עובר בעשה א"ל דהתם ודאי אינו מעכב. ועוד כתב ז"ל שאם שחררו רבו אעפ"י שלא טבל אין טבילתו מעכב' בו לענין שאם קדש בת ישראל קדושיו קידושי' וכן בכל דבר שהוא להחמיר ויש מרז"ל ומרבותי שהם חולקים בדבר:

צא עשה רגליו פרש"י ז"ל לא גלח צפורני רגליו וליתא דלקמן בפ' חליצ' מפרשי' בהדיא דלישנא מעליה נקט כלומר משום בית השחי ואפי' בית השחי ואפי' למאן דאמר וסבר שאסור לגלח בית השחי ובית הערוה לכל אדם איסורה דרבנן הוא ועדיין לא גזרו בדבר ועוד דהתם בתער והתם במספרים:

דף מח עמוד ב

בלוקח עבד ע"ש בין השמשות פי' שלא היה לו פנאי ואפ"ה בכל דכוותא שלא היו לו פנאי כגון שהיה א' מהם חולה או שלא היה שם מוהל או ב"ד וכיוצא בו וחדא מן האונסי' וזה ברור:

והגר זה גר תושב פרש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי' ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת מפני שמחלל שבת כעובד עבוד' כוכבי' והק' עליו דגר תושב היינו בן נח ובן נח אינו מוזהר על השבת ואעפ"י שמוזהר על עבוד' כוכבים אדרב' אמרי' התם עכו"מז ששבת חייב מיתה ועוד דבהדיא אמרו פ"ד מחוסרי כפר' (דף ט') ר' שמאי או' א' גר תושב וא' עבד ואמה התושבי' עושי' מלאכ' בשבת לעצמן כישראל בחול ואפסיקנא הלכתא בהדיא כב"ש לכ"פ דגר תושב ולא עבד ואמה שלא טבלו לשם עבדות אינם מוזהרים כלל על השבת אלא שהזהיר הכתוב אלינו שלא יעשו שום מלאכה לצרכינו ואיסור תורה זה משא"כ בעכומ"ז דעלמא שאין במה שעושה לצרכינו אלא שבות דרבנן כל שצרכם אין בו שום אמירה לעכו"מז שבות ולכן נהגו הרופאים לומר בשבת לעשות לעכו"מז צרכיו ובודאי שכל שהוא לצרכנו וצרכי חולי שאין בו סכנה אסור ע"י עבדינו מן התורה כי לא התירו אלא ע"י עכו"מז שהוא שבות דרבנן וכל שלצרכם אפי' בעבדנו ושפחתינו מותר ואם אמ' לו שיעשה לעצמו ויזון עצמו בשבת כיון שהתנה עמו מבעוד יום עושה הוא לצורך מזונותיו ובלבד בצנעה בענין שלא יהא חשד הרואים מה' רה"ם ז"ל:

ולא רצה למול וא"ת והא אמרי' שיכול לכופו ולהטבילו לשם עבדות וי"ל כגון שאומ' לו שאם יטבילנו בע"כ לא קיים שום מצוה ומכיר בו שהוא עקש וכי יעשה כן שאין לו להטבילו בע"כ לכתחילה:

ה"מ היכא דלא פסק' למילתיה פרש"י ז"ל שעומד עמו סתם אבל אם פסק עמו שאם לא ימול עד י"ב חדש שימכרנו מותר להשהותו עד י"ב חדש דהוי גבי' כשכיר דעלמא ור"ח ז"ל פירש ה"מ שאמר ר' יהושע כל דלא פסק העבד למלתיה לומ' שלא יתגייר אלא שדוחה אותו בדברים אבל אם פסק דבריו לימא לא אמול פסק' ושוב מקיימין וזה הפי' מחוור בטעם אלא דלישנא דאמר אינו הולך בשיטת התלמוד דעלמא כדאמרינן בסמוך ה"מ היכא דלא אתני דפי' ה"נ אדר"ע:

