ביאור:ויקרא כה ב

ויקרא כה ב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'"

תרגום ויקיטקסט: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כאשר תבואו (תיכנסו כבעלים) אל הארץ אשר אני נותן לכם, דעו שאני נותן לכם את הארץ על תנאי: הארץ צריכה לשבות, שבת שבה היא תתנהל על-פי חוקי ה' בלבד וללא התערבות אדם.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא כה ב.


שביתת העם או הארץ?עריכה

המשפט כי תבואו אל הארץ מלמד שמצוות השבתת האדמה חלה רק לאחר שבני-ישראל נכנסים אל ארץ כנען כבעלי-הבית - כאדם אשר בא אל ביתו. המצוה אינה כשהארץ ביד הכנענים. מצד שני, המשפט ושבתה הארץ מלמד שמצוות השביתה חלה על הארץ - ואינה תלויה באדם או בעם הנמצא עליה. אז האם המצוה תלויה בעם או בארץ?

- השביתה היא זכות של הארץ: ה' ברא את הארץ והוא רוצה לתת לה להתנהל לפי החוקים שיצר, ללא התערבות אנושית. אולם הקיום בפועל של הזכות הזאת תלוי במי ששולט בארץ, שבידו להחליט אם הארץ תעובד או תשבות. מרגע שבני ישראל נכנסים לארץ ושולטים בה, מוטלת עליהם החובה לוודא שהארץ שובתת. מסקנה מעשית מכאן היא, "מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו" ( אבן עזרא ) . מעבר לכך, כל עוד אנחנו שולטים בארץ, עלינו להשתדל שגם הגויים לא יעבדו את האדמה בשנת השמיטה. מכירת אדמות ישראל לגויים ב"היתר מכירה" אינה מועילה - האדמות עדיין בשליטתנו ולכן אנחנו חייבים להשבית אותן. גם קניית "יבול נכרי" אינה מועילה - גם אדמותיהם של ערביי ארץ ישראל הן בשליטתנו, ועלינו לעשות כמיטב יכולתנו בדרכי שלום כדי שישבתו.

גבולות השביתהעריכה

חכמי המדרש דייקו מהפסוק שלנו, שמצוות השמיטה אינה חלה בכל הארץ שעם ישראל שולט בה, אלא רק בחלקה:

  • "אל הארץ" - האות ה מציינת יידוע - הארץ שבני-ישראל ידעו כבר באותו זמן שהם עומדים לנחול. מכאן שהכוונה רק לארץ כנען ממערב לירדן, ולא לארץ סיחון ועוג ממזרח לירדן - הרי בני-ישראל עדיין לא ידעו שיכבשו אותה ( ספרא , ע"פ מלבי"ם) .
  • "אשר אני נותן לכם" - הביטוי מדגיש את הארץ שה' נתן לבני-ישראל, ולא את הארץ שה' נתן לעמים אחרים ובני-ישראל כבשו במלחמה מאוחר יותר, כגון ארץ עמון ומואב ( ספרא , ע"פ מלבי"ם) .

אמנם, לפי הפשט, בני-ישראל צריכים להשבית את כל הארץ הנמצאת בשליטתם, כמוסבר למעלה. אולם בימי בית שני היה עוני רב, ובני-ישראל לא יכלו לעמוד בכך, ולכן תיקנו חז"ל שישבתו רק בחלק המערבי של הארץ, ובחלקים המזרחיים לא ישבתו "כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (בבלי חולין ו:) . המדרש הוא "אסמכתא בעלמא" לתקנה זו.

עם זאת, לכל הדעות אין מצוות שבת הארץ בחו"ל, גם לא בשטחים שנקנו על-ידי יהודים פרטיים. מדוע? - אולי כי כוונת התורה היא שעם ישראל יחיה בארץ ישראל, וישאיר ארצות אחרות לעמים אחרים. כשעמים אחרים יראו את עם ישראל משבית את ארצו ונהנה משפע רוחני וגשמי, אולי יתעורר גם בהם הרצון להשבית את ארצם.

מהי שבת לה'?עריכה

1. לפי הפשט, שבת לה' הכוונה שהארץ צריכה לשבות מהשיעבוד לאדם, כך שתהיה משועבדת לה' בלבד. בשנה רגילה הארץ משועבדת לאדם המנצל אותה לצרכיו; בשנת השבת הארץ משועבדת לה' בלבד ופועלת על-פי חוקי הטבע, ללא התערבות אנושית. הביטוי מסייג את הקביעה ושבתה הארץ: אין הכוונה שהארץ מפסיקה לגדל יבולים, אלא שהיא מפסיקה לגדל יבולים על-פי דרישת האדם; היא מגדלת יבולים על-פי חוקי ה' בלבד.

2. לפי הרמז, שבת לה' רומז לטעמה של מצוות השמיטה, לחנך אותנו להכיר בכך שהארץ שייכת לה': "מאי טעמא דשביעתא? זִרעו שש ושִבתו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי הוא" (ר' יוסף בכור שור, על-פי ספרא בחוקותיי ב ז) . רמז נוסף עולה מההקבלה ליום השבת, (שמות כ ט): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ": הארץ היתה אמורה לשבות בכל יום שבת, אבל היא לא עושה זאת אלא ממשיכה להצמיח כרגיל, וכדי "להשלים" את שביתת היום השביעי, נקבעה לה שנה שלמה של שביתה ( מלבי"ם ) .

3. לפי הדרש, שבת לה' מלמדנו, שאנחנו צריכים לנצל את שנת השביתה לעבודת ה', "שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו, כמו שכיוון בשבת בראשית, באמרו",  (שמות כ ט): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ"(ספורנו) .

4. ולפי הסוד, "טעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה" ( אבן עזרא . וראו רמב"ן שהסביר יותר על סוד זה) .

הקבלותעריכה

לאחר המבול נאמר, (בראשית ח כב): "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ"( פירוט ): הארץ מתנהלת לפי חוקי-טבע קבועים מראש, שאינם משתנים ואינם תלויים במעשי האדם. מכאן שלפני המבול המצב היה שונה: ה' היה משקה את האדמה בהשגחה פרטית. אחרי המבול ההשגחה נסתרת יותר, וזה קל יותר לאדם שאינו מסוגל להתקיים בתלות הרצופה והמודעת ברצון ה'. מצוות השמיטה מחזירה אותנו, פעם בשבע שנים, למצב שלפני המבול: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'"; חוקי הטבע שובתים, והאדם שוב כפוף להשגחה ישירה של ה', שרק ברצונו ייתן לו אוכל. "זרע וקציר ישבותו! הארץ תשבות! האדם הוא המחזיר את הארץ לתלות הישירה בה', כימי ראשית, לפני חטא המבול, וכימי אחרית של נבואת ישעיהו." (מתוך החוקיות בטבע כרעיון דתי / צוריאל אדמנית ).



הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:ושבתה הארץ שבת לה'

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-25-02