ביאור:בראשית לח יד

בראשית לח יד: "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח יד.


וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּעריכה

וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּףעריכה

הפועל "י-ש-ב" מציין (1) ישיבה, כאשר הגוף נשען על האכוז, (2) להיות במקום, להמצא, (3) לחכות, להמתין. כאן תמר ישבה בפתח עיניים, כלומר: תמר ישבה או שכבה בנטיה, נמצאה בכניסה למקום שנקרא עינים, וחכתה שיהודה יעבור בדרך לידה.

הפועל "ע-ל-ף" מופיע במספר מקומות: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ, בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (ישעיהו נא כ), "וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" (יחזקאל לא טו), "בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת, וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא" (עמוס ח יג), "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" (יונה ד ח). ניתן להבין שכשאדם מתעלף גופו נטוי או שוכב, הוא בהכרה או חסר הכרה, הוא מתנהג כאילו שהוא צריך עזרה ותמיכה, הוא כאילו מתרכז בעצמו ומתעלם מסביבתו.

ניתן להבין שתמר לא איבדה את הכרתה, לא סבלה צער וכאב, ייתכן שתמר ישבה נשענת על מצע בצורה רפויה ונטויה, כהזמנה למשכב, והניעה את ידיה בתנועות פיתוי והזמנה. סביר שתמר נראתה מתלהבת ומתרגשת בתנועותיה. יהודה מיד הבין את ההזמנה המינית בהתנהגותה של תמר.

תמר הורידה את בגדי אלמנותה (השחורים), ועשתה את עצמה יפה. היא התעטפה בצעיף להסתיר את פניה וזהותה, התעלפה, וישבה. לא ברור מה תמר לבשה בנוסף לצעיף, פניה לא נראו "כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (ביאור:בראשית לח טו) אבל סביר שהיא לבשה בגדים צבעוניים ויפים כמקובל על קדשות לצד הדרך. תמר הצליחה בלבושה, מיקומה והתנהגותה, כי יהודה מיד זיהה את מקצועה, ככתוב: "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה" (ביאור:בראשית לח טו). יהודה ראה אותה והחליט לעצור ולהנות בחברתה של הזונה.

בהמשך חירה, חברו של יהודה, מחפש את האישה וקורא לה בכבוד "אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם" (ביאור:בראשית לח כא).

נראה שתמר הצליחה בתחפושתה למשוך את תשומת ליבו של יהודה, אבל היא היתה צריכה להזהר שגברים אחרים לא יבאו ויעמדו בתור, ויהודה יחליט להמשיך בדרכו. ייתכן שיהודה הבין שהזונה בחרה בו במיוחד, והוא היה גאה בעצמו, בגופו ובחוסנו, וחשב שבאמת מגיע לו שרות מיוחד.

וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִםעריכה

ללשבת יש מספר פרושים: להיות במצב ישיבה, להמצא במקום מסוים ולחכות.
סביר שכאן שלושת הפרושים ביחד הם מה שתמר עשתה. תמר ישבה בפתח הכפר עינים אשר "עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה" וכאילו חיכתה ללקוחות. השימוש במילה "עֵינַיִם" כאילו רומז שתמר הזיזה את עיניה לכבוד יהודה כדי להזמין אותו, אולם כידוע היא כסתה את פניה בצעיף, כך שלא בטוח שיהודה ראה את עיניה.
זונות נוהגות להמצא בפתח בית עם דלת פתוחה, וכך הן שולחות מסר של הזמנה להכנס לבית ולבוא אליהן. למרות שהשימוש במילים: "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם", נשמע תמים, יש כאן רמז להזמנה לבוא לזונה.

כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁהעריכה

תמר "רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". תמר חשבה שיהודה יתן אותה לשלה להיות אשתו של שלה כפי שהוא הבטיח בבקשתו שהיא תחכה בבית אביה. תמר חשבה שכאשר שלה ייבם אותה ויביא זרע לער, היא תהפוך לאשתו של שלה בביאה. תמר היתה מוכנה להיות אשתו של שלה הצעיר. לא נאמר מה חשב שלה. תמר ראתה ששלה גדל והבינה שיהודה לא מעוניין ששלה ישכב איתה. ייתכן שיהודה חשב שהיא חולה וגורמת למות לכל מי שבא עליה. ייתכן שהיא חשבה שיהודה מחכה שהיא תזדקן או תמות, והוא לא רוצה להסתכן ששלה ימות, וכך הוא ישאר ללא בנים.

תמר חשבה ששלה גדל מספיק בשביל לשכב איתה, אבל לא נאמר שהוא כבר היה איש. ייתכן ששלה רק הגיע לבגרות והיה עדיין נער, ולכן יהודה לא מיהר להביא את תמר אליו. אולם בהמשך יהודה מודה שתמר צדקה, ששלה היה היה בוגר, ושזאת היתה אשמתו שהוא המשיך לעכב, ככתוב: "צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (ביאור:בראשית לח כו).

יהודה לא למד מסיפור לוט ובנותיו, וסיפור ראובן ובלהה. לוט לא חיתן את בנותיו, ולכן בסוף הוא נשא אותן לנשותיו. יעקב לא השיא את בניו, לכן בכורו ראובן לקח את פילגשו. כך גם כאן, יהודה התמהמה לתת לתמר את שלה, ובסוף הוא עצמו שכב איתה. אולם בסוף הכל יצא לטובה, וביחד מבועז צאצא של יהודה ותמר, ורות צאצאה של לוט ובתו, נולד דוד המלך.

כִּי ... לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁהעריכה

כיון שתמר "כִסְּתָה פָּנֶיהָ" לפחות ברור שהיא לא רצתה שיהודה ואחרים יכירו אותה.