מפני מה גרים בזמן הזה מעונין דיסורי' באין עליהם פי' דאלו ישראל בעון אבותם:

מאי קראה פרש"י ז"ל דקאי על מילתא דאחרים ודריש אשר באת שמיהרת ולא איחרת ומ"ה פי' דלסיועי לר' יוסי אתא אשר באת היום לעולם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואחרים בתר טעמא דר' יוסי גרירי:

דף מט עמוד א

מתניתין איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא פרש"י ז"ל דמחזיר את גרושתו לא חשיבא שאר ותנא דלעיל דקאמר דמחזיר גרושתו לר"ע הולד ממזר פליג אהאי תנא ולא בעי שאר והק' עליו חדא דה"ל לתלמודא למיפרך מתני' וליפריקינהו הכי ועוד דלא קתני לן תנא בשום דוכתא כר' סימאי דלא בעי שאר ולא אשכחן במ' קדושי' (דף ס"ח) ובכתובות (דף נח) מאן דאית ליה האי דר' סימאי ועוד דודאי מחזיר גרושתו משום שאר שהיתה עמו מעיקרא נאסרה עליו משנתגרשה ונשאת לכ"פ דתנא דלעיל דקתני המחזיר גרושתו הולד ממזר לר' עקיבא ה"נ בעי חייבי לאוין שיש בהם שאר וחייבי לאוין דלא הוו שאר כגון עמוני ומואבי וממזר וכיוצא בהם:

לקיים דברי ר' יהושע פי' בן אזעי קאמר הכי כדפרש"י:

בארוסות אביו הכתוב מדבר דהויא לה חייב' לאוין פי' ובעי שיש להם שאר דומיא דההיא דהוי משום שאר אביו:

נפקא ליה מלא יבא פי' דקרא קאמר בל' לא יבא הוא ממזר כלומ' כל שאין לו ביאה בישראל ואפי' באיסור עשה כגון מצרי ואדומי בדור ראשון ושני שהם לאו הבא מכלל עשה:

גרש"י ז"ל ורבי יהושע לכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי אלא ה"ק מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר. פי' הוא ז"ל דה"ק יכתו' רחמנא לא יגלה כנף אביו בלחוד ומינה שמעינן חייבי לאוין או ח"כ למר כדאית לי' ולמר כדא"ל למה לי למכתב תו לא יקח את אשת אביו שהוא חייבי מיתות ב"ד כיון דמאידך הוי ממזר כ"ש מאשת אב שיש בו מיתה וכרת אלא ודאי מדכתב רחמנא לא יקח אשמועינן דבדידיה דרשינן סמוכים מלא יקח עד לא יגלה דהיינו אשת אב דשרי ביני ביני הוי ממזר או כדכוות' מחייבי מיתות ב"ד טפי לא וכ"ת לא יגלה למה לי י"ל דלמאן דדריש ליה בארוסת אביו אתא להוסיף עליה לאו בר מלאו דשומרת יבם ולאו דאיסור דאשת דודו והקשו עליו ז"ל חדא שאין הגירסא כן בכל הספרים ועו' למה לי למימר מלא יקח עד לא יגלה לימא ולא יקח הוי ממזר ועוד לר' יהושע ניחא חייבי סקילה דומיא דאשת אב חייבי מיתות קלות מ"ל ועוד דכיון דסוף סוף יש לך לומר דלא יגלה אתא לרבו' לאוין נימא דכתב לא יגלה למדרש דמלא יגלה הוי ממזר למר כדאית לי' ולמר כדאי' ליה והרי עדיף טפי דסמיך ללא יבא ממזר ודקאמר' דלא ליכתו' לא יקח י"ל דלרבות' לאו באשת אביו הוא דאת':

