פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן אין הולד של קיימא יקיים ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי:

גמ' איתמר החולץ למעוברת והפילה רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה. והאי מן האחין לאו דווקא דה"ה נמי מצי איהו חליץ לה דחליצה קמייתא לאו כלום היא ולא פקעה זיקתו אי נמי אחין של מת קאמר אי נמי אע"ג דחליצה קמייתא לאו כלום היא מכל מקום הורעה זיקתו והויא כאילו נתן גט ולא מצי תו חליץ חליצה כשרה תניא כוותיה דריש לקיש החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין:

סימן בעריכה

אמר רבא הלכתא כוותיה דריש לקיש בהני תלתא חדא הא ואידך המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ואמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתיה להם במתנה וירשום:

סימן געריכה

ואידך הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאי כקנין הגוף דמי:

סימן דעריכה

תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם כנס יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ומפרשינן לקמן דף מב. טעמא דהא מלתא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא וחיישינן דלמא מיעכרא חלבה וקטלה ליה ואקשינן אי הכי דידיה נמי ופרקינן דידיה מסמסה ליה בביצים וחלב דיהיב ליה הבעל אבל לדידה לא יהיב לה בעל ומתביישת למיתבעינהו ליורשין בפני ב"ד וקטלה ליה. אמר רבא ולדברי חכמים יוציאה בגט דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש"מ וכן הלכתא ואפילו הוא כהן. ואם תאמר והא תנן בסוטה פרק ארוסה דף כד. גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו שאם קינא לה שותה אליבא דרבנן מפני שיכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן אלמא דלשון הפרשה משמע נמי בגט דעל כרחך לרבנן צריך להוציאה בגט כדקאמר הכא וא"כ מאי מוכח הכא מדלא קתני יפריש וי"ל דלשון הפרשה משמע תרתי אבל לשון יוציא לא משמע אלא בגט אי נמי התם שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שמא יבוא עליה כיון דאסירא ליה ולא בעיא גיטא. ומטעם זה הורה ה"ר יוסף מאורליינ"ש באחד שקידש מינקת חבירו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא כיון דבלאו הכי אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ודוקא בנשא הוא דאמרי' הכא דבעיא גיטא ואע"ג דבקידש תוך שלשה וברח אי לאו דעירוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט שמא בהבחנה החמירו טפי. ולאו ראיה היא דקינא לה ונסתרה דאסירא ליה מדאורייתא אבל הכא כלה בלא ברכה ומעוברת חברו תרוייהו איסורי דרבנן נינהו מה לי חד איסורא מה לי תרי איסורי. ועוד היה אומר רבינו מאיר דאם נשא מעוברת חבירו אף אם הדיר הנאת תשמישה עליו על דעת רבים עד שיגיע זמנו לכנוס דהשתא אסירא ליה מדאורייתא אפילו הכי צריך להוציא. דלא דמי לסוטה דשאני התם לפי שהוא שונאה ומאוסה עליו שהרי קינא לה ונסתרה הלכך לא חיישינן שמא יבא עליה. עוד הביא רבינו יוסף ראיה מההיא דפרק אע"פ דף ס: מאריסי' דאביי שהתיר לו ליארס בתוך עשרים וארבעה חדש ושוב חזר בו ומנעו מלישאנה ולא מצינו שהצריכו ליתן גט. וגם זו אינה ראיה דיש לומר שהצריכו ליתן גט ולפי שאותה שמועה לא איירי בגט לא הזכירו. ועוד היה מדקדק מהא דקאמר מניקה שמת בעלה הרי זו לא תיארס ולא תינשא וכו' ואם כשאירס היה צריך ליתן לה גט לא איצטריך תו למימר לא תנשא אלא משמע דהכי פירושא לא תיארס ואם אירסה לא תנשא אלא תשאר כמו שהיא עתה באירוסין עד שיגיע זמנו לכנוס. ומיהו יש ספרים דגרסינן לא תנשא ולא תיארס ולא זו אף זו קתני. ואפילו אי גרס לא תיארס ולא תנשא מצינו למימר דהא דנקט לא תנשא משום ר' יהודה דאף לינשא שרי בתר י"ח חדש:

סימן העריכה

תניא ר' שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ורבנן פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי אבל בפיהק ומת אפילו רבנן מודו דנפל הוי כדאיתא בפרק ר"א דמילה דף קלו. ופסיק התם הלכתא כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב וולדות שהן בני קיימא משום דמיעוטא דנפלים שכיחא וחיישינן למיעוטא דשכיחא כמו גבי מים שאין להם סוף דאשתו אסורה לקמן דף קכא. וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"פ שרוב גוססין למיתה: איתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. בס"פ ר' אליעזר דמילה דף קלו. גרסי' ברוב ספרים מת ביום שלשים וכן גורס שם רש"י וכן ר"ח גורס כן. ונראה דגרסינן תוך ל' יום דהא אמרי' בבכורות פרק יש בכור דף מט. דיום ל' כלפניו וכיון דהוי כיום שלפניו ופליגי רשב"ג ורבנן גם ביום שלשים מה לי ביום שלשים ומה לי בתוך שלשים וגם בשאלתות דרב אחאי בפרשת וירא גורס בתוך שלשים. אמר רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת. ואם אשת כהן היא אינה חולצת רב שרביא משמיה דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת וקי"ל כרבינא דכיון דאיכא רבנן דפליגי אדרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דאי חלצה מיתסרא על בעלה עבדינן כרבנן ולא מצרכינן לה לחליצה ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא טפי דאי חלצה אמרי קמו רבנן בולד דנפל הוה ולהכי הצריכוה חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל כי לא מצרכת לה חליצה אמרי קמו רבנן בולד דולד מעליא הוי ולהכי לא אצרכוה חליצה ולא אתי למישרי יבמה לשוק:

סימן ועריכה

איתמר קידש אלמנת חבירו או גרושת חברו תוך שלשה חדשים וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר היה משמתינן ליה וח"א עירוקי' מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה. פרש"י ולא בעי למיכפייה למיהב גיטא דגלי בדעתו שאין רצונו לכנוס עד זמנו משמע מתוך פירושו דלכתחלה נמי אמרינן ליה ערוק דסגי בגלוי דעתו שאין רצונו לכנוס וכן הורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף מפרי"ז ז"ל מארץ היון ויראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק נדוד עד שתהיה שיעור חזרתו עד אחר שלשה חדשים דלא מסתברא שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת דא"כ בטלת תקנת חכמים. וכן המקדש מעוברת או מינקת יברח לפי משך הזמן ולפי ההרחקה:

סימן זעריכה

ת"ר ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר ואם לא הוציא הנולד אחרי כן ספק ממזר הוי ואסור בממזרת דקי"ל כר' אליעזר דאמר בפרק עשרה יוחסין דף עד. ודאן בודאן מותר ודאן בספקן וספקן בודאן וספקן בספקן אסור. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו ועוד תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה ובדעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך:

סימן חעריכה

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו. ויבם אמר את ברי דידי ולית לך ולא מידי הוי ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין. ואפילו רבנן דפליגי עליה דסומכוס מודו הכא שאין שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה והוי כמו הללו באין לירש והללו באין לירש דאמרי' במי שמת דף קנח: יחלוקו אפילו אחד מהם מוחזק בנכסים אינה חזקה כיון דנכסי בחזקת מיתנא הוו ותרוייהו אתי בטענת ספק ואם הוא כדברי אחד מהן אין לשני זכיה בהן הלכך הוי ספק וספק וחולקין ותימה ולימא יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח הייבום מ"מ אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן לקמן דף ק: הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו השבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה מספק ונ"ל דמיירי שהסבא קיים הלכך מכח קורבה אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם והוא צריך לזכות מכח טענה דאת ברי דידי וזו טענת ספק הוא ומ"מ הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מיתנא ובין שהוא בן היבם הלכך חולקין הנכסים ביניהם ואם מת ספק מקמי חליצה וסבא אמר בר מיתנא הוא ונכסי דידי נינהו חולקים הסבא והיבם:

סימן טעריכה

ספק ובני יבם שבאין לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ונכסי דידי נינהו ובני יבם אמרי את אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן סבור רבנן קמיה דרב משרשיא למימר היינו מתני' דתנן הוא לא יורש אותם והן יורשים אותו והכא איפכא הוא דהתם אינהו דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול הכא איהו דאמר להו אייתי ראיה ושקילו דהוה סברי למימר שהספק הוי מוחזק טפי בנכסים משום דממה נפשך אית ליה זכיה בנכסים אבל בני יבם שמא אין להן חלק בהן שהוא בר מיתנא וכולן שלו אמר להן רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק הכא אידי ואידי ספיקי נינהו שגם הספק אינו טוען טענת ודאי. שאינו יודע מכח מי הוא בא לירש ובשביל שיש לו זכיה ממה נפשך במקצת הנכסים לא חשיב כמוחזק בשאר הנכסים שהוא בא עליהם בטענת ספק כדאשכחן בפ"ק דב"ק דף ט. גבי שני אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אשי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין דמי אי כלקוחות דמי ולא אמרינן שלא יטול כלום כיון שהמוחזק הוא ודאי במקצת הנכסים וכן ההיא דשנים אוחזין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ב"מ דף ב. וכן ההיא דתנן בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו הוה לן למימר יורשי האם ודאי אלא ודאי לא מסתבר כלל למימר בשביל שהוא ודאי במקצת נכסים שיזכה בכל הנכסים אלא הכי הוי דינא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולן החצי:

סימן יעריכה

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא אמר להן ספק מה נפשך אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ומה שלקחתי בנכסי מיתנא עם היבם אחזור ונחלוק הכל בינינו ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי נכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי מאי. רבי אבא אמר קם דינא רבי ירמיה אמר הדר דינא לימא ר' אבא ורבי ירמיה בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אמר ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר נימא רבי אבא דאמר כרבנן ורבי ירמיה דאמר כאדמון אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפילו כאדמון עד כאן לא קאמר אדמון התם דא"ל ממה נפשך דרכי עלך הוה אבל הכא מי איכא למימר הכי ור' ירמיה אמר אנא דאמרי אפילו כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם משים דאמרי' ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דמרייהוכי היכי דלא מצית לאישתועי דינא בהדייהו אבל הכא מי איכא למימר הכי. וכתב רב אלפס ז"ל כתבו רבוואתא דהלכתא כר' אבא משום דקים ליה כרבנן כתב הראב"ד ז"ל האי טעמא ליתא דהא א"ר ירמיה אנא דאמרי אפילו כרבנן ומ"מ הלכתא כר' אבא משום דרבי אבא דיינא דא"י הוה כדאמרינן בשבועות דייני א"י רבי אבא ודיינא נחית לעומקא דדינא והלכתא כוותיה והשיב הרמב"ן ז"ל כיון דלכאורה נראה לבני הישיבה דר' אבא כרבנן ורבי ירמיה כאדמון סברתם עיקר היא ולא סמכינן אשינויא דשני מילתייהו כתרוייהו כי דרך הגמרא לדחות בסברא מועטת ועוד דלא תהא אלא ספיקא והיבם תפס ברשות והנכסים ביד בניו ועל ספק להביא ראיה כדין כל ספיקא ותיקו שבדיני ממונות והר"ז הלוי ז"ל כתב ממאי דאיפסיקא הלכתא בפ"ק דבתרא דף ד: כרבי יוסי דאמר מגלגלין עליו את הכל מטעם הדר דינא ובפ' בית כור דף קז. איפסיק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת וא"ל רב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא מכל זה הדעת מכרעת כרבי ירמיה דאמר הדר דינא כיון דאיפליגי בה רבוואתה לא מפקינן מבני יבם: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא ופלגא דנכסי דידי נינהו ויבם אמר את בראי דידי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כי היבם הוא ודאי יורש של סבא והספק הוא ספק אם הוא יורש דידיה או לאו:

סימן יאעריכה

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגי דנכסי דידי נינהו ובני יבם אמרי אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן פלגא דקא מודי להו שקלי. תילתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק חולקין וא"ת אמאי פליג ספק באידך ממונא ה"ל למימר דבני יבם במקום אבוהון קיימי בכל חילוק שיש ביניהם כי אביהם היה ודאי יורש הסבא והספק ספק והבנים במקום אביהם קיימו ואי משום דהכא ממ"נ יש לו זכיה במקצת הנכסים הא כבר בררנו דמשום הכי לא יפה כחו בממון שהוא טוען עליו ספק וי"ל כשהספק דן עם היבם בנכסי סבא יפה כח היבם כי לדבריו אין ספק יורש של הסבא אבל כשהוא דן עם בני היבם גם לדבריהם הוא יורש של הסבא אלא שהם אומרים מכח היבם והוא אומר מכח מיתנא הלכך הדבר שקול ויחלוקו הספק שביניהם:

סימן יבעריכה

סבא ויבם בנכסי ספק או ספק וסבא בנכסי יבם חולקין:

סימן יגעריכה

מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. בפ' מי שמת דף קנח: תנן כי הך מתני' גבי מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ופליגי בגמרא בחזקת מי רבי אלעזר אמר בחזקת יורשי האשה רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל בר קפרא אמר יחלוקו ופרש"י בפרק האשה שנפלו דף פ: דכי היכי דפליגי התם פליגי הכא ובפרק מי שמת פסק רב אלפס כבר קפרא דהוה רביה דר' יוחנן ועוד דהויא מסקנא דשמעתא. ור"ת אומר דלא דמיא ההוא דהתם להכא דהכא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג דוקא דקאמר בגמרא דכתובתה שיירא ודייק מדתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אבל התם קתני סתמא יחלוקו ומשמע דבכתובתה נמי איירי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחלה הויא האשה כאילו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד אחר חליצה ועוד את"ל דפליגי הכא בנכסי צאן ברזל כי התם א"כ למ"ד בחזקת יורשי האשה הוו נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה לב"ש טפי מנכסי מלוג דבנכסי מלוג יחלוקו ובנכסי צאן ברזל מודו ב"ש לב"ה ולקמן בפרק אלמנה דף סו. ובכמה דוכתין מוכח איפכא אלא ודאי הכא כ"ע מודו שהן בחזקת יורשי הבעל והא דלא ערבינהו עם כתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל שהיו באחריותו דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אבל על הכתובה לא הוצרך ליתן טעם לפי שדבר פשוט הוא שהוא בחזקת הבעל יותר מנכסי צאן ברזל שהביאתן מבית אביה ובלאו הכי אנן צריכין לומר טעם זה למ"ד בחזקת יורשי הבעל ורבינו מאיר נדחק ליישב פרש"י מ"מ לפר"ת רווחא שמעתתא והוא עיקר:

גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ומוקי לה אביי רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי דידו כידה. רבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דעדיפא ידו מידה אלא אמר רבא כו'. בעל הלכות פסק דהלכה כאביי דרב פפא דהוא בתראה קאמר דיקא מתני' כוותיה דאביי והא דלא חשיב ליה ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי בתראי ויש פוסקים כרבא משום דמוקי רישא וסיפא בחד גוונא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם בין דנפלה לה מן הנישואין או מן האירוסין וגם רבא סתר לעיל דברי עולא משום דקשיא ליה ליפלגו בחייה ולפירות וכן נראה דעת רב אלפס ז"ל שלא הביא כלום מכל הני אוקמתות דכולהו אליבא דב"ש ולית בהו נפקותא אליבא דהלכתא אלא באוקמתות דאביי ורבא אליבא דב"ה אי אמרי' נשואה ידו כידה או ידו עדיפא מידה ובפ' הכותב סי' א הביא בהלכותיו פלוגתא דאביי ורבא וממילא ידעינן דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וגם מתני' לא דייקא כולי האי כאביי והאי דקתני בכל דוכתי נכסי מלוג נכנסין ויוצאין עמה לפי שיוצאין בעין כמו שהם נכנסין ואין הבעל יכול להפסיד את הקרן כמו נכסי צ"ב:

סימן ידעריכה

כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר למאי הלכתא אמר רבי יוסי בר' חנינא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

סימן טועריכה

מתני' מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים בחרש ושוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ או ייבם:

סימן טזעריכה

גמ' איתמר ביאת קטן פי' בן שלש עשרה שנה ויום אחד אלא שהוא קטן מאחיו הגדול וחליצת הגדול רבי יוחנן וריב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא. ואיכא דאמרי בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצת קטן ובחליצת גדול והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן וריב"ל חד אמר חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו:

סימן יזעריכה

תנן התם בבכורות דף יג. מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום. אמר רב אין כופין אותו פרש"י אי ניחא להו לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מיכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דאיהו בעי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים נכרין אי מצינן לאטעויי כגון שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת לעיל דף ד. מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין וכו' ולאו דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמרינן בהמדיר דף עז. מעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד דפסקינן הלכתא בפ' אע"פ דף סד. כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם מכל הלין טעמא כייפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו עד כאן לשון רש"י ז"ל ואין דבריו נראין במה שפי' דבשאר אמתלא כופין דלא דמי למוכה שחין ובורסי שאפילו מתחת בעלה כופין להוציא ועוד דלקמן פרק מצות חליצה דף קו. מייתי כמה מעשים שהיתה נותנת אמתלא לדבריה והיו טורחין הרבה כדי להטעותו וטורח זו למה יכפוהו לחלוץ הלכך נראה דבשאר אמתלאות מטעין ואין כופין ומה שהביא ראיה מאיגרת מרד זו אינה ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם היינו טעמא משום דסבר דמצות חליצה קודמת כדמסיק התם אהא דקאמר ר"י תבע לייבם אין נזקקים לו השתא לחלוץ כופין לייבם דאין נזקקין מיבעיא וגם זה קשה לפרש"י שפי' אע"פ שמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ דסוגין דגמרא דהתם מוכחא דלמ"ד מצות חליצה קודמת דכופין אותו לחלוץ ור"ת מפרש דקאי ארישא דקתני בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה וגרס הכי מצות ייבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין כלומר אע"פ דמצות ייבום קודמת אין כופין אותו לקיים עיקר המצוה וכן אתאן לקמיה דרב באותן שהיו מתכוונים לשם מצוה איירי ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית ליבומי מסתמא איירי באותן שהיו באין לפניו לחלוץ והיה אומר להם אי צבית ליבומי ייבם שאם היו מייבמין הא ודאי מתכוונים לשם מצוה כיון דמעיקרא באו לחלוץ אבל אחריני אין מניחין אותן לייבם אלא אדרבה כופין אותן לחלוץ דהלכתא כמתניתין דפ"ק דבכורות דעכשיו מצות חליצה קודמת דקי"ל כאבא שאול ולעיל בריש מכילתין דף ג. נמי סתמא דמתניתין כאבא שאול ודלא כרמי בר אבא דלקמן דקאמר דחזרו לומר מצות ייבום קודמת כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול ולקמן נמי בפ' מצות חליצה דתני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפ' אע"פ דף סד. כאבא שאול וכולה שמעתין דלעיל דמשמע דביאה עדיפא במתכוון לשם מצוה איירי ובכאן פסק ר"ת ז"ל דמצות ייבום קודמת ולקמן בפרק מצות חליצה חזר בו כי אתו לקמיה דרב אמר אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא חפץ יבם ואי לא חלוץ וכן אמר רב יהודה אין כופין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית קריבית ית פלוני יבמה לקדמנא ואישתמודעינוהו דהדין פלוני אחוה דמיתנא מן אבוה הוה ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה ריגלא דימינא ושרת סיניה מעל רגלוהי ורקת באפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא בבי דינא ורב אחא בריה דרב אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה ואקרינהו מה דכתיב באורייתא דמשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואקרינוהו לא חפצתי לקחתה מר זוטרא משרטט וכתיב להו להני קראי והלכתא כוותיה. ואישתמודעינוהו דהדין פלוני אחוה דמיתנא מן אבוה הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר בקרוב ואפילו באשה והלכתא דגלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפילו אשה דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והיא ניהי איתתא פלניתא. ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רמי בר אבא אמר רבי יוחנן חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה אמר רב נחמן אכשור דרי מעיקרא סבור כאבא שאול ולבסוף סבור כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עליה מ"מ ופסק רב אלפס ז"ל כרבנן:

סימן יחעריכה

מתני' החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש שם אב הנכסים של אביו. הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו רבי יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אביו והלכה כרבנן:

סימן יטעריכה

החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה בבתה ובבת בנה ובבת בתה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין. והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו:

גמ' איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא בערוה דאורייתא גזרו בה רבנן בחלוצה דרבנן לא גזרו או דלמא לא שנא. ואסיקנא דגזרו שניות בחלוצה:

סימן כעריכה

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו ומאי שנא הא מהא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן והך דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. פרש"י החולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי להי מינייהו חליץ הלכך אפי' אם רחל נשואה לנכרי צרתה אסורה משום דסברי דלרחל חליץ ורחל וצרתה היו נשי אחיו. וקשה לפי' זה דהא תנא במתני' דף מ: ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן דף מט. חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי הא סברי שחלץ לה לאחותה דאפילו צרת אחותה הנשואה לנכרי אסרינן מהאי טעמא ועוד דתנן דף מ: האחין מותרין אע"ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד שלא הוזכרה צרה לאסור אלא במקום מצוה לעיל יח.הלכך נראה דגרסינן הך דאזלא בהדיה לבי דינא כלומר האי דאיתעביד בה מעשה ודמיא טפי לגרושה אסרו גם צרת קרובתה כשנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל צרת חלוצתו דלא איתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הלכך קרובתה שריא:

סימן כאעריכה

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורה קיימא וליתא להא דשמואל דגרסי' בפרקא קמא דף י: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת ואחין חייבין על החלוצה כרת ובין הוא ובין אחין חייבין על הצרה כרת ור' יוחנן אמר בין הוא ובין אחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת ואמרי' מאי טעמא דריש לקיש דאמר קרא אשר לא יבנה איהו דקם ליה בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח כדקיימי קיימי ועל דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימא קיימא ור' יוחנן אמר מי איכא דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי מייבם ואי בעי להאי מייבם והשתא קאי עלה בכרת אלא הוא שליחותא דאחין קא עביד והיא שליחותא דצרה קא עבדה ואמרי' תו איתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת חד אמר בעשה דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו לקמן מד. בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא וחד אמר בכרת מ"ד בעשה כר' יוחנן ומ"ד בכרת כריש לקיש וקי"ל לעיל לו. כל היכא דפליגי ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן בר מהנך תלת דמנינן וכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וכ"ש הכא דקאי רבי יוחנן כוותיה הלכך ליתא דשמואל דאמר הולד ממזר:

סימן כבעריכה

מתני' החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה:

גמ' מאי וכן אימא אבל המגרש את אשתו וכן. אמר ריש לקיש כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים:

סימן כגעריכה

מתני' שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה חלצו אחיו או שכנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס את אשתו מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ודוקא נקט שקידש משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי ודוקא בקידשה לאחר נפילה אבל קידשה קודם נפילה כיון דלא היתה אחות זקוקה מעולם לא גזור בה רבנן וכן מוכח בגמרא דבקידושי איסור איירי דקאמר מתה אשתו מותר ביבמתו משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה וכו':

גמ' אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירא איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ורבי חנינא אמרי מתה אשתו מותר ביבמתו שמואל ורב אסי אמרי מתה אשתו אסור ביבמתו. אמר רבא דטעמא דרב משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון והלכתא כוותיה דרב דקאי רבי יוחנן כוותיה דאמר רב יהודה אמר רב לעיל דף כז: שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה לשניה הותרה מתה ראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה שניה שמותר בראשונה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון ור' יוחנן אמר מתה שניה מותר בראשונה משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון אבל מתה ראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה וקיימי רב ור' יוחנן תרוייהו בחד טעמא לענין יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה והלכתא כוותייהו. מההיא דרבי יוחנן נראה לי דאין ראיה לכאן דשאני התם דלא נאסרה אלא משום זיקה דרבנן אבל הכא דנאסרה משום אחות אשה אימא ר' יוחנן מודה להא דשמואל דהא לרב גופיה צריכינן לפלוגי הכי דהכא מפרש רבא טעמיה דדוקא משום דהותרה מתחלה ולעיל שרי אפילו מתה ראשונה שהיתה השניה אסורה בשעת נפילה אלא ע"כ צריכנא לפלוגי משום דלעיל זיקה דרבנן והכא אחות אשה דאורייתא אלא הלכתא כרב באיסורי וגם רבי חנינא היה יותר גדול מרב אסי ועוד דר"א הוא דאמר מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתייבמת ומסתמא רבנן פליגי עליה כי היכי דפליגי בההיא דהמגרש:

סימן כדעריכה

מתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג' חדשים. וכן כל שאר הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים. אחת בתולות ואחת בעולות אחת אלמנות ואחת גרושות אחת נשואות ואחת ארוסות ר' יהודה אומר נשואות יתארסו וארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבול:

גמ' תניא מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי אמר ליה מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים אמר לו לא תחלוץ ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ האיש הא חפץ יבם כל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה:

סימן כהעריכה

ת"ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם. עמד בדין וברח ניזונית משל יבם ולא בברח במרד דוקא איירי שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפ"ב דכתובות דף קז: פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש דחייש לצררי ואם במרד ברח אמאי הוה לן למיחש לצררי הלא לא ברח אלא כדי לעגנה אלא בברח מחמת ממון ומחמת מרדין איירי ולאו דוקא ברח אלא ה"ה נמי חלה כיון שלא ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח ומה לי חלה ובירושלמי דפרק אע"פ הל' ד מפרש בהדיא דה"ה חלה ודלא כרש"י ז"ל שפירש בכתובות דוקא ברח אבל חלה לא ואע"ג דבריש כתובות דף ב. אמרי' גבי הגעת זמן לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות התם בחלה תוך הזמן שלא היתה ראויה משהגיע הזמן אבל אם חלה אחר הזמן כבר נתחייב במזונותיה ושוב לא יפטר וה"נ אע"פ שלא נתחייב במזונותיה עד שברח מ"מ אחר שעמד בדין היה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ונראה דדוקא כשנתרצה בדין לייבם וברח דכיון דסופו לייבם הרי היא כבר כאשתו וחייב במזונותיה אבל אם לא נתרצה לייבם אלא לחלוץ ואירעו אונס שהוצרך לברוח לא מסתבר שתקנו לה מזונות משל יבם ודוקא ברח דתקינן לה מזונות משל יבם אבל לא ברח לא דלא שכיחא שיאחר מלייבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה ואפילו אירע כך שנתאחר זמן מועט לא מסתבר שיתקנו לה מזונות משל יבם אם לא שתבא לפני ב"ד ותתבע ממנו שייבם אותה או שיתן לה מזונות ונראה דמחמת קנס הוא דתקינו לה מזונות דהא אין מעשה ידיה שלו אע"פ שניזונית משלו כדאמר בפ"ב דכתיבות דף קז: אי משום מעשה ידיה הא לא משעבדא ליה ואע"ג שנתרצה לייבם ולא ברח אלא מחמת אונס מ"מ קנסוהו דלא איבעי ליה לשהויי אלא הוה ליה לייבם לאלתר קודם שאירע לו אונס. ומיהו י"ל אפילו אם מעשה ידיה שלו שפיר קאמר בכתובות אי משום מעשה ידיה הא לא משעבדא ליה דאין לחוש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שהרי כל זמן שלא ברח לא תקנו לה מזונות כדפרישית ואין מעשה ידיה שלו כל זמן שלא יברח ויפסקו לה ב"ד מזונות הלכך ליכא למיחש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומיהו נראה אם מטעם זה אמר לא משעבדא ליה טפי הוה ליה למימר לא מיחייב במזונותיה אבל לשון לא משעבדא ליה משמע שאפילו כשניזונית משלו אינה משועבדת לו למעשה ידיה וכן נראה לי אע"ג דניזונית משלו אין מעשה ידיה שלו דקי"ל מזוני עיקר ותקינו רבנן שיהא מעשה ידיה שלו משום איבה וכל זמן שאינה יושבת תחת בעלה אין לחוש לאיבה. ואין לדקדק מההיא דפ"ד אחין דף כט: כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו אלמא אפילו בלא ברח מיד שעמד בדין פסקו לה מזונות דלמא שאני התם דעבד בה מאמר וקרובה לביאה ולהכי ראוי שיתקנו לה מזונות: נפלה לפני יבם קטן מאי מיבם לית לה מבעל מאי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אית לה וחד אמר לית לה והלכתא לית לה משמיא הוא דקנסוה: ת"ר יבמה שחלצו לה אחין תוך ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים ולאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין ג' חדשים. והיה אומר ר"ת דדוקא חלץ שהחליצה מוכחא שלא בא עליה מידי דהוה אממאנת לפי שמיאונה מוכחת עליה שהיא קטנה אבל אם מת היבם אחר ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים דיותר קרובה היבמה לביאה מארוסה דגזרי' אטו נשואה וג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם. ומאי שנא מגט דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה אמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש:

סימן כועריכה

וכן שאר כל הנשים לא יתארסו וכו'. בשלמא יבמה כדאמרי' אלא שאר כל הנשים מ"ט אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מתיב רבה לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים והכא במאי להבחין איכא י"א שנמצאו במדרש דעובד כוכבים ואשתו שנתגיירו שאין לו לקיימה שמא יחזרו לסורן והכא לא משמע הכי הכא נמי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובין זרע שנזרע שלא בקדושה. רבא שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטר את יבמתו לשוק. והיכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ומסיק משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ודלמא מיעברא ומיעכר חלבה וקטלה ליה. ומתוך זה היה אומר רבינו שמשון הזקן גרושה מינקת וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדאמרי' בפרק אע"פ דף נט: נתגרשה אינה כופה. ור"ת ז"ל דייק משמעתין דלמאי דבעי למימר טעמא משום סנדל או משום דיחסא אין חילוק בין אלמנה וגרושה ואינו חוזר בו אלא מן הטעם בלבד ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא משעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתן אפילו אינה משועבדת להניקו אבל אם היתה מותרת לינשא לא היתה מניקתו וכן פוסק בשאלתות לא שנא אלמנה ולא שנא גרושה: אחת בתולות ואחת בעולות וכו' היינו בתולות היינו ארוסות היינו בעולות היינו נשואות א"ר יהודה אמר רב הכי קאמר אחת בתולות ואחת בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. ר"א לא על לבי מדרשא אשכחיה לר' אסי אמר ליה מאי אמור האידנא בבי מדרשא אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה מכלל דיחידאה פליג עליה אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה שום כעס בבית בעלה או שהיתה חולה או שהיה בעלה חולה או זקן או שהית העקרה או קטנה או איילונית או זקנה או שאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד אמר ר' חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן אמר רב יוסף ממתני' דכרמא הדר ביה דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין ג' חדשים. והלכה כר"מ חדא דהא ר' יוחנן דקאמר הלכה כר' יהודה חזר בו ועוד דאמרי' בפ' אע"פ דף ס: אר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו: אמימר שרא ליארס ביום תשעים א"ל רב אשי לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו חוץ מיום שנתארסה בו א"ל ההוא לענין מניקה איתמר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו והלכתא צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו וצריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו:

סימן כזעריכה

תניא ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבול. וכמה אבול שלה שלשים יום. משמע הכא דאסור ליארס תוך שלשים יום וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן דף כג. תנא כל שלשים יום לנישואין ומשמע הא ליארס שרי וי"ל דההיא ר' יהודה היא דשרי אי נמי הא דנקט נישואין לאו למימר דליארס שרי אלא לאשמועינן דנישואין שרי לאחר שלשים יום אע"ג דבאשתו קתני דצריך ג' רגלים וכן צ"ל דאי ס"ד דאיסור נישואין תוך שלשים יום אתא לאשמועינן תיפוק ליה משום דאסור לילך לבית השמחה תוך שלשים יום ובנישואין בלא סעודה איכא שמחה ואפילו לנישואין דאחר אסור למיזל. ור"ת היה מפרש דס"ד אמינא למישרי בדידיה טפי מבאחריני משום פריה ורביה. ומתוך כך היה אומר ר"ת ז"ל אע"ג דאסרי' באביו ובאמו בית השמחה עד י"ב חדש שרי לישא אשה אחר שלשים יום ולא מבעיא למי שאין לו בנים או מי שיש לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשנו דההוא אפילו תוך שלשים שרי כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן שם כשמתה אשתו דבעוד שהיה בבית הקברות אמר לה צאי ופרנסי בני אחותך ומשמע שכנסה לאלתר מדקתני אעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומפרש התם שלשים יום ומשמע ביאה לא הואי הא נישואין הואי ובבית הקברות דבר עמה אבל לא כנסה ממש עד לאחר ז' ולאחר ל' יום בא עליה ומי שאין לו בנים מותר לכנסה ולבעול תוך שלשים יום דלא מיקיימא פריה ורביה אלא בהכי אבל תוך ז' ימי אבילות לא כדמוכח בריש כתובות דף ד. דבבחור שאין לו בנים איירי התם מדקאמר דאביו של חתן טרח בסעודתיה ואפילו הכי אסור בנשואין תוך ז' יום חוץ מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ואפילו בההוא לא שרי אלא במת אביו של חתן ואמה של כלה אבל איפכא לא אי נמי מצינו למימר דמי שיש לו בנים קטנים מותר לכנוס תוך ז' משום פרנסת בניו ולבעול לאחר שלשים וכן משמע ביוסף הכהן שכנסה לאלתר דאי לאו הכי הוה ליה למימר ואעפ"כ לא כנסה אלא לאחר ז' כי היכי דקאמר אעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר שלשים יום. ולמי שאין לו בנים תוך ז' אסור ולאחר ז' מותר לכנוס ולבעול וקצת קשה מהא דתניא במס' שמחות פ"ז בד"א בשיש לו בנים אבל אין לו בנים או שהניחה לו בנים קטנים מותר לישא אחר שלשים יום ומותר לישא צריכינן לפרושי לישא ולבעול כי היכי דלא לקשי מיוסף הכהן שנשא לאלתר ומשמע דאתרוייהו קאי דמי שאין לו בנים נמי אינו מותר עד אחר שלשים יום ושמא מלתא דפסיקא לתרוייהו נקט שלשים יום ולעולם מי שאין לו בנים מותר לבעול תוך שלשים יום משום פריה ורביה כי היכי דשרינן כניסה לחופה תוך שלשים דכניסת חופה היא השמחה ולא הבעילה וכי היכי דשרינן באבילות דשאר מתים ה"ה נמי באבילות דאביו ואמו דלענין אבילות דתוך שלשים אין חילוק בין אביו ואמו לשאר מתים וגם אם קיים פריה ורביה ואין לו בנים קטנים שרי לאחר שלשים יום אפילו על אביו ואמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נישואין אפילו יש לו כמה בנים איכא מצוה דאמרינן לקמן דף סב: דהלכה כר' יהושע דאמר ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך וגו'. והרב יוסף הלוי ז"ל הביא ראיה דלא אסרינן אלא בית השמחה של רשות דאמרי' במסכת שמחות פ"ט על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא א"כ היתה סעודה של מצוה ור"ת ז"ל התיר באחת שהיתה משודכת ומת אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך ל' יום משום פריה ורביה דבעל מאחר דאם לא ישא זאת לא ישא אחרת ואפשר דאפילו אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מבאחרת כדאשכחן ביוסף הכהן משום פרנסת בניו התירו לה אע"פ שהיתה אבלה על אחותה ומיהו לא דמי כולי האי דכיון דאינה משודכת יכול לישא אחרת אבל היא היתה מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת:

סימן כחעריכה

מתני' ד' אחין נשואין ד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבאחין לייבם את כולן הרשות בידו:

גמ' ושבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך הב"ע בדאפשר ליה אי דאפשר ליה מאי איריא ד' אחים אפי' טובא נמי עצה טובה קמ"ל כי היכי דנמטינהו לכל חדא עונה בחדש:

סימן כטעריכה

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה אם היה מייבם מייבם לכשרה:

גמ' ולייבם לתרוייהו א"ר אבא בר חייא א"ר יוחנן אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וניחלוץ לתרוייהו אמר מר זוטרא בר טובי אמר רב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה: ואם היה מייבם מייבם לכשרה מאי כשרה ומאי פסולה אי נימא כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא כיון דלדידיה חזיא מאי נפקא ליה מיניה אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו כלומר לעולם כשרה כשרה לעלמא כגון שהאחת גרושה וקמ"ל אע"ג דתרוייהו חזיין ליה יחלוץ לגרושה ולא יפסול את שאינה גרושה לכהן:

סימן לעריכה

מתני' המחזיר את גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר"ע וחכ"א אין הולד ממזר ומודים בנושא קרובת גרושתו שהולד ממזר:

גמ' אמר רבה בב"ח הכל מודים בעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני אע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין הנ"מ חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין אבל הני דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמי ואותבינא עליה דרבי יוחנן ושקלינן וטרינן בה טובא. ואסיקנא והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. ואיכא מרבוואתא דמסיימי בה דהא דאמרי' דהולד כשר ה"מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתא היא אסורה לכהן מדאמרי' מקמי האי פיסקא וכולהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שיהא בנה פגום וכי תימא איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון שבא עליה פסלה דאמר ר' יוחנן מנין לעובד כוכבים שבא על הכהנת או על הישראלית שפסלה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצא עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגרושין בה. וחזינן לרבוותא אחריני דפסקין הלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי הולד פגום ואנן מספקא לן אי הוה פגום אי לא מדחזינן לגמרא בתר שקלא וטריא דפסקא והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא קאמר והלכתא הולד פגום ואיני רואה לכאן מקום שיפול בה ספק מדקאמר לעיל סתמא דגמרא דכולהו אמוראי דמכשרו מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה וכו' וכיון דק"ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עליה ומה שלא הזכיר הגמרא בכאן והלכתא הולד פגום משום דלא צריך למיפסק דכבר מסיק סתמא דגמרא לעיל דכולהו אמוראי מודו דבנה פגום דליכא מאן דפליג ולא הוצרך לפסוק אלא שהולד כשר לקהל ואפי' באשת איש: שלחו ליה בני בי מיכסי לרבה ילמדינו רבינו מי שחציו עבד וחציו ב"ח הבא על בת ישראל מה הוא שלח להו השתא בעבד כולו אמרו כשר בחציו עבד מבעיא אמר רב יוסף מרא דשמעתא מנו רב יהודה והאמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל הולד אין לו תקנה ואסיקנא כי איתמר דרב יהודה כגון שבא על אשת איש שנמצא צד חירות שבו משתמש באשת איש. רבא אכשרי' לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ה"נ כיון דאמו היא מישראל מקרב אחיך קרינא ביה:

סימן לאעריכה

עבדיה דר' חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא א"ר אשי יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. בברתה דאמר ריב"ל עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ההוא דהוה קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. ההוא דהוה קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקרויו וקשה דהא אמרינן לקמן דגר צריך שלשה משפט כתיב ביה. ואפי' למ"ד בסנהדרין דף ג. דבר תורה חד כשר מודה הכא דבעינן שלשה מידי דהוה אגזילות וחבלות. ועוד דאין דרך נשים שילכו עמהם אנשים בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון מדאינה ראויה להעיד כדתנן כל שכשר לדון כשר להעיד. ובירושלמי פ' שני שעירי ה"א יליף לה מגז"ש דשני שני נאמר כאן ועמדו שני אנשים ונאמר להלן ע"פ שני עדים. וי"ל הא דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אע"ג דאמר לקמן דב' ת"ח עומדין לה מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי אבל אינו מעכב וי"מ כיון שידוע לכל שטבלה כאילו עומדין שם דמי. ומיהו קשה שטבילת נדה בלילה ולקמן מו: אמרי' דאין מטבילין גר בלילה ותירץ רבינו מאיר ז"ל מדלא קאמר אין מטבילין גר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה כדאמר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלמא דלא גמרינן ליה ממשפט דאין לו דין משפט אלא לענין גוף הדבר שצריך שלשה אבל לא לזמן הטבילה. וגם פשטיה דקרא הכי איירי ושפטתם כתיב ביה דהוי שנים ואין ב"ד שקול ולילה לא הוי אלא מדרבנן ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. אי נמי קבלת מצוה הוי כתחלת דין וטבילה הויא כגמר דין דהוי אפילו בלילה ומדרבנן הוא דבעינן ביום לכתחלה ורב אלפס ז"ל כתב דלכתחלה בעינן שלשה דלא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה אבל בדיעבד לא פסלינן לבריה אם לא טבל בפני ג':

סימן לבעריכה

אמר רב חמא בר גוריא א"ר הלוקח עבד מן העובד כוכבי' וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין. מ"ט עובד כוכבים גופו לא קני מעשה ידיו הוא דקני ומאי דקני הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדים וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה כדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד. מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה ושפחותיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בני חורין טעמא דלפניה הא לאחריה פירוש אחר שטבלה היא ונתגיירה לא קנה עצמו. אמר רבא לפניה בין בסתם בין במפרש לאחריה במפרש אין בסתם לא. א"ר אויא לא שנו אלא בלוקח עבד מן העובד כוכבים אבל עובד כוכבים גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו עבד ואמה. אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה את זה. ולא הם קונין מכם למאי הלכתא אילימא למעשה ידיו אטו עובד כוכבים לא קני לישראל למעשה ידיו אלא לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אפילו גופיה ואע"ג דפריך רב אחאי אימא בכספא ובטבילה הלכתא כרב אויא. אמר שמואל וצריך לתקפו במים כדי שתעלה לו טבילה לשם עבדות שאם לא תהא ידו תקפה עליו יש לחוש שמא יאמר לשם בן חורין אני טובל. א"ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי כרגא אאינשי ומשעבדי בהו עבידתא יתירתא כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא נפקא מינה אם יתגיירו שיהו מותרים בבת ישראל אמר להו איכו שכיבי לא אמרי לכו הכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטסקא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא ויד המלך תקפה עליהם להיות גופם מכור:

סימן לגעריכה

ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל ר' יהושע אומר ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו וחכ"א אינו גר עד שימול ויטבול א"ר חייא בר אבא הלכתא לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. כתב בעל ה"ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית ובמסכת שבת פרק ר"א דף קלה. משמע איפכא דאמרי' התם לא נחלקו ב"ש וב"ה על קטן שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהיא ערלה כבושה ועל מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול. ונראה דעל זה סמכו דבקטן סברי כאמוראי דהתם דאמרי אינו צריך ובגר סברי כמו ר' יוסי דפסיק הכא דבעינן תרתי ולקמן בריש הערל דף עב.פליגי ר"א בר שמעון ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או בלילה אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית ויש ליתן טעם לדבריהם דנולד כשהוא מהול שלא היתה לו ערלה מעולם אין צריך אבל גר שהיתה לו ערלה ומילתו לאו כלום הוא צריך להטיף ממנו דם ברית מיהו אם נכרת כל הגיד ובא להתגייר נראה שאין מילתו מעכבתו מלהתגייר ומודים חכמים דסגי בטבילה לחודה. ור"ח ז"ל פסק במסכת שבת להפך מה"ג. ונהגו להטיף בשניהם ומיהו בשבת אין להטיף כיון דאיכא פלוגתא אין לחלל שבת וגם יראה דאין לברך מספק. א"ר אבא עובדא הוה בר' חייא ברבי ורב יוסף בר' אושעיא בריה דר' חייא דאתא לקמייהו גר שמל ולא טבל ואמרו ליה שהי כאן ונטבלינך למחר ש"מ תלת ש"מ גר צריך שלשה וש"מ לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה וכן הלכתא:

סימן לדעריכה

והיכא דאתא עובד כוכבים ואמר כבר נתגיירתי וטבלתי בב"ד של פלוני לא מהימנינן ליה עד דמייתי סהדי דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה. והיה אומר ר"ת ז"ל דוקא בדידעינן דעובד כוכבים הוה מעיקרא דאי לא ידעינן מהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר ישראל אנא דמהימן כדמשמע בריש פסחים דף ג: בההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ולקמן בשמעתין דא"ל רב יהודה ואי אתה נאמן לפסול בניך ומכשרינן בניו ואיהו גופיה הוה כשר אי לאו דפסל את עצמו. וכי תימא היינו באתרא דרובא ישראל א"כ אנו נסמוך אהא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם וקאמר הש"ס דאי אמרי עדים שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני הוי עדות דגלויי מלתא הוא ומיקרי שפיר בא הוא ועדיו עמו. ואפשר דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה דמיקל ואמר דבחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה אבל לרבנן דאמרי בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה דלמא ראיה ברורה ועדות ברורה בעי:

סימן להעריכה

ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר ומעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני ובין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך מ"ט דלדבריו עובד כוכבים הוא ואין עדות לעובד כוכבים וכן הלכתא. והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל שפסלה דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע. ועוד היאך קאמר ר' יהודה נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו אלמא אית ליה לרבי יהודה פלגינן דיבורא דמהימנינן ליה לגבי נפשיה ולא מהימנינן ליה לגבי בניו ולעיל בספ"ב דף כה. קאמר ר' יהודה הרגתיו לא תנשא אלמא לא פלגינן דיבורא. ועוד מלתא דתמיה היא דאיהו פסול ובניו כשרין הלכך אין עדותו כלום ואפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא פסלה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשוי לנפשיה חתיכא דאיסורא ואסור בבת ישראל ולענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים. וכיוצא בזה מצינו בקידושין בפרק האומר דף סה. הוא אומר קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואע"פ שהוא אסור בקרובותיה אם בא עליהן לא פסלן דלא מיתסר בהן אלא משום דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא:

סימן לועריכה

ת"ר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפים וייסורין באין עליהם. אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני ומודיעין אותו עונשן של מצות ואומרים לו הוי יודע עד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו שבאת למדה זו אכלת חולב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה. וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים וישראל בעה"ז אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מכבידין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל עליו מלין אותו מיד ואם נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שניה. נתרפא מטבילין אותו מיד. ושני ת"ח עומדים על גביו שמודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני ת"ח עומדין לה מבחוץ שמודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. אחד גר ואחד עבד משוחרר ובמקוה שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. ומודיעין אותו עונשן של מצות מ"ט דאי פריש ליפרוש. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו אר"א דאמר קרא ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. קבל מלין אותו מיד מ"ט דשהויי מצוה לא משהינן. נתרפא מטבילין אותו נתרפא אין לא נתרפא לא מ"ט משום דמיא מרזו מכה. ושני ת"ח עומדין על גביו והא"ר חייא בר אבא גר צריך שלשה הא קא"ל רבי יוחנן לתנא תני שלשה. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר ביה כישראל מומר הוי ואי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין:

סימן לזעריכה

אחד גר ואחד עבד משוחרר אסקה רב פפא לענין טבילה אבל לקבל אינו צריך דכבר קבל עליה מעיקרא דתניא אחד גר ואחד לקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל הא לקוח מישראל אינו צריך לקבל. פי' אחד גר בשעת גירות ואחד הלקוח מן העובד כוכבים ובא לשחררו מיד אחר שלקחו מן העובד כוכבים והטבילו לשם עבדות צריך לקבל בשעת שחרור כשמטבילו לשם בן חורין אבל הלקוח מישראל כיון דשהה בביתו של ראשון ונהג במצות שהאשה חייבת בה אע"פ שהוטבל לשם עבדות בע"כ אין צריך לקבל. גרסינן בפ"ק דכתובות דף יא. א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו וכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והיו בהן כמה יונקי שדים:

סימן לחעריכה

ת"ר מקיימין עבדים שאינן מולין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין מקיימין דסבר ר"ע כיון שצוה המקום לאברהם למול את עבדיו אסור לקיימן בלא מילה. הלכך היכא דאתני אז מותר לקיימו דבעבד סתם הוא דקא מזהר קרא אמר לו ר' ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר א"ל ר"ע בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו עד שחשכה הכתוב מדבר. דכ"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר מאי משמע כדתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר פי' כגון שלקח שפחה ובנה גדול עמה אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. והגר זה גר תושב פרש"י שקבל עליו שלא לעבוד כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים. וקשה דא"כ נפישי להו מז' מצות ובמס' עבודה זרה דף סד: משמע שבז' מצות שקבלו עליהם בני נח מיקרי גר תושב. ועוד דאמרינן בפרק ארבע מיתות דף נח: בן נח ששבת חייב מיתה ומשמע התם בחול וכ"ש בשבת ובפ' ד' מחוסרי כפרה דף ט: משמע דגר תושב אינו מוזהר על השבת. ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ועושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דבן אמתך ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת לבשל או להדליק לו את הנר. אמר ריב"ל הלוקח עבד מן השוק ולא רצה למול מגלגל עמו כל יב"ח וחוזר ומוכרו לעובד כוכבים אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר"ע אמר להו רב פפא אפילו תימא ר"ע ה"מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא פסקא. פרש"י הא דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתיה שלא פסק מנכריותו שלא נתרצה מעולם להתגייר אבל היכא דפסקא למילתיה בשעת לקיחה ונתפייס להתגייר ואח"כ חזר בו מגלגלין עמו שמא יחזור ויתרצה. פי' אחר ה"מ דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתיה שמקיימו סתם אבל היכא דפסקא למילתיה דא"ל אנא מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא. ורב האי פירש ה"מ דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתיה שלא אמר בפירוש שאינו רוצה למול אלא נתרצה למול ודוחה מיום אל יום דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסקא למילתיה שלא למול אינו מחוייב למולו בע"כ ומגלגל עמו י"ב חדש אולי יתרצה. שלח רבין משמיה דר' אילעא וכל רבותי אמרו לי משמיה איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר"ע אמר להו רב פפא אפילו תימא ר"ע ה"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני והאי דלא שני ליה ר"ע לר' ישמעאל הכי חדא מתרי תלת טעמי נקט. וא"ת למאי דפרשינן דטבילת עבדות יוכל להטבילו בעל כרחו לכ"ע אמאי אינו מטבילו בעל כרחו וי"ל דתקנתא דרבנן היא שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ועוד אין טוב לחייבו במצות מאחר שאינו רוצה לשמרם וכן אתה צריך לומר לריב"ל דאמר בפ' השולח בגיטין דף לט: נתייאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא דשטר ולית ליה הא דשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"כ על כרחך דריש כל עבד איש כר"ש בן אלעזר וס"ל דמטבילו בעל כרחו וא"כ מאי קאמר ריב"ל מגלגל עמו י"ב חודש וחוזר ומוכרו לעובד כוכבים וכן ר' שמעון בן אלעזר גופיה קאמר אין משהין אותו בארץ ישראל מפני הפסד טהרות אלא ודאי תקנה דרבנן היא כדפרישית כל זו השיטה פירשתי על דרך פרש"י שמתוך לשונו משמע שטבילת עבדות היא בעל כרחו של עבד ובלא קבלה אף לרבנן דר"ש בן אלעזר ולא נחלקו אלא בטבילת חירות דר"ש בן אלעזר סבר אף טבילות חירות בעל כרחו ורבנן סברי דוקא מדעתו ובקבלה וקאמר הש"ס דלא פליגי רבנן עליה דר"ש בן אלעזר אלא ביפת תואר דלא שייכא במצות אבל בעבד דשייך במצות אפילו רבנן מודו ופרש"י עבד דשייך במצות ששהה בביתו של ישראל ימים רבים ונהג במצות משמע אע"פ שלא קבל בשעת טבילת עבדות אלא שנהג בבית אדונו אבל מתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע שטבילת עבדות לרבנן צריך שתהיה מדעתו ובקבלה:

סימן לטעריכה

מתני' איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע. שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ר' יהושע אומר כל שחייבין עליו מיתת ב"ד אמר ר"ש בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש לקיים דברי ר' יהושע. והלכה כשמעון התימני ולאו משום דתנן והלכה כדבריו דקי"ל. 8 דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי ברייתא אלא דבכמה מקומות מוכח דהלכתא כוותיה. סוגיא דשמעתין בפ"ק דף יד: דקאמר פשיטא בני חייבי לאוין כשירין נינהו ובפרק כיצד דף כג. דקאמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהן קידושין ועוד מדפסקינן לעיל דף מה. עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ור' יוחנן וכל אמוראי דאיירי לעיל יב: בתורת מחזיר גרושתו ולר"ע לא משכחת לה דאין קידושין תופסין לו בה ובפ' בתרא דקידושין דף עח. נמי אמרינן הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה אלמא תפסי בה קידושין משמע דאפילו מחייבי לאוין דשאר אין הלכה כר"ע מההיא דפרק כיצד דאיירי בכל חייבי לאוין. ולפר"ת גם מההיא דמחזיר גרושתו דמפרש דהוי חייבי לאוין דשאר לפי שמחמת אישות נאסרה עליו. ומיהו מכל הנך אין ראיה שלא יהיה הלכה כר' יהושע דאמר דמחייבי מיתות לחוד הוא דהוי ממזר וגם על זה יש להביא ראיה דאין הלכה כמותו מהא דאמרינן לעיל דף מה: ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב משמע התם דכולהו מודו אי הוה דמיא לאשת אב דלא תפסי בה קידושין לדידיה אבל לאחריני תפסי הוי ממזר וחייבי כריתות דמו בהכי לאשת אב. ועוד ראיה דאמרי' לעיל בפירקין דף לז. אין ממזר מספק אלמא יש ממזר מאשת אח. ודחקי התם אביי ורבא לתרוצי דר' אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא. ועוד אמרינן לעיל דף מ: אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר ואפילו רבי יוחנן לא פליג אלא משום דמשוה לצרה כחלוצה ואע"ג דסתם לן תנא כר"ע בפ' ר"ג ובהאשה רבה ה"נ סתם לן כשמעון התימני בקידושין בפ' האומר דף סו: דקתני כל מקום שיש קידושין ויש עבירה וכו' וכל מקום שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה ובכי האי גוונא קרי הלכתא פסיקתא בפרק קמא דמסכת ע"ז דף ז. גבי ההיא דכל המשנה ידו על התחתונה:

גמ' תניא הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר. כתב ר"ח ז"ל נהי דבא על הסוטה לא הוי ממזר מדאורייתא מדרבנן מיהא הוה ממזר מידי דהוה 8 אאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה הולד ממזר ותצא מזה ומזה אם החזירה בעלה ונראה דלא דמי דהתם קנסיה משום דהוה לה למידק אבל הכא אין שייך לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה ועוד אמרינן בפרק יש מותרות דף פה: גבי סוטה היא מרגילתו ואי הוה ממזר מדרבנן לא מרגילה ליה כדאמר התם גבי חלוצה:

הדרן עלך החולץ ליבמתו