פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בראשית לח ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית לח ב: "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ."



ראו: מדוע נשאו בני יעקב נשים כנעניות

בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִיעריכה

וּשְׁמוֹ שׁוּעַעריכה

למילה "שׁוּעַ" יש מספר פרושים במילון:

  • שׁוֹעַה - שֹׁעַ, שלה - משתייך למעמד הגבוה, אציל.
  • שִׁוְּעָה - קרא נואשות לעזרה; התחנן.

לסיכום - בת שוע היתה ממשפחה אצילה. יהודה אהב את אשתו וכיבד את נשואיו איתה. שני בניה הבוגרים מתו בחייה והיא נשארה עם בן צעיר אחד בלבד, ואז היא מתה לפני שהבן השלישי התחתן, ייתכן משברון לב.

וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָעריכה

מדוע יהודה לקח בת איש כנעני לאישה. יעקב ידע שיצחק פקד עליו ללכת לשאת אישה מבנות לבן, ושהכנעניות לא היו טובות בעייני אברהם, אבל בכל זאת יעקב לא הורה לבניו את מי לשאת לאישה. יעקב חשש לשלוח את בניו ללבן לשאת עוד בנות אחרי מה שהוא עבר שם, והוא חשש שבניו לא יחזרו לכנען. ייתכן שיעקב חיכה להנחיות מאלוהים. אולם נראה שיעקב היה עסוק באבלו ולא דאג לבניו. וכך היה שראובן שכב עם בלהה שפחת רחל, ויהודה החליט לשאת אישה כנענית כרצונו, ולהשיא אישה כנענית לבנו.

יוסף היה בן 17 כאשר הוא נמכר לעבדות, ויהודה היה כבן 20. כאשר בני ישראל ירדו למצרים, יוסף היה בן 39 ויהודה כבן 42, ואז היו ליהודה בנים מתמר, שהיתה אלמנתו של ער (ביאור:בראשית מו יב). ניתן להבין שיהודה נפרד מאחיו והתחתן מיד לאחר מכירת יוסף לעבדות. ייתכן שהאחים האשימו אותו וכעסו עליו.

תאור הנשואין הוא לא כל כך מכובד: ויקח ויבוא. אין חיזור, אין תשלום, אין נדוניה, אין חתונה מפוארת, ואפילו הנערה, חסרת השם, לא מתוארת. כנראה, חשיבות הנערה הזו היתה נמוכה לסיפור עמנו.

בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִיעריכה

למה היה חשוב להסביר לנו שאשת יהודה היא כנענית?

האבות חיו בתרבות חרן ופעלו לפי חוקי חמורבי. בסיפור יהודה ותמר אנו פוגשים את חוק היבום אשר פותר בעיות שחוקי חמורבי פותרים בצורה שונה לגמרי. ניתן לראות בסיפור את ההשפעה הכנענית על תרבות עם ישראל, שמאוחר יותר משה הסדיר לעם ישראל.

סביר שאשת יהודה ותמר ידעו את חוק היבום הכנעני, ושאשת יהודה דחפה את יהודה לפקוד על אונן לבצע אותו למען ער בנה הבכור. כאשר אונן מת, אשת יהודה הרגישה שעולמה חרב והיא נפטרה בגיל צעיר.

חוק הייבום נועד ליצור חובה מוסרית לסעוד ולתמוך באלמנה צעירה וילדיה, כדי לשמור על שמו של המת, על נחלתו ועל משפחתו. במידה ולאלמנה לא היה בן, החוק דרש שקרוב של המת ישא את האלמנה, יביא לה בן ויטפל במשפחתה, וכך לא יתעורר באחים הרצון לרצוח אח ולרשת את חלקו, כפי שאחי יוסף קשרו לרצוח את יוסף. במידה מסוימת החוק פעל לדכא נטיה של אח להרוג את אחיו כדי לרשת אותו, כי כל עומס המשפחה יפול על האח הרוצח וחלקו בירושה לא יגדל, בניגוד לחוקי חמורבי ששם רצח אח (שלא התגלה) יגדיל את חלקו של הרוצח. החוק מחייב את אחד מבני המשפחה לשאת את האלמנה, כאשר האחים מופיעים ברשימה ראשונים, אבל כל קרוב אחר, לפי סדר קרבתו לנפטר, רשאי לייבם.

בעקבות בקשתם של בנות צלופחד, משה עדכן את חוק הייבום והחליצה והסביר שאם יש לאיש בת, הבת יורשת, אם אין בת אז אחיו יורשים, וכך הלאה (במדבר כז ז-יא). היבום אינו כפייתי ומותר לקרוב לסרב (דברים כה ט).