לפיכך גורס בגרס' הספרי' והיא גרסת הגאוני' ז"ל ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה לא יקח ולא יגלה למה לי אלא לאו ה"ק מלא יקח עד לא יגלה הוי ממזר וה"פ דליכתוב רחמנא בין לר' עקיבא בין לשמעון התמני ומר מוקים ליה לחיובי לאוין ומר בחייבי כריתות לא יקח למה לי ולשמעון התמני ליכתו' רחמנא לא יקח ויליף מיניה לחייבי כריתות דוקא דהוה אמרינן דהוי אשת אב דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ולא מצינו שנכלל אלא עם חייבי כריתות דכתב ונכרתו הנפשות העושות וכיון דכן ע"כ אמרי' שבא ללמד עליהן וכ"מ בירוש' מה ראוי לומר הלכה כר' שמעון התמני אמר רבי יוסי בר חנינא מקום שנכללו כל העריות להכרת יצאת אשת אב ללמד על הכלל ומעתה לא יקח ולא יגלה תרוייהו למה לי אלא ודאי חד מינייהו מיותר לדרשא לומר דמלא יקח עד לא יגלה ולא עד בכלל הוי ממזר כדרך פרש"י ז"ל ונקט עד לא יגלה משום דאי לאו איהו הוה מרבה מלא יקח חייבי כריתות. וה"פ מלא יקח שהוא בסקילה וכן כל ד' מיתות ואפי' חנק הוי ממזר עד לא יגלה שאינו אלא חייבי כריתו' ור"ח ז"ל גורס כגירסת הגאוני' ז"ל אלא שהוא גורס ה"ק לא יקח ולא יגלה הוי ממזר פי' כעין אותם שנכתב בהם לא יקח ולא יגלה הוי ממזר והיינו כעין אשה ובתה שהם במיתת ב"ד וכתיב בהו לא יקח ולא יגלה כדכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה לא תקח לגלות ערותה ולא כתב כן אלא בחייבי לאוין ולא בחייבי כריתות:

אמר אביי הכל מודי' בבא על הנדה שאין הולד ממזר פי' דשמעון התמני מודה בבא על הנדה שאין הולד ממזר ואעפ"י שהיא מחייבי כריתות וכן ר"ע דעביד ממזר מחייבי לאוין בבא על אשתו סוטה שאין הולד ממזר ופרש"י ז"ל שלא הוצרך אליבא דתנאי דמתניתין דבעי חייבי לאוין דשאר דהא פשיטא דסוטה אינה חייבי לאוין דשאר ולא נצרכה אלא משום תנא דלעיל דתני המחזיר גרושתו הולד ממזר לר"ע דלא בעי חייבי לאוין דשאר ואין פי' נכון לרב"ה ז"ל חדא דהא פרישנא דתנא דלעיל לאו דשאר בעי ועוד דסוטה שהיא אשתו ומחמת זנות אישות נאסרה עליו הא ודאי לאו בשאר הוא דשארו זו אשתו אעפ"י שהוא אסור עמה בקרוב בשר ושאר מ"מ מחמ' שאר בא עליו איסור זה ועוד דלפירושו הכל מודי' היינו תנא דאית ליה דרבי סימאי דלא בעי שאר וא"כ היכי קאמר בסמוך דמודה בשומרת יבם שאין הולד ממזר דהא אמרינן בפ' האשה רבה זו דברי ר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה ופרכינן ולימ' אין ממזר מחייבי לאוין ופרקינן האי תנא דבי ר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין דשא' הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר אלמא למאן דאית ליה דלר"ע מחייב' לאוין גרידא הוי ממזר כגון רבי סימאי משומרת יבם נמי הוי ממז' ואע"ג דיבמה לשוק לא הוי שאר לפי פי' ר"ת ז"ל דסוטה ומחזיר גרושה חייב' לאוין דשאר והכי אמרינן דא"ה מודים בסוטה שאין הולד ממזר דמאן דבעי חייבי לאוין דשאר תרתי בעי שיהא לאו דשאר ולאו שיתפסו בו קדושין:

דף מט עמוד ב

וסוטה הא תפסי בה קדושין פי' שקדושין עדיין הם עליה ואפי' הכי אסור' לו וכדפרש"יז "ל ומודים בשומרת ייבם שאין הולד ממזר דאפי' תימא דלא הוי בה הויי' לאיש זר דרשי מ"מ כיון שאינה חייבי לאוין דשאר אין הולד ממזר הא לרבי סימאי הולד ממזר אשומר היבם והא את"ל דלא תפסי בהו קדושין וכן הבא על שומרת יבם והא דלא ערבה בהדי סוטה מפני שאין ההודא' בהם מעין א' דבסוט' מודה משום דלא תפסי בה קדושין ובשומרת יבם מודה מפני שאין בה שאר אלא דאשמועינן אגב אורחיה שאין קדושין תופסים בה וה"א כיון שאין קדושין תופסי' בה שיהא הולד ממזר דומיא דעכו"מז ועבד הבא על בת ישרא' קמ"ל ולה"פ הא דאמרי' ואביי מספקא ליה וכו' ה"פ מספקא ליה אי כרב אי כשמואל דאמר קדושין תופסין בה ולדידיה פשיטא דלא הוי ממזר כיון דלית בה שאר ותופסין בה קדושין:

משום דאמר בתוס' עם טמא שפתים אנכי פי' כן מעצמו שלא צוה הקב"ה לומר כן להוכיח את ישראל כדרך שצוהו לומר הוי גוי חוטא וכמה פרשיות אחרות ואעפ"י שכבר אמר וסר עוונך וחטאתך תכופר. זה ממה שהציץ למעלה לראות את ה' וגם ממה שאמר לפני הבורא יתב' ובתוך עם טמא שפתי' אבל עתה חזר ונענש מפני שחזר ואמר כן לישר' כדפרש"י ז"ל וי"מ וסר עונך שאמר איש טמא שפתים אנכי ועוד חטאתך תכופ' לעתיד ממה שאמרת ובתוך עם טמא שפתים ואין צריך לזה גם ע"ד האמת אין צריך למה שאמרנו והמשכיל יבין:

איספקלריא מאירה ושאינ' מאיר' סודם עמוק ונשגב וידועים לבעלי האמת. שיש להם הי"ו במעמד הר סיני כדכתיב מן השמים השמיעך את קולו וכו' וסודם ליודעים חן:

דף נ עמוד א

כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה פי' דכולה זיל קרי בי רב דכולי עלמא ידעי דאחות אשה בחייה בלבד אסורה וכל שמת' אשתו מותרת וכ"ש אחות יבימתו והכל יודעים ג"כ דכל זמן שלא מתה אשתו אע"פ שנתגרשה ונשאת לאחרים אחותה אסורה וכן ביבמתו ויש מקשים דהא ברישא אשמועינן דמתה אשתו מותרת באחותה הא באמ' אסור' דאמות לאחר מיתה דאוריתא והא מדרשא אתי בסנהדרין בסיפא אשמועינן מתה יבימתו מותר באחותה הא באמה אסור דיש זיקא ואפילו לאחר מיתה וכדאיתא לעיל בפ' כיצד ותימא דאנן הכי קאמרי דכלה פשטיה דמתני' אינה צריכה ולא הל"ל כולי האי מתניתין אריכתא טובא משום דיוקא דחד בבא או דתרתי וכ"ש דדיוקא דסיפא לא ברירא דדילמא ה"ה דמותר באמה ואיידי דתני ברישא אחותה נקט סיפא אחותה וכדדחי בפ' כיצד אלא ודאי צריכה ותנא קתני לה לפרושי דיני בעלמא ויגדיל תורה ויאדיר. ובהכי סליק פירק' תושבחן וברכן למארי שמיה וארקא: