". ר"ל שהערבון צריך שיהיה שוה כפי הדבר שערבו עליו, וזה לא היה בידו, אך לפעמים גם המטה והחותם יהיה ערבון אם הוא מאיש מסויים שלא יניח חותמו ביד אחר, ויהודה חשב שרוצה ערבון שוה הדמים וזה לא היה בידו, ואמרה לו שדי לי "
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כ - כג) "
וישלח יהודה". הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה "
לקחת הערבון מיד האשה", היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו "
נהיה לבוז" תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, "
הנה שלחתי הגדי הזה" ושמרתי הבטחתי, רק "
אתה לא מצאתה" במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כ - כג) "
וישלח יהודה". הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה "
לקחת הערבון מיד האשה", היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו "
נהיה לבוז" תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, "
הנה שלחתי הגדי הזה" ושמרתי הבטחתי, רק "
אתה לא מצאתה" במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כ - כג) "
וישלח יהודה". הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה "
לקחת הערבון מיד האשה", היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו "
נהיה לבוז" תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, "
הנה שלחתי הגדי הזה" ושמרתי הבטחתי, רק "
אתה לא מצאתה" במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כ - כג) "
וישלח יהודה". הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה "
לקחת הערבון מיד האשה", היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו "
נהיה לבוז" תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, "
הנה שלחתי הגדי הזה" ושמרתי הבטחתי, רק "
אתה לא מצאתה" במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי:
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כד – כו) "
זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "
צדקה ממני":
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כד – כו) "
זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "
צדקה ממני":
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כד – כו) "
זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "
צדקה ממני":
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כז) "
ויהי בלדתה". כבר בארו שער ואונן באו בסוד היבום בפרץ וזרח, וע"כ נחשבו תמיד בין בני יהודה כמ"ש בפי' ד"ה, וער בא בפרץ ואונן בזרח, וזרח רצה לצאת ראשונה, כי אונן לא היה רע כער, "
ויתן יד", כי מזרח יצאו נביאים ובעלי רה"ק, איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע שהיה עליהם יד ה', ופרץ עליו פרץ, כי ער הוא הבכור ויצא ממנו מלכות ב"ד כמ"ש אף אני בכור אתנהו, והמלך קודם לנביא, וע"כ ואחר יצא אחיו:
