ביאור:ויקרא כה ז

ויקרא כה ז: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל"

תרגום ויקיטקסט: - גם לבהמת -הבית שלך, ולחיית -הבר אשר בארצך, תהיה כל תבואת השנה השביעית זמינה לאכילה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא כה ז.


אכילה שיוויוניתעריכה

פסוקנו יחד עם הפסוק הקודם מדגישים את חשיבות השיוויון בגישה לפירות שביעית. הפסוק הקודם דיבר על שיוויון בין בני-אדם: הפירות צריכים להיות נגישים באופן שווה לך - בעל הקרקע, וגם לתושבך הגר - חסר הקרקע. הפסוק שלנו מדבר על שיוויון בין בעלי-חיים: הפירות צריכים להיות נגישים באופן שווה לבהמתך - הבהמה המבוייתת, הנמצאת ברשותך, ולחיה אשר בארצך - חיית-הבר המשוטטת בחופשיות בארצך, שאינה ברשותך ( אבן עזרא ) .

מסקנה מעשית חשובה, שניתן להסיק מכאן, היא שאסור לאדם לשמור אצלו פירות שביעית, כאשר אין פירות דומים הזמינים בשדה: "מקיש בהמה לחיה -- כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כָלָה לחיה שבשדה-- כַלֵה לבהמתך שבבית" (ספרא). הלכה זו נקראת ביעור פירות שביעית. חכמי ישראל נחלקו בשאלה, איך בדיוק מתבצע ביעור זה:

  1. הדעה המחמירה: יש לוודא שהפירות יאבדו מן העולם בכל דרך שהיא - באכילה ובין בשריפה או השלכה לים: "היו לו פירות מרובין - מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז ג. וכן דעת הראב"ד שם).
  2. הדעה הבינונית: אין לאבד את הפירות, אלא יש להוציאם מהבית ולהפקירם כך שכל אדם יוכל לקחתם: "והכילוי הזה... ענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן... ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה... אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם(רמב"ן על הפסוק) .
  3. הדעה המקלה: יש להפקיר את הפירות באופן סמלי, בפני שלושה אנשים. לאחר ההפקר, מותר גם לבעל השדה עצמו לזכות בפירות לעצמו: "בשעת הדחק, או מי שהוא עני... - יפקיר הכל בפני שלושה מאוהביו, ואחר-כך זוכה בהם ואוכלם עד עולם" (רבי אברהם דנציגר, שערי צדק שער מצוות הארץ, חכמת אדם יט ג-ד,ו).

פשוטו של מקרא נראה כדעה הבינונית, שהרי בתורה לא נזכר כלל שיש להשמיד את הפירות, להיפך, יש איסור לאבד פירות שביעית, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - ולא להפסד", ויש לאפשר לכל אדם גישה חופשית ושיוויונית לפירות.

אכילה מקומיתעריכה

המילים אשר בארצך מלמדות, שפירות שביעית נועדו ליושבי הארץ בלבד - אסור להוציאן לחו"ל (ספרא, רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ה יג).

אכילה בזמן הנכוןעריכה

המילים כל תבואתה מלמדות, שמותר לאכול פירות שביעית רק כשהגיעו לגדר "תבואה", כלומר, כשהגיעו לשלב שבו נהוג לקטוף ולהביא אותם הביתה. חכמי המשנה נתנו שיעורים בסוגים שונים של פירות, מתי הם מוכנים לאכילה, למשל "זיתים, כל זמן שהם עושין שלשת לוגין [שמן] לסאה. הכניסו רביעית לסאה - פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג - כותש וסך בשדה. הכניסו שליש - כותש בשדה וכונס לתוך ביתו" ספרא.



הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:יבול שביעית לבהמה ולחיה

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-25-07

מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2021-09-24.