קיים סיכוי שתמר רצתה רק לדבר עם יהודה ביחידות. היא לא רצתה לשלוח שליח או לבוא ללא הזמנה. כך תמר אירגנה את הפגישה החשאית הזאת להיות עם יהודה כדי לבקש ממנו את שלה. תמר אפילו יכלה לחשוב שיהודה זיהה אותה ומציע לייבם אותה, ולכן היא שאלה בעניין התשלום לברר מה יהודה חושב. ברגע שיהודה בקש לשכב איתה היא לא יכלה להעליב אותו שהוא הולך לזונות. אם יהודה היה מזהה אותה בזמן או אחרי שהוא שכב איתה, היא היתה יכולה להסביר את מטרתה המקורית ולמה היא לא יכלה לעצור אותו.

מה היה מעמדה החוקי של תמר:עריכה

  • תמר נשאה לער, ככתוב: "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר" (ביאור:בראשית לח ו). בחוקי חמורבי מספר 155, נקבע שאב שהביא כלה לבנו, ואחרי שבנו שכב עם אשתו, האב שוכב עם כלתו, האב והכלה יומתו. יהודה אמנם הביא כלה לבנו, אבל הוא שכב איתה בלי ידיעה, ואחרי שהיא היתה אלמנת בנו.
  • במותו של ער, ללא בנים, היא נעשתה אלמנה. לפי חוקי חמורבי מספר 172, אם הבעל מת, האישה יכולה להשאר בביתו והיא יורשת כבן. אם היא רוצה לעזוב, היא תשאיר את המתנות והירושה שהיא קיבלה מבעלה, תקבל את נדוניתה ותבחר לה בעל כרצונה.
  • תמר החליטה להשאר והסכימה להביא זרע לבעלה מאונן, אחיו של בעלה, ככתוב: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ, וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (ביאור:בראשית לח ח).
  • בספר דברים, מאוחר יותר, משה נגע בנקודה ונכתב: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה ה). המילה "אַחִים" היא רחבה ביותר וכוללת כל בן משפחה, ולא רק אח מאותו אב ואם. בסיפור לא מופיע שתמר הפכה לאשת אונן, או שהיא נעשתה אשתו של יהודה כאשר הוא שכב איתה כזונה. מדברי תמר נראה שתמר חשבה שכאשר היא שוכבת עם איש היא נעשית אשתו, כפי שמשה כתב את חוק הייבום.
  • בקובץ חוקי החיתים, שנתחבר במאה ה-16 לפני הספירה (כ-200 שנה אחרי חמורבי), סעיף 193, נאמר כי במקרה שמת איש בלי בנים, אחיו מייבם את אלמנתו; ואם גם הוא מת, אביו מייבם (כך ע"פ "מעשה בשבויה יפת תואר", אסנת ברתור, אוניברסיטה משודרת, מודן, 2013, עמ' 61).
  • אונן בא לתמר. אונן טען שהילד של רות ממנו לא יהיה זרעו (ביאור:בראשית לח ט), כלומר אונן חשב שתמר אינה אשתו. למעשה רק הבן הראשון יהיה לער, כל שאר הבנים מרות יהיו בניו של אונן. אלוהים פתר את הבעיה של יהודה, כאשר תמר ילדה תאומים, אחד לער ואחד לאונן, וכך אלוהים החזיר ליהודה את מה שהוא הרג. אולם למעשה בניו של פרץ, חצרן וחמול, זכו להיות משפחות לער ואונן.
  • אחרי שאונן נפטר, סביר שיהודה העדיף, שלטובת כולם, שתמר תחכה בבית אביה. מעמדה של תמר לא השתנה: היא אלמנת ער וגם של אונן, שצריכה לנסות להביא זרע לער ואונן מאחיהם, וכך בניה יקימו משפחות בבני ישראל שיזכו בנחלה בחלוקת הארץ לאחר הכיבוש.
  • תמר חשבה ששלה גדל, ככתוב: "וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". תמר רצתה יבום ורצתה להיות שותפה לברכת אלוהים לבני ישראל.
  • לאחר שיהודה שכב עם תמר, שלה לא קיבל את תמר. מרגע הביאה עם יהודה, תמר היתה אשתו של יהודה, והיא אסורה לבנו.
  • יהודה חשב שהוא לא נשא את הקדשה, כי הוא שכב איתה בתשלום. אולם למעשה הוא לא הצליח לשלם לקדשה, ולפי חוק היבום הדרך היחידה ליבם היא בביאה - לא בשטר ולא בתשלום, וטעות או שגיאה אינן משחררות. תמר ילדה בנים ליהודה והוא הכיר בהם כבניו לפי הסדר "עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח" (ביאור:בראשית מו יב, אולם בניו של פרץ "חֶצְרֹן וְחָמוּל" זכו כל אחד להיות משפחה - חצרן לער, וחמול לאונן. סדר הבכורה לספירת המשפחות מופיע "שֵׁלָה ... פֶרֶץ ... זֶרַח ... חֶצְרֹן ... חָמוּל" במדבר כו כ-כא). בכל אופן עכשו תמר יכלה להשאר בביתו של יהודה ולגדל את ילדיו כל חייה, וסביר שהתיחסו עליה כאישה הראשונה בבית יהודה.
  • תמר טענה שהיא לא זונה ולא קיבלה את התשלום שסוכם, וגם היא החזירה את הערבון ויהודה קיבל אותו. יהודה שכב איתה במרמה אבל זה לא טעון, כי גם יעקב שכב עם לאה במרמה ולאה נעשתה אשתו (ביאור:בראשית כט כה). טעות אינה משחררת מיבום שנעשה בביאה.
  • לא נאמר שיהודה נשא אישה אחרת, ולא נאמר שהוא הביא ילדים נוספים.