ביאור:ויקרא כה ד

ויקרא כה ד: "- וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת - שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'; שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר -"

תרגום ויקיטקסט: - ובשנה השביעית (אחרי שש שנות עבודה) יהיה לארץ שבת שבתון (שביתה כפולה), שבת שבה הארץ מתנהגת רק לפי חוקי ה' ללא התערבות אדם: אסור לך לזרוע את שדך, ואסור לך לזמור (לגזום באופן המעודד צמיחה חדשה) את כרמך -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא כה ד.

שנת השבת מתחילה בתחילת השנה החקלאית, בסתיו (ראו ביאור:ויקרא כה ג, הגדרת שנה).

שבת שבתון

הביטוי שבת שבתון נזכר כבר בקשר ליום השבת, (שמות לא טו): "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לה'", וכן שמות לה ב, ויקרא כג ג, ובקשר ליום הכיפורים, (ויקרא טז לא): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם", וכן ויקרא כג לב. והמפרשים פירשו שהוא מבטא שביתה כפולה:

"לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש" (רש"י על שמות לא טו) .
"יש אומרים: שביתה לנפש ולגוף. ואחרים אמרו: שביתת השביתה, שאין למעלה ממנה." (אבן עזרא על ויקרא טז לא) .
" "וכפל השביתה, לפי שכל אדם יש לו המייה ותנועה חיצונית ופנימית. החיצונית ע"י כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות... וביום קדוש זה [יום כיפור] הוא נח משתיהם, כי אין גם אכילה ושתיה; על-כן נקרא שבת שבתון" ." (כלי יקר על ויקרא טז לא) .
"שבת - נאמר על עיקר היום, ושבתון - נאמר על התוספת" [הזמן שמוסיפים לפני כניסת השבת ואחרי יציאתה] (רבנו בחיי על דברים לב י) .

לפי זה יש לפרש גם בעניין שבת הארץ:

"שבת שבתון יהיה לארץ - גם מכל מכשירי עבודת האדמה, כגון: זהמת הנטיעות, ומשיחת ונקיבת הפגים, וזולתם שהזכירו ז"ל." (ספורנו) .
שביתה מהצמחת יבולים חדשים, ושביתה מאיסוף מסחרי של היבולים הקיימים.
שבת - על עיקר השנה, ושבתון - רומז לתוספת שיש להוסיף לפני ואחרי השנה, והוא דין "תוספת שביעית".

פרטי המלאכות האסורות

איסורי המלאכה כתובים בסגנון "כלל ופרט וכלל": בתחילת הפסוק נאמר בדרך כלל שבת שבתון יהיה לארץ; אחר-כך נזכרו בפרט ארבע מלאכות - זריעה וזמירה, ובפסוק הבא קצירה ובצירה; ובסוף הפסוק הבא שוב נאמר בדרך כלל שנת שבתון יהיה לארץ. לפי כללי הדרשות של חז"ל, מבנה של "כלל ופרט וכלל" מלמד, שהפרטים שבין הכללים הם דוגמאות שיש להוסיף עליהן כל מה שהוא "כעין הפרט". מכאן למדו ב ספרא , ש:

אסור לעשות מלאכות שמטרתן להצמיח יבול בשדה (כעין זריעה וזמירה), כגון "לחריש ולעידור, לניכוש ולכסוח ולבקוע מנין? תלמוד לומר 'שדך לא' ו'כרמך לא'-- כל מלאכה שבשדך ושבכרמך". "אין מזבלין ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים... אין מקרסמים ואין מזרדין ואין מפסגין באילנות".
מצד שני, מותר לעשות מלאכות אחרות בקרקע, שאין מטרתן להצמיח יבול בשדה, כמו "לחפור בורות שיחין ומערות, ולתקן את המקואות", "יקשקש תחת הזיתים, ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, יעשה עגיות בין אילן לחבירו".

ויתר פרטי המלאכות האסורות מבוארים במשנה מסכת שביעית.

השבתת הארץ - השלכות מעשיות / אילן סנדובסקי

לחקלאים אסור לעבוד בשביעית, אבל אין זה אומר שהכלכלה מושבתת - ישנם מגזרים הממשיכים לעבוד כרגיל:

הרועים - מאז אברהם, יצחק, יעקב ובניו עד יציאת בני ישראל ממצרים, בני ישראל היו (בראשית מז ג): "רֹעֵה צֹאן... גַּם אֲנַחְנוּ, גַּם אֲבוֹתֵינוּ". רק אחרי כיבוש ארץ ישראל עברו בני ישראל לאזורים שאפשר להשתמש לעבודת השדה, אולם חלק מהעם, לפי תנאי השטח, המשיך להיות רועי צאן. חוק השבתון לא מגביל את הרועים בשימוש בארץ. להפך, הרועים מקבלים זכות להכנס לאדמות השובתות ולהאכיל את החיה אשר בארצך.
אנשי עיר - בעלי מלאכה, עובדי עיר, סוחרים ואנשי שרותים לא עבדו את הארץ ולא היו חייבים להשבית את פרנסתם.

למרות זאת, השבתת החקלאות היתה כרוכה בנזק כלכלי משמעותי לכל שכבות העם: השבתת האדמה מורידה את היצור של העם בשביעית. יחסית לעמים מסביב, בני ישראל יהיו עניים ויצטרכו לשלם לשכניהם עבור האוכל, כשם שאברהם ובני יעקב ירדו מצרימה. אלוהים הבטיח ברכה לשנה השישית, אבל הבטחה זו היתה כפופה (ויקרא כה יח): "אֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ואין ספק שלא כל העם שמרו את חוקי ה'.

מעבר לכך, בני ישראל התחיבו לתת מעשר לכוהנים וללויים, ומס למלך. בשנת השבתון לא היה יבול לתת מעשר מפרי האדמה אלא רק מהחי. העליה לרגל לירושלים היתה קטנה יותר. הכהנים והלויים, שחיו על חשבון העם, היו חייבים לחסוך ולהצטמצם.

הקושי הכלכלי גרם ליהודים רבים לעזוב את ארץ ישראל, ולכן היה צריך לגזור לנהוג שמיטה גם בסוריה, "סוריה, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם" (משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל פרק ד, כד) .

למרות זאת, להשבתת האדמה עשויות להיות גם כמה תועלות:

מנוחה לאדמה - כאשר האדמה נחה בצורה מסודרת, המערכת האקולוגית מתאוששת ויכולה לתפקד טוב יותר בשנים הבאות.
זיבול השדות - בשנת השבתון נכנסו הבקר והצאן לשדות ואכלו וזיבלו את השדות, והחקלאים הרויחו ממכירת בשר והגדלת העדר.
עבודה ציבורית - לא נאמר שעובדי האדמה קיבלו שנת חופש להשתזף בשמש. להפך, כולם התקבצו, ולא יכלו לטעון שהם חייבים לעבוד בשדותם, ועבדו למען הציבור. בשנת השבתון נבנו גשרים, כבישים, סכרים, בארות, מחסנים לאגור אוכל, חומות עיר, גדרות, וכדומה. מבצעים משותפים אלו הביאו רווח ושפע בשנים הבאות, מעל ומעבר לרווח מעבודת האדמה. שלמה המלך דרש שכל שבט ישרת אותו חודש בשנה, אולם זה פגע בעבודת השדה ובכל שבט בצורה שונה.
חשיבות החסכון - צורת החיים הזו לימדה את חשיבות החסכון. אנשים חסכו כסף לשנת השבתון ואגרו אוכל. כאשר אלוהים הביא ברכה והשדות הניבו אוכל, היה לחוסכים שפע של אוכל וכסף כדי לשפר את הארץ ואת חייהם. בני ישראל למדו מהלקח של יוסף במצרים והרווח הגדול שבא לפרעה בזכותו.
עידוד מחקר בשיפור איכות התבואה - הצורך לקבל יבול רב, שנשאר תקין לזריעה לאחר אחסנה ארוכה, חייב מאמץ לשיפור איכות הזרעים.
פגיעה במזיקים - בשנה השבעית, למזיקים, היה פחות אוכל וזה הקטין את מספרם, וכך אחרי שנת השבתון הם פגעו פחות ביבול. לדוגמא בשנה השבעית היה יותר קל לצפורי טרף לצוד עכברים בזמן שאנשים לא נמצאים בשטח.
מחזור זרעים - כדי לשמור על איכות האדמה החקלאים השתמשו במחזור זרעים וכל שנה זרעו יבול אחר. זרעים שלא נאספו נבטו בשנים הבאות ופגעו באיכות היבול החדש. בשנת השבתון כל היבולים צמחו, וחיות אכלו את הצמחים לפני שהזרעים בשלו, וכך נוקה השדה מיבולים קודמים.
צמצום פערים חברתיים - האיסור על עבודת הקרקע מונע תביעות של בעלות מצד החקלאים; כתוצאה מכך, השדות פתוחים לכולם וגם חסרי-הקרקע יכולים להיכנס אליהם ( דוד-ספי ).

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:המלאכות האסורות בשבת הארץ

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-25